בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לה.
גמ' והלא מותרו חוזר וכו'. קשה דלכאורה מחלפי שיטתן דר"א ורבנן דבמותרו חוזר מיקל ר"א דלא קבע ורבנן ס"ל דקובע ובתרומה הוי להיפוך דר"א ס"ל קובע ולרבנן לא קבע ומ"ש במותרו חוזר קיל לי' לר"א מתרומה ולרבנן חמור מותרו חוזר מתרומה והוי סברות הפוכות וצ"ע בזה:
גמ' ורמינהי הי' אוכל כו' וחשכה לילי שבת וכו'. הנה הצל"ח הקשה על פי' הר"ש והרע"ב במשנה דכלכלת של שבת וכו' דהרי ע"י האמירה נקבע לכ"ע ייע"ש ולא ידעתי מה ראה על ככה הרי מפורש בפרש"י כאן דעיקר קביעות הוי מכח דהזכיר לשון אכילה אבל אם לא הזכיר לשון אכילה רק אמר זה אני מטמין לשבת דבור זה איכו קובע אם לא הזכיר לשון אכילה אם שבת אינו קובע וא"כ כוונת הר"ש והרע"ב התם דלא הזכיר רק זה אכי מייחד לשבת או מטמין לשבת אבל לא הזכיר כלל אכילה וז"פ וברור והנה בכאן תמוהין דברי הכ"מ דהנה הרמב"ם פסק בדין זה דלמ"ש יגמור והקשו עליו דהרי ר' יהושע ס"ל אף למ"ש לא יגמור וכתב הכ"מ דהרמב"ם גרס להיפוך לא כשאמר ר"א יגמור למ"ש יגמור רק אף בשבת יגמור והוא תמוה דזה סותר לסוגיא דידן וא"א לפרש כלל הסוגיא לפ"ז ועיין במשלמ"ל מה שהאריך בזה ולדעתי הי' נראה ליישב בפשיטות כיון דקיי"ל בש"ע ה' שבת דכבוד היום קודם לכבוד לילה והוא חשוב יותר א"כ י"ל דשבת אינו קובע רק היום לא הלילה וא"כ קשה מה פריך הש"ס דר"א אדר"א דלמא מה דס"ל לר"א גמור היינו בלילי שבת כמו שנקט תחלה וחשכה לילי שבת אבל במשנה דנקט שביעית היינו כיון דנקט מכאן אני אוכל למחר וביום השבת ס"ל דקובע שפיר אף בלא נגמרה מלאכתו ומה קשיא. אך הנה הש"ס הוי ס"ל מה דאמר יגמור היינו למ"ש יגמור ולכך הוי קשה לי' שפיר הרי כבר עבר עליו היום וא"כ איך יאכל בלי מעשר והוי ס"ל להש"ס כיון דנקבע למעשר שוב איכו יוצא מידי מעשר כמו שמפורש במשנה בתנוקות שטמנו פירות דלא יאכלו במ"ש עד שיעשרו והי' קשה להרמב"ם מה שהקשה רש"י ותוס' דכאן אמר יגמור למ"ש ובתנוקות אמר שאף למ"ש אסורין ולא ניחא לי' בחלוקו של רש"י ותוס' ולכך ס"ל לפי האמת דאין חילוק רק אם קובע למעשר קובע אף למ"ש ואם אינו קובע אף בשבת מותר ולכך הוי ס"ד דמ"ש ר"א יגמור היינו אף למ"ש יגמור ולכך הקשה שפיר הרי כיון שעבר עליו היום א"כ נקבע למעשר ואיך מותר למ"ש ולכך אמר דלא אמר ר"א יגמור למ"ש רק בליל שבת יגמור דבזה א"ש דס"ל דהלילה אינו קובע אבל היום קובע ולכך בלילה יגמור אבל אם כבר בא היום לא יגמור דכבר נקבע למעשר ואסור לעולם ור' יהושע ס"ל להיפוך דהוא ס"ל שבת אינו קובע לדבר שלא נגמרה מלאכתו רק בדבר שנגמרה ובדבר שנגמרה באמת בין לילה בין יום קובע וכן יודה בזה ר"א כמי דבנגמר' הכל קובע אבל בלא נגמרה ס"ל לר"א דעכ"פ היום קובע ור"י ס"ל אף היום אינו קובע רק דר"י חושש למ"ע דהרואה לא ידע שלא נגמרה לו מלאכתו ויטעה לומר שנגמרה מלאכתו ויתיר אף בנגמרה בשבת לכך בזה אף בלילה חושש למ"ע וכ"מ שאסרו מפני מ"ע אף בחדרי חדרים אסור ולכך כיון דבנגמרה מלאכתו חייב אף בלילה לכך אף בלילה חיישינן למ"ע לכך לא יאכל ולכך ממילא מותר למ"ש דאם עבר שבת שוב ליכא מ"ע מאן יודע שהוא משל שבת אבל ר"א לא חייש כלל למ"ע כלל רק מדינא ולכך ס"ל דבלא נגמרה מלאכתו אין הלילה קובע רק היום לכך מתיר בלילה שיגמור בליל שבת וביום קובע ולכך אוסר למ"ש והש"ס הוי ס"ד דאמר יגמור אף למ"ש ולכך פריך שפיר ומשני דלא אמר יגמור למ"ש רק בשבת דהיינו בליל שבת כמו שקתני להדיא וחשכה ליל שבת לכך בזה שפיר יגמור בדבר שלא נגמרה מלאכתו וא"ש ודו"ק. כן כראה נכון שיטת הכ"מ. ועוד הוי קשה לי לפי מה שיש פלוגתא בירושלמי הובא בהר"ש במס' מעשרות ופ"ח מתרומות דר' יוחנן ס"ל שבת קובע אף בלא ייחדה לשבת ור"ל ס"ל דוקא ביחדה לשבת ייע"ש וכן הזכירו רש"י ותוס' חילוק זה לענין מ"ש א"כ מה פריך הש"ס על ר"א אדר"א נימא דר"א במשנה בייחדה לשבת דהרי אומר מכאן אני אוכל למחר לכך קובע אף בלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל בברייתא אף אם יגמור בשבת כיון דהתחיל לאכול גם קודם שבת א"כ אין ראי' מזה דמשום עונג שבת הוא אוכלו דבשלמא אם מכינו רק לשבת אז חזינן דאחשבי' לשם שבת לכך נעשה חשוב וקובע אבל בכאן כיון שהי' אוכל מקודם א"כ גלי דעתי' שבלא"ה אכלו לכך שוב אין כאן גלוי דעת ממנו ולכך הוי כלא ייחדו, ואף דקיי"ל דלא כר"ל דקובע אף בלא ייחדו וכר"י מ"מ היינו אם נגמרה מלאכתו אבל לא בלא נגמרה מלאכתן. וכן הוי קשה לי במה דפריך הש"ס לרבא ממשנה דלמא רבא מיירי מלא ייחדו לשבת אז אינו קובע רק בנגמרה מלאכתו אבל אם יחדו קובע אף בלא נגמרה מלאכתו. ועוד הוי קשה לי דלמא רבא מיירי דוקא לענין מוצאי שבת דבמ"ש אינו כקבע רק בנגמר מלאכתו ובמשנה קמ"ל על שבת עצמו כמש"ל התוס' ורש"י וזה הוי אפשר ליישב בשני דרכים אחד כיון דאמר רבא דלמא שבת דומיא דחצר מה חצר אינו קובע רק בנגמרה וכו' משמע דהוי שבת דומיא לחצר והרי חצר אינו קובע אף אם ייחדו להכניסו לחצר ואף בהיותו בתוך החצר לגמרי אינו קובע רק בנגמר' מלאכתו ה"ה כמי שבה ס"ל כן דאינו קובע כלל בלא נגמר מלאכתו כיון דאמר שבת דומיא דחצר. ועוד י"ל דמה שהקשינו דלמא רבא מיירי בלא ייחדו י"ל כיון דציין דבריו על המשנה דתנוקות שטמנו וכו' והתם הוי יחדו א"כ משמע דאף בייחדו פוטר בלא נגמרה מלאכתו. וגם מה שהקשינו דלמא רבא מיירי למ"ש י"ל דמהמשנה יהי' מוכח דאף למ"ש הוי קבע דלכאורה קשה לפמ"ש בהגהת משלמ"ל פ"ה ממעשר דאף אם שבת קובע מ"מ מותר לעשר בשבת דהוי כמו פירי דטבילי האידנא וכמו כלים שנטמאו בולד הטומאה א"כ קשה מה אמר הש"ס דטעמא דשביעית הוא אבל בשאר שני שבוע לא מ"ט משום דשבת קבעא מה בכך דקבעה אם מותר לעשר הרי יכול הוא לעמוד ולומר כן ויפריש בשבת ויאכל, בשלמא אם אסור להפריש בשבת או לפי מה דמשני דלשון אכילה קובע א"כ נתחייב מע"ש במעשר ושוב אסור להפריש בשבת לכך שפיר נקט דבשאר שני שבוע אין יכול לומר דהרי לא יהי' אוכל ממנו [אבל] אם נקבע רק בשבת ויהי' מותר להפריש בשבת א"כ אכתי יכול לעמוד ולומר אף בשאר שני שבוע ואכתי למה לא נקט שאר שני שבוע. ואך כראה דע"כ לא כתב בהגהת משלמ"ל דמותר להפריש בשבת רק בנדון דידי' שמיירי ממנו דאח"כ למ"ש א"צ להפריש ופטור בלא מעשר א"ם בזה אין חשש שיפריש לימים הרבה דלמה לו להפריש על מ"ש כיון דאז פטור בלא מעשר ולכך לא יפריש רק לשבת לבד שפיר דומה לכלי שנטמא דאין שייך בזה חשש שיטביל הרבה כלים דזה מלתא דלא שכיחא כלל וגם שימוש הכלי שוה להיום כמו למחר ולכך ל"ש בזה חשש שיעשה לימים הרבה וכן בחלה שנילוש ביו"ט דאין מותר לו ללוש בלא"ה רק מה שצריך ליו"ט ואין דרך לעשותו לימים הרבה בלא"ה לכך ממילא כיון שנתחייב האידנא מותר אבל בשאר מעשר שדרך להפריש לימים הרבה ודאי יש חשש שיפריש אף על מה שצריך לחול וכן מצינו כיוצא בזה הרבה בהל' יו"ט מה שאסרו חז"ל מה שדרך לעשותו לימים הרבה כן ה"כ בזה, ואינו דומה למה דאמרינן בפ"ק מוללין מלילות דהתם כמי אין דרך לעשותו לימים הרבה לכך מותר להפריש אבל במעשר זה [אם] נתיר לו להפריש יפרישנו לימים הרבה לכך אסור להפריש בשבת, ועוד י"ל דמה שבחול יהי' מותר אח"כ בלא מעשר לא נראה כמתקן כל כך אבל אם גם בחול יהי' אסור שוב נראה כמתקן ממש ואסור להפריש בשבת כמו דאסור להפריש דמאי אף דהוי דרבנן ולא מדמינן לי' לנטמא בולד הטומאה גם אינו דומה לחלה דהתם לא הי' אפשר להפריש מבעי"ו כיון שלא לשו אז והי' רוצה לאכול פת חמה וכדומה אבל אם נתחייב כאן במעשר ע"י מה שמכינו לשבת א"כ הי' יכול להפריש מבעי"ו קודם שבת לכך אסור להפריש בשבת אך אם בחול יהי' חוזר להיתרו ואין תקונו רק לשבת זה ודאי לא נראה כמתקן כיון שרק מכח שבת הוא וכשיעבור שבת יחזור להיתרו ולכך פריך הש"ס שפיר דממתני' דידן מוכח דשבת קובע אף למ"ש ולכך לא תנא שאר שני שבוע דקובע למעשר ושוב יהי' אסור להפריש בשבת אבל אם אינו קובע למ"ש א"כ אף אם נתחייב בשבת מותר לו להפריש בשבת ואכתי לתני שאר שני שבוע ודו"ק, מיהו זה קשה מה פריך דר"א אדר"א כנ"ל. ונראה ליישב דס"ל להש"ס דלר"א דס"ל תרומה קובע למעשר לכך ה"כ דודאי לגמור אכילתו בשעת אכילה לא נחשב יחוד לשבת כיון דהי' אוכלו מקודם נמי אבל אם הפסיק אכילתו כשחשכה שבת אם הי' אח"כ אוכלו בשבת שפיר הוי כקרא יחוד לשבת דהרי כיון שפורש מאכילתו כשחשכה מוכח דהטמינו על אח"כ כי היכי דתיתי אכילתו ביקרא דשבתא לכך הוי מיוחד לשבת כעין שכתבו הפוסקים דלכך פורס מפה ומקדש דתיתי סעודה משום יקרא דשבתא וכו' א"כ אם הי' אח"כ מתחיל אכילתו מחדש הי' חייב במעשר שפיר ולכך אם הי' רוצה לאכלו היום היה חייב במעשר שוב ענין זה קובעו למעשר והוי כמו תרומה דקובע לר"א כן ה"כ מה שאם הי' רוצה לאכלו בשבת הי' חייב במעשר או לא הי' רשאי לאכלו אם נימא דלא כהמשלמ"ל רק אסור להפריש בשבת לגמרי לכך זה עצמו קובעו למעשר ונעשה בזה קבע אף למ"ש כמו תרומה דקובע ולכך פריך שפיר. ובזה א"ש כמי דברי הכ"מ די"ל דהש"ס בס"ד הוי ס"ל דיגמור למ"ש משמע א"כ כיון דהפסיק באכילתו ומ"מ אומר ר"א דיגמור למ"ש אף דאם הי' אוכלו בשבת הי' חייב במעשר מ"מ למ"ש פטור ולכך פריך שפיר דזה ידע הש"ס דבשבת גופו חייב במעשר אף שלא גמר מלאכתו זה הוי פשוט דבשבת חייב אף בלא כגמר רק עיקר פלפולו הוי על מ"ש ומה דמביא ראי' על המשנה הוי כמי ממ"ש כמש"ל ולכך מוכח דר"א ס"ל אף מ"ם קובע והיינו כיון דס"ל תרומה חייב וקובע לכך ה"כ אמר דלר"א דס"ל תרומה חייב אף שבת כמי חייב כיון דאם יאכלו בשבת קובע למעשר חיוב זה קובעו כמי אף לחול ולכך פריך ממ"ש ר"א יגמור למ"ש ומוכח דחיוב זה דהי' חייב בשבת זה אינו קובעו לחול ולכך משני דמ"ש ר"א יגמור לא למ"ש לבד יגמור רק אף בשבת יגמור והיינו בשעת אכילתו דאז יגמור תיכף דבזה כיון דלא ייחדו לשבת ראוי הוא לגמור תיכף דתיכף שגומר לא הוי יחוד כיון שאכלו מקודם נמי, ואפשר עוד דהס"ד הוי ס"ל דקידוש קובעו וא"כ כשחשכה צריך להפסיק וא"א לפרש יגמור תיכף וכיון שמפסיק שוב אחר כך שבת קובע אם יאכלו בשבת לכך אף למ"ש ראוי שיחסור לר"א אבל ר"נ ס"ל דר"א ס"ל דשבת אינה קובעת לקידוש כלל ומותר לו לאכול עיין בפרק ע"פ דפליגי בזה ולכך מוקי לה לר"א דשבת אינו קובע כלל ולכך מוקי לה יגמור תיכף ומיד יגמור ואז בלא יחדה לשבת אינו קובע כלל וביחדו לשבת לר"א לעולם קובע אף לחול ולרבנן אם לא נגמרה מלאכתו אינו קובעו כלל לחול רק לשבת כיון דצריך להפסיק דלדידן קידוש קובעו א"כ צריך להפסיק וכיון שצריך להפסיק לכך שוב הוי יחדו לשבת וקובע לשבת ולא לחול וזה הוי שיטת הרמב"ם ודעת הכ"מ:
ועוד הי' נראה ליישב דעת הכ"מ משום דלכאורה הי' אפשר ליישב בלא זה לשון הרמב"ם דהרי מלשון ר"נ דאמר לא כשאמר ר"א יגמור וכו' מלשון זה משמע דבא לחלוק על הת"ק דמשמע דת"ק ס"ל דר"א ור"י פליגי בשבת עצמו רק דר"נ פליג ואמר ד"פ בשבת רק במ"ש, וכה"ג מצינו בכמה דוכתא והרבה מהם בפ"ק דפליגי אליבא דב"ש וב"ה במה פליגי א"כ ה"כ י"ל דת"ק ור"נ בהא פליגי דת"ק ס"ל דר"א ור"י פליגי בשבת עצמו ור"נ ס"ל דפליגי בחול ולכך משני הש"ס כך דמשנה זו וכן משנה דתרומה דס"ל לר"א דקבע אתיא כר"נ דס"ל לר"א שבת קובע והרמב"ם פוסק כת"ק דפליגי בשבת עצמו ולכך ר"י דוקא בשבת אמר לא יגמור ולא במ"ש. כך הי' אפשר ליישב דעת הרמב"ם בפשיטות, רק דלהכ"מ ל"ה ניחא בכך מתרי טעמי חדא דלשון הש"ס דאמר התם כדקתני טעמא לא משמע כן דכך הו"ל לומר מתני' ר' נתן הוא ומה לשון התם כדקתני טעמא ועוד הוי קשה לו דהרי הרמב"ם פוסק בחצר דאפילו חוץ לחצר לא יגמור א"כ מוכח דפוסק כר"י ואליבא דר"כ א"כ קשיא דסתרי אהדדי דבחצר פוסק כר"נ ובשבת פוסק כת"ק ולכך מפרש להיפוך הכ"מ דגרסת הרמב"ם הי' בחצר כמו שהוא לפנינו דיגמור חוץ לחצר ובשבת אמר לא למ"ש יגמור אלא אף בשבת יגמור ולכך יהי' כוונת הש"ס כך דתחלה הוי ס"ד דמ"ש ר"א יגמור אף בשבת יגמור ולכך פריך דר"א אדר"א ולתרץ בפשיטות דר"א אמר יגמור הכונה במ"ש אין הלשון משמע כן ולכך מוכיח מדברי ר"כ ולכך אמר כדתנא טעמא דר"נ אומר לא כשאמר ר"א למ"ש יגמור אלא אף בשבת יגמור א"כ מדהוא אמר כן בדרך פלוגתא מכלל דשמיע לי' דת"ק ס"ל דרק למ"ש יגמור לכך פליג הוא ואמר אף בשבת אמר יגמור וכה"ג מוכיח הש"ס בכמה דוכתא ומהם בפ"ק גבי מוליכין חלה ומתכות וכו' מדאמר ר' יוסי לא נחלקו מכלל דת"ק אמר נחלקו א"כ ה"כ מדר"נ אמר דלר"א אף בשבת יגמור מכלל דת"ק ס"ל למ"ש יגמור ולא בשבת ולכך אתיא מתני' דידן ודתרומה כת"ק דס"ל שבת קובע לר"א והרמב"ם פוסק כר"נ דפליגי בשבת עצמו ולכך פוסק בחצר כר"נ ובשבת כר' נתן דפליגי רק בשבת ובחול ממילא אף לר"י יגמור כיון דמלתא דרבנן הוא פוסק להקל כר' נתן וא"ש דברי הכ"מ ודו"ק היטב ועיין מש"ל עוד ישוב לדברי הכ"מ. עוד הקשה המשלמ"ל דאיך כתב הרמב"ם דהי' אוכל באשכול לא יאכל בשבת וכו' הרי הוא כתב לעיל דשבת אינו קובע למעשר בלא נגמרה למעשר והן אמת דכבר נתיישב זה בדברינו אך כראה דא"ש עוד לפמש"ל בפי' דברי הפי' משניות לרמב"ם דס"ל דלהמכין עצמו קובע ולכך א"ש דבפ"ג מיירי מאם קובע שיהי' לכולי עלמא אסור בלא מעשר לזה כתב דאינו קובע בלא נגמרה מלאכתו אבל כאן מיירי מדין האוכל בעצמו לכך לדידי' נחשב קבע ולא יאכל בלא מעשר וכמש"ל בהוכחות מן הש"ס וזה יהי' ברור שיטת הרמב"ם ויהי' פירושו במשניות ובחבורו אחד ודו"ק היטב:
ב"ה מהד"ת לסוגיא דעומד אדם על המוקצה.
במשנה ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וכו'. הנה ראיתי בשעה"מ הל' יו"ט שהביא בשם הליכות אלי שהקשה על פירוש רש"י ברפ"ק דמכילתין דפירש גבי ר"א ביצה תאכל וכו' דר"א לטעמי' דאית לי' מוקצה גבי עומד אדם על המוקצה והקשה דמה ראי' מכאן הרי כאן מיירי בגרוגרות וצמוקים ובזה מודה ר"ש ועוד למה לא מוכיח מזה הש"ס שם דב"ש אית להו מוקצה דר"א שמותי הוא כמ"ש התוס' כאן ובעירובין פריך כן הש"ס ייע"ש. ולפמ"ש בחדושי הש"ס בישוב דברי הרמב"ם והה"מ במהדורא זה י"ל דנהי דר"ש מודה בגרוגרות מכח דדחי' בידים היינו כל השנים אבל בשביעית דהפקר הוא ואינו שלו ואין אדם אוסר דשא"ש כמו לענין בסיס לדבר איסור בסי' ש"ט ולכך לא נחשב בזה דחי' בידים רק דינו כשאר מוקצה וא"כ שפיר כתב רש"י דמוכח דר"א אית לי' מוקצה כיון דהוי כאן בשביעית ובזה מיושב גם קושיא השני' דהש"ס לא מצי מוכיח מזה דב"ש אית להו מוקצה דהרי בזה הוי פלוגתא אם אדם אוסר דשא"ש עיין בחולין ובמס' ע"ז ולכך י"ל דב"ש ל"ל מוקצה רק כאן שאני דדחי' בידים וס"ל כמ"ד אדם אוסר דשא"ש אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לא מהני בזה דחיי' בידים לכך שפיר פירש"י דמוכח מכאן דר"א אית לי' מוקצה. ובהכי י"ל דברי הרמב"ם דפסק כאן כחכמים דצריך שירשום וקשה הרי בדרבנן י"ב ועיימ"ש בזה בחידושי כאן ושוב ראיתי בשעה"מ פ"ג מגרושין שהרגיש בזה ולפמ"ש כאן יהי' מוכח שיטת הרמב"ם כן דהרי התוס' הקשו דמחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל ס"ל דמכאן אני נוטל סגי והכא ס"ל דבעינן שירשום ותירצו דדחיי' בידים גרע והנה כוונת דבריהם מה שכתבו דמכאן אכי נוטל מהני בארנו הכוונה בחדושינו מהדורא זה ומצאתי גם בפ"י כן דהכוונה דהש"ס דלעיל מפרש טעמא דב"ה רק מכח דלמא ימצאו כחושים הא בלא"ה הי' מהני גם מכאן אני נוטל וא"כ הכא לסגי במכאן אנו נוטל והנה לפמ"ש דכאן לא שייך דחיי' בידים כיון דהוי הפקר וא"כ נשאר קושיות התוס' בדוכתא ובע"כ הוי טעמא דב"ה לעיל כמי מכח אין ברירה והרי קי"ל בדרבנן י"ב בע"כ דספק מוכן חמור ורבא דמתרץ לעיל מכח דלמא מטלטל ושביק הוא יסבור כמ"ד אדם אוסר דשא"ש וא"כ לדידי' י"ל דטעמא דב"ה מכח דלמא מטלטל ושביק ולא קשה עליו קושית התוס' די"ל כתירוצם דדחיי' בידים שאני אבל אנן דקי"ל אין אדם אוסר דשא"ש לא שייך תי' התוס' ובע"כ הוי טעמא דב"ה לעיל כמי מכח אין ברירה ומוכח דבספק מוכן קי"ל א"ב וא"ש פסקי הרמב"ם בעזה"י:
בפירש"י ד"ה בע"ש בשביעית אין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע וכו'. תמי' לי טובא למה נקט רש"י דאורחא דמלתא נקט הרי בש"ס מוכח דאיצטריך לאשמועינן חדא מתרתי או דשבת קובע למעשר או דטבל מוכן הוא אצל שבת. שוב ראיתי תמי' זו במהדורא קמא שלי והנחתי שם בצ"ע. מיהו באמת א"ש דהש"ס כוונתו לנקוט בשאר שני שבוע ובאינו מעושר לזה בע"כ מדלא נקט כן קמ"ל כנ"ל או דשבת קובע או דטבל מוכן אבל רש"י כוונתו דלנקוט בשאר שני שבוע ובמעושר וממילא יהי' כמי מוכח דבאינו מעושר שבת קובע או יהי' מוכח דטבל מוכן כעין דדייק השתא מדנקט בשביעית כן יהי' דיוק זה אם ינקוט בשאר שני שבוע ומעושר לכך הוצרך לומר דאורחא דמלתא קמ"ל. והנה מה דמשמע מרש"י דאם הי' שאר שני שבוע ואינו מעושר הי' אסור לעשרו בשבת לכאורה הי' כראה כיון דלא נקבע למעשר רק ע"י השבת א"כ לא נתחייב במעשר רק ע"י השבת בזה אפשר דמותר לעשרו בשבת כמו בגלגל עיסה ביו"ט דמותר להפריש חלה ביו"ט כיון דלא נתחייב רק היום וא"כ אכתי הוי מצי למינקט שאר שני שבוע ואינו מעושר להס"ד דהחיוב הוי רק מכח שבת. מיהו זה אינו דבשלמא ביו"ט כיון דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט רק מה דבלש בעיו"ט אין מפרישין חלה ביו"ט הוי מכח דהוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט בזה אם לש ביו"ט דלא הוי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר להפריש ביו"ט אבל בשבת כיון דגם אוכל נפש אסור בו לכך אף בנתחייב רק בשבת ומכח שבת נמי אסור לעשר וק"ל. אך יש לעיין הרי במשנה לקמן פרק ה' גבי כל שחייבין עליו משום שבות וכו' תנא שם ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד וא"כ כיון דאיסור דאין מגביהין הוי רק מכח ק"ו מיו"ט א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו ביו"ט מותר אם לש ביו"ט ה"ה בשבת אם נתחייב רק בשבת ועוד הרי בש"ס שם פריך ממשילין פירות דרך ארובה וכו' ומהוצאה ייע"ש א"כ קשה כמי מזה איך תכא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש הרי נ"מ הפרשת תרומות ומעשרות דאם נילוש ביו"ט מותר להפריש ובשבת אסור ואין לומר דגם בשבת באמת מותר א"כ הו"ל להש"ס לומר ולטעמיך דבע"כ מוכח דכאן במשנה דהוי האיסור מכח מאמר מכאן אכי אוכל וממילא הוי החיוב חל בע"ש דאין לומר מכח שבת א"כ חל החיוב רק מכח שבת ומותר לעשר וא"כ לנקוט שאר שני שבוע ואם גם בחל החיוב בשבת אסור לעשר בשבת א"כ יש חילוק בין יו"ט לשבת ואיך אמר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש הרי יש ביניהם גם זה וצ"ע בזה כעת. ואין לומר דזה הוי בכלל אוכל נפש דהרי [איתא[ במגילה דף ז' הא במכשירי אוכל נפש זו"ז שוין א"כ מוכח דמכשירי או"נ אינו בכלל אוכל נפש ומכ"ש מעשר גם הרי בלש בעיו"ט גם ביו"ט אסור לעשר ובע"כ אינו בכלל אוכל נפש והוי ענין בפ"ע. ועיין לקמן מ"ש עוד בזה ביישוב דברי הרמב"ם עפ"י הנ"ל ייע"ש:
גמ' בעי רבא מר"נ מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו. עיין פרש"י שהרגיש שהוא כפל לשון, ולפע"ד אינו כפל והכוונה יהי' כך די"ל דגם רבא ידע דשבת מצד עצמו לבד אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן יש להוכיח ממשנה דתנוקות גופה דלמה נקט תאנים שנגמרה מלאכתן הו"ל למינקט דבר שלא נגמרה מלאכתו לרבותא בע"כ דבלא נגמרה באמת אין שבת קובע רק דבעיא שלו הוי אם הוי מוקצה וצריך הכנה וא"כ כיון דבזה בלי הכנה הי' אסור בשבת והרי להתרצן הוי מאמר מכאן אני אוכל לבדו הוי קבע ונהי דלר"נ ומר זוטרא בנו ס"ל דמאמר זה עצמו אינו קובע עכ"פ ס"ל כיון דמאמר מהני לעשותו מוכן לשבת א"כ בהגיע שבת מתוך שמהני מאמר זה לעשותו מוכן עושהו חשיבות גם לענין מעשר והרי מפורש בפ"ק דמכילתין דלכך בעינן הכנה מכח דסעודת שבת חשובה ובעי הכנה וא"כ כיון דחשוב ובעי הכנה מהני הכנה זו לעשותו חשיבות גם לענין מעשר ולכך אם הוי נקט מוקצה לבדו הוי ס"ד דנקט מוקצה לרות דמבעייא בדבר שלא נגמרה מלאכתו דסתם מוקצה כן הוא כפירש"י אבל לא הוי ידענו דבעייא שלו הוי מכח דהוי מוקצה לדינא ובעי הכנה וע"י הכנה יהי' קבע לכך חזר ופירש בדבר שלא נגמרה מלאכתו וממילא מוכח דבעייא שלו בלשון מוקצה היינו כיון דיש לו דין מוקצה ובעי הכנה לכך י"ל דשבת קובע אף בלא נגמרה וא"ש ודו"ק:
בפירש"י ד"ה מה איריא שבת וכו' והכא לפלוגי בהכנה דגוזלות כדאפלגי ב"ש וב"ה בברירה קשה לי מה פריך הרי באמת קי"ל בדרבנן י"ב וא"כ קשה למה קי"ל בגוזלות דבעינן שיאמר זה וזה אני נוטל ולמה אין די לומר מכאן אני נוטל וכבר הרגיש בזה המג"א בסי' תצ"ז ותירץ דהוי טעמא אחרינא דלמא משתכחי כחושים כדמפרש בש"ס וא"כ הרי אם הי' פליגי בגוזלות ה"א דמה דמצרכי רבנן עד שיהי' מנענע היינו מכח דלמא משתכחו כחושים וכו' ואתי לאמנועי משמחת יו"ט אבל בפירות מודו דדי לומר מכאן אני נוטל מכח דבדרבנן י"ב לכך קמ"ל פלוגתייהו בזה לומר אף בפירות כמי בעינן שירשום מכח דס"ל דבדרבנן נמי אין ברירה, ואף אם נדחק לומר דדוקא שלא יועיל מכאן אני נוטל רק זה תה אני נוטל בזה שייך החשש דלמא משתכחי כחושים אבל שלא יועיל אף זה תה אני נוטל רק להיות מנענע בזה לא שייך הטעם דלמא משתכחי כחושים אכתי קשה דאיך יפלגו בגוזלות לומר ר"א מכאן אני נוטל דלמא התם מודה דלא מהני מכאן וכו' מכח דלמא משתכחי ואם יאמר בגוזלות זה וזה אני נוטל שוב אולי נטעה דטעמו הוי דס"ל אף בדרבנן א"ב וממילא גם בפירות לא מהני מכאן לכך קמ"ל דבפירות ס"ל לר"א דהני מכאן די"ב ובגוזלות מודה דלא מהני מכח דלמא משתכחי וכו'. לכך העיקר כפירוש התוס'. והנה הרווחנו בדברינו הנ"ל ליישב דעת הרמב"ם ודברי הה"מ ה' יו"ט פ"ב הל' ט' שכ' העומד על המוקצה בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן עד כאן וכו' וכתב הה"מ דלא זכר זה בשבת רק ביו"ט מכח דאין מוקצה בשבת רק ביו"ט ותמה הלח"מ דהרי בגרוגרות וצמוקים אף בשבת הוי מוקצה ייע"ש ולפענ"ד י"ל כך דהרי עוד תמוה דעת הרמב"ם דלמ"ל מכאן ועד כאן דהרי כאן כשאר קושית המג"א הנ"ל דהרי בדרבנן י"ב ותירוצו לא שייך כאן ובע"כ צריך לומר תירוץ אחר דספק מוכן הוי כשל תורה כמ"ש הפוסקים בשם הרשב"א דספק מוכן הוי כשל תורה וא"כ בשל תורה, א"ב שוב ראיתי קושיא זו כבר מבואר בשעה"מ הל' גירושין פ"ג הביא כן בשם הב"ח סי' תקי"ח והשעה"מ מתרץ כעין דברינו אך בע"א קצת ויע"ש. אך נראה דמה דספק מוכן הוי כשל תורה היינו ביו"ט דחמור לענין מוקצה וכל מוקצה אסרוהו לכך כיון דהחמירו בו חכמים לכך גם בזה החמירו דעשאוהו כשל תורה אבל בשבת כיון דקיל לענין מוקצה ואין מוקצה בשבת נהי דבגרוגרות יש מוקצה עכ"פ כשל תורה לא עשאוהו כמו דקיל שבת מיו"ט לענין שאר דיני מוקצה כן קיל כמי לענין זה דאף מה דהוי מוקצה עכ"פ אינו כשל תורה ולכך שוב כיון דקי"ל בדרבנן י"ב לכך לא בעינן שירשום והמשנה אתיא כמ"ד דאף בדרבנן א"ב או כמ"ד דיש מוקצה בשבת כמו ביו"ט לכך בעינן שירשום אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם והה"מ ו"ש ודו"ק היטב ולקמן נכתוב דרך אחר בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל בעזה"י:
בתוס' ד"ה ואומר וכו' מקשה בירושלמי כו':
אבל קשה דמחלפא שיטתייהו דב"ה דלעיל קאמרו מכאן אני נוטל למחר וכו'. הנה אין לשונם מדוקדק דגם שם לא אמרו דמהני מכאן אכי נוטל רק זה וזה אני נוטל וכדמוכח שם להדיא בש"ס דמכאן אני נוטל לא מהני גם לב"ה רק דמ"מ יפה הקשו דעכ"פ דשם ס"ל דזה תה אני נוטל מהני וכאן ס"ל דבעינן שירשום ועיין בפ"י מה שעמד ג"כ בזה ולקמן כתבתי יישוב לזה ייע"ש. והנה בישוב קושית הירושלמי הי' נראה לי לומר דבר חדש דכמו דס"ל לכמה פוסקים דאין מוקצה בשל ככרי כן י"ל דאין מוקצה בדבר הפקר כיון דהוי הפקר לכל ודוקא בדבר דהוי של בעלים אז יכול הוא לאסרם על כל העולם אבל בשל הפקר כמו דקי"ל בא"ח סי' ש"ט דאם הניח דבר על של חבירו לא נעשה בסיס לדבר אסור דאין אדם אוסר דשא"ש כן ה"נ א"י להקצות דבר שאינו שלו ואף דחזינן דבעי הכנה א"כ מוכח דיש בו דין מוקצה מ"מ אינו חמור כשאר מוקצה דשל הפקר לא גזרו רק אטו מוקצה שלו כיון דנראה כשלו הוי בי' גזרה אטו מוקצה שלו לכך בעי הכנה לכך כיון דהוי רק כגזירה לגזירה לכך די לומר מכאן אני נוטל כעין שכתבו הפוסקים הובא במג"א סי' תמ"ז גבי נוקשה דלא החמירו בו כגוף החמץ דהיכי דהוי משום לא פלוג לא החמירו בו כגוף הגזרה כן י"ל בזה. ויש להסביר עוד יותר דבשלמא בלי הכנה כלל כיון דמוקצה אסור בלי ספק לכך גם בשל הפקר גזרו אטו שלו כיון דנראה כשלו כמו דמצינו כמה דוכתא דגזרו מכח דכראה כשלו בטלית שאולה ובית שאולה לענין מזוזה וציצית אבל אם אומר מכאן אני נוטל כיון דמה דלא מהני במוקצה ממש מכח דא"ב זה הוי רק ספק דברירה ספק הוא וא"כ שוב בשל הפקר לא נזרו זה אטו זה לכך מהכי מכאן אני נוטל, ויש להסביר עוד די"ל אף דיש מוקצה בהפקר היינו רק מכח דלחומרא חיישינן לברירה וא"כ אם זוכה בו הישראל הוי כהוברר הדבר למפרע שמאתמול הי' שלו ושוב מהני מוקצה דידי' וא"כ לומר מכאן אני נוטל למחר מהני מכח ממ"נ אם י"ב מהני הכנה זו ואם אין ברירה בלא"ה לא הוי מוקצה דאין מוקצה בשל הפקר ודו"ק. ובהכי י"ל ג"כ דברי הרמב"ם והה"מ הנ"ל מ"ש דבשבת לא שייך מוקצה ותמה הלח"מ דהרי בגרוגרות וצמוקים יש מוקצה ועיימ"ש לעיל וכעת י"ל כך דהנה הרמב"ם יסבור דשייך מוקצה בשל ככרי דלא כהרשב"א וה"ה דשייך בשל הפקר וי"ל דס"ל דבזה פליגי ר"א ורבנן דר"א [סובר] דאין מוקצה בשל נכרי והפקר וכנ"ל ורבנן ס"ל דיש מוקצה בשל נכרי והפקר לכך בעינן שירשום וא"כ לדידן י"ל כמו דחמיר יו"ט משבת לענין כלל מוקצה י"ל דחמור נמי בזה לענין של נכרי והפקר לכך בשבת אף בדבר דשייך בו מוקצה היינו בשל ישראל אבל בשל נכרי והפקר לא שייך בו דין מוקצה ואם שייך בו עכ"פ קיל מטעמים הנ"ל ומהני בו אף מכאן אני נוטל למחר והמשנה אתיא כמ"ד יש מוקצה בשבת לכך חמור והוי מוקצה בם בשל נכרי והפקר וא"ש ודו"ק. מיהו לכאורה זה אינו דא"כ מה מוכיח הש"ס מהך משנה מדלא נקט שאר שני שבוע מוכח דשבת קובע הרי י"ל דלכך לא נקט שאר שני שבוע מכח דר"א דבזה גם ר"א ס"ל דלא מהכי מכאן אכי נוטל אך נראה דא"ש דהנה ידוע דדעת רש"י בפ"ק דמכילתין דלרבה הוי מוקצה דאורייתא ייע"ש, ולפ"ז י"ל כך דודאי למ"ד מוקצה דאורייתא אף בשל ככרי הוי מוקצה וכן כתבנו בחבורי ספר החיים אבל למ"ד דמוקצה דרבנן ס"ל דבשל נכרי לא שייך מוקצה וי"ל דזה תליא בפלוגתא אם יש מוקצה בשבת כיון דעיקר הכנה בשבת כתיב ולמ"ד מוקצה אף בשבת ס"ל דמוקצה דאורייתא אבל למ"ד דאין מוקצה בשבת רק ביו"ט ס"ל מוקצה דרבנן ולכך כיון דהך משנה ס"ל אף בשבת הוי מוקצה וס"ל דמוקצה דאורייתא א"כ אין לחלק בין של ישראל או של נכרי והפקר לכך פריך שפיר מאי אריא שביעית וכו'. אבל לדידן דהרמב"ם פוסק דאין מוקצה בשבת רק ביו"ט לכך בשבת אף במה דהוי מוקצה אין מוקצה בשל נכרי והפקר אבל ביו"ט דשייך בו כל דיני מוקצה לכך שייך אף בשל ככרי והפקר ודו"ק היטב. ועוד א"ש יותר בלא זה דנהי דיהי' מוקצה בשל הפקר מ"מ הרי לר"ש ל"ל מוקצה רק בגרוגרות וצמוקים דדחי' בידים ובשל הפקר לא מהני דחיי' בידים דאין אדם אוסר דשא"ש וכמו בבסיס לדבר אסור בסי' ש"ט ולכך שפיר כתב הה"מ דבשביעית דהוי הפקר לא שייך דחיי' בידים ודו"ק היטב. ועוד הי' נראה לי בישוב דברי הרמב"ם בעזה"י והוא די"ל סברא אחת כמו דאמרינן לעיל דף ו' דעגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו ביו"ט הואיל ומתיר עצמו בסחיטה ומגו דאתקן להא אתקן נמי להא כן י"ל בזה די"ל כמ"ש לעיל דהיכי ששבת קובע למעשר ולא נתחייב רק מכח שבת מותר לעשרו בשבת כמו בלש ביו"ט והנה כעת מלאתי ראי' לזה בבכורות פרק מעשר בהמה דף כ"ת דקאמר שם דאין מעשרין ביו"ט משום סקרתא והקשו שם התוס' דהרי בלא"ה אין מקדישין ביו"ט ולפמ"ש א"ש די"ל דכיון דלא נתחייבו במעשר עד יו"ט כגון שלא צרפן וכדומה ולכך בכה"ג י"ל דהוי כלש ביו"ט דמותר לעשרו בי"ט וי"ל ה"ה בשבת הוי כן וא"כ כיון דמותר לעשרן והוי מגו דאתקן למעשר אתקן כמי למוקצה והוי אדרבא כוונת הש"ס דדוקא שביעית דלא בעי מעשר לכך בעינן שיעמוד ויאמר אבל בשאר שני שבוע כיון דבעי מעשר לא בעינן אמירה רק מגו דאתקן למעשר אתקן נמי למוקצה ומה דאמרינן בש"ס הא שאר שני שבוע אסור הכוונה דאסור בלי מעשר וכיון דאסור בלי מעשר שוב לא בעי הזמנה כיון דאתקן להא אתקן נמי להא ולעשר מותר כיון דלא נתחייב רק מכח שבת וא"כ זה יהי' כוונת הה"מ די"ל דלא אמרינן מגו רק בכל מוקצה דלא דחיי' בידים אבל בדחיי' בידים כיון דחמור טפי כמ"ש התוס' כאן ד"ה ואומר לכך לא מהני בזה מגו דדוקא בעגל דלא דחיי' בידים מהני מגו אבל בדחיי' לא מהני מגו ולכך אים דהרמב"ם נקט יו"ט לרמז בזה דוקא בשביעית בעי אמירה אבל בשאר שני שבוע לא בעי אמירה דמותר בלא זה מכח מגו אבל בשבת אין לחלק בין שביעית או לא דממ"נ שאר מוקצה לא הוי בשבת ורק בדחיי' בידים בזה תמיד בעינן אמירה הן בשביעית הן בשאר שני שבות ולכך נקט הרמב"ם יו"ט דבזה יש לחלק בין שביעית לשאר שני שבוע אבל בשבת אין לחלק בין שביעית לשאר שני שבוע ודו"ק היטב:
בתוס' ד"ה ואומר וכו' בירושלמי פריך וכו'. הנה דברי התוס' תמוהין שכל קושיתם ותרוצם מפורש בירושלמי והנה עלה בלבי לפרש זה על נכון ושוב ראיתי בפ"י שדרך קצת בדרך הזה ובביאור לשון הירושלמי אך אני בארתי זה בדרך יותר מורווח בעזה"י לכך לא אמנע מלהעלותו על הספר. ובישוב קושיא הראשונה על התוס' שתירוצם לשיטת ב"ש מבואר הוא בירושלמי זה לא יישב הפ"י כלל, ולפע"ד נראה לפרש הכל על נכון והוא דהנה מ"ש בירושלמי דחומר הוא בבע"ח י"ל דאין הכוונה דמוקצה דבע"ח חמור טפי די"ל דלענין מוקצה אין סברא לחלק בין בע"ח או לא רק הכוונה כמו דמסיק בש"ס דילן לעיל דף י"ב דטעמא דב"ה דמחמירי הוי מכח דלמא מטלטל ושבק או דלמא משתכחי כולהו כחושים ומממע משמחת יו"ט כן י"ל כוונת הירושלמי אליבא דב"ש דלכך מחמרי ב"ש התם מכח דהוי בט"ח ויש חשש דלמא משתכחי כולם כחושים אבל בגרוגרות לא שייך זה ואם גם בהם שייך זה כמ"ש הפ"י בבע"ח יש חשש זה טפי לכך מחמרו דבעינן נענע. זה הוי כוונת הירושלמי, אבל התוס' הקשו על הש"ס דילן דקאמר לעיל דף י"ב טעמא דב"ה מכח דלמא משתכחי כחושים למה לא אמר ולטעמיך להוכיח מכאן כהך טעמא דאל"כ סתרי דברי ב"ש אהדדי גם למה דס"ד דלא ידע מהך טעמא דלמא משתכחי כחושים רק הוי סבר דבברירה פליגי הו"ל להקשות גם מכאן דב"ש ס"ל כאן די"ב לכך תרצו דהש"ס ס"ל דלענין מוקצה עצמו נמי חמור מוקצה דבע"ח ובזה אין ברירה ואח"כ הקשו דברי ב"ה אהדדי ונקדים לפרש דברי הירושלמי מה דקאמר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן מחלפא שטתי' דרבנן דתנינן תמן ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל והכא אמרי הכין עוד אינון חומר בדבר שיש בו רוח חיים והכוונה נראה כך דהם לא ס"ל כסברת התוס' דגרוגרות חמורין מבע"ח כי איך יפלגו ב"ש וב"ה בסברות הפוכות ולכך הקשה ממ"נ אי נימא דכוונת חכמים כאן דירשום ויאמר מכאן ועד כאן ויהי' הכוונה דתרוויהו בעינן שירשום ויאמר קשה א"כ מחמרו מהתם דהתם די באמירה לבד והכא בעינן תרווי' מיהו י"ל דכאן הוי וי"ו המחלקת דהכוונה דחדא בעינן או שירשום אף שאינו אומר כלום כיון דרושם סגי אך אם לא רשם אז יאמר מכאן ועד כאן והוי כמו התם באומר זה תה אני נוטל ולכך הקשו דא"כ שוב הוי כאן קולא דכאן די ברושם אף בלי אעירה כיון דמזמין במחשבה והוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נמי די והתם בעי אמירה דוקא. והנה ראי' לזה דאו או מלשון הרמב"ם בהל' יו"ט שכתב בפ"ב מהל' יו"ט הלכה ט' בית שהוא מלא פירות וכו' עומד ורושם ויאמר מכאן וכו' ואם לא רשם לא יטול ולמה לא סיים או לא אמר לא יטול בע"כ דקמ"ל דבחדא סני הוי אם רשם אף שלא אמר נמי יטול ומכ"ש דבאמר ולא רשם דמהני ועכ"פ הירושלמי י"ל דמפרש כך מכח ממ"נ ולזה שפיר [אמרו] דגם לב"ה הוי חומר בבע"ח ובעי דוקא אמירה אבל כאן דאינו בע"ח די בחדא או ברושם או באמירה. וא"כ זה הוי שיטת הירושלמי דהתם הוי חומרא וס"ל דבברירה פליגי אבל כאן הקשו התוס' להיפוך דלפי עה דמסיק הש"ס לעיל דף י"ב דטעמא דב"ה דלא מהכי התם מכאן אני נוטל מכח דלמא מטלטל מה דלא חזו לי' משמע הא בלא"ה הוה די לומר מכאן אכי נוטל א"כ לפי שיטתם דהתם כאן דאינו בע"ח ולא שייך ה"ט הוי די לומר מכאן אני נוטל ולכך דייקו כאן בלשון מכאן אני נוטל כלומר דמהתם הוי מוכח דכאן ראוי לו להיות די לומר מכאן אני נוטל וכאן מחמרו דאף אם בחד סגי עכ"פ מכאן אני נוטל לא מהני לכך הוכרחו לתרץ דכאן חמור מבע"ח היפוך מסברת הירושלמי וא"ש. ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י יותר מדרך של הפ"י עיין בו:
גמ' הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת. עיין פרש"י ותוס' ולכאורה קשה לי מה ראי' ממה דלא תכא ה"ז מן המוכן דלמא אם הוי תנא כן הוי ס"ד דדוקא בדיעבד ה"ז מוכן אבל לכתחילה מודה ר"א שצריך שירשום לכך קמ"ל דאף לכתחילה מותר כן, ואף דאם הוי תכא ה"ז מן המוכן הי' משמע לדייקא דהא בעלמא אפי' בדיעבד אינו מוכן ועתה אינו מוכח לענין דיעבד הרי קי"ל כחא דהתירא עדיף לי' כמ"ש ר"פ דמכילתין. והנה מזה יהי' ראי' לפירוש הצל"ח בריש מכילתין דמה דאמרינן כח דהתירא עדיף לי' היינו מכח דלאסור אף מספק אסור ולפ"ז בדרבנן ל"ש לומר כן רק שהוא ז"ל ביאר דלכך אמרינן התם כח דהתירא עדיף לי' היינו מכח דמוקצה הוי כשל תורה ייע"ש וא"כ לפ"ז כיון דהתוס' תרצו לעיל דלר"א מוקצה דבע"ח חמור אבל שאר מוקצה קיל א"כ א"ש דהתם בריש מכילתין דמיירי במוקצה דבע"ח שפיר קאמר כח דהיתרא עדיף אבל כאן דמיירי בשאר מוקצה דחזינן דקיל לר"א דהרי ס"ל מכאן אני נוטל סגי א"כ ממילא נדע דלשיטתו גם ספק' לקולא א"כ שוב לא שייך כח דהתירא עדיף לי' ולכך הו"ל למינקט טפי להראות האיסור דטבל אינו מן המוכן וא"ש ודו"ק:
גמ' א"ל לימוד ערוך הוא בידינו ששבת קובע בין דבר שנגמרה מלאכתו בין דבר שלא נגמרה מלאכתו קשה לי א"כ למה תנא במשנה תנוקות שטמנו תאנים הרי רש"י פירש דתאנים הוי דבר שנגמרה מלאכתן הו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' בלא נגמרה מלאכתו נמי קובע. אך כיון דקטן אין לו מחשבה רק מעשה או מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו מהני ומ"מ י"ל דלדבר אחד מהני גם מעשיהן והיינו אם נגמרה מלאכתן אבל בלא נגמרה מלאכתן להיות מחשבתן מהני לתרתי בלי ראיית פני הבית ובלי גמר מלאכה זה לא אלים כח מעשיהן או מחשבתן מתוך מעשיהם אבל בגדול י"ל דמהני אף לתרתי תה מבעייא לי' אם מה דנקט תנוקות הוי לרבותא וה"ה בגדול או דלמא דוקא תנוקות אבל בגדול אף בלא נגמרה מלאכתן חייב במעשר. ולפמ"ש י"ל פרפרת אחת ע"ש לו תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובע והנה אם הכוונה כפשוטו הו"ל לומר כך מקובלני וכו'. אך כראה בזה כוונה מיוחדת כמו שאגיד בעזה"י דהנה רש"י פי' דאף דתנוקות אין להם מחשבה מחשבתו נכרת מתוך מעשיו יש להם והנה מוכח דס"ל לרש"י דזה לא נחשב מעשה רק מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אבל בלשון התוס' ים שינוי לשון שהם כתבו אע"פ דאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם ולא כתבו מחשבתן נכרת מתוך מעשיהם מוכח דס"ל דזה הוי מעשה ממש ולא מחשבתו נכרת מתוך מעשיהם, והנה הדין עמם בזה דלפירש"י קשה לל"ק דפ"ק דחולין דף י"ג דמבעיא לי' אם יש להם מחשבה נכרת מתוך מעשיו מ"ט לא פשיט לי' מהך משנה דתנוקות ועוד קשה יותר לפי מה שמסיק שם רנב"י דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו הוי רק דרבנן וא"כ כיון דתרומת פירות נמי דרבנן א"כ הוי תרי דרבנן וראוי שלא יהי' להם מחשבה הנכרת מתוך מעשיו ובע"כ דהוי מעשה ממש. והנה זה יהי' בעיית רבא דהנה מה שהכריח לרש"י לומר דהוי מחשבה הנכרת מתוך מעשיו היינו דהוי קשה לו דאם הוי מעשה ממש כבר נשמע דיש להם מעשה כמ"ש בחולין שם מאידך משניות ול"ל זה ובע"כ דזה הוי רק מחשבה נכרת מתוך מעשיו וא"כ י"ל דנקט תנוקות לאשמועינן זה גופו דיש להם מחשבה מתוך מעשיו ולעולם בגדול נמי אינו קובע רק בנגמרה מלאכתו או דלמא זה הוי מעשה ממש כפירוש התוס' וא"כ זה לא הוצרך להשמיענו ובע"כ דנקט תנוקות לומר דבגדול אף שלא נגמרה כמי קובע והכה מזה יהי' ראי' לדעת רש"י בסוף פ"ג דגטין דל"א ע"ב דסתם ר"כ הוי רנב"י והכה בחולין שם מפורש דרנב"י אמר בשם ר"י דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו ולכך אזיל כאן לשיטתו וזה שהשיב לו דלימוד ערוך הוא בידו היינו מ"ש שם בשם ר' יוחנן דמחשבתו נכרת הוי רק דרבנן וא"כ בפירות דרבנן הי' ראוי להקל דהם אמרו והם אמרו ובע"כ דזה הוי מעשה ממש וכיון דהוי מעשה שוב הרי כבר נשמע מהתם בע"כ דקמ"ל לדיוקא דבגדולים קובע אף שלא נגמרה מלאכתו וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י
והנה בדין אם יו"ט קובע למעשר דעת הפ"י והצל"ח דיו"ט אינו קובע ולדעתי יש להוכיח להיפוך דיו"ט קובע דאם אינו קובע א"כ חזינן דאף דהוי סעודתו מצוה דקיי"ל דבעינן כמי לכם מ"מ אינו קובע וא"כ בע"כ מה דשבת קובע בע"כ לאו משום דהוי סעודתו מצוה דביו"ט נמי איכא מצוה ובע"כ רק מכח חשיבות שבת טפי מיו"ט לכך קובע וא"כ מה ראי' מייתי ער זוטרא מן המשנה דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו מר"א הרי י"ל ר"א לשיטתו דס"ל סעודת יו"ט רשות בפרק א"ד בפסחים ואף דבעצרת מודה דבעינן לכם כבר כתבו התוס' שם דאינו עקרא רק מסברא ייע"ש דמוכח מדבריהם דאינו נחשב למצוה וא"כ לפ"ז י"ל בשבת דהוי תרתי למעליותא דהוי הסעודה מצוה כמ"ש שם בפסחים הנ"ל דהכל מודים דבשבת בעינן כמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ זה אינו מסברא רקק מקרא והוי מצוה וכיון דגוף הסעודה הוי מצוה וגם הוי מעלת שבת נמי הוי תרתי למעליותא לכך קובע אף שלא נגמרה מלאכתו ומועיל לתרתי אבל לדידן דקי"ל כרבנן דביו"ט כמי בעינן לכם א"כ אף דיו"ט הוי מצוה מ"מ אינו קובע וא"כ מה דבשבת קובע הוי רק מכח שבת שהוא חשוב וא"כ הוי רק חד למעליותא לכך מהני רק לחד מעלה אבל לא לתרי לכך אינו קובע רק בנגמרה מלאכתו ולמה לא דחי כך ובע"כ מוכח דנם יו"ט קובע למעשר וא"כ גם לרבנן יש תרתי למעליותא כמו לר"א מיהו זה יש לדחות דאף דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו היינו כיון דהוי תרתי למעליותא אבל יו"ט נהי דקבע מ"מ הוי רק בנגמרה מלאכתו דיו"ט לא מהני רק לחד ולא לתרתי ובזה מודה ר"כ ובזה יהי' נדחה מקצת ראיות הצל"ח ודו"ק. מיהו זה קשה לי מה פשיט מר זוטרא מן המשנה דלמא בעיית רבא הוי בתרתי בלא נגמרה מלאכתו ולא ראה פני הבית רק הי' בשדה דבזה מבעיא לי' אם שבת מהני לתרתי או לא עיין במהרש"א דשבת קובע אף בשדה לזה מבעיא לי' אם שבת מהני רק לחדא או לנגמרה מלאכתו ואף דלא ראה פני הבית או ללא נגמרה מלאכתו וראה פני הבית אבל לתרתי ללא ראה פני הבית ולא נגמרה מלאכתו לא מהני או דלמא מהני שבת אף לתרתי וא"כ לפ"ז מה ראי' מן המשנה הרי י"ל דהמשנה נהי דאיירי בלא נגמרה מלאכתו ע"מ מיירי דראה פני הבית ולכך לחד מהני שבת ולא לתרתי ומה ראי' וצ"ע בזה:
ע"כ מהד"ת:
גמ' התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר כו'. עיימש"ל בסמוך ליישב דברי הכ"מ ועוד הי' נראה ליישב דלכאורה לא הקשה הש"ס דר"א אדר"א דנימא איפוך דר"א לא יגמור ור"י אומר יגמור ודבר זה נמצא בכמה דוכתא אך כראה דמזה ראי' לגרסת הכ"מ ולכך הנה הש"ס הוי ס"ד דעיקר פלוגתייהו הוי למ"ש ומאן דאמר לא יגמור אף למ"ש לא יגמור ולכך נדחה מש"ל דעיקר פלפול הש"ס הוי אם למ"ש קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דבשבת עצמו אף רבא מודה דקובע רק דפריך מן המשנה דמשמע אף על מ"ש קובע כמש"ל דאל"כ יהי' מותר להפריש בשבת א"כ יכול הוא לתקן בשאר שני שבוע ובע"כ אף למ"ש קובע ואסור להפריש בשבת לכך אין יכול להכין בשאר שנים ומוכח מזה דלר"א אף למ"ש קובע כמש"ל וכעת נראה דא"א לומר כן דא"כ הו"ל לומר איפוך דר"א לדר"י לכך בע"כ הכונה כפשוטו דלרבא אף בשבת מותר ואינו קובע ולכך פריך שפיר דר"א אדר"א כיון דמן המשנה מוכח דאף למ"ש קובע דאל"כ לתני שאר שני שבוע ובע"כ אף למ"ש קובע א"כ קשיא אם כגרסא דידן קשה דר"א אדר"א דכאן ס"ל אף למ"ש קובע ובאשכול ס"ל דלמ"ש מותר ואם נימא איפוך א"כ תקשה שוב הרי ר"י אומר יגמור רק למ"ש אבל בשבת אסור ורבא אמר שבת דומיא דחצר ומשמע דס"ל דאף על שבת עצמו אינו קובע אם לא נגמרה מלאכתו כמש"ל בתירוץ אחד א"כ קשה רבא אמר לא כמאן ולכך מתרץ הש"ס כר"נ דמפרש מה דאמר ר"א יגמור היינו אף בשבת א"כ שוב אפשר לפרש איפוך דר"א לדר"י ולכך ר"י ס"ל יגמור אף בשבת כרבא ור"א ס"ל דלא יגמור כלל אף למ"ש ושניהם דברו בכל ענין ר"י מתיר לגמרי ור"א אוסר לגמרי. אך א"כ אכתי נשאר דברי הרמב"ם בתימה למה פוסק כר"א דלא יגמור בשבת הרי לר"י אף בשבת יגמור לכך העיקר כמ"ש בתחלה בפי' דברי הכ"מ הנ"ל ייע"ש:
שם גמ' ולא כשאמר ר"א יגמור בשבת וכו' אלא יגמור למוצאי שבת. עיין פירש"י ותוס' ולא היו צריכין לכך כי אפשר לומר הך ברייתא דתנוקות ר"י הוא דס"ל אף כאן דלא יגמור אף למ"ש. ואפשר דלא ניחא להו לאוקמא כתנאי ודוחק: