בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף לג.
גמ' חזרא וכו'. הנה בפלוגתת שני הלשונות עיימ"ש בק"א סי' תק"ב ועוד אפשר לומר לפמ"ש בק"א שם סי' תק"ב די"ל דלצלות בו נחשב תקוני מכא כמו לחתות בו אש לפ"ז י"ל דבזה א"ש מה שהקשיתי שם מ"ש דנקט לצלות בגחלתו ולא נקט דראוי לעשות בו מדורה ייע"ש ולפמ"ש י"ל דודאי מטעם טלטול הי' מותר כיון דעכ"פ ראוי לטלטלו לשום דבר לא הוי עליו תורת מוקצה כלל רק דתקון מנא שייך בזה אם לא הי' ראוי לצלות בו כלל א"כ הוי הצלי' ענין חדש בו לכך נחשב מתקן מנא לכך מחדש מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו א"כ כיון דהי' מוכן לצלי שוב לא נחשב מתקן מכא מחדש אבל אם לא הי' ראוי לצלי הוי בזה מתקן מנא ולאידך לשנא דס"ל אף ברטיבתא מותר ס"ל דאין בזה מכח תקון מנא ולכך אף דלצלות בו אינו ראוי בפ"ע מ"מ חולק על רבא באוד דדריש מכח תקון מנא רק דס"ל דאין בזה תקון מנא רק מוקצה ולכך כיון דעכ"פ ראוי לשום דבר לטלטלו כמ"ש הר"ן והובא בהג"ה ס' תק"ב דלהסיקו בהיסק גדול שרי לכך לא הוי מוקצה. וזה הכלל לטעם מוקצה מהני אם ראוי לשום דבר ולטעם תקוני מנא בעינן שיהי' דוקא מעין אותו מלאכה ואנן דקיי"ל כרבא קיי"ל דרטיבתא אסור כנלפע"ד:
גמ' למימרא דרבא כר"י ס"ל. עיין בצל"ח מ"ש בזה וכל דבריו תמוהין מה שהקשה דגם בשברי כלים יהי' מותר להסיק ע"י ביטול ברוב הלא אין מבטלין איסור לכתחלה ועיקר הטעם דבכלים מהני ביטול מכח דעדיין היתר הוא כמ"ש המג"א סי' תק"ז אבל בלא"ה אסור וא"ל מכח דמקלי קלי איסורא זה לא מהני רק אם כבר נתערב להוסיף עליו אבל לא לבטלו כשהוא בעין זה הסכמת רוב הפוסקים. וגם מ"ש דעיקר האיסור הוי מכח טלטול וכו' הרי טלטול מותר לשמחת יו"ט ואוכל נפש ובע"כ דעיקר האיסור הוי מכח הבערה לא מכח טלטול ודו"ק:
גמ' והאמר רבא לשמעי' טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא וכו'. קשה לי בתרתי חדא לשיטת הבעה"ע דס"ל להלכתא כמ"ד אפילו נפש בהמה במשמע א"כ קשה מה פריך נימא כמו דטלטול מוקצה מותר לשמחת יו"ט כן ה"נ כיון דנפש אפילו של בהמה במשמע מותר אף לבהמה לטלטל מוקצה וכיון שלשדות מעי' לשונרא הוי רק טלטול לבד ולכך מותר מכח נפש אפילו בהמה במשמע ומה פריך מרבא לשיטת בעה"מ וצ"ע. וע"ק יותר לפי מה דקיי"ל בסי' ש"ח ובסי' רס"ו בשכח כיסו עליו דמוקצה כ"ז שהוא בידו יכול להניחו באיזה מקום שירצה א"כ ה"כ מה קושיא הרי כיון שהי' צריך לצלות האווזא לאכילה היה מותר לו ליקח הבכי מעיים מהם לתקן אכילתו כמו דקיי"ל דטלטול מוקצה מותר לשמחת יו"ט וא"כ כיון שהותר לו ליטול מן האווזא שוב הוי בידו ויכול להניחו למקום שירצה לכך הותר לו להוליכו גם להשונרא ומה קושיא. ולכאורה צע"ג ונראה דמזה יהי' ראי' למ"ש המג"א בסי' רס"ו מה שהקשה שם דאם מותר להוליכו למקום שירצה ממה דאמרינן שהמתין מלקבל שבת עד שיצניע שם השופר ותירץ דמ"מ לכתחלה טוב לעשות שלא יבא לידי כך ייע"ש והנה תירוץ זה מוכרח לומר גם בדברי הג"א שכתב בפ"ג דביצה דהבודק טרפה ביו"ט צריך לבודקה סמוך לאשפה שאם תטרוף ישליכנה שם והלא מותר להוליכו לאיזה מקום שירצה בע"כ דלכתחלה טוב הוא שלא יבא לידי כך ובזה א"ש גם כאן נהי דאם כבר היו הבני מעיים בידו הי' מותר לו להוליכן אצל השונרא מ"מ הרי לכתחלה טוב שלא יבוא לידי כך והי' לי ליתן עצה יותר טוב שהרי כ"ז שהבני מעיים בתוך האווזא ודאי ליכא איסור טלטול דלא גרע ממטלטלין כנונא אגב קוטמא א"כ הי' לו ליתן עצה טפי להוליך שם כל האווזא אצל השונרא ושם ישדה המעיים ומדלא הזהירו כן מוכח דנתן לו רשות לכתחלה ליקחם באיזה מקום שירצה ומשם יוליך אל השונרא ומוכח דס"ל דאין כאן איסור כלל בזה וא"ש ודו"ק:
במשנה ר"א אומר וכו' וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. עיין בתוס' מה שהקשו על רש"י דא"כ יהי' חכמים דלא כהלכתא וכו', והנה לכאורה לא קשה די"ל דרש"י פוסק כר"נ דרפ"ק דביו"ט סתם לן תנא כר"י והלכתא כן וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם רק דעיקר קושייתם הוי ממ"ש רש"י בדף זה בד"ה והלכתא יבשתא וכו' דאנן לא קיי"ל כר"י משמע דאף ביו"ט לא קיי"ל כר"י ולכך הקשו עליו שפיר. ובהכי א"ש דברי התוס' דלא סתרי אהדרי דכאן השיגו על פרש"י דהטעם מכח דלא נתנו עצים אלא להסקה ובפ"ח דשבת כתבו הם עצמן דטעמא דרבנן ור"א מכח דלא נתנו עצים אלא להסקה וסתרי אהדדי, אך לפמ"ש א"ש דכאן הקשו רק על פרש"י לשטתו דס"ל דאף ביו"ט אין] הלכה כר"י לכך הקשו עליו אבל בשבת כתבו לשיטת עצמן דס"ל הלכתא ביו"ט כר"י לכך כתבו טעם זה של רש"י וא"ש. והנה עפ"י הנ"ל כראה ליישב דברי התוס' הקודמין שכתבו דהטעם דר"א ס"ל דוקא משלפניו מכח דאכילה יש לו מקום קבוע וכו' כמו דמחלק שם הש"ס וכו' ולכאורה תמוה לי טובא דאכתי לס"ד דמקשן שם דפריך ולא ידע מהך חלוקא קשה ממ"נ אם לא אסיק אדעתי' הך חלוקא א"כ הו"ל למפרך מני' ובי' מ"ש משלפניו ומ"ש בחצר ואם הוי ס"ל דה"ה בחצר מה פריך שם ואם ס"ל לחלק בין אכילה לאש א"כ הך חלוקא הוי נמי בבית הכסא ומה פריך, ודוחק לומר דבין אכילה לאש ידע לחלק ובין אכילה לבה"כ לא ידע דכ"ז דוחק דמ"ש. אך כראה דא"ש והוא דהרי המג"ש הביאו הפ"י כתב לתרץ שיטת רש"י מקושיות התוס' מהתם מכח דרש"י גורס כגרסא דידן דהקושיא הוא מחכמים ייע"ש ולדעתי נראה דודאי לא נעלם זה מן התוס' דאף בלא גרסא שלנו מן המשנה גופא מוכח דרבנן אסרו לחצוץ בו שיניו לגמרי דהרי ר"א הוא דקאמר נוטל משלפניו ורבנן פליגי אף בזה א"כ י"ל ודאי דקושיות הש"ס הוי מרבנן, ואדרבא קשה לי על גרסא שלנו למה הוצרך להקשות מן הברייתא דחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ולמה לא הקשה מגוף המשנה וצ"ע. ועכ"פ נראה דלא נעלם זה מן התוס' רק דמ"מ שפיר הקשו דהנה רש"י לשטתו והתוס' לשטתו דרש"י פי' דלכך אסרי חכמים מכח דלא נתנו עצים כו' והוי מכח מוקצה והתוס' הקשו עליו רק דהטעם הוי מכח שמא יקטום ולכך א"ש דהנה לכאורה קשה להטעם מכח שמא יקטום מה פריך הש"ס התם מכאן הרי יש לומר חילוק רב ביניהם דהתם דליכא חשש איסור תורה ודררא דאורייתא רק טרחא שלא לצורך כפרש"י שם לכך איסורא כהך לא גזרו רבנן מכח כבוד הבריות אבל כאן דיש חשש איסור תורה וגזרה אטו דאורייתא שמא יקטום בזה גזרו אף במקום כבוד הבריות ומה קושיא. והרי סוף סוף רוצה להוכיח מכאן דגזרו אף במקום כבוד הבריות א"כ שפיר יש לחלק בין זה דיש דררא של תורה בין היכי דליכא חשש דאורייתא ומה קושיא, וצ"ל דהש"ס פריך רק מר"א דאמר נוטל משלפניו ובע"כ הוא לא גזר אטו שמא יקטום דאל"כ אף מלפניו יהי' אסור ובע"כ דלא גזר וא"כ מ"ט אוסר בחצר בע"כ מכח מוקצה דבחצר הוי מוקצה כמ"ש התוס' במס' שבת שם א"כ קשיא שפיר כיון דליכא גזרה של תורה מ"ט גזרו בי' ולא התירו משום כבוד הבריות. ולכך א"ש דרש"י לשטתו דמפרש טעמא דרבנן מכח מוקצה ולכך הוי קושיות הש"ס התם מרבנן ולכך מפרש דר"א לאו דוקא אמר אבל התוס' לשנותם דהוכיחו אח"כ דטעמא דרבנן מכח שמא יקטום ולכך הוי קושיות הש"ס בע"כ מר"א ומוכח דר"א אינו מתיר רק בשלפניו וא"ש דברי התוס' ולכך שפיר תרצו התוס' דהטעם מכח דיש חילוק בין אכילה וכו' כיון דלטעם רש"י אליבא דרבנן ידעו התוס' די"ל דהקושיא הוי מרבנן רק דהם הקשו עליו דא"כ הוי רבנן דלא כהלכתא וכבר כתבנו דאם ביו"ט קיי"ל כר"י לק"מ ולכך א"ש דהמקשן דהתם י"ל דהוי ס"ל כר"נ דביו"ט סתם לן תכא כר"י וגם לא הוי ס"ל כלל גזרה זו דשמא יקטום וכמו הכא דלא ס"ד דמקשן דגזרינן כן דהתרצן הוא דמשני זה דרבנן גזרו וכו' והמקשן לא הוי ידע מזה דרבנן גזרו בזה ולכך הוי ס"ל דטעמא דרבנן מכח דלא נתנו עצים אלא להסקה כפרש"י ולכך באמת פריך מרבנן ולא מר"א דבע"כ דשלפניו לאו דוקא רק דהתוס' הוי קשה להו על התרצן למה הוצרך לחלק שם בין אכילה לבה"כ כיון דלפי האמת מסיק הש"ס דרבנן גזרו בזה וכן ס"ל להתוס' דהלכתא כר"ש אף ביו"ט א"כ בע"כ הוי טעמא דרבנן מכח שמא יקטום א"כ קשה על התרצן למה לא תירץ דשאני הך גזרה מהך דהתם ליכא דררא דאורייתא משא"כ כאן ובע"כ דעדיין הוי קשה לו מר"א דהוא משמע לי' דשלפניו דוקא הוא אבל בחצר אוסר אף הוא ולכך הוי קשה לי' מר"א ולכך מוכרח לחלק בין אכילה לבה"כ וזה עצמו החילוק בין אכילה לאש וא"ש. ודו"ק היטב ושוב ראיתי בתוס' שבת שם שכתבו הטעם של ר"א דמה שלפניו הוי מוכן לכל מילי אבל מה שבחצר אינו מוכן אלא להסקה וכו' ולכאורה דבריהם שם סותרין למ"ש כאן דכאן חלקו מכח דאכילה יש לו מקום קבוע וכו' והתם כתבו טעם אחר אך נראה דא"ש דהתם כתבו להס"ד דהתם דלא הוי ידע הך חלוקא דמשני שם לכך בע"כ הוי ס"ל דטעמא מכח דלא נתנו עצים אלא להסקה ובאמת הוי [ס"ל] דיש מוקצה כר"י אבל כאן כתבו למסקנא דהתם א"צ לומר דר"א ס"ל כר"י רק גם הוא ס"ל כרבנן רק הטעם מכח דזה הו"ל להכין מאתמול ואסור מכח טרחא דלא צריך כמו התם אבנים דס"ד דאסור מכח זה רק התם התירו מכח כבוד וכו' והכא לא התירו כיון דהו"ל להכין מאתמול, ולכך א"ש כמי מה שהקשינו לעיל דהתם כתבו דטעמא דרבנן הוי מכח לא נתנו עצים אלא להסקה וכאן כתבו מכח שמא יקטום דהתם פרשו כן הכל לפי הס"ד דמקשה משא"כ לדידן אין צורך לכך כנ"ל. אך עדיין בכל זה קשה לי דאכתי מה פריך התם כיון דמוקצה חמור משאר דרבנן ומוקצה עשאוהו כשל תורה כמ"ש התוס' ישנים ומהרש"א ברפ"ק דף ב' ייע"ש והוא מוכרח שם בסוגיא ממה דלא פריך שם לר"נ דהוי ספק דרבנן ולקולא ייע"ש וא"כ לפ"ז מה פריך שם דלמא דוקא בטלטול אבנים דהוי איסורא רק מכח טרחא דל"צ בזה שפיר לא גזרו בי' משום כבוד הבריות אבל הכא דאסור מכח מוקצה דהוי כשל תורה בזה אסרו כדין של תורה ממש דלא הותר משום כבוד הבריות. וצ"ע כעת בזה:
רש"י דיה דרש רבא דסבר לה כר"י הנה יש לדייק דלמה ציין רש"י דבריו על תיבת דרש רבא ולא כן דרכו של רש"י תחלה הו"ל לפרש פי' המלות וטעם גוף הענין ואח"כ כמאן סבר לה כדרכו ולמה תיכף על תיבת דרש ציין דסבר לה כר"י. אך נראה דא"ש דרש"י בא לתרץ דברי עצמו מדברי התוס' דרש"י עצמו אסיק אדעתי' דטעמו מכח תקון מכא והוי קשה לו מה פריך הש"ס למימרא דרבא כר"י ס"ל דלמא בסיפא הטעם מכח דנולד חמור ממוקצה כמו שהקשה המרש"א ופ"י וברישא הטעם מכח תקון מנא, אך צ"ל דתקון מנא ל"ש בזה דהרי הוי מכשירי אוכל נפש ולא גרע משפוד שנרצף ונשבר ביו"ט דמותר לתקנו ואין תקון מכא גדול מזה ולמה יהי' אסור כאן, אך י"ל דהרי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט אין דוחין יו"ט וכאן הי' אפשר לעשותו מעיו"ט להכינו מבעי"ו כפרש"י הואיל ולא עשאו כלי מבעי"ו. אך נראה לא מבעיא לפמ"ש הרא"ש בלשונו דנראה כתקון מכא משמע דל"ה מתקן מנא. ממש רק דנראה כמתקן ובזה כיון דעכ"פ אם לא הי' לו אפשר לעשותן כן מעיו"ט או כגון שהי' לו אוד אחר לחתות בו אש ונשבר ביו"ט וצריך ליקח אחר הי' מותר לעשות כן ולא הוי תקון מנא מכח דהוי מכשירין שא"א מעיו"ט א"ם שוב אף באם הי' לו אפשר מעיו"ט ליכא איסור בזה כיון דתקון מנא ממש ליכא כאן רק דנראה כמתקן ובזה ליכא מ"ע דהרואה יכול לסבור אולי לא הי' לו אפשר מעיו"ט ומותר לו לעשות ביו"ט ול"ש בזה כראה כמתקן ואף גם לפי משמעות התוס' דהוי כאן מתקן ממש א"ש דהרי צריך להבין מה דנקט רבא הני תרי מילי אשה לא תכנוס ליטול ממנה אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו"ט ולמה נקט הני תרי יחד ובפרט אם הוי הטעם מכח תקון מנא א"כ אין טעמם שוה א"כ למה נקט הני תרי יחד ואף אם הוי טעמם שוה למה לא נקט כל דיני מוקצה וכדומה אך הכונה דרבא בא להורות לכו דהוא מיירי דין שלו אף בא"א מעיו"ט ולכך נקטו ואוד שנשבר ביו"ט וכעת צריכה לאחר לחתות בו אש וקמ"ל רבא דיש כאן שני דינין אחד דאסורה לכנוס ליטול אוד חדש וגם זה האוד הראשון שכבר נשבר אסור להסיקו ביו"ט א"כ זה גלי לנו רבא דמיירי שהי' לה אוד אחר לחתות אש ונשבר ביו"ט א"ם מוכח דאף בלא אפשר מעיו"ט כגון זה כיון דהי' לה אחר למה לה להכין אחר ומה"ת תעלה על רעתה שיהי' נשבר לכך הוי לא אפשר ומ"מ אסור ולכך שוב מוכח דל"ה מטעם מתקן דהרי בא"א מעיוי"ט מותר לתקן סכין ושפוד וכו' בע"כ הוי מטעם מוקצה, אך עדיין לא הונח לרש"י כיון דקיי"ל הלכה כר"י ואין מורין כן ורבא עצמו ס"ל כן לעיל דהוי הלכה ואין מורין כן א"כ דלמא לעולם הכונה מכח תקון מכא ואף דנקט בזה ואוד שנשבר ומוכח דמיירי בלא הי' נצרך לו מעיו"ט אכתי הרי אין מורין כן ולכך אסר לי' לרבא ומה קושיא ולכך ציין רש"י על לשון דרש דנהי דאין מורין להתיר אבל ודאי להיפוך מדרש כמי לא דרשינן לאיסור דאיך דריש בפרקא לאיסור אם מן הדין מותר ולכך פרש"י דרש רבא כיון דדרשו בפרקא בע"כ לא הוי מכח תקון מכא דזה מותר בא"א ולפי טעם תקון מכא צ"ל מה דנקט בהדי אוד שנשבר דלא הוי טעמו שוה דזה מכח מוקצה וזה מכח תקון מנא בע"כ לאורוי' דמיירי שהי' לו אחר ונשבר ביו"ט וא"כ שוב הרי קיי"ל כר"י דזה דוחה יו"ט לכך בע"כ דהוי גם זה מטעם מוקצה וכר"י ס"ל ודו"ק היטב. והנה אין לדחות תירוץ הנ"ל ולומר דזה לא נקרא א"א מעיו"ט דמה בכך דהי' לו אחר מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' שיהי' כשבר והו"ל להכין גם זה אך ז"א דמפרש"י דף כ"ח ע"ב במ"ש בגריפת התנור ולא הי' יודע מבעי"ו וכו' משמע דזה נקרא לא אפשר מעיו"ט אף דהו"ל לאסוקי אדעתי' זה והי' יכול לעיין ולגרוף מ"מ נחשב זה לא אפשר ואינו מחויב לאסיק אדעתי' כן ה"נ בזה כיון דהי' לו אחר מבעיי"ו לא הי' מחויב לחוש שיהי' כשבר והוי בכלל א"א מעיו"ט ודו"ק היטב ולשיטת התוס' דמפרשי הטעם מכח תקון מכא כראה הא דכללן רבא יחד השני דינים היינו ללמוד דאף אוד שמחתה בו אש יש לו דין כלי ולכך אסור ליקח לחתות בו אש דהוי כמתקן מכא ולכך ממילא אם כשבר אסור להסיקו דהוי כדין מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ושייך זה לזה ודו"ק:
תוס' ד"ה והלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור וכו'. הנה מה שהקשו על פרש"י לדעתי יש ליישב פרש"י בשום לב לדייק למה לא נקט רש"י חזרא בדבריו אך כראה דא"ש והוא דהנה המרש"א הקשה דטלטול מוקצה מותר לשמחת יו"ט ותירץ דזה הוי שימוש מוקצה ובארתי דבריו בק"א סי' תק"ט שכן מבואר גם במג"א באריכות וכעת כראה כיון דעיקר הטעם דשימוש מוקצה אסור הוי מכח הנאת מוקצה דהשימוש הוי כנהנה ממנו והכאה הוי כמו האכילה ולפ"ז י"ל כעת דכמו דקיי"ל לענין איסורי הכאה דסלוק נזק לא נחשב הנאה וכן בפורע חובו שלא מדעתו דכל דהוי סלוק נזק לא קבלת תועלת ליכא הנאה כן ה"נ י"ל שימוש מוקצה דאסור הוי רק כגון לצלות בו וכדומה זה הוי שימוש מוקצה והוי הכאה ממנו דהוי קבלת תועלת אבל לסמוך הקדרה בו הוי רק סלוק נזק שמסלק ממנו לא קבלת תועלת וזה לא נחשב שימוש מוקצה, ומה שהקשה הט"ז דהרי טלטול מוקצה מותר י"ל כיון דמפרש בש"ס שבת דף קכ"ד דגזרינן יו"ט אטו שבת ובשבת ל"ש זה ולכך גזרינן יו"ט אטו שבת ואף דבשאר טלטול מוקצה לא גזרינן יו"ט אטו שבת אין כל הענינים דומין כמו שצ"ל בלא זה לפי פשוטו מה דאמרינן בשבת שם דגזרינן יו"ט אטו שבת ולמה לא גזרינן בשאר טלטול מוקצה או באינך מלאכות המותרין ביו"ט ואסור בשבת כן י"ל לדרכנו דלא כל הענינים דומין ולפי ראוה עיני חז"ל במקום שיש עקום לטעות גזרו ולכך א"ש דס"ל לרש"י ז"ל באמת הלכתא כהסוברים דמוקצה מותר בשבת ואסור ביו"ט דביו"ט החמירו ולכך א"ש דכונת רש"י כך דהתם במס' שבת דגזרינן יו"ט אטו שבת בע"כ ס"ל דיש מוקצה בשבת ולכך אף דטלטול הי' ראוי להתיר ביו"ט גזרו יו"ט אטו שבת אבל אנן דקיי"ל דבשבת מותר מוקצה ואסור ביו"ט אז הוי להיפוך דלטלטל העץ זה מותר אף ביו"ט כיון דטלטול מוקצה מותר ביו"ט מכח שמחת יו"ט ולגזור אטו שבת ל"ש דבשבת בלא"ה ל"ש מוקצה ולכך לסמוך קדרה ובקעת מותר אבל לצלות בו כיון דזה הוי שמוש מוקצה אסור ביו"ט דביו"ט קיי"ל דיש מוקצה ולכך אתי שפיר דלא נקט רש"י חזרא דזה באמת אסור ביו"ט דקיי"ל ביו"ט יש מוקצה אבל לסמוך קדרה וכו' זה מותר וכוונתו כיון דאנן קיי"ל דבשבת ליכא מוקצה א"כ ל"ש גזרה יו"ט אטו שבת וביו"ט טלטול מוקצה מותר. ולכך א"ש דהש"ס דנקט והלכתא יבשתא מותר ורטיבתא אסור לא הוי למותר דנ"מ לדידן לענין חזרא לצלות בו ולשאר שימוש בדרך הנאה זה אסור רק מדקאמר סתם רטיבתא אסור ולא מחלק בין הענינים בין חזרא לקדרה וכו' משמע דבכל ענין אוסר וכדאמר בש"ס תחלה דאין סומכין וכו' ומדלא פי' דלדידן לא הוי כן מוכח דבכל ענין אוסר שפיר פרש"י דלא הוי הלכתא כן וכו' ומ"מ אין הש"ס מביא הלכתא זו לחכם דנ"מ לדידן לחזרא ואינך דכוותי' וא"ש ודו"ק כנלפע"ד נכון וברור בשיטת רש"י.
גמ' אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי. הנה לכאורה הי' נראה הטעם דמה ענין אוכלי בהמה להיות מותר בי' תקון כלי, אך הי' נראה דטעמו דבאמת אין כאן תקון כלי ממש רק דנראה כמתקן כלי ולכך אם הם קשין כיון דאין ראוין לשום דבר רק לחצוץ בו לכך כראה כמתקן כלי ואסור אבל בראוין למאכל בהמה כיון דאפשר דקוטמו להיות דק דק ראוי למאכל בהמה לכך שוב לא כראה כמתקן כלי ולכך מותר אף לחצוץ בו שניו ולכך אמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי. אך נראה דא"א לומר כן חדא דהרי ר"י עצמו ס"ל במס' שבת דף קנ"ו דשווי אוכלא שוינן אטרוחי באוכלא לא טרחינן א"כ אדרבא אסור לקטום אם הוא כך לטרוחי באוכלא יותר ואדרבא בקשין שהי' מותר לחתכו דק דק לאכילה הי' להתיר דזה הוי שווי אוכלא ומותר אבל ברכין הוי אטרוחי באוכלא ואסור ועוד הרי חזינן בעצי בשמים אסור אף לקטום להריח מכח גזרה שמא יקטום לחצוץ בו שניו ואדרבא כיון דאפשר לתלות שקוטמו להריח אף לחצוץ בו יהי' מותר ולהס"ד לא ידע מתא דפליגי בזה רבנן ור"א דהוי דאורייתא לכך בע"כ צ"ל הטעם כמ"ש הר"ן כיון דאינו עומד להתקיים לא נחשב כלי:
גמ' ולא יקטמנו כו' ואם קטמו פטור אבל אסור. הנה דקדק אחד מן התלמידים והי' קשה לי כן בעצמי דאבל אסור מיותר כיון דכבר אמר ולא יקטמנו הי' די לומר ואם קטמו פטור. אך נראה הכונה כיון דעיקר האיסור של הקטימה הוי מכח גזרה דלחצוץ בו שניו וא"כ ה"א תינח אם קטמו פעם ראשון דאז מקודם קטימה לגמרי לא הי' ראוי לכך וע"י הקטימה נעשה ראוי יש לחוש פן יכוין לחצוץ בו שניו לכך אסור לקטום אבל אם כבר קטמו פ"א א"כ לחצות כבר הוא ראוי וא"צ יותר רק להריח שייך קטימה כל פעם להוסיף הריח דהראשון כבר הלך לו א"כ בזה ה"א דשרי לקטום ואין לחוש שמא יכוין לחצוץ בו דהרי זה כבר הוא ראוי קמ"ל דמ"מ אסור וז"ש ולא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לעשות כן פ"ב לקטום עוד אף שכבר עשה כן פ"א ובהכי א"ש מה שיש לדייק בלשון הש"ס דקאמר השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי' וכו' ויש לדייק למה נקט הסיפא ולא הרישא דלא יקטמנו להריח בו קא קשיא לי' לחצוץ בו שיניו מבעיא ולמה נקט הסיפא, ואפשר דלזה כיון רש"י להוכיח דכוונתו על ברייתא אחרת אם הי' מוצא בה פטור אבל אסור וכו' ולא קשה עה שהקשה הפ"י דלמה לא פי' על ברייתא זו דא"כ הו"ל למנקט הרישא לא יקטמנו להריח בו ייע"ש בפ"י. אך לפמ"ש א"ש דודאי כוונתו על הך ברייתא רק דמרישא לא הוי קשה די"ל דטעמו מכח דמוליד ריחא כמ"ש הפ"י די"ל כן אבל ממה דנקט פטור אבל אסור פריך שפיר דא"כ קשיא למ"ל שנית אבל אסור דאם בשביל הולדת הריח מה איריא פעם ראשון או שני ופשיטא דאסור וא"ל דהוי מוסיף ריח ושרי כדמשני בדף כ"ג דא"כ אף פעם ראשון הוי מוסיף כדמשני הש"ס שם כיון דכבר מוללו תחלה ובע"כ דהוספת ריח אסור א"כ פשיטא מה לי פ"א או שני ולמ"ל אסור, וז"ש השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי' דוחה מוכח דעיקר האיסור מכח גזרה דלחצוץ בו שניו וכו' ומוכח דלחצוץ אסור וא"ש ודו"ק. וטעם האיסור באמת פעם שנית נראה דהוי מכח מ"ע דיש לחוש להרואה דיראה שקוטמו יסבור שקוטמו לחצוץ בו שניו ולא ידע שפעם שנית הוא וא"ש:
גמ' חסורי מחסרא. קשה למה לי חסורי מחסרא ולא משני בקיצור סמי מכאן ומוללו וכדמשני בזה בכמה דוכתא סמי מכאן וכו' הו"ל גם כאן למחוק זה לבד ולא להיות מגי' הרבה:
גמ' תני חדא וכו'. קשה לי מה פריך נימא דכאן בשבת כאן ביו"ט דבשבת דהוי איסור סקילה גזרו רבנן בי' אף לקטום להריח בו וביו"ט דהוי רק לאו בעלמא לא גזרו בי' להריח בו אטו לחצוץ בו שיניו וכדאמרינן בפ"ב דף כ"א שאני שבות שבת משבות יו"ט כן ה"כ נימא בזה דכאן ביו"ט כאן בשבת וצ"ע בזה. ולקמן כדבר בזה:
גמ' בקשין אמאי לא וכו'. התמי' מפורסים דלמה לא פריך הש"ס תיכף במה דמשני ברייתא ראשונה בקשין הו"ל להקשות בקשין מ"ט לא ומ"ט המתין עד עתה. ונראה ליישב דלכאורה לא הוי פריך הש"ס כלל מאי שנא משובר את החביות די"ל דשאני התם דלעשות כלי אסור בכל ענין לכך ממילא ל"ח דיטעה בין אם [לא] מכוין לעשות כלי אטו מכוין דבהא לא עבידי דטעו אינשי אבל הכא דברכין מותר אף לחצוץ בו שיניו א"כ בשלמא אם נאסר בקשין לגמרי אז בין רכין לקשין איכא היכרא ולא טעו אינשי אבל אם נתיר אף בקשין לקטום להריח בו וכשיראה הרואה שברכין קוטמין אף לחצוץ בו שיניו וגם יראה דאף בקשין קוטמין להריח ודאי יטעה דאין חילוק בין קשין לרכין ויטעה להתיר אף בקשין לחצוץ בו כיון דרואה ברכין כן לכך הוצרכו לעשות היכר בקשין לגמרי לאסרו ומה קושיא. אך כראה דא"ש כיון דבברייתא קתני קוטמו להריח בו ולא נקט רבותא יתירא אפילו לחצוץ בו שיניו ובשלמא בברייתא ראשונה י"ל דשפיר כפרש"י דאורחא דמלתא קתני ואין להקשות דעכ"פ הו"ל לאשמעינן גם זה דמותר אף לחצוץ בו די"ל ממילא משתמע כיון דנחית התנא לאשמעינן כל הדינין השייכין בי' הן מה דפטור אבל אסור הן מה דחייב חטאת אם איתא דאף ברכין לחצוץ בו אסור הו"ל לפרש דלחצוץ בו פטור אבל אסור ברכין כמו דמפרש אינך בע"כ דזה מותר לגמרי והוי בכלל קוטמו דרישא רק מה דנקט להריח בו הוי אורחא דמילתא אבל בברייתא דמיירי רק מדין זה קוטמו להריח בו קשה שפיר למה לא אשמעינן רבותא יתירא דאף לחצוץ בו מותר ולא הו"ל להשמיט רבותא זו אלא ודאי דס"ל באמת דאסור לחצוץ בו שיניו מדרבנן רק דהוא ס"ל דהוי רק פטור אבל אסור לכך ממילא להריח בו מותר לגמרי ומיירי ברכין דלחצוץ הוי רק פטור אבל אסור דגזרו אטו קשין ממילא ברכין להריח בו מותר לגמרי ואידך מיירי בקשין דאסור לחצוץ בו מן התורה לכך שוב גזרו להריח בו אטו לחצוץ ואתיא שניהם כר"א דס"ל בקשין אסור מן התורה לכך גזרו להריח בקשין אטו לחצוץ וכן לחצוץ ברכין אטו קשין ורב יהודא דמתיר באוכלי בהמה היינו דס"ל כרבנן דאף בקשין הוי רק דרבנן לכך שוב מותר ברכין אף לחצוץ וכן בקשין להריח או אפשר דר"י ס"ל דשאני שבות שבת משבות יו"ט כדאמר בש"ס דף כ"א ולכך מפרש דברייתא מיירי בשבת ולכך אף ברכין אוסר לחצוץ מדרבנן ואינו מתיר רק להריח אבל ר"י מיירי ביו"ט ולכך מתיר אף לחצוץ ברכין וכיון דעכ"פ מברייתא זו יהי' מוכח דאף רכין אסור לחצוץ בשבת שפיר פריך הש"ס בקשין אמאי גזר להריח וא"ל שמא יתכוין לקטום הא חזינן בשובר את הכלי דלא גזר כיון דגם בזה בכל ענין אסור לחצוץ ולא יראה הרואה שום דבר שקוטמו לתקן כלי א"כ לא שכא בין זה לכלי דלא גזרינן שמא יכוין. וא"ש גוף פי' סוגיות הש"ס לדעתי ודו"ק:
שם גמ' מ"ש מהא דתנן וכו'. קשה לי מה פריך בשלמא התם הוי המעשים נפרדים דאם איכו מתכוין לשם כלי אינו מדקדק לעשות השבירה יפה לעשות כעין פה ואם ניחוש שמא יכוין לעשות כלי הוי החשש פן יבא לכוין לעשות כלי היינו שיעשה מעשה חדש ובהא י"ל מעשה אטו מעשה לא מחליף ול"ח שיעשה זה אטו זה ולא יטעה בהא אמו הא אבל בקוטם י"ל דחד קטימה בשוה הוי בין לחצוץ בין להריח הוי הקטימה שוה ולא כיכר בין זה לזה לכך אין כיכר החלוק ביניהם רק בכונה שפיר חיישינן לטעות שיטעה בכונה בין זה לזה לכוין אף בלחצות בו שניו ומה קושיא וצ"ע בזה:
גמ' ולית לי' לר"א הא דתנן שובר אדם את החביות וכו' הנה הצל"ח הקשה בכאן הרי ר"א תנא הוא ומה קשיא אם לא ס"ל כן. ונראה דא"ש ומזה יהי' מוכח דלא כהרמב"ם דפוסק כר"א דהלכתא כוותי' והוא דעיקר קושיות המקשן יהי' למה דמתרץ התרצן הא ר"א הא רבנן ומביא הני רבנן דפליגי עם ר"א בחייב חטאת או כולם שבות ואם איתא דמשמע לי' דר"א פליג על הך משנה דשובר את החביות הו"ל לתרץ בפשיטות הא ר"א דס"ל דגזרינן הא רבנן דהך משנה דשובר אדם דס"ל דלא גזרינן אלא ודאי מדלא הביא אלו רבנן מוכח דס"ל דבהא ליכא פלוגתא כלל ולכך פריך שפיר ול"ל לר"א וכו' אץ עדיין לא הונח דלמא לכך הוכרח להביא הך פלוגתא מכח אידך קושיא דפריך היאך הוי מפשח ר"י אלותא אלותא כיון דקיי"ל כר"א ובע"כ דלא קיי"ל כר"א רק כרבנן ולכך פריך ספיר למה הביא הך פלוגתא ובע"כ משמע לי' דבזה כ"ע מודים ודו"ק ומוכח מזה דלא קיי"ל כר"א רק כרבנן:
גמ' ההיא במוסתקי. הנה דעת הרמב"ם תמוה מכמה צדדים שפוסק כר"א דחייב חטאת ואינו מעתיק האקומתא במוסתקי וכן פסק כר"י דהוי מפשח אלותא וזה דברים סותרין לפי סוגיא שלנו ועיין במפ' מ"ש בזה ולדעתי הי' נראה דלכאורה הוי קשה לפי מה דאמרינן ברפ"ק דביו"ט סתם לן תנא כר"י דאית לי' מוקצה מכח דביו"ט דקיל ואתי לזלזולי בה החמירו א"כ ה"נ נימא כן דמה דנקט קוטמו ומריח בו מיירי בשבת דחמור ולא הותר בו שום מלאכה לכך לא אתי לזלזולי בי' ולכך ממילא ל"ת דאם נתיר לקטום להריח שיקטום אף לחצוץ דמידע ידע דתקון כלי אסור אבל ביו"ט דקיל והותר בי' כמה מלאכות ממש א"כ אם נתיר בי' לקטום להריח יקטום אף לתקן כלי ולכך החמירו בו ומה קושיא. אך נראה דביו"ט מותר ודאי לקטום לחצוץ בו שניו אף בקשין וראי' מפרש"י דפי' בד"ה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי וכו' ומותר לקטום בשבת וכו' וקשה למה לא נקט ביו"ט והו"ל למנקט שניהם ומותר לקטום בשבת או ביו"ט ולמה נקט רק שבת, אך נראה כיון דקיי"ל כר"י דמותר לתקן שפוד שנרצף וסכין שנפגמה אם לא הי' אפשר לתקנו מבעי"ו מותר לתקנה ביו"ט א"כ משכחת לה תקון כלי דמותר ביו"ט וכיון דמותר לצורך אוכל נפש א"כ שוב אמרינן בי' מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך, ונהי דאם הי' אפשר לעשותו מעיו"ט לא הי' שייך בי' מתוך דגם גוף דין מכשירין אם אפשר מעיו"ט אסור ביו"ט וא"כ ל"ש בזה מתוך אך בא"א מעיו"ט שפיר י"ל בי' מתוך, וכן כמי אם לא הי' בי' שום צורך לא מבעיא לשיטת התוס' דס"ל בכל מתוך לא מהני רק ביש בו צורך קצת אף גם להסוברים דל"ב צורך קצת היינו רק באוכל נפש דהותר לגמרי אף באפשר מעיו"ט ומוכח דנעשה כהיתר גמור לכך אמרינן בי' מתוך אף שלא לצורך כלל אבל במכשירין דהוא גופא לא הותר רק בא"א מעיו"ט לכך ל"ש בי' מתוך להתיר שלא לצורך כלל דשלא לצורך כלל לא גרע מדבר שאפשר לעשותו מעיו"ט כן ה"כ אפשר להיות בלא זה או שיעשנו למחר לכך בזה בעינן שיהי' צורך קצת היום ואז אם לא הי' אפשר מעיו"ט ויש בו צורך היום אמרינן בי' מתוך שפיר. ולכך א"ש די"ל לחצות בו שיניו הוי כלא אפשר מאתמול דכבר הוכחנו לעיל בפרש"י דף כ"ז גבי גריפת התנור דהיכי דלא ידע מבעי"ו הוי כלא אפשר מעיו"ט גם עיין בפ"ק גבי דיכת תבלין כל הקדירות צריכות מלח ואין כל הקדירות צריכות תבלין משמע דמה דלא ידע בבירור הוי כלא אפשר מעיו"ט וכן ה"כ לא ידע אם יעלה בשר בשיניו לחצוץ בו לא הוי לי' לקטום מאתמול, ונהי דבפ"ח דשבת אמרינן והביאו התוס' בריש סוגיא זו דאכילה דידע מאתמול הו"ל להכין מאתמול היינו לענין הכנה בעלמא כדמיירי התם בשבת בזה אמרינן דהכנה הו"ל לעשותו מבעי"ו אבל לקטמו ממש ולהכשירו תקון ממש כזה אין לו לעשות כיון שלא ידע בבירור שיצטרך לו ובפרט די"ל דהקטימה אינו שוה תמיד רק לפי ערך הפעולה שצריך לו לפי מה שמבין מבין שניו כך צריך לקטום א"כ לא הוי אפשר לו לקטמו מאתמול דהרי א"א לו לידע באיזה שיעור יצטרך לכך הוי כלא אפשר מאתמול, ולכך פרש"י שפיר בשבת דאז ברכין מותר ובקשין אסור אבל ביו"ט אף בקשין מותר מכח מתוך וכו' לדידן דקיי"ל כר"י וכו' ולכך א"ש כיון דיש בזה פלוגתא ברפ"ק דר"כ ס"ל דיו"ט חמור משבת מכח דלא ליתי לזלזולי בי' ואינך לא ס"ל כן ולכך א"ש דכל סוגיא דהכא אזלא להני דס"ל דלא מחמירינן ביו"ט טפי מבשבת ולכך פריך שפיר והוצרך לפרש הא ר"א הא רבנן וכו', וכל האיקומתא אבל לדידן דפוסק הרמב"ם כר"נ דביו"ט החמירו בו מבשבת א"כ י"ל גם בזה החמירו בו וא"ש דהך ברייתא דנקט לא יקטום להריח בו אתיא כרבנן דס"ל דמכשירין שא"א מעיו"ט ג"כ אסור מן התורה ולכך ל"ש מתוך בתקון כלי לכך ממילא יש להחמיר ביו"ט יותר מבשבת ולכך הך ברייתא דלא יקטום ביו"ט וברייתא דקוטם הוי בשבת ואנן דקיי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותר לכך פוסק הרמב"ם דשובר אדם וס"ל דלא גזרינן כלל גזרה שמא יכוון כדס"ד דש"ס דלא גזרינן וכן לקטום להריח מותר ולא גזרינן גזרה כזו כלל בשבת וביו"ט כיון דקיי"ל כר"י דמכשירין מותר ויש בזה לומר מתוך לכך שוב מותר אף בקשין, וכיון דאינו מפורש בש"ס כן לא ביארו הרמב"ם כנלפע"ד נכון ודו"ק. ועמ"ש לקמן עוד ישובים לזה ייע"ש:
רש"י ד"ה חייב וכו' ויש עצי בשמים שהם ראוין למאכל בהמה ואפ"ה קתני חייב. לכאורה קשה לי טובא למה הוצרך לפרש מכח דיש עצי בשמים וכו' והלא ממקומו מוכרע דמיירי ברכין כיון דנקט ומוללו ומלילה ל"ש בקשין כדפריך הש"ס אח"כ א"כ מוכח דמיירי ברכין ולמה הוצרך לפרש מכח דים עצי בשמים הראוין. ולכאורה הי' אפשר לומר דס"ל לרש"י דטעם אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי לא הוי כמ"ש הר"ן והבאתיו לעיל רק כמו שרציתי לומר תחלה מכח דבלא"ה מותר לחתוך בהם לצורך בהמות ולא נראה כמתקן והנה כן משמע בפי' המשניות להרמב"ם וז"ל כי כל מה שראוי לאכילת בהמות מותר לחתכו בשבת וכו' ומשמע דעיקר היתרו הוי מכח דראוי למאכל בהמה מותר בו החיתוך ולפ"ז הוי א"ש פרש"י דנהי דמיירי ברכין עדיין אפשר דאין ראוי למאכל בהמה ואסור בו החתוך לכך פי' דיש עצי בשמים שראוין למאכל בהמה, אך א"כ קשיא דלא הוי להש"ס לפרש בקשין רק הו"ל לפרש ברכין רק דאין ראוין למאכל בהמה ושוב לא הוי קשה מה דפריך קשין בני מלילה נינהו ולא הוי צ"ל חסורי מחסרא לכך פרש"י הנ"ל צ"ע וגם פירוש הרמב"ם הנ"ל צ"ע כי אדרבא אכן קיי"ל אדרבא אטרוחי באוכלא לא טרחינן א"כ אדרבא מה שהוא רטוב ובלא זה ראוי לאכילה אסור לחתכו וצ"ע איך כתב להיפוך כי כל שראוי לאכילת בהמות מותר לחתכו, ואפשר כוונתו דעל מלאכה כזו לחצות בו שניו מותר לחתכו אבל פשט לשונו לא משמע כן דהרי זה הוי כנתינת טעם בזה וצ"ע
רש"י ד"ה קוטמו ומריח בו ואף לכתחלה דהא אף לחצוץ וכו'. הנה מה שפרש"י ואף לכתחלה הוא מיותר כיון דזה מוכח מגוף לשון הברייתא דהוי לכתחלה וכן הרגיש בזה בשעה"מ ה' שבת פי"א. אך כראה דא"ש דרש"י קאי על הברייתא לפי מה דמגי' מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו וכו' ולפ"ז ה"א דמה דנקט קוטמו ומריח בו היינו אחר שמוללו אז אח"כ מותר לקוטמו והיינו כיון דעיקר האיסור של הקטימה הוי מכח חשש שמא יקטמנו לחצוץ בו שניו א"כ תינח כל זמן שלא נמלל דאז ראוי לחצוץ בו שניו יש חשש פן יקטמנו לחצוץ בו אבל אם כבר מוללו תחלה א"כ כבר נפרך ונמלל ואינו ראוי עוד לחצות בו דלחצות בו צריך שיהי' קשה קצת אבל אם נמלל אינו ראוי עוד לכך וליכא גזרה זו אז מותר לקטמו וה"א דקאי אדלעיל מינה מוללו ומריח בו ואז קוטמו אח"כ ומריח בו אבל בלי מלילה אסור לכך כתב רש"י קוטמו ומריח בו ואף לכתחלה כלומר אף דהקטימה הוי לכתחלה בלא מלילה מותר לכתחלה והיינו דהא אף לחצות בו שניו שרי א"כ אין כאן גזרה כלל לכך אף בלי מלילה מותר. וראיתי בשעה"מ דרך קצת בדרך הזה ליישב פרש"י אך נכנס שם לאריכות מכח שנטה מדרכנו אך באמת א"צ לדבריו והנכון כמ"ש כאן:
תוס' ד"ה פטור אבל אסור קא קשי' לי' וכו' וע"ק דמשמע דבקשין מודה ר"י דאסור וכו'. עיין בפ"י מה שדבריהם תמוהין והוא תמוה מאוד דמה קושיא הלא זה כר"א ור"י עביד כרבנן. אך אפשר ליישב כוונתם דהם ס"ל דמה דאמרו רבנן אחד זה ואחד זה משום שבות דמשמע דלא הוי כאן תקון כלי מן התורה זה הוי רק בקוטם לחצות בו שניו דהוא באמת לאו כלי מעלייא הוי בזה לא הוי תקון כלי רק אם ממתקו בסכין לא ביד אבל בדברים הקשין כגון למרא וחצינא מה שראוי לנרגא זה הוי כלי ממש ואף ביד הוי כלי ממש ומודים רבנן דחייב חטאת ולכך שפיר הקשו התוס' דלפרש"י מוכח דר"י אוסר בקשין ומוכח דס"ל הך גזרה דלהריח אטו לקטום א"כ אף דזה לר"א ולרבנן לקטום גופו הוי רק דרבנן אכתי הרי התם דראוי לקתתא ונרגא ודאי הוי הקטימה לצורך כלי תקון גמור לכך הו"ל לגזור להריח אטו לקטום אך לגרסת הר"ח א"ש די"ל דר"י ס"ל דהך ברייתא משבשתא היא וכן אידך ברייתא דלא יקטמנו להריח בו משבשתא היא ולכך לדידי' לא גזרינן כלל אינו מתכוון אטו מתכוון ולכך מתיר אף בראוי לקתתא ונרגא ועיקר הסוגיא דאח"כ הוי הכל דלא כר"י רק ר"ח לא ס"ל כן וא"ש. ובזה א"ש שיטת הרמב"ם בפשיטות מה שתמהו עליו ולפמ"ש א"ש כיון דקיי"ל מעשה רב ולכך כיון דר"י עביד מעשה קיי"ל כוותי' ולא קיי"ל כר"ח וגורס הרמב"ם כגרסת הר"ח שר"י ס"ל הך משבשתא הוא ולא ניחא לי' לאוקמא בקשין וכר"א דס"ל דלא גזרינן כלל וכן אידך ברייתא דלא יקטום יהי' משבשתא לכך קיי"ל כר"י כיון דעביד מעשה ותלמידיו היו מחזיקין בדעתו כנלפע"ד נכון ודו"ק. ועוד הי' נלפענ"ד ליישב דעת הרמב"ם והוא עיקר בעיני דהנה זה לשון הרמב"ם בפי"א מה' שבת אם נטל קיסם מלפניו וקטמו וכו' חייב וקשה לי למה דייק לשון מלפניו דמה ענין זה לחיובו מכח תקון כלי בשלמא לענין טלטול לכתחלה יש לחלק כן כמ"ש התוס' ופוסקים אבל הרמב"ם דלא מיירי רק לדעבד אם נטלו מה ענין מלפניו כאן. ודוחק לומר דלא נטעה דמכח דהוי מוקצה דאינו לפניו חייב דפשיטא דלא יתחייב עבור עוקצה. ולכאורה הי' אפשר לומר לפי מה דפריך בש"ס כ"ח דשבת בהא דאמר שם דמותר להעלותן על הגג מכח כבוד הבריות ופריך שם הש"ס לפי גרסת התוס' שבכאן מר"א ממה דמתיר משלפניו אבל שלא בפניו לא ומשני התם דאדם מייחד מקום לאכילתו וכו' ייע"ש א"כ לפ"ז אם הוי נקט הרמב"ם סתם שנטל קיסם וקטמו ה"א דוקא אם לא נטל משלפניו חייב דל"ש בזה גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה מכח דהו"ל להכינו מאתמול לכך ולכך לא הקילו בזה משום כבוד הבריות ואוקמוהו אדינא אבל אם באמת נטלו משלפניו דבזה אפשר לומר כיון דלא פשע והכין לעצמו אז מכח כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ואינו חייב אם קטמו דהיכי דלא פשע גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה לכך קמ"ל דמ"מ חייב דבקום ועשה לא דחינן איסורא מכח כבוד הבריות. אך ז"א דמה ענין הקטימה להכנה ומה בכך שהכינו אם לא קטמו מבעי"ו. לכך כראה כוונת הרמב"ם והוא דהוא ס"ל כפי' התוס' דמ"ש רבנן מגבב משלפניו ומדליק אבל לחצות לא הוי רק הטעם מכח שמא יקטום והוי קשה לו כיון שרבנן ס"ל דבין כך ובין כך אינו אלא משום שבות אף אם יקטום א"כ הוי גזרה לגרה והרי מה"ט ס"ל לרבנן דמותר לקטום להריח ולא גזרינן א"כ מ"ט גזרו לחצות, והן אמת די"ל דבשלמא להריח דהוי ע"א ממש לגזור אטו לחצות זה הוי גזרה אחרת והוי גזרה לגזרה אבל אם נטלו לחצות א"כ בזה עצמו חדא גזרה הוא אם יטלנו יבא לקטמו ובההוא ענינא גופא חדא גזרה הוא, אך הרמב"ם לא ס"ל כן רק ס"ל כך והוא דכמ"ש הר"ן בטעם דלכך אוכלי בהמה אין בהם תקון כלי מכח דאין מתקיימין כך ייע"ש א"כ מוכח דכלים כזו תלוי באם מתקיים או לא לכך אף בקשין הנה להרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' דאף לר"א דוקא משלפניו עומד לכך אבל מה שבחצר אסור לטלו לחצות וכו' והיינו מכח דאינו מוכן לכך וכו' ולכך ס"ל להרמב"ם דאף לדין תורה נהי דל"ש מוקצה ואם רוצה יכול ליטול ממה שלבו חפץ מ"מ הדרך הוי כן דממה שלפניו נוטל לחצות בו אבל שבחצר נוטל ממנו להסקה ולא לחצות בו ולכך לר"א ס"ל דבכל ענין אף אם נוטל מאבוס של בהמה דעומד לאכילת בהמה ולא לחצות ג"כ חייב חטאת וס"ל להרמב"ם דפלוגתא דר"א ורבנן קאי על אבוס של בהמה ובזה פטרי רבנן מכח כיון דעומד למאכל בהמה א"כ נהי דעתה נטלו לחצות אין דרכו להחזיקו לכך תמיד לכך לא הוי כלי לחייבו חטאת אבל אם נטל קיסם משלפניו דממה שלפניו דרכו ליטול לחצות ולכך הוי ככלי מוכן על תמיד אף לרבנן חייב חטאת ולכך שפיר אסרו ליטול משלפניו לחצות מכח גזרה שמא יקטום דבזה יש חיוב חטאת לכ"ע ולכך באמת הרמב"ם פוסק כרבנן ולכך כתב רק בשלפניו חייב חטאת והיינו מטעם דזה הוי כתקון כלי על תמיד או אפשר דזה טעמו דס"ל דהקטימה הוי כגמר כלי וחייב מכח מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב מכח מכה בפטיש ולכך לפניו דהי' נחשב כמיוחדין ועומדין לחצות ולכך אם ייחדן על כך ועכשיו קטמן נחשב כגמר מלאכה והוי כמו מכה בפטיש גם כתקון כלי כיון דהוי כמיוחד לכך ועומד לשם זה ולכך אם קטמו הוי כמתקן כלי אבל באם אינו עומד לכך אף אם קטמו לא נחשב תקון כלי כיון דלא הוי כמיוחד לכך ולכך א"ש דהרמב"ם פוסק כרבנן וס"ל דרבנן מודים בשלפניו ולכך גזרו אף ליטלו פן יבא לקטום אבל בעצי בשמים דאין עומדין לכך אז אם קטמן לחצות הוי רק שבות הן מטעם שאין עומדין לכך מתחלה או מטעם דאין סופן לקיימן לכך רק ישוב לטלן להריח בהם לכך לא נחשב תקון כלי ולכך אם קטמן פטור וממילא לא גזרינן לקטום להריח דהוי שבות דשבות. ומה שלא ביאר כן הרמב"ם דבשאר דברים הוי פטור אבל אסור וכמימרא דרבנן דהכל משום שבות היינו דממילא משמע כיון דכתב בה' יו"ט כרבנן דמגבב מן החצר ומדליק אבל לחצות לא ומוכח מכח גזרה דשמא יקטום כדכתב הכא בהל' שבת דאם קטם משלפניו חייב וא"כ מכ"ש דהי' לו לאסור לקטום להריח מכח הך גזרה ומדמתיר כאן לקטום להריח בע"כ דאף לחצות לקטום הוי רק דרבנן ולכך לא גזרו וא"ש שיטת הרמב"ם על נכון. מיהו מה שלא העתיק האיקומתא במוסתקי עדיין לא נתיישב בזה לכך צ"ל כדרכים הראשונים שכתבנו לעיל וראיתי במג"א הל' שבת סי' שכ"ב ס"ק ד' ת"ל ומשמע בגמ' דף פ"א וכו' דאם הזמינו חברו לסעודה וכו' מותר לטלטל קיסם לחצות בו שיניו אם אין לו ד"א מכח כבוד הבריות וכו'. והנה באמת אין דבריו מוסכמין לפי גרסת התוס' בסוגיא זו דגרסו דעיקר הקושיא הוי מר"א אבל לרבנן הרי אסרי אף משלפניו ובע"כ הטעם כמ"ש מכח שמא יקטום א"כ בזה מה יש חילוק בין הו"ל להכין מאתמול או לא ואפשר דמכח כבוד הבריות לא גזרו שמא יקטום אך כבר כתבנו לעיל די"ל דגזרה אטו איסור תורה אינו דומה להתם לטלטול שלא לצורך ובע"כ עיקר הקושיא הוי מר"א א"כ אין ראי' דלרבנן מותר ליטול משלפניו לחצות. והמג"א לא הרגיש כלל בכל זה ושיטתו הוי עפ"י פרש"י שם דהטעם מכח דלא נתנו עצים אלא להסקה וכמ"ש גם התוס' שם לא כמ"ש בסוגיא זו ולכך לדינא צ"ע בזה כיון דדעת התוס' כאן הוי להיפוך: