בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לח.
גמ' ואר"י וכבר בא חכם וכו'. קשה מה קושיא לפי הכלל שמסרו לנו הפוסקים דספק דרבנן בסתרי אהדדי הוי לחומרא א"כ בשלמא התם דמניח עירובו אם בא חכם למזרח וכו' א"כ אם נימא דאין ברירה ולא קנה העירוב יהי' כבני העיר ובפרט לפמ"ש התוס' דאומר אם לא יבא החכם יהי' כבני העיר א"כ אם לא יקנה עירוב יהי' כבני עיר ויהי' לו אלפיים מעירו ואם יקנה העירוב אז אבד אלפיים של עירו א"כ יש כאן קולא לומר י"ב דיהי' מותר לילך למקום העירוב ויש נמי קולא להיפוך דלא קנה העירוב ויהי' לו אלפיים מעירו א"כ כיון שיש קולא לכאן ולכאן ל"ש לומר ספק דרבנן להקל כיון דאיכא קולא להיפוך והוי תרתי דסתרי אהדדי ולכך הוי לחומרא אבל בנדון זה אם נימא דא"ב יהי' כרגלי שתיהן א"כ אם א"ב אין כאן צד קולא כלל וליכא קולא רק אם י"ב ולכך הוי ספק דרבנן ולהקל ולכך ס"ל בדרבנן י"ב מכח ספק דרבנן כמ"ש הפוסקים והפ"י בחדושיו וצ"ע כעת בזה:
גמ' אלא לעולם לא תיפוך וכי ל"ל לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי'. הנה המרש"א הקשה א"כ למה בפ"ק בעינן זו"ז אכי נוטל ולא סגי לומר מכאן אני נוטל וכו' ייע"ש ועיימ"ש בפ"ק בזה. ולפמש"ל בדף ל"ד ע"ב בביאור דברי התוס' ד"ה עד שירשום דכיון דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה לכך לכתחלה לכך לכתחכה בעינן זה וזה אני נוטל כיון דברירה ספק הוי לכך אין עושין ספק דרבנן לכתחלה לכך א"ש דהכא מיירי בדעבד שכבר חל יו"ט לכך אמרינן י"ב בדרבנן דהוי ספק דרבנן אבל התם לענין הכנה לכתחלה כיון דבשל תורה א"ב לכך אף בדרבנן אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ולכך צריך שיאמר זוז"א נוטל וא"ש. ועוד נלפע"ד ליישב לפי מה שהזכרתי לעיל כמה פעמים בשם התוס' דסוף מעילה דאם מפרש מה שיעשה בסוף יחול למפרע עדיף לענין ברירה מסתם ייעש"ל, והנה לפ"ז נראה די"ל כמש"ל גבי שני רועים בישוב דברי המג"א דאף דבדרבנן י"ב היינו רק אם מפרש מה שיעשה כך וכך יחול למפרע ובשנים שלקחו י"ל או דהוי כאלו התנה בפירוש כן מתחלה כיון שידוע שיחלקו ועתידין לחלוק וכ"א יודע שלא יפול לו רק חלק אחד הוי כאומר שמשתתף ע"ד שיגיע מה לחלקו הוי שלו וחלק זה קונה לכך הוי כמפרש מכ"ש אם נפרש דמיירי בהדיא בפירש כמשמעות לשון רש"י מ"ש לחלקן ביו"ט כמש"ל לכך בכה"ג בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב אבל במה דהוי סתם ולא פירוש כלל אף בדרבנן א"ב שהרי כתבו שם התוס' דלכ"ע א"ב כה"ג ולכך י"ל עכ"פ לדידן דבדאורייתא בכל ענין א"ב לכך אף בדרבנן רק מה שפירש י"ב אבל לא מה שלא פירש. תה יש לכוין כמי במ"ש רש"י בד"ה בדרבנן י"ב וכו' הלכך חביות ובהמה מותרין ולכאורה זה למותר כיון דכתב דבתחומין דרבנן י"ב למה סיים שוב הלכך חביות ובהמה וכו' לכך נראה הכונה לומר דדוקא כעין חביות ובהמה דפירש לעיל דהקני' הוי לחלקן ביו"ט לכך י"ב אבל בסתמא א"ב, ולפ"ז נראה הנה אם הי' מכין היונים לומר מה שאטול למחר יהי' מכון מהשתא ודאי הי' שייך בי' לומר ברירה כיון דהוי דרבנן אך נראה דלשון זה פשיטא להש"ס דלא מהני והיינו כיון דרבא משני התם דלמא מטלטל ושביק וכו' והנה צריך להבין איך ס"ד בתחלה דפריך שיאמר מכאן אני נוטל למחר איך יטלטל וישביק ודוחק לומר דהוי ס"ל דהוי גזרה לגזרה ולא גזרינן, אך כראה כיון דאם הי' מזמין לכל השובך אם הי' נצרך לו מהני רק אם א"צ לכל השובך לא מהני אם מזמין יותר מן הצריך ולכך הוי ס"ל דמה שאומר מכאן אני נוטל הרי מזמין לכל השובך שיהי' מוכן כל השובך לברור לו מכאן ולכך כמו דאם צריך ממש לכל השובך מהני הזמנה לכולו כן ה"נ אם מזמינו שיהי' מזומן לברור ממנו למה שיצטרך כיון דלזה צריך לכל השובך לברור ממנו כדי צרכו א"כ מהני לזה הזמנה לכולו לכך הוי ס"ל דל"ש בזה חשש דלמא מטלטל ושביק כיון דכולו נעשה מוכן לברר ממנו כדי צרכו ובסוף מסיק הש"ס דאף בכה"ג לא כעשה כולו מוכן רק מה שצריך ולכך א"ש דתינח אם אומר מכאן אני נוטל למחר דהוי כמזמין לכל השובך לברור ממנו בזה הוי ראוי שיועיל אך אם יאמר מה שיטול למחר יהי' מוכן למפרע בזה לא הי' מוכן רק עה שיטול ליו"ט א"כ שוב יש חשש דלמא מטלטל ושביק ובזה אף המקשן ידע ולכך ממ"נ לומר שמה שיטול למחר יהי' מוכן יש חשש דלמא מטלטל ושביק וכו' ולומר מכאן אני נוטל למחר ממ"נ אם הוי הכנה רק למה שיטול ליו"ט א"כ יש חשש דלמא מטלטל ושביק ואם נימא דהוי הכנה לכל השובך א"כ כיון דלא פירש שמה שיטול למחר יהי' מוכן למפרע לכך בסתם אף בדרבנן א"ב וכיון דזה שיטול ממש בעי הכנה טפי וכיון דלא פירש להדיא שמה שיטול יהי' מוכן למפרע לכך בסתמא אף בדרבנן א"ב כנ"ל. ומה דהקשינו לעיל דמה פריך הש"ס לר"א דס"ל ברירה ממת בבית נימא דהתם שאני דהוי סתמא ופרשנו הכונה מכח דעיקר טומאתו הוי מכח סופו של טומאה לצאת א"כ ממ"נ בתר השתא אין כאן טומאה כלל שיטמאו הפתחים וצריכין אנו לומר דהוי מכח סופו לצאת לכך זה הוי כפירש ממש ואך לכאורה תקשה מה פריך הש"ס התם בפ"ק דף י"א וכ"ת ב"ה לית לי' ברירה והאנן תנן מת בבית וכו' ומה קושיא נימא מכאן אני נוטל למחר לא הוי כפירש לכך א"ב אבל התם הוי כפירש, אך נראה דהנה בדף י"א שם ישבתי פרש"י מ"ש התם דחז"ל גזרו טומאה וכאן פי' דהוי מן התורה ופרשתי שם דאם הטומאה יוצאת דרך פתח אחד שהי' בשעת מיתה ממש בזה מן התורה כיון שיש כאן פתח אחד שסופה לצאת דרך שם וההוא פתח יהי' טמא למפרע וכיון שיש פתח אחד טמא ביניהם כולם טמאים מן התורה כיון דא"ב ולמ"ד י"ב אינו טמא רק זה שיצא דרך שם אבל אם נקבר המת במקומו או נעשה פתח חדש שלא יצא דרך שום פתח שהי' בשעת מיתה אז הוי רק טומאה דרבנן דרבנן גזרו בזה טומאה ולפ"ז הנה מן התורה כיון דאינו נטמא רק מכח דסופו לצאת לכך הוי כמפרש אבל מדרבנן כיון דאף בנקבר במקומו טמאים כולם א"כ לא הוי מכח סופו לצאת כלל לכך לא הוי כפירוש דהרי עבור השתא ממש טמא ולא מכח סופו לצאת א"כ לא הוי כפירוש ומעתה מן התורה הי' ראוי לומר בי' ברירה אבל מדרבנן ל"ש בזה ברירה כלל דלא הוי כפירוש לכך אם י"ב הי' ראוי שיהי' טמא מדרבנן ולא מן התורה, ולכך א"ש די"ל דהכלל כך הוא דמכאן אני נוטל למחר לא הוי כמפרש והתם הוי ס"ד דש"ס דמ"ש ב"ה אף משימות המת היינו דהוא טהור לגמרי אף מדרבנן ולכך פריך שפיר אי ס"ד דב"ה ל"ל ברירה עכ"פ אם אינו מפרש א"כ התם יטמא מדרבנן דמדרבנן לא הוי כמפרש ולכך פרש"י התם דהקושיא מכח דרבנן כיון דמוכרח שם כן דבלא"ה תקשה מה ראי' התם הוי כמפרש לכך פי' דהקושיא מכח דרבנן דל"ה כפירוש ולכך פריך שפיר וכאן פריך להיפוך כיון דר"א פי' לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ולמה פי' דוקא על מכאן ולהבא ולא על למפרע ולענין טומאה דאורייתא וקמ"ל דמציל שלא יטמא למפרע מן התורה בע"כ דס"ל אף מן התורה טמא ולכך פריך שפיר דען התורה הוי כפירוש וא"כ נימא ברירה לכך מוכרח הש"ס לפרש דבדאורייתא א"ב אף במפרש ובדרבנן י"ב אם מפרש אבל בסתם אף בדרבנן א"ב ובמכאן אני נוטל למחר ל"ה כמפרש רק סתם לכך א"ב ולומר מה שיטול למחר יהי' מוכן למפרע זה ידע הש"ס דלא מהני דנעשה כל השאר מוקצה ודלמא מטלטל ושביק וכו' וא"ש הכל ובזה יתיישב דברי הרמב"ם מה שפסק עד שירשום ולק"מ מה שהקשה הב"י סי' תקי"ח והמג"א סי' תצ"ה דמכאן אני נוטל גרע לברירה ואף בדרבנן א"ב וא"ש ודו"ק היטב:
גמ' אמר שמואל שור של פטם וכו'. עיין בהרמב"ם והראב"ד עה שמחולקין בכוונת דין זה וטעמו ולכאורה לשון הראב"ד תמוה מ"ש דאף דשמואל ל"ל ברירה היינו בשותפין שהם מקפידין בחלוקתם ומה ענין ברירה למה שמקפידין בחלוקתם. אך נראה דכוונתו למה שהקשו התוס' דהרי שמואל יש לו ברירה ותרצו דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, והכה כבר הקשינו לעיל דהרי חלוקת השותפין הוי תולה בדעת אחרים, אך נראה דהראב"ד יתרץ זה והוא דבשותפין כיון דכל אחד דרכו להשתדל אחר חלק יפה ולהשתדל אצל חברו ברצי כסף ליתן לו חלק יפה ולכך נחשב תולה בדעת עצמו שאם ירצה ישתדל בממון ליתן לו חלק שיבחר בו וכעין שכתב המרדכי הובא בב"ש אה"ע סי' ס"ט דאף עונה נחשב דבר שבממון שיכול לפייסה בממון שתמחיל לו העונה וכן כתבו בכמה דוכתא שיכול לפייס בממון וכו' כן ה"כ הוי בידו לפייס בממון שיתן לו חלקו כרצונו ונקרא תולה בדעת עצמו ולכך שפיר כתב הראב"ד דוקא שותפין שמקפידים על חלוקתם וכ"א רוצה חלק טוב להשתדל להשיג חלק טוב לכך הוי תולה בד"ע אבל המוכר לאחרים זה אין לו חילוק אם ימכר זה או זה וכן הקונה אינו משתדל כך כ"כ לקנות דוקא זה או זה לכך הוי תולה בד"א ובזה ס"ל לשמואל ברירה כפי שטתו ואנן קיי"ל בעל ענין י"ב בדרבנן וא"ש. ובמ"ש א"ש מה שהקשה השעה"מ דאיך מתיר שמואל בשור של פטם ורועה הרי ינקי תחומין מהדדי ייע"ש ולפמ"ש י"ל כיון שכתבנו לעיל דמ"ש ינקי תחומין מהדרי אין זה ודאי רק ספק דחיישינן דלמא ינקי מהדדי רק דהוי ס"ס לאיסורא יע"ש א"כ א"ש דתינח בתולה בד"ע דהוי ספק אם י"ב לכך הוי ס"ס ולאיסורא דלמא ינקי תחומין מהדדי ודלמא א"ב אבל בשור של פטם כיון וזה הוי תולה בד"א וי"ב בודאי ואין כאן איסור רק מכח שמא ינקי תחומין מהדדי והוי ספק דרבנן וספק עירוב כשר. גם יש להסביר כאן הדבר יותר די"ל אף דינקי בודאי מ"מ הוי ספק אולי הוי רק היניקה מועטת בענין שיש בו סמ"ך לבטל או אין בו סמ"ך לבטלו ודשיל"מ ל"ש כמש"ל דהוי כלא הוכר האיסור רק דהוי ספק אם יש בו סמ"ך לבטל או לא וחסרון ידיעה לא הוי כיון דהספק לכל העולם וכעין שכתבו הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח וי"ד גבי חלב של אבר היוצא וכו' לכך ה"כ הוי ספק אם בטל או לא והוי ס"ס לאיסור ואסור אבל כאן דבודאי י"ב רק מכח ינקי תחומין לכך הוי ספק אם נתבטל והוי ספק עירוב וכשר. ועוד נראה ליישב יותר קושיא זו על הראב"ד דהרי ינקי תחומין וכו' דהרי כבר הבאתי לעיל דהשעה"מ הקשה דלמה נחשב דשיל"מ דהרי לא הוכר האיסור מעולם ועיי"ש מ"ש בזה. אך כעת נראה דא"ש על נכון דע"כ לא אמרינן בלא הוכר האיסור מעולם דבטל רק כגון ענבים ביין דענבים כל זמן שהיין בהם מותרין הם ואם הי' רוצה לאכול אותם הי' יכול וא"כ עליהם לא חל שם האיסור ואימתי חל האיסור כשהיין יוצא מהם ואז לא הוכר כלל לכך הוי לא הוכר האיסור אבל הכא הנה חלק של חברו בעצמו ודאי הי' אסור להוליכו למקום שלו דתרי בין קודם חלוקה בין אחר חלוקה כיון דעיקר ההיתר הוי מכח ברירה א"כ אין יכול שותף אחד להוליך חלק חברו לעצמו א"כ אף קודם היניקה בהיות עומדת הבהמה בה"ש הי' כל חלק אחד אסור להוליך למקום השני ובפרט כיון דכל עיקר ההיתר של מה שמותר להוליך חלקו הוי מכח ברירה א"כ שוב אם אמרינן ברירה א"כ הוברר שחלק השני הי' עומד לחברו א"כ מתחלה הי' אסור להוליכו למקום השני א"כ הרי גוף החלק הוכר מתחלתו ובין אחר החלוקה בין קודם החלוקה הי' חלק זה אסור למקום השני א"כ הרי ניכר גוף האיסור ולכך כל מה שיוצא ממנו הרי הוא כמוהו ולכך אף מה שיונק ממנו הוי כמוהו ואינו בטל. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הראב"ד דדוקא בשני שותפין דתחלה קודם חלוקה הי' אסור להוליכו לרגלי כ"א והוי רק כרגלי שתיהן א"כ כבר הוי הוכר גוף האיסור מתחלתו לכך אינו בטל אבל בשור של פטם הרי אם הי' קונה אחד כולו הי' יכול להוליך למקום שירצה הוא ול"ה שייך ינקי תחומין מהדדי דהרי הוי כולו של אחד א"כ לא נודע בשעת קניית שביתה אנה יאסור להוליך דהרי הוי כרגלי כל אדם רק בשעת קני' אז הוברר החלקים למפרע ואז שוב כבר מעורב הוא היניקה ול"ש ינקי תחומין מהדדי דבטל לי' ולא הו"ל דשיל"מ דלא הוכר מעולם וא"ש ודו"ק שוב ראיתי דתירוץ הנ"ל על לא הוכר האיסור כתבו השע"מ עצמו שם בה' יו"ט א"כ פשיטא דלק"מ על הראב"ד מטעה שכתבתי לעיל (ועיין מה שהקשיתי על תירוץ זה בסוף מס' זו גבי אין משקין ושוחטין המדבריות ייע"ש) והנה על שיטת הרמב"ם דהטעם דלא קנה שביתה כלל הקשה הלח"מ דא"כ לס"ד דש"ס דערובין דף מ"ז דשמואל דאמר חפצי ככרים וכו' לר' יוחנן ב"כ אמרה הו"ל להקשות דשמואל אדשמואל דכאן ס"ל דחפצי הפקר אין קונין שביתה ייע"ש ולדעתי לק"מ די"ל דזה עדיף מחפצי הפקר דדוקא שאין להם בעלים כלל אז כיון דאין רשות אחרים עליהם לכך יכולין לקנות שבות עצמן אבל כאן דיש להם בעלים א"כ קנית הבעלים אין להם דהבעלים אין מכוונין שיקנה שביתה שלהם ולא ניחא להו בכך וגם שבות עצמן אין יכולין לקנות כיון דהם ברשות אחרים ורשות אחרים מעכב על ידן לכך אין להם לא שבות עצמן ולא שבות אחרים. ועוד יש להסביר הדבר יותר דחפצי הפקר שאין בעליהן ידוע בשעת שביתה ולא נודע כלל אם יבאו לידי בעלים ויהי' שייך בהם דין תחומין לכך קונין שביתה של עצמן דלומר שלא יהי' בהם דין תחומין לא רצו חז"ל לשנות בתקנתן שיהי' דברים דלא יהי' שייך בהם דין תחומין לכך ל"פ בתקנתן כלל ובכל דבר תקנו שביתה ולכך בנכסי הפקר קנו שביתה של עצמן אבל כאן דידוע הוא מעיו"ט דמסתמא יבא לידי בעלים ביו"ט ויהי' שייך בהם דין שביתה והוי כהוברר הדבר מעתה שבודאי יבאו לקנות ויהי' כרגלי הקונים וכיון שבודאי יבא לידי בעלים הוי כהוברר הדבר מעתה שיש לו בעלים והוי כשייך בו דין שביתה ולכך ל"ש בזה לא פלוג דהרי ידוע הוא דיהי' שייך בי' דין שביתה לכך לכ"ע לא קנה שביתה במקומו כלל וא"ש ודו"ק. ועיין בבעל המאור ותבין כמי כוונת הראב"ד וכנראה שנתכוין הראב"ד על לשון בעה"מ וז"ל שם וי"ל דשאני שור של פטם ורעי מחביות ובהמה של שותפין דחביות ובהמה לאו לזבוני קיימא ואיכא למימר דלמא ממלכו אהדרי ומעכב חד לחברי' ולא פלגי לה אבל בשור של פטם ורעי דלזבוני קיימא נסתלקו מהם הבעלים שהוא הטבח וקיימי בחזקת הלוקח דהא ליכא מאן דמעכב ובכה"ג אפילו שמואל מודה דאמרינן י"ב בדרבנן עכ"ל. ונראה דלכך נתכוין גם הראב"ד. אבל גם דברי בעה"מ אין מובנין דמה ענין זה לדין ברירה ובש"ס מפורש הטעם דלכך שמואל אוסר דקסבר א"ב ונראה כוונתו בשני דרכים או דס"ל כמ"ש התוס' במעילה שהבאתי דהיכי דלא פירש כלל לכ"ע א"ב רק מה דבחביות ובהמה י"ב היינו כיון דדרכם בכך לחלוק הוי כפירוש ומכ"ש אם פרשו בהדיא לחלוק ולכך ס"ל י"ב לרב אבל שמואל ס"ל כיון דדרכם להקפיד יתכן שלא יבאו לידי חלוקה כלל לכך ל"ה כפירוש ושוב בסתמא א"ב לכ"ע לכך אף בדרבנן א"ב אבל היכי דלא קפדי שוב יש פלוגתא אם י"ב לכך הוי בדרבנן להקל, ועוד הי' אפשר לפרש כמש"ל בביאור לשון הראב"ד דס"ל דיש חילוק בין תולה בד"ע לתולה בד"א רק דמפרש כד דמה שחביות ובהמה א"ב מכח דיתכן שלא יבאו לידי חלוקה כלל ולכך צריך כ"א לדעת עצמו לגמור בדעתו להסכים לכך הוי כתולה בד"ע וא"ב אבל בדבר שאין דרכו כלל להקפיד וממילא יסכים בדבר וא"צ להכריח רצונו על כך לשקול בפלס דעתו רק מסתמא ניחא לי' לכך הוי כתולה בדעת אחרים וי"ב, אך זה א"א דא"כ אף בדאורייתא י"ב לשמואל כמו שמוכיחין התוס' מאם מתי ולמה כתב הבעה"מ דבדרבנן י"ב כה"ג לכך העיקר כתירוץ הראשון דס"ל בסתמא לכ"ע א"ב וליכא ספקא במלתא לכך אף בדרבנן א"ב אבל באם הוי כמפרש אז זה תלוי בפלוגתא דתנאי לכך בשל תורה לחומרא ובדרבנן לקולא וא"ש. והנה לעיל הבאתי קושיות השעה"מ על הראב"ד דנימא ינקי תחומין מהדדי ונראה כעת ליישב עוד לפמש"ל בסוגיא דחביות ובהמה בביאור לשון רש"י שכתב ואין כאן מה לברור דלא הוי חשש ינקי תחומין מכח דבאמת מעורב כאן טעם תחום זה בזה דבתחומין לא אמרינן טעם כעיקר רק הכונה דבזה ל"ש ברירה לכ"ע ייע"ש תה כראה כוונת הט"ז בסי' שצ"ז שכתב בס"ק ב' וז"ל דקא ינקי מהדדי בה"ש ינקי וכו' ולכאורה אין דבריו מובנין דאדרבא בה"ש בשעת קניית השביתה אין קפידא דינקי מהדדי דאז קונה חלק של כ"א שביתה עם היניקה שלו אך הקפידא הוי מה שאחר בה"ש בגוף היום שכבר קנה חלק כ"א שביתה שלו יונק כ"א טעם של חברו ואיך כתב הט"ז על בה"ש אך לפי הנ"ל א"ש דאין איסור מכח טכ"ע רק עיקר הכונה כיון דיונק זה מזה ל"ש ברירה לכך כתב הט"ז שפיר כיון דעיקר ברירה הוי על שעת בה"ש דבשעת קני' התחום נימא דהוי כהוברר חלק כל אחד דנעשה אז שלו לכך כתב שפיר דזה שייך בחביות אבל בבהמה הרי בבה"ש אז הי' ינקי זה מזה לכך ל"ש אז ברירה לומר דהוברר כ"א לחלק שלו דהרי הוי ינקי זה מזה לכך ל"ש אז ברירה (שוב ראיתי בפ"ע שם בט"ז שהרגיש בחילוק זה ונראה משם שעל תמי' זו על הט"ז הרגיש בזה בספר תוספת שבת והפ"מ מתרץ כן וכוונתי לדעתו בזה) ולכך א"ש דעת הראב"ד כיון דהוא כתב דשותפין קפדי על חלוקתם וכו' א"כ א"ש כמי זה דבשותפין כיון שקפדי אהדדי אין כ"א מוותר טעם שלו לחברו לכך ל"ש לומר בזה ברירה דהרי טעם כ"א הוי בשל חברו נהי דא"א ליטול כ"א טעם שלו היינו מכח דלא אפשר אבל אם הי' אפשר שיטול כ"א טעם שלו אנן סהדי שהי' חוזר כ"א ובורר טעם שלו שיש בחלק חברו לכך בזה נחשבו החלקים כמעורבין ממש ול"ש ברירה אבל הקונין בשר אחר שחיטה זה אינו מקפיד על מה שינק אבר אחד מחברו קודם שחיטה לכך אף שינקי מהדדי שייך לומר ברירה דבה"ש הוי כל חלק להקונה אותו עם הטעם שיונק אז עמו. וזה יהי' כוונת המאירי עצמו שהביא השעה"מ שכתב ליישב זה דכאן המוכר מקנת לו עם היניקה שלו וכו' ולכאורה אינו מובן דמה בכך אטו בדעתו תליא מלתא סוף סוף אם קנה חלק כ"א עירוב שלו א"כ הטעם שהוא יונק מהחלק השני מעורב בו חלוק השני ותחום אחר ואטו באדם בשלו יכול לומר על תחלת היום יקנה תחום זה ואחר חצי יום החום [אחר] זה א"א וא"כ ה"נ מה בכך שהוי מקנה לו עם הטעם סוף סוף טעם זה בה"ש הוי קונה לו החום זה ואח"כ יוצא לחלק אחר, אך לפמ"ש א"ש דבאמת בתחומין לא אמרינן טכ"ע כלל ואין טעם הנבלע בו אוסר רק עיקר הקפידא הוי מכח דבכה"ג ל"ש ברירה כלל כיון דחלק כ"א יונק משני לכך כתב שפיר דהכא כיון דאינו מקפיד ומקנה כו בלב שלם עם היניקה הדר שייך בזה ברירה וא"ש. ובזה יתיישב נמי לשון הראב"ד נמי במה שהקשיתי לעיל מה בנין קפדי אהדדי לענין ברירה ועייש"ל מ"ש אך כעת נראה דלהראב"ד הוי קשה לו קושיות התוס' דהרי שמואל ס"ל י"ב ותירץ הוא דהטעם דשמואל כאן מכח דינקי תחומין מהדדי רק כמו דס"ל בערובין דנכסי ככרים קונה שביתה ומפרש שם הש"ס הטעם אף לרבנן מכח דגזרינן ככרי אטו של ישראל ייע"ש בדף מ"ז מוכח מזה דגזרינן לפעמים בתחומין גזרה לגזרה כן ה"כ ס"ל לשמואל דגזרינן חביות אטו בהמה אם נתיר חביות אתי להתיר כמי בהמה, ומה דהם הקשו לרב מ"ש חביות ולא הקשו דשמואל אדשמואל למה דלא ידעו טעם דינקי תחומין מהדדי הו"ל להקשות דשמואל דשמואל די"ל דרב האומר תחלה כן ונזכר החלה במשנה לכך פריך עליו וכיון דמשני דינקי וכו' ממילא א"ש נמי לשמואל דהוא גוזר חביות אטו בהמה. ועוד י"ל לפמש"ל בסוגיא שם דמה דפריך לאיסור מוקצה לא חששו היינו לרב לשטתו דס"ל דלא אמרינן מגו דמתיר א"ע בשחיטה א"כ א"ש די"ל דגם המקשן ידע הך סברא דינקי תחומין רק דעיקר קושייתו הוי לרב דלאיסור מוקצה לא חששו דרב כהנא ור"א הם היו השואלים תחלה כמ"ש התוס' בפ"ב דב"מ וכ"כ כאן בד"ה ור"י וכו' לכך הם היו גם השואלים תחלה ולכך עיקר קושייתם הוי מכח הך קושיא דלאיסור מוקצה לא חששו א"כ תינח לרב אבל לשמואל הוי ידעו הטעם דינקי תחומין ולא קשיא ממוקצה די"ל שמואל לשטתו דס"ל בדף ו' מגו לכך אמרינן מגו דמתיר א"ע בשחיטה וכו' ובתחומין ל"ש זה לכך א"ש דשמואל ס"ל מטעם ינקי תחומין מהדדי וממילא גוזר חביות אטו בהמה אבל בשור של פטם כיון דהוא מוחל להם ל"ש ינקי תחומין מהדדי א"כ בזה מתיר באמת די"ב וגזרה ל"ש בזה דהוא מלתא דל"ש ולא גזרו רבנן ובפרט דבשלמא חביות ובהמה דומין זה לזה ממש ולא כיכר ההפרש ביניהם לכך גזרינן הא אטו הא אבל בשור של פטם אטו בהמה של שותפות לא דמיא כלל זה לזה לכך לא גזרו וא"ש לשון הראב"ד ודו"ק. אבל לשון הרמב"ם בפ"ה מה' יו"ט הל' ד' ואין אתה יכול לומר כן בבהמה שחלק של זה שהגיעו אפילו נחשוב אותו שהי' מובדל בבהמה מעיו"ט וכאלו הי' ברור הרי ינק מחלקו של חברו כשהיתה הבהמה קיימת וכו' א"כ מלשון זה שכתב אפילו נחשוב אותו וכו' וכאלו הי' ברור משמע דס"ל דשייך בזה ברירה גם מדכתב בשעה שהי' הבהמה קיימת ולא כתב בה"ש משמע דבכל שעה שהיא יונקת בעודה קיימת יש חששא זו וקפידא זו ומוכח דס"ל כפשוטו דהאיסור מכח הטעם של החום השני הנבלע בו לכך לא הי' יכול לפרש כהראב"ד מכח דהוי קשיא לי' דא"כ ה"נ ינקי תחומין מהדדי לכך הוי צריך לפרש כפי שיטתו מכח דהוי כמו חפצי הפקר דאין קונה שביתה וא"ש ודו"ק היטב. וכן יש לקמן בסוגיא דלבטל מים ומלח וכו' דמשני אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות מוכח דגזרינן בזה גזרה לגזרה א"כ ה"נ י"ל דשמואל ס"ל דגזרינן חביות אטו בהמה אבל שור של פטם אטו של שותפות לא מחליף ומ"ש הראב"ד בלשונו אע"ג דשמואל ל"ל ברירה הוי רק בבהמה במקום דינקי מהדדי ל"ל ברירה וא"ש ודו"ק:
גמ' ולבטל מים ומלח לגבי עיסה. הנה התוס' הקשו דהוי דשיל"מ ותרצו דהוי עין בשא"מ ואח"כ כתבו דר"א מחדש דזה נקרא מב"מ וכו', והנה לולי דבריהם הי' נראה לומר לפמ"ש בחדושי מכבר שהקשה אותי אחד למה יבטל מים ומלח בעיסה הרי זה דומה לטומאת משא דאמרינן בבכורות דכמאן דאיתא דמיא הכא כמי הרי מה שמוליך העיסה הוי הכל ביחד והשבתי שם דכלל זה דטומאת משא נחשב כמאן דאיתא דמיא הוי רק אם המה יבש ביבש או לח בלח בשניהם שוין אבל ביבש שנתערב בו לח אז הלח ביבש בטל לגמרי אף בטומאת משא וכדומה ולכך יהי' א"ש דבזה יהיו מחולקין האמוראים עם ר"א דודאי דין דשיל"מ דעלמא ל"ש כאן דהוי מבשא"מ ולכך פריך ולבטל מים ומלח וכו' ולומר דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא ליש בזה כיון דהוי לח ביבש ולכך פריך ולבטל וכו' וע"ז משני רב אשי כמו דהחמירו באיסורי אכילה במב"מ בדשיל"מ דאף דבעלמא בטל כאן אינו בטל א"כ ה"כ בזה החמירו נמי דבעלמא ביבש ביבש כל היכא דהוי כולו יחד לא בטל כלל רק לח ביבש בטל אבל בדשיל"מ החמירו אף בלח ביבש אינו בטל כל היכא דהוי כמאן דאיתא ונחשב יחד בזה החמירו בדשיל"מ בהיות כמאן דאיתא אף ביבש ולח. ויש להסביר הדבר יותר כיון דעיקר טעם דשיל"מ דאינו בטל הוי מכח כיון דהיתר בהיתר אינו בטל א"כ אף עתה נחשב כמאן דאיתא דמי שהרי למחר יחזור להיתרו ויהי' חוזר וניעור דאז הוי היתר בהיתר ויחשב כמאן דאיתא ולכך כיון שסופו להיות חוזר וניעור למחר לכך גם עתה איבו בטל והוי כמאן דאיתא אבל במשא"מ דאף היתר בהיתר בטל לי' א"כ אין סופו להיות חוזר וניעור לכך בטל אף דהוי דשיל"מ ולכך הכא דאיכא תרתי לטיבותא דהרי הוא מוליכו יחד כמאן דאיתא רק דהוי לח ביבש אבל אם הוי יבש ביבש אז אף במבסא"מ נחשב כמאן דאיתא כל היכי דהוי המעשה יחד אז בכל ענין הוי כמאן דאיתא א"כ שוב נהי דכאן הוי לח ביבש ולא נחשב כמאן דאיתא אז בהצטרף עוד מה דיש לו מתירין דהי' חוזר למחר להיתר א"כ למחר יהי' חוזר וניעור נהוי כמאן דאיתא גם ההולכה יחד הוי כמאן דאיתא לכך אחד תחזיק את חברו לכך אינו בטל אף בלח ביבש וזה מחולקין ר"א עם האמוראים וא"ש ודו"ק והנה עוד כראה לומר דע"כ ל"ש כלל זה רק היכי דנולד האיסור תיכף בשעת התערובת כגון טומאת מגע ומשא דבשעה שנולד התערובת נולד לנו הספק לשניהם הן למגע הן למשא ולכך ממ"נ מה"ת כלך בתר איפכא לומר מכח מגו דבטל לענין מגע בטל נמי לענין משא נימא איפכא מכח דלא בטל לענין משא לא בטל נמי למגע לכך כל חד וחד תיקום אדוכתא ואינו בטל למשא ובטל למגע אבל היכי דאיסור אחר כולד תחלה אז אם לענין האיסור הזה בטל לי' לכל ושוב אף כשפגע איסור השני כבר נתבטל ואינו חתר וניעור, ולכך א"ש דהכא לא מבעיא למ"ד דלא תקכו משיכה בשומרין והשואל קורדם בקע בו קנאו לא בקע לא קנאו א"כ בשעה דלקח המים ומלח עדיין לא קנה אותו ויכול הי' המשאיל לחזור בו וא"כ לא נקנה לו רק ע"י תערובתם בעיסה נקנה לו המים ומלח דאז לא אפשר עוד בחזרה ולכך כיון דבשעת עשיית העיסה לא נולד אז איסור תחומין דבמקומו ל"ש איסור תחומין כלל ומ"מ הי' שייך לדון בי' אז דין ביטול כדי להוציאו מרשות המסאיל ואף גם למ"ד דמהני קנין בשומרין מ"מ כיון דכל משאיל מתכוין לטובת השואל וכעין שכתב הרא"ש בפ"ק דקדושין דמסתמא נותן לו באופן המועיל במתנה עמ"ל א"כ ה"כ י"ל להיפוך כיון דאם יהי' נקנה לו במשיכה לא יוכל השואל אח"כ להוליכו למקומו לכך מתכוין באופן המועיל שלא יקנה לו במשיכה רק ע"י תערובת העיסה אז יקנה לו וא"כ כיון שתועלת הביטול מועיל להוציאו מרשות המשאיל להשואל א"כ כבר נתבטל לענין זה שאין יכול לחזור בו ולכך אם בא אח"כ לחוץ לתחום שוב כיון דנתבטל נתבטל ואינו חוזר וניעור עוד. ובזה א"ש כוונת ר' אבא דפריך הרי שנתערב לו קב חיטין וכו' א"כ מוכח דלענין מעון לא מהני ביטול א"כ קודם שהגיע לחוץ לתחום ל"ש ביטול א"כ לענין חוץ לתחום שוב בהגיע חוץ לתחום דומה לטומאת משא דאינו בטל ולכך פריך ספיר יאכל הלה וחדי וא"ש, ומה דפריך אח"כ וכי לא שאני למר בין ממון שיש לו תובעין וכו' היינו כיון דהמשאיל ניחא לי' שיצא מרשותו בביטול זה לכך מסני לי' הביטול להוציאו מרשות המשאיל וכיון דנתבטל נתבטל אבל אם נתערב שלא מרצון הבעלים והוי יש לו תובעין לכך לא ניחא לי' בביטול זה שיוציאנו מרשותו וכו', וזה סובב והולך בכל הסוגיא אם מהני הביטול להוציאו מרשות המשאיל לענין דל"ש בי' עוד חזרה דעד הנה ברשות המשאיל הוי קאי והי' יכול לחזור בו רק במה שנתבטל הוי כקנין כמו התם בשואל קורדם בקע בו קנאו כן ה"נ הביטול הוי כמו קנין ולכך אם הביטול מהני לאפקועי מרשות המשאיל לכך חל הביטול קודם שבא לידי איסור תחומין לכך כיון דנתבטל נתבטל אבל אם לא מהכי הביטול להפקיע מרשות המשאיל שוב בהגיע לחוץ לתחום ל"ש ביטול דהוי כמאן דאיתא דמי כמו במשא וא"ש. ומה דפריך אח"כ מבורר צרור מגרנו של חברו לכאורה הוא תמוה ואין לו ענין כלל ונראה לפרש דהקושיא הוי להני דס"ל דלרבנן חטין בחטין בטל והיינו דזה ודאי שיפטור לגמרי מלשלם זה ודאי אינו דאיך הוי ס"ד שיפטור מלשלם לחברו רק דהם ס"ל דהביטול הוי כמו קנין וכמו דבגוזל את חברו קונה בשינוי מעשה וא"צ להחזיר גוף החפץ רק דמים בעלמא הוא חייב לו כן ה"כ ס"ל דביטול הוי כמו קנין ויש כת ביד ביטול להוציא ממון מרשות לרשות להיות קונה לו גוף החטין ואין צריך להחזיר רק דמי החטין ודמים לבד הוא חייב אבל גוף החטין נקנין לו בביטול לכך ה"נ במשאיל מים ומלח ע"י הביטול קונה לו המים ומלח לכך חל אז הביטול לשם קנין כי אם נימא דבטל לי' נעשה כקנין בזה וכיון דחל הביטול לא פקע ולכך הקשה לדידהו דס"ל דביטול הוי הלא הם מודים דלפטור ממון ממש לא מהני הביטול שיפטרו ממון ממש ובע"כ הטעם מכח כמו דלא אזלינן בתר רוב נגד חזקת עמון כמו דלא אזלינן בממון בתר רוב כן ה"נ בזה לפטור מעון ממש לא מהני רוב לבטלו רק דהוי ס"ל דלענין קניית גוף החטין כיון דסוף סוף אין לו הפסד ממש שהרי מחזיר לו דמיו לכך אין כאן הפקעת ממון לכך מהני ביטול ולכך פריך הא הבורר צרור מתוך גרנו של חברו חייב לשלם לו א"כ מוכח דגורם להזיק נחשב עמון אף דאינו ממון ממש רק דהוי גורם לממון נחשב ממון א"כ ה"כ כיון דאף אם ישלם לו יצטרך הלה להטריח א"ע לקנות אחרים בדמים הללו א"כ טרחא זו שיקנה לו אחרים נמי שוה ממון והוי בכלל הפקעת ממון א"כ שוב ראוי שלא יועיל כלל ביטול אף לקנות גוף החטין כמו דלא מהני לפטור ממש כן ה"כ לא יועיל לקנות אף גוף החטין דאף זה בכלל הוצאת ממון דהא כילא חסרי' לכך אין יוצא מרשות לרשות ע"י ביטול כלל וא"ש ודו"ק:
שם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה. לכאורה קשה לפמ"ש הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קל"ד ובמג"א סי' תמ"ב דדבר שדרכו בכך ל"ש ביטול א"כ מה פריך ולבטל מים ומלח לגבי עיסה הרי זה הוי דרכו בכך וכמ"ש התוס' בד"ה ר"א אמר דלכך הוי מב"מ וכו' א"כ עה איריא דהו"ל דשיל"מ בלא זה ל"ש ביטול. אך נראה דא"ש ויתיישב בזה נמי עה שהקשינו לעיל דמה פריך ולבטל הרי הוי כטומאת משא דכמאן דאיתא דמיא ונהי די"ל על שני הקושיות כיון דכתבו התוס' התם דטומאת משא הוי רק דרבנן וכן כתב המג"א שם דמ"ש הרשב"א דהוי דרכו בכך אינו בטל הוי רק דרבנן א"כ י"ל דדוקא באיסור דאורייתא תקכו כן אבל בדרבנן י"ל דהקילו ולא החמירו בזה. ובהכי הוי א"ש יותר מ"ש התוס' דלכך אמר ר"א דהו"ל דשיל"מ ואינו בטל אף דהוי מבשא"מ מכח דדרכו וכו' ובאמת לא מצינו זה בשום מקום דיהי' נחשב זה דרכו בכך אך לפמ"ש י"ל דכוונת התוס' כך דהנה כיון דדרכו בכך לא הי' ראוי שיתבטל כלל רק דבשל דרבנן הי' ראוי להקל ולכך משני כיון דהו"ל דשיל"מ ובעלמא החמירו בדשיל"מ יותר משל תורה מכ"ש דאין ראוי להקל בי' מבשל תורה וכיון דבשל תורה לא הי' בטל כיון דדרכו בכך ואף כאן אינו בטל. אך אכתי קשיא מנ"ל להש"ס להקשות דלמא אף בכה"ג תקכו רבנן ומה קשיא אך נראה דא"ש והוא עפ"י הסברא שכתבנו בחדושי בס' החיים בסוגיא זו דיש שני עניני ביטול אחד לומר דגוף האיסור בטל לי' ונחשב כמאן דליתא או י"ל דגוף האיסור הוי בעין רק דנעשה כהיתר והאיסור כלה והולך ממנו ונשאר בהיתר, ובזה פרשנו שם דברי המרדכי שכתב דדבר שתחלתו ביאתו לעולם ע"י תערובת אינו בטל וראי' מיבמה שרקקה דם וכו' והקשו עליו מכמה דוכתא והמשלמ"ל בה' טומאת מת הקשה על חכמי האשכנז שכתבו ביו"ד סי' י"ד דחלב הבא מאבר היוצא מתבטל שהרי עיקר ביאתו לעולם ע"י תערובת יע"ש, אך לפמ"ש כעת א"ש דהמרדכי לא קאמר רק כגון בנדון יבמה שרקקה דם דשם אי נימא דבטל צ"ל דעיקר הרוק בטל לי' והוי כליתי' בעולם כלל בזה שייך סברת המרדכי כיון דעיקר ביאתו לעולם ע"י תערובת אינו בטל דהגוף א"א להבטל לכך יש כאן קרי ודם אבל באיסור חלב פרי החלב יכול להיות בעולם וגוף החלב היתר הוא רק דיש בו איסור יוצא לכך רק האיסור חלף לו ונהפך להיתר ובזה אף בעיקר ביאתו לעולם ע"י תערובת מ"מ האיסור בטל ממנו עכ"פ וא"ש. ולפ"ז נראה לומר כך דבאמת בכל האיסורין דהמה אסורין תמיד בזה א"א לומר דגוף הדבר נחשב כמאן דאיתא רק דהאיסור בטל לי' כיון דהוא איסור ממש א"כ גוף הדבר הוי איסור ולכך א"א לומר כלל שהאיסור יתבטל רק גוף הדבר צריך להיות בטל לא האיסור רק גוף הדבר צריך שיתבטל לכך ממילא בהיכי דהוי דרכו בכך א"א שיתבטל גוף הדבר כיון דדרכו בכך וכן בטומאת משא כיון דעכ"פ נושא הכל יחד לכך אי אפשר לומר דגוף הדבר הוי כמאן דליתא לכך בזה אמרינן כמאן דאיתא אבל בדבר שהוא בפ"ע היתר כגון בתחומין דגוף המים ומלח היתר הוא רק דנאסר לדבר אחד להוליכו חוץ לתחום לכך כה"ג כל שגוף הדבר היתר הוא רק שיש בו צד איסור בכה"ג די לומר דהאיסור שבו בטל וחלף והלך לו ובטל לי' האיסור ממנו ולא גוף הדבר ולכך מה בכך דהוי דרכו בכך סוף סוף אטו דרכו להיות נעשה באיסור הרי יכול הוא להיות דרך היתר ולכך עה שנעשה בדבר שיש בו צד איסור הוי רק דרך מקרה וכן נמי ל"ש לומר טומאה משא כמאן דאיתא דמי דמ"מ נהי דגוף הדבר נחשב כמאן דאיתא האיסור בטל לו והלך לכך שייך בזה ביטול שפיר. ובהכי עמדתי על לשון רש"י שפי' ולבטל איסור תחומין שבו וכו' ויש לתמוה למה כתב רש"י דלבטל איסור תחומין כך הו"ל לכתוב דלבטל מים ומלח דזוטר וכו' ולפמ"ש א"ש מאוד דהוי קשה לרש"י דאם מים ומלח עצמן יתבטל א"כ קשה הרי דרכו בכך וגם הוי טומאת משא וכמאן דאיתא דמי לכך כתב רש"י דהקושיא רק דאיסור תחומין שבו יתבטל לכך תחומין שבו ראוי לבטל ממש ול"ש בזה הני טעמי דדרכו בכך או דהוי כטומאת משא והנה עפ"י דברי הרשב"א הנ"ל הי' נראה לפרש מה שהקשה המרש"א על ר' אבא דלמה הקשה מחיטין בחיטין על מים ומלח דהוי מבשא"מ ייע"ש ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה הש"ס ידע הך סברא דמים ומלח הוי דרכו בכך ונחשב כמב"מ אך הוי ס"ל דהיינו דוקא בדבר שמב"מ מן התורה אינו בטל לכך הוי דרכו בכך נמי הוי כמב"מ ונהי שכתב המג"א בסי' תמ"ב דזה הוי דוקא דרבנן י"ל דוקא לדידן דמב"מ כמי בטל להיות עדיף דרכו בכך ממב"ע זה הוי רק דרבנן אבל להיות נחשב כמב"מ בדבר דאינו בטל במב"מ זה הוי מן התורה ממש ולכך כיון דאמרינן בגיטין דף ס"ו דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון אך כתבנו בכמה דוכתא דהיינו דוקא בדבר שבדאורייתא הוי מן התורה אז אף בדרבנן כעין של תורה תקון אבל במה שבשל התורה גופא הוי רק דרבנן אז בדרבנן הקילו ולא תקנו ולכך הוי ס"ל כאן כן דמכח דשיל"מ דכיון דעיקר דשיל"מ דרבנן לא החמירו בזה בדרבנן כגון תחומין רק במוקצה דהוי כשל תורה אבל בתחומין דבעירוב הקילו לא החמירו רבנן עליו לשוי' כשל תורה להיות בי' דין דשיל"מ אבל לענין דבר שבמב"מ לא בטל מן התורה כגון בממון א"כ הכא אף בתחומין כל דתקון רבנן כעין של תורה תקון אף בתחומין כמי אינו בטל ודבר שדרכו בכך הוי מן התורה כמב"מ אבל להסוברים דז"א דומה לביטול ממון א"כ אף במב"מ מן התורה בטל רק דדבר שדרכו בכך החמירו יותר מבמב"מ ומה דבמן התורה דרבנן בתחומין דרבנן ראוי להקל לכך פריך ולבטל מים ומלח לגבי עיסה וא"ש. ועיי"ש בגיטין דעל כיוצא בזה גבי שתופי מבואות משני שם דרבנן הקילו ופריך עלה כל דתקון רבנן וכו' א"כ ה"נ בתחומין כן וא"ש. והנה עפ"י סברא הנ"ל שכתבנו בענין הביטול די"ל לכאן ולכאן י"ל דהני שני טעמים שכתבו הפוסקים בענין דשיל"מ אחד מכח דהוי כמב"מ והשני דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שניהם צריכין די"ל דטעם מב"מ אינו שייך רק דהגוף אינו יכול להתבטל דכיון דהוי הגופין שוין לכך אין גוף אחד יכול לבטל את חברו ורק באיסור ממש לא נחשב מב"מ כיון דבאמת זה איסור ממש ואין סופו להיות ניתר כלל לכך הוי גופו איסור וכמו חתיכה נעשה נבלה והוי כאלו נשתנה גופו לדבר אחר ול"ה מין זה כלל אבל בדבר דיש בו היתר למחר לא נחשב שנוי בגופו לכך הוי מינו ממש לכך א"י מינו ממש לבטל זא"ז אבל מ"ע האיסור שבו יכול לבטל דהרי האיסור לא מינו הוא עם ההיתר שזה אסור וזה מותר ולכך לאו מינו הוא ולכך צריך לטעם עד שהאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אך טעם זה לבד לא יספיק כיון דזה ל"ש רק אם הגוף בעולם ושייך לומר בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי נחשב על שמו שאוכלו עכשיו וזה שייך דלא נימא דהאיסור שבו יתבטל כיון דעד שתאכלכו כו' אבל אם גוף הדבר מתבטל א"כ הוי כליתא בעולם ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור כו' שהרי ליכא כאן איסור בעולם ואין אני אוכלו רק ההיתר לא האיסור כלל והוי כעין שכתבו הפוסקים במבשא"מ דמותר כיון דאין ההיתר נקרא ע"ש האיסור כן ה"נ כיון דהאיסור בטל לגמרי א"כ אינו בעולם כלל לכך צריך לטעם הר"ן דהוי מב"מ לכך גוף הדבר א"י להתבטל דהוי מב"מ וא"י אחד לבטל השני ושוב הוי כאיתא בעולם ולכך שוב א"י האיסור שבו להתבטל לכך שייך בי' שוב עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"ש. ולכך א"ש כל שיטת הש"ס דהס"ד הוי ס"ל דעיקר טעם דשיל"מ הוי מכח מב"מ והיינו דבשאר איסורים דהוי איסור לגמרי לא מהני שיתבטל האיסור ממנו כי הוא גופו איסור והוי רק עיקר ההיתר דיתבטל הגוף ממש לכך בדשיל"מ א"י אחד לבטל השני אבל כאן דגוף הדבר היתר הוא רק שיש בו צד איסור וכל כיוצא בזה יכול להתבטל האיסור להיות מסתלק ממנו ובכה"ג ל"ש כלל טעם דמב"מ ולכך הקשה שפיר דלבטל ומשני ר"א דטעם דשיל"מ הוי מכח עד שתאכלנו באיסור לכך ה"נ אין האיסור שבו יכול להתבטל כיון דהגוף אינו בטל שוב שייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ולכך מיושב נמי קושיות התוס' דהרי הוי מבשא"מ ולפי הנ"ל א"ש דעיקר הטעם דמבשא"מ בטל היינו דבזה כיון דהגוף בטל לי' לכך ל"ש עד שתאכלנו באיסור דגוף האיסור בטל לי' וכו' ולכך תינח לגבי אכילה דל"ש בי' כמאן דאיתנהו דמי לכך בטל לי' גוף הענין אבל הכא בתחומין דדומה לאיסור משא דכמאן דאיתנהו דמי רק מה דפריך כאן ולבטל מים ומלח היינו דאיסור שבו יתבטל דבזה ל"ש דטומאת משא כמאן דאיתא דמי והיינו כיון דס"ד דעיקר טעם דשיל"מ הוי מכח מב"מ ולכך בזה כיון דגופו מותר הוא די לבטל איסור תחומין שבו ולכך ליש בזה דשיל"מ ולא טומאת משא כמאן דאיתא דמי לכך בא רב אשי לחדש דעיקר טעמו הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכך כאן ממנ"פ אינו בטל דאיסור גופו אין יכול להתבטל דהרי הוי דשיל"מ ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מהו אמרת הרי הוי מבשא"מ ויתבטל גוף המים ומלח ממש שבו בזה כיון דהוי כמו טומאת מסא דכמאן דאיתא דמי ל"ש בי' ביטול גופו ממציאות כלל וא"ש ודו"ק:
ובהכי יתיישב על נכון לשון רש"י שכתב דהו"ל דשיל"מ מכח דהיום יאכלוהו כאן ובילדותי כתבתי דמזה מוכח דרש"י ס"ל כהרי"ף דפת עם צלי הוי דשיל"מ ייע"ש והן אמת לפי מה שפי' הצל"ח דברי רש"י וכן אני פרשתי דברי רש"י בחדושי במ"א אין ראי' מזה אך לפי הנ"ל א"ש נמי דאף אם נפרש כפשוטו בלשון רש"י דשני לשונות הם א"ש דבשלמא גבי איסורי אכילה שפיר ס"ל לרש"י ככל הפוסקים דפת שאפאו עם הצלי כיון דהוי מין בשא"מ וגם למה שנאסר אין לו היתר א"כ נהי דטעם ער שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שייך בזה כיון דיכול לאכלו דרך היתר מ"מ הגוף הוי מבשא"מ ובטל לי' גוף הענין ממש ונחשב כמאן דליתא כלל ואף אם הוי כה"ג מב"מ כיון דעכ"פ לדבר הנאסר אין לו היתר א"כ הוי כמין איסור אחר ולא נחשב כמב"מ לכך אחד מבטל את חברו במציאות ממש ול"ש עוד עד שתאכלנו באיסור וכו', אבל כאן דהוי כטומאת משא דכמאן דאיתא דמיא א"כ כיון דהוי כולו כאחד ל"ש כלל בביטול גופו ממש רק לבטל האיסור שבו ולכך כיון דשייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אף אם היום יש לו היתר כל שיש בו צד היתר מה לי אם יהי' מותר למחר או היום מ"מ כיון דיכול לאכלו בהיתר לכך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ונדון כזה כל שיש לו צד היתר בשום אופן הו"ל דשיל"מ וא"י האיסור שבו להתבטל וגוף המאכל הוי טומאת משא כמאן דאיתא או מכח דרכו בכך כמ"ש הרשב"א הנ"ל וא"ש ודו"ק:
שם ולבטיל מים ומלח וכו'. לכאורה קשה להסוברים דאף איסור דרבנן אין מבטלין אותו לכתחלה ואם עבר וביטל במזיד אסור א"כ נימא ה"נ באמת לאיש אחר אם עירב כמו בעלת העיסה הי' מותר להוליכה שם רק מ"ש כרגלי שתיהן היינו רק להאשה העושית העיסה כיון דהיא מערבת אותו בידים א"כ מבטלת אותו לכתחלה לכך אסור למבטל עצמו ולכך אסורה להוליכו שם. ואין כדמות זה למ"ש הפוסקים ביו"ד סי' פ"ד ברגלי דבורים וכו' דהתם אין הכונה כלל שיהי' מעורב האיסור בהיתר ועל גוף התערובת אינו מתכוין כלל שיתערב כאן איסור אבל כאן הוא מכוין לערב המים ומלח בעיסה, ודומה לעצים שנשרו מן הדקל דפריך עלה הש"ס דאין מבטלין לכתחלה ואטו כוונתו לבטל איסור דמוקצה הוא מתכוין רק לאפות הפת בו ומ"מ כיון דמכוין לבטל העצים האסורים ולצרפן אל ההיתר הוי בכלל אין מבטלין וכו' א"כ ה"כ כן ומה קושיא. ול"ל אף דהתם אינו מכוין לבטל האיסור מ"מ מכוין בשעת התערובת לעשות בו דבר שהוא אסור מצד עצמו דמתכוין לערבו כדי לאפות בו ואפי' אסור במוקצה אבל כאן אטו בשעת נתינת המים ומלח לעיסה מתכוונת דלכך מערבת כדי להוליכו שם היא כוונתה רק כדי ליתן טעם יפה בעיסה ודבר זה מותר אף במים ומלח להשביח העיסה א"כ אינה מתכוונת כלל על דבר איסור בפרט דבמקומו ממש הוא היתר רק אם בא אח"כ להוליכו חוץ לתחום יש בו איסור דומה למה דמותר לערב חמץ ק"פ שהוי זמן היתר כן ה"נ במקום התערובת היתר הוא ומותר לערבה ובפרט שכוונתה רק לתקן העיסה ואח"כ כשמוליכו כבר הוי בתערובת ממילא וא"ש. והנה עוד יש לדייק למה אמר בלשון לגבי עיסה ולא אמר בעיסה כמ"ש אח"כ נבלה בטלה בשחוטה וכו' אך כראה דמכאן הוציא רש"י מה שפי' דלבטל איסור החומין וכו' ופרשנו לעיל הכונה דגוף המים ומלח א"א שיתבטלו רק דפריך לבטל האיסור שבהם ולכך א"ש דהיכי דגוף המאכל בטל לי' לגמרי שייך לומר דזה בטל בזה לכך אמר נבלה בטלה בשחוטה ופרש"י דהוי כאלו אינו שם אבל כאן דאי אפשר שיתבטל המים ומלח בעיסה רק דהאיסור שבו יתבטל ולכך לא מצי פריך לבטל המים ומלח בעיסה דזה הוי כמאן דאיתנהו וא"א שיתבטל רק נהי דאיתא בעולם מ"מ כיון דהמים ומלח מועט לגבי העיסה ולכך ראוי שיהי' טפל לגבי העיסה ואין להשגיח על תחומין שלהם כנגד תחום העיסה לכך אמר לגבי עיסה. ולכאורה קשה מה פריך הש"ס ולבטל מים ומלח וכו' בשלמא בכל איסורין שהכשר שבהם הוי מצד עצמו שייך לומר דאיסור נהפך להיתר ונחשב כמותו ממש כאלו גם הוא הי' היתר שמה שהענין תלוי בעצמותו אפשר להשתנות ע"י ביטול ברוב אבל בקנין תחומין שהוא תלוי בדעת הבעלים ואף בשלהם אם לא היו מכוונין להקנות לו שביתה דלא הי' דעתו עליו בשעת קניית שביתה לא הוי כרגליו א"כ הכא מה שייך ביטול לו יהא דהמים ומלח כעשה כגוף העיסה כאלו הי' חלק ממנו כעיסה ממש סוף סוף הרי אתמול לא הי' דעתו ע"ז א"כ אף אם הוא חלק מן העיסה אם אתמול לא הי' דעתו עליו אין לו שביתה שלו א"כ מה מועיל כאן ביטול אם מ"מ אתמול לא הי' דעתו ע"כ, ואפשר כיון דידע שיצטרך למחר מים ומלח א"כ הי' דעת השואל עליו מאתמול רק דבלי ביטול מה בכך שהי' דעת השואל עליו הרי ל"ה שלו רק ברשות אחר וקנה שביתה שלו לכך פריך כיון דבטל לי' א"כ רשות הראשון הלך ממנו ושוב יהי' כרגליו דהרי הוי דעתו על כך. או הכונה לרבנן דס"ל חפצי הפקר אין קונין שביתה א"כ ראוי שיועיל הביטול להסתלק ממנו רשות בעלים הראשונים וכאלו לא קנו שם שביתה והוי כחפצי הפקר והוי ממילא כרגליו וא"ש. ועייש"ל ע"ב השייך לכאן בסוגיא זו בישוב קושיות המרש"א ע"ש בד"ה ולטעמיך ייע"ש:
רש"י ד"ה קמ"ל והשואל דקתני בדבורא בעלמא וכו' הנה מבואר להדיא מפרש"י דאף בלא עשה קנין כלל רק בדבור בעלמא מ"מ הוי כרגלי השואל ולכאורה זה סותר למש"ל בפרש"י ד"ה בשני רועים וכו' ופרשתי שם דס"ל לרש"י דמה דלוקח בהמה מעיו"ט כרגלי הלוקח הוי רק אם עשה בו קנין בעיו"ט אבל בדבור בעלמא לא וכאן משמע אף בדבור בעלמא נמי הוי כרגלי השואל. אך כראה דא"ש דשאני לוקח משואל דלוקח כיון שמוציא עבורו ממון וקונה אותו לחלוטין לכך הוא מדקדק אולי ימצא איזה טוב מזה או בזול יותר מזה לכך אף שכבר גמרו בדבור להקנות זה מזה עדיין אין המוכר סומך דעתו על כך אולי ישנה הלוקח כי ימצא לקנות במקום אחר וכן הלוקח אינו סומך דעתו כי אולי ימצא המוכר קונה טוב יותר ולכך לא גמרו דעתייהו אבל בשואל דהוי בחנם לפי שעה בזה לא שכיח הוא החזרה שיחזרו בהם המשאיל ושואל לשנות את דבורם ולכך בזה בדבור בעלמא סמכו דעתייהו ונעשה כרגלי השואל. ולכך א"ש דלא נקט התנא במשנה מקח רק שואל ולמה לא מחלק במקח כך ובשלמא להס"ד דמיירי שמסר לו תיכף בעיו"ט א"ש דבמקח מפורש בברייתא אף במסרה לו ביו"ט כרגלי הלוקח אבל לפי דמשני דאף אם מסרה לו ביו"ט הוי כרגלי השואל הו"ל לאשמעינן אף במקח כן ולכך מוכח כמ"ש מכח דאדרבא בלוקח בעינן קנין דוקא אבל בשואל הוי אף בדבורא בעלמא. וא"ל דלכך לא נקט לוקח מכח דסיפא כרגלי המשאיל ומפרש בש"ס אע"ג דרגיל להשאיל ממנו וזה ל"ש בלוקח, אך ז"א דגם בלוקח שייך רגיל שיקנו ממנו כדמשני הש"ס בפ"ח דפסחים דהולך אבל הרועה הרגיל אצלו רבו שרגיל לקנות ממנו וכו' א"כ מוכח דאף בקנין שייך רגיל והי' יכול למתני כן בלוקח ובע"כ כמ"ש. ובהכי א"ש לי מה שהשמיט הרי"ף והטוש"ע ההוא דינא דלוקח בהמה ביו"ט אעפ"י שלא מסרה לו אלא ביו"ט מכח דהם מפרשים נמי דזה מיירי שהקנה לו ביו"ט לכך הוי מלתא דפשיטא וק"ו משואל דמה שואל דהוי רק בדבורא בעלמא מ"מ הוי כרגלי השואל מכ"ש בלוקח בקנין כיון דכבר לא ניתן לחזרה הוי כ"ש משואל ור' דוסא אפשר ס"ל דוקא בלוקח בקנין אבל בשואל בלא קנין באמת הוי כרגלי המשאיל אבל אנן דקיי"ל כמתני' לכך הוי לוקח כ"ש ולכך לא נקט ר"ד שואל כיון דהוא ס"ל בלא קנין כרגלי המשאיל ורק בקנין כרגלי השואל ובקנין שוב הוי רבותא בלוקח טפי משואל ולכך כיון דאנן קי"ל כמתני' לכך לוקח בקנין ודאי עדיף משואל בלא קנין ולכך לא כתבוהו אבל אם הוי ס"ל בלוקח אף בלא קנין הו"ל לפרש. ואפשר דמ"מ משמע להו דים לו דין אחד עם שואל וכיון דכבר בארו בשואל לא הוי צריכי לפרש עוד בלוקח מיהו מצד הסברא נראה כמ"ש דודאי בלוקח יש רבותא יותר לכך נראה כמ"ש דגם הם מפרשים דוקא בקנין כנ"ל וא"ש:
רש"י ד"ה דלמא כיון דלא אתי ואמר לי כו'. ומה שיש לפלפל בגוף הסוגיא יבואר אי"ה בתוס' ד"ה ולבטיל וכו' ייע"ש מ"ש בזה ודו"ק:
תוס' ולבטיל וכו' ותימא והא הו"ל דשיל"מ לכאורה כראה לומר דפלוגתתם יהי' בענין אחר והוא דלכאורה קשה במה דקאמר הש"ס לעיל ביו"ט כרגלי המשאיל פשיטא לא צריכא דרגיל דשאיל מני' מה"ד מאתמול אוקמי' ברשותי' קמ"ל מימר אמר אינש אחרינא אשכח ואזיל ושאיל מני' וקשה כיון דזה משמע מהשי"ס דאי לאו הך סברא דאמר דלמא אינש אחרינא אשכח סברא זו אמת דמאתמול אוקמא ברשותי' אף שלא נתן לו עד יו"ט א"כ קשיא כיון דלמ"ד יש ברירה מהכי אף אם מתנה אם יבא חכם למזרח אף שלא בא חכם מקודם א"כ ה"נ אם למחר בא השואל ושאל ממנו א"כ הוברר הדבר דמאתמול הי' דעתו לשאול ממנו וא"כ נימא י"ב דדעת המשאיל הי' אם יבא למחר וישאול יהי' ברשותו מעיקרא וכיון דקיי"ל בדרבנן י"ב א"כ יהי' דומה זה למתנה אם יבא חכם ולמה יהי' כרגלי משאיל. ונראה שרש"י הרגיש בזה לכך פי' שם בד"ה דלמא כיון דלא אתי ואמר לי וכו' ולכאורה הוי למותר למה האריך רש"י כומר כיון דלא אתי ואמר רק דהוי קשה לו כיון דעתה אתא נימא ברירה למפרע לכך פי' דזה הוי לו להוכחה כיון דלא אתי מאתמול א"כ מוכח דלא יצטרך לו ולכך הי' דעתו בבירור שלא יצטרך לו עוד. אך י"ל באופן אחר דבאמת יהי' ראי' מזה לדעת התוס' במעילה שהבאתי לעיל בסוגיא דחביות דבלא פירוש לכ"ע אין ברירה ולכך בשלמא בשנים שלקחו בשותפות הוי כפירוש או בפירוש ממש אבל כאן דלא פירוש כלל אין ברירה ולכך הוי כרגלי משאיל. אך י"ל עוד כיון דבדרבנן עצמו יש פלוגתא ותנא דאין ס"ל הף בדרבנן א"ב א"כ י"ל אף מתני' דידן אתיא כמ"ד אף בדרבנן א"ב לכך הוי כרגלי המשאיל וא"כ י"ל כך לפמ"ש הצל"ח ברפ"ק דמה דמחדש ר"א שם דהו"ל דשיל"מ היינו דהם היו סבורים דרק ודאי איסור אינו בטל בדשיל"מ אבל ספק איסור בטל אף בדשיל"מ ור"א מחדש שם דאף ספק איסור אינו בטל בדשיל"מ ולכך עיקר קושיות הש"ס כאן יהי' כך כיון דתחלה נקט כרגלי המשאיל וקשה פשיטא ובע"כ מיירי דרגיל דשאיל מני' וא"כ בכה"ג קשה דנימא אם בא ושאיל ביו"ט יהי' למפרע כרגליו של שואל בע"כ מכח דא"ב מיהו מה דהוי א"ב הוי רק מכח ספק וא"כ הרי מה דקתני אח"כ האשה ששאלה מים ומלח הוי כמי אף ברגילה לשאול מנה כמי הוי כרגלי שתיהן ולכך בזה פריך שפיר וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה מכיון דבזה י"ל ברירה א"כ עיקר איסורו רק מכח ספק ושוב ספק איסור ראוי שיתבטל אף בדשיל"מ ולכך פריך דלבטיל אף דהוי דשיל"מ ור"א לשטתו מחדש אח"כ דאף ספק אינו בטל בדשיל"מ לכך משני דהו"ל דשיל"מ. או י"ל יותר בישוב קושיא זו די"ל בשלמא בחביות כיון דאף אי נימא דא"ב הוי כרגלי שתיהן א"כ להיפוך לומר א"ב ליכא כאן שום צד להקל לכך ל"ה כספק דרבנן דסתרי אהדדי לכך אזלינן לקולא די"ב אבל הכא בשואל ומשאיל דאם אמרינן דל"ה כרגלי השואל הוי כרגלי המשאיל א"כ אם נימא א"ב יהי' כרגלי המשאיל ואם הוי י"ב יהי' כרגלי השואל לכך הוי ספק דרבנן דסתרי אהדדי דאם ירצה להוליכו כרגלי השואל נימא י"ב ואם ירצה להיות כרגלי המשאיל נימא א"ב לכך כל היכי דהוי תרתי דסתרי אהדדי לא אמרינן ספק דרבנן להקל לכך הוי כרגלי משאיל מכח כיון דעיקר מה דיהי' כוונת המשאיל לאוקמא ברשותו של שואל הוי לטובתו ולכך תינח אם הי' נמשך מזה טובת השואל אבל כיון דא"ב א"כ אם נימא דיהי' כוונתו לשם השואל יהי' כרגלי שתיהן ולא יומשך לשואל טובה מזה דהוי תרתי דסתרי אהדדי ולכך שוב לא הוי טובת השואל לכך ליכא בזה אומדנא לכוין לטובת השואל לכך לא כיון לכך ולכך שוב הוי כרגלי המשאיל ולכך תינח בשואל דעלמא אך באשה ששאלה מים ומלח כיון דכרגלי המשאיל בלא"ה א"א להיות מכח הקמח א"כ שוב ראוי לומר בי' י"ב לקולא והוי כרגלי השואלת כיון דדרכה לשאול ולכך צ"ל דהטעם הוי מכח דספק דשיל"מ לחומרא ואינו דומה לשותפין שחלקו חביות ובהמה וכו' די"ל כמ"ש בחדושי במס' זו בכמה דוכתא דהיכי דיש שמחת יו"ט ל"ש דין דשיל"מ רק כגון ביצה דל"ש בי' שמחת יו"ט כלל ולכך י"ל בשלמא בחביות ובהמה דעפ"י הרוב כל אחד צריך להוליכו לביתו וא"א לו להשתמש בו במקום החלוקה לכך יהי' בזה ביטול שמחת יו"ט לכך ל"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה ממ"נ אם רחוקה היא מביתה הוי העשיית העיסה בביתה ולהוליך מים ומלח לביתה א"א דבזה היי כרגלי המשאיל כיון דדבר השאול בעינא ל"ש ספק דרבנן ולהקל כנ"ל וא"כ לא משכחת דין זה רק אם כבר עשתה העיסה כאן דאז בלא"ה ל"ה כרגלי המשאיל ובאופן זה כיון דתעשה העיסה בכאן מוכח דכאן הוי ביתה ויכולה לעשותה כאן א"כ אם יכולה לעשותה כאן יכולה לאוכלה כאן וליכא באיסור הולכה זו ביטול שמחת יו"ט, ואף אם יזדמן שיהי' בזה מניעה הוי רק מלתא דלא שכיחא ולא פלוג רבנן כמו של"פ בביצה אף אם לפעמים צריך לו לשמחת יו"ט כיון דעפ"י הרוב אין בו שמחת יו"ט כמ"ש התוס' דף ט' כן ה"נ בזה ממ"נ אם לא הוי ביתה כאן בסמוך אינה עושית העיסה כאן ואם הוא עושית כאן העיסה מסתמא הוי כאן ביתה ויכולה לגמור כאן ולאכול לכך אין במניעת הולכה ביטול שמחת יו"ט לכך שוב הוי ספק דשיל"מ להחמיר לכך א"ב בזה. ולכך א"ש דהס"ד הוי ס"ל דתרי חומרי לא מחמרינן בדשיל"מ דדוקא היכי דספיקו אסור מטעם אחר אז אף בנתערב הוי דשיל"מ ואינו בטל אבל היכי דספקו עצמו אסור רק מכח דשיל"מ שוב דנימא שגם אינו בטל מכח דשיל"מ הוי תרי חומרי ולא מחמרינן בדשיל"מ ולכך פריך ולבטל וכו' אבל ר"א לשטתו דמשני שם דאף תרי חומרי מחמירינן בדשיל"מ לכך משני דהו"ל דשיל"מ וא"ש ודו"ק. ומ"מ לפי האמת בעיקר קושיא זו דלמה לא נימא בשואל ביו"ט י"ב צ"ל כפרש"י מכח דהי' מוכיח כיון דלא אתי וחמר לי' דא"ל כטעמים הנ"ל דזה הוי תולה בדעת אחרים ותולה בד"א קיי"ל די"ב אף בשל תורה כמו אם מתי יהא גט לכך בע"כ הטעם דכאן ודאי מסיח דעתו המשאיל ממנו כיון דלא אתי ואמר לי' וכו' או כמ"ש התוס' במעילה דהיכי דלא פירוש ודאי א"ב ואיש: