בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כט.
במשנה אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה. והנה הפ"י הקשה כיון דדין זה שייך כמי לשבת למה נקטו ביו"ט ייע"ש. ובאמת לדעתי א"ש די"ל דרבותא קמ"ל דה"א כיון דיו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' החמירו בו לאסור דרך מדה פן יבאו לעשות מכירה ממש כעין דאמרינן ברפ"ק גבי מוקצה לפי האמת. ומדי דברי בזה כראה ליתן כלל נכון בזה דבמקום אחר בדף כ"א אמרינן להיפוך שאני שבות שבת משבות יו"ט מוכח דיו"ט קיל לענין חומרות דרבנן משבת וכן הוא בכמה דוכתא אך כראה דהכלל כך הוא דדבר השייך באוכל נפש כיון דזה הותר ביו"ט לגמרי לעשות בו מלאכות גדולות אפי' ובישול אז מה שנוגע לאוכל נפש בזה יש להחמיר ביו"ט יותר מבשבת כיון דזה נעשה כהיתר בעיני העולם יש חשש שיעשה בו כל המלאכות ולא יעמוד שום איסור מפניו לכך יש להחמיר ביו"ט דלא ליתי לזלזולי בי' אבל בדבר שאין בו שייכות לאוכל נפש אז שאר אסורים מידע ידיע דגם יו"ט אסור ואין הדבר נקל בעיניהם ול"ש לזלזולי אז שוב אזלינן בתר עיקר החומר ומה שחמור יותר צריך לעשות בי' הרחקה יתירא. ובהכי ארווחנא מאוד ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם בסוגיא דבהמה מסוכנת שתמה הבעה"מ עליהם כיון שפסקו כר"י דאית לי' מוקצה וגם פוסקים מודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין א"כ הו"ל לפסוק אף בהמה מסוכנת אסורה ייע"ש ומש"ל אני בש"ס ובק"א, אך לפמ"ש כעת א"ש כיון דבשבת פסקו כר"ש דל"ל מוקצה אף ביו"ט דהחמירו היינו רק כגון ביצה שנולדה ביו"ט דבר דשייך בי' אכילה ואוכל נפש אז כל מוקצה שיש בי' אוכל נפש החמירו בו ביו"ט יותר מבשבת כדי שידעו שלא הותר מלאכת אוכל נפש לגמרי ויבאו אף לקצור שדהו או להוליך חוץ לתחום וכדומה אבל מוקצה שאין בו שייכות אוכל נפש כלל בזה לא החמירו בי' יותר מבשבת ואדרבא אם בשבת ל"ל מוקצה כ"ש ביו"ט. ובהכי א"ש דבהמה שמתה כיון דאינה ראוי' לאדם רק לכלבים ולבהמה לא הותר שום מלאכה ביו"ט דהרי קיי"ל כר' יוסי הגלילי דלכם ולא לכלבים, א"כ אם זה אינו מותר כלל לא אתי לזלזולי כה"ג לא גזרו בי' מוקצה יותר מבשבת לכך א"ש מה שפסקו כר"ש וכן סוגיות הס"ס שם דפריך לימא תנן סתמא דלא כר"ש דבכה"ג הלכתא כר"ש ודו"ק. ומה דקאמר הש"ס ברפ"ק בבי שבת דחמור וכו' גבי יו"ט דקיל ולא אמר התם במטלטלין את הנבלה מיירי באינו אוכל נפש וכאן בראוי לאוכל נפש האמה קאמר הש"ס דהתם בשבת מיירי ולפי הך הנחה דעיקר לזלזולי שייך בשביל היתר אוכל נפש ממילא בשבת דלא הותר בי' אוכל נפש אף בדבר דשייך בי' אוכל נפש אין מוקצה בשבת לכך לא מצי למנקט התם לא הוי אוכל נפש דהוי משמע אם הוי אוכל נפש הי' אסור בשבת ובאמת בשבת בכל ענין מותר ומה דלא קמ"ל באוכל נפש דבשבת ליכא רבותא בין זה לזה כלל דשניהם שוין בו לכך נקט האמת דהתם בשבת וכאן ביו"ט וא"ש ודו"ק. ועכ"פ בהיות כן הכא בענין מדידה דמיירי באוכל נפש ודאי מסתבר טפי להחמיר ביו"ט מבשבת ולכך א"ש דקמ"ל רבותא דאפילו ביו"ט מותר לכל חד כדאית לי' מכ"ש בשבת. ובהכי א"ש לשון הרמב"ם שכתב בה' יו"ט דמותר למדוד בכלי המיוחד למדה ובה' שבת כתב דאסור למדוד והביא הב"י בשם מהר"י אבוהב שיישב דבשבת מיירי ליתן לתוך כליו של לוקח ובה' יו"ט מיירי שמוליך לביתו והב"י דחה דבריו ייע"ש והנה לפמ"ש מהר"י אבוהב שאפילו בשבת שרי דמשמע דבשבת מסתבר לאסור טפי יפה הקשה הב"י דא"כ הו"ל למנקט להיפוך איסורא ביו"ט והיתרא בשבת אך לפמ"ש אני א"ש דאדרבא ביו"ט יש סברא לאסור טפי דלא ליתי לזלזולי ביה ולכך שפיר כתב הרמב"ם דליתן לתוך כליו של לוקח אסור בשבת מכ"ש ביו"ט דקיל ואתי לזלזולי וביו"ט נקט ההיתר דלהוליכו לביתו מותר ביו"ט כ"ש בשבת וא"ש ודו"ק. כנלפע"ד נכון:
גמ' רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה וכו'. הנה הב"י בסי' שכ"ג הביא בשם מהר"י אבוהב שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבה' יו"ט פסק דאף המיוחד למדה מותר ובה' שבת פסק סתם כשם שאסור לשקול כך אסור למכות ולמדוד הן ביד הן בכלי וכו' ייע"ש. ולדעתי אין כאן התחלת קושיא דבה' יו"ט מיירי באם בא למדוד לצורך אוכל נפש שבא ליתן לחברו כך וכך מדות נהי שמודד עיקר הכונה הוי לצורך אוכל נפש שבא ליתן לחברו וחברו עצמו צריך שידע כמה צריך לו ועוד דבלי מנין אינו מחויב ליתן לחברו וא"כ אם לא יהי' מותר למדוד לא ירצה ליתן לו לאבד מעותיו לכך הוי מדידה זו צורך אוכל נפש ומותר הן ביו"ט הן בשבת אבל בה' שבת מיירי הרמב"ם שלא לתורת אוכל נפש רק בא למדוד כך לידע מניין דבר זה ומדידתו כמה מדות יש בו זה ודאי אסור כיון דלא הוי לצורך אכילה. ואולי משמע לי' כך מדיוק לשון הרמב"ם שכתב כשם שאסור לשקול כך אסור למדוד והרי לשקול אסור אף לשם אוכל נפש ה"ה כמי למדוד הוי כן וק"ל. והנה לדעת הר"ן שמחלק בין אם נוטל לביתו במדות המוכר זה מותר ובין אם מודד לתוך כליו של לוקח דזה אסור הי' קשה מנ"ל לרבא לפרש מ"ש אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה דלמא אף במזכיר לו במדה שרי או עכ"פ המשנה לא מיירי בהזכרת מדה רק הכונה כך אבל לא במדה היינו שימדוד לו לתוך כליו ובהכי הוי א"ש לשנא טפי דלשון הזכרה אינו משמע במשנה אבל זה הוי משמע שפיר דאם נותן לו הכלי להוליכו לביתו זה אינו כראה בתורת מדה רק בתורת כלי שנותן לו במה ליקח בו אבל אם מודד לו לתוך כליו של לוקח זה שפיר כראה כמדידה וא"כ הו"ל לפרש כך אבל לא במדה היינו בתורת מדה אבל שלא בתורת מדה ליקח לביתו מותר אפילו בכלי המיוחד למדה אבל ר"י אומר בכלי המיוחד למדה לא רק בכלי העומד למדה וצ"ע בזה. והנה לבאר גוף דברי הר"ן מה שהאריך בזה הב"י ומהר"י אבוהב וכן כמי להבין מ"ש הרי"ף אמר רבא שלא ישכיר לו סכום מדה אבל בכלי העומד למדה ימלאנו והוא תמוה שכתב בשם רבא מה שלא מכר כן בדבריו ועיין בהרא"ש ובב"י סי' שכ"ג. אך כראה ליישב הכל והוא דלכאורה קשיא דדברי הרי"ף סתרי אהדדי דתחלה כתב ולא יזכיר לו שם מדה מזה משמע אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו ואח"כ כתב אבל כלי העומד למדה ימלאנו לפי גרסא דידן משמע אבל כלי המיוחד למדה אסור, ולכך נראה ליישב הכל והוא דהרי"ף לא יהי' פוסק כת"ק רק כר"י והוא דאדרבא הרי"ף ודאי פוסק כרבא וכהלכתא דקיי"ל כל"ב רק דס"ל דאין הלכה כת"ק רק כר"י. והוא דהוכיח כן ממה דאמרינן אח"כ אדברי' ר"ח למר עוקבא ודריש לא ימדוד אדם שעורים ויתן וכו' אבל מודד נחתום ונותן וכו' שלא יקדיח תבשילו ואי נימא דבמדה המיוחד ג"כ מותר קשה למ"ל טעמא שלא יקדיח תבשילו בלא"ה מותר למדוד אף למכור לאחרים והזכרת שם מדה ל"ש בזה ובע"כ ס"ל דכלי המיוחד למדה אסור ולכך קמ"ל הכא דאם הוא שלא יקדיח תבשילו ואין לו רק כלי המיוחד למדה ג"ם מותר דבשלמא למכור דאינו צורך אוכל נפש רק מכשירי אוכל נפש לכך אסור אבל כדי שלא יקדיח תבשילו דהוי צורך אוכל נפש ממש לכך מותר, ובזה ס"ל להרי"ף דמוכח דכלי המיוחד למדה אסור וגם ס"ל דנ"מ בין אם קיי"ל כת"ק וכל"ק או כר"י וכל"ב. אף דבאמת שניהם שוין לכאורה הנ"מ כך לענין ליתן לפני בהמתו דאם קיי"ל כת"ק ול"ק א"כ פריך הש"ס דהרי רבנן מחמרי בשמחת יו"ט וס"ל אין שוקלין כל עיקר ובע"כ כדמשני דהכא לא קעביד עובדא דחול וא"כ בע"כ בכלי המיוחד למדה מותר לגמרי ולאו מטעם שמחת יו"ט דהרי חכמים במשקל ס"ל דלא נדחה כלל מפני שמחת יו"ט ובע"כ כלי המיוחד למדה לאו מכח שמחת יו"ט מותר רק דלא הוי כעובדא דחול ולכך שוב ממילא מותר אף לפני בהמתו אבל אם קיי"ל כר"י וכל"ב דמה שמותר כלי העומד למדה הוי רק ג"כ מכח שמחת יו"ט דגם זה הוי כעובדא דחול רק מכח שמחת יו"ט מותר רק במיוחד למדה דאוושא מלתא יותר לא הותר מכח שמחת יו"ט כדמשני בש"ס דלא תקשה דר"י אדר"י ולכך הוי שפיר קשה להרי"ף כיון דדרש ר"ח דלא ימדוד אדם שעורים לפני בהמתו רק קודר וכו' משמע דבכל מדה אסור אף בעומד למדה ואם ס"ל כת"ק וכל"ק כיון דכלי העומד למדה הוי היתר ממש ולא מכח שמחת יו"ט הו"ל להיות מותר אף לבהמה כיון דלאו מכח שמחת יו"ט מותר באדם בע"כ פוסק כר"י וכל"ב ולכך כלי העומד למדה אינו מותר רק מכח שמחת יו"ט לכך בבהמה דל"ש שמחת יו"ט אף זה אסור ולכך הביא הרי"ף דברי רבא וכוונתו על לשון שני דלרבא ללשון שני אליבא דר"י כך הוא דלא יזכיר שם מדה זה אסור בכל ענין וכן להיפוך בכלי העומד למדה זה מותר בכל ענין אפילו לתוך כליו של לוקח אבל בכלי המיוחד למדה לתוך כליו של לוקח אסור אבל ליקח לתוך ביתו ולת"ק אף ליתן לתוך כליו של לוקח מותר אף בכלי המיוחד למדה ובהכי א"ש לשון הרי"ף שהזכיר דברי רבא וכלומר לפי מה שמוכח מדברי רבא שיטת ר"י ולכך הביא תיכף סמוך לו דברי מר עוקבא דממנו מוכח דקיי"ל כר"י וגם מה דנ"מ מזה דאסור למדוד לבהמתו כלל. והר"ן כשתמה על הרי"ף ל"ה עיקר תמיהתו מה שפסק דלא כת"ק דזה י"ל שפיר דהוא פוסק כר"י רק דהוא מקשה קושייתינו דדבריו סתרי דתחלה כתב רק שם מדה אסור ואח"כ כתב רק להתיר כלי העומד למדה לכך כתב הר"ן וי"ל דיש חילוק והיינו לשיטת הרי"ף אליבא דר"י יש חילו בכך ונקט הרי"ף מלתא דפסיקא דשם מדה אסור בם ענין וכלי העומד למדה מותר בכל ענין ובכלי המיוחד דיש חילוק ותיבת לא הוי ט"ס כמ"ש הב"י. אך לכאורה קשיא על דברינו הנ"ל דאם נפסוק כת"ק וכל"ק יהי' מותר אף לבהמה וכו' א"כ קשיא פרי הרי"ף פוסק כת"ק דאין משגיחין במאזנים כל עיקר וא"כ ממ"נ אם אין היתר בכלי העומד רק מכח שמחת יו"ט הדרא קושיות הש"ס למקומה דקשיא דרבנן אדרבנן כן ה"כ תקשה הלכתא אהלכתא ואם ס"ל כלי העומד למדה מותר בלא שמחת יו"ט א"כ שוב מ"ט יהי' אסור להרי"ף ליתן לפני בהמתו לפמ"ש דזה תלוי בזה. ולכך כראה דיש נ"מ אחרת בין אם קיי"ל כת"ק ול"ק או כר"י, וכל"ב והוא עפמש"ל לדעת הר"ן למה לא מפרש רבא כן דברי המשנה אך לפמש"ל כוונת הר"ן יהי' א"ש דלת"ק ס"ל לרבא בכל ענין שרי אפילו מיוחד למדה ומודד לתוך כליו של לוקח ג"כ מותר מדחזינן דלא התנה רק לאסור שם מדה משמע אבל בלא"ה בכל ענין שרי אף לתוך כליו של לוקח ור"י דפליג ואוסר היינו רק למדוד לתוך כליו של לוקח אסור במיוחד למדה ובעומד למדה מותר אף בכליו של לוקח ולהוליך לתוך ביתו מותר אפילו במיוחד למדה נמצא כל מ"ש הר"ן הוי רק אליבא דהרי"ף אליבא דר"י אבל לל"ק ות"ק י"ל דאף הת"ק דמתיר בעומד למדה היינו רק להוליך לתוך ביתו אבל ליתן לתוך כליו של לוקח אסור אף בעומד למדה ובמיוחד למדה אסור אף להוליך לתוך ביתו והי' כ"מ לכו לחומרא בתרתי במיוחד למדה דאסור בכל ענין ובעומד למדה ליתן לתוך כליו של לוקח לכך כתב הרי"ף דברי רבא להורות דודאי קיי"ל כל"ב דרבא ולכך כיון דהוא מפרש דלא יזכיר שם מדה משמע אבל בלא"ה בכל ענין שרי אף במיוחד למדה ומודד לתוך כליו של לוקח א"כ שוב נהי דמוכח ממר עוקבא דהוא אוסר במיוחד למדה מדהוצרך לטעם שלא יקדיח כנ"ל מ"מ מסתבר דפוסק גם הוא כל"ב דרבא רק דפוסק כר"י במשנה ולכך כיון דלת"ק מותר בכל ענין א"כ הרי קיי"ל למעט בפלוגתא עדיף ואפושי פלוגתא לא משוינן לכך אף ר"י אינו אוסר רק בכלי המיוחד למדה ומודד לתוך כליו של לוקח אבל במוליך לביתו שרי וכן בעומד למדה בכל ענין שרי ולכך הזכיר הרי"ף דברי רבא מה שיוצא ממנו לדינא לר"י כדי שנדע מה אסור בכל ענין ומה מותר בכל ענין ומה יש בו חלוקים וא"ש ונכון לפענ"ד שיטת הרי"ף בס"ד:
גמ' ושמואל אמר אסור כו' השתא דאמר שמואל אסור וכו'. קשה לי מה קושיא נימא גם בזה יש חילוק בין כלי העומד למדה למיוחד למדה דאם עומד למדה מותר למדוד לעיסתה ואם מיוחד אסור וא"כ נימא דתנא דבי שמואל דמותר למדוד מיירי בכלי העומד למדה ושמואל דאוסר מיירי בכלי המיוחד למדה לכך אסור דזה כראה כמכוין למדוד. דאף שקיי"ל כת"ק דאף במיוחד למדה מותר מ"מ בע"כ יש חילוק בין הך מדידה למדידה זו ליתן לעיסה דאל"כ קשיא בפשיטות אמאי אוסר שמואל למדוד כלל הרי קיי"ל כת"ק דמותר וגם קשיא הלכתא אהלכתא אלא ודאי דלמדוד לתוך העיסה גרע. ויש לומר עוד דמזה יהי' ראי' ברורה לשיטת הר"ן הנ"ל דלמדוד לתוך כליו של לוקח אסור ואינו מותר רק אם מוליך לתוך ביתו א"כ ה"נ אם הוא מודד לתוך עוסה שלו שלש בה הוי כמודד לתוך כליו של לוקח לכך אוסר שמואל והמתירין ס"ל דאינו דומה לנותן לכליו של לוקח רק כאלו מוליך לחוך ביתו ושמואל מדמהו למודד לתוך כליו של לוקח וא"כ לפ"ז קשיא יותר לפי מה שמוכח מלשון הר"ן ובארתיו לעיל דכלי העומד למדידה מותר אף למדוד לתוך כליו של לוקח א"כ מה קושיא נימא דשמואל מיירי בכלי המיוחד למדה ותנא דבי שמואל מיירי בכלי העומד למדה וצ"ע בזה:
רש"י ד"ה לפני הגזברים של הקדש לעשות בהם צורכי רבים אם ירצו והם לא הקדישום כסבורים אינן יכולין להקדיש שאינו שלהם א"כ יכולין הו"ל גזל בעולה עכ"ל. והנה לכאורה אין דברי רש"י מובנין חדא מה מספקא לי' אם יכולין הלא הלכה פסוקה כר' יוחנן דאין יכול להקדיש דבר שא"ש ואף להפליג בסוגיא דצנועין הוי להיפוך בשלו ואינו ברשותו אבל אינו שלו ודאי דא"י להקדיש. ועוד אם יכול להקדיש דבשא"ש איך הו"ל גזל בעולה בשלמא אם הגזלן רוצה להקדישו לצורך עצמו להקריבו על שמו הו"ל גזל בעולה ומה"ב אבל אי נימא דיכול להקדיש דשא"ש ורוצה הוא להקריבו לשם בעלים הראשונים איך הו"ל גזל בעולה ומה לי אם הקדישום או כעת שהם הביאו להגזברים להקדיש אותם הגזברים לעשות כמה שירצו איך יעשו אותם הגזברים הרי הוי גזל בעולה ובע"כ דל"ה גזל דאנן סהדי דהבעלים כיסא להו בכך וא"כ גם הם היו יכולין להקדיש כן. אך נראה כוונת רש"י דהנה יאוש כדי לא קנה אך אם גזל דבר ונתייאשו הבעלים והקדישו הגזלן חל ההקדש מכח דע"י ההקדש נעשה שינוי רשות והוי יאוש וש"ר וחל ההקדש והקנין כאחד ובזה הו"ל מה"ב כיון שע"י ההקדש חל הקנין ועיין בתוס' רפ"ג דסוכה ופ"ה דגיטין ופ"ז דב"ק יע"ש, וז"ש רש"י כאן דמספקא לי' אם זה נחשב יאוש מדעת דהבעלים ידעו תחלה ונתייאשו או הוי יאוש שלא מדעת או דמספקא לי' אם יאוש של"מ הוי יאוש או לא דבזה יש פלוגתא בש"ס אביי ורבא ובא רש"י לפרש שניהם או דמספקא לי' אם ההקדש הוי ש"ר ובא הקנין והקדש כאחד או לא ולכך תחלה פרש"י דאין אדם יכול להקדיש דשא"ש וה"נ או דהוי יאוש של"מ ולא מהכי או אף אם הוי מדעת לא מהני הקדש לש"ר להיות נחשב כקנין וא"נ דזה הוי יאוש מדעת או למ"ד יאוש של"מ נמי הוי יאוש ואף אם הקדש נחשב ש"ר וחל כאחד מ"מ כיון דשל חברו א"א להקדיש ולא מצי חל ההקדש רק ע"י קנין שירצה הוא לקנותו ויהיו הקנין והקדש כך ואם יתכוין הוא לקנותו ושיחול ההקדש מצדו שפיר הו"ל גזל בעולה ומה"ב וממ"נ להקדיש על שם חברו א"א ולהקדיש על שמו הו"ל מה"ב, ועיין כעין זה בלשון רש"י גבי אוונכרי שכתב שם דיאוש כדי לא קנה וא"נ קנה הו"ל מה"ב כן ה"כ הכונה בזה כאן עד"ז ומ"ש במפ' מ"ש בזה. והנה עוד נראה להוסיף דמה שמספקא לרש"י אם היו יכולין להקדיש וכו' היינו דזה תליא אם יאוש של"מ הוי יאוש דלהס"ד לא ידע מעה דמשני דקא ידעו ומחלי רק סבר דלא ידעו ולכך פרש"י לכ"ע דלמ"ד יאוש של"מ ל"ה יאוש כסבורין שא"י להקדיש שאינו שלהם ואם כאמר דהוי יאוש מ"מ הו"ל גזל בעולה והש"ס מסיק דקא ידעי ומחלי והוי יאוש מדעת. ומה שהגזברים היו יכולין להקריבו אף דהו"ל גזול היינו דבאמת ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' ואף למ"ד דבהפסד ממון לא ניחא לי' עיין בה"פ סי' תל"ז היינו רק אם לולי המצוה ינצל מן ההפסד אבל כאן כיון דא"י למי יחזיר א"כ אף לא יהי' המצוה נעשה לא יחזיר להם הממון דא"י למי להחזיר א"כ כה"ג ודאי דניחא לי' לקיים מצוה בממוני', רק דכבר כתבנו במ"א דהיינו לאינש דעלמא אבל לגבי גזלן גופי' ודאי לא ניחא לי' כיון שיהי' חוטא נשכר לא ניחא לי' שיעשה הגזלן מצוה בי' ולכך ה"כ הוי קשה לרש"י למ"ל להביאו לגזברים יקנו הם במעות קרבנות ויקריבו לכך פרש"י דהם עצמן לפי מה שסברו הם שאין יודעין הלוקחים ומחלי א"כ הוי שלא מדעת לכך נחשבו כגזלנין לגבי הלוקחים ולכך לא ניחא להו שהם יקיימו מצות על שעם בשלהם אבל לגזברים שיקריבו לצורך גבוה הם יכולין להקריב דניחא להו לקיים המצוה בממוני' וא"ש ודו"ק: