בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לד.
גמ' מהו לשוחטה ביו"ט וכו'. עיין בצל"ח מה שהקשה דהרי אמרינן מתוך שהותרה לצורך וכו'. ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש בחדושי לעיל בסוגיא למתוך דעיקר טעמא דמתוך הוי דבזה מהני אחשבי' כיון דהוא עושהו מוכח דניחא לי' בכך ולכך כיון דהתורה התירה הדבר שהוי לצורך אדם מוכח דהתורה תלתה ההיתר במה שהוי צורך האדם לכך שוב מותר אף שלא לצורך דיכול לומר כיון דלדידי ניחא לי בכך הוי אצלי לצורך ומהני בזה אחשבי' ולשיטת התוס' דבעינן עכ"פ צורך קצת י"ל דלא מהני חשיבות שלו רק באם יש בו צורך קצת עכ"פ וכמין שכתב הב"ש אה"ע סי' ל"א דלא מהני לדידי שוה פרוטה רק אם ש"פ באיזה מקום ייע"ש ולפ"ז א"ש כאן דבשלמא אם ידע דאינו ראוי לו והוא שוחטו שלא לצורך שייך אחשבי' ונחשב לו כצורך אבל כאן כיון דהוא שחטו על דעת שיהי' כשר א"כ אינו רוצה בו רק לצרכו אבל אם הי' נודע לו שהוי טרפה לא הי' שוחטו א"כ עיקר כוונתו לצורך ממש ולא שלא לצורך א"כ שוב לא אחשבי' כלל והדר הו"ל מלאכה של תורה אם ימצא טרפה ויחלל יו"ט ממש ולכך א"ש. ועוד בר מן דין י"ל דענין כהך הראוי' לכלבים ודאי אסור כיון דבזה גלי קרא מפורש לכם ולא לכלבים א"כ גלי קרא דבשלא לצורך כהך הראוי' לכלבים לא אמרינן מתוך א"כ שחיטת טרפה הראוי' לכלבים לא אמרינן בי' מתוך וכמ"ש התוס' בפ"ק דף י"ב לענין של גבוה ייע"ש ה"ה בזה ממש. מיהו אכתי הוי א"ש תירוץ הצל"ח על שיטת הרי"ף לפמש"ל דמה דמבעיא בש"ס דוקא לענין יו"ט ולא בחול אם נאבד בלי בדיקה מכח דיו"ט חמור דהוי עשה ול"ת וא"כ הרי התוס' כתבו בדף י"ב דלכם ולא לגבוה הוי רק עשה בעלמא ולא אהדרי' לאיסורא קמא ייע"ש א"כ א"ש דכאן הוי ס"ל כמאן דלא אמרינן מתוך ויש כאן עשה ול"ת לכך שפיר מבעיא לי' אם יש להחמיר ביו"ט יותר מלאו של טרפות אבל אנן דקיי"ל כמ"ד דאמרינן מתוך א"כ נהי דיש כאן איסורא דלכם ולא לכלבים א"כ הוי רק עשה בעלמא ושוב לא עדיף מטרפות ולכך אם העתיק הרי"ף המשנה שם בחולין דאם שהתה מעל"ע כשרה ומוכח מזה דהיכי דליכא לברורי סמכינן ארובא א"כ אם בלאו מהני מכ"ש בזה דהוי רק עשה וזה ליכא לברורי דמותר דהרי צריך לו ליו"ט והוי ליכא לברורי ולכך לא הוצרך הרי"ף להעתיק זה וא"ש ודו"ק:
ועוד נראה לומר על מה שהשמיט הרי"ף בעיא זו דהנה הוי קשה מה שעמדנו לקמן ברש"י ד"ה מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט או לא דלמה הזכיר תיבת ביו"ט ודי לומר מי מחזיקינן ריעותא וכו' ומפרש הרי"ף כך דהנה מה דלא מבעיא לי' בשאר ספק טרפה היינו בע"כ כמ"ש הפ"י דבשאר ספק טרפה הוי פשיט לי' דאין שוחטין רק כאן כיון דכבר שהתה מעל"ע שוב לא שכיח שיהי' טרפה ובפרט לפמש"ל כיון דמוכח מהמשנה גופא דאם לא בדקה בחול ונאבד מותר בלא בדיקה ולכך מבעיא לי' בזה. ולפ"ז ס"ל להרי"ף דבאמת תקשה קושיות רש"י דמ"ש משאר בהמות דשחטינן וסמכינן ארובא דממ"נ אם רוב הנדרסין ושוהין מעל"ע כשירים אח"כ מ"ש משאר בהמות דשוחטין ביו"ט ואם ליכא רוב בזה להכשיר מה מבעיא לי' מ"ש משאר ספק טרפה דפשיטא לי' דאין שוחטין מדלא מבעיא לי' בסתם ספק טרפה, ולכך מפרש הרי"ף דזה דומה למ"ש הרמב"ם בפט"ז סנהדרין (דאף) דא"צ עדים לדיני נפשות אלא בשעת מעשה אבל קודם מעשה אף שבא אחד והעיד שזה חלב לוקין אח"כ האוכלו ייע"ש ומזה שמשו האחרונים בספריהם להוציא מזה לרוב וחזקה שכבר הוחזק א"כ ה"נ בזה בשלמא בשאר כל בהמות וכן בעגל שנולד ביו"ט התם הרוב כבר הוחזק מעיו"ט שגם מקודם הוי רוב זה שרוב בהמות כשרות ומסתמא זו היא מן הרוב א"כ כיון שכבר הוחזקה כן נעשה כודאי ואף בהגיע אח"כ יו"ט הוי כודאי וכן בעגל שנולד ביו"ט אף קודם לידתו הוי רוב דרוב בהמות ולד מעלייא יולדין ולד כשר ולא טרפה א"כ איתחזק כאן הרוב קודם יו"ט לכך מהני אף ליו"ט אבל כאן ודאי אם כלה המעל"ע קודם יו"ט א"כ הוי חל הרוב קודם יו"ט ואיתחזק לכך הוי ככל בהמות דמותר לשחטו ביו"ט רק עיקר האיבעיא הוי אם לא כלה המעל"ע רק ביו"ט א"כ עד זמן מעל"ע לא חל כאן הרוב דדלמא לא ישהא מעל"ע ואימתי חל הרוב כשכלה המעל"ע ונשאר חי אז חל הרוב ואז הוי יו"ט כבר ולכך מבעיא לי' שפיר אם מחזיקינן ריעותא ביו"ט אם אזלינן בזה בתר רובא שלא הוחזק מקודם או לא ולכך פשיט לי' שפיר מרעפים דהתם אף שהי' קודם יו"ט כיון דשם אין כ"מ בחול אם הוי הרוב או לא, ואינו דומה לטרפות דשם איצטריך לגבי טרפות בחול לכך הוי בהוחזק כבר ולכך שוב מהני אף ביו"ט משא"כ ברעפים אין כ"מ רק ליו"ט לכך לא הוחזק מכבר ופשיט לי' שפיר ודו"ק. ולפ"ז א"ש דהנה דעת המרש"א בפ"ק דף ו' בסוגיא דעגל שנולד ביו"ט דכתב דאם כלו לו שבעת ימים ביו"ט הוי מוקצה ייע"ש ולכך א"ש דר' ירמי' הכא בעי למ"ד דאין לו מוקצה ביו"ט לכך מבעיא לי' שפיר אם חיישינן ומחזיקינן ריעותא ביו"ט, ולכך דייק הש"ס לשון ביו"ט כלומר בנדון כזה שהיום כולד הריעותא אם מחזיקינן היום הרוב או לא ולכך לדידן דפוסק הרי"ף דיש מוקצה ביו"ט ממ"נ לא משכחת לה ההוא דינא דאם כלה המעל"ע קודם יו"ט זה פשיטא דמותר ככל בהמות דעלמא ואם כלה ביו"ט כבר הוי מוקצה בלא"ה ואסור לשחטו ביו"ט כיון דנעשה מוקצה בה"ש ודו"ק. ובהיות כן באמת קשה לי על הש"ס מה פריך לפשוט לי' מאין מלבנין את הרעפים כיון דקיי"ל בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא א"כ נימא בשלמא ברעפים דאין נ"מ לכו רק לדין יו"ט ובעלמא לא צריכין לרובא לכך הוי כנולד בדשיל"מ ולא אזלינן בתר רובא אבל בבהמה דאיצטריך הרוב לטרפות א"כ נימא כיון דהוחזק לגבי טרפות הרוב הוחזק כמי ליו"ט ולא הוי כנפל במקום דיש לו מתירין ומזה יהי' מוכח לכאורה דלא נחשב כרוב לטרפות ואם לא בדקוהו אסור אף בדעבד דלא כמש"ל. ולפמ"ש הוי א"ש מה שהקשו הכל דר' ירמי' גופא תכא מפני שצריך לחסמן ומה מבעיא לי' ולמה לא פשיט לי' דל"ח למפני שבודקן ולפמ"ש א"ש די"ל התם שאני די"ל כיון שהי' קודם יו"ט כבר הוחזק הרוב קודם יו"ט משא"כ כאן שכלה המעל"ע ביו"ט ורק הש"ס פשיט לי' תחלה מכח כ"ש אם התם שהי' מעיו"ט כיון דאין כ"מ לדינא כ"כ נחשב כנולד רק ביו"ט מכ"ש באם כולד באמת רק ביו"ט דמחזיקינן ריעותא ואין הולכין אחר הרוב ביו"ט אבל להיפוך אם אמרינן מפני שצריך לחסמן אין ראי' די"ל דמ"ע כיון שנולד קודם יו"ט כבר הוחזק משא"כ בנולד ביו"ט וא"ש. ובהיות כן י"ל דתרתי טעמא צריכי לחסמן ולבודקן כיון דקיי"ל מכשירי אוכל נפש דא"א מעיו"ט מותר ביו"ט א"כ ממ"נ אם היו רעפים הללו בעיו"ט בזה ל"ש הטעם מפני שצריך לבודקן כיון דהרוב הוחזק מעיו"ט ובע"כ הטעם מפני שצריך לחסמן והוי תקון כלי אבל באם לא הי' הרעפים הללו מעיו"ט רק היום ביו"ט נתוודע מהם שיצטרך להם א"כ בזה ל"ש הטעם לחסמן מכח דהוי מכשירין שא"א ולכך בזה צריך הטעם דלבודקן דבזה לא הוחזק הרוב מעיו"ט רק היום ולכך לא מהני מכח דמחזיקינן ריעותא ביו"ט תה הוי בעיא דר' ירמי' אם הטעם מפני שצריך לחסמן לבד ובא"א מעיו"ט מותר או הטעם נמי מכח שצריך לבודקן ואז אף בא"א מעיו"ט אסור מה"ט דצריך לבודקן וא"ש ודו"ק.
גמ' א"ל תנינא מפני שצריך לבודקן וכו'. לכאורה אינו מובן מה ראי' הוא זה ומה מדמה הרעותות להדדי דלמא לפקעי שכיח ובהמה ששהתה מעל"ע ל"ש בה טרפות ונראה דא"ש לפמש"ל דבחול ידע הש"ס דבדעבד לא מחזיקינן ריעותא ועיקר האיבעיא הוי ביו"ט מכח די"ל איסור יו"ט חמור ולכך פושט הש"ס כך כיון דחזינן דחיישי דלמא פקעי אף דהוי רק חשש דרבנן והוי ספק דרבנן ובעלמא קיי"ל ספק דרבנן לקולא ואין זה בכלל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה כיון דאינו מתכוין עבור כן רק עבור ד"א להשתמש בהם וא"כ הוי ספק דרבנן ובע"כ דיו"ט חמור מכל איסורין וחיישינן אף לספק דרבנן, לכך ה"כ אף דבחול לא מחזיקינן ריעותא בדעבד איסור יו"ט הוי חמור וחיישינן ועיקר בעיות הש"ס הוי רק אם איסור יו"ט חמור משאר איסורין שבתורה או אינו חמור ולכך פשיט לי' שפיר דחזינן דחמור כיון דחיישינן אף לטרחא שלא לצורך וחשש דרבנן ודו"ק. והנה קשה לי על הש"ס מה ראי' מכשירין לאוכל נפש עצמו דלמא במכשירין חיישינן ומחזיקינן ריעותא משא"כ בבהמה ועוף שנדרסו דהוי אוכל נפש לא מחזיקינן ריעותא וכמו דיש חילוק באפשר מעיו"ט בין מכשירין לאוכל נפש כן נמי בזה י"ל דבמכשירין חיישינן לריעותא משא"כ באוכל נפש לא מחזיקינן ריעותא וצ"ע בזה.
גמ' אנן מפני שצריך לחסמן משנינן לה עיין בצל"ח מה שהקשה א"כ נוכיח להיפוך מזה ייע"ש. ובאמת לק"מ כלל דהרי רש"י פי' בד"ה מפני שצריך לבודקן וטרח טרחא דל"צ א"כ הוי רק חשש טרחא שלא לצורך והוא גופא דרבנן ואם הוי ספק הוי ספק דרבנן והש"ס מכח כיש פשיט דאם לספק דרבנן חיישינן מכ"ש לשל תורה אבל להיפוך א"א לפשוט דשאני רעפים דהוי רק חשש טרחא דרבנן דל"צ אבל בשחיטה דיש כאן לאו של תורה י"ל דשפיר חיישינן לספק ומחזיקינן ריעותא. מיהו להך לשנא דמפני שצריך לחסמן י"ל שפיר דכיון דיש כאן מלאכה של תורה א"כ י"ל דבאם לא הי' אפשר לו לעשותו מעיו"ט הוי מותר ללבנו ביו"ט דהוי מכשירי אוכל נפש דא"א מעיו"ט כמו דמותר לתקן שפוד שנשבר וסכין להשחיז לר"י דמתיר במכשירין כן לא הי' לנו לחוש לחסימה אם לא הוי אפשר מעיו"ט אך בזה כיון דיש כאן מלאכה דאורייתא רק דהותר מכח צורך יו"ט שפיר יש לחוש דלמא פקעי וא"ל דהוי ספק דרבנן דבזה הוי של תורה ממש. אך קשה לפי"ז מה מבעיא ר' ירמי' בנדרסה וכו' ולמה לא מבעיא בזה עצמו אם מותר ללבן רעפים שלא הי' אפשר מעיו"ט ללבנם אי נימא דהכונה של צריך לחסמן היינו מכח גוף המלאכה ומיירי באפשר מעיו"ט אבל בלא אפשר הרי קיי"ל כר"י דלא חיישינן לתקון כלי או הכונה אף בא"א מעיו"ט ומכח דמחזיקינן ריעותא דלמא פקעי וחילל יו"ט מן התורה וצ"ע בזה. והנה ע"ק לי מ"ט לא משני לי' בלא זה דהתם לא הו"ל חזקת היתר וכאן בבהמה יש לה חזקת היתר דמעיקרא דכשרה היתה והט"ז ביו"ד סי' ט"ו הקשה מזה לדחות דברי הב"ח ייע"ש וקשה אכתי באמת למה לא דחה הש"ס כן והי' כראה מזה ראי' לדעת רש"י דס"ל דבהמה בחי' בחזקת איסור אמ"ה עומדת מהני אף לשאר איסורין להחזיק מאיסור לאיסור א"כ יש כאן חזקה לאיסורא. ובהכי הוי א"ש מה שהקשו דר' ירמי' בעצמו אמר אנן מפני שצריך לחסמן משנינן לה ולמה לא הוכיח להיפוך דמוכח דל"ח לשמא פקעי ולא מחזיקינן ריעותא ולפמ"ש א"ש די"ל דהתם שאני דליכא חזקה לאיסורא ובזה איכא חזקה לאיסורא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת, מיהו לפמ"ש התב"ש בסי' כ"ט דהיכי דאיתרע כבר יצא מן הרוב א"כ א"ש דשפיר פשיט לי' מרעפים דא"ל דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא דכיון שעכ"פ נדרסה אזיל לי' חזקה דמעיקרא כיון דאיתרע וכ"כ התוס' ופוסקים בספק קרוב לה כיון דעכ"פ זרק לה איתרע חזקת פנוי' כן ה"נ בזה. גם י"ל לפמ"ש הפוסקים בסי' כ' דהיכי דנולד ריעותא מחיים אז אזלינן בתר חזקת איסור א"כ ה"כ כיון דנולד ריעותא מחיים לא מהני חזקת היתר ובהכי א"ש מה שהקשינו לעיל על לשון ביו"ט מ"ש מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט והיינו דלענין טרפות הוי פשיטא לי' דאם נאבד בלא בדיקה דכשר מכח דנשחטה הותרה והוי ס"ל דאף בנולד ריעותא מחיים אמרינן נשחטה הותרה אך היינו דוקא לענין טרפות דאין כ"מ לנו רק לאחר שחיטה ואז הרי כבר נשחט ושייך לומר נשחטה הותרה אבל לענין לאו דיו"ט דהוי עיקר הספק קודם שחיטה אם מותר לשחטו בכה"ג ל"ש נשחטה הותרה ואז בודאי י"ל דחוששין לחזקת איסור שבה ולכך מבעיא לי' אם מחזיקינן ריעותא ביו"ט דייקא. ובהכי הוי א"ש לשון הרא"ש דכתב דקיי"ל כר' ירמי' מכח דר"ל כן ס"ל ותמה היש"ש דהרי דלמא תרוייהו איתא ובפרט סרי ר"י עצמו הוי תנא מפני שצריך לחסמן ואעפ"כ בעי בעיא זו וגם מה בכך הרי ר' יוחנן ס"ל להיפוך ייע"ש. והנה באמת הי' נלפע"ד דלק"מ דמי הגיד לו דכוונת הרא"ש לענין איבעיא זו דודאי איבעיא דלענין שחיטה י"ל דגרע כיון דאיתיילד ריעותא שנדרסה גם הוי חשש מלאכה של תורה משא"כ ברעפים דהוי רק חשש טרחא דל"צ וליכא ריעותא וזה הוי ספיקו דר"י ועיקר דברי הרא"ש רק לגופא דדינא גבי רעפים אם חיישינן לכך ונ"נ נ רבתי דאם הטעם מכח שצריך לחסמן ממילא אם לא הוי אפשר מעיו"ט מותר לעשות כן ביו"ט דהוי מכשירין שא"א מעיו"ט דמותר כמש"ל וכמו גבי שפוד שנרצף וכו' ובפרט אי נימא דס"ל להרא"ש כדעת הרי"ף ורמב"ם שכתב היש"ש דבכל קדרות שייך לבון ובכל רעפים א"כ הוי תמיד א"א מעיו"ט דאף אם ילבנו מעיו"ט גם למחר יהי' חסום וא"כ הוי כלא אפשר מעיו"ט ובע"כ הך משנה דאין מלבנין הוי רק כרבנן דס"ל מכשירין שא"א אסור אבל לדידן יהי' מותר לגמרי אבל לטעם מפני שצריך לבודקן בכל ענין יהי' אסור, אך באמת מלשון הרא"ש שכתב שם גבי תנורים וז"ל וא"ת כיון דבחדשים מיירי מדצריכי עדיין חסום א"כ בלא הפגת צונן יהי' אסור אפילו היסק הראשון כדאמר לעיל הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לחסמן וכו' הנה מכל זה מוכח דהרא"ש ס"ל דרק בהיסק הראשון שייך חסום ולא יותר, וע"פ נראה דבאם ל"ה אפשר מעיו"ט ודאי דמותר ביו"ט להך טעמא דחוסמן ולהך טעמא דבודקן בכל ענין אסור ולכך כתב הרא"ש להוכיח מדברי ר"ל רק זה דאנן קיי"ל מפני שצריך לחסמן דודאי לא לחנם נקטט ר"ל ומשום לבון רעפים נגעו בה למה לי' להזכיר זה ואטו לא הוי אפשר לתרץ בקיצור בקדרה חדשה ומשום חסום נגעו בה אלא ודאי דבא לאשמעינן מלתא אגב אורחא דטעמא דלבון רעפים הוי מכח שצריך לחסמן ולכך אם הוי טעמא מכח שצריך לבודקן א"כ עה נ"מ בטעמא מכח שצריך לחסמן הלא בלא"ה בכל ענין אסור מכח צריך לבודקן ולמ"ל הך טעמא אלא ודאי דס"ל דליכא רק הך טעמא לבד ולכך כיון דיש א"ד מפני דצריך לחסמן וגם ר' ירמי' הוי ס"ל כן א"כ נהי דר' יוחנן ור"ז מתני מכח שצריך לבודקן והוי תרי נגד תרי מזה מוכיח הרא"ש דר"ל כמי ס"ל כן וא"כ הוי תרי נגד תלתא ולכך קיי"ל כמ"ד שצריך לחסמן דרבים נינהו ונ"מ אם א"א מעיו"ט מותר זה כוונת הרא"ש ואין כוונתו לדין שחיטה כלל. אך גם להבנת היש"ש דהרא"ש קאי לענין שחיטה י"ל דס"ל להרא"ש דמה דבאמת מבעיא לי' לר"י ולא פשיט לי' להיפוך היינו מכח די"ל דשאני רעפים דליכא חזקה לאיסורא אבל כאן דנולד הריעותא מחיים ויש כאן חזקה דאמ"ה ומחזיקין מאיסור לאיסור ויש כאן חזקה לאיסורא ולכך א"ש דברי הרא"ש דהנה בתשובות שלי כתבנו דסברא של רש"י דבהמה בחיי' בחזקת אמ"ה וסברת התוס' מכח אינה זבוחה תליא בפלוגתא המפורש בש"ס חולין דף י' דר"ח בן אנטיגנוס אמר משום ר"א בר ינאי טרפה ואסורה באכילה ובמתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא ומפרש שם הש"ס דפליגי בדר"ה ייע"ש. ובפרש"י והוכחתי מזה שם ומלשון רש"י דלמ"ד טרפה ס"ל דחזקת איסור לא הוי מכח אינה זבוחה רק מכח דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור אמ"ה לאיסור טרפה א"כ תינח לאיסור כיון דבין מכח אמ"ה בין מכח טרפה אסור הוא ושקולין הם לכך מחזיקין מאיסור לאיסור דדמי להדדי אבל מאיסור לטומאה אין מחזיקין דאיסור וטומאה ענינים נפרדים הם אבל במתניתא ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור רק מכח חזקת שאינה זבוחה דהוי כלא נעשה מעשה דמוקמינן לי' בחזקת שלא נעשה מעשה לכך אף מטמא כיון דהוי בחזקת שאינה זבוחה הוי כנבלה ייע"ש וא"כ לפ"ז לדידן דפוסק הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה דהוי נבלה מוכח דקיי"ל דהוי מכח חזקת שאינה זבוחה ולכך א"ש הכא דבעיא דר"י הוי רק לשטתו דרחב"א ור"א בר"י [הן אמת דהדבר תמוה דכאן ובחולין הוי הגרסא דאר"א בר"י משום ר"א בן אנטיגנוס ובחולין בפ"ק שם הוי הגרסא להיפוך דר"א בן אנטיננוס אמר משום ר"א בר' ינאי (וכן הוי בחולין דף כ"ו הגרסא כמו בדף י' ומוכח דכאן הוי טעות והבן) משמע שהוא הי' הרב והוא התלמיד וכו' ואפשר ט"ס הוא במקום אחד] ועכ"פ כוונת ר' ירמי' למבעיא רק לשטתו דר"א בר"א ור"א בר"י כיון דהוא ס"ל טרפה ואסורה באכילה ומוכח דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ י"ל נהי דברעפים ל"ח מכח שצריך לבודקן היינו דליכא חזקה לאיסורא אבל הכא כיון דבהמה בחזקת אמ"ה עומדת מחזיקין ממנה איסור למלאכת יו"ט להחזיקה בחזקת טרפה ואסור לשוחטה ביו"ט אף דזה הוי איסור אכילה וזה איסור מלאכה מ"מ כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור ודוקא לאיסור וטומאה הוי ענינים נפרדים אבל מאיסור אמ"ה לאיסור מלאכה כמו דמחזיקין מאמ"ה לטרפה מחזיקין ממנו לאיסור מלאכה לכך אפשר דאסור לשחטו ביו"ט ומבעיא לי' שפיר אבל לדידן דקיי"ל כמתניתא דהוי נבלה ומטמאה במשא א"כ לא מחזיקין מאיסור לאיסור רק מכח דמוקמינן לי' בחזקת שלא נעשה א"כ תינח לטומאה אבל לשוחטה ביו"ט הוי בחזקת היתר ול"ש בזה חזקת שאינה זבוחה לחשש טרפות בעלמא לכך הדר דומה ממש לרעפים דלא חיישי' לי' מכח שצריך לבודקן, רק אכתי יש ספק אולי כמ"ד מכח שצריך לבודקן א"כ מוכח שאף ברעפים חיישינן א"כ ה"ה בשחיטה לכך הביא ראי' מדברי ר"ל דס"ל מכח שצריך לחסמן והיינו כיון דנקט מכח לבון רעפים נגעו בה מוכח דבא לאשמעינן מלתא אגב אורחא דדוקא מכח שצריך לחסמן הוא ולא מכח לבודקן דאל"כ למה לי הך טעמא גבי רעפים כיון דבלא"ה אסור מכח שצריך לבודקן ובע"כ דס"ל רק הך טעמא לבד וכיון דאמרי לה ור' ירמי' ור"ל רבים נינהו נגד ר' יוחנן ורבה בב"ח הכי קיי"ל וכיון דברעפים ל"ח ה"ה בזה לדידן דקיי"ל כמתניתא דנבלה ומטמאה במשא ולכך גם הרמב"ם פסק כן לקולא מה"ט כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב:
גמ' הכא בקדרה חדשה עסקינן וכו'. עיין בהרא"ש מ"ש וע"ש ביש"ש וצל"ח ולפמ"ש נראה להסביר הדבר יותר את דברי הצל"ח והוא דהרי זה ידע הש"ס דהיכי דהרוב כבר הוחזק מהני אף ליו"ט רק דמבעיא היכי דלא הוחזק כבר ולכך אם ל"ח לחסום א"כ אין כ"מ לנו ברוב זה אם פקעי לשום דין רק ליו"ט אם לחוש בזה לטרחא דל"צ לכך מה"ט הוי רק לזה לבד וראוי להחזיק ריעותא דאין הולכין בדשיל"מ בתר רובא אך אם חיישינן לחיסום א"כ נ"מ בזה דאם חסמן דלוקה וא"ל דהוי דבר שאין מתכוין דהוי פסיק רישי' וא"ל דלמא יפרק דהרי אזלינן בתר רובא א"כ כיון דהרוב הוחזק לכך לענין שיתחייב בחסום שוב מהני אף הך רוב דלא ניחוש לטרחא דל"צ כיון דהרוב כבר הוחזק ולכך אי הא לא קיימא הא כמ"ש הצל"ח וא"ש ודו"ק:
גמ' ואין אופין בפורני מכח שמא תפחת וכו'. קשה לי מ"ט לא פשיט הש"ס מהא דמחזיקינן ריעותא וחיישינן דזה הוי ברייתא מפורש דחיישינן לשמא תפחת א"כ מוכח דמחזיקינן ריעותא ואף לפמ"ש התוס' דמיירי בפורכי גדולה וי"ל שיותר שכיח שתפחת ממ"נ אם כבא לחלק בין השכים או לא אף אנו נחלק בין רעפים לשחיטה ומה מדמה הש"ס דלמא ברעפים שכיח דפקעי וחיישינן מפני שצריך לבודקן ובדרוסה כיון ששהתה מעל"ע ל"ש ובע"כ דס"ל להש"ס דאין סברא לחלק רק אם מחזיקינן ריעותא חיישינן בכל דוכתא ואם ל"ח ל"ח כלל א"כ ה"כ בזה לפשוט מהא דחוששין שמא תפחת ומוכח דמחזיקין ריעותא ביו"ט ובפרט לפי מה דס"ד של התוס' דלא ידעו מהך דמיירי בפורני גדולה דשכיח טפי למה לא הקשו גם מזה דמ"ט לא פשיט מהא דחיישינן וצ"ע כעת:
רש"י ד"ה מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט כלומר מכח חומר מלאכת יו"ט. הנה להבין כוונת רש"י בזה דשפת יתר הוא ומה בעי בזה. אך כראה דדבר גדול דיבר דהי' קשה לו מ"ש מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט דתיבת ביו"ט הוא למותר והי' די לומר מי מחזיקינן ריעותא או לא וגם הוי קשה יותר מה ששאל ביו"ט ולמה לא שאל אף בחול דממ"נ אם ס"ל כל ספק טרפה יהי' מותר לשחטו ביו"ט למה מבעיא לי' דוקא כהך דינא ובזה הי' מוכרח להביא מהמשנה של דרסה וכו' ולמה לא מבעיא בקיצור ספק טרפה אם מותר לשחטה וכו' ובע"כ שזה לא מבעיא לי' כמ"ש הפ"י דבזה ודאי דאסור ומבעיא לי' רק בזה א"כ הו"ל למבעיא אף בחול כגון שנשחט ונאבד אחד מהאיברים הצריכין בדיקה אם לא מחזיקינן ריעותא ומותר בדעבד או אסור בדעבד וממילא נדע אם בדעבד מותר יהי' מותר לשחטו ביו"ט ואם אסור יהי' אסור לשחטו ביו"ט ולכך בע"כ ל"ל דבחול ידע הש"ס אם נאבד בלא בדיקה דמותר רק דהאיבעיא הוי אי נימא דלאו מלאכת יו"ט חמור מלאו דטרפות דיו"ט הוי עשה ול"ת וטרפות רק לאו בעלמא לכך מי נימא דבכה"ג חיישינן למיעוטא או לא וז"ש הש"ס מי מחזיקינן ריעותא ביו"ט כלומר בחול ודאי לא מחזיקינן ריעותא רק דמבעיא לן אם מחזיקינן ריעותא ביו"ט וז"ש רש"י כלומר מי מחזיקינן ריעותא מכח חומר מלאכת יו"ט אבל בחול לא מחזיקינן ריעותא. ובהכי א"ש דיוק לשון הש"ס דהביא תנן התם דרסה וכו' ולמה הביא כן ואטו לא הוי ידענו בלא זה הך דינא וכך הול"ל בקיצור בעי ר"י בהמה ועוף שנדרסה ושהתה מעל"ע מי מחזיקינן ריעותא וכו' אך נראה דא"ש דהנה ממשנה גופא מוכח דבדעבד מהני בלא בדיקה דאם הוי צריך בדיקה אף בדעבד לא הו"ל למתני סתם כשרה כיון דבעי בדיקה והוי בכלל טרפה כל כמה דלא בדק לי' ולכך הו"ל למתני בכלל טרפה תחלה וכך הול"ל אם שהתה מעל"ע ובדקה ונמצאת יפה כשרה ומדתנא תחלה סתם כשרה משמע דבאמת מדינא כשרה בלא בדיקה רק דאח"כ אמר דלכתחלה צריכה בדיקה כיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא ולכך הביא הש"ס הקדמה זו דבלא"ה לא הו"ל למבעיא די"ל דפשיטא דדינו ככל ספק טרפות דאסור לשחטו ביו"ט לכך ראה להביא הך משנה דנקט כשרה תחלה ומשמע דבדעבד כשר בלא בדיקה ובע"כ מוכח דיש כאן רוב להיתר ולא מחזיקינן ריעותא ולכך מבעיא לי' אם מותר לשחטו ביו"ט וכו'. ובהכי א"ש על נכון לשון הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט שכתב בהמה או עוף וכו' מותר לשחטה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל, והנה לכאורה הוא שפת יתר דלמה סיים ותבדק הלא פשיטא דדינו כמו בעלמא ועיקר הרבותא הוי דמותר לשחטו ביו"ט אבל גוף דינו כדינו בחול כך דינו בשבת אך נראה דדבר גדול דיבר דיש מקום לכאורה לומר דביו"ט יהי' מותר לאכלו בלי בדיקה דאינו דומה לטרפות הריאה דשכיח אבל בזה כיון דשהתה מעל"ע ל"ש בה הטרפות עוד רק בחול צריך בדיקה מכח כיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ בחול דליכא רק הך לאו נחשב איכא לברורי אבל ביו"ט דיש לאו כנגדו אם ימצא טרפה חילל יו"ט שלא לצורך א"כ ה"א דמה אולמא דהך מהך אם יבדוק וימצא טרפה לא יעבור על איסור טרפות אבל אז עבר על לאו דיו"ט ואם לא יבדוק ויאכל הך יתכן להיות שיעבור על לאו דטרפות אבל לא עבר על לאו דיו"ט כיון שאכל ממנו א"כ בזה ה"א דהוי כליכא לברורי וגם דבין כך או כך יעבור על לאו אחד שוא"ת עדיף ולא יבדוק לכך כתב הרמב"ם דאף דמותר לשחטו מ"מ תבדק. וטעם הדבר נראה דבשלמא אם הי' מקיים שמחת יו"ט באכילה זו שהיתה טרפה והיה נחשב אכילה א"כ אם לא ידע ואכלו קיים שמחת יו"ט ולא עבר אלאו דיו"ט לכך הוי כליכא לברורי אבל באמת אכילת איסור בשוגג לא נחשב אכילה כלל רק אדרבא צער לו וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תרומות במאכיל את פועליו תרומה שנפשו של אדם חותה באכילת איסור והוא מהירושלמי והארכתי מזה במ"א בילדותי ולכך אין כאן אכילה ושמחת יו"ט כלל אם הוי טרפה אף שהוא לא ידע א"כ לא קיים בזה שמחת יו"ט וכיון שלא יתקן בזה לאו דיו"ט הדר דינו כמו בחול כיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. והוכיח הרמב"ם כן מהש"ס דבדיקה בעי דאל"כ מאי פשיט לי' מאין מלבנין את הרעפים וכו' דהתם אם יפקעו טרח טרחא דל"צ וכאן הרי יאכלנו בלי בדיקה ובע"כ דבדיקה בעי ולכך כתב שפיר ותבדק ואם תמצא כשרה אז תאכל וכו', ובזה אני תמה על הפוסקים ביו"ד סי' נ"ח דאנן השתא לא בקיאינן בבדיקה ולא מהני רק בהלכה וכו' ואמאי ניחוש לכך אם באמת בדעבד כשרה ומוכח לפמ"ש בש"ס דל"ב בדיקה וכשר בלא בדיקה וכל עיקר הבדיקה הוי רק מכח איכא לברורי לכתחלה א"כ אנן השתא דאין בקיאינן א"כ ליכא לברורי ונעשה מה שנוכל ואם כא הוי בדיקה הרי כשר בלא זה בדעבד ומזה מוכח דס"ל אף בדעבד טרפה לדינא דש"ס בלא בדיקה אבל הנלפע"ד כתבנו ומוכח כן בש"ס ורש"י ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה ומשום לבון רעפים נגעו בה וכו' הך גזרה וכו'. לכאורה לשונו מגומגם דמה גזרה הוי כאן כיין דנקט חייב חטאת א"כ יש כאן דין תורה וכן כמי בלבון רעפים אם מכח לחסמן הוי יש כאן דין ממש וחיוב של תורה ולא גזרה ומה לשון גזרה דנקט וצ"ע:
רש"י ד"ה עומד אדם על המוקצה כו' כגון דאחזו ולא אחזו וכו'. עיין במהרש"א מה שהקשה דא"כ לעיל דף כ"ז דלא ידע מהך סברא דאחזו ולא אחזו הו"ל להקשות מהך משנה ייע"ש ובפ"י וצל"ח. ולדעתי נראה ליישב דהנה מה דפריך הש"ס התם אי דלא אחזו כי אזמני' מה הוי זה יהי' רק לר"י ולא לר"ש דהרי בעיקר פלוגתא דר"י ור"ס דר"י אית לי' מוקצה ולר"ש לי"ל היינו מכח דר"ש ס"ל דבכל דבר שאינו ראוי האדם יושב ומצפה מתי יהי' ראוי כמ"ש בכמה דוכתא ה"ט דאדם יושב ומצפה ועיין בתוס' פ"ק דחולין שכתבו דאף בבהמה בריאה שייך יושב ומצפה שמא ישחטנה ככרי ייע"ש א"ם מוכח מזה דבכל מה דאפשר להיות שייך יושב ומצפה אבל ר"י לא ס"ל הך סברא דיושב ומצפה לכך אית לי' מוקצה ולכך ה"נ בגרוגרת וצמוקים נהי נמי דלא אחזו בה"ש כלל כיון דאפשר שידמן שיהיו נעשין ראוין בשבת כמו שהי' באמת שנעשו ראוין בשבת א"כ אדם יושב ומצפה עליהם מתי יהיו ראוין ולכך ראוי לומר דל"ה מוקצה לר"ש ומ"מ בלא הזמנה לא מהכי כלל דשאני גרוגרת וצמוקים דדחי' בידים ממש ולכך בלא הזמנה לא מהני כלל אבל כי אזמני' א"כ עכ"פ מה שדחי' בידים כבר תקין במה שהעזמינן ומחשבתו מהני עכ"פ לתקן מה דדחי' בידים ונראה כמסיח דעת ממנו בעצמו בזה מהני מה שחוזר ומזמינו ושוב אף דאינו ראוי הוי רק כשאר מוקצה ואדם יושב ומצפה מתי יהי' ראוי לכך שוב מותר רק לר"י דלא ס"ב יושב ומצפה לכך אף הזמנה לא מהני דסוף סוף לא הוי ראוי בה"ש ולא ידע אם יהי' ראוי למחר. ולכך א"ש דהש"ס בדף ך"ז לא הוי מצי פריך ממשנה דידן די"ל דמתני' אתיא כר"ש דל"ל מוקצה רק הרי בגרוגרת וצמוקין ר"ש מודה אבל כי אזמני' מהני דאדם יושב ומצפה ומיירי בלא אחזו ובפרט דבשבת סתם לן תכא כר"ש ולכך י"ל דאתיא כר"ש אבל בהך ברייתא דהי' אוכל בתאנים פריך שפיר דשם מסיים וכן אתה מוצא בשאר פירות באפרסקין וכו' והרי בשאר פירות חולק ר"ש ול"ל מוקצה כלל בהם אף דדחי' בידים כמו שמוכח בשבת דף י"ט, וכן מבואר בדברי השעה"מ בה' יו"ט בסוגיא זו דעומד אדם על המוקצה שר"ש פליג בשאר פירות, וכן מוכרח לפרש דברי הלח"מ בדין זה שתירץ דהרמב"ם מיירי אף בשאר מוקצה ולכך נקט יו"ט ולכאורה אינו מובן לפי מה שמתרץ הירושלמי והתוס' דלכך בעינן כאן שירשום מכח דאקציי' בידים א"כ בע"כ הרמב"ם מיירי באקצי' בידים א"כ הרי בזה ר"ש מודה ומה לי גרוגרת וצמוקים מה לי שאר מוקצה בע"כ כמ"ש דבשאר מוקצה אף דדחי' בידים חולק ר"ש וכמ"ש השעה"מ הנ"ל. ובזה נדחו דברי הצל"ח שכתב ליישב קושיות המרש"א הנ"ל די"ל דהמשנה מיירי אף בפירות העומדין לסחורה וכו' דז"א דהיכי דלא דחיא בידים א"כ ל"ב שירשום ובע"כ מיירי בידים. א"כ עכ"פ מוכח דבשאר פירות אף דדחי' בידים חולק ר"ש ומתיר א"כ הת בברייתא דקתני וכן אתה מוצא בשאר פירות בע"כ ר"י הוא דאית לי' מוקצה ולכך פריך שפיר דלר"י כי לא אחזו כי אזמני' מה הוי אבל במשנה דידן י"ל דמיירי רק כגון גרוגרת ואתיא כר"ש. ומה שפרש"י כאן דאחזו ולא אחזו היינו לפי המסקנא דמסיק הש"ס דשבת אינו קובע בלא נגמרה מלאכתו ומה שנקט דין זה בשבת הוי כדי להשמיענו טבל מוכן הוא אצל שבת ואם אתיא כר"ש מה חידוש הוא זה הלא בכל דוכתא לי"ל לר"ש מוקצה ומה"ת יהי' טבל יותר מוקצה מכל המוקצה ולכך בע"כ דאתיא כר"י דאית לי' מוקצה א"כ לדידי' כי לא אחזו לא מהכי הזמנה לכך הוכרח רש"י לפרש דאחזו ולא אחזו אבל התם למה דלא ידע מהך סברא דאחזו ולא אחזו לא הוי מצי פריך מהך משנה די"ל כסברת ר"כ דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו ובא לאשמעינן כאן דין אחר דשבת קובע אף בלא נגמרה מלאכתו ולכך שוב י"ל דאתיא כר"ש דלי"ל בכל דוכתא מוקצה ולכך מהני הזמנה משא"כ רש"י פי' לדידן לפי המסקנא והלכתא וא"ש ודו"ק זה כראה בעז"ה נכון מאוד ליישב קושיות מהרש"א הנ"ל. ועיין זה בשבת דף מ"ה מפורש שם דמוקי הך ברייתא דהי' אוכל בתאנים כר"י דלר"ש לי"ל מוקצה בשאר מיני פירות א"כ כיון דמפורש הוא שם דאתיא רק כר"י לכך פריך שפיר כאן כי אזמני' מה הוי. ות"ל יתברך שהנחני בדרך האמת:
תוס' ד"ה ועוד אר"א וכו' והא דאפסקי' זהו לפי שרוצה לשנות מילי דאור גבי הדדי. לכאורה לפ"ז לא היו צריכין לכל האריכות הזה רק לומר דזה הוי במלתי' אפסקוה. דבעי למתני מילי דאור בהדדי והוי במלתי' אפסקוה אך המעיין בערובין שם א"ש דהרי מה דאמרו רבנן שם לא אמרו בית סאתיים אלא לגנה וכו' ודאי הוי במלתי' טפי ומ"מ נחשב שם שלא במלתי' מכ"ש בזה דהוי דין אחר דהוי שלא במלתי'. ובזה נדחו דברי הפ"י שמתרץ קושיות רש"י ותוס' דהכונה דלר"א מותר להוציא אור דהוי מכשירין שאפשר מעיו"ט ייע"ש ומה בכך מ"מ לא נחשב במלתי' טפי ממ"ש שם רבנן לא אמרו בית סאתיים אלא לגנה וקרפף הרי זה פלוגתתם בעצמו ואעפ"כ כיון דרבנן אפסקי' לא נחשב יחד ול"ש ועוד מכ"ש בזה דאפסקי' בדין אחר ממש אף דהוי רק לרבנן דל"ש לומר ועוד כיון דאפסקי' בד"א ת"ב. והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מה' יו"ט העומד על המוקצה בעיו"ט וכו' וכתב הה"מ מה דנקט ביו"ט ולא נקט בשבת לפי דלא קיי"ל מוקצה בשבת והלח"מ תמה עליו דהרי בגרוגרת וצמוקים אף ר"ש מודה ונדחק ליישב בדרך אחר ייע"ש ובאמת לק"מ דדוקא בלא אחזו כלל מודה ר"ש אבל כאן בע"כ איירי באחזו ולא אחזו כפרש"י דבלא"ה לא מהכי לי' הזמנה ובע"כ מיירי באחזו ולא אחזו ובזה שוב א"צ הזמנה לר"ש כלל וכמש"ל דמוכרח כן מלשון רש"י ומן הס"ס דבלא"ה מנ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת דלמא אתיא כר"ש ובפרט דמיירי בשבת ובשבת סתם לן תנא כר"ש בע"כ בזה לר"ש לי"ל מוקצה כלל באחזו ולא אחזו ולכך ממילא שפיר כתב הה"מ דאכן לית לנו מוקצה בשבת וא"ש שוב ראיתי בשעה"מ הרגיש בחילוק זה וכוונתי לדעתו בזה אך בהוכחה מרש"י הנ"ל לא הרגיש כלל ייע"ש. ועיין לקמן בש"ס ד"ה טבל מוכן הוא אצל שבת מ"ש ליישב דברי הה"מ בדרך אחר ייעש"ל: