אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לז.

דף לו:

גמרא ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא וכו'. הנה לכאורה הי' מוכח מזה כדעת הגהת משלמ"ל פ"ה ממעשרות דמה שנתחייב רק ע"י שבה אז מותר לעשרו בשבת דאם לא נימא כן קשה מה פריך פשיטא נימא דקמ"ל דאף בנקבע היום למעשר אין מגביהין בע"כ דבכה"ג מגביהין. אך לכאורה יש להוכיח להיפך דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר לא צריכא לתנן לכהן בו ביום ופרש"י דלא מחזי כמתקן הו"ל לפרש בלא זה לא מחזי כמתקן דהרואה א"י שנקבע מאמש למעשר ויסבור שלא נכנסו אל החצר ואף אם מונחין בחצר דלמא נכנסו דרך גגין וקרפיפות א"כ לא מחזי כמתקן דדלמא היום נקבעו מכח שבת ולכך קמ"ל דמ"מ אסור אלא ודאי מוכח דבכל ענין אסור להפריש. אך נראה דאין מזה ראי' די"ל כמ"ש בתשובה שלי בסוגיא דפירי בעי סוכה דלא לחוש למראית עין בעינן דבר השכיחא אז יתלה בי' הרואה אבל במלתא דלא שכיחא לא יתלה בי' הרואה או דדוקא היכי דאיכא שני צדדים להיתר ל"ח למ"ע אבל היכי דאיכא רק חד צד לאיסור וחד להיתר חיישינן למ"ע כעין שכתב הט"ז בא"ח סי' רמ"ג ייע"ש א"כ ה"כ י"ל דלתלות שהכניסן דרך גגות חצירות וקרפיפות הוי מלתא דליש ולא יתלה בזה ועוד דאפשר דבאמת כוונת הש"ס כן רק עבור זה לבד לא הוי חידוש כיון דאיכא חד צד לקולא וחד לחומרא פשיטא דראוי לחוש למ"ע ולכך אמר לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום א"כ יש לנו תרתי להיתרא דלמא עבור הכהן הוא ואם עבור השיריים דלמא נקבע רק מכח שבת קמ"ל דאעפ"כ אסור כאן ולעולם יש להוכיח כדעת המשלמ"ל הנ"ל ודו"ק:

גמ' וה"מ פירי דטבילי מאתמול וכו' מפרשינן ויהבינן לכהן. לכאורה זה הסיום אין לו שייכות להתירוץ ואם בא לומר לדין בפ"ע הו"ל לומר כמימרא בפ"ע לא בלשון דמורה כנמשך אחר התירוץ. ולכאורה הי' נראה לומר דיש לדייק עוד מ"ש מפרשינן ויהבינן לכהן דזה מיותר ודי לומר מפרשינן ולמ"ל ויהבינן לכהן, אך י"ל דהנה זה הוי ידוע דחלה שנלושה היום מותר להפריש ממנה ביו"ט ולכך אם הי' הדין במעשר ותרומה דאינו אסור רק באם אין מוליכין לכהן ממילא בחלה הי' מותר אף בלא הולכה לכהן בו ביום אבל כיון דלהפריש תרומה ומעשר אסור אף מלהוליך לכהן בו ביום שוב י"ל מה שהתירו בחלה הוי רק ליתן לכהן בו ביום ולא אם אינו נותן לכהן ולכך אמר כיון דמסיק לא נצרכה אלא ליתנם לכהן דבטבילי מאמש אף כה"ג אסור מעילא ה"מ דטבילי מאתמול אבל בטבילי האידנא מפרשינן ויהבינן לכהן אבל אם ליכא כהן באמת אסור ולכך דייק מפרשינן ויהבינן לכהן. ומה שסתמו הפוסקים ולא כתבו דבליכא כהן אסור י"ל דהנה הרמב"ם כתב שני טעמים לאיסור הפרשת תרומה ומעשרות ביו"ט אחד מכח מתקן ואחד מכח מקדיש וכתבנו לעיל בחדושי הכונה דבחלת ארץ ישראל דקודם החלה הי' אסור ל"ש טעם כמקדיש כיון דגם קודם הי' אסור רק טעם מתקן אבל בחלת ח"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריס בזה שייך הטעם כמקדיש כיון דתחלה אם רצה לאכול חתיכה זו הי' רשאי ועכשיו נאסר אבל ל"ש טעם דמתקן כיון שמקודם כמי הי' מותר באכילה, א"כ לפ"ז א"ש דבשלמא אם הוי האיסור מכח מתקן בזה יש לחלק בין אם נותן לכהן תיכף דלא כראה כמתקן כפרש"י דאין כוונתו לשיריים רק עבור גוף התרומה ובין אם אינו נותן לכהן תיכף אבל מטעם מקדיש אין כאן חילוק בין נתינה לכהן תיכף או לא, ולכך א"ש דהש"ס מיירי בחלת א"י לכך מחלק בין היכי דנותנו לכהן מותר ואם אינו נותנו אסור דמחזי כמתקן ובזה לא התירו משום צורך יו"ט כיון דברוב פעמים שכיח הוא לתנו לכהן ולכך אין בגזרה זו ביטול שמחת יו"ט כ"כ אבל בחלת ח"ל דהוי החשש מכח מקדיש אם התירו בנלוש ביו"ט להפריש ולא גזרו בזה אין סברא לחלק בין יש כהן או ליכא כהן לכך מותר בכל ענין, וגם בא"י עכשיו דאף לכהן אינה נאכלת א"כ ליכא לתקן בזה להוליכה לכהן וכיון דיהי' בזה ביטול שמחת יו"ט לא גזרינן עוד ולכך סתמו הפוסקים בזה. ועוד הי' נראה לפרש הסוגיא דהנה י"ל החילוק בין טעם דמקדיש לטעם מתקן דלטעם מתקן הוי מה שמתיר את השיריים באכילה כמו שמוכח מפרש"י כאן ולכך יש להתיר בנילוש פת ביו"ט כיון דלפ"ז הוי הפרשת חלה בכלל מכשירי אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש באפשר אסור וא"א מעיו"ט מותר לכך ה"נ מותר להפריש מה"ט אבל לטעם מקדיש א"כ עיקר האיסור הוי מכח קריאת שם תרומה על התרומה לא מצד תקון השירים לכך אינו בכלל אוכל נפש כלל רק הוי ענין אחר דומה למקח וממכר לכך אף בנילוש ביו"ט ראוי לאסור מכח זה דהרי מקח וממכר אסרינן ביו"ט אף בלא הי' אפשר מעיו"ט ולא מצינו בשום מקום דיהי' מותר מקח וממכר כצורך אוכל נפש אף בלא אפשר בע"א אסור א"כ מוכח דבזה החמירו ביו"ט מבשאר מכשירין א"כ ה"נ בחלה אם הוי מטעם מקדיש, ולכך א"ש כיון דכבר כתבנו דלטעם מקדיש אין סברא כלל לחלק בין נותן לכהן או אינו כוחן לכהן ולכך הכא דמשני לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ומשמע דהוי הטעם מכח מתקן דאם מטעם מקדיש אין לחלק בין אם נותן לכהן או לא אלא ודאי מטעם מתקן ולכך לראי' על כך אמר הרי קיי"ל ה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא מפרשינן ויהבינן לכהן ואם הוי הטעם מכח מקדיש אין לחלק בין טבילי היום או לא אלא ודאי דהוי עיקר הטעם מכח מתקן ולכך הוי ממילא צד רבותא באם נותנן לכהן תיכף. או אפשר דהכונה ע"ד הנ"ל דקמ"ל באם נותנן לכהן היום מ"מ אסור ואם הוי הטעם מכח מתקן הי' כראה להתיר באם נותן לכהן היום ויהי' מוכח לכאורה דאין הטעם כלל מכח מתקן רק מכח מקדיש א"כ לפ"ז נטעה לאסור אף בטבילי היום לכך אמר אף דהמשנה אוסר אף בנותן לכהן היום מ"מ דוקא אם טבילי אתמול אבל אם טבילי היום מותר דעיקר הטעם רק מכח מתקן רק לא מכח דנראה כמתקן דא"כ הי' ראוי להיות מותר בנותן לכהן רק אינו מכח מ"ע רק דבאמת הוי כמתקן לכך אין חילוק בין נותן לכהן או לא וא"ש ודו"ק.

גמ' ורמינהי משילין פירות וכו'. לכאורה קשה לי מה פריך הרי בפ"ק דמגילה מוקי שם הך מתני' דאין בין יו"ט לשבת דלא כר"י דאי כר"י האמר מכשירי אוכל נפש כמי דוחה יו"ט ייע"ש א"כ הרי עיקר טעמו דר"י הוא דכתיב לכם לכל צרכיכם, ולכך הכה קיי"ל בסי' תקי"ז דאף דבר שחין ראוי ביו"ט רק שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט וביאר סם המג"א הטעם דהוי שמחה לו מעתה ומ"מ כראה דלא עדיף זה ממכשירין ולכך לרבנן דס"ל דוקא אוכל נפש מותר א"כ כל דל"ה אוכל נפש ממש אסור ולא דרשי לכם לכל צרכיכם ה"ה אף לשלח אסור דכל דתקנו רבנן כעין של תורה תקנו אבל לר"י דדריש בכם לכל צרכיכם לכך אף לסלוח דבר שנאותין בו בחול כיון דשמחה לו היום נחשב לכל צרכיכם וכל דתקון כעין של תורה תקון, א"כ נימא דמאי דמשילין פירות מכח הפסד ממון הוי נמי מה"ט דהוי שמחה לו הצלת ממונו ולהיפוך צער לו בהפסדו לכך התירו ולכך תינח לר"י דס"ל לכם לכל צרכיכם ולכך אף זה התירו רבנן ולכך רישא דמשילין אתיא כר"י אבל הך סיפא דאין בין וכו' אתי' בע"כ דלא כר"י וכיון דמן התורה אסור כל דל"ה אוכל נפש ממש לכך אף מה דתקון רבנן כעין של תורה תקון ואסרו כל דל"ה אוכל נפש ממש לכך אסור משילין ומה פריך וצ"ע בזה:

גמ' הא ב"ש הא ב"ה וכו'. לכאורה תקשה מזה לשיטת רש"י דס"ל דהא דאמרינן מתוך הוי אף בשלא לצורך כלל קשה אם מדמה הש"ס טלטול דהכא להוצאה דהתם א"כ מה איריא דמשילין מכח הפסד ממון אף בלא הפסד ממון יהי' מותר בשלמא לשיטת התוס' דבעינן דוקא צורך קצת ה"כ בעינן צורך קצת לכך מותר רק מכח הפסד ממון דהוי צורך קצת אבל שלא לצורך אסור א"ש אבל לשיטת רש"י דאף שלא לצורך כלל מותר קשה מכאן למ"ל הפסד ממון ולהסוברים דאף לרש"י מדרבנן אסור שלא לצורך כלל א"ש כיון דכאן מדרבנן מיירי אבל אם נימא דלרש"י אף מותר מדרבנן לגמרי קשה מכאן. וצע"ג כעת בזה:

רש"י ד"ה והני משום רשות כו'. הנה פרש"י כאן דחוק הוא מאוד דאיך יתכן דהוי ס"ד דמקשן דלא נאסר כלל דהרי במשנה קתני בפירוש אין מקדשין ולא חולצין וכו' ולמה הוצרך להקשות בלשון והני משום רשות איכא וכו' מה דמפורש הוא דאסור. אך נראה דהנה מצינו כמה דברים דאסרו חז"ל מכח חשש שאדם בהול על דבר מצוה לכך יש חשש טפי שמא יטעה כמו גבי לולב דחיישינן מכח שהוא בהול לקיים את המצוה ישכח ויעבירנו ד"א וכן בכמה דוכתא וכן תרצו קצה מפרשים בפ"ב בסוגיא דטבילת כלים דלכך חיישינן בלולב טפי לשמא ישכח מבכלים מכח דאדם בהול על דגר מצוה יש חשש יותר שיטעה א"כ הי' אפשר לפרש מ"ש ואלו משום מצוה היינו דאדרבא אם לא הי' דבר מצוה או קרוב למצוה לא הוי חיישינן בי' שיטעה ויבא לכתוב רק מכח דהוי דבר מצוה ואדם בהול עליהן לכך חיישינן טפי שמא מתוך שהוא בהול יטעה אף לכתוב לכך גזרו בי' לכך אמר ואלו משום רשות מכח שהוי קרוב למצוה לכך גזרו בי' טפי וכן ואלו משים מצוה ומתוך שאדם בהול עליהן לכך גזרו טפי בהו שמא ישכח ולכך פריך שפיר אלו משום רשות ומשום מצוה דמשמע אם לא הוי דבר מצוה לא היו גוזרין בזה משום שבות ומ"ש מהנהו דאוסר לעיל מכח שבות אף דלא טריד בהם לדבר מצוה ומ"מ חיישינן בי' שמא יחתוך זמורה ואינך א"כ בהנהו נמי אף אם לא הוי בהול עבור טרדא דמצוה כמי הי' ראוי לאסור בי' ולכך משני דהכונה להיפך דעיקר איסורו סתם מכח שבות רק דקמ"ל אף שבות דמצוה נמי אסרו ואף דבלולב ואינך דוקא מכח דזמנו בהול חיישינן היינו לפי האמת אבל להס"ד דמקשן שן דס"ל אף דאין זמנו בהול מ"מ כל שהוי דבר מצוה היא בהול יותר וחיישינן בי' טפי לכעוס מדבר הרשות ולכך דוקא מכח דהוי דבר מצוה אוסר והש"ס משני באמת דלאו מכח בהול הוא רק מכח סתם שבות רק דאדרבא קמ"ל אף שבות דמצוה כמי אסרו. ובהכי הוי א"ש ליישב פר"ה שהביאו התוס' דמפרש דאם אין לו אשה ובנים באמת מותר והקשו מירושלמי דמפרש מכח אין שבות במקדש וכו' ולפי הנ"ל נראה לומר כך דכבר עמדנו לעיל דמה פריך לפר"ת והא מצוה קעביד הרי על כמה דברים העמידו חז"ל דבריהם אף במקום מצוה, אך נראה לפי הנ"ל א"ש די"ל דוקא אם עיקר תקנתן הוי על דבר הרשות אז כיון דתקנו לא חלקו חז"ל בתקנתן ואסרו אף אם יזדמן כמי לצורך מצוה אבל אם עיקר תקנתן הוי רק בדבר מצוה לכך במקום מצוה לבד לא הוי להם לגזור ונהי דגזרו בשופר ולולב בע"כ אין הענינים דומין דהתם בע"כ הטעות שכיח יותר מכאן כמו שמוכרח לומר בלא"ה לפר"ת דכאן מתיר לדבר מצוה והתם אסור בע"כ אין הענינים דומין א"כ י"ל דבגזרה זו הוי משמע להש"ס במקום מצוה לבדו לא הי' ראוי לגזור זה ולכך כל עיקר קושיות הש"ס הוי להס"ד דאלו משום רשות דוקא מכח שהוא רשות וקרוב למצוה אסרו ובלא"ה לא הי' ראוי לאסור א"כ הוי עיקר התקנה רק במקום מצוה לא הו"ל להם לתקן לאסור בפרט כיון דעיקר איסורו הוי רק מכח שהוא מצוה לכך כנגד זה הי' ראוי לעמוד שהוא דבר מצוה ואין ראוי לאסרו ולכך משני בשיש לו אשה וכו' דאז מצוה ממש ליכא ומ"מ כיון דהוי קרוב למצוה כמו שמוכרח לומר דלכך נקרא רשות ובפרט כיון דיש מצוה דלערב אל תנח כפרש"י לכך חיישינן שאדם בהול עליו ולכך גזרו בי' שמא ישכח אבל במקום מצוה, של תורה לא גזרו כיון דהוי עיקרו רק במקום מצוה וזה הכל רק להס"ד וכן מ"ש בסנהדרין הטעם מכח דאין רציחה דוחה שבת הוי הכל למה דס"ד כאן דעיקרו נאסר רק מכח רשות אבל למה דמשני דעיקר איסורו הוי רק מכח שבות ממש א"כ הוי בכלל הני שאסרו חז"ל בדבר הרשות ממש הוי אף הנהו בכלל שאסרו לעשות כל הדברים אשר יש בהו חשש שמא יבא לידי איסור תורה אסרו לכך הכל נחשב תקכה אחת ואסרו כולהו משום שבות ולכך כיון דאסרו בדבר הרשות אף בדבר מצוה נמי אסרו והעמידו דבריהם לכך אף במקום מצוה אסור לכך הוצרך בירושלמי לטעם דאין שבות במקדש. ובהיות כן יש לפרש שיטת הש"ס כאן דפריך והנהו משום רשות איכא משום שבות ליכא וכו' ויש לדייק הרי ואלו משום רשות וכו' ואלו משום מצוה כאמר תחלה קודם הך ואין מגביהין וכו' למה מפרש הש"ס תחלה ואין מגביהין ואח"כ פריך והני משום רשות וכו' זה הו"ל להקשות תחלה, אך נראה דא"ש דהנה לכאורה תקשה לר"ת דס"ל במקום מצוה מותר קשה איך יפרש משנתינו דהרי מפורש אומר ואלו משום מצוה דמוכח להדיא דהני חשיבי מצוה ומ"מ אסורין לעשות בשבת ואיך מתיר באין לו אשה ובנים וא"ל דדוקא במצוה שהוא מחויב לעשותה דוקא התיר אבל במקדישין וכו' נהי דאם עושהו נחשב מצוה מ"מ אינו חייב לעשותה א"כ איך יפרש הך דאין מגביהין תרומה דהרי זה חייב לעשותה מקודם והי' להתיר, וא"ל דיש חילוק בין מצוה למצוה דא"כ עכ"פ מה פריך הש"ס והא מצוה קעביד דלמא אף במצוה זו החמירו כמו באין מגביהין ומה תימה לו כ"כ ע"ז, אך צ"ל דשניהם בעינן שיהי' המצוה חיוב עליו וגם לא הוי בידו לעשותו קודם יו"ט אז מותר כגון אין דנין הרי משכחת לה שלא בא לידו דין עד שבת וכן באשה לא בא לידו אשה עד שבת אבל באין מגביהין כיון דמיירי בטבילי מאמש א"כ הי' יכול לעשותו מקודם לכך אסור ביו"ט ושבת, אך אכתי לא הונח דאטו לא משכחת לה גם במקדיש שהי' חייב מכבר כגון שהי' חייב חטאת או כדר הרי עלי עולה ולא בא לידו בהמה עד שבת או שאמר מכבר ערך בהמה זו עלי או כדומה בענין דצריך להעריך אותו בדמיו א"כ הי' חייב מכבר ולא בא לידו עד שבת וא"כ הו"ל להש"ס כמי לפרש כמו דמפרש גבי ואין מגביהין דוקא בטבילי מאתמול הו"ל כמי לפרש באין מקדישין וכו' דוקא אם לא הי' חייב מקודם או הי' אפשר בידו לעשותו קודם אבל באם הי' חייב מכבר ולא הי' בידו לעשותו קודם מותר לעשותו בשבת, וכן יהי' קשה מגוף דין דאין מגביהין דלפ"ז אם לא היה אפשר לעשותו מאתמול כגון שהי' לו שום אונס וכדומה מותר אף ביו"ט וא"כ קשיא כמו דמפרש בטבילי היום מותר והרי בזה לא הי' אפשר מאמש להפריש א"כ מה איריא דטבילי היום אף אם טבילי אמש אם לא הי' אפשר להפריש רק היום מותר ועכ"פ הו"ל לאשמעינן כמי זה דאף בכה"ג מותר ובע"כ דזה בכל ענין אסור לכך מוכח דלא כפר"ת רק כפרש"י דהקושיא הוי רק מכח איך קראו רשות ולא על הדין. ולכך א"ש המשך הסוגיא דבלא זה לא הוי מצי להקשות והנהו משום. רשות איכא משום שבות ליכא דמה קושיא דלמא ראו חז"ל דבהנהו דברים לולי שהוי דבר מצוה באמת הי' מותר ולא היה חשש שיבא לידי איסור רק מכח טרדא דמצוה ומה קושיא לכך בלא זה לאו הוי מצי להקשות כלל אך כאן כיון דאמר וה"מ פירי דטבילי מאתמול וכו' מוכח דבטבילי מאתמול בכל ענין אסור אף בא"א מעיו"ט וה"ה נמי הכי מקדישין וכו' וכן באשה אף דהוי דבר מצוה אסור כפרש"י א"כ אם הוי עיקר איסורו מכח טרדא דמצוה והוי עיקר תקנתם רק במקום מצוה לא הי' ראוי לחז"ל לגזור במקום מצוה כדעת ר"ת בע"כ דזה הוי בכלל השבות דאסרו בדבר הרשות אף זה נמי בכלל הי' ולכך בזה לא פלוג אף במקום מצוה א"כ מוכח דיש בזה משום שבות ולכך פריך שפיר והני משום רשות אין משום שבות לא בע"כ משום שבות נמי אסורי דאל"כ יהי' מותר במקום מצוה וא"ל דהאמת כן דא"כ הו"ל לחלק בטבילי מאתמול גופו בין הי' אפשר מעיו"ט או לא וכן במקדישין וכו' וא"ש. ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה ורמינהי משילין וכו'. נראה ליישב קושייתם עפמש"ל בר"פ זה ליישב מה שהקשה המרש"א מה דמבעיא או דלמא שבת דחמור ולא אתי לזלזולי בי' משמע דשבת יותר מסתבר להקל ובמשנה נקט משילין פירות ביו"ט אבל לא בשבת וכתבתי ליישב די"ל דהכונה להיפוך דדוקא ביו"ט בעינן דרך ארובה אבל בשבת ל"ב דרך ארובה כלל רק אף דרך חלון מותר ולכך א"ש די"ל ההם לא, הוי מצי פריך ממשילין די"ל דלא קאמר התם דאין בין יו"ט לשבת רק במה דיו"ט קיל משבת זה הוי רק אוכל נפש אבל בשאר דברים אין יו"ט קיל משבת אבל מה דשבת קיל מיו"ט איכא טובא ולכך לא פריך כן התם אבל הכא דנקט תחלה כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת משמע דס"ל שבת חמור מיו"ט דאם מסתבר להקל בשבת טפי איך אמר ק"ו בשבת בע"כ דשבת חמור מיו"ט א"ם בע"כ מ"ש שם אבל לא בשבת היינו דשבת לגמרי אסור דאל"כ רק כפירושינו איך אמר ק"ו בשבת הרי משילין פירות דרך ארובה יוכיח ולכך אף התם הכונה דבשבת אסור לגמרי ולכך פריך שפיר ממשילין פירות. אך א"כ תקשה מה מבעיא הש"ס בר"פ או דלמא שבת דחמור ולא אתי לזלזולי וכו' לפשוט מכאן הרי אמר ביו"ט אמרו ק"ו בשבת מוכח דבשבת יש להחמיר יותר מביו"ט ולמה לא פשיט לי' מכאן ולכך בע"כ מוכח כמ"ש שם הסברא דבדבר דיש לחוש שמזה גופא יעשה איסור תורה ודאי ראוי להחמיר בי' יותר מבשבת רק בדבר דהוי רק כעין עובדא דחול ויש חשש בי' דרך כלל דאתי לזלזולי ביו"ט בזה י"ל דמסתבר להחמיר ביו"ט יותר ולכך א"ש גם זה דהכא דבכולם החשש שמהם גופא יעשה איסור תורה לכך אמר ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אבל התם דמבעיא בדבר דהוי רק חשש אתי לזלזולי בזה אפשר להקל בשבת יותר א"כ נסתרו דברינו הנ"ל דאכתי אפשר בפרש מ"ש אבל לא בשבת היינו דבשבת אין צורך לארובה. ואך נראה דמ"מ א"ש דברינו דהתם במגילה שפיר אפשר לפרש מ"ש אין בין יו"ט לשבת הכונה רק לומר מה דבשבת אסור ה"ה ביו"ט ולא קיל יו"ט משבת רק באוכל נפש אבל מה דשבת קיל מיו"ט יש אחרים אבל כאן כיון דתחלה דיבר מה דאסור ביו"ט ואמר ביו"ט אמרו ק"ו בשבת א"כ משמע דבא ללמוד להיפוך מה דאסור ביו"ט אסור בשבת א"כ מ"ש אין בין יו"ט לשבת הוי נמי הכונה כן דבא לאשמעינן דיו"ט ושבת שוין הם מה דאסור ביו"ט אסור בשבת ומה דאסור בשבת אסור ביו"ט ובא לומר דהם שוין לגמרי דאין בשבת קיל מיו"ט דאם עיקר כוונתו דאין יו"ט קיל משבת אין לו ענין לכאן לסיומא דהך סיפא דאשמעינן מה דאסור ביו"ט אסור בשבת ולכך בע"כ כאן הכונה להיפוך מה דאסור ביו"ט ה"ה בשבת ובא לומר דשוין הם לגמרי זה כזה ולכך פריך שפיר ממשילין דממ"נ קשה הן אם בשבת אסור לגמרי הן אם הכונה להיפוך הכי קשה ולכך משני הא ר"א וכו' ויהי' הכונה ולא בשבת דשבת לגמרי אסור וא"ש ודו"ק. והנה נראה להסביר יותר דהרי במשנה דידן התחיל לומר כל אלו שחייבין עליו בשבת וכו' משמע דבא לומר כל שאסור בשבת אסור ביו"ט ואח"כ סיים ביו"ט אמרו ק"ו בשבת משמע דבא לאשמעינן מה דביו"ט אסור ה"ה בשבת א"כ מדבר התנא משניהם דמה דבשבת אסור ה"ה ביו"ט ומה דביו"ט אסור ה"ה בשבת ועל שניהם אומר אין בין יו"ט לשבת ולכך פריך שפיר ממ"נ כנ"ל. ושוב ראיתי בתוי"ט שהוא פי' משנה דידן דהכונה אין בין יו"ט לשבת הוי רק מה דבשבת אסור ה"ה ביו"ט ולא להיפוך ויישב בזה מה דלא חשיב מוקצה דאסור ביו"ט ומותר בשבת ייע"ש ולדעתי א"א לפרש כן משנה דידן בכך רק כאן משמע דמדבר משניהם ומה שהקשה ממוקצה הנה אתי היתה קושיא זו מדעתי ושלחתי' כי בשלמא דברים דמצינו בהם תנא מפורש דס"ל כן דיו"ט חמור משבת ושבת מיו"ט שייך להקשות דלתני אך במוקצה הרי באמת הן ר"י הן ר"ש לא מחלקי בין שבת ליו"ט רק מאן דס"ל מוקצה מחמיר בשניהם ומאן דמיקל מיקל בשניהם ולא מצינו תנא מפורש שיחלק בהם רק אכן לדינא ביו"ט קיי"ל כר"י ובשבת כר"ש אבל כיון דתנאים עצמן אין מחלקין ביניהם פשיטא דלק"מ דמשנה דידן אתיא כוותייהו דלא מחלקין כלל בין זה לזה ועיימ"ש המפ' במה דאמרינן בפ"ק דבשבת מוקי לה לב"ה כר"ש דלא תקשה דב"ש אדב"ש דבאמת הם ס"ל בשניהם מוקצה רק דהתנא מהפך דבריהם ייע"ש ולכך לק"מ מזה וא"ש:

בא"ד ולכך לא מייתי מהוצאה דאיסורא דאורייתא. עיין במהרש"ל ומהרש"א מה שהקשו למה לא פריך התם מהוצאה ותירץ המרש"א דהוי אפשר לתרץ להיפוך דהתם מיירי רק מדרבנן ייע"ש ודבריו תמוהין דא"כ למה אמר התם מתני' דלא כר"י דאמר מכשירי אוכל נפש וכו' והרי זה הוי כמי מן התורה כמו הוצאה ובע"כ משמע לי' דהתם מן התורה מיירי וכ"כ התוס' במס' שבת דף קכ"ד לתרץ מה דלא פריך כאן ממכשירין מכח דזה הוי מן התורה א"כ בע"כ התם דקאמר ממכשירין ס"ל דמן ד"ת מיירי א"כ מ"ט לא אמר מהוצאה. והנה הי' אפשר ליישב דברי מהרש"א דהנה שם בש"ס אמר מ"ט דת"ק דכתיב הוא וכו' ויש לדייק דאין זה ענין לשם מס' מגילה והרי גוף המשנה נקט שם רק אגב גררא וא"כ לא הו"ל להביא פלפול זה התם, לכך הי' כראה די"ל דזה הוי דחי' למה דאמר שם מתני' דלא כר"י דהנה המקשן הי' סבר דמן התורה ליכא מאן דפליג דמכשירין מותר רק דהם פליגי מדרבנן דת"ק ס"ל דרבנן אסרו מכשירין ור"י מתיר אף מדרבנן לכך כיון דפליגי בדרבנן לכך אמר מתני' דלא כר"י ומשני הש"ס דלא כן הוא רק מ"ט דת"ק דס"ל הוא ולא מכשירין א"כ הוי מן התורה וכאן לא מיירי מן התורה רק דרבנן ולכך י"ל דאתיא אף כר"י, אך באמת ז"א דא"כ אם ס"ד הוי דהתם מיירי מדרבנן א"כ הדרא קושיות התוס' כאן לדוכתא למה לא פריך ממשילין וכו'. ולכך הי' כראה ליישב דבאמת לכאורה אין דברי התוס' מובנין שכתבו דלכך לא פריך מהוצאה דהוי דאורייתא וכו' וא"כ למה נקט אוכל נפש דהרי אמר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש והרי אוכל נפש הוי כמי מן התורה ומה לי אוכל נפש מה לי הוצאה, ולכך נראה כוונתם דלפי מה דס"ל עכשיו הי' סובר דמ"ש ב"ה מתירין בהוצאה אין הכונה דאף מדרבנן מותר רק מדרבנן אף ב"ה מודים דאסור רק דהם פליגי מן התורה דבש"א אין מוציאין מן התורה וב"ה מתירין מן התורה ומדרבנן אף הם אסרו ולכך א"ש דהכא מיירי מה דמותר אף מדרבנן ולכך נקט רק אוכל נפש שזה מותר בין מן התורה בין מדרבנן אבל הוצאה אינו מותר רק מן התורה לא מדרבנן, ולכך א"ש דברי המרש"א דהתם לא מצי פריך מהוצאה די"ל כמי דהתם מיירי מדרבנן והוצאה אסור לב"ה מדרבנן ולכך פריך רק ממכשירין דבע"כ ר"י דמתיר מכשירין היינו אף מדרבנן דאל"כ קשיא התם למה הם ת"ק ור"י למה לא חשבו הוצאה אצלם בע"כ דהם מדברים רק מדרבנן מה דמותר אף מדרבנן א"כ כיון דר"י ס"ל מכשירין מותר אף מדרבנן לכך שוב אתיא דלא כר"י דאל"כ למה לא מכה מכשירין כמו דמכה אוכל נפש עצמו והתוס' במס' שבת שכתבו דלכך לא פריך כאן ממכשירין משום דהוי מן התורה כראה דא"ש ג"כ דהרי הוי פלוגתא לעיל דף י"ב אם ב"ש וב"ה פליגי במתוך או בעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"ט פליגי ולכך אי נימא כמ"ד דפליגי במתוך י"ל שפיר דר"י מודה דמכשירין אסור מדרבנן ולא פליגי רק מן התורה ומה דלא נקטו הוצאה י"ל דהוא ס"ל דלא אמרינן מתוך, ואין להקשות דת"ק ור"י יהי' כב"ש דהרי ר"ע נמי לא ס"ל מתוך פ"ק דפסחים א"כ הך ת"ק ר"ע הוא לכך לא מנה התם הוצאה ולעולם מן התורה פליגי אבל אי נימא דפליגי בעו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"ט בזה א"א לומר דת"ק דברייתא שם ור"י יסברו כב"ש כדפריך הש"ס בכמה דוכתא ולכך א"ש דהתם ילך הש"ס בשיטת הסוברים דפליגי בעו"ה ליו"ט לכך א"א לומר דס"ל כביש וגם הם ס"ל הוצאה א"כ למה לא נקטו הוצאה בע"כ הם מדרבנן פליגי מה שמותר אף מדרבנן לכך אמר מתני' דלא כר"י אבל הכא ילך הש"ס בשיטת הסוברים דפליגי במתוך א"כ י"ל דהת"ק ור"י לא ס"ל מתוך ופליגי רק בשל תורה ומדרבנן אף לר"י אסור מכשירין לכך לא פריך הכא ממכשירין כמ"ש התוס' במס' שבת משום דכאן מיירי מדרבנן וא"ש ודו"ק היטב. ולולי דברי התוס' שבכאן ובמס' שבת הי' אפשר ליישב סוגיא זו והתם דהנה בס' החיים בש"ע סי' תי"ו בדין אם יש עו"ה ליו"כ כתבתי שם דלכך לא נקט במשנה במגילה הוצאה כיון דעיקר היתרו הוי מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך א"כ עיקר היתר שלו הוי מכח דאוכל נפש מוהר לכך מותר הכל א"כ עיקר היתרו הוי מכח אוכל נפש לכך הוי בכלל אוכל נפש, ובפרט לפי מה שבארתי בסוגיא דמתוך דעיקר הכונה כיון דצורך אוכל נפש מותר א"כ במה שמגלה דעתו שרוצה בו הוי נמי כאוכל נפש דאחשבי' והוי בכלל אוכל נפש וא"כ הוי בכלל אוכל נפש ולכך מ"ש אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש הוי הכל בכלל מה שמותר מכח זה, אך באמת ז"א דא"כ למה אמר שם מתני' דלא כר"י דאמר אף מכשירי אוכל נפש הרי י"ל דהכל בכלל אוכל נפש דקאמר אך בע"כ אין זה בכלל ולכך נראה דדוקא התם דהמשנה נקט סתם אין בין יו"ט לשבת לכך הו"ל לפרש מכשירי אוכל נפש וכן מה דמותר מכח מתוך אבל הכא דתחלה מדבר המשנה מאלו דברים האסורין משום שבות וכו' ואלו הם מענין שאינו מאוכל נפש כלל ועלה קתני ביו"ט אמרו ק"ו בשבת א"כ עיקר כוונתו כאן לאשמעינן דגם בשבת אסורין דברים הללו ולכך אמר אין בין יו"ט לשבת ולכך בזה עיקר כוונת המשנה מדברים שאין דומין כלל לאוכל נפש כהני דאמרן במשנה ולכך דומיא דהכי אמר שפיר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש היינו מה דדומה לאוכל נפש זה מותר ובאמת כולל אף מה שמותר מכח מתוך וצורך קצת הן מכשירין ובא רק לאפוקי הכהו דאין להם ענין לאוכל נפש כלל ולכך לא פריך רק ממשילין דזה נמי אינו ענין כלל לאוכל נפש ולכך הו"ל לחשבו בפ"ע והתם דשפיר קשה דהו"ל לחשוב כמי הוצאה, אך י"ל כמ"ש המרש"א ובארנו לעיל דבריו דהתם מדרבנן קאמר והוצאה אף לב"ה י"ל דאסור מדרבנן כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב. שוב ראיתי בשעה"מ בה' יו"ט פ"א ה' י"ז שהרגיש בקושיא הנ"ל על המרש"א ומהרש"ל ייע"ש. והנה כפי מש"ל בישוב דברי המרש"א דתליא בהני שני דעות אם פליגי שם במתוך או בעו"ה ליו"ט יש ליישב מה שהקשו התוס' במס' שבת דף קכ"ד ד"ה ר"א שהקשו איך אתיא כר"א הלא בע"כ אתיא דלא כר"י ור"א עדיפא מר"י ייע"ש ולפמ"ש א"ש דבפ"ק דמגילה שם הולך לשיטת רבה דפליגי בעו"ה ליו"ט לכך א"א לומר דר"י מיירי רק מן התורה ומדרבנן אסור דא"כ למה לא נקטו הוצאה ולכך מוקי לה דלא כר"י אך בשבת רב יוסף הוא דקאמר הא ר"א ור"י לשטתו דפריך דף י"ב אלא מעתה לפלוגי באבנים וכו' וס"ל דבמתוך פליגי לכך י"ל דבאמת ר"י מיירי רק מן התורה ומדרבנן אף הוא אוסר ואתיא אף כר"י ומה דלא נקטו הוצאה דס"ל כמ"ד דלא אמרינן מתוך ולכך ר"א כמי ס"ל דעדיפא מני' דאף באפשר מעיו"ט מותר מכשירין אן היינו מן התורה אבל מדרבנן מודה דאסור רק כיון דהוי דרבנן שוב במקום מצוה לא גזרו ולכך במילה מותר אף מדרבנן ושפיר אתיא כר"א ודו"ק:

בא"ד ומ"מ קאמר שפיר אח"כ הא מתני' ב"ש הוא וכו'. נראה דרש"י במס' שבת דף קכ"ד ע"ב הרגיש בזה וז"ל שם בד"ה אין מוציאין הוצאה שלא לצורך לא אשתרי לכתחלה ביו"ט טפי מבשבת וכו' והנה הך לכתחלה אין לו פי' ודי לומר לא אשתרי ביו"ט ולכך כראה דרש"י מפרש מ"ש אין מוציאין היינו רק מדרבנן לכתחלה אבל אם עבר אין לוקין עליו והיינו דהוי קשה לרש"י קושיות התוס' שם למה לא פריך מהוצאה ומכשירין בע"כ דכאן מיירי רק מדרבנן א"כ איך משני הא ב"ש לכך פרש"י דודאי הס"ד לא הוי יכול להקשות מהוצאה דדלמא התם מן התורה וכאן מדרבנן אבל למה דמשני הא ב"ש א"כ שוב י"ל דהתם נמי בדרבנן פליגי ומה דלא נקט הוצאה כיון דאתיא כב"ש ולעולם הם רק בדרבנן פליגי לכך פרש"י דאין מוציאין רק לכתחלה הוי כמו שבת אבל לענין דעבד לא הוי כשבת רק בזה פטור וזה חייב ומ"מ לא נקט הוצאה כיון דעכ"פ אסור הוא מדרבנן ובין חיוב לפטור לא מיירי כאן כמו דלא נקט זה בלאו וזה במיתה כמ"ש כן התוס' במגילה ייע"ש. והן אמת דלכאורה לא הי' צריך רש"י על כך ועל התוס' כמי יהי' תמיה דמה הקשו ממסקנא הרי למסקנא יכול להיות דכוונת הש"ס דבאמת כאן מיירי משל תורה ומה דלא נקט הוצאה מכח דב"ש הוא דס"ל אין מוציאין וכו' אך כוונת התוס' הוי דאם כוונת הש"ס כן לא הוי צ"ל הא ב"ה וכו' וגם לא הוי פריך כלל דב"ש לא אמר רק בהוצאה ולא בטלטול כיון די"ל כאן משל תורה מיירי ולא דרבנן ומה דלא נקט הוצאה מכח דב"ש הוא לכך אף למסקנא הוי קשיא מה דלא נקט משילין והיינו עפמ"ש התוס' במס' שבת דמה דלא פריך כאן ממכשירין היינו מכח דהתם הוי דאורייתא וכאן דרבנן ולכך ל"ה מצי לתרץ דכאן מן התורה מיירי דא"כ, קשיא למה לא נקט מכשירין בע"כ עדיין מיירי רק מדרבנן א"כ שוב קשיא למה נקט רק אוכל נפש ולא משילין לכך הוצרך לפרש דלב"ש אף משילין אסור ולכך שוב הוי קשה לרש"י ותוס' הרי ב"ש מן התורה מיירי ולכך זה מתרץ רש"י דלמסקנא אף הוצאה אסרי ב"ש רק מדרבנן ומ"מ לא נקט הוצאה כיון דב"ש הוא וב"ש אסרי הוצאה כמי ולזה כיון רש"י הנ"ל ודו"ק. מיהו כאן שהתוס' לא הזכירו כלל הקושיא ממכשירין קשה שפיר דלא הוצרכו לדחוק בכך רק לומר דלפי המסקנא כאן מן התורה מיירי ולא נקט הוצאה כיון דב"ש היא ואף דהוי מוכח כן מלשון הש"ס על הש"ס גופא קשה למה לא משני כן ולמה הוצרך לומר דטלטול והוצאה אחד הוא וכו' וצ"ע כעת. וצ"ל דמשמע לש"ס דכאן ודאי מיירי בדרבנן כיון דרישא דאלו משום שבות הכל מיירי מדרבנן לכך גם זה מיירי רק מדרבנן ודו"ק:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה