אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף ל.

דף כט:

גמ' זמנין דנפיל ואתי לאתויי. לכאורה קשה מה חשש יש בזה הלא הוצאה והעברה מותר ביו"ט והנה ראיתי במהרש"א שכתב שאין הגרסא זו בשבת ר"פ השואל ושכן נראה מפרש"י, ואמת דכן מורה לשון רש"י באמת שכתב שצריך לקשרו שלא יפול מוכח דלא הוי גרסא זו בגמרא. ונראה דבאמת זה תליא לפי דעות התוס' המחולקים עם רש"י אם אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך אפילו שלא לצורך כלל או לא דלפי שיטת רש"י כיון דכל הוצאה מותר אף שלא לצורך כלל ולכך מחק גרסא זו כיון דכל הוצאה מותר בי' אבל להתוס' וסייעתם דשלא לצורך כלל אסור א"ם יש לקיים גרסא זו דיש לחוש דלמא לא יצטרך לו הככתומא כלל ואם יפול ואתי לאתויי ולא יהי' בזה צורך כלל ליו"ט ובכה"ג אף ביו"ט אסור לכך יש לקיים גרסא זו דלמא נפיל ואתי לאתויי. ועיין במג"א סוף סי' תק"י מצאתי בו שהביא גרסא זו בשם היש"ש ותמה עליו ולפמ"ש על נכון א"ש ודו"ק היטב:

גמ' דהא תוספת יו"כ דאורייתא וכו'. עיין בפ"י מ"ש בזה ועיין בצל"ח מה שתמה עליו, והנה כדי שלא לשוי' לגדול הדור כטועה ח"ו הי' כראה דמה שהקשה דסתרי דבריו למ"ש התוס' בקדושין דף ל"ד דהיכי דאיכא עשה ול"ת ל"ש העשה בנשים, זה כראה דלק"מ דע"כ לא כתבו התוס' כלל זה רק היכי דאיכא עשה ול"ת אז כיון דלגוף האיסור יש לאו בפ"ע א"כ מה שצרפה התורה לעשה ג"כ היינו להיות בזה דין עשה ול"ת א"כ רצתה להחשיב בזה בתורת עשה דהרי לאו בלא"ה איכא רק דרצתה התורה להיות נחשב גם לעשה והיינו בע"כ הכונה כך דל"ת הוי שלא יעשה והעשה יהי' אם מקיים זה יהי' נחשב כמקיים עשה וכיון דהעשה באה רק על קיום המעשה שיחשב לו כעשה לכך בתורת עשה ל"ש בנשים כיון שאינן שייכין במ"ע שהז"ג, אך בדבר שאין בו רק עשה בלבד והוא בשוא"ת אמרינן עיקר הכונה של תורה בנתינת העשה להיות במקום ל"ת רק דלא רצתה לעשות לאו ממש דא"כ הי' לוקה לכך כתבה בלשון עשה ולא למען אם יקיים יחשב לו כעושה מעשה רק אם יעבור ידמה לו כעובר עשה ועיקר הכונה בשביל מניעת המעשה ולכך שפיר נחשב העשה כל"ת ושייכא אף בנשים. ובפרט דכל אחד ראוי לפרש במה שהוא מסתבר טפי ואם יש בי' לאו ועשה אז מסתבר טפי לפרש דהלאו בא העיקר על מניעת המעשה שלא יעשנו והעשה על קיום המעשה ובפרט דנהי דנפטור האשה מהעשה תשאר בלאו עכ"פ ולא נסתור בזה הכלל דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולכך מפרשינן כן ופטורה מהעשה וחייבת בלאו אבל בדבר שאין בו רק עשה אם נפרש דעשה הוי על קיום הענין שיחשב לו כעשה מעשה א"כ תפטור האשה לגמרי וזה סותר הכלל דהשווה הכתוב אשה לאיש וכו' לכך טפי מסתבר לפרש דהכונה של העשה רק להיות מונע המעשה כדי שמכח זה גם אשה תתחייב ולא נסתור הכלל דהשווה אשה לאיש לכל עונשין כו' (ועיין בחבורי מה"ת לא"ח סי' תר"ד בה' יו"כ עודנו בכ"י מ"ש ליישב זה בע"א ייע"ש) אך מה שתמה מדברי הש"ס סוכה דף כ"ח זה לכאורה תמיה גדולה. והנה לכאורה עלה בלבי לפרש כיון דילפינן בפ' יוה"כ תוספת הן לפניו הן לאחריו א"כ כיון דאמרינן בש"ס דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא ואפוקי יומא חמור טפי לכך י"ל דהאזרח אינו מרבה נשים רק לתוספת שלאחריו אבל לא לשלפניו לכך הקשה הפ"י שפיר דהכא בשלפניו מיירי אך עדיין לא הועלתי כלום חדא דא"כ קשיא להיפוך אם יש סברא לחייב אשה בתוספת שלפניו למ"ל האזרח על תוספת שלאחריו ועוד דאם לענין תוספת ג"כ יש סברא דמסתבר טפי לאסור שלאחריו למה אמרינן בפ' יוה"כ אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין והרי ק"ו הוא מכניסתו ולומר דאין מזהירין מן הדין הרי על תוספת ליכא עונש וכו'. ולכך כדי ליישב דברי הפ"י נראה בשנקדים להבין מה שהקשה הלח"מ בפ"ב משביתות העשור דהרמב"ם כתב דתוספת ענוי ביו"כ אסור מן התורה ופסק כחייא בר רב דמצוה מן התורה לאכול בעיו"כ וזה סתרי אהדדי ייע"ש והכה לכאורה הי' כראה ליישב זה דקשה לי במה דאמרינן בסוכה כ"ח למ"ל האזרח לרבות נשים לתוספת ענוי וקשה למה נקט לתוספת ענוי ולא לתוספת מלאכה והרי אדרבא קרא דהאזרח שמביא רש"י דמרבינן מני' נשים עיקרו במלאכה כתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר ולמה נקט ענוי ועזב מלאכה. אך נראה דוחה י"ל דהוציא הרמב"ם דינו דס"ל דאין איסור בתוספת מלאכה רק בתוספת ענוי ועיין בב"י א"ח סי' רס"א בשם הה"מ ונראה שמכאן יצא לו כן ממה דקאמר הש"ס לתוספת ענוי ולא משני לתוספת מלאכה בע"כ דרק בתוספת ענוי לבדו הוי מן התורה ולא תוספת מלאכה, ולפ"ז הנה קשה עוד למ"ל קרא לתוספת ענוי בלא זה הרי מן האזרח מוכח כן כיון דצריך אזרח לרבות הנשים וליו"כ גופא לא נצרך כדפריך הש"ס בסוכה שם דהרי השווה הכתוב אשה וכו' ובע"כ לתוספת וממילא מוכח דתוספת אסור ולמ"ל קרא לרבות תוספת יו"כ. ולכך ס"ל להרמב"ם דהש"ס דיליף בפ' יוה"כ מועניתם וכו' היינו דס"ל דגם במלאכה יש תוספת וס"ל דתוספת של ענוי ושל מלאכה שני ענינים הם וכמו שמחלק הרמב"ם באמת ביניהו ולכך הנך מ"ד דילפי מועניתם המה ס"ל דמלאכה אסור ג"כ בתוספת ולכך שוב י"ל האזרח מרבה נשים על תוספת מלאכה ולא על תוספת ענוי וענוי י"ל דמותר לכך איצטרך קראי בפ"ע על תוספת ענוי. ולמ"ד דיליף מלאכה מנ"ש דעצם אין להקשות דלמ"ל קרא הרי נלמוד מן האזרח ז"א דעצם אינו מיותר דאיצטריך ללמוד להיפוך דאין חייבין עונש על תוספת ייע"ש בפ' יוה"כ ותבין ולמ"ד דיליף מועניתם ס"ל דמהאזרח הוי מוקמינן לי' על תוספת מלאכה. ואין להקשות דהרי להרמב"ם תוספת ענוי מסתבר טפי לאסור ממלאכה א"כ גילה קרא על תוספת ענוי ומכ"ש מלאכה אך א"ש דאם לא קרא דועניתם הוי ג"כ מוקמינן קרא טפי של האזרח על ענוי רק דשוב לא הוי ידענו איסור מלאכה כלל בתוספת לכך כתבה התורה ועניתם על תוספת ענוי וקשה למ"ל קרא הרי כשמע מן האזרח ובע"כ דמזה ילפינן דהאזרח מרבה תוספת מלאכה דהנשים חייבין ומכ"ש בתוספת ענוי ובא זה ולימד ע"ז. וא"כ זה למ"ד דאף תוספת מלאכה אסור צריך גם ועניתם אבל לדידן דפוסק הש"ס כסוגיא דסוכה דהאזרח קאי רק על תוספת ענוי ומלאכה מותר לגמרי א"כ שוב לא נצרך ועניתם דכבר נלמד מהאזרח לכך אייתר ועניתם לחיוב לאכול בעיו"כ. אך לכאורה לא הועלנו בזה כלום דהרי הרמב"ם כתב מפורש בפ"ב מהל' שביתות עשור דיליף מועניתם וכו' ומשמע דמועניתם יליף, אך כראה דא"ש דהרמב"ם בא להזהיר דכולם חייבין בתוספת אף הנשים והנה הן אמת דכתיב האזרח אבל כיון דאמרינן בפ' יוה"כ גבי תוספת אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין וכו' ת"ל מערב ועד ערב וכו' א"כ משמע שבכניסתו מסתבר טפי מיציאתו וא"כ מהאזרח לבד לא הוי ידעינן רק תוספת של בכניסתו ומניין ללמוד ביציאתו ולכך צריך ללמוד מקרא דמערב ועד ערב ביציאתו. אך לפ"ז תקשה אכתי מנ"ל להוספת של ביציאתו דנשים חייבין דלמא האזרח מרבה רק תוספת של בכניסתו לנשים לא ביציאתו ולכך צ"ל כיון דהוקש התורה הך קרא של מערב ועד ערב להך רישא דקראי של ועניתם בתשעה לחודש והיינו בע"כ הכונה כדי לדרוש סמוכין או גז"ש דכמו דבכניסתו חייבין נשים כן נמי ביציאתו נשים חייבין ולכך עיקר קרא א"א למדרש של ועניתם על תוספת של בכניסתו דזה הוי ידעינן מן האזרח וא"ל דאתיא לגז"ש להקיש למערב ועד ערב לרבות נשים ביציאתו ז"א דבשלמא בלא זה לא קשיא כיון דכתיב מערב ועד ערב ויליף מני' ביציאתו כפרש"י במס' ר"ה דף ט' דכתיב עד ערב משמע הלילה בכלל א"כ מכ"ש בכניסתו ואם יש סברא דיציאתו עדיף נלמוד מכ"ש מכניסתו, אך נראה דא"ש דלמ"ד דיש תוספת ענוי גם במלאכה אז יש חילוק כך דלענין מלאכה מסתבר טפי לאסור אפוקי יומא דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא דכבר חל עליו הקדושה וצריך להראות שאין הדבר קשה עליו כמשוי אך בעיולי יומא ל"ש זה אבל גבי ענוי הוי להיפוך דמכח צער התענית וענוי מסתבר דלא החמירו להחמיר עליו רק בעיולי יומא כשהוא שבע ולא כשהוא רעב ועיף, ולכך א"ש דמה דכתיב ועניתם וכו' פריך שפיר לענין ענוי אין לי אלא בכניסתו וכו' ולכך יליף מערב ועד ערב ומערב עד ערב לבד אם לא הוי הוקש לו ועניתם הוי אמרינן דדוקא גבי מלאכה אסור ביציאתו אבל לא בכניסתו וקאי רק על מלאכה לכך איצטריך ועניתם על כניסתו לאסור בענוי וה"ה במלאכה ולכך כיון דהוקשו זה לזה שוב שניהם אסורין הן בענוי הן במלאכה הן בכניסתו הן ביציאתו כיון דהוקשו זה לזה, אך זה לשטתו אבל הרמב"ם דפוסק במלאכה מותר לגמרי ואין איסור רק בענוי א"כ באמת הוי כניסתו ק"ו מיציאתו ולכך אם קרא דועניתם אתיא רק ללימוד זה של הגז"ש והיקש קשה למ"ל מערב ועד ערב לכתוב רק ועניתם ללמוד על כניסתו וממילא נדע גם יציאתו מן האזרח דא"ל דהאזרח מרבה כניסתו א"כ קשיא למ"ל ועניתם כלל הרי כשמע מן האזרח א"ו דהאזרח קאי לרבות נשים ביציאתו ואם לאו קרא זה דועניתם הוי מוקמינן קרא דאזרח בכניסתו ולכך בא זה ולימד ע"ז דהאזרח מרבה יציאתו ושוב ידעינן נשים מכ"ש בכניסתו מיציאתו ולמ"ל מערב ועד ערב ואלא ודאי דעיקר קרא אתי לדרש של חייא בר רב מדפתי ולכך אם לא הוי כתיב עד ערב הוי מוקמינן האזרח בכניסתו ועניתם לחייא בר רב ויציאתו לא נדע לכך כתיב מערב ועד ערב לרבות יציאתו אך שוב דלמא האזרח מרבה רק נשים בכניסתו לא ביציאתו לכך ילפינן מדהוקש ועניתם לדסמיך לי' מערב ועד ערב דבא ללמוד גם זה להקיש כמו בכניסתו אסורין נשים ה"ה ביציאתו וא"ש לשון הרמב"ם שכוונתו רק דגם זה דרשינן ולרבות נשים ולכך סמיך לי' הרמב"ם תיכף אחר דין זה דין של נשים האוכלות משחשכה והיינו דזה עיקר כוונתו ללמוד גם לנשים וא"ש ודו"ק. ובדרך פשוט הי' כראה לומר דהרמב"ם אם לא נאמר קאמר וכדרך דמשני הש"ס בכמה דוכתא וכן דרך הרמב"ם לפעמים למנקט לימוד הפשוט יותר וכן ה"נ כוונת הרמב"ם אם לא נאמר האזרח הוי ילפינן מזה תוספת ענוי בכניסתו אבל כיון דכתיב האזרח מוקמינן זה לחייא בר רב. והנה עכ"פ נחזור ליישב דברי הפ"י דבאמת לשיטת שאר הפוסקים דבין במלאכה בין בענוי אסור תוספת קשה למ"ל קרא של ועניתם הרי נלמוד מהאזרח. וכדי ליישב זה נראה דקשה לו לפמ"ש התוס' בקדושין דהיכי דאיכא עשה ול"ת אין נשים שייכין על העשה מה פריך הש"ס דלמ"ל על יו"כ האזרח הרי השווה הכתוב אשה לאיש וכו' דלמא אתי קרא על יו"כ לרבות העשה דיעברו נשים בעשה ול"ת ביו"כ ומה קושיא וא"ל דמה נ"מ לדינא אם חייבין בעשה דהרי גם בזכר מה נ"מ אם חייב גם בעשה ואעפ"כ גלי קרא י"ל באשה כן. אך י"ל שני תרוצים או אי נימא כסברת הפ"י דהיכי דהעשה בשוא"ת נם אשה חייבת מסברא ולכך לא איצטרך קרא ליו"כ עצמו, אך ז"א דבע"כ הך תנא שם לא ס"ל סברת הפ"י דא"כ לא איצטרך לרבות על תוספת ג"כ ולכך צ"ל כמ"ש התוס' בכמה דוכתא דהיכי דאיכא למדרש לא דרשינן בלאוי יתירא מכ"ש ללאו ועשה דלא דרשינן היכי דאיכא למדרש על תוספת לרבות נשים לא אוקמינן ללאו יתירא. ולכך י"ל כך דהפ"י ס"ל דבע"כ הני מ"ד דילפי תוספת ענוי מקרא אחרינא ולא למדו מקרא דהאזרח הם לא דרשי אזרח על תוספת יו"כ רק על יו"כ עצמו ללאו ועשה דאם על תוספת קשה למ"ל קרא שלהם הרי נלמוד מהאזרח ולכך הני דילפי שם ביומא מקרא אחרינ' לא מפרשי כסוגיות הש"ס בסוכה דקאי על תוספת רק על יו"כ עצמו לעשה א"כ שפיר הוי קשיא לי' דלדידהו י"ל בתוספת פטורין הנשים א"כ מה פריך כאן למה לא מחינן בהו דלמא ס"ל סוגיין דעלמא כהנך דפטרי לנשים מתוספת ומה קושיא ולכך מתרץ דהש"ס דילן ס"ל דאף הני דלא ילפי מהאזרח לתוספת גם הם מודים דאסורים נשים בתוספת והיינו מכח סברא כיון דהוי עשה בשוא"ת וס"ל דל"צ קרא לכך דמסברא ילפינן דנבשים דומין לאנשים בזה ולכך פריך שפיר דלכולהו אסור מן התורה רק דסוגיא דסוכה ס"ל דגם תוספת לא ידעינן מסברא ואינך ס"ל דעל תוספת לא קאי האזרח דזה מסברא דומין לאנשים והיינו כמ"ש בפתח דברינו כיון דליכא רק עשה י"ל טפי דנחשב כל"ת ושוה לשאר עונשין שבתורה דעיקרו רק להיות נענש אם עובר אבל ביו"כ דאיכא לאו ג"כ על מלאכה וכדומה בזה סד"א דלא תעבור על עשה ומכ"ש לתירוץ השני של הפ"י כיון דבענוי לא משכחת לאו אבל במלאכה דמשכחת לאו ה"א דבעשה לא תעבור קמ"ל קרא דעל יו"כ עוברין בעשה ג"כ. ולפי תירוץ השני של הפ"י לא הוי צריכין לומר דהני אמוראי דיומא דרשו האזרח על יו"כ עצמו רק על תוספת לענין מלאכה דבשלמא לאכילה דלא משכחת לאו נחשב העשה כלאו אבל בתוספת מלאכה דמשכחת לאו ה"א בתוספת דהוי רק עשה תפטור צריך האזרח וסוגיא דסוכה ס"ל דגם על תוספת ענוי שייך רבוי דהאזרח ותוספת מלאכה ס"ל דמותר, עכ"פ מתרץ דלכ"ע נשים אסורות ולהס"ד הוי קשה לו להני דילפי תוספת ענוי מקרא בע"כ או דדרשו קרא דהאזרח על יו"כ עצמו או על תוספת מלאכה ותוספת ענוי אפשר דמתירין לנשים לכך מתרץ לדידהו אדרבא תוספת ושל ענוי לדידהו וסברא אסור וא"ש ודו"ק. ואם כי אפשר הפ"י לא נתכוין לכך יגין עלי זכותו שטרחתי להציל את הצדיק דמעיקרא מיהו לפי הדרך שכתבנו לעיל היכי דאיכא למדרש לא מוקמינן ללאוי יתירא הוי א"ש בפשיטות מה שהקשינו לעיל דלמ"ל קרא על תוספת יו"כ נלמוד מקרא דהאזרח די"ל כך בשלמא השתא דידעינן תוספת בלא"ה שאסור ולא נצרך האזרח רק לרבות נשים א"כ כיון דסוף סוף מוכרחין אנו לחייב כאן הנשים מה דפטורין בעלמא טפי מסתבר למדרשי' על תוספת דהוי גוף החיוב מלמדרשי' על יו"כ עצמו ולרבות לרבוי לאוין לעשה ול"ת אבל אם לאו קרא מיוחד לרבות איסור תוספת יו"כ אז לא הוי מוקמינן קרא דהאזרח לרבות תוספת לומר שני ענינים חדשים דיש איסור בתוספת וגם בנשים וטפי מסתבר למדרשי' על יו"כ עצמו לעשה ול"ת לרבות נשים מלומר תרתי חדושים תוספת ונשים והוי מוקמינן לי' רק לחד ליו"כ עצמו וא"ש ודו"ק היטב. ועיין בט"ז ה' יו"כ סי' תר"ח שם שהשיג על הלבוש והדין עם הלבוש שהרי ברמב"ם מוכח כן וכן הרא"ש העתיק טעם של הלבוש ופוסק אח"כ כחייא בר רב דמצוה לאכול בעיו"כ כמ"ש. ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה ואכלו ושתו עד שחשכה גרסינן ולא גרסינן משחשכה וכו'. והנה לכאורה כיון דקיי"ל דצריך תוספת הן בכניסתו הן ביציאתו כמפורש בש"ס פ' יו"כ א"כ י"ל דהגרסא הוי שפיר משחשכה והכונה על תוספת שלאחריו דאכלו ושתו משחשכה מהתחלת הלילה ואין מוסיפין לאחריו כלום. ומה שמחק רש"י גרסא זו כראה עפמ"ש התוס' בד"ה דאכלו ושתו וכו' דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד שחשכה דעבדי איסורא דאורייתא ולכאורה אין הבנה לדבריהם דהרי גם תוספת הוי איסורא דאורייתא ועוד מי מכריחני לומר דאכלי בלילה ממש דלמא אכלי עד צאת הכוכבים ולא יותר. ולכך נראה להבין דבריהם עפ"י מה שראיתי בהר"ן שכתב וז"ל ולי כראה כיון שצותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאל"כ לא הי' צריך להזהיר על התוספת תה ע"ד מי שסובר דמאי דאמרינן ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא והך סוגיא מיחלפא בסוגיין דשבת פ' השואל דהתם אסיקנא דדוקא בדרבנן וכו', והנה מ"ש הר"ן דהך סוגיא מחלפא צ"ע דלפי גרסת הש"ס שלנו במס' שבת הוי ממש כמו התם דלא היא ל"ש דאורייתא וכו' וכן מ"ש הר"ן דהך הוי ע"ד מי שסובר דספקא דאורייתא וכו' מזה מוכח דס"ל להר"ן דלהרמב"ם דספקא דרבנן אף בספק כרת הוי דרבנן וכן ס"ל אף בה"ש הוי ספק דרבנן ולא כמ"ש הפר"ח דבה"ש כקרא איקבע איסורא והוי דאורייתא. והנה עכ"פ מוכח מדברי הר"ן שעיקר קושיות התוס' הוי מכח התוספת בה"ש דהם ס"ל דבה"ש כיון דספקא הוי עולה במקום הוספה ובהכי יתיישב על נכון דבריהם דס"ל נ"כ כמ"ש היש"ש והובא במג"א סי' תר"ח דעל בה"ש אף דספקא הוי מוחין ולכך הקשו שפיר דודאי לא אכלי עד צ"ה ממש דעבדי איסורא דאורייתא המפורש ולמה לא מחינן בהו דע"ז מוחין ובע"כ דבה"ש לא הוי אכלי א"כ שוב נצטרך שימור זה שיעלה במקום תוספת, ולפ"ז הנה רש"י הוי קשה לו ג"כ קושיות התוס' והוי ס"ל כשיטת הרמב"ם דספקא לקולא מן התורה לכך הדר י"ל דאכלי עד צ"ה ממש והוי א"ש ולפ"ז תינח בה"ש של תחלת יו"כ אבל בה"ש של מוצאי יו"כ כיון שהי' עד הנה אסור זה ודאי הוי איקבע ואיתחזק איסורא וכיון דהוחזק איסורא ספקא דאורייתא לחומרא א"כ א"א לגרוס כלל משחשכה דאין מוסיפין ביציאתו דקשיא ממ"נ אם אכלו בה"ש קשה קושיא הנ"ל כיון דבה"ש מוחין למה לא מחינן בהו ואם לא אכלו בה"ש הדר הו"ל זה תוספת במקום חיוב התוספת ולכך א"צ למחות לכך הוכרחו לפרש דקאי על עיו"כ לכך אכלי עד שחשכה עד צ"ה ומ"מ לא מחו כיון דבה"ש הוי לקולא רק מכח תוספת ולכך לא מחו וא"ש ודו"ק. והנה עוד הי' נראה להוסיף ביאור דעת התוס' די"ל דהם ס"ל אדרבא כדעת הרמב"ם דספק תורה לקולא מן התורה רק הכא בבה"ש ס"ל כדעת הפר"ח כיון דהוי איקבע איסורא דהוי כחתיכה מב"ח לכך הוי לחומרא א"כ תינח אם אנו דנין על גוף בה"ש מם הוי אם מן היום או מן הלילה בזה שייך לומר דהוי כחתיכה מב"ח כיון דהספק הוי על גוף השעה מה הוי או יום או לילה וכיון דיש לפנינו יום של אתמול ולילה הבאה לכך הוי חתיכה מב"ח אבל אם אנו דנין על אותה שעה שהוי ודאי יום רק דהוי ספק אם שעה זו אסורה מתורת תוספת יו"כ או מותרת והיינו דאי נימא כפי הבנת שאר הפוסקים וכמ"ש הר"ן דאותו תוספת רוצה עושה כולו קודש עושה רוצה עושה מקצתו עושה א"כ די אם עושה מקצת קודש ולכך אנו דכין על שעה שהוא ודאי יום אם אח"כ הבה"ש יהי' נחשב לילה וא"כ מחויב הוא להתחיל התוספת מעתה ונאסר השתא או נימא דגם אחר שעה זו יהי' יום ודי במה שיפרוש אח"כ והשתא יכול להיות חול א"כ ספק זה על שעה זו ליכא ספק דהוי יום רק דהוי ספק אם אסור או מותר א"כ ספק זה ליכא חתיכה מב"ח לכך הוי ספק לקולא, וגם אם נאמר דהרמב"ם מודה בספק כרת דמודה הרמב"ם א"כ בשלמא בספק בה"ש עצמו הוי ספק כרת ולחומרא אבל בספק תוספת א"כ בזה ליכא כרת והוי לקולא ולכך יכולין מן התורה לתלות שגם אח"כ יהי' יום ודי במה שיוסיף אח"כ ולכך בזה הוי לקולא ולכך שפיר הקשו התוס' דאי נימא דליכא זמן שצריך לעשותו כולו קודש א"כ קשיא ממ"נ דבה"ש עצמו ודאי לא אכלו דא"כ למה לא מיחו בהו ובע"כ שלא אכלו בה"ש א"כ הדר לגבי תוספת הוי ספקא לקולא וליכא רק איסור דרבנן ושוב מנ"ל דאף בשל תורה לא מחינן ומזה הוכיחו דיש שיעור להוספה שצריך לעשותו שיעור כולו קודש ולכך ליכא בזה ספקא לשיצא בזה בשיעור בה"ש וא"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה