אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לז:

דף לז.

גמ' דיקא נמי דקתני לבנו או לרועה. הנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב וז"ל ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים אבל אם נתנה לרועה אחד הוי כרגלי הרועה עכ"ל והנה לא זכיתי להבין דבריו בכאן אחד דסותר דבריו כאן למ"ש בפסקיו בפ"ה מ"ה יו"ט דשם כתב דאם מוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגליו מבואר הוא דאפילו בבן אחד הוי כרגליו וכמ"ש המ"מ שם ייע"ש שנית דדבריו סתרי אהדדי שהתחיל בשני בנים ושני רועים וסיים אבל אם נתנה לרועה אחד ולא סיים כמי אם נתנה לבן אחד וע"ק יותר דאיך נפרש גוף הש"ס מ"ש דיקא כמי דקתני לבנו או לרועה, והנה לשיטת רש"י דמפרש דהמסירה הוי ביו"ט א"ש דיש לפרש כך דהש"ס הוי קשה לו דמ"ש או לרועה מיותר דאם הכונה על שני אופנים תה הוי שני בבות כ"א דין בפ"ע הוי לרועה מיותר דמה לבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש בש"ס ב"ב וכמה דוכתא ומ"מ הוי כרגלי הבעלים אף דבודאי יתן לבנו למחר ומכ"ש לרועה דהוי כרגלי הבעלים לכך בע"כ דחד בבא הוא דדרכו הי' ליתן לפעמים לבנו ולפעמים לרועה ובנו ורועה שניהם היו רועים ולכך קמ"ל דאם מסרה לאחד ביו"ט הוי כרגלי הבעלים ולכך נקט בכו ורועה דה"א כיון דהוי דעתו קרובה אצל בנו אז הרועה במקום בן לאו כלום הוא והוי כאלו הוי רק בנו לבד לכך קמ"ל דרועה במקום בן כמי נחשב והוי כשני רועים לכך הוי כרגלי בעלים. אך פי' זה יתכן לפרש"י דהמסירה הוי ביו"ט לאחד מהם אבל לפי' הרי"ף ורמב"ם דבשני רועים הכונה דמסרה לשניהם בעיו"ט א"כ א"א לפרש דהכונה כנ"ל דהרי בזה צריך המסירה להיות לשניהם ובמשנה נקט לבנו או לרועה משמע דהוי המסירה רק לאחד מהם בע"כ אין הכונה כן ולכך הוצרך הה"מ לפרש דהדיוק הוי ממה דנקט כלל הדין בבנו דהוי כ"ש מרועה דמה לרועה אחד הוי כרגלי בעלים בבן לא כ"ש כיון דדרך כל אדם למסור חפציהן ותשמישיהן לבניהם ואין מחשיבין אותם כמוציאים מרשותם אך אם הוי דוקא בשני רועים אבל בחד רועה כרגלי רועה לכך קמ"ל בבנו אפילו בחד הוי כרגלי בעלים וכו' ייע"ש א"כ זה תינח להרמב"ם בפסקיו דס"ל אף בחד בנו הוי כרגלי בעלים אבל לפמ"ש בפי' המשניות דוקא בנותן לשני בניו הוי כרגלי הבעלים וגם כתב ובלבד שיתן אותם לשני בניו משמע דהמסירה יהי' לשניהם ממש כפי' הרי"ף ולא כפרש"י א"כ א"א לפרש לשון הש"ס במ"ש דיקא נמי לא כפי' הה"מ ולא כפי' הנ"ל א"כ קשה מנ"ל דהמשנה מיירי משני רועים ולכך דבריו צ"ע מאוד לדעתי השפלה. ומה שהי' כראה ליישב הכל בשום לב ללשון הרמב"ם בפסקיו שכתב וז"ל המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה אפילו אם נתנה לו ביו"ט וכו' ויש לדייק למה בבנו כתב סתם וגבי רועה פירש אפילו אם נתנה לו ביו"ט, לכך נראה דהרמב"ם מחלק דברועה אף שמסרה לו ביו"ט הוי כרגלי רועה אבל בבנו אם מסרה לו בעיו"ט הוי כרגלי בכו כיון דהוי בשעת שביתה שם אבל אם הי' בעיו"ט ביד האב רק ביו"ט מסרה לו אז הוי כרגלי האב והטעם כמ"ש הה"מ דדרך אדם למסור לבנו חפציו ולא להוציאן מרשותו אך זה דוקא אם לא עשה מעשה בעיו"ט לתנו לו רק מה דברועה הוי כרגלי הרועה מכח דאנן סהדי דדעתי' הוי לאוקמא ברשות הרועה וכיון דבתר דעתו אזלינן בבנו ליכא אומדן דעת לכך רק י"ל להיפוך דלא רצה לאוקמא ברשותו אבל אם עשה מעשה ומסרה לו מעיו"ט אין אחר מעשה כלום ולא אזלינן בתר אומדנא כזו להוציאו מרשות הבן דלא מהני אומדנא זו שכתב המגיד רק לאוקמא ברשות מי שהי' בה"ש ברשותו בשעת שביתה ובפרט די"ל כיון דיש סברא להיפוך דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולכך י"ל דהכל בשעת קנין השביתה תליא אם הי' בה"ש ביד האב אף דבנו הרועה ניחא לי' לבן להיות ברשות האב דאין האב מוציא חפציו מרשותו לרשות הבן וניחא להבן שיהי' ברשות האב ואם הי' ברשות הבן בה"ש אז להיפוך מקנה האב אותו לרשות הבן כיון שעומד שם דדעתו קרובה אצל בנו והוי באם מסר לו בעיו"ט כ"ש מרועה דהוי ברשותו אבל אם מסר לו ביו"ט הוי בנו גרע מרועה. ומעתה א"ש דמ"ש הרמב"ם במסרה לבנו הוי דוקא ביו"ט אבל ברועה כתב אפילו נתנה לו ביו"ט דבין מעיו"ט בין ביו"ט הוי כרגלי הרועה, ומעתה א"ש לשון פי' המשניות ולא סתרי דבריו אהדדי ולא למ"ש בפסקיו ויהי' א"ש כוונת הסוגיא, והוא דהרמב"ם כתב כן דאם מסרה לו מעיו"ט בעינן שיתנם לשני בניו אבל לאחד הוי כרגלי הבן ואבל במסרה לשנים אף בעיו"ט בכל ענין הוי כרגלי הבעלים ואח"כ כתב להיפוך דאם מסרה כרועה אחד אף אם מסרה לו ביו"ט בכל ענין כרגלי הרועה אבל לבן אחד יש חלוק בין מסרה לו מעיו"ט למסרה לו ביו"ט, ולכך א"ש דיוק הש"ס דעיקר דיוקו הוי דבע"כ יש רועה דהוי כרגלי הרועה דאל"כ אלא בכל ענין כרגלי בעלים קשה למ"ל מה דנקט אם מסרה לבנו דהרי הוי כ"ש מרועה ובע"כ מכח דברועה אחד הוי כרגליו ולכך קמ"ל דבבנו הוי כרגלי אב א"כ מוכח ממשנה עצמה דברועה אחד הוי כרגלי רועה וקשה איך אמר אח"כ לרועה דהוי כרגלי בעלים ובע"כ דיש חילוק בין רועה אחד לב' ושוב מוכח מדנקט בנו דומיא דרועה דגם בבנו אם מסרה מעיו"ט לשני בניו הוי כרגליו אבל כבן אחד הוי כרגלי הבן ומ"מ מדנקט כלל בכו ולא די לאשמעינן זה מרועה בע"כ דיש חילוק דברועה אחד אף במסרה ביו"ט כרגלי רועה ובבן אף בבן אחד במסרה ביו"ט כרגלי האב ותרתי אשמעינן מתניתין דבשני בנים במסרה בעיו"ט או בבן אחד במסרה ביו"ט כרגלי האב אבל ברועה אף במסרה ביו"ט הוי כרגלי הרועה ולכך נקט כמי בנו ללמוד דיש חילוק בין בנו לרועה וגם נקט בנו דומיא דרועה דשוין הם לדינא זה כזה ובע"כ לחלק דבמסרה בעיו"ט דין בן ורועה שוה ובמסרה ביו"ט יש חילוק בין רועה לבן. זה כוונת המשנה והרמב"ם והכל הוי שוין לאחדים ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י. והך סברא דבן עדיף לא ס"ל להרמב"ם כלל רק דזה אינו סברא כלל ודו"ק. מיהו י"ל דאף הרמב"ם ס"ל הך סברא אך ס"ל כך דאם הוי מעיו"ט אצל בנו אז מסתבר טפי להיות כרגלי בכו מרגלי הרועה מכח דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל אם הוי מעיו"ט אצל האב מסתבר טפי להיות בבן כרגלי האב מברועה דאם הוי אצל האב בשעת שביתה אז ניחא להבן להיות כרגלי האב ובזה מסתבר סברת הה"מ, ולכך יהי' כוונת הש"ס כך דזה ודאי פשיטא לי' דאם הוי אצל הרועה מעיו"ט והוי רק רועה אחד אז בזה לית מאן דפליג דהוי כרגלי הרועה כיון דהוי רק אחד ובידו ולכך להס"ד הוי ס"ל דמתני' מיירי במסרה ביו"ט לרועה אז הוי כרגלי בעלים ולכך פריך מר"ד דאמר אעפ"י שמסרה לו ביו"ט כרגלי הרועה ולכך משני דבמשנה מיירי בשני רועים ובמסרה לשניהם מעיו"ט לכך אמר דיקא נמי דאם מיירי מתני' ברועה אחד בע"כ יהי' הכונה במסרה ביו"ט וא"כ ביו"ט מסתבר יותר בבן דהוי כרגלי האב מברועה וא"כ קשה למ"ל דנקט בנו כלל בע"כ דבא לאשמעינן דוקא בבנו אבל ברועה הוא כרגלי הרועה וא"כ קשה איך אמר ברועה כרגלי בעלים לכך בע"כ מתני' במסרה לשני רועים בעיו"ט ושוב כיון דנקט בנו דומיא דרועה מיירי נמי במסרה בעיו"ט ומיירי כמי בשני בנים דהוי כרגלי האב ושוב קשה הרי בעיו"ט מסתבר יותר להיות כרגלי הבן מברועה א"כ הוי רועה למותר לנקוט בשני בנים ובע"כ נדע מכ"ש בשני רועים ולכך בע"כ לכך נקט נמי רועה דבלא"ה לא נדע דבבן במסרה ביו"ט לבן אחד הוי כרגלי האב וברועה אחד במסרה ביו"ט הוי כרגלי הרועה ולכך נקט נמי רועה ובלשון סתם להיות משמע ברועה אחד ובן אחד שנדע שניהם דיוק הראשון מלשון בנו דברועה אחד במסרה ביו"ט כרגלי רועה ובבן כרגלי בן ונדע כמי להיפוך דמיירי נמי בשני רועים ובשני בנים ומסרה בעיו"ט וא"ש כל שיטת הרמב"ם ודו"ק היטב:.

והנה המג"א כתב בסי' שצ"ז וז"ל אעפ"י שמעיו"ט מסרה לשניהם וביו"ט בירר דבריו שמסרה לאחד מהם אפ"ה הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר דברי מעיו"ט והוא תמוה דהרי בש"ע מבואר דהוי כרגלי בעלים ועיין בפ"מ מ"ש שהתוס' שבת עמד בזה. ולדעתי כראה להמליץ בעד המג"א והוא דס"ל דהש"ס וש"ע מיירי שאף ביו"ט לא בירר לשום אחד רק כשאר לשניהם יחד את לא זכו שניהם כלל והוי כרגלי הבעלים או אף אם מוסר לאחד מהם ביו"ט רק שאומר בעיו"ט שמסרה לשניהם ממש רק ביו"ט הוא חתר בו ואומר לאחד מהם לכך ל"ש בזה ברירה כיון שמעיו"ט אמר בפירוש לשניהם ולכך לא זכו שניהם וכמשמעות לשון הרמב"ם וסייעתו העומדין בשיטה זו אבל המג"א מיירי שבעיו"ט מסר להם סתם וביו"ט אמר שמברר לאחד מהם דמאתמול הי' דעתו לכך אז כרגלי הבעלים לא הוי דלחומרא חיישינן לברירה וא"כ הוי כאלו הוברר מאתמול רק לאחד מהם וברועה אחד הוי כרגליו ולכך לא הוי כרגלי בעלים ומ"מ כרגלי הרועה הזה לא הוי כיון דלקולא אין ברירה א"כ חיישינן דלמא מאתמול הוי דעתו על השני הרועה השני והוי כרגליו וא"ל דיהי' כרגלי רועה הזה שבירר עכשיו ממנ"פ דאם אין ברירה א"כ הוי כרגלי בעלים ואם יש ברירה הרי הוברר לזה אך ז"א דאף אם אין ברירה י"ל דוקא אם מסר לשניהם ממש להיות לשניהם יחד אז הוי כרגלי בעלים אבל אם מסרם לשניהם ע"ד שיברור למחר רק אחד אז הוי כרגלי הרועה ודינו כמו רועה אחד כיון דכוונתו תחלה הוי רק על רועה אחד דינו כרועה אחד ולכך שוב כיון דלא בירר מעיו"ט איזה הוא רק למחר הוא מברר א"כ אין ברירה לכך הוי כרגלי שתיהן, ואף דבלשון הר"ן מבואר דאף באם בירר ביו"ט אחד מהם הוי כרגלי הבעלים מ"מ המג"א הכריע כן כיון דלפרש"י מיירי הסוגיא רק במסרם ביו"ט אבל אם מסרם בעיו"ט ס"ל דהוי כרגלי שתיהן ולכך נהי דפסקינן דלא כרש"י רק כהרמב"ם מ"מ היינו דוקא אם מסרם בעיו"ט ע"ד שיהי' לשניהם ממש אבל אם מסרם ע"ד שיברור למחר אחד מהם אז כדון רק כאלו הי' רועה אחד ובזה קיי"ל כרש"י דהוי כרגלי הרועה והוי כעין הכרעה ופשר דבר בין הדעות וכיון דהוי כרגלי הרועה וכאן לא בירר רק על למחר לכך אין ברירה לכך הוי כרגלי שתיהן ואף דאנן קיי"ל דגבי תחומין יש ברירה דהוי דרבנן י"ל דס"ל להמג"א דהרי כתבו התוס' בסוגיא שם להקשות דשמואל ס"ל כאן אף חביות אסורה דאין ברירה ובגיטין ס"ל יש ברירה ותרצו דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו דא"ב ובתולה בדעת אחרים י"ב א"כ מוכח דתולה בדעת עצמו גרע מתולה בדעת אחרים לכך י"ל דלדידן דקיי"ל חביות מותרת היינו דס"ל דאף זה הוי תולה בדעת אחרים דאין יודע איזה חלק יפול לו דשמואל ס"ל זה הוי תולה בדעת עצמו ואנן קיי"ל זה הוי תולה בדעת אחרים אבל תולה בדעת עצמו ממש כגון הכא הוי חמור ואף בדרבנן א"ב לכך גבי רועה א"ב ואף דקיי"ל בסי' תי"ג דאם אומר אם יבא חכם לכאן ולכאן לאיזה שארצה אלך די"ב וזה הוי תולה בד"ע ונסתר חילוק זה מ"מ כראה דא"ש כיון דעיקר טעם דברירה מה דהוי בדרבנן להקל מכח דספק הוי וספק דרבנן להקל א"כ תינח היכא דאיכא רק חד ספקא אבל היכי דהוי ס"ס אף בדרבנן לחומרא א"כ כאן יש ספק אולי הלכה כדעת רש"י דבכל ענין הוי כרגלי שתיהן במוסרם בעיו"ט ואת"ל דהוי כרגלי אחד דלמא אין ברירה והוי מאתמול דעתו על השני, אך להיפוך ליכא ס"ס דלמא כהרמב"ם וסייעתו דלהרמב"ם הוי כרגלי בעלים ולספק השני שמא י"ב הוי כרגלי הרועה שבירר א"כ אינו ענין אחד אבל להיפוך שפיר יש ס"ס דלמא כשיטת רש"י דכל שמסרם לו מעיו"ט הוי כרגלי שתיהן ואם ל"ה בסתם כרגלי שתיהן אולי אין ברירה והוי כרגלי האחר וביאור הענין הוי אולי מאתמול הי' דעתו על שניהם יחד ממש והוי כרגלי שתיהן לשיטת רש"י ואם הי' כוונתו רק על אחד מהם אולי א"ב, אך גם זה טעות מכח דהרי אם אמרינן י"ב א"כ אין ספק עוד שמא התכוין על שניתן או על אחר א"כ אכתי רק חד ספק הוא. ואפשר דס"ל להמג"א דע"כ לא קיי"ל בדרבנן י"ב רק או בתולה בדעת אחרים כגון בחביות או בתולה בדעת עצמו רק דפי' מתחלה לאיזה שארצה אלך כיון דעכ"פ פירש תחלה לאיזה שארצה לכך י"ב אבל אם לא פירש כלל תחלה איזה שארצה וגם תולה בדעת עצמו אף בדרבנן א"ב ועיין בתוס' סוף מס' מעילה מבואר שם חלוק זה דהיכי דלא פירש כלל תחלה גרע לענין ברירה ייע"ש א"כ י"ל דס"ל להמג"א חלוק זה דבתולה בדעת עצמו גם לא הזכיר כלל תחלה לאתה שארצה אף בדרבנן נמי א"ב ולכך (בד"ע) [בש"ע] מיירי שאף ביו"ט אינו מברר רק אומר לשניהם לכך הוי כרגלי בעלים והוא מיירי שביו"ט מברר שהוי דעתו רק לאחד מהם לכך בזה חיישינן לדעת רש"י וסייעתו דהוי כרגלי רועה ומ"מ כיון דלא בירר א"ב לכך הוי כרגלי שתיהן. כנלפע"ד ליישב לפי חומר הנושא שלא יהי' תמי' כ"כ:

גמ' אתמר שנים שלקחו וכו'. לכאורה יש לדייק דלמה נקט בשנים שלקחו ולא אמר אחין שחלקו בהמה וחביות ביו"ט ובפרט דבמשנה מיירי מאחין שבבית א"כ הו"ל לומר באחין שחלקו בהמה וחביות. ונראה דזה יהי' ראי' למ"ש התוס' סוף מעילה והבאתיו לעיל דאם מפרש עדיף טפי לענין ברירה כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל בסתם מסתבר טפי דאין ברירה א"כ לפ"ז י"ל דלרבותא נקט אם לקחו בשותפות דאז מתחלה כשקנו אף שלא פרשו אנן סהדי דקנו ע"מ לחלוק בסוף וכמ"ש הר"ן כעין זה בנדרים פ' השותפין ולכך הוי כפירש שאותו חלק שיפול לו לבסוף זה קונה וא"כ הוי נקנה רק זה מה שיפול לו לבסוף לכך י"ב אבל באחין שחלקו כיון דלא מרצונם קנו זה רק שכפל להם ממילא בזה מסתבר דא"ב ולכך או דס"ל דבזה אף רב מודה דא"ב ואסור אף לדידי' ואף אם גם בזה מתיר רב עכ"פ נקט כן לרבותא דשמואל דאף בזה חולק ואוסר. ובזה עמדתי על כוונת רש"י במ"ש ד"ה שלקחו בשותפות לחלקן ביו"ט והך לחלקן למותר וכך הו"ל לומר וחלקו ביו"ט ומה נ"מ מה הי' כוונתם בתחלה, אך דהוי קשה לרש"י למה נקט שלקחו לכך פי' דהכונה הוי לרבותא אף דהם לקחו ע"ד כחלק ביו"ט א"כ פרשו כן להדיא או דסתמא הוי כפרשו לכך בזה י"ב או לרבותא דאף בזה ס"ל א"ב לשמואל. אך לפ"ז הוי קשה מה פריך הש"ס לר"א דס"ל י"ב ממת בבית ולו פתחים הרבה וכו' ומה קושיא התם ליכא פירוש לכתחלה לכך כיון דלא פריש לכך א"ב אבל בשנים שלקחו דהוי כמו פירש או כפרש"י לכך י"ב. וכן תקשה כמי למה דמשני איפוך ופריך דר' יוחנן אדר"י דאמר האחין שחלקו כי' ומה מדמה אחין שחלקו לשנים שקנו. והנה מעת בבית הוי א"ש די"ל דהתם כיון דעיקר הטומאה הוי מכח דסוף טומאה לצאת ולכך כיון דסופו לצאת מטמא למפרע לכך בזה הוי נמי כפירש כיון דעיקר טומאתו הוי מכח דסופו לצאת דרך אחת מהם א"כ דזה הוי גזרת התורה שאותו הפתח שיצא בו מטמא למפרע א"כ הוי כאלו פירש כיון דעיקרו הוי מכח שסופו של טומאה לצאת בזה הוי כפירש ופריך שפיר דר' אושיעא אהדדי אבל זה קשיא מה פריך דר"י אהדדי משנים שקנו אאחין. גם הוי קשה לי מה פריך הש"ס דר"א אדר"א נימא דבמת בבית דהוי תולה בדעת עצמו על איזה פתח שירצה יוציא לכך א"ב אבל בשנים שחלקו דהוי תולה ע"ד אחרים דא"י איזה יפול לו ואם ירצה ליטול חלק זה לא יניח לו השני לכך הוי תולה בדעת אחרים לכך י"ב. והן אמת דהתוס' כתבו דזה הוי תולה בד"ע אך אין דבריהם מובנין לי איך הוי זה תולה בד"ע אטו בידו ליטול לו חלק זה ברצונו ואף דדבריהם מוכרחין לשמואל עכ"פ אין זה דבר ברור ואף אם ס"ל לשמואל דהוי תולה בד"ע נימא דר"א ס"ל דזה הוי תולה בדעת אחרים ומה קושיא וצ"ע לכאורה. ומה שהי' כראה בישובו היינו כיון דפריך הש"ס מה הוי עלה הו"ל לומר ר"א אומר שניהם מותרין ור"י אומר שניהם אסורין כיון דכבר הזכיר תחלה גוף הדין ובפרט דתחלה נקט בלשון אסור ומותר הו"ל כאן כמי לומר כן שניהם מותרין או שניהם אסורין או כלשנא דשמואל אף חביות אסורה או אף בהמה מותרת ולמה אמר בלשון י"ב וא"ב ובע"כ דבא לאשמעינן דאף בעלמא אף היכי דתולה בד"ע י"ב לר"א ור"י קמ"ל להיפוך דאף בתולה בד"א א"ב ולכך פריך שפיר דר"א אדר"א ומיושב כמי קושיא הראשונה כיון דאמר ר"א בלשון י"ב מוכח דבא לאשמעינן דאף בעלמא היכי דל"ה כפירש רק כגון אחין וכדומה מ"מ י"ב וא"ש ודו"ק היטב בזה. והנה יש לדייק כמה הזכיר לשון שנים הי' די לומר שותפין שלקחו חביות ובהמה וכו' או שותפין שחלקו חביות ובהמה למ"ל שנים לכך הי' כראה להוכיח מזה כיון דמסיק הש"ס טעמא דרב מכח דינקי תחומין מהדדי א"כ י"ל בשלמא אם הם רק שנים אז לא בטל זה בזה די"ל דהיניקה רבה כל כך עד שאין בחלק אחר לבטלו כיון דהמה מחצה ע"מ א"כ יונק מכל המחצה וליכא רוב לבטלו אבל אם היו שלשה שותפין אז כיון דיש כאן שלשה תחומין בטל כל תחום בשנים האחרים ובטל ברוב ולא הוי מין במינו דחוזר וניעור כיון דכאן עיקר האיסור מכח התחום והרי התחומין איכן שוין א"כ הוי בטל ברוב ול"ש חוזר וניעור כיון דאין התחומין שוין לכך בטל לי' ודשיל"מ ל"ה כמ"ש המחברים כיון דלא הוכר מעולם ויבואר עוד לקמן בזה אי"ה:

גמ' מאי קסבר רב כו'. לכאורה קשה לפי שיטת רש"י דפי' מה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אמ"ה ואף דהשתא ליכא אמ"ה דעכ"פ מתה מ"מ ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ קשה מה פריך כיון דמה שבדרבנן י"ב הוי רק מכח ספק דרבנן להקל וכיון דלדעת כמה פוסקים דספק דרבנן באיתחזק איסורא לחומרא א"כ נימא דלכך שאני חביות מבהמה דבחביות דליכא חזקת איסור לכך הוי י"ב דספק לקולא אבל בהמה בחיי' בחזקת אמ"ה לכך מחזיקין מאיסור לאיסור לכך הוי ספק לחומרא ולכך א"ב. אבל באמת לק"מ מכמה טעמים חדא דדלמא רש"י ס"ל כהנך פוסקים דאף באיתחזק איסורא ספקא לקולא ואף אם יסבור כמ"ד דהוי לחומרא א"ש דע"כ לא ס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור רק לענין דעכ"פ הדבר הזה הי' אסור עד הכה כגון התם אם נולד הספק אם בהמה זו מותרת בשחיטה או לא לכך כיון דעכ"פ עד הבה היתה אסורה באכילה לו יהא דהי' מכח איסור אחר כיון דעכ"פ אסורה היתה מחזיקין מאיסור לאיסור לקיים ענין זה שהי' מעיקרא אבל בדבר דמכח חזקת הראשון הי' מותרת ממש כגון הכא אטו מכח אמ"ה הי' אסור להוליכו למקום אחר א"כ כיון דעד הנה הי' מותר רק עכשיו מכח איסור תחומין יהי' נאסר ל"ש כאן לומר מחזיקין מאיסור לאיסור. והן אמת דבפ"ק דחולין יש שם דעה דאף הוי נבלה ומטמא במשא ומפרש שם דפליגי בדר"ה דחד אמר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וח"א בחזקת טומאה כמי אמרינן א"כ משמע לכאורה דאף דעד הכה בחיים לא היתה מטמא כמי מחזיקין מחזקת אמ"ה א"כ זה דומה לאיסור תחומין, אך כבר כתבנו בתשובה אחת דלמ"ד זה מודה רש"י דלאו מכח חזקת אמ"ה רק מכח חזקה שאינה זבוחה כמו שפרשו התוס' לדידן כן מפרש רש"י להך מ"ד דס"ל מטמא וכן מורה לשון רש"י שם בחולין ולכך א"ש דחזקת שאינו זבוחה מהכי לטמא כיון דלא נזבח הוי נבלה אבל מה שייך זה לגבי תחומין ול"ש רק להחזיק מכח חזקת אמ"ה ול"ש בזה מה דמותר באיסור אמ"ה לכך א"א לפרש כן וא"ש ודו"ק:

גמ' אפילו חביות נמי לכאורה קשה לי מה קושיא דלמא ל"ש ברירה רק בדבר דאפשר לומר דהוברר הדבר למפרע כאלו חלוק למפרע כגון בחביות דאין החלקים צריכין זה לזה ואפשר לומר דבשעת קניה תיכף הוי כמאן דפליגי דמי לכך אף שלא חלקו אז בשעת קני' כיון דחלקו אח"כ הוברר הדבר שזה חלק של זה ונחשב כאלו חלקו מעיו"ט כאלו כ"א קכה רק חלקו בפ"ע והוי כמאן דפליגי בשעת חלוקה לכך קונה כל חלק שביתה אצל בעליו אבל בבהמה א"א לומר דהוי כמאן דפליגי בשעת קני' דבחיים א"א לחלק וכ"א צריך לחברו ואין שחיטה לחצי בהמה א"כ כל אחד נצרך לחברו וא"א לומר דהוי נחלקו מחיים ממש ולכך כיון דבשעת קני' א"א לומר דהוי נחלקו רק צריכין זה לזה לכך א"ב לכ"ע ובפרט כיון דאז בשעת קניות שביתה היו צריכין זה לזה לכך הוי כרגלי שתיהן וקנה שביתת שתיהן וצ"ע. והנה עוד הקשה אותי תלמידי דלפמ"ש הר"ן בנדרים דאף דא"ב מ"מ לא נשתתפו יחד ע"ד לאסור א"כ ה"כ נימא דלא נשתתפו ע"ד שיאסור עליו. אך השבתי דזה לק"מ לכאורה דבשלמא התם דהאיסור בא ע"י מעשיו שנדרו הנאה לכך שייך לומר דאנן סהדי דלא נשתתפו ע"מ לאסור אבל הכא דנאסר ממילא א"כ כיון דהם שותפין בו נאסר ממילא, מיהו אכתי קסה כיון דעיקר האיסור בכאן הוי בקנין שביתה שקונה הבהמה שביתה כרגלי בעלים א"כ אכתי נימא דלא נשתתף עמו ע"ד שיקנה הוא לבהמתו שביתה אחרת שיאסור בזה את חלקו עליו, מיהו למ"ד חפצי הפקר קונה שביתה הי' אפשר ליישב זה דבשלמא התם אם לא יאסור הלה עליו חציו לא יהי' נאסר ממילא לכך יכול לומר לא נעשיתי שותף עמך ע"מ לאסור עלי אבל כחן חם כח קנה הבהמה שביתה שכו תקכה כה לעצמה שביתתה במקומה וסוף סוף לא יוכל הוא להוליכה למקום שעירב הוא א"כ ל"ש לומר שלא נשתתף ע"מ לאסור הרי בזה לאו בדעתו תליא ואם לא יקנה שביתה שלו יקנה לעצמו שביתה אבל למ"ד חפצי הפקר אין קונין שביתה כלל ועיין בצל"ח בסוף סוגיא דבור של יחיד דהעלה אף אם יש לו בעלים אם אין הבעלים בכאן הוי כאין לו בעלים ואין קונה כלל א"כ קשיא שפיר דיאמר לולי דעת הבעלים מעצמו לא הי' קונה שביתה והי' מותר לו להוליכו כרצונו רק מכח דעת השותף שהי' קונה שביתה לעצמו יקנה גם הבהמה שביתה שלו א"כ בזה יאמר שפיר דלא נשתתפתי עמך ע"מ שתקנה שביתה ותאסור עלי רק יהי' כאלו אין לו בעלים ויוליכו כ"א כרצונו. וגם למ"ד דחפצי הפקר קונה שביתה נמי תקשה הרי עכ"פ הי' קונה שביתה במקומו והי' יכול להוליכה מכאן אלפיים אמה אבל אם עירב השותף לצד אחר אין יכול להוליכה מכאן אלפיים לכל רוח ויאמר לו אדעתא דהכי לא נעשיתי שותף עמך שתניח ערובך לצד אחר להיות נאסר עלי מלהוליכו לכאן אלפיים לכל רוח לכך לא יועיל עירוב של כ"א רק יהי' דינו כחפצי הפקר שיהי' לו אלפיים ממקומו. וצ"ע בזה:

גמ' ושאני בהמה דינקי תחומין מהדדי. הנה הרמב"ם פוסק כן דבהמה אסורה וחביות מותרת וביאר הטעם מכח דאחד יונק מחלק חברו ולכאורה הוא תמוה דהרי בש"ס הקשו לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב א"כ למה פוסק הרמב"ם כן ומה שעלה לי בהשקפה ראשונה ליישב הוא דהי' נראה דהרמב"ם ס"ל כפרש"י דמוקצה היינו שכ"א מקצה נפשי' מחלק חברו ואף שהתוס' הקשו עליו עיין בפ"י מ"ש בשם המג"ש ליישב דבריו ולכך הי' נראה לומר דדוקא אם נימא דיש ברירה א"כ הוברר הדבר שחלק זה עומד לזה וחלק זה לזה לכך שייך בזה לומר דהוי מוקצה מכח דמקצי נפשי' מחלק חברו דהרי מאתמול ידע שלא יפול לו רק חלק זה וחלק השני אינו ראוי כו מעיקרא לכך כעשה מוקצה ממנו אבל אם אין ברירה א"כ יתכן להיות שמאתמול הי' החלק השני ראוי לו וכעת נפל לו חלק אחר לכך אין שייך בזה איסור מוקצה כלל דממ"נ חלק השני הי' ראוי לו בה"ש בשעת חלות המוקצה וחלק השני כפל לו עכשיו א"כ הוי כשניהם ראוין לו ול"ש בזה מוקצה כלל למ"ד א"ב וכמו שמשמע מכמה דוכתא בש"ס דאם א"ב הוי שניהם שייכין לזה כמו לזה אבל למ"ד י"ב אז החלק השני מעולם לא הי' ראוי לו כלל לכך למ"ד י"ב הוי זה מוקצה אבל למ"ד א"ב ל"ה מוקצה כלל דהוי כהכל ראוי לזה והכל לזה ולכך הוי קשה מה פריך הש"ס השתא לאיסור מוקצה לא חששו הרי קיי"ל בשל תורה א"ב רק בדרבנן י"ב מכח דספק דרבנן ולהקל א"כ היכי דהוי קולא להיפוך אמרינן א"ב לקולא א"כ מה פריך דלמא לכך ל"ח למוקצה מכח דאמרינן א"ב לקולא ולכך הי' מותר אבל מכח איסור תחומין אסור דינקי תחומין מהדדי ובחביות מותר דהיכי דמהני י"ב לקולא אמרינן י"ב. אך נראה דרב יהי' סובר דאף בשל תורה י"ב א"כ לאו ספקא הוא לכך שפיר הקשה לו דיהי' אסור מכח מוקצה דאין לומר דמנ"ל דרב יסבור כן היינו מכח לשונו דאמר שאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וקשה אם לכך לא חייש למוקצה מכת דתלינן דאין ברירה א"כ בתחומין בלא יניקת התחומין ראוי שיתסור מכח ממ"נ אם א"ב א"כ הרי הוא כרגלי שתיהן דדלמא חלק זה של חברו ואם י"ב הרי הוי מוקצה ואסור לטלטלו לגמרי מכ"ש להוליכו למ"א ול"ה צריך כומר בלשון הזה דקא ינקי תחומין מהדדי ובע"כ דס"ל לרב דלמוקצה בלא"ה ל"ח אף אם י"ב כמי ל"ח למוקצה ולכך הוצרך לטעם דקא ינקי תחומין מהדדי ולכך ע"ז שפיר הקשה לאיסור מוקצה לא חששו ולכך שתיק רב דהוא יסבור אפילו בשל תורה י"ב ולא מכח ספק אבל אנן דקיי"ל בשל תורה א"ב ובדרבנן י"ב י"ל שפיר דלכך ל"ח למוקצה מכח דאזלינן לקולא דא"ב וא"ל הרי ספק מוקצה להחמיר י"ל דמ"מ לענין ברירה הוי לקולא כדמוכח מדברי הב"י סי' תקי"ח במה שתמה על הרמב"ם דפוסק עד שירשום הלא ס"ל דבדרבנן י"ב ותירץ דטעמא מכח דאקצי' בידים וכן כתב המג"א בסי' תצ"ה ייע"ש ולא תרצו דבמוקצה הוי ספקו להחמיר בע"כ אף במוקצה הוי י"ב לקולא ה"ה כמי להיפוך אמרינן א"ב לקולא לכך ל"ח למוקצה אבל אם הוי של שותפות אז באמת לא כתב הרמב"ם הטעם מכח דינקי תחומין מהדדי רק סתם דקא יונק חלק אחד מחברו ולכך אסור ממ"נ דאם י"ב אסור מוקצה ואם א"ב הוי כרגלי שתיהן לכך הוי כרגלי שתיהן מכח ממ"נ וא"ש ודו"ק. וכ"כ הפ"י בחדושיו כאן לענין מוקצה הוי י"ב ולקולא מכח דהוי ספק דפלוגתא או דהוברר כאלו אין כאן איסור ול"ש לומר דשיל"מ ייע"ש. והנה לכאורה הוי קשה לי מה פריך הש"ס לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו הרי י"ל דשאני מוקצה דהוי איסור אכילה לכך אמרינן מגו דאתקן נפשי' בשחיטה לכך כיון דמתיר א"ע בשחיטה לכך מגו דאתקן להא אתקן כמי להא עמין דאמרינן בפ"ק דף ו' באפרוח שנולד ביו"ט אבל בתחומין דהוי רק איסור הולכה לבד ומה ענין זה להיתר שחיטה לכך אסור ומה קושיא. וצ"ל דהקושיא הוי לרב לשטתו דס"ל גבי אפרוח שנולד ביו"ט אסור ולא ס"ל מגו לכך פריך שפיר מ"ש דלמוקצה לא חששו, מיהו אכתי הוי קשיא לי לפמ"ש כמה פוסקים דמוקצה קיל מנולד ועיין בפוסקים ובא"ח סי' שכ"ה דלענין גמרו בידי אדם דס"ל למוקצה מהכי גמרו בידי אדם ולא לנולד וא"כ עה פריך נימא דדוקא התם באפרוח שנולד ביו"ט דהוי איסור כולד לכך סבירא לי' לרב דלא אמרינן מנו אבל במוקצה שפיר אמרינן מגו אף לדידי' ובפרט לפי מה שכתבתי בחדושי דלכך בטבל אם עבר ותקנו מתוקן מכח דבמוקצה אמרינן מגו א"כ קשה מהו פריך כאן, והי' מוכח מזה כשיטת התוס' דמוקצה הוי מה שנתוסף בי' שמנונית לכך זה הוי כולד ופריך שפיר לרב. מיהו אף בזה תקשה כיון דבאמת הי' ראוי שהוספה יהי' בטל ברוב רק דהוי דשיל"מ ולא בטל א"כ מה קושיא דלמא דוקא התם בגוף האיסור כולד בעין בזה לא אמרינן מגו אבל כאן דבאמת גוף האיסור בטל ברוב וליכא איסור רק מכח דשיל"מ ועיקר טעמו מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ י"ל דבזה מהני שפיר היתר שחיטה כיון דיש לו היתר בשחיטה לכך מהני אף בדשיל"מ ובפרט אם גם במוקצה מהני מגו מכח דקיל איסורו מנולד א"כ י"ל ה"ה איסור דשיל"מ דהוי דרבנן לא עדיף ממוקצה ובזה מהני שוב מגו ואף אם גם במוקצה ל"ש מגו היינו דמוקצה חמור כשל תורה כמ"ש המרש"א בשם התוי"ש רפ"ק והביאם גם הפ"י כאן ודרך בדרך זה ולכך י"ל דלאיסור החמור כשל תורה לא אמרינן מגו אבל לדשיל"מ דהוי רק דרבנן אמרינן מגו והרי שמואל ס"ל התם אף לנולד ממש מהני מגו א"כ י"ל למעט בפלוגתא עדיף במה דאפשר ומה קושיא. וצ"ל דעיקר הקושיא לרב דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל א"כ לדידי' אין כאן רק חד איסור נולד וביטול ל"ש דהוי מב"מ לכך פריך שפיר. ובזה יהי' א"ש שיטת הרמב"ם דלדידן דקיי"ל מב"מ בטל ועיקר מה דכאן יש חשש דינקי תחומין מהדדי ולא אמרינן דבטל הוי רק מכח דהו"ל דשיל"מ וא"כ הוי תרי דרבנן ולתרי דרבנן אמרינן מגו דאתקן להא וכו' אבל באפרוח שנולד דהוי רק חד דרבנן וכן כאן לרב דס"ל מב"מ לא בטל דהוי רק חד דרבנן לכך לא אמרינן מגו וא"ש שיטת הרמב"ם ודו"ק היטב:

שם גמ' לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו. הנה פי' סוגיא זו תמוה דעל פי' רש"י הקשו התוס' ועל פי' התוס' כמי קשה דלבטל ברובא דדשיל"מ ל"ש בזה דלא ניכר האיסור ובתחומין שאני דדרכו בכך כמו שהקשיתי עיי"ל. לכך נראה לפרש בשום לב לדייק מ"ש לשון חששו וכו' והו"ל לומר איסור מוקצה התירו וכו' או כדומה לזה, לכך בראה דמ"ש קא ינקי תחומין מהדדי אין זה ודאי רק ספק הוי דדלמא ינקי מהדדי ואף דספק עירוב כשר מ"מ רב ס"ל בדאורייתא א"ב רק בדרבנן י"ב והיינו מכח דספק דרבנן להקל ולכך שוב בבהמה הוי ספק ספיקא דלמא א"ב ואת"ל י"ב דלמא ינק מהדדי ולכך פריך הש"ס כך דהנה בפ"ק פריך שם מספקה אסורה וכו' ומשני שם דההוא תכא דלטרא קציעות הוא וכו' ור"א משני דהו"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל וכו' ועיין בצל"ח מ"ש ברפ"ק דהוי סד"א דספק דרבנן לא החמירו בי' דין דשיל"מ ור"א מחדש דאף ספק אינו בטל בדשיל"מ ולכך י"ל דקושייתם כאן דהם ס"ל לכללא דספק מוקצה בטל ול"ש בכה"ג דין דשיל"מ ולכך הקשו רק מסוגיין דעלמא לאיסור מוקצה לא חששו היינו היכי דהוי רק חשש בעלמא וספק מוקצה ל"ח לי' מכח דספק בטל אף דהוי דשיל"מ לאיסור תחומין חששו מכ"ש כיון דספק הוי ראוי שיתבטל א"כ שוב אין רק ספק אחד דברירה ושוב י"ב בדרבנן. ובזה א"ש כמי שיטת הרמב"ם דאנן קיי"ל באמת כר"א התם אף ספק דשיל"מ אינו בטל לכך ה"כ בתחומין אינו בטל והוי ס"ס וגם במוקצה אינו בטל וא"ש. ועוד הי' אפשר לפרש שיטות הרמב"ם עפ"י דרך הנ"ל דאף דבאינו כיכר האיסור בטל מ"מ כאן שאני דהוי דרכו בכך מתחלתו ולכך ל"ש ביטול ולפ"ז יש לפרש הסוגיא כך די"ל דהרמב"ם הוי ס"ל כפי' התוס' דפריך ממה שנתוסף שמנונית ומפרש דגם ז"א דודאי רק ספק הוא דלמא נתוסף בו שמנונית רק כיון דספק מוקצה אסור לכך פריך כמו דאתה חושש מספק לאיסור תחומין דלמא ינקי מהדדי כן כמי ניחוש דלמא נתוסף בי' שמנונית ויהי' אסור מכח ספק מוקצה ולכך הנה הצל"ח כתב ברפ"ק דרב אשי הוא דמחדש דספק כמי אינו בטל בדשיל"מ והרמב"ם אינו פוסק כר"א רק ס"ל דספק בטל בדשיל"מ ולכך מפרש הרמב"ם כך דהני ס"ל כר"א דאף ספק אינו בטל בדשיל"מ ולכך פריך לאיסור מוקצה לא חששו דניחוש לשמא נתוסף בו שמנינות וא"כ דמ"מ בטל כי' דהי"ל דשיל"מ ואינו בטל א"כ ניחוש לספק והרמב"ם יסבור דלא כספר התרומה רק אף בלא הוכר האיסור לא בטל או כתירוץ השעה"מ שם וא"כ למה לא ניחוש לאיסור מוקצה מספק לאיסור תחומין חששו בספק לכך גם לתחומין אין ראוי לחוש אבל אנו דפוסק הרמב"ם לדעת הצל"ח דלא כר"א רק ספק בטל לי' בדשיל"מ שפיר י"ל דבהמה אסורה מכח ספק שמא ינקי תחומין מהדדי והוי ס"ס לאיסורא וביטול ל"ש בזה דהוי דרכו בכך ומחובר מעיקרא אבל בחשש מוקצה דהוי רק חשש הוספה ולא דרכו בכך בטל לי' שפיר וספק דשיל"מ בטל שפיר דלא קיי"ל כר"א בהא. ובדרך הנ"ל הי' אפשר לפרש עוד דאף הם לא ס"ל כר"א רק דהשתא לא ידע הש"ס מהך חלוקא דדאורייתא ודרבנן והוי ס"ל דלמ"ד י"ב אף בשל תורה הוי ברירה ובע"כ מכח ודאי הוי ברירה א"כ שוב א"א דמכח ספק חייש שמא ינקי תחומין מהדדי דהרי ספק עירוב כשר ובע"כ מכח ודאי הוא א"כ ניחוש כמי למוקצה אבל לדידן דקיי"ל דבדאורייתא א"ב ורק בדרבנן י"ב בע"כ מכח ספק הוי א"כ י"ל דלתחומין הוי ס"ס דדלמא א"ב ואת"ל י"ב דלמא ינקי תחומין מהדדי והוי ס"ס לאיסורא וביטול ל"ש כיון דהוי דרכו בכך אבל במוקצה אם הוי רק ספק דלמא נוסף בו ובספק דשיל"מ בטל לי' שפיר לדידן ואם יסבור הרמב"ם כפרש"י דהחשש נמי מכח ינקי מהדדי יתיישב יותר די"ל דלהס"ד דהוי ס"ל י"ב מכח ודאי א"כ בע"כ ינקי תחומין מהדדי הוי ודאי דאל"ה ספק עירוב כשר א"כ מכח ודאי פריך שפיר ניחוש נמי למוקצה אבל לדידן דקיי"ל דבדאורייתא א"ב רק בדרבנן י"ב א"כ י"ל דהחשש של ינקי תחומין אהדדי אינו ודאי רק ספק דדלמא ינקי ומ"מ אסור מכח דהוי ספק ספיקא לאיסורא ולחומרא ולכך אינו בטל אף דספק דשיל"מ בטל כאן הוי ס"ס וכל ס"ס הוי כודאי וודאי דשיל"מ אינו בטל אבל במוקצה דליכא ס"ס רק ספק אחד א"כ נהי דספק מוקצה אסור מ"מ שוב בטל לי' שפיר דספק דשיל"מ אינו בטל דקיי"ל דלא כר"א לדעת הרמב"ם וכמ"ש הצל"ח ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה כאן ברועה אחד וכו' הלכך בין מוכר בין לוקח דעתי' וכו'. לכאורה הוא תמוה ואין לו הבנה כלל מה ענין מוכר ולוקח לכאן להזכיר. ולכאורה הי' נראה לי דקשיא מה פריך הש"ס מר"ד נימא דבמשנה מיירי שלא העמיד עם הרועה מעיו"ט ליתן לו ביו"ט רק ביו"ט גופא דיבר ונתן לו לכך קנה בעיו"ט כרגלי הבעלים אבל ר' דוסא מיירי שהבטיח ליתן לו מעיו"ט דומיא דרישא מ"ש הלוקח בהמה מעיו"ט לכך ה"נ מיירי שהי' מבטיח לו מעיו"ט רק שמסר לו ביו"ט לכך קכה מעיוי"ט שביתה אפל הרועה כמו בלוקח ומה פריך, ולכך מפרש רש"י דמשמע להש"ס דהך סיפא קאי על הרישא דמיירי שלקח ממנו בעיו"ט ואז אם מסרה לו ביו"ט הוי כרגלי הלוקח אבל אם דרך המוכר הי' למסרה לרועה אז הוי כרגלי הרועה ולכך פריך שפיר דנהי שהמוכר דיבר עם הרועה מעיו"ט הלוקח לא דיבר עמו וכיון דלולי הרועה הוי הדין להיות כרגלי הלוקח א"כ למה יהי' עתה כרגלי הרועה ובע"כ אף בלי העמדה מעיו"ט הוי כרגלי הרועה ולכך פריך שפיר ומשני כאן ברועה אחד אז אף בלי העמדה מעיו"ט בין מוכר בין לוקח דעתי' על הרועה. ואפשר לומר עוד דהוי קשה לי' ממ"נ אם מיירי בלקח בהמה מעיו"ט בקנין קשה דק"ו הוא ממוסר לרועה דהוי כרגליו כיון דזה קנהו והוי שלו ממש א"כ למ"ל רישא דלקח בהמה ואם מיירי שלא משכו וקנהו מעיו"ט רק הוי שם דברים לבד קשה א"כ הוי סיפא למותר דהוי ק"ו מלוקח דמה לוקח שאין הכרח שיוגמר הענין ואולי יחזור בו זה או זה ומ"מ הוי כרגליו מכ"ש רועה דדרכו בכך דהוי כרגליו כיון דדרכו בכך תמיד לכך מפרש דסיפא ארישא קאי דלקח ממנו ואמר דאם דרכו למסור לרועה המוכר אז אף דדרך הלוקח לא ידענו עדיין דהרי עתה הוא שקונה אותה מ"מ אמרינן דדעתי' הוי ע"ד המוכר. וי"ל עוד יותר דבאמת ס"ל לרש"י דאם לא עשה בו הלוקח קנין לא הוי כרגליו דודאי לא סמכא דעה המוכר אולי יחזור בו ובודאי מיירי שעשה בו קנין ממש מעיו"ט א"כ שוב הוי מלתא דפשיטא דודאי אם קבל בקנין והוי ממש של הלוקח דהוי כרגליו לכך בע"כ משום רבותא דסיפא דנקט אף דהוי כרגלי הלוקח מ"מ אם דרכו של המוכר למסור לרועה הוי כרגלי הרועה והוי כאן רבותא אף דהלוקח כבר קנאו והוי כרגליו לא כשל המוכר מ"ו בזה אזלינן בתר דרכו של מוכר דאם דרכו למסרו לרועה הוי כרגלי הרועה ולכך פרש"י שפיר מכח דבזה בין מוכר בין לוקח מסכימין לתנו לרועה ומסתמא גם הלוקח הסכים כך וא"ש. ומ"ש דלרש"י אם לא נעשה קנין ביניהם מעיו"ט לא הוי כרגליו של לוקח אף דבשואל אמרינן לקמן דהוי באמירה כרגליו יבואר שם דשאני שואל מלוקח ייע"ש:

רש"י ד"ה לעולם קסבר יש ברירה וכו' ואין כאן מה לברור. הנה תיבות הללו הוי למותר ודי לומר כיון דינקי מהדדי א"כ מובלע אחד בחברו, אך כראה דכונה גדולה כיון רש"י והוא דאין הכונה מכח דטעם תחום זה כבלע בחברו ואסור להוליכו מכח טעם שבו רק חדא דבטל לי' ברוב ואף אם לא בטל מ"מ לא מצינו שאמרה תורה טעם כעיקר רק באיסורי אכילה אבל באיסור תחומין לא אסרינן רק בדבר שהוא בעין אבל שיהי' אסור טעם כעיקר בתחומין מכח טעם לבד זה לא שמענו ואף בטכ"ע באיסורי אכילה ס"ל לכמה פוסקים דלאו דאורייתא רק דרבנן א"כ בדרבנן גופא הי' ראוי להקל ואף דבאיסורי אכילה לא פלוג חז"ל בתקנתן אבל באיסור תחומין דאינו מענין אכילה כלל ודאי אין סברא לומר בזה טכ"ע בזה רק עיקר הכונה דהרי למ"ד אין ברירה ודאי הי' אסור מצד גוף הבהמה דהוי כרגלי שתיהן רק למ"ד י"ב אז הוי הוברר הדבר שזה חלק של זה וזה חלק של זה והוי כאלו הי' שלו לבדו בלא שותפות לכך מפרש דלא אמרינן כן רק בדבר כשחולקין אין טעם חלק זה מעורב בזה אז שייך לומר ברירה אבל אם טעם כ"א מעורב בחברו א"כ א"א לבא לידי ברירה כלל ול"ש בזה ברירה לכך לכ"ע אמרינן א"ב ושוב הוי הכל של שניהם, ואין הכונה כלל מכח איסור טעם שבו רק דבדבר הנבלל שמעורב בו חלק זה בזה א"א לבא לידי ברירה ובכה"ג לכ"ע א"ב וז"ש רש"י ואין כאן מה לברור כיון שא"א לבא לידי בירור שנאמר שחלק זה לבדו וחלק זה לבדו רק סוף סוף אף אחר החלוקה מעורבין הם בעירוב לכך לכ"ע א"ב והוי כרגלי שתיהן ודו"ק היטב ושוב ראיתי בפ"מ סי' שצ"ז בט"ז שהרגיש בחילוק זה וכוונתי לדעתו בזה ועיימש"ל שדברתי בזה עייש"ל:

רש"י ד"ה בדאורייתא. מה שתמה הפ"י על פרש"י דסתרי אהדדי למ"ש בפ"ק פרשתי שם בפ"ק ייעש"ל:

תוס' ד"ה לאסור מוקצה לא חששו וכו'. עיין מה שתמהו על פרש"י ולדעתי הי' כראה ליישב פרש"י על נכון והוא די"ל כיון דקיי"ל בדרבנן י"ב ואף במוקצה י"ב כמש"ל דכן מוכח מלשון הב"י וכ"כ הפ"י בחדושיו כאן וא"כ כיון דמוקצה בטעות לא הוי מוקצה כדאמר לעיל בפ"ב דף כ"ז וכו' א"כ אם חברו שולח לו דורן ביו"ט אמרינן הוברר הדבר דמאתמול הי' עומד מנה זו לשלחו לו לכך כאלו הוכן מאתמול עבורו ואף שהמקבל לא ידע מזה מ"מ הוי כמוקצה בטעות, והרי אם הי' הנותן מזכה לו ע"י אחר מנה זו מעיו"ט אף שלא ידע בו המקבל עד יו"ט ודאי לא הוי מוקצה דהוי רק בטעות וגלוי מלתא בעלמא א"כ אף שלא זיכה לו בפירוש כיון די"ב הוברר הדבר דמאתמול הי' דעתו לשלחו לו והוי רק מוקצה בטעות. גם י"ל דבזה הכנת הנותן מהכי עבורו כאלו הכין הוא כמו דקיי"ל לענין זכין לאדם שלא בפניו כן ה"נ לענין הכנה אף דבמוקצה שלו לא מהני מה שאחר יכין אותו שלא מדעתו ובעינן הכנת הבעלים היינו רק אם אין גוף הדבר של המנין אבל אם גם גוף הדבר שלו דומה למה דקיי"ל בתורם משל חברו על של חברו צריך דעת בעלים אבל במשלו על של חברו א"צ דעת בעלים לכך ה"כ במכין של חברו על של חברו צריך דעת בעלים אבל במכין משלו לחברו א"צ דעת ויכול לזכות לו שלא מדעתו להכין אותו עבורו ואף שהוא לא ידע מזה הוי רק מוקצה בטעות ול"ה מוקצה אבל באם באמת אין חברו שולח לו שלו א"כ הוברר הדבר דמאתמול לא הי' של חברו מוכן לו א"כ בזה שפיר חל המוקצה שלו מה שהוא הקצה של חברו לעצמו ולא הוי מוקצה בטעות וגם אז כיון דבאמת אין שולח לו חברו א"כ לא הוכן ממנו עבור חברו לכך ליכא כאן הכנה כלל לכך הוי מוקצה. ובזה א"ש דלא תקשה לרש"י יהי' אסור שני בכי אדם לבשל בקדרה אחת ביו"ט כיון דבולע זה משל חברו או לאפות יחד וזה לא שמענו מעולם אך לפי הנ"ל דבבישול יחד כמי כיון דברצונם תליא אם הוא נותן לחברו שלו לבשל יחד הוברר הדבר דמאתמול דעתו לכך הי' וא"כ הוי כהכינו לחברו לענין הטעם שיתבשל יחד ויקבל חברו ממנו טעם דהוי כממש ושייך בי' כמי הכנה אבל כאן דאין יניקת התחומין נמשך ממעשיו דנימא דמאתמול דעת האחד הי' שמכינו עבור חברו לכך שפיר כיון דאין אחד נותן שלו לחברו רק מקבל לעצמו נעשה מוקצה וכיון דנעשה מוקצה הרי יונק חלק זה משל השני אשר הוא מוקצה וא"ש ונכון ועוד הי' נראה לפרש גוף כוונת הש"ס דגם על הפי' התוס' קשה דלבטל ברובא ואף דהוי דשיל"מ מ"מ כבר הקשה השעה"מ בה' יו"ט דהרי כתב בסה"ת דאם לא הי' כיכר האיסור מעולם בטל הוא ועיימש"ל שדברתי בזה. אך נראה לפרש גוף הסוגיא דהרי כל בהמה ינקי מחלב ודם כדפריך הש"ס בחולין דף ס"ט דכל חלב מחלב ודם קאתי וכו' א"כ ה"כ כל בהמה ינקי האיברים מחלב ודם הם ינקי רק כיון דגלי קרא דבהמה מותרת בע"כ גלי קרא דזה אינו אוסר מכח דבטל לי' ברובא או בסמ"ך דגלי קרא בזה דמותר ובטל לי' הך יניקה בס' אך קשיא דתינח בכל בהמה בחול דמהני בי' ביטול לכך ה"נ ל"ח ליניקת חלב ודם דבטל לי' אבל ביו"ט כיון דחלב ודם הוי מוקצה מכח איסור א"כ עכ"פ ביו"ט הי' ראוי שיתסור מכח מה שבולע מחלב ודם ויש כאן נמי איסור מוקצה וזה ראוי שלא יתבטל כיון דאיסור מוקצה הוי יש ל"מ וזה אפשר הוא להחמיר דהרי אפשר לשחוט מעיו"ט הכל, ולכך פריך כך דהנה בטעם דתחומין הו"ל דשיל"מ פרש"י לקמן שם דהוי לו היתר להוליכה למחר או היום יאכלוהו כאן והנה י"ל דהיתר זה שיוליכהו למחר ל"ה דשיל"מ כיון דנצרך היום לשמחת יו"ט והרי עיקר הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובדבר מצוה ל"ש זה ולכך בעבור זה לא הו"ל דשיל"מ כיון דהוא נצרך לו לשמחת יו"ט אך עיקר הטעם מכח דיכול הוא לאוכלה היום כאן וא"כ י"ל דאינך אמוראי לקמן בסוגיא דמים ומלח דלא מתרצו כר"א מכח דשיל"מ י"ל דהם ס"ל דל"ה תחומין דשיל"מ כיון דנשאר באיסורו לדבר אחד ודוקא היכי דיש לו היתר ממש נחשב דשיל"מ אבל היכי דנשאר באיסורו לד"א לא הו"ל דשיל"מ ולכך כוונת הש"ס כאן כן דלאיסור מוקצה לא חששו דהרי כאן בלוע ממוקצה דחלב ודם ונהי דאיסור חלב ודם בטל לי' מ"מ איסור מוקצה לא יתבטל דהו"ל ישל"מ ובע"כ כיון דנשאר באיסורו לדבר אחד לא נקרא דשיל"מ ובטל לי' א"כ ה"כ לאיסור תחומין חששו בתמי' הרי נמי בטל לי' ברוב ואם דהוי דשיל"מ כיון דהוא אסור חוץ לתחום והוי באיסורו לד"א לא הו"ל דשיל"מ כמו בבי חלב ודם. ובזה יהי' א"ש שיטת הרמב"ם דפוסק דחביות מותרת ובהמה אסורה מכח דינקי תחומין מהדדי ובאמת הש"ס דוחה זה ולפמ"ש י"ל כך דבאמת קיי"ל דדשיל"מ הוי רק במינו ולא במבשא"מ א"כ כיון דעיקר המוקצה הוי מכח חלב ודם הרי זה במבשא"מ עם בשר, ונהי דיש כמי שומן בבשר מ"מ י"ל דסלק מינו כאלו אינו ובטל לי' הטעם של חלב ודם בשא"מ בבשר משא"כ בינקי תחומין מהדדי דיש איסור מה שבולע בשר מבשר זה הוי מב"מ ממש וא"כ כ"ה פריך הש"ס כלל, אך י"ל דהוי ס"ל כרב אשי לקמן דמים ומלח הוי מב"מ כיון דנצרכין זה לזה א"כ ה"כ כיון דגידול הבהמה צריך להיות עם כל האיברים יחד זה עם זה לכך נחשב מה שיונק בחיים כמב"מ ולכך פריך שפיר וא"כ י"ל הרמב"ם פוסק בזה כרב אשי דסבר לי' איסור חוץ לתחום מ"מ נחשב דשיל"מ ובזה פוסק דלא כר"א רק כל דל"ה מב"מ ממש בטל לי' וכאינך אמוראי דמתרצו מים ומלח בע"א ולכך במוקצה בטל לי' שפיר כיון דהוי חלב ודם מבשא"מ אבל בתחומין דהוי מב"מ לכך לא בטל לי' דהוי דשיל"מ ובזה קיי"ל כר"א ובזה לא קיי"ל כר"א והיינו כיון דרב כמי מכריע כן ולכך לא חייש לאיסור מוקצה וחייש רק לאיסור תחומין וא"ש והבן. ועוד הי' נראה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה השעה"מ הקשה על סה"ת דס"ל בגיגית מלאה ענבים דבטל לי' ולא הו"ל דשיל"מ מכח דלא הוכר האיסור מעולם א"כ למה בתחומין אינו בטל מכח דינקי תחומין מהדדי הלא אינו כיכר מעולם ייע"ש, ובאמת לק"מ שהרי דעת המרדכי דדבר שהוא מעורב מתחלת ברייתו אינו בטל והביאו השעה"מ שם בעצמו א"כ ה"נ בבהמה כיון דכל האיברים שלה מעורבין יחד מתחלת ברייתו בשלמא בגיגית כיון דהי' ההיתר בפ"ע תחלה ואח"כ נתחבר לו האיסור לכך בטל ליה כמ"ש השעה"מ בעצמו אבל דבר שמחובר מעיקרא אינו בטל א"כ הכא גבי בהמה שכל איברי' מחוברין מתחלה מעולם א"כ ל"ש בי' ביטול בלא טעם דשיל"מ אך לפ"ז תקשה מה פריך הש"ס לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ומה קושיא דתחומין דינקי תחומין מהדדי והוי מחובר מעיקרא לכך אינו בטל אבל במוקצה דעיקר החשש הוי מכח דנתוסף בי' שמנונית א"כ בזה הוי ההיתר תחלה בפ"ע ובשבת נוסף בו איסור ובזה בטל לי' שפיר ודשיל"מ לא הוי דאינו ניכר מתחלה, ואפשר זה הכריח לרש"י לפרש דהמוקצה הוי מכח דינקי מהדדי א"כ זה נמי מחובר מעיקרא אבל הרי"ף ורמב"ם יסברו כפי' התוס' ולכך הוי קשה להם קושיא הנ"ל ולכך ס"ל דבאמת זה הוי מימרא דאמוראי שם ביבמות דיבמה שרקקה דם תחלוץ דמני' מוכיח המרדכי דדבר שהוי תחלת ביאתו ע"י תערובת אינו בטל א"כ י"ל דרב כהנא ור"א דהקשו לרב הם לא ס"ל הך סברא דיבמה שרקקה דם תחלוץ רק ס"ל אף שאם מעורב מתחלתו כמי בטל לי' לכך הקשו שפיר ממ"נ כיון דלאיסור מוקצה לא חששו אף דהוי דשיל"מ בע"כ כיון דלא הוכר האיסור בעולם בטל לי' א"כ בתחומין נמי ראוי שיתבטל אף דהוי דשיל"מ והך סברא לחלק בין בא לעולם ע"י תערובת לא ס"ל אבל אנן דקיי"ל דיבמה שרקקה דם תחלוץ ולא בטל לי' היכי דמחובר מעיקרא לכך שאני מוקצה מאיסור תחומין רזה תה מחוברין יחד משא"כ במוקצה דנתוסף אח"כ לכך בטל לי' שפיר. ועוד הי' נראה בישוב קושיות השעה"מ הנ"ל דהרי לא הוכר מעולם די"ל דדוקא גבי גיגית מלאה ענבים דמוקצה בשבת אסור לגמרי ואין לו היתר כלל רק מה שיהי' מותר למחר בזה לא החמירו רק אם האיסור בעין אבל אם אינו בעין ממש לא החמירו אבל בדבר דגם עתה יש לו היתר ממש כמו תחומין דיש לו היתר היום בתוך התחום בזה החמירו אף באינו כיכר מעולם דלא בטל, וכמ"ש הר"ן בנדרים לענין מה דס"ל להרי"ף דפת שאפאה עם הצלי הוי דשיל"מ ובמה דמים ומלח בעיסה אינו בטל אף דהוי במבשא"מ דכל דהוי היתר יותר החמירו יותר בביטולו ייע"ש כן ה"נ בזה בכה"ג דים לו היתר היום החמירו יותר דאף באם אינו כיכר מתחלתו בטל הוא ויש להסביר עוד דבר זה דהנה בטעם דבר שאינו כיכר מעולם בטל י"ל דתליא בהני שני טעמים הידועים מה דדשיל"מ איכו בטל אם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר או מכח דהוי מב"מ והנה לטעם דעד שתאכלנו כו' פרש"י דלכך בשא"מ בטל מכח דאין ההיתר נקרא על שם האיסור רק על שם ההיתר א"כ י"ל ה"כ אף דהוי ממין במינו כיון דאינו ניכר ההיתר בפ"ע מעולם א"כ לא יקרא שם ההיתר עליו כלל כיון דלא ניכר לעולם בפ"ע ולא נקרא שמו בעולם לא יקרא עליו שם ההיתר רק על גוף הדבר מה שהי' בעולם ולכך הוי בזה כמו מבשא"מ אבל לטעם דהוי מב"מ א"כ מה בכך אם הי' ניכר או לא סוף סוף כיון דגוף הדבר ממש נבלע כאן והוי מב"מ, ולכך י"ל דסה"ת ס"ל כדעת הת"ח וטעמו מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ובזה יהי' א"ש מה שהקשה הט"ז ביו"ד סי' ק"ב למה לא העתיקו טעם הר"ן בזה ולפמ"ש א"ש כיון דאנן קיי"ל כסה"ת וכמו שפסקו הטוש"ע בא"ח דיין בטל לי' בשבת מוכח דלא ס"ל כהר"ן רק כטעם זה. ולפ"ז כראה דע"כ לא ס"ל דלא כהר"ן רק אם עכ"פ היום הוא אסור ממש א"כ לא הוי מב"מ ממש כיון דהשתא הוא אסור לכך הוי רק מטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' ואף אם הי' מותר היום לדבר אחד עכ"פ גוף ההיתר העיקר מותר לגמרי בכל ענין א"כ אכתי לא הוי מב"מ ממש כיון דזה מותר לגמרי וזה אסור לדבר אחד לכך צריך לטעם עד שתאכלכו באיסור וממילא בלא הוכר מעולם בטל לי' אבל בתתומין הרי יש לו היתר היום לתחום שלו ובפרט כמו שדבר הנתערב מותר לתוך תחום שלו ואסור חוץ לתחומו כן נמי דבר העיקר גוף התערובות כמי כן הוא ואין לו היתר רק לתוך שלו אבל חוץ לתחומו אסור א"כ הוי מב"מ ממש ולכך שפיר לא בטל לי' מטעם מב"מ ולכך אף בלא הוכר האיסור מעולם לא בטל לי' דכיון דהוי מב"מ וא"כ לא הוי פריך הש"ס מידי מ"ש דלאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו מה קושיא בשלמא במוקצה דאין לו היתר רק למחר לכך לא הוי דשיל"מ ובטל לי' אבל גבי תחומין דיש לו היתר היום ממש והוי מב"מ ממש לכך לא בטל לי' ומה קושיא, אך בראה דהש"ס כאן הוי ס"ל דלרבנן דס"ל מב"מ בטל אין חילוק בין אם הוי אחד איסור ואחד היתר או שניהם מותרין רק הוי ס"ל דלעולם בטל מב"מ ול"ה בדשיל"מ כלל הטעם מכח מב"מ, ובזה יובן הלשין מ"ש לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ולמה נקט לשון חששו הו"ל לומר לאיסור מוקצה לא חששת לתחומין חששת אך באמת לא הוי קשיא לרב כלל כיון דרב ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל א"כ מה קשיא דלמא השמנונית שנתוסף ביו"ט נחשב מבשא"מ עם הבשר דאף שיש בבהמה שמנונית כמי מ"מ י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו אבל במה שינקי אהדדי ותחומין זה הוי מב"מ ממש ולרב דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל ולכך חושש ומה קושיא, אך באמת הם לא הקשו כלל לרב רק הם דברו לדידן היאך הוי הדין כן אם הוי דין של רב שייך אף לרבנן דס"ל מב"מ בטל מ"מ כאן הוי דשיל"מ או לדידהו אף כאן בטל ולכך מוכיחו שפיר דלאיסור מוקצה לא חששו רבנן לאיסור תחומין חששו רבנן לכך בודאי רבנן לא חששו לכך רק אתה לפי שטתך אתה אומר כן אבל רבנן דס"ל מב"מ בטל לכך אף לתחומין לא חששו ולכך שתק רב דכיון דעכ"פ לדידי' לק"מ דלדידי' שפיר יש חילוק כנ"ל, ולכך א"ש דהנה התוס' הקשו לקמן בד"ה ולבטל מים ומלח הרי הוי דשיל"מ וכוונתם פרשו המפרשים דהיינו כל הני אמוראי שם אטו לא ידעו דדשיל"מ אינו בטל ותרצו דהוי מבשא"מ וכו' ולכך הכה כל הני אמוראי דהוי ס"ל דמים ומלח ל"ש בהו דשיל"מ בע"כ לא הוי ס"ל סברת הר"ן דדבר שיש לו היתר טפי מחמירין טפי רק ככל דשיל"מ לכך ממילא בלא הוכר האיסור כמי בטל. ולכך י"ל עוד דמה דהם לא תרצו מכח דשיל"מ היינו דאף הם ידעו הך סברא כיון דבאו לתקן העיסה הוי כמב"מ ממש רק דהם לא הוי ס"ל לחלק דבמב"מ ממש אף לרבנן לא בטל ולכך הוי ס"ל עיקר הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' א"כ ממילא לא הוכר האיסור מעולם בטל ולכך ה"כ אף דמים ומלח הוי ניכר תחלה מ"מ במקומו הי' מותר הכל ממש ולא חל עליו שם איסור רק כשמגיע חוץ לתחום שלו מה שרוצה להוליכו יותר אז חל האיסור ואז הרי כבר מעורב הוא בעיסה לכך הוי כלא הוכר האיסור מעולם וראוי שיתבטל ממש ולכך תרצו בדרכים אחרים רק ר"א הוא דמחדש דמה שיש לו היתר עכשיו חמור יותר ולכך הוי דשיל"מ אף דהוי בשא"מ או כמש"ל דדשיל"מ אם גם עכשיו מותר הוי מב"מ ממש ואף לרבנן אינו בטל לכך ה"נ מים ומלח בעיסה לא בטל דהוי כמב"מ כמ"ש התוס' ואף דלא הוכר האיסור מעולם לא בטל ולכך א"ש דרב כהנא ור"א הוי ס"ל כאינך אמוראי לקמן דאין חילוק בין יש לו היתר עכשיו או לא בכל ענין אם לא הוכר האיסור בטל לי' לכך הקשו שפיר למוקצה לא חששו בע"כ דכיון דלא הוכר בטל לי' לתחומין חששו אבל אנן דקיי"ל כר"א דהוא בתראה שפיר יש חילוק במוקצה דהיום אסור בטל לי' אבל בתחומין דגם היום מותר והוי מב"מ ממש לכך לא בטל לי' וא"ש ודו"ק היטב ועוד הי' נראה בישוב קושיות השעה"מ דהרי בלא ניכר מעולם בטל די"ל דזה דומה למ"ש הב"י ביו"ד בסי' קל"ד בשם הרשב"א והובא במג"א סי' תמ"ב דדבר שעיקרו כך כמו ד' מיני מדינה אינו בטל ואף המג"א העלה שם דעכ"פ מדרבנן לא בטל א"כ ה"נ גבי בהמה דינקי תתומין מהדדי הרי דרכם בכך וא"א לזה בלא זה לכך ל"ש בזה ביטול כלל כיון דדרכו בכך וא"א בלא"ה, ובזה הוי א"ש נמי פרש"י דהוי קשה לו מה מדמה מוקצה לתחומין הרי מה שהבהמה מוסיף שמנונית זה אין הכרח לכך הרי אפשר לבהמה בלא זה ואטו כל בהמה יש לה שמנונית בכל פעם לכך בטל לי' שפיר ומה קשיא ולכך הוכרח לפרש ג"כ דינקי מהדדי ולכך הוי דרכו בכך, ובזה הוי א"ש נמי שיטת הרמב"ם דהוא ס"ל כפי' התוס' ומפרש כך דהנה המפ' כתבו מה דמשני הש"ס בפ"ק דספקה אסורה מכח דהו"ל דשיל"מ וכל דשיל"מ אפילו מדרבנן לא בטל דהם הי' ס"ל דדוקא בשל תורה הוי דשיל"מ לכך אם הוי ס"ד דמיירי במוקצה דהוי כעין של תורה א"ש מה דנתערבה באלף כולן אסורות רק לר"י ור' יצחק דמשני מכח פירות הנושרין ומשקין שזבו דהוי רק שאר איסור דרבנן בזה הוי ס"ל דבדרבנן אף דשיל"מ בטל ור"א משני דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטל א"כ דהש"ס הוי ס"ל כאן כאינך אמוראי דהתם בטל בשל דרבנן ובע"כ דס"ל דכל מה שתקנו רבנן דאינו בטל הוי רק בשל תורה אבל בדרבנן בטל דבדרבנן לא תקנו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן לכך ה"נ כיון דהעלה המג"א דהך סברא דהרשב"א הוי רק מדרבנן ומן התורה בטל א"כ בשל דרבנן ראוי אף מה דהוי דרכו בכך כמי יתבטל ולכך פריך כך דבלא זה הוי אפשר לומר דחשש ינקי תחומין מהדדי הוי דבזה ליש ביטול כלל ולכך פריך הרי לאיסור מוקצה לא חששו ובע"כ דשייך ביטול בגוף הבהמה לאיסור תחומין חששו הרי בטל נמי וא"ל דהוי כמחובר מעיקרו דדרכו בכך דהרי זה הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא תקכו רבנן דלא לבטל דהוי תקנתא לתקנתא אבל לדידן דקי"ל כר"א דאף בדרבנן נמי דשיל"מ לא בטל ועבדי רבנן תקנתא לתקנתא א"ם ה"נ בזה בתחומין דררכו בכך ל"ש ביטול אבל במוקצה דהוי רק דרך מקרה בטל לי' שפיר וא"ש. ועיין בדף מ' ע"א רש"י ד"ה אין שוחטין מ"ש השייך לכאן ייע"ש ודו"ק

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה