אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לד:

דף לד.

גמרא שבת מהו וכו'. קשה לי למה מבעיא רק בלא נגמרה מלאכתו אם הוי עדיפא מחצר או לא ולמה לא מבעיא לי' בנגמר מלאכתו אם מחשבה ואמירה קובע או בעינן מעשה וכך הו"ל למבעיא אם שבת הוי כמו חצר או גרע מינה כיון דתנוקות הוי רק במעשה כמ"ש רש"י ותוס' דזה הוי מחשבה ע"י מעשה א"כ דלמא אף בנגמר מלאכתו אין שבת קובע רק במעשה אם עשה ממשה להכינו לשבת ולא ע"י מחשבה ואמירה, וכך הו"ל למבעיא כמו דמבעיא אם עדיפא מחצר כן הו"ל למבעיא אם הוי כחצר או גרע מחצר אם שבת קובע אף באמירה או בעינן דוקא מעשה דהך דתנוקות הוי במעשה ואפשר דוקא במעשה קובע ולא במחשבה ואמירה והו"ל למבעיא בנגמר מלאכתו. וצ"ע בזה כעת:

גמ' הא שאר שני שבוע וכו'. קשה לי לשיטת הסוברים בא"ח סי' רצ"א דמהני דיכול לקיים סעודה שלישית בפירות ויוצא בזה א"כ נימא דסתם אכילת שבת בפירות כיון דאינו ראוי לסעודה של מצוה לצאת בו י"ח אינו קובע למעשר רק מה שראוי לצאת בו י"ח זה הוי חשוב וזה שפיר קובע למעשר א"כ נימא דמה שנקט במשנה עומד אדם על המוקצה ערב שביעית היינו לאפוקי שאר שני שבוע דאז בהגיע זמן מכחה והגיע חובת שעתי' דראוי לצאת בו י"ח אז שפיר הוי קבע וחייב במעשר אבל בשביעית מהני הכנה מכאן אני נוטל לכל השבת אבל רבא מיירי קודם הגעת זמן סעודה ג' דל"ה ראוי לקיים בי' סעודת שבת אז אין שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר, ובפרט דיש להסביר הדבר כיון דבדבר שלא נגמרה מלאכתו הוי תרתי לריעותא דהוי אכילת ארעי גם לא נגמרה מלאכתו לכך בעינן שיהי' ב' לטיבותא דשבת גופא אקרי עונג כדאמר בש"ס וגם ראוי לצאת בו י"ח לכך הוי ב' לטיבותא לכך קובע אבל באם אינו ראוי לסעודה אז הוי רק [א'] לטיבותא אז ל"מ רק בחד לריעותא בנגמרה מלאכתו ומה קושיא. ובפרט לפי משמעות הש"ע בסי' רצ"א דיש חילוק בין אם יכול לקיים בפת בעי פת ואם א"י לקיים בפת יכול לקיים בפירות א"כ נימא דמתני' מיירי דאין לו פת על סעודה ג' א"כ יכול לקיימה בפירות ולכך הוא חשוב ומהני אף בלא נגמרה מלאכתו אבל רבא מיירי בענין דיש לו פת א"כ לא הי' יוצא בפירות לכך אינו קובע רק בנגמרה מלאכתו ולפי סברא זו י"ל דבאם ראוי לסעודה ג' כל היום קובע למעשר רק רבא מיירי בענין שאינו ראוי לסעודה ג' והמשנה מיירי בענין שראוי לסעודה ג'. ועוד תקשה מה דמבעיא לי' רק בלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל בנגמרה לא מבעיא לי' מכח דפשיטא לי' דקובע כדמוכח ממשנה דהתנוקות שטמנו שהביא לעיל ולפמ"ש מה ראי' הוא זה דלמא התם דוקא למ"ש לא יאכלו כיון דכבר עבר עליהם זמן סעודה ג' והי' ראוי לצאת בו אז זמן זה קובע למעשר אבל ביום השבת טרם זמן סעודה ג' שלא הגיע זמנה אפשר אף בדבר שנגמרה מלאכתו לא קבע למעשר והי' כיול למבעיא אף בדבר שנגמרה מלאכתו אם שבת קובע קודם זמן סעודה ג'. ולכך מכ"ז כראה מוכח דאין יוצאין סעודה ב' בפירות ולהסוברים דיוצאין צ"ע בזה:

גמ' א"ה מה איריא שבת אפילו חול נמי וכו'. קשה לי מה פריך הלא רש"י פי' ברפ"ק ובפ"ג דפסחים דסעודה יו"ט חשוב ובעי הזמנה והכנה אבל סעודת חול לא נחשב ול"ב הכנה דלא חשוב הכנה דידי' ייע"ש א"כ נימא דתרתי בעינן דשבת לבדו בלא אמירה אינו קובע וכן להיפוך אף אם אומר בחול מכאן אני אוכל למחר לא נעשה קבע דסעודת חול לא חשוב לכך ל"ה הכנה דידי' קבע וחשוב אבל אם מכינו על שבת ויו"ט דהוי חשוב וסעודתו בעי הכנה לכך הוי אמירה שלו קבע ולכך אמירה על שבת שפיר קובע. וצ"ע טובא בזה:

גמ' קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת. עיין פרש"י ולכאורה קשה עדיין מנ"ל דטבל מוכן הוא וכו' דלמא מתני' אתיא כר"ש דלי"ל מוקצה (ובפרט דכאן מיירי בשבת ובשבת סתם לן תנא כר"ש והכי קיי"ל ודו"ק) רק דבמוקצה דגרוגרת וצמוקים מודה ר"ש דיש מוקצה ולכך דוקא מכח מעשר יש איסור אבל מכח מוקצה לא דאם הכינו בפה ואין כאן רק איסור טבל והפרשתי ובזה לא ס"ל לר"ש מוקצה ומנ"ל דטבל מוכן הוא וא"ל דמיתורא ילפינן דבלא"ה קשיא אם ר"ש הוא א"כ אין זה רבותא כלל א"כ קשיא מה איריא שבת לאשמעינן חול אך ז"א דאם מכח היתור דנקט שבה מוכח כן ל"ה רש"י צריך לדייק ממה שלא נקט ה"ז מן המוכן רק הו"ל לומר בלא זה מדנקט בשבת מוכח כן דבא לאשמעינן דבשאר שני שבוע הוי איסורו מכח מעשר לא מכח מוקצה וא"כ בע"כ מוכח דמכח מה דנקט בשבת לא מוכח דדלמא באמת שבת קובע אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוכרח למנקט שבת ולכך כתב רש"י דיוק אחר א"כ קשה שוב מנ"ל כן דלמא ר"ש הוא דל"ל מוקצה ולכך הוי טבל מוכן ומתני' נקט שבת דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו וצ"ע בזה. וי"ל כיון דרש"י פי' במשנה דמוקצה דכאן היינו אחזו ולא אחזו א"כ י"ל דר"ש בזה לי"ל כה"ג מוקצה ורק בלא אחזו כלל ס"ל מוקצה ובזה לא מהני הכנה ודו"ק היטב ובע"כ משנה כר"י הוא. והנה כראה לבאר יותר דלר"ש נהי דלי"ל בשאר ענינים מוקצה היינו היכי דל"ה צריך הכנה כלל אז מכח איסור זה לא נעשה מוקצה אבל בדבר דהוי מוקצה ממש אף לר"ש צריך הכנה ולכך בדבר דאף לאחר הכנה יש כאן איסור כמות שהוא לפנינו ומחוסר עוד מעשה אחר בזה עכ"פ הכנה שלו לא הוי הכנה מעלייא ונהי דמוקצה לא נעשה עבור זה לבדו עכ"פ גם הכנה ל"ה הכנה ממש וכשאר מוקצה שלו מכח ד"א ולכך ה"כ כיון דבגרוגרת וצמוקים מודה ר"ש דהוי מוקצה א כ בעי הכנה לכך אם לאחר הכנה שלו כמי הי' אסור א"כ לא גמר בדעתו שיאכל ממנו בודאי אכתי ליכא הכנה ממש ונהי דאם לא הי' מוקצה מגרוגרת בעבור הטבל לבדו לא נעשה מוקצה מכח דאינו מסיח דעתו לגמרי כיון שיכול להיות שיבא אחר ויפריש מעשר ממנו ואינו מסיח דעתו בבירור ממנו ולכך לא נעשה מוקצה אבל להיפוך היכי דהוי מוקצה בלא"ה וצריך הכנה אז אדרבא צריך הכנה מבוררת אבל כל דליכא הכנה מבוררת כגון הכא דאפשר אף לאחר הכנה לא יהי' לו ראוי שוב אין כאן הכנה ממש ונשאר מוקצה אף לר"ש ובע"כ דבזה אזלינן בתר דאורייתא כיון דמן התורה הוי ראוי לו תיכף ורק מדרבנן אינו ראוי א"כ הוי תרי דרבנן דמוקצה גופו דרבנן וגם מה שהוי אסור מכח טבל הוי רק דרבנן דמן התורה מותר להפריש ובתרי דרבנן לא החמירו רבנן ואוקמא אדינא ד"ת א"כ ה"נ לר"י הוי כן דהוי תרתי דרבנן ולא אמרינן מוקצה בזה וא"ש ודו"ק.

והנה לשון הרמב"ם בפ"ב מס' יו"ט כך הוא העומד על המוקצה מעיו"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ"ל והנה מלשונו זה משמע דדוקא מכח שהוא שביעית והפקר צריך שיאמר וירשום אבל בלא"ה לא הי' צריך והוא תמוה דא"ל דכוונתו כמשמעות הש"ס דבשאר שני שבוע לא מהני אמירתו דא"כ כך הו"ל לומר כלשון המשנה עומד אדם על המוקצה וכו' אז הוי משמע שבשביעית יש לו תקנה זו אבל בשאר שני שבוע אין לו תקנה זו אבל משינוי לשונו שכתב דאדם העומד על המוקצה בשביעית דהוי הפקר צריך שיאמר משמע דבשאר שנים א"צ אמירה והוא תמוה לכאורה. והי' כראה לומר דהרמב"ם מפרש דעה שטבל מוכן הוא אצל שבת היינו מכח מגו דאתקן להא אתקן להא כמש"ל בחדושי לסוגיא דאפרוח שנולד ביו"ט וכו' ומצאתי קצת ממנו בצל"ח בסוגיא דבכור שכפל לבור דהטעם מכח מגו דאתקן להא כו' ולכך מפרש הרמב"ם כל הסוגיא כך דאדרבא דוקא בשביעית דא"צ לעשר לכך בעינן בי' הכנה שירשום אבל אם הוי בשאר שני שבוע דהוי בי' מעשר א"כ א"ב הכנה כלל דממ"נ אם לא יפריש מעשר בלא"ה הוא אסור לו ואם יפריש מעשר הרי מגו דאתקן להא אתקן נמי להא וא"צ הכנה כלל וממילא מותר ולכך בשאר שני שבוע א"צ הכנה רק בשביעית, ואפשר לומר מור לפמ"ש התוס' דלכך ס"ל כאן צריך שירשום מכח דאקציי' בידים חמור טפי ולפ"ז י"ל דאף דבעלמא לא אמרינן מגו דאתקן להא אתקן להא מ"מ הכא אם באמת הכינו ובמוקצה דעלמא מועיל הכנה כזו רק דהכא ה"א מכח דאקציי' בידים ראוי להצריך בי' מעשה ממש כמש"ל ולקמן בביאור לשון התוס' א"כ בזה ודאי אם הי' טבל ועבר ותקנו דמהני עכ"פ להתיר ע"י הכנה באמירה דממ"נ לגוף המוקצה הרי הכינו מה אמרת דהרי אקציי' בידים וחמור טפי הרי כנגד זה עשה תקון בידים במה שהפריש ממנו מעשר, ולכך כוונת הש"ס כך כיון דטבל מוכן הוא אצל שבת והיינו מכח מגו דאתקן להא והיינו אף דבעלמא לא אמרינן מגו דאתקן היינו בשני מינים שונים שיהי' מכח היתר איסור אחד יותר גם השני הא לא אמרינן אבל בענין התלוי זה בזה כגון דטבל דעיקר עוקצה שלו הוי נמי מכח איסור מעשר א"כ גוף האיסור שלו והמוקצה הוי מענין אחד לכך אם הותר גוף האיסור הותר גם הנמשך ממנו כמ"ש כ"ז בחדושי לבכור שכפל לבור ייע"ש ולכך כיון דעכ"פ מעשה של הפרשה מועיל לדחות מוקצה שלו של עצמו א"כ נחשב הפרשה מעשה להמוקצה ושוב אף דהוי מוקצה בלא"ה ג"כ ראוי שיועיל בי' הכנה בפה אף דאקציי' בידים מ"מ הרי שוב עשה תקון בידים ומעשה מוציא מידי מעשה ועכ"פ ל"ב רשימה ובשלמא אם לא הי' טבל מוכן אצל שבת א"כ ל"ש כלל הפרשת תרומה למוקצה וליכא כאן מעשה כלל לכך שוב לא מהני בי' אמירה אבל כיון דטבל מוכן הוא אצל שבת ומהני הפרשת תרומה ומעשר למוקצה שלו שוב מהני המעשה להוציא מיד מעשה המוקצה בידים ודי באמירה ולכך נקט רק בשביעית, ולס"ד דהוי משני אליבא דר"א ש"מ טבל מוכן הוי ס"ל כמ"ד דאמרינן מגו דאתקן להא כרב דס"ל כן בדף וי"ו ולכך אף הכא בטבל מוקצה ל"ב הכנה כלל ולפי מה דמסיק ר"א ס"ל דשבת קובעת א"כ באמת מוכרח למנקט שביעית רק דפריך מרבנן ולדידי' שפיר משני דקמ"ל טבל מוכן הוא ולכך בשאר שני שבוע לא הוי צריך רשימה כלל. ובהכי הוי מיושב על נכון דעת הה"מ שכתב דהרמב"ם לא כתב בלשונו שבת מכח דשבת מותר מוקצה ותמה הלח"מ דבגרוגרת וצמוקים יש מוקצה לר"ש ייע"ש ועיימש"ל וישבנו דבריו ומצאתי כן בשעה"מ אך כעת נראה באופן אחר והוא דהנה מה שלמד הרמב"ם פי' זה הנ"ל י"ל דהוי קשה לו אם כפרש"י מנ"ל דטבל מוכן הוא דלמא אתיא כר"ש דל"ל מוקצה בטבל ואינך ולכך מפרש להיפוך דכוונת הש"ס הוי דבשאר שני שבוע כיון דטבל מוכן הוא א"כ נדחה איסור מוקצה מכח מגו דאתקן להא אתקן כמי להא, והיינו דלרבנן אף דקיי"ל דלא אמרינן מגו הכא במוקצה דטובל הנמשך מן האיסור מוקצה שלו יכול לדחות ולכך כיון דמהני המעשה למוקצה שוב הדר די באמירת לבד וא"צ רשימה וגם לר"א יהי' הכונה נהי דבעלמא לא אמרינן מגו דאתקן הכא כיון דמהני הפרשה לתקן מוקצה שלו ומגו דנדחה מוקצה של טבל הותר כל המוקצה ור"א לשטתו דס"ל בפ"ק דב"מ דף יו"ד שם במי שליקט את הפיאה דאמרינן תרי מגו א"כ ה"נ אמרינן מגו דאתקן לטבל אתקון למוקצה קצה שלו דבזה שייך מגו זה תלוי בזה וכיון דנדחה שלו שוב מגו דמהני למוקצה של טבל מהני למוקצה דאדחי' הוא לקציעות כיון דשניהם הוי ענין אחד ממוקצה לכך אמרינן מגו ולרבנן דס"ל התם מנו לא אמרינן לדידהו עכ"פ כיון דטבל מוכן הוא נחשב מעשה וא"צ רשימה ודי בפה הכנה ולכך שפיר מוכיח הש"ס דטבל מוכן הוא דא"ל דאתיא כר"ש דאדרבא אם לר"ש ל"ל מוקצה של טבל א"כ הדר לא מהני הפרשת הטבל לתקן מוקצה דנעשה לקציעות דהוי ענין אחר ממש ואף לא הוי מעשה לתקון המוקצה וקשיא לאשמעינן רבותא יותר דאף בשאר שני שבוע בעי הכנה ולרבנן רשימה ובע"כ דאתיא כר"י דס"ל מוקצה ולכך מגו דאתקן וכו'. ולכך א"ש דברי הה"מ כיון דהרמב"ם בא לאשמעינן דבשאר שני שבוע א"צ רשימה עכ"פ ודי בהכנה בפה או דל"צ כלל הכנה לכ"א מדרכים שפרשנו לעיל גם הרמב"ם רצה למנקט כלשון המשנה דדוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע ל"ב הכנה כלל או עכ"פ מעשה ל"ב לכך ל"ה מצי למנקט שבת דבשבת ל"ה טבל מוקצה מצד עצמו א"כ שוב ל"ה מעשה הפרשה שלו תקון למוקצה שלו ושוב צריך הכנה בידים למוקצה בל הגרוגרת מכח דאקציי' בידים כמו בשביעית ולכך נקט הרמב"ם יו"ט דבזה יש מוקצה א"כ הוי הטבל בכא"ה מוקצה ומ"מ מהני הפרשה בזה כיון דהמוקצה הוי ממנו שייך שפיר לומר מגו וכיון דהוי ההפרשה תקון להמוקצה הדר הו"ל מעשה ומהני מעשה זו לתקן המעשה דאקציי' בידים עכ"פ ודי בהכנה בפה וא"צ רשימה ולכך כתב דוקא העומד בשביעית דהוי הפקר אז צריך שירשום במעשה ודו"ק היטב. ועיימש"ל ביאור דברי התוס' במ"ם בירושלמי פריך וכו' ותבין מ"ש כאן עיין לקמן. ואפשר עוד דלכך דייק הרמב"ם לסיים בלשונו ואם לא רשם לא יטול דכוונתו לפמש"ל בביאור דברי התוס' שהקשו דלמ"ל בדעבד מכאן ועד כאן בדעבד ראוי שיהי' סבי אם אמר מכאן אני נוטל ותרצו מכח דאקציי' בידים ולפמש"ל וכאן דבטבל היכי דמהני הפרשה לדחות מוקצה יש כאן מעשה לתקון המוקצה ושוב מעשה מוציא מיר מעשה של אקציי' בידים ודי באמירה א"כ לפי דרכנו עתה דייק הרמב"ם כך דוקא בשביעית אז אף בדעבד בעינן רשימה מכאן ועד כאן ואם לא רשם לא יטול אבל בשאר שנים בדעבד מהני מכאן אני נוטל כיון דבדרבנן יש ברירה בדעבד ואין כאן קפידא רק מכח דאקציי' בידים א"כ בטבל כיון דעשה מעשה הפרשה דהוי תקון להמוקצה שלו הוי מעשה נגד מעשה במה דאקציי' בידים והדר די בדעבד במכאן אני נוטל כיון דיש ברירה בדרבנן וא"ש ג"כ דברי הה"מ ע"ד הנ"ל. ואם כי רחוק להעמיס זה בדברי הה"מ לא מנעתי לכותבו כי חדאי הקב"ה בפלפולא והדברים נכוחין מצד עצמן ודו"ק:

רש"י ד"ה ערב שבת בשביעית וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא וכו'. דברי רש"י מרפסין איגרא לדעתי הקלושה דהרי בין למ"ד דשבת קובע למעשר אף בלא נגמרה מלאכתו בין למ"ד דאינו קובע איצטרך לאשמעינן שביעית לדיוקא או ללמוד דבשאר שני שבוע שבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו או ללמוד דטבל מוכן הוא אצל שבה כפרש"י אח"כ בגמרא דבא ללמוד לדיוקא דבשאר שני שבוע אינו אסור רק מכח מעשר אבל לא מכח מוקצה א"כ בכונה צריך למנקט שביעית ללמוד על שאר שני שבוע הדין ולמה כתב רש"י כאן דה"ה שאר שני שבוע ומעושר אלא אורחא דמלתא נקט והיותר תימה על המגיד בפ"ב מה' יו"ט שהביא דברי רש"י הללו וכתב עלה וכן נראה בביאור מן הגמרא שם ובאמת' מן הש"ס מבואר להיפוך ואיך לא הרגיש בזה וצ"ע. והנה נראה דא"ש דלמסקנא דקמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת א"כ הי' יכול למתני כך עומד אדם על המעושר המוקצה ערב שבת ואומר מכאן אני נוטל למחר והוי משמע כמי מדנקט לשון לכתחלה עומד אדם על המעושר ולא נקט לשון דעבד ה"ז מן המוכן משמע דבא לדייק דדוקא לכתחלה לא יאמר באינו מעושר אבל בדעבד מהני ולמה נקט שביעית בע"כ משום דאורחא דמלתא קתני ונהי דלר"נ דס"ל שבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו לא הוי צריך לכך לומר אורחא דמלתא קתני מ"מ רש"י ס"ל להלכתא נמי כמו דקיי"ל דאינו קובע רק בנגמר מלאכתו לכך הוצרך רש"י לומר דאורחא דמלתא נקט וא"ש ובהיות כן יש ליישב מה שעמדנו לעיל על רש"י תחלה במשנה נקט סתם שביעית אין מעשר נוהג בה ולא פי' מניין למד כן ובש"ס נקט הטעם דילפינן מקרא וכו' ולפמ"ש י"ל כך דבמשנה ל"ה צריך רש"י לקרא רק י"ל כיון דבכלה לחי' בשדה צריך לבער מן הבית א"כ עושהו הפקר והפקר פטור ממעשר ואף קודם זמן הביעור דרך להפקיר פירות שביעית וא"כ מיירי שכבר הפקירם והפקר פטור ממעשר וא"צ ללמוד עקרא, ואין להקשות אי מיירי בהפקיר לנקיט שאר הפקר ולתני עומד אדם על המוקצה המופקר ואומר וכו' די"ל אורחא דמלתא נקטו כמו שלא נקט מעושר מכח דהוי אורחא דמלתא כן ה"כ נקט שביעית דאז דרך להפקיר פירותיהן כיון דיודע דסופו לבער מן הבית כשיכלה לחי' לכך הדרך להפקירם מעצמן והפקר פטור ממעשר, וזה למסקנא אבל ה"ס דמוכיח מכאן דהא שאר שני שבוע שבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולא ניחא לי' לומר דקמ"ל טבל מוכן הוא אצל שבת מכח דהוי קשה לו דא"כ לתני עומד אדם על המוקצה המעושר ערב שבת ומדנקט שביעית מוכח דהוא מיירי באינו מעושר ולא נגמר מלאכתו ובא לאשמעינן דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו וכו' ומה הוכחה הוא זה הלא י"ל דאורחא דמלתא נקט בע"כ לדידי' ל"ה משמע לי' לומר דמתני' אורחא דמלתא נקט א"כ קשיא לדידי' אם מיירי רק בהפקר לאשמעינן בשאר הפקר ומה איריא שביעית לכך הוכרח רש"י לפרש דשביעית פטור אף בלא הפקר ובזה לא קשיא עוד לנקיט הפקר כיון דלא מיירי כלל מהפקר ובפרט דהוי צד רבותא דאף דהוי שלו מ"מ צריך הכנה כזו לר"א ולרבנן עד שירשום, או אפשר כיון שכתבו התוס' דלכך מחמרי ב"ה כאן מכח דאקציי' בידים א"כ י"ל דבהפקר כיון שכעת אינו שלו אף דאקציי' תחלה בידים עכשיו דאינו שלו נדון רק כאיש אחר ולכך הוי רק כשאר מוקצה ושוב ל"ב בי' שירשום ולכך נקטו דוקא אם הי' שלו עדיין ולא הפקירם ממש אז כיון דהוא דחיי' בידים לכך בעינן עד שירשום ולכך להס"ד הוי אפשר לומר דמיירי כשכבר הפקיר ממש ומ"מ שייך בי' אקציי' בידים ואף לפי מה שהוא לא ניחא לי' לומר אורחא דמלתא קתני באמת ס"ל דדוקא באם לא הפקירם ממש בעינן שירשום אבל אם הפקירם ממש ל"ב דכבר נחשב כאיש ככרי לגבייהו ודינו כשאר מוקצה ולכך אם לא הפקירם ממש הוצרך רש"י למנקט מ"ט פטור ממעשר, והנה מש"ל דלר"נ ל"ה מצי למנקט מעושר ושאר שני שבוע היינו דמעושר הוי אחר שנגמרה מלאכתו ולדידי' הוי עיקר הדיוק עבור דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ולכך ה"כ לר"נ א"א למנקט כלל מעושר וכו', והנה אכתי אין דברי רש"י הנ"ל שכתב אורחא דמלתא נקט מיושבין דנהי דקיי"ל דאין שבת קובע רק בנגמרה מלאכתו עכ"פ הרי מסיק הש"ס דלר"א קובע אף בלא נגמרה מלאכתו א"כ אכתי ל"ה צריך רש"י לפרש דאורחא דמלתא נקט רק טפי יפרש דקמ"ל דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו לר"א וצ"ע בזה:

רש"י דיה שביעית דלאו בר עשורי הוא וכו' דכתיב ויתרם וכו'. קשה הרי במשנה פרש"י ג"כ בד"ה ערב שביעית ואין מעשר נוהג בה וכו' ולמה שם לא פי' מניין נלמוד דשביעית לאו בר עשורי הוא וכאן פי' הטעם מנ"ל וצ"ע בזה. ועיין במש"ל יבואר בזה בדברינו בעזה"י ליישב זה ייע"ש:

תוס' ד"ה ואומר מכאן אני נוטל למחר וכו' אבל קשה דמחלפא שטתייהו דב"ה דלעיל קאמר דאומר מכאן אכי נוטל למחר וכו'. עיין בפ"י שתמה דהרי אדרבא ב"ה ס"ל דבעינן זה וזה אני נוטל כו' עוד הקשה דמה הקשו התוס' מדעתם כן הרי כן מפורש בירושלמי דפריך מחלפא שטתייהו דב' ה דאמרי התם זו וזו אני נוטל ייע"ש והפ"י נדחק מאוד בדבר לומר דמכאן ועד כאן משמע שמכין יותר ממה שצריך לו דמי הגיד לו זה והוא דוחק גדול. ולפענ"ד כראה ליישב הכל על נכון והוא דהנה רש"י פי' בד"ה עד שירשום בסימן וכו' משמע מזה דצריך לעשות מעשה בסימן ולרשום בגוף המוקצה באיזה מעשה לסימן מה הוא מכין דא"ל דהכונה רק שבעיניו יתן בו סימן להכיר דא"כ הו"ל לומר בטביעת עין שיתן עיניו בו להכיר מה הוא מכין או עכ"פ לומר שיתן עיניו בסימן אבל מלשון שירשום משמע שירשום במעשה איזה סימן בהם, והוציא רש"י כן מלשון שירשום וגם מהירושלמי גופא ממה דפריך דב"ה אדב"ה בע"כ דכאן ס"ל לב"ה דצריך רשימה במעשה ולכך פריך הירושלמי שפיר דהתם ס"ל לב"ה דאמירה זו בזוז"א נוטל סגי והכא אמר דבעינן מעשה שירשום בסימן במעשה, ולכך א"ש דהנה התוס' הקשו כך דהמעיין במשנה דף י"א נקט שם בש"א לא יטול אא"כ נענע מבעי"ו ובה"א עומד ואומר זוז"א נוטל וכו' ויש לדייק דב"ש מיירי בדעבד לא יטול אא"כ נענע משמע שכבר חל יו"ט ומ"מ לא יטול אא"כ נענע והו"ל לב"ה לומר כמי זוז"א נוטל סגי דהו' משמע בדעבד סגי ולמה הוא אמר לכתחלה עומד ואומר זוז"א נוטל, ולכך נראה דב"ה אמרי דרק לכתחלה בעינן זוז"א נוטל אבל בדעבד סגי במכאן אני נוטל למחר וטעם הדבר לא מבעיא לפי מה דמסיק בטעמו מכח דלמא ממנע משמחת יו"ט פשיטא דבדעבד אין לאסור דהרי השתא ודאי ממנע משמחת יו"ט ואין חשש רחוק של עתיד וספק מוציא מידי ודאי דהשתא ודאי ממנע וכן מחשש דלמא מטלטל ושביק הוי רק גזרה דרבנן שיטלטל מוקצה ולכך אין כדאי לבטל בשמחת יו"ט עבור גזרה דרבנן וכן אף לטעם דאין ברירה א"ש דהנה אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה מכח דספקא הוי ובדרבנן להקל ולכך א"ש דאם ס"ל לב"ה לטהר הפתחים למפרע בע"כ דס"ל אף בשל תורה יש ברירה דזה הוי טומאה דאורייתא כמש"ל רש"י בפ"ה לא כמש"ל שם בסוגיא וכבר תמהו עליו בזה רק הוי דין תורה ולכך כיון דבדאורייתא ס"ל ברירה הוי מכח ודאי א"כ אף לכתחלה ראוי שיהי' די במכאן אכי נוטל ולכך עסיק הש"ס דלטהר הפתחים מכאן ולהבא וס"ל אין ברירה א"כ אף דבדרבנן י"ב הוי רק מכח ספק וקיי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה לכך אין ראוי לומר לכתחלה מכאן אני נוטל לסמוך על ברירה לכך ס"ל דלכתחלה בעינן שיאמר זוז"א נוטל אבל בדעבד מהני מכאן אכי נוטל דבדרבנן י"ב בדעבד ולכך דייק הש"ס בלשנא דב"ה עומד ואומר זוז"א נוטל דדוקא לכתחלה אבל בדעבד די במכאן אני נוטל. ולכך א"ש כל דברי התוס' דהירושלמי הקשה בהא דס"ל לב"ה דבאמירה סגי וכאן הוצרך מעשה שירשום בסימן וע"ז תירץ דאקציי' בידים חמור טפי וזה ידע התוס' אך הם הקשו קושיא אחרת לענין דעבד דמלשון חכמים כאן דאמרי עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן ומה לשון עד שירשום הלא ר"א מיירי לכתחלה עומד אדם על המוקצה ואומר וכו' והו"ל לחכמים לומר יעמוד וירשום מכאן ועד כאן ומלשון עד שירשום משמע דקמ"ל אף בדעבד לא מהני עד שירשום מכאן ועד כאן ולכך הקשו התוס' כך דהוי ס"ל דבשלמא לענין מעשה דלא יהי' סבי באמירה שייך לחלק בין לא אקציי' בידים או אקציי' בידים אבל מה דבעי מכאן ועד כאן דזה הוי מכח יש ברירה או אין ברירה מה ענין אקציי' בידים לכאן ולכך דייקו התוס' בלשנא וכתבו דהתם אומר במכאן אני נוטל סגי דהיינו כיון דנקט שם בלישני' עומד ואומר זוז"א נוטל משמע דבא לדייק והוי כאומר דבדעבד מהני אף במכאן אני נוטל וסגי בדעבד והכא אמרי עד שירשום ומלשון זה משמע דאף בדעבד בעינן לרשום ולומר מכאן ועד כאן ולמ"ל זה בדעבד, ולכך תרצו דגם זה אין הכונה מכח ברירה רק מכח דאקציי' בידים בעינן הכנה טפי לומר מבורר מכאן ועד כאן ודו"ק היטב. ועיין בק"א סי' תצ"ה ע"ש ביאור זה יותר על נכון ייע"ש. ומה שמחדש הפ"י דבזה שייך כמי דלמא מטלטל ושביק עיין במג"א סי' תצ"ה שכתב כן ייע"ש:

תוס' ד"ה בניו ובכי ביתו פי' בירושלמי דוקא בניו ובכי ביתו אבל איהו אקבעינהו דגילה דעתו להניחם לשם כך עכ"ל. והנה לכאורה קשה לפי זה למה פשיטא לרבא דהוי שבת כחצר רק דמבעיא לי' אם עדיפא מחצר או הוי כחצר והו"ל למבעיא כמי להיפוך אי נימא דשבת הוי כחצר וקובע אף לאחרים או דלמא ל"ה כחצר רק מה דתנא תנוקות שטמנו לא יאכלו היינו רק אותן שטמנו כא יאכלו כמו גבי חצר (ולפמ"ש המר"מ שי"ף בכוונת דברי התוס' הללו הי' א"ש זה עיין במהר"מ שי"ף ותבין דאפשר גם לפי דרכו קשה כאן ייע"ש) ודבר שלא נגמרה מלאכתו דאף דאינו קובע מ"מ לעצמו הוי קבע כן ה"כ י"ל שבת הוי כן דדוקא להמכינו לשבת קובע אבל אחר מותר לאכלו אף בשבת והו"ל למבעיא כמי אם הוי כמו חצר או גרע מחצר. וצ"ל דרבא לא ס"ל הך חלוקא דירושלמי רק ס"ל דאין לחלק בין לו בין לאחרים. ובהכי יתיישב על נכון מה דהוי קשה לי מה דפריך הש"ס ממתני' הא בשאר שני שבוע וכו' ומוכיח דשבת הוי קבע אף בלא נגמרה מלאכתו ומנ"ל כן דלמא רבא מיירי רק לאחרים כמו בחצר דמיירי דבניו ובני ביתו אוכלין אבל הוא אסור א"כ ה"נ בשבת י"ל דרבא מבעיא לי' אם שבת קובע להיות אסור לאחרים כחצר הקובע אבל לעצמו של המכין לשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו ולכך נקט במשנה שביעית ללמוד הא שאר שני שבוע אסור לעצמו של המכין ולכך אין יכול לעמוד ולומר דלעצמו יהי' קבע אבל לאחרים אפשר דאינו קובע, ובפרט דבזה א"ש יותר דבדבר דהוי מוקצה ובעי הכנה א"כ לכ"ע אסור כיון דלעצמו של המכין נאסר באמירה זו א"כ לא הוי הכנה שלו הכנה לעצמו דהרי נאסר מכח מעשר א"כ שוב הוי כלא הכין דאסח דעתי' מני' והדר נשאר מוקצה ואסור לכל ובפרט דגם לאחרים אם יחשב הכנה שלו להם כאלו הם הכינו ושליחותייהו עביד א"כ שוב נקבע גם להם למעשר כאלו הם הכינו ממש ואם לא נחשב הכנה להם א"כ כשאר מוקצה כמעיקרא אבל במה שלא הוי מוקצה שפיר ס"ל לרבא דשבת לא עדיף מחצר ואינו קובע לאחרים ומה קושיא. אך לפמ"ש א"ש דהס"ס מוכיח דבע"כ רבא לא ס"ל כהירושלמי דאל"כ למה לא מבעיא נמי כן אם הוי כמו חצר או גרע מחצר ואף נגמר מלאכתו אינו קובע לאחרים א"ו דלא ס"ל לחלק בין לעצמו או לאחרים ולכך שוב מוכיח שפיר דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו. ובהיות כן י"ל על נכון פירו' המשניות להרמב"ם שכתב דהעיקר אצלינו דשבת קובע למעשרות וכו' ולכאורה הוא תמוה דהרי קיי"ל דבדבר שלא נגמרה מלאכתו אינו קובע, אך לפמ"ש א"ש דהנה התוס' הקשו לקמן בד"ה לאפוקי מדהלל דלמה לא אמר לאפוקי מדר"א ייע"ש ולפמ"ש א"ש דס"ל דר' יוחנן שפיר יסבור כהירושלמי ובפרט דר"י חיבר הירושלמי ולכך י"ל דמ"ש שבת אינו קובע היינו דל"ה כחצר דקובע אף לאחרים אם נגמרה מלאכתו כן ה"כ שבת בעינן נגמרה מלאכתו אך אם לא נגמרה אינו קובע לאחרים אבל ר"א מיירי רק לעצמו של המכין בזה שבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו ואין ראי' כלל מר"א דס"ל שבת קובע אף לאחרים אם לא נגמרה מלאכתו וי"ל דר"י ס"ל כר"א רק ר"א מיירי לעצמו ור"י לאחרים ולכך אמר רק לאפוקי מהלל דהוא אמר לשון אוסר משמע דאסור לכ"ב אף לאחרים ולכך אמר אח"כ גבי תרומה שפיר לאפוקי מר"א דהתם אומר ר"א אוסר וכל היכי דקתני אוסר משמע לכ"ע נאסר ולכך הוי לאפוקי מהלל, ובהכי הוי א"ש פרש"י דפי' הלל לעצמו אוסר דהיינו הוא לבדו סובר כן וכל דורו חלוקין עליו והוי יכול לפרש לעצמו היינו לעצמו של המכין כשיטת הירושלמי הנ"ל דלעצמו של מכין אסור אבל לאחרים מותר אך הוי קשה לרש"י אם הכונה כן הוי יכול לומר לאפוקי מר"א ובע"כ ר"א מיירי לעצמו וכאן לאחרים א"כ מה אמר דלא כהלל בע"כ דמשמע לי' מלשון אוסר דלכ"ע נאסר ובע"כ מ"ש לעצמו היינו הכל חלוקים עליו ודו"ק. ובהיות כן א"ש שיטת הרמב"ם די"ל דהוא ס"ל באמת כר"י וכשיטת הש"ס כאן בסיף הסוגיא דלאחרים אינו קובע רק בנגמרה מלאכתו אבל להמכינו אסור אף בלא נגמרה מלאכתו ולכך בפסקיו מיירי לאחרים לכך פוסק דבלא נגמרה מלאכתו לא קבע אבל בפי' המשנה כוונתו כך דאם לא הי' שבת קובע למעשרות כלל א"כ אף להמכין עצמו ל"ה שייך לומר דהוא נאסר בי' מכח דקבעינהו לשם כך דמה בכך הרי שבת אינו קובע כלל אבל כיון דשבת עכ"פ קובע בנגמרה מלאכתו א"כ שוב אף בלא נגמרה לעצמו של המכין הוי דרך קבע והוא נאסר בי' כיון דקבעינהו לשם כך והוא עכ"פ אסור בפרט במוקצה כיון דהוא נאסר שוב נאסר לכל כנ"ל, ומה שלא ביאר הרמב"ם כן בפסקיו היינו כדרכו כיון שאינו מפורש בש"ס חילוק זה בשבת לכך לא ביארו ודו"ק. והנה עפ"י סוף דברינו הנ"ל נסתרו דברינו לעיל במ"ש שהש"ס מוכיח דרבא לא ס"ל הך חלוקא דירושלמי דאל"כ למה לא מבעיא לי' בנגמר מלאכתו אם דינו כחצר אך לפמ"ש כאן אין ראי' דהי' מוכיח רבא דאם שבת אינו קובע כלל א"כ שוב אף לעצמו של מכין יהי' מותר כנ"ל. מ"מ נהי דאין ראי' מזה י"ל דמסברא לא הוי ס"ל להש"ס הך חלוקא דירושלמי ולכך אמר אף אכן נמי תנינא אבל בסוף הסוגיא בר' יוחנן י"ל דס"ל להש"ס הך חלוקא ולכך נקט רק לאפוקי מהלל וכו' ולכך פוסק הרמב"ם כן ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה הא קמ"ל טבל מוכן הוא כו' עד סוף דבריהם. קשה לי מה ראי' דלמא נקט הך לשנא דקמ"ל אף לכתחלה די לומר מכאן אני נוטל ורש"י נראה שהרגיש בזה וסיים דהו"ל לומר עומד ואומר והוי מן המוכן אבל התוס' דנקטו רק הוכחה זו דהו"ל לומר ה"ז מן המוכן קשה מה ראי' דדלמא קמ"ל אף לכתחלה מהני וצ"ע.

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה