אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לו:

דף לו.

גמ' מה"ד במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל. הנה בכאן תפסו הכל על הב"י בא"ח סי' שי"ו דכתב דע"כ לא אסרינן פסיק רישי' רק בדבורים דהוי במינן ניצוד דהרי כאן אמר בדבורים לא הוי במינן ניצוד ייע"ש ובמהרש"א והצל"ח רוצה ליישב דקמ"ל דזה הוי במינו ניצוד וכבר קדמו בזה המר"מ שי"ף והפ"מ שם אך זה דוחק גדול וכמ"ש שם המר"מ שי"ף דהלשון לא משמע כן וכך הול"ל מה"ד דבורים לאו במינן ניצוד קמ"ל. ולכאורה הי' נראה ליישב יותר דהכה אטו יכחיש הידוע שדבורים. הוי במינן ניצוד ואיך אמר דלאו במינן ניצוד ולכך כראה דהנה בימות החמה שעושין הדבש הם ניצודין בכונה דאז צריך להם אבל בימות הגשמים שאין עושין דבש אז א"צ להם ול"ה במינן ניצוד אז ולכך א"ש כיון דהש"ס מיירי כאן מימות הגשמים כמו דפריך תחלה לא נצרכה אלא לאותן שני חלות וכו' ולכך משני שפיר דה"א דוקא אם יש במינן ניצוד כעת בשעת צידה זו אם אז הוי במינן ניצוד אז אסור אבל אם אין במינן ניצוד כעת בשעת צידה לא קמ"ל דמ"מ כיון דבזמן אחר במינן ניצוד כגון בימות החמה לכך אסור. וז"ש הב"י דדבורים הוי עכ"פ במינן ניצוד בשום זמן כגון בימות החמה לכך שייך בי' פסיק רישי' אבל זבובים דאין במינן ניצוד כלל בזה י"ל דמותר פסיק רישי' דלא ניחא לי' ועמ"ש בסוף השייך לבאר כאן יותר. ולכאורה הי' כראה לומר פי' דברי הש"ס מ"ש דבורים אין במינן ניצוד אין הכונה דלא ניצודין כלל דזה הכחשת הידוע דבאמת ניצודין הם רק הכונה דהנה קיי"ל כל מלאכה שאצ"ל פטור עלי' ולכך אינו דומה צידה זבובים לצידת שאר בע"ח דשאר בע"ח אשר ניצודין לגופן שצריך לגופן ממש הוי הצידה מלאכה הצריכה לגופה ונחשב במינו ניצוד כיון דהצידה הוי לגופו אבל דבורים הוא א"ב לדבורים רק לדבש א"כ הוי צידת הדבורים מלאכה שאצ"ל לכך אף דניצודין לא נחשב הצידה שלהם צידה ולכך לא נחשב מלאכה צריכה לגופה ולא נחשב צידה. ובזה א"ש מה שהקשו התוס' דא"כ אף לר"ש חייב דהרי מודה ר"ם בפסיק רישי' ולא ימות ונדחקו בדבר אך לפמ"ש א"ש ויהי' ראי' מזה לדעת הפוסקי' דס"ל פסיק רישי' דלא ניחא לי' בדרבנן שרי ולכך משני הש"ס כך דה"א כיון דדבורים אין במינן ניצוד דהוי עיקר הצידה שלהם משאצ"ל ה"א דפטור קמ"ל אליבא דר"י חייב מכח דלשטתו אזיל דס"ל משאצ"ל חייב עליה לכך נחשב בעינן ניצוד ולכך שוב הוי פסיק רישי' בשל תורה אבל לר"ש דס"ל משאצ"ל פטור עלי' א"כ הוי דבורים אין במינן ניצוד ולא נחשב צידה שלהם צידה מן התורה לכך שוב הוי רק דרבנן ובדרבנן לא ניחא לי' שרי אף בפסיק רישי' וא"ש ודו"ק היטב. מיהו באמת אינו דומה למשאצ"ל כמ"ש בסיף דברינו כאן ייעש"ל מ"ש לבאר זה. והנה מש"ל בפי' דברי הב"י די"ל דבקיץ נחשבו במינן ניצוד ובחורף ל"ה במינן ניצוד אך כעת כראה די"ל כמי להיפוך כיון שכתבו הפוסקים דזה הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' מכח דניחא שיצאו ויביאו דבש א"כ י"ל להיפוך דבקיץ בשעה שעושין הדבש ל"ה במינן ניצוד דאז אין דרכן לצודן רק להניח פתוחין שיצאו ויאכלו ויעשו דבש אבל בחורף שאין עושין דבש דרכו לשומרן בפנים שלא יברחו ואז הוי במינן ניצוד לכך לפ"ז יהי' מ"ש ובלבד שלא יכוין לצוד רבותא לימות החמה דאף בזה לא יכוין לעשותו כמין מצודה אף דאם כלך בתר השתא ל"ה במינן ניצוד מ"מ אסור כיון דבימות החורף הוי במינן ניצוד וא"ש. והנה לכאורה הי' אפשר לומר מה דקמ"ל דאסור שיעשנו כמצודה אף דאין במינו ניצוד אין הכונה מכח איסור צידה די"ל כיון דאין מינו ניצוד ל"ש בזה צידה רק כיון דכאן אזלינן למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל א"כ בע"כ מה שמותר לכסות היינו עבור ב' חלות והרי פריך תחלה דהרי הם מוקצין לאכילת דבורים ומשני בשחישב עליהן לאכלן וא"כ תינח אם יש מקום לדבורים לצאת אז מהני לי' מחשבתו אשר חשב הוא לאוכלן והדבורים הרי יש להם מקום לצאת ויאכלו הם דברים אחרים אבל אם כיסה אותם לגמרי א"כ אין להם מקום לצאת עוד ומה יאכלו בתוך הכוורת ודאי יאכלו הם אותן א"כ בטל לי' מחשבתו הראשונה שחישב לאוכלן והוי כמייחד אותם מעתה לדבורים וחוזר ממחשבתו הראשונה וחוזר להיות מוקצה, ועוד אף אם לא הוי חזרה הרי הכנה לא מהני רק לדבר שיתכן שיהי' ראוי לו באמת אבל אם מזמין עצים ואבנים לא מהני לי' הכנה כמש"ל רש"י בסוגיא דיש מוקצה לחצי שבת וכמה פוסקים א"כ בשלמא אם אינו עושה כמין מצודה אפשר שיצאו הדבורים ממנו וישתיירו לו לאכילה לכך מהני לי' מחשבתו אבל אם מכסה אותם ממש א"כ ודאי הם יאכלו החלות לכך שוב נעשו כמו עצים ואבנים ולא מהני להו עוד מחשבה ויסבור הך מ"ד דיש מוקצה לחצי שבת דפלוגתא הוי לעיל בזה ועוד אף אם אין מוקצה היינו רק אם אח"כ נעשה ראוי וחלף לו המוקצה אבל בשעת שאינו ראוי הוי מוקצה אף בתוך השבת לכך ה"כ נעשה מוקצה ע"י כסוי שלו דזה נעשה כנתייחדו החלות מעתה לדבורים וסופן לאוכלן א"כ אסור לטלטל שוב כלי עבורן כיון דנתייחדו מעתה לדבורים ובטל לי' הכנה ראשונה אבל אם יש להם מקום לצאת אם ירצו לאכול לכך שוב ל"ה כנתייחדו לכך ואפשר שיצאו ויאכלו והחלות יהי' לו לכך מהני לי' המחשבה ומותר לטלטל כלי עבורן כן הי' נראה לפרש. והרווחנו בזה ליישב דברי הב"י הנ"ל מ"ש דדבורים הוי במינן ניצוד משא"כ זבובים ותמהו מכל דזה נגד סוגיא דידן ועיימש"ל בזה וכעת נראה אדרבא דיש ראי' מסוגיא הנ"ל להב"י, דהנה יש לדייק למה כאן סיים הש"ס הך לשנא פשיטא מה"ד במינו ניצוד שרי שלת במינו ניצוד אסור קמ"ל ובמס' שבת דף מ"ג לא סיים הך לשנא גם שם אמר בלשנא מני אי ר"ש הא ל"ל מוקצה אי ר"י הא אמר דבר שאין מתכוין חסור ולמה כאן לא אמר בלשון זה גם מ"ש מני אי ר"ש הא ל"ל מוקצה אין לו פי' כלל ומ"ש בפרש"י שנדחק לפרש כמ"ש כאן אבל הוא דוחק. לכך נראה דא"ש הכל דהכא אזיל סס"ס הכל למ"ד דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ופריך לדידי' מ"ט לא מוקי לי' כר"ש וכו' ולכך לדידי' משני שפיר דלא קשיא פשיטא די"ל מה"ד וכו' דדבורים אין בעינן ניצוד קמ"ל אף דאין ניצוד אסור ולא מכח צידה כיון דהוי אין מינו ניצוד רק מכח דשוב הוי כניטל כלי אדבר שאינו ניטל אך תינח למ"ד אין כלי ניטל אלא לדברר הניטל ובע"כ מיירי כאן שחישב עליהן וקשיא פשיטא ובע"כ הוי דבורים אין במינן ניצוד תה הוי הרבותא דמ"מ אסור מכח דאין כלי ניטל אבל בשבת פריך הש"ס להיפוך דהתם אזיל בסיף קושייתו למ"ד כלי ניטל לדבר שאינו ניטל א"כ א"א לומר דדבורים לא הוי במינן ניצוד דא"כ קשיא למה יתסור לעשות כמין מצודה הרי הוי פסיק רישי' בדרבנן ושריא כמ"ש הב"י רק די"ל דעיקר הוי הרבותא הרישא דלמ"ד אין כלי נימל לא קשיא די"ל דעיקרו נקט בשביל הסיפא דלא יעשנו כמין מצודה ללמוד דאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אך למ"ד דכלי נימל לדבר שאינו ניטל בע"כ ס"כ דבורים הוי בעינן ניצוד א"כ קשיא פשיטא דמיהו י"ל דנקט כן משום הרישא דקמ"ל דמותר לטלטל כלי עבור דבר שאינו ניטל ואגב הרישא נקט כמי הסיפא כדמשני הש"ס בכמה דוכתא אך לפ"ז פריך הש"ס כך מני למ"ר דכלי ניטל כדבר שאינו ניטל קשיא מני אי ר"ש הוא הרי ל"ל מוקצה וא"כ הוי הכל ניטל א"כ שוב בין רישא בין סיפא פשיטא והוי הכל למותר ולמ"ל דין זה ואי ר"י ואיצטריך למשמעינן דמותר ליטול כלי לדבר שאינו ניטל קשיא מהו שלא יכוין לצוד הא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מו ולכך משני שלא יעשנו כמין מצודה ור"י הוא ולא קשה פשיטא דנקטו רק איידי דרישא לאשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל כיון דס"ל מוקצה וא"ש ודו"ק. א"כ מוכח מכל הסוגיא כדעת הב"י דלדידן דקיי"ל כלי ניטל לדבר שאינו ניטל בע"כ הוי דבורים במינן ניצוד ודבר שאין במינו ניצוד שריא כשאינו מכוין וא"ש ודו"ק:

והנה דברי הטור בסי' שי"ו ג"כ התמוהין במה שהשיג על סה"ת דהרי גם בדבורים קתני רק ובלבד,. שלא יכוין לצוד משמע כי אינו מכוין שרי והוא תמות דהרי הש"ס הסיק דלא יעשנו כמין מצודה קאמר והנה לפמש"ל ליישב קושיות התוס' די"ל דאם נחשבו דבורים במינן ניצוד זה תליא באם מלאכה שאצ"ל חייב עליה או לא ייע"ש א"כ כוי א"ש כאן די"ל דראיות הטור הוי מסוגיא דשבת דפריך שם מני אי ר"ש הא ל"ל מוקצה מי ר"י האמר דבר שאינו מתכוין אסור ולמה לא פריך ותסברא אף כר"ש הרי הוי פסיק רישי' כמו דפריך הכא אלא ודאי הכא אזיל להס"ד דהוי ס"ל דבורים הוי בעינן ניצוד לכך עריך ותסברא אבל למה דמשני דבורים ל"ה במינן ניצוד לכך שוב לר"י שפיר אסור דלדידי' נחשבו מינן כימד דס"ל משאצ"ל חייב עלי' אבל לר"ש ראוי שיופטר ולכך לא פריך התם הך ותסברא רי"ל התם כבר ידע הך סברא דדבורים לא הוי במינן ניצוד ותדע דלא פריך התם פשיטא כדפריך הכא ובע"כ כמ"ש התוס' שם דידע מהך סברא וכו' א"כ שם הוי פשיט לו כן לכד נמי לא פריך ותסברא, וא"כ זה כוונת הטור דהתם נמי קתני ובלבד שלא יכוין לצוד ומשמע בש"ס שבת הנ"ל דלר"ש הוי א"ש כפשוטו דכי לא מכוין שרי מכח דהוי אין מינן ניצוד רק דמסיק דאתיא כר"י לכך מפרש שלא יעשנו מצודה דלר"י נחשב ניצוד ומ"מ מוכח דלדידן דקיי"ל כר"ש אף בדבורים כי לא מכוין שרי ומכ"ש בזבובים דלכ"ע אין במינן ניצוד דשריא כן הי' נראה לפרש כוונת הטור אך באמת גוף דברים הללו לא כתבו להאמר שיהי' צידת דבורים נחשב משאצ"ל דאינו דומה כלל לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דהתם עיקר המלאכה שראוי שיתחייב עליה הוי הגומא מה שנעשה גומא והוי כבונה ובאמת הגומא אינה צריכה לו כלל מתחלתו לכך הוי משאצ"ל אבל בצידת דבורים הרי עיקר המלאכה הוי הצידה והצידה נצרך לו שהרי צריך הוא לצודה לצוד את הדבורים רק [לא] להדבורים צריך רק לדבש מה בכך כיון דסוף סוף צריך הוא לצודה לצוד אלו אף שלהם א"צ רק לד"א נחשב הצידה מלאכה הצריכה לגופה ודבר זה יהי' מוכח מכמה דוכתא לכך אין מקום למש"ל בישוב קושיות התוס' שם. ומ"מ נראה להחזיק דברינו הנ"ל בדרך אחר קצת די"ל ודאי צידת דבורים הוי צריכה לגופה רק כיון דהוי אין במינו כיצוד א"כ מוכח דמלאכה זו לאו מלאכה חשובה היא כיון דאין דרכו בכך ולכך זה תליא כמי בפלוגתת ר"י ור"ס גבי מלאכה הצריכה לגופה דלר"ש דס"ל דבעינן דוקא מלאכה חשובה שיהי' צריך לגופה וכל דלא נצרך לגופה לאו מלאכה היא ה"ה כמי אם אין מינו דרכו בכך במלאכה זו ולא הוי מלאכה חשובה בפרט כיון דאין מינו דרכו בכך לא נחשב מלאכה הצריכה לגופה דגוף הדבורים אין דרכן בצידה דהכל הוי בכלל צריך לגופו כמו דבעינן שהוא יכוין לתכליתה כן יהי' גוף הדבר הנעשה דרכו באותו ענין לכך צריך הוא הן לגופו של עושה הן של המלאכה הנעשה לכך חייב אבל אם לא נצרך לגופו הן לאדם העושה הן להמלאכה שאין דרכו בכך פטור אבל לר"י דס"ל משאצ"ל חייב עליה וס"ל דל"ב מלאכה חשובה בשבת לכך שוין הם כמו דאם דרכו בכך אף שהוא אינו מתכוין לה נעשה מלאכה ה"ה להיפוך אם הוא מתכוין לה אף שאיך דרכו בכך חייב עלה דשקולין הם זה כזה ובפרט עה לי אם לא נצרך לגופו של עושה או לגופו של הנעשה ואינו דומה למה דפטרינן בעלמא שלא הוציא כדרך המוציאין דהתם גוף המעשה שעשה לא נעשה בדרך מלאכתו לכך לאו שם מלאכה עלה והוי כלא עשה מלאכתו כלל אבל אם גוף המלאכה נעשה כמו שנעשה תמיד כגון הכא בצידה דהצידה סל דבורים הוי שוה לשאר צידה רק דאין דרכן של דבורים בצידה לכך לר"י דס"ל משאצ"ל חייב עלה ה"ה שא"צ להנעשה היינו לדבורים נמי בחשב מלאכה אף דאין מינן דרכן בצידה והוי מלאכה שא"צ לגופו חייב אבל לר"ש בעינן שיהי' המלאכה נצרך לגופו של עושה ולגוף הנעשה ומה שדרכו בכך נחשב צריך אל הנעשה משא"כ באין דרכו בכך ולכך מיושב קושיות התוס' הנ"ל ע"ד שפרשנו לעיל דדוקא לר"י חייב אבל לר"ש פטור ושוב הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' ולכך אתיא דוקא כר"י ולא כר"ש ומיושב כמי דברי הטור ע"ד הנ"ל וראייתו ממס' שבת כנ"ל ודו"ק היטב:

גמ' ש"מ תחומין דאורייתא. הקשה אחד מן התלמידים הרי לכמה פוסקים חוץ לי"ב מיל וראי דאורייתא ומה פריך. ונראה דא"ש דבשלמא אם הי' כל תחומין של תורה א"כ יש חשש שלא יכיר סימני התחומין וילך יותר מעט אבל אם הוי דרבנן ואין חשש רק שילך חוץ לי"ב מיל דזה היי רחוק הרבה וכיון דדעתו ללכת למקום קרוב ממש דהרי באמת אף חוץ לתחום אסור א"כ דעתו ללכת דק למקום קרוב בתוך החתום שילך במעות כ"כ ממקום קרוב עד סוף י"ב מיל זה ודאי הוי טעות דלא עבידי למטעי ובזה ל"ח שמא ישכח כלל משא"כ חוץ לתחום אחד זה הוי טעות דעבידא למטעי לכך פריך ש"מ תחומין דאורייתא וא"ש ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה והא מצוה קעביד כו'. לכאורה הי' נראה ליישב פר"ת מה שהקשו התוס' מן הירושלמי דיומא והוא דהנה יש להבין מה דפריך הש"ס לר"ת הא הוי מצוה ולא הו"ל לחז"ל לגזור הרי יש כמה דברים דהעמידו חז"ל במקום מצוה והרי אמרינן בפ"ח דפסחים דיש דברים דהעמידו חז"ל דבריהם אפילו במקום כרת מכ"ש בשאר מצוה. אך כראה דמזה יהי' מוכח דר"ת יסבור כדעת הרא"מ שהביא השעה"מ בספ"ג מהא"ב דאין כס לחז"ל להעמיד דבריהם במקום מצוה רק אם לא הוי בעידנא דמעקר הדרבנן מקיים המצוה אבל אם הוי בעידנא דעוקר הדרבנן מקיים המצוה אין כח לחז"ל לגזור ייע"ש ולכך א"ש דהכא בעת הקדושין תיכף מקיים המצוה לכך הוי בעידנא וא"כ אין כח לחז"ל לגזור בזה ולכך א"ש דתינח למצות פרו ורבו דהוי הקדושין ענין א' ושייכות לפ"ו לכך נחשב זה בעידנ' כמ"ש הנמ"י בשם הר"י מג"ש בפ"ב דב"מ גבי אבדה בבית הקברות דפריך הש"ס ליתי עשה ולדחה ל"ת היינו מעת התחלת הליכתו כקרא בעידנא ולכך ה"כ הקדושין המה נקראים בעידנא דהוי מעין קיום פ"ו לכך אין כח לחז"ל לגזור ופריך שפיר והא מצוה הוא (גם י"ל דהש"ס פריך רק מקדושי ביאה דזה שפיר הוי בעידנא אבל ביו"כ דהוי רק קדושי שוה פרוטה דביאה לא משכחת לה לכך לא הוי בעידנא ומה דלא מסני הש"ס כאן בקדושי כסף ושטר י"ל דקמ"ל אף בביאה משכחת לה איסור ודו"ק) אבל התם משום כפרת איש וביתו דהקדושין לא הוי מענין כפרה רק ענין אחר נהי דנצרך לכפרה מ"מ לא עדיף מערל הזאה ואיזמל דאמרינן בפ"ח דפסחים דהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ולכך ה"כ העמידו חז"ל דבריהם דאסור לקדש ביו"כ ובשביל פ"ו ל"ש כיון דאכתי תקשה בים לכהן בנים מהו איכא למימר לכך משני מכח אין שבות במקדש ובזה מותר בכל ענין. ועוד י"ל דבאמת מצות פ"ו אין הכונה על הולדת בנים ממש דהרי בנים אין בידו רק ביד ה' רק עיקר המצוה שישתדל ויעשה מעשה המועיל לפרות ולרבות א"כ י"ל דאף אי נימא דלא כמ"ש הכ"י הנ"ל רק כל שאין עושה מעשה ממש לא הוי בעידנא היינו רק כגון אבידה ופסח דעיקר המצוה הוי גוף מעשה המצוה בזה אמרינן דדוקא גוף המעשה הוי מצוה ולא התחלת השתדלות המצוה אבל בפ"ו גוף המעשה אין בידו וא"כ עיקר המצוה הוי רק בהשתדלות מצרכי המצוה לכך כל מה דהוי לצורך המצוה הוי מן המצוה לכך אף הקדושין הוי בכלל קיום פ"ו כיון דמזה עשה התורה המצוה לכך הוי בעידנא ואין כח לחז"ל לגזור אך בכפרת יו"כ עיקרו הוי הכפרה ממש וביתו הוי רק הכשר מצוה ובפרט הקדושין לישא אשה ודאי הוי רק הכשר מצוה לכך לא ברע מערל הזאה ואיזמל דהעמידו חז"ל דבריהם לכך הוצרך לטעמא דאין שבות במקדש. ועוד י"ל דלכאורה קשה לפר"ת דהקושיא הוי כיון דהוי מצוה איך גזרו חז"ל ומה פריך נימא נהי דהוא מצווה על פ"ו הרי האשה אינו מצווה לכך אסור עבורה כמ"ש התוס' ישינים בפ"ג דכתובות במה דפריך בולו תהי' לאשה ליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני התם אלו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופרשו תחו"י דהכונה מכח דהיא אסורה לו א"כ ה"כ כיון דעיקר הקושיא דפריך והא מצוה הוי פרשנו לעיל דהכונה כיון דהוי בעידנא אין כח לחז"ל לגזור עליו א"כ קשה אכתי מה קושיא הרי נהי דהוא עביד מצוה הרי היא חין לה מצה לכך אין מקדשין מכח דהיא עבדה איסורא במה שתתקדש לו ומה קושיא, ונראה דמזה יהי' מוכח דאשה מצווה על שבה כו' לכך כיון דאיסור מקדשין הוי רק דרבנן ומדרבנן אשה כמי מצווה לכך פריך שפיר והא מצוה קעביד ולכך א"ש תינח הכא אבל התם משום כפרה יו"כ זה שייך רק בבעל אבל באשה אם לא תנשא לו יעשה כהן אחר ותתכפר היא בכפרת ישראל לכך אין שייך לומר מכח עצות כפרת יו"כ דהרי היא אין לה מצוה על כך דהוא מצווה על וכפר בעדו ובעד ביתו ולא היא לכך צריך לטעם דאין שבות במקדש. ומכח פ"ו א"ש בלא"ה כיון די"ל בקדושי כסף ושטר בלא"ה ליכא מצוה פ"ו כלל וא"כ ל"ה בעידנא רק דהקושיא הוי דתנא סתם אין מקדשין משמע אף קדושי ביאה נמי אסור ובביאה שפיר הוי מצות פ"ו (ומה דלא משני הש"ס דמיירי בכסף ושטר היינו דמשני טפי דאף בקדושי ביאה משכחת לה דאסור וכמו דמשני לעיל דף זה גבי שלא יכוין לצוד ייע"ש) ולכך בזה הי' ראוי להתיר לכך פריך דהוי מצוה אבל התם ביו"כ דביאה אסור בי' והוי רק קדושי שוה פרוטה או שטר ובזה שוב ליכא קיום פ"ו וא"כ ליכא בזה קיום מצוה ומכח כפרת יו"כ זה שייך רק לו ולא לה לכך אסור מצרה לכך צריך לטעם דאין שבות במקדש וא"ש. אך לפמ"ש דאף מכח שבת דרבנן הי' ראוי להתיר תקשה עה דמשני בשיש לו אשה ובנים קשה עה בכך הרי יש עדיין לערב אל תנח ידך כו' וא"ל דאתיא כרבנן דהרי למה קראו רשות ובע"כ דיש כאן קצת מצוה וכפרש"י ובלא זה הי' ניחא די"ל דבדרבנן לא התירו אבל לפמ"ש אף בעבור שבת דוחה א"כ תקשה אף לערב ידחה. אך כראה דא"ש ואדרבא יתיישב בזה מה דיש לדקדק מה דמשני הש"ס הבע"מ דיש לו אשה ובנים ואשה למ"ל כלל בשלמא בנים צריך אבל אשה למ"ל, אך נראה דאם לא הי' לו עתה אשה אף שהיו לו בנים מ"מ חייב מכח לערב ולכך משני כשיש לו אשה אף עתה א"כ יוכל לקיים לערב בה רק מ"מ אם אין לו בנים לא מהני דיש חשש שמא לא יזכה להבנות ממכה דלאו מכל אשה אדם זוכה להוליד דומיא דמה דיש בירושלמי דההולך אצל רבו הוי דבר מצוה אף שיש לו רב כאן דלאו מכל אדם זוכה אדם ללמוד ייע"ש כן ה"נ לאו מכל אשה אדם זוכה להוליד לכך אף שיש לו אשה כל שאין לו בנים הוי קדושי אשה דבר מצוה אך זה אם לא קיים פ"ו דאז יש כאן מצוה דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא ויש לחוש אולי לא יוליד מאחרת לכך הוי דבר מצוה אבל אם יש לו אשה ובנים רק מכח לערב והרי זה הוי רק דרבנן וספק דרבנן להקל א"כ יכול לתלות שיקיים בזו שיש לו לכך שוב אין כאן מצוה כלל ולכך הוי רשות אבל לעולם מכח שבת (ומ"מ נקרא רשות קרוב למצוה כפרש"י כיון דלפי האמת אפשר שלא יקיים לערב בראשונה רק בשני' לכך הוי קרוב למצוה) הוי מצוה כמי כמו פ"ו לכך א"ש דברינו הנ"ל. מיהו אכתי הקשה דהו"ל לר"ת לבאר כשיש לו בנים ואין לו אשה מותר לקדשה ובפרט לדידן דאין נושאין על אשה דמותר לקדש אשה ואפשר דר"ת לא נחית כאן לדינא רק לפרושא דשמעתתא ואמת ס"ל כן לשטתו ועוד לראה ליישב לפי דבאמת איתא בש"ס דידן דנושאה קודם יו"כ רק שמגרש אותה על תנאי א"כ מה דהירושלמי לא הוי ניחא לי' בכך ופריך והרי קונה, קנין בשבת הוא דמשמע לי' דלשון ומתקנין לו אשה אחרת משמע רק הכנה בעלמא כמו מתקינין לו כהן אחר תחתיו דמשמע דהוי רק הכנה בעלמא דהרי אין הכהן מתמנה כלל וא"כ ה"ה נמי מתקינין לו אשה אחרת נמי הוי כן דאל,כ הי"ל לומר ונושא אשה אחרת בע"כ דהוי רק הכנס לבד ולכך פריך והרי קונה קנין בשבת, ולפ"ז נהי דר"ת ס"ל דמכח מצוה מותר לקדם היינו רק באם לא סי' אפשר לעשות כן מקודם כגון שלא נזדמנה לו אשה עד הנה אז מותר לקדש אשה בשבת אבל אם הי' אפשר לו לקדש קודם שבת אסור לקדשה בשבת. שהרי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ושבת אף דהוי מצוה וחיוב עליו מ"מ אין מגביהין ולר"ת הרי ס"ל מכח מצוה מותר ובע"כ דשאני זה כיון דאפשר מאתמול ולכך בע"כ בקדושי אשה דמותר הוי רק מכח דלא אפשר מאתמול כגוף שלא נזדמנה לו עד היום ואף אם גם בהי' יכול לעשותו מאתמול אם לא עשאה מותר לעשותה בשבת ע"ע נראה דהיינו דוקא אם כבר חל שבת ולא עשאה קודם אבל קודם שבת להמתין לכתחלה על שבת ודאי אינו נכון ביון דיכול לעשותו קודם ולכך הכא כיון דמתקינין לו אשם אחרת קודם יו"כ א"כ יכול הוא לישא אותה ולגרש אותה ע"ד שאיתא בש"ס דילן א"כ כיון שיכול לעשות כן אין להמתין עד יו"כ שיצטרך לעשות איסור דהכלל כך הוא דאם הוי שבות במקדש רק מכח מצוה מותר זה לא נקרא היתר דכל שאם הוי רשות הי' אסור ורק מכח מצוה מותר זה לא נקרא היתר רק דחוי' שנדחה מכח המצוה כמו דקיי"ל דשבת דחוי' אצל חולה, אף דפ"נ מותר בשבת ובכל האיסורין ומ"מ נקרא רק דחוי' ולא הותרה דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון ולכך ה"כ אם הוי בדבר רשות אסור ורק מכח מצוה הותר הוי רק כעין דחוי' דהמצוה דוחה את האיסור ובדחוי' קיי"ל כל מקום דעצי להדר אהיתרא צריך להדורי אבל אם בדבר הרשות נמי מותר זה לא נקרא דחוי' דברשות מה נדחה בע"כ דהוי היתר ממש לכך א"צ להדורי אהיתרא כלל ולכך א"ש דהירושלמי פריך כך והא הוי כקונה קנין בשבת ואין לומר דמותר מכח מצוה הא כל כמה דמצי למהדר אהתירא מהדרינן א"כ כאן כיון דמתקנין לו אשה אחרת א"כ יכול לישאנה קודם ולעשות כמ"ש בש"ס א"כ קשה למה נקט מתקנין ולא שנושא אותה ולכך משני אין שבות במקדש ואף ברשות מותר א"כ הוי הותרה ממש ולא דחוי' ולכך א"צ לישאנה כלל מעיקרא וא"ש ודו"ק. ולקמן נכתוב עוד בישוב זה ברש"י ד"ה והני משום רשות כו' ייע"ש. והנה מה שהקשו התוס' ממ"ש בירושלמי הלין דכנסין ארמלין כו' לכאורה הי' נראה דא"ש בלא"ה די"ל מה דר"ת מפרש דמכח מצוה מותר אין הכונה מכח מצוה לבד דכבר הקשינו לעיל דיש כמה דברים דהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה אך י"ל הטעם כמו דקיי"ל דמותר לארוס בחוה"מ וט"ב מכח שמא יקדמנו אחר א"כ י"ל ה"נ כיון דיש חשש פן יקדמנו אחר א"כ הי' ראוי להתיר ונהי דיש חשש להיפוך פן יבא לכתוב מ"מ שוב כיון דיש חשש לכאן ולכאן נהי דשוא"ת עדיף מ"מ כאן כיון דמצוה עביד הוי קום ועשה עדיף ולכך כיון דיש חשש שמא יקדמנו כמו דיש חשש שמא יכתוב לכך הדר כיון דמצוה הוא ראוי להתיר ולכך מותר באין לו אשה ובנים א"כ תינח לקדש אבל התם בהלין דכנסין ארמלין אם כבר כנסה לבא עליה בשבת דל"ש עוד שמא יקדמנו אחר כיון דכבר קדשה ונשאה לכך העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה לכך לא הותר עוד עבור דבר מצוה והוי א"ש אך עיקר קושייתם הוי דבע"כ לפר"ת דמפרש מאי דפריך והא מצו קעביד היינו למה אסרו כיון דהוי דבר מצוה א"כ לפ"ז בדיינין וכן כמי גבי לא חולצין ולא מייבמין נמי הוי הכונה כן א"כ מוכח דבכל המצות אף בדיינין נמי מותר בדבר מצוה בע"כ בכל מצות מותר ולכך קשה שפיר מהלין דכנסין וכו':

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה