אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף לא:

דף לא.

גמ' והאמרת רישא אין מבקעין. עיין פרש"י ותוס' ולכאורה קשה למה פרשו דה"א דהוא מיירי מקורות שנשברו מעיו"ט ולמה לא פרשו אף מקירות שלימים רק דהוי ס"ל דאתיא כר"ש דלי"ל מוקצה והרי בפ"ק מוכיח מכאן דביו"ט סתם לן תנא כר"י דאית לי' מוקצה ומשמע דאם הוי כר"ש הוי מותר וא"כ להס"ד מנ"ל כרש"י ותוס' דהוי ס"ד דמיירי מקורות שנשברו בעיו"ט ודלמא הוי סיד דמיירי מקורות שלימים רק דהוי ס"ל דאף ביו"ט אתיא כר"ש דלי"ל מוקצה ועיקר האיסור מכח טרחא. והכה זה הי' אפשר ליישב לכאורה דהוי משמע לי' להתוס' ורש"י דאם הוי ס"ד דמקשן דמיירי מסואר של קורות פשיטא לא הוי טועה לפרש מכח טרחא רק הוי ס"ד דטעמו מכח מוקצה וכר"י רק זה דחקו מכח דלא משמע לי' לשין מן הקורות יהי' פירושו מסואר של קורות רק משמע לי' טפי דמיירי מקורות שבורות מדלא פי' בפירוש כלשון הברייתא מסואר, אך גם זה דוחק דאכתי הרי זה דעת ר"נ בפ"ק דיו"ט חמור משבת למוקצה אבל אינך אמוראי לא ס"ל כן וכן הוי שיטת כמה פוסקים א"כ מנ"ל דשמואל כר"נ ס"ל דלמא ס"ל כאינך דאין לחלק בין שבת ליו"ט ולכך לעולם מפרש בקורות שלימות רק דהוי משמע לי' דבע"כ הוי רק כר"ש כיון דבשבת סתם לן כר"ש ה"ה ביו"ט ובע"כ כר"ש אתיא כיון דסתם לנו בשבת כר"ש כדאיתא בפ"ק ה"ה ביו"ט ולכך הוי טועה דבע"כ מכח טרחא הוא וע"ק מה דאמר אח"כ תנ"ה ופרש"י כשמואל דטעמא דמתני' מכח מוקצה הוא וקשה מנ"ל דטעמא דמתני' מכח זה דלמא מתני' אתיא כר"ש דלי"ל מוקצה ובאמת מטעם טרחא הוא וברייתא כר"י דאית לי' מוקצה ואוסר מכח מוקצה ומה ראי' הוא למתני' ואף לפמ"ש התוס' ברפ"ק דבסואר של קורות אף ר"ש מודה עכ"פ בקורה שנשברה ודאי דפליג א"כ לימא דמתני' מכח טרחא וכר"ש וברייתא כר"י. והנה לכאורה הי' כראה לפרש גוף כוונת הש"ס מ"ש תנ"ה היינו כן עפ"י מה שראיתי שרש"י ותוס' פרשו דלהס"ד נקט זו ואצ"ל זו וכו' ולדידי לא נראה כן דא"כ הו"ל להש"ס להקשות על הרישא עצמה דלמ"ל סיפא ולא מן הקורה שנשברה כיון דהוי כ"ש מרישא דכן דרך הש"ס להקשות בכמה דוכתא ולמה לא הקשו כאן כן. אך כראה לפרש כיון דקיי"ל מכשירין שא"א לעשותו מעיו"ט דוחה יו"ט אבל באפשר לעשותו מעיו"ט אינו דוחה יו"ט א"כ לפ"ז מה דס"ד דאוסר לבקע עצים מקורות שנשברו בעיו"ט מכח טרחא היינו כיון דאפשר הי' לבקוע מעיו"ט לכך הוי מכשירין שאפשר מעיו"ט אבל תינח בנשברו בעיו"ט דהוי ידע אמש שעומדין להסקה והוי אפשר מעיו"ט אבל בקורה שנשברה ביו"ט כיון דל"ה אפשר מעיו"ט שאתמול היתה עומדת לבנין ולא להסקה רק כעת שנשברה ביו"ט רוצה להסיקה הוי כא"א מעיו"ט וידחה יו"ט לכך קמ"ל דאף בזה אסורה דמ"מ נחשב אפשר כיון דעכ"פ גוף המלאכה הי' אפשר לעשותו מעיו"ט דהי' יכול לבקוע רק דלא רצה להפסיד לעצמו אבל כיון דעכ"פ גוף המלאכה הי' יכול מאמש לכך אסור והוי לא זו אף זו ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה בקיצור. ולפ"ז נראה דלכאורה הוי קשה עוד דהך תנ"ה הוא למותר כיון דדברי שמואל מוכרחין במשנה למ"ל עוד הוכחה במה שמוכרח לפרש כן המשכה בלי אופן אחר ולמ"ל עוד סיוע. אך כראה כיון דיש בזה פלוגתא בין רבנן ובין ר"י דר"י ס"ל מכשירין שא"א מעיו"ט דוחה יו"ט ורבנן ס"ל אף מכשירין שא"א מעיו"ט אינו דוחה יו"ט וא"כ כמו דמשני הש"ס בפ"ז דכתובות דתברא מי ששנה זו לא שכה זו רישא ר"י וסיפא ר"ג וכן בכמה דוכתא וא"כ ה"כ הוי מצי לתרץ דרישא רבנן וס"ל אף בא"א מעיו"ט אין דוחה לכך אוסר אף באם נשברה ביו"ט וסיפא מיירי בקורה שנשברה ביו"ט ור"י הוא דס"ל בא"א מעיו"ט דוחה יו"ט לכך מתיר ומ"מ שנוי בעי שלא יהי' כעובדא דחול ולכך מתיר ומה קושיא. ולכך כראה דמה דמדחיק שמואל לתרץ חסורי מחסרא ולא משני טפי כפשוטה ותברא היינו דס"ל כדעת הר"ן והפ"י הביאו גם הט"ז ומג"א דזה הוי אוכל נפש ממש כיון דראוי להתחמם כנגדו ייע"ש א"כ לפ"ז לא מבעיא להסוברים דבאוכל נפש אף באפשר מעיו"ט מותר אף גם להסוברים דבאוכל נפש אסור באפשר עכ"פ בא"א ודאי דמותר א"כ אין כאן פלוגתא כלל וממ"נ אם קורה שנשברה ביו"ט הוי א"א לכ"ע שרי ואם הוי אפשר ממ"נ אם אפשר או אסור אין כאן פלוגתא כלל, ובזה א"ש דזה עיקר כוונת הש"ס דבא להביא ראי' לזה דדברי שמואל מוכרחין דזה הוי אוכל נפש ממש וחסורי מחסרא דא"ל דזה הוי רק מכשירין ורישא רבנן וסיפא ר"י דהרי קתני בברייתא בסואר של קורות דאסור לפי שאינו מן המוכן וקשה ממ"נ אם הך טעמא לפי שאינו מן המוכן קאי נמי על סואר קשה למ"ל האי טעמא תיפוק לי' אם בא לבקוע מקורה שלימה אם זה הוי אפשר לעשותו מעיו"ט כיון דרוצה לבקוע משלימה הי' לו לעשות מאתמול ובאפשר מעיו"ט לכ"ע אסור, ואם הך טעמא דאינו מן המוכן קאי רק על קורה שנשברה ובסואר הוי באמת הטעם מכח אפשר א"כ קשה מם איריא סואר דיש בי' טעם דמוקצה ג"כ שהרי אוסר בקורה שנשברה מכח מוקצה ומכ"ש שלימה וטפי הו"ל לומר רבותא אפילו בנשברו מעי"וט דאסור מטעם אפשר ובע"כ דס"ל דזה הוי אוכל נפסשממש ומותר אף באפשר מעיו"ט לכך אוסר רק מטעם מוקצה וממילא מוכרח לפרש כן המשכה דשוב א"א לפרשה רק מכח חסורי מחסרא וכו'. מיהו אי נימא דעיקר התכ"ה הוי שלא נימא תברא מי ששנה זו א"כ אם רוצה הש"ס לפרש כן הוי מצי אכתי לפרש דרישא ר"י דאוסר מוקצה וסיפא כר"ש דמתיר מוקצה ואף לפמ"ש התוס' ברפ"ק דבסואר של קורות לכ"ע הוי מוקצה עכ"פ אפשר לפרש דסיפא בקורה שנשברה ורישא דאוסר אף קורה שנשברה אתיא כר"י וסיפא כר"ש. לכך נראה לפרש בע"א ומתחלה אומר כך דהוי אפשר לומר דמה דפרשו רש"י ותוס' דס"ד דמיירי בקורה שבורה ולא פרשו בקורה שלימה ואתיא כר"ש היינו (מיהו בפשיטות י"ל דלא הוי מצי לפרש כן דא"כ איך נפרש סיפא ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט דהם ס"ל כדעתו של הראב"ד דהוי אוכל נפש ממש ובזה אין לחלק בין אפשר ללא אפשר וא"כ ממ"נ בדרך זו ואצ"ל זו א"א לפרשו דהרי יותר מסתבר להתיר בקורה שנשברה דאינה כ"כ מוקצה כקורה שלימה ובדרך לא זו אף זו ל"ש דא"כ לאשמעינן רבותא טפי אפילו בקורה שנשברה מעיו"ט אסור מכח אפשר, אך ז"א דאכתי אפשר לומר דהוי זה לא זו אף זו דזה הוי כלא אפשר מעיו"ט) דס"ל כמ"ש התוס' ברפ"ק דבסואר של קורות אף ר"ש מודה דהוי מוקצה מכח חסרון כיס והן אמת דהי' אפשר לומר בע"א דהטעם הוי כמו דפרש"י לעיל בר"פ א"צ דבפירות הנושרין אף לר"ש הוי מוקצה מכח דכיון דלא לקטן מאתמול הוי כגרוגרת וצמוקים והוי כדחי' בידים א"כ ה"נ בסואר של קורות י"ל כיון דלא בקען מאתמול על יו"ט הוי כדחי' בידים וגלה דעתו דאסחי' דעתי' מנייהו לכך הוי כגרוגרת דאף ר"ש מודה בי' דאסור ומה דיליף הש"ס ברפ"ק דביו"ט סתם לן תנא כר"ש היינו כמ"ש התוס' שם רק מקורה שנשברה וביושב ומצפה דמיירי בקורה רעועה וכו'. אך נראה דבאמת בין לפי' התוס' בין לפי' דידי קשה למה הוצרך שמואל לומר שיש טעות כ"כ במשנה ולהוסיף הרבה ולומר דתנא סתם כר"י ביו"ט הו"ל רק להגי' תיבה אחת דמ"ש ולא קורה שנשברה ביו"ט הו"ל להגיה אלא ותיבת לא הראשון ימחוק רק יגיה אין מבקעין עצים מן הקורות היינו מסואר של קורות אלא מקורה שנשברה ביו"ט וכשהן מבקעין וכו' ואתיא מתני' כר"ש ומי דחקו להוסיף הרבה וכר"י מזה מוכח דלא כמ"ש התוס' וכמ"ש אני רק לר"ש אף סואר של קורות מותרין לגמרי (והנה זה צריך אכי לבאר שמש"ל די"ל דזה נקרא דחי' בידים אין להקשות הרי בפירוש אמרינן במס' שבת דלר"ש מותר להסיק בשברי כלים ולא נקרא דחי' בידים, אך א"ש דבשלמא בכלים כיון דאפשר להסיק בכלים שלימים כמפורש בש"ס ופוסקים מסיקין בכלים א"כ כיון דאפשר הוא בלא בקוע לא נקרא דחיא בידים מה דלא בקען די"ל דעתו היה להדליק כך רק דעתה כמלך לבקען ומ"מ להסקה הי' דעתו אבל בקורה דא"א להדליקה כשהיא שלימה שפיר נקרא דחיא בידים אם לא בקען דמוכח מזה דלא רצה להסיקן ודו"ק). והנה בהיות כן נראה דא"ש כוונת הש"ס באמרו תכ"ה דזה הוי ראייתו מה דהוכרח שמואל להבי' הרבה ולא מוקי לה כר"ש משמע דר"ש מתיר אף בסואר של קורות ול"ה זה מוקצה מכח חסרון כיס, והיינו דמוכח כן אלשון הברייתא דנקט אין מבקעין לא מן הסואר של קורות וכו' לפי שאינו מן המוכן והך טעמא הוי למותר דפשיטא הוא כיון דחזינן שאוסר רק בסואר של קורות או קורה שנשברה ולא קורות שבורות מעיו"ט פשיטא דנדע דמטעם מוקצה הוי ולמ"ל סיום זה ובע"כ דבא לאשמעינן דעיקר איסורו אינו מכח דדחיא בידים או מכח חסרון כיס רק כסתה מוקצה לפי שאינו מן המוכן שלא הכינו מאתמול והוי רק סתם מוקצה כמוקצה דעלמא וממילא נדע דלמאן דל"ל מוקצה ול"ב מוכן אף זה מותר דלכך נקט שפת יתר לפי שאינו מן המוכן דהוא שפת יתר כיון דכבר אמר אין מבקעין בע"כ דבא לאשמועינן דזה הוי רק כסתם מוקצה שלא הכינו ולמאן דל"ל מוכן מותר ובפרט מדכללו בחד בבא עם קורה שנשברה דהתם ודאי ק לר"י ולא לר"ש כמ"ש התוס' ברפ"ק א"כ אם כללו בחד טעמא וחד בבא משמע אף רישא רק לר"י אבל לר"ש שריא ממילא מוכח דמתני' כר"י וכיון שכן אף בקורה שנשברה אסור לר"י בע"כ צריך להגי' כדמגי' שמואל ועוד הי' נראה לפרש יותר הלשון תכ"ה דלפי עה שהוכחתי דלא הוי מוקצה לר"ש סואר של קורות ולא נקרא זה דחיא בידים צ"ל החילוק באמת למה בפירות הנושרין כתב רש"י דהוי מוקצה מדלא לקטינהו ולמה כאן לא נימא גם כן דהוי דחיא בידים, וצ"ל דדוקא בפירות הנושרים דהוי אסורים לתלוש ביו"ט א"כ מידע ידע דאם לא לקטן עתה לא יוכל ללקוט למחר לכך הוי דחינהו בידים והוי מוקצה אבל במה שמותר אף ביו"ט אין כאן ראי' שדחיא בידים דדלמא הכא סמך שיהי' נעשה כן ביו"ט שיהי' למחר עושה זה ולכך כל כה"ג אין כאן ראי' דדחי' בידים ולכך לא הוי מוקצה לר"ש. אך לפ"ז הי' כראה דלכאורה יש לחלק בזה דדוקא היכי שיכול לעשות דבר זה ביו"ט כמו בחול בלי שינוי לגריעותא אז אין כאן ראי' דדחי' בידים ממה דלא עשאו מאתמול דדלמא סמך שיעשנו למחר אך בדבר שאם יעשנו למחר יצטרך לעשות בקשוי ושנוי בזה שפיר מוכח ממה דלא עשאו מאתמול דלא הי' כוונתו להשתמש בו דאל"ה למה לו להמתין שיעשנו בקשוי יעשה היום בריוח ובע"כ לא רצה בו כלל ושפיר הוי דחיא בידים ולפ"ז הוי קשה למה לשמואל להוסיף כ"כ במשנה אבל קורה שנשברה בעיו"ט מותר וכשהן מבקעין וכו' הו"ל לתרץ בקיצור דאין מבקעין עצים ונתנה המשנה טעם למה אין מבקעין הלא ר"ש ל"ל מוקצה לכך נותן טעם דאף אם יהי' מותר לו לבקוע עכ"פ יהי' אסור לו לבקעות בקרדום וכו' רק בקופיץ וא"כ כיון שלא יהי' אפשר לו לבקוע יפה כדרך חול שפיר מדלא עשאו בחול שיהי' אפשר אף ע"י קרדום הוי דחיא בידים לכך הוי מוקצה אף לר"ש והוי סיפא טעמא דרישא ולמה לא משני כן ובע"כ מדהוצרך שמואל להוסיף ולא פי' כנ"ל ס"ל בע"כ דאף זה ל"ה דחיא בידים רק מוקי לה כר"י ולכך מביא לו סייעתא כיון דסיימה הברייתא לפי שאין זה מן המוכן ולמה לו סיום זה כיון שכבר אמר אין מבקעין ובע"כ דבא לאשמעינן דאין זה מוקצה חמור דדחיא בידים רק כסתם מוקצה דהוי מכח דאין זה מן המוכן דלא הכינו מאתמול זה עיקר איסורו דאין זה מן המוכן מה שמחוסר הכנה דלא דחיא בידי' ממש רק דלא הוכן וממילא משמע למאן דל"ל מוקצה מותר אף זה וזה עיקר הסיום שלו לאשמעינן למאן דמתיר מוקצה אף זה מותר לכך מוכח כשמואל דלא הוי דחיא בידים לכך הוכרח שמואל להגי' כל כך כנ"ל ודו"ק. והנה לפמ"ש התוס' ברפ"ק דלכך מוכיח דסתם תנא כר"י היינו דמיירי אף בקורה רעועה וכו' קשה מה פריך הש"ס רישא אסיפא ולמה לו להגי' כ"כ דמיירי בקורה שכבר נשברה מעיו"ט הו"ל רק להגי' דהיינו דוקא בקורה בריאה אבל בקורה רעועה שנשברה ביו"ט מותר ואתיא כר"ש דל"ל מוקצה ולמה לו להגי' כשכבר נשברה בעיו"ט ומוכח דבנשברה ביו"ט אף ברעועה אסורה מדלא קמ"ל רבותא טפי ונצרך לאוקמא כר"י ושיש חילוק בין יו"ט לשבת מנ"ל לחדש כ"ז הו"ל רק להגי' בקורה רעועה ונשברה ביו"ט דמותר ואתיא כר"ש כמו דסתם לן תכא במס' שבת כמפורש ברפ"ק וצ"ע בזה:

במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת. ופרש"י ונפחת מאליו והנה הך תיבת מאליו הוי שפת יתר דמה כ"מ מה שכבר נעשה אם מאליו כעשה או ע"י אדם וכדומה. ולכאורה הי' נראה לפרש דכוונת רש"י דלא נפרש ונפחת היינו שנפחת מעיו"ט ושוב ראיתי שהמפ' הביאו שהרמב"ן פי' כן, אך מ"ש הרמב"ן שכוונת המשנה לדיוקא שאסור ליטול שלא במקום הפחת לדעתי לא הוי צריך לומר כן רק י"ל דהכונה דמיירי שנפחת מעיו"ט והוא לא ידע בי' סד"א כיון דהוא לא ידע אסחי' דעתי' מני' ואסור קמ"ל דהוי מוקצה בטעות וכדאמרינן לעיל במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו שמותר דהוי מוקצה בטעות, אך מזה יהי' ראי' לפמש"ל בחדושי כמה פעמים שמוקצה בטעות לא הוי רק כמו התם דהרי תחלה הניחו רק כדי לייבש וא"כ באמת נעשה מחשבתו על שם מה הניחו והוי כהוכן מתחלה והוכחתי כן מלשון רש"י אבל כל שלא הניחו ע"ד כן אף מוקצה בטעות הוי מוקצה א"כ א"ש דהכא אטו הניחו תחלה על מכת שיהי' הבית נפחת וכיון דלא הניחו ע"ד כן אף זה הוי מוקצה והוכרח הרמב"ן לפרש דהדיוק הוי דשלא במקום הפחת אסור ועכ"פ הי' כראה דרש"י בא לשלול זה ולכך פי' דלא נימא דנפחת היינו דבעיו"ט נפחת רק הכונה דביו"ט נפחת מאליו, אך אכתי לא הונח בזה דאכתי לא הו"ל למנקט לשון מאליו רק הו"ל לומר ונפחת ביו"ט. וארווחנא בהנ"ל עכ"פ ליישב דברי התוס' שכתבו ונפחת פרש"י ונפחת מאליו וא"ת והא הוי מוקצה וכו' ולמה הביאו פרש"י בזה שהוא שפת יתר אך כוונתם דבלא"ה לא הוי מקום להקשות דלמא מיירי שנפחת בעיו"ט וכפי' הרמב"ן או כפירושי לכך הביאו פרש"י דנפחת מאליו ועכ"פ מדפי' מאליו משמע דמפרש דהוי ביו"ט דאי בעיו"ט ל"צ לומר מאליו והיינו לפי' הרמב"ן דעיקר הרבותא מכח סיפא דיותר מכנגד הפחת אסור א"כ הו"ל לפרש אף אם נפחת ע"י עצמו בידיו ומדפי' מאליו מוכח דמיירי ביו"ט עצמו לכך שוב הקשו הרי הוי מוקצה זה נראה כוונת התוס'. ולפרש כוונת רש"י מה שנקט מאליו כראה לכאורה דבא לרות למ"ש המג"א בסוף סי' תקי"ח דאם הנכרי עשאו ע"ד ישראל אסור עד לערב בכ"ש לכך בא רש"י לפרש זה דלא נימא כיון דמוקי הש"ס באוירא דלבני א"כ הוי כאן רק סתירה מדרבנן ואפשר דבדרבנן ל"ב בערב בכ"ש כמו שיש בזה פלוגתא בחוץ לתחום ייע"ש בסי' תקט"ו ובפוסקים לכך או דרש"י ס"ל כהסוברים דאף בחוץ לתחום בעינן בכ"ש או דס"ל דדוקא בתחומין הקילו אבל בשאר איסור דרבנן כל דתקון כעין של תורה תקון ובעינן בב"ש לכך פרש"י דוקא נפחת מאליו ואין הכונה של מאליו דוקא שלא ע"י אדם רק הכונה מאליו קאי למעט שלא עבור הנוטל נפחת או בצוויו או לטובתו עבורו רק מעצמו נפחת שלא לשם הבעלים לכך מותר דבזה ל"ש גזרה שמא יאמר וכיון דהוי רק דרבנן ממילא מותר לו אם נעשה ע"י נכרי או אם נעשה ממש מאליו מותר אף אם הוי ס"ד דהוי של תורה. או אפשר דמה שפרש"י מאליו הוי רק להס"ד דיש בזה איסור תורה דהוי אהל דאורייתא א"כ דומה לפירות שהי' מחובר דתלשן הנכרי אסורין לכל ישראל ואינו דומה לטבל אם עבר ותקנו מתוקן דהתם הוי רק דרבנן וגם בהוא עצמו עשאו לא רע ממבשל בשבת דמותר ופי' הרא"ש הטעם לשיטת רש"י בר"פ א"צ לעיל מכח דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו דלא שכיח שהוא עצמו ועשה באיסור ייע"ש א"כ כל שהוא עושה האיסור עדיף ולא גזרו בי' אבל באם נעשה ע"י נכרי גזרו שלא יהנה ממלאכת יו"ט לכך צריך דוקא שיהי' מאליו אבל לפי המסקנא דמיירי באוירא דלבני דהוי רק דרבנן מותר אף בנעשה ע"י נכרי כיון דלא עשאו לשם ישראל, ואפשר דס"ל לרש"י אף לפי המסקנא דוקא בחוץ לתחום דקיל וניכר הוא שהוי רק דרבנן התירו אם לא עשאו לשם ישראל אבל כאן כיון דנראה כסתירת אהל וקרוב למלאכה דאורייתא דינו כסל תורה וצריך דוקא נפחת מאליו דאל"כ ע"י נכרי עכ"פ ביו"ט אסור שלא יהנה ממלאכה יו"ט כמו מלאכת מחובר ודו"ק. ועוד אפשר לומר בכוונת רש"י דהי' קשה לו כיון דתנא לקמן דף ל"ד דהא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותקנו מתוקן א"כ מוכח ממשנה דטבל מוכן הוא א"כ קשה אי מיירי כאן שהוא עבר ופחתו בידים קשה תרתי למ"ל הרי זה כבר נשמע ממשנה דטבל אם עבר ותקנו מתוקן ותרתי למ"ל א"ו דכאן מיירי שנפחת מאליו ואיכא בכל חד צד רבותא הכא איכא רבותא דה"א דוקא בטבל אם עבר הוא בידים ותקנו בזה ל"ש לומר מגו דהוי מוקצה בה"ש שגם בה"ש הי' בידו לעשות כמו שעשה עכשיו לכך ל"ה מוקצה אבל באם לא עשאו הוא רק ממילא נפחת או ע"י ד"א לכך ה"א דזה הוי מוקצה דזה ל"ה בידו קמ"ל דמ"מ מותר ולהיפוך הוי סברא לומר כיון דכל אדם ראוי לאוקמא בחזקת כשרות ואף אם עבר עברה אמרינן השתא הוא דאיתרע לכך י"ל דוקא אם נפחת ממילא דשייך בי' לומר דהי' עומד ומצפה על כך שיהי' כן לכך כיון דהי' דעתו בה"ש על כך ונתקיים מחשבתו לכך מותר אבל באם עשאו הוא בידיו ממש די"ל דבה"ש לא הי' דעתו לעבור עברה א"כ לא הי' יושב ומצפה ע"ז ולא נעשה כפי מחשבתו והוי מוקצה לכך קמ"ל התם בטבל דהוי מוכן וא"ש ודו"ק:

גמ' והא קא סתר אהלא. הנה הוי קשה לי למה פריך על הסיפא ולא על הרישא לפרש"י דלכך לא הוי מוקצה מכח שרגא דלבני א"כ להס"ד דלא ידע מזה הו"ל להקשות הרי הוי מוקצה. ושוב ראיתי בפ"י וצל"ח שהרגישו בזה. אך ליישב לשון הסוגיא וגם ליישב הדקדוק מ"ש ביו"ט אמרו דמהו לשון אמרו לשון רבים ועיין בצל"ח, אך כראה דהנה לכאורה קשה על התוס' מה הקשו על רש"י ממוכני וסל דלמא גם בזה הקילו ביו"ט ודוקא בשבת החמירו דאף במוקצה מכח איסור דרבנן החמירו אבל ביו"ט מכח שמחת יו"ט לא גזרו רק במוקצה מכח איסור תורה לא דרבנן. אך נראה דהם לא הקשו רק למה שדימה רש"י זה לטבל דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת וא"כ ס"ל לרש"י דאף בשבת אמרינן ולכך הקשו ממוכני וכו' ולפ"ז מיושב קושיות התוס' אח"כ על הר"מ דשפיר מתרץ דבטבל כיון דליכא המוקצה בעולם מותר אף בשבת אבל במוכני וסל דישנו בעולם אמרינן מוקצה אף בדרבנן והכא אף דישנו בעולם כיון דהוי ביו"ט הקילו בזה וא"ש. ומעתה ניישב הסוגיא דהנה על המשנה לא הוי מצי להקשות כלל די"ל כך דגם המקשן ידע דטלטול מוקצה מותר לשמחת יו"ט אבל אכילת מוקצה ודאי אסור אבל בהמה אכילת מוקצה מותר לה ואם בהמה אוכלת מוקצה א"צ למחות לה ואדרבא מבואר בש"ס וטוש"ע סי' שכ"ה דמותר לעמוד באפה שתלך ותאכל פירות המוקצים ואף להעמידה בידים לא אסר שם רק מכח דיש לחוש שמא יתן לה בידים אבל אם הוי מותר הטלטול הי' מותר ליתן לה בידים או להעמידה על המוקצה, וא"כ הכה אם מוסר לטלטל מוקצה לצורך בהמה תליא בדין אם נפש אפילו נפש בהמה במשמע דלדידן דקיי"ל דלכם ולא לכלבים א"כ ל"ש בבהמה שמחת יו"ט לכך א"כ כה דאכילת מוקצה הוי היתר לבהמה הטלטול אסור דאסור לטלטל עבורה מוקצה לכך אסור אף להעמידה על המוקצה מכח שמא יטלטל בידים אבל למ"ד נפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ שייך לה ג"כ שמחת יו"ט ואוכל נפש מותר לה מותר לטלטל מוקצה עבורה וכן מוכח בש"ס לעיל בפ"ב גבי א"ה הני סופלא לחיותא היכי שדינן ועיי"ש בתוס' שרצו לומר דהוי מטעם מוקצה ומשמע דלמ"ד אפילו נפש בהמה במשמע הוי א"ש דטלטול מוקצה מותר עבורה וגוף אכילה אין איסור בבהמה רק למ"ד דלכם ולא לכלבים אסור לטלטל מוקצה עבורה כיון דלא תותר לה אוכל נפש. ובפרט לפי מה שהסברתי הדבר בק"א סי' תק"ט דמה דטלטול מוקצה מותר ואכילה אסור מכח דטלטול הוי על האדם ולא גרע ממלאכה דאורייתא דמותר לאוכל נפש משא"כ אכילת מוקצה אכילת איסור לא הותר לשמחת יו"ט ייע"ש א"כ אף לבהמה אם אפילו נפש בהמה במשמע מותר א"כ הוי אפשר דעה דקתני כאן בית שהוא מלא פירות ונפחת מיירי רק שהי' פירות אשר ראוין למאכל בהמה לא למאכל אדם רק לבהמה ולכך אם נפחת נוטל דטלטול מוקצה לא נאסר לאוכל נפש ואתיא כאן כמ"ד נפש אפילו נפש בהמה במשמע א"כ מותר לטלטל מוקצה עבור בהמה ומיירי בפירות הראוין לבהמה ולכך פריך רק לר"ע והא קא סתר אהלא דסתירת אהל אף לאוכל נפש אדם אסור ולכך משני בשרגא דלבני, ושוב הקשה שפיר דהא מוקצין נינהו דהנה כל הפוסקים והתוס' בפ"ב כתבו דאנן קיי"ל דלכם ולא לכלבים מכח דסתם משנה דחלה דעיסת הכלבים וכו' אתיא כמ"ד זה ייע"ש ולפ"ז הנה זה מבואר דסתם מתני' ר"מ הוא א"כ כיון דסתמא דהתם ס"ל לכם ולא לכלבים מוכח דר"מ ס"ל כן ולכך הקשה שפיר לר"מ הרי הוי מוקצה וא"ל דטלטול מוקצה מותר לאוכל נפש הרי אתה ס"ל דלכם ולא לכלבים, אך זה אפשר לתרץ דאיירי בפירות הראוין לאדם לכך לאדם מותר טלטול זה ואכילת מוקצה ליכא כיון דלדידי' פוחת לכתחלה אין הפירות מוקצין כלל אך א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך מתיר הת"ק ליטול כיון דהוא ס"ל אין פוחת לכתחלה א"כ הוי כאן אכילת מוקצה אך צ"ל כסברת רש"י כיון דהוי רק מכח דרבנן א"כ בהסתלק המוקצה מותר אך קשה ע"ז מעוכני וסל וכאן המוקצה בעולם וצ"ל דהתם בשבת וכאן ביו"ט הקילו ח"ש א"ר זירא לעולם כאן מיירי בראוין לאדם ולא תקשה על הת"ק מכח כיון דכבר נסתלק המוקצה מותר ולא קשיא על הת"ק ממוכני וסל ביו"ט אמרו מה שהתירו כאן הה"ק מוקצה דרבנן כשכבר נסתלק זה ביו"ט אמרו ולא בשבת דבשבת אסור אף במוקצה דרבנן אף אם כבר נסתלק ולא ביו"ט וא"ש ודו"ק היטב. ועיין בגיטין דף נ"ד בתוס' ד"ה המעשר דפריך מסתם משנה על ר"מ מכח דסתם משנה ר"מ הוא ייע"ש ודו"ק וזה סיוע לדברינו כאן:

והנה על מה שהקשיתי לעיל למה לא פריך על הת"ק הרי הוי מוקצה אך נראה דא"ש בפשיטות דודאי סתם בית יש לו פתחים א"כ יכול הוא לכנוס דרך הפתח ליטול משם הפירות רק לפי מה דמשני באוירא דלבני בזה כיון דא"צ סתירה כלל שכיח הוא שיקיף את הפירות מכל ד' רוחותיו ומ"מ כ"ז שצריך להם הוא סותר ונוטל אבל אם הוי בית ממש א"כ מי פתי עושה כן שיבנה בית בלי פתח שיצטרך לסתור ביתו כשיצטרך לפירות ובע"כ יש לו פתחים א"כ יכול הוא לכנוס דרך פתחים ליטול רק כיון דהוא בית מלא פירות א"כ כיון דביו"ט אסור לפנות אוצר אם הוא שלא לצורך יו"ט א"כ כיון שהוא מלא פירות א"כ מה שצריך לו ליו"ט יכול הוא ליטול מה שמונח סמוך אל תפתח וא"כ אין יכול כלל להגיע אל הפירות המונחין אצל הדופן כלל מכח איסור יו"ט דרביע עלייהו כיון דאסור לפנות את האוצר ולכך קמ"ל אם נפחת הבית אז נוטל ממקום הפחת הסמוך לדופן אף שלא הי' יכול להגיע אליהם בלא הפחת מ"מ כיון דמדין תורה הי' יכול להגיע אליהם דרך הפתח שיפנה כל האוצר רק שמדרבנן אין מפנין האוצר א"כ הוי רק מוקצה מכח דרבנן ולכך בהסתלק המוקצה מותר אך זה להס"ד דהוי בית ממש ויש לו מסתמא פתח כדרך כל בית אבל לפי מה דמוקי באוירא דלבני א"כ בית כזה הוי להיפוך מסתמא אין לו פתח כיון דאינו בנין ויכול כל שעה לסתרו א"כ אין לו פסח לכך כתב רש"י דשוב הוי רק דרבנן מכח גוף הסתירה דהוי רק דרבנן וא"ש ודו"ק. ובאמת לפי הס"ד הוי א"ש מאוד לדרכנו מה שנקט בית שהוא מלא פירות ולמה לא נקט סתם בית שיש בו פירות אך אם לא הי' מלא א"כ בלא"ה הי' יכול להגיע אליהם דרך הפתח וא"צ לפחת רק כיון שהוא מלא א"כ אין רשאי לפנות כל הבית ואין יכול להגיע לאותן אשר סמוכין לכותל לכך סד"א שהוי מוקצה וכו'. אבל למסקנא דמיירי באוירא דלבני שכולם מכוסין ואין פתח קשה למה נקט שהוא מלא ולא סתם בית שיש בו פירות וצ"ע קצת ודו"ק והבן:

גמ' והאר"נ כו' שרגינהו ודאי אקצינהו. הנה לכאורה קשה למה פריך דהוי מוקצה ולא פריך בלא זה הרי עכ"פ מדרבנן יש סתירה בזה ואיך מותר ביו"ט. וא"ל דליכא אף איסור דרבנן בסתירה זו וכמו שנראה לכאורה מלשון רש"י בערובין דא"כ איך כתבו התוס' כאן להביא ראי' להריב"א דטלטול מוקצה מותר מכח שמחת יו"ט דאדרבא אדסייעי' לי' מר"מ תקשי' לי' מדרבנן דהרי הת"ק אוסר לפחות ואם ליכא בזה איסור סתירה כלל בע"כ טעמו מכח מוקצה א"כ מוכח להיפוך ובע"כ שיש בזה איסור סתירה מדרבנן א"כ אף לר"מ הו"ל להקשות הרי עכ"פ יש סתירה מדרבנן ולמה מותר למה דלא ידע דמכח שמחת יו"ט הקילו, מיהו זה הוי אפשר לתרץ דאיסור סתירה דרבנן ידע דיש לתרץ מכח שמחת יו"ט הקילו אבל מוקצה דחמיר כמ"ש הפוסקים דעשאוהו כשל תורה הוי סד"א דלא הותר מכח שמחת יו"ט. ואין להקשות דאיך אפשר דהוי סד"א דאיסור סתירה קיל הוא מטלטול מוקצה דהרי חזינן דלפי האמת להריב"א להיפוך דטלטול מוקצה מותר לשמחת יו"ט ואיסור סתירה אסור לת"ק וקיי"ל כוותי' אך זה י"ל דודאי איסור סתירה קיל ממוקצה וידע דיש להקל בזה יותר רק דוקא חד איסורא מקילנן לשמחת יו"ט אבל תרי איסורי לא הותר ולכך לפי האמת הן סתירה הן מוקצה אם הוי כ"א בפ"ע מותר לשמחת יו"ט רק תרי איסורי יחד כגון הכא באוירא דלבני דהוי סתירה עם מוקצה ס"ל לת"ק דלא הקילו ולר"מ אף תרי הקילו אך אכתי קשה לי מה מוכיח הש"ס תנ"ה ממ"ש ר"מ ביו"ט אמרו ולא בשבת ומנ"ל דמכח איסור מוקצה ביו"ט אמרו דלמא מוקצה לא הוי כלל רק מכח איסור סתירה אמרו ביו"ט ולא בשבת ובפרט לפמ"ש דאף המקשן ידע דר"מ אינו מתיר רק מכח שמחת יו"ט א"כ אף הוא ידע דביו"ט אמרו ומה ראי' מביא אח"כ מן הברייתא ואף אי נימא דהס"ד הוי ס"ל דבהא פליגי לרבנן יש בזה איסור סתירה מדרבנן ולר"מ ס"ל דאין כאן איסור סתירה כלל מדרבנן דאכתי עכ"פ מה ראי' מביא מהברייתא דלמא לכך ביו"ט אמרו דאף ר"מ ס"ל דיש בזה סתירה מדרבנן רק שביו"ט הקילו מכח שמחת יו"ט ולא בשבת. ועוד קשה יותר דאם יש סברא דבהא גופא פליגי אם יש בזה איסור סתירה או לא מה פריך דהוי מוקצה דלמא בהא נמי פליגי דרבנן ס"ל דהוי מוקצה ור"מ ס"ל דלא הוי מוקצה ור"נ דאמר דהוי מוקצה היינו כרבנן וא"ל דא"כ למה פליגי כאן ולא בסתם לבנים אם הוי מוקצין די"ל דלכך נקט בפלוגתתן בית לאשמעינן דבתרתי פליגי הן במוקצה הן בסתירה וא"ל מנ"ל לר"נ דלרבנן הוי מוקצה כיון דלר"מ ל"ה מוקצה דלמא פליגי רק בסתירה לבד י"ל דבסתירה לבד ס"ל דאף רבנן הוי מתירין מכח שמחת יו"ט רק בע"כ דס"ל דיש כאן תרי איסורין לכך אסרי אף ביו"ט ור"מ ס"ל אף חד איסורא ליכא לכך פליגי ומה פריך. וצ"ל דבאמת להמקשן הוי משמע דאין סברא להקל בזה כלל ומשום שמכת יו"ט לא הותר טלטול מוקצה ולא סתירה ולכך הוי משמע לי' דבסתירה פליגיי אם ש בזה סתירה דרבנן או לא ולכך פריך ממוקצה דא"ל דאף בהא פליגי דקשיא ממ"נ אי פליגי אף בסתירה מנ"ל לר"נ דלמא מוקצה לכ"ב לא הוי אף לרבנן כיון דבע"כ לר"מ ל"ל מוקצה א"כ אפשר אף לרבנן כן וא"ל דס"ל לר"כ דפליגי רק במוקצה דא"כ קשיא למה פליגי בבית ולא בסתם אבנים אם מותרין לטלטל או לא ובע"כ דבסתירה פליגי א"כ קשיא מנ"ל דהוי מוקצה לרבנן ובע"ב דמשמע לי' דלכ"ע הוי מוקצה ופריך שפיר ולכך מביא הש"ס התנ"ה רק לראי' ע"ז דדוקא ביו"ט פליגי ושיש סברא להתיר בזה מכח שמחת יו"ט ולא כסברת המקשן דאף בשבת פליגי דאין היתר בזה ביו"ט מבשבת ודו"ק

רש"י ד"ה ונפחת מאליו. הנה כבר עמדנו לעיל במשנה על מה שכתב ונפחת מאליו וכן בפ"ג דערובין פרש"י כן ונפחת מאליו אף ביו"ט ולמה פי' כן דאף ביו"ט דלו יהא שנפחת בידיו וכדומה יהי' באיזה אופן שיהי' ולמה פרש"י מאליו. אך אפשר לומר כיון דמבעיא בש"ס לעיל דף י"ז בעבר ואפה מהו ובעי למפשט מהמעשר פירותיו בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ודוחה התם דאית לי' פירי אחריני וא"כ לא מבעיא אי נימא דס"ל לרש"י להלכתא דעבר ואפה אסור דפשיטא דה"ה הכא בעבר ונפחת דאסור דאף אם הוי דרבנן דומה למעשר פירותיו כמו דרש"י מדמהו לטבל אם עבר ותקנו כן כמי בזה ג"כ קנסוהו ואסור לו ליטול ממקום הפחת, ובפרט דבאמת המעיין בש"ס גיטין פריך שם בפ"ה בסוגיא דמנסך ממעשר פירותיו מ"ט לא קניס שוגג אטו מזיד ומשני התם גברא לתקוני קמכוין משמע אבל בלא"ה הוי גזרינן ונהי דהתם הוי כר"מ מ"מ הא אח"כ פריך הש"ס לרי"י דלא גזר בדרבנן שוגג אטו מזיד מנפלו ונתפצעו דגזיר ר"י שוגג אטו מזיד ומשני חיישינן דלמא אתי לאערומי ופרש"י שיעשה במתכוין ויאמר שוגג הי' א"כ ה"כ בנפחת הבית דתקנה ליכא שיכוין לתקן וערמה שייך בזה דיבא לאערומי דומה להתם דנפלו ונתפצעו דס"ל לר"י דקניס שוגג אטו מזיד א"כ הכא נמי לא מבעיא להס"ד דיש בזה סתירה של תורה דודאי בשל תורה קניס ר"י שוגג אטו מזיד אף גם למסקנא דהוי דרבנן כבר כתבנו דבכה"ג גזיר ר"י לכך כיון דת"ק דר"ע הוי בכל דוכתא ר"י לכך פרש"י שפיר דוקא אם נפחת מאליו אבל אם הוא פחתו אף בשוגג הרי ר"י קניס שוגג אטו מזיד ובודאי לא יטול ממקום הפחת לכך פרש"י דמיירי דנפחת מאליו ואף אם רש"י מסכים להלכה כהני דפוסקים עבר ואפה מותר וכמ"ש הרמב"ם וטוש"ע מ"מ י"ל הרי מפורש בש"ס דף י"ז דאית לי' פירי אחריני ודאי אסור וא"כ הכא כיון דנקט בית שהוא מלא פירות משמע שיש לו פתח שהי' יכול ליטלו דרך הפתח רק שלא הי' אפשר להגיע אצל הסמוכין לדופן דאסור לפנות שלא לצורך יו"ט א"כ יש לו פירי אחריני לכך ודאי דאסור אם הוא תקכו אף בשוגג לר"י דהוי בר פלוגתי' דר"מ לכך פרש"י נפחת מאליו וא"ש ודו"ק. והנה בהיותי בענין זה ראיתי שיש לתמוה על הרמב"ם דבפכ"ג מה' שבת העתיק הדין דהמעשר פירותיו בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא העתיק האוקמתא שמוקי הש"ס דף הנ"ל באית לי' פירי אחריני ומוכח דס"ל דאף באין לו פירי אחריתי אסור ופסק בפ"ו מה' יו"ט דעבר ואפה מותר והוא תרתי דסתרי אהדדי כדמוכח בש"ס דף י"ז להדיא ולא ראיתי בנושאי כליו שירגישו בזה ולכאורה צ"ע. אך נראה ליישב הדבר והוא דהנה באמת בעיא דעבר ואפה הוי בעיא דלא אפשיטא רק דכתב הס"מ בפ"ו מה' יו"ט כיון דהוי ספק דרבנן ולהקל ייע"ש וא"כ הרי דעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בשיטת הרמב"ם דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י במה שפי' בהמה בחי' בחזקת איסור תו' בחזקת אמ"ה וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך א"ש כיון דלדידן הוי בעיא דלא אפשטא א"כ בשלמא בעבר ואפה דמעיקרא הי' מותר הקמח רק דנימא דע"י מעשיו נאסר הוי לו חזקה היתר ועכ"פ ליכא חזקת איסור לכך הוי ספק דרבנן ולהקל אבל במעשר בשבת דעד הנה בחזקת איסור של טבל הוי ועכשיו ספק אם נתיר היום או לא א"כ מחזיקין מאיסור טבל לאיסור זה שנאסר מכח דעבר ותקנו לכך אסור אף באין לו פירי אחריני מכח דדלמא קיי"ל כאיבעיא דעבר ואפה אסור כיון דספקא הוי ודו"ק. ואף לדעת הפר"ח דחולק ומוכיח מהרמב"ם דספק דרבנן שאין לו עיקר מן התורה הוי לקולא אף באיתחזק איסורא א"ש, חדא די"ל דדוקא אם גם החזקה דמעיקרא הוי רק מכח טומאה קלה שאין לו מן התורה בזה אזלינן לקולא כמו דמיירי התם הרמב"ם אבל באם החזקה הוי מכח איסור תורה א"כ כמו דס"ל להרמב"ם לפמ"ש כדעת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ ה"כ מהני לענין זה דחזקה דמעיקרא שהי' אסור מן התורה אלים טובא לאסור אף ספק דרבנן שלאחריו ולא גרע מספק דרבנן שיש לו עיקר בתורה דאף לדעת הפר"ח להרמב"ם הוי מן התורה מכ"ש בזה שחזקה תחלה הוי משל תורה ממש דמהני להחזיקו באיסור אף לאיסור דרבנן. ועוד י"ל דבאמת אף גבי בעיא דעבר ואפה קשיא למה פסק לקולא הרי הוי דשיל"מ דיכול לאוכלה אחר שבת (הן אמת די"ל כמ"ש במ"א דהיכי דצריך לו לשמחת יו"ט ל"ש עד שתאכלנו באיסור וכו' כיון דהוי אכילת מצוה או גבי בעיא דלא אפשיטא לא אמרינן ספק דשיל"מ לחומרא כמו בספקא דפלוגתא) אך כעת כראה דמזה ראי' למש"ל בחדושי בסוגיא דזימן שחורים דהיכי דיש לו חזקת היתר אף בדשיל"מ הוי לקולא ייע"ש א"כ ה"כ כיון דהוי לזה חזקת היתר הוי לקולא אבל בטבל נהי דלא מהני חזקת איסור לאסרו כיון דדרבנן הוי גם הוי תחלה איסור אחר ואין מחזיקין מאיסור לאיסור עכ"פ חזקת היתר ליכא בזה ושוב הו"ל דשיל"מ ולחומרא כיון דראוי למחר לכך אוסר אף בלית לי' פירי אחריתי ודו"ק היטב בזה. והנה מה שישבתי לעיל דברי הרמב"ם שלא העתיק אית לי' פירי אחריני אך לפמ"ש התוס' במס' שבת דף מ"ג ד"ה טבל מוכן הוא וכו' ומוכח מדבריהם שם דזה מוכרח הוא לחלק בין אית לי' פירי אחריני או לא וכמ"ש בחדושי מכבר לפרש דבריהם שם דמסקנת הש"ס דמעשר בשבת קיל מבישול א"כ מוכח משם דזה ודאי הוא דבאין לו פירי אחריתי דמותר וקשה על הרמב"ם דלמה לא העתיקו וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כסברת התוס' רק כמ"ש אני מכבר בחבורי ליישב שם קושייתם ובפרט דכן מוכרח לכאורה לומר דלדעת התוס' קשיא דלפי דעת המקשן בדף י"ז לעיל הוי ס"ל דאף בלית לי' פירי אחריתי אסור והו"ל להש"ס להקשות ולטעמיך למה בטבל עבר ותקנו מתוקן דזה מוכח מן המשנה כדמשני הש"ס לקמן דף ל"ד והו"ל להקשות ולטעמיך אלא ודאי כמ"ש שם ליישב זה ייע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה ונפחת. עיין בשעה"מ פ"ב מה' יו"ט שהקשה למה לא הקשו התוס' ופוסקים, מנר שהדליקו בו באותו שבת דהוי מוקצה רק מכח דרבנן דמן התורה מותר לכבות דהוי משאצ"ל ייע"ש והניח בצ"ע. ולדעתי כראה ליישב כיון דכר שהדליקו בו באותו שבה הוי דחי' בידים לכך בזה נחתינן חד דרגא ולא מהני אף באם נסתלק האיסור הוי מוקצה ובהכי א"ש מה דלר"ש מותר נר שכבה והיינו דלר"ש דל"ל מוקצה. כלל וא"כ הוצרך לדחי' בידים להיות מתחיל המוקצה כל עיקר לכך שוב בהסתלק המוקצה מותר כיון דהוי רק דרבנן אבל לר"י דאית לי' מוקצה א"כ אף בלא דחיי' בידים הוי מוקצה כל זמן שהאיסור בו לכך ממילא אם הוי גם דחייה בידים אז אף בהסתלק האיסור דרבנן אסור אך לכאורה קשיא דהרי כופין הסל ג"כ הוי דחיא בידים ולמה הקשו התוס' מזה, אך א"ש לפי מה שהקשו התוס' בדף כ"ז ובמס' שבת דהרי הוי גמרו בידי אדם אך לפמש"ל שם ובארתי הדבר דשאני כופין הסל דדחי' בידים לכך לא מהני גמרו בידי אדם לכך א"ש דשוב שפיר הקשו כיון דמה דהוי דחי' בידים זה צריך להיות נגד מה שהוי גמרו בידי אדם א"כ הדר הו"ל כלא דחי' בידים ולא גמרו בידי אדם ולכך שפיר הקשו דכיון דהוי רק מכח דרבנן יהי' מותר כיון דנסתלק המוקצה וא"ש ודו"ק

בא"ד דהא ס"ל פוחת לכתחלה. דברי התוס' מרפסין איגרא דמנ"ל דר"ש ס"ל כן ועיין במהרש"א שהגי' דלמא ס"ל כר"מ. אך לדעתי נראה ליישב והוא דהנה לכאורה הוי קשה לי מה פריך הש"ס והא קסתר אהלא דלמא הכונה כך דת"ק אמר נוטל ממקום הפחת משמע אבל שלא במקום הפחת אסור לו לפחות יותר והנה זה ודאי דאם כבר נפחת הבית אין לו עוד שם אהל קבוע רק יש לו דין בית רעועה דלדעת הבעה"מ הוי רק דרבנן א"כ בבית שנפחת הוי רק היותר איסור דרבנן ומ"מ אסרי רבנן ור"מ אמר אף פוחת לכתחלה כיון שכבר נפחת קצת מתיר אף לפחות בתחלה המותר וליטול ומה קושיא. ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה רק שכתב לתרץ דמלשון אף פוחת משמע דמתיר אף לפחות לכתחלה ממש, ולפענ"ד מהא לא מוכרע ויותר מסתבר דמלשון ונוטל שסיים ר"מ מוכח כן דאם קאי על הרישא כיון דת"ק כבר אמר נוטל ממקום הפחת הו"ל רק לסיים אף פוחת לכתחלה וממילא נדע דקאי על נוטל דאמר ת"ק אבל השתא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל משמע דמדבר מענין חדש דקמ"ל אף אם לא היה יכול ליטול בלא"ה כלל ולא מיירי מענין שכבר הי' אפשר לו ליטול בלא"ה ממקום הפחת רק מענין שלא הי' אפשר לו ליטול בלא"ה. פוחת לכתחלה ונוטל ולכך פריך שפיר. ולפ"ז א"ש די"ל כיון דבסוגיא דף ל' ע"ב אמרינן שם אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ופריך הש"ס והא קסתר אהלא ומשני ר"כ בר"י בשנפלה ופריך והא אין יושב ומצפה ומשני בסוכה רעועה וכו' ולכך הנה לפי מה דמוקי בסוכה רעועה ל"ה צריך לאוקמא כשנפלה רק אף גם כשעומדת מתיר ר"ש דס"ל כאן כר"מ דסתירה דרבנן מותר לשמחת יו"ט אך מדלא קאמר אלא מוכח דרנב"י לא ס"ל כן רק או דלא משמע לי' דר"ש כר"מ ס"ל או דס"ל בסוכה רעועה מן התורה הוי סתירה לכך הוכרח לתרץ בשנפלה, והנה התוס' יהי' אזלי לשטתם דכתבו בפרק כל הגט דסתם ר"כ לא הוי רנבי"צ רק ר' נחמן בר' יעקב א"כ א"ש די"ל דהך ר"כ דפ"ק דהוכיח דביו"ט סתם לן תנא כר"י הוא יסבור דלא כר"נ בר' יצחק רק דחיקא לי' לפרש כשנפלה רק מפרש דר"ש מיירי בסוכה רעועה ומתיר לסתור אף לכתחלה כיון דהוי רק סתירה דרבנן, ולכך שפיר תרצו התוס' דמוכיח דסתם לן תנא כר"י דמסיפא אין ראי' כר"ש דא"א לומר דברי ר"ש דהוא מתיר לסתור אף לכתחלה כיון דאמר התם ור"ש מתיר בסוכה רעועה ה"ה הכא אף לפי הס"ד דמיירי בבית שלם מותר עכ"פ לפחות המותר אם כבר נפחתה ומכ"ש בשרגא דליבני דמתיר אף לכתחלה כמו התם בסוכה רעועה לכך לא הוי מצי לפרש דברי ר"ש ולכך שפיר כתבו דהא מתיר דכן מוכח לפום שטתו מברייתא דאין נוטלין עצים דר"ש מתיר ובהכי א"ש מה שכמה פוסקים פסקו כר"ש אף ביו"ט ולכאורה מנ"ל לסתור דברי ר"נ דפ"ק דמוכיח דהש"ס דסתם כנו ביו"ט כר"י ואיך פסקו קצת פוסקים אף ביו"ט כר"ש אך לפמ"ש א"ש דהני פוסקים פסקו כרנב"י דר"ש אינו מתיר רק בנפלה ורעועה. אבל כשהיא בעין אוסר אף ברעועה א"כ מוכח דס"ל לר"ש דלא כר"מ וא"כ שוב קשיא למה כאן לא תכא דברי ר"ש לכך מוכח דסתם כר"ש וסתמא בתרא עדיף ולכך פסקו כן וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה