אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כח:

דף כח.

גמרא וקסבר הלכה ואין מורין כן. קשה לי מנ"ל דס"ל כר"י דלמא ס"ל כר"ה דבשל עץ מותר וס"ל כל"ק דשל עץ מותר אף לחדדה ושל אבן לחדדה אסור ולהעביר שמנונית מותר א"כ ס"ל לרבא דלדינא מותר בשל עץ לחדדה והרי הסל ודאי אינו של אבן רק של שאר דברים א"כ נימא דסובר דדינא דשמואל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר הוי הלכה ואין מורין כן דאם נתיר של עץ לחדדה יבא לעשות אף בשל אבן לחדדה לכך אמר להעביר שמנונית דבזה אף אם יעשה בשל אבן מותר כיון דזה מותר אף בשל אבן וזה הוי הלכה ואין מורין כן והוא כיון דבאמת כיוון לחדדה לכך בשל עץ עשאהו ובפרט לדעת הרמב"ם שהביא הייש"ש דבאמת בשל עץ אסור מכח דגזרינן שמא יעשה במשחזת ממש א"כ מוכח דשייך בזה גזרה ומנ"ל דס"ל כר"י ודין של ר"י הוי הלכה ואין מורין כן. מיהו של אביי שפיר מוכיח דאביי בשל אבן מיירי אבל ברבא קשיא וצ"ע כעת. ועיין לעיל בד"ה אבל במשחזת מ"ש שם ליישב קושיא זו ייעש"ל:

גמ' מהו להראות סכין לחכם ביו"ט. הנה הרי"ף הביא בשם הבה"ג הטעם מכח דחיישינן שמא ילך חוץ לתחום אצל חכם ועיין בפ"י מה שהקשה א"כ יהי' אסור להראות טרפה לחכם ביו"ט ייע"ש שנדחק ובצל"ח. ולדעתי א"ש בפשיטות כיון דקיי"ל דאפילו אם יודע שהסכין יפה צריך להראותו לחכם מפני כבוד החכם א"כ בשלמא טרפה ל"ח שילך חוץ לתחום דזה מידע ידיע דחוץ לתחום אסור ביו"ט רק דחיישינן שמכח שהוי צורך יו"ט יבא להתיר א"כ בטרפה ממ"נ אם הוא בר הכי דיודע שזה כשרה הוא בודאי אם חכם הוא א"צ לשאול לחכם ובע"כ שאלת טרפה הוי רק באינו בקי בטרפות א"כ בזה מעצמו לא ילך חוץ לתחום אבל בסכין יתכן שהטבח יהי' בקי כמו החכם ויותר ממנו וידע שבודאי הסכין יפה ולא יחלל יו"ט בחנם וגם אף אם לא ימצאנו יפה הרי יכול הוא לתקנו דדוקא במשחזת ממש אסור לו להשחיז אבל בשאר כלי עץ ואבן מותר לתקנו דרק אין מורין כן אבל הוא יכול לעשותו וכיון דיכול הוא לעשותו שם א"כ סוף סוף לא יהי' טרחתו שלא לצורך ואם לא יהי' כעת יפה יתקן אותו וסוף סוף יראנו לחכם לכך חיישינן שפיר שמתוך שמחת יו"ט יבא להקל לעצמו לילך אצל חכם וא"ש. אך לפ"ז קשיא למה לא יהי' אסור לראות מומין ביו"ט מה"ט שבמומין קיי"ל אף דהחכם מבין אינו רשאי לראות בכור לעצמו א"כ שפיר ניחוש שמא יהי' בקי וידע שלא הוי שלא לצורך וילך אחר חכם, ואף לדידן דקיי"ל אין רואין מומין ביו"ט למה הוצרכו לכמה טעמים שנתנו הפוסקים שם ולא נתנו טעם זה לדעת בה"ג ואף דהפוסקים אף כאן לא ס"ל כדעת בה"ג מ"מ פשט לשון הש"ס משמע דהוי שם טעמא מכח מתקן ודן את הדין לא מכח שמא ילך אצל חכם. הן אמת די"ל דאדרבא משם ראי' להבה"ג ממה שמחלק שם בין נולד הוא ומומו עמו דרואין וכו' ורש"י נדחק שם כיון דלא איתחזק איסורא לא כראה כמתקן אך לפמ"ש כאן א"ש יותר דהיכי דלא איתחזק איסורא קיימא לן דיכול החכם להורות לנפשו א"כ ממ"נ אם יהי' חכם א"צ לחכם אחר ואם אינו חכם שוב לא ילך מחשש פן יחלל היו"ט שלא לצורך אבל באיתחזק איסורא א"כ אין החכם רואה לעצמו לכך אסור מכח שמא ילך לחכם חוץ לתחום, וגם בלא"ה י"ל דהתם יכול לתקנו אבל בבכור אם אין בו מום עתה לא יהי' יכול לתקנו לכך לא יחלל יו"ט מספק. ועוד כראה לומר לפמ"ש הרא"ש והובא ברמ"א סי' תצ"ח דלא ימרוט הנוצה מכח דלא הותרו מכשירין רק מה שהוי לאחר שחיטה אבל מכשירין שקודם שחיטה לא הותרו ייע"ש ובמג"א ולפ"ז הנה י"ל כמו בשל תורה קיי"ל דאם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור כן ה"נ בדרבנן נהי דמדינא אסור לילך חוץ לתחום אף לצורך אוכל נפש מ"מ אם הלך עבור צורך אוכל נפש הוי כמו טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולא חמור איסורא כ"כ אבל אם לא עשה מצוה חמור יותר ועיין בבעה"מ שנתקשה בלא"ה כיון דהוי דרבנן איך גזרינן בזה רק דהרמב"ן מתרץ דלפעמים גזרו כן אף בדרבנן אבל עכ"פ כיון דקיל הוא י"ל דדוקא במכשירין כגון סכין דהוי קודם שחיטה בזה דהוי חמור יותר דשום מכשירין שקודם שחיטה אינו נדחה יו"ט מהם לכך כה"ג חששו שמא ילך חוץ לתחום אחר חכם ועביד איסורא רבא אבל בטרפה דהוי לאחר שחיטה כיון דשאר מכשירין הותרה בזה ונהי דתחומין אסירי מ"מ אינו חמור כ"כ לגזור עליו שמא יעשנו דמ"מ אם יעשנו כיון דהוי לצורך אוכל נפש שכבר נשחט אין כאן איסור חמור והוי כטעה בדבר מצוה ועשה מצוה דאין כאן סרך עברה כ"ם אף בשל תורה וא"ש ודו"ק היטב. ודרך הראשון כראה יותר:

גמ' מ"ט דת"ק וכו' ות"ק הא כתיב לכם כו' ולא לנכרים. ולכאורה קשה כיון דאנן קיי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש דוחה יו"ט ומש"ס משמע דר"י לא ס"ל לכם ולא לנכרים וא"כ איך פסק הרמב"ם דהמבשל לנכרים לוקה וכאן פסק כר"י דמכשירין דוחה יו"ט והוא תרתי דסתרי אהדדי. והן אמת לפי דעת הה"מ דס"ל דהרמב"ם פוסק כרבנן הוי א"ש די"ל דבאמת להפוסקים כר"י ס"ל דמן התורה מותר לנכרים רק דרבנן אסרו אבל לדעת הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"י רק שמדרבנן אסרי מכשירין א"כ מן התורה דרשינן לכם לכל צרכיכם א"כ ממילא מן התורה מותר לנכרים ואיך פסק הרמב"ם דלוקה. ולכאורה הי' כראה ליישב בשום לב מה דפריך הש"ס ור"י לכם וכו' ממ"נ אם מצד הסברא הי' כראה דמכשירי אוכל נפש יהי' מותר כדין אוכל נפש ממש רקק שגלי קרא לרבנן דאסורין א"כ מה פריך ור"י כיון דהוא לא דריש הוא ממילא מסברא מותר ולמ"ל קרא להיתר. ובפרט לפי מה דמשני כאן במכשירין שאפשר לעשותו וכו' א"כ נימא כיון דמצד הסברא הי' מותר כל מכשירין א"כ אף דגלי קרא דהוא נוקמא במה דמסתבר טפי באם אפשר לעשותו מעיו"ט אבל בא"א הדרינן לסברא מבחוץ להתירו ולמ"ל קרא דלכם, ואם נימא להיפוך דמצד הסברא ראוי שיאסור כל מכשירין דאינו דומה לאוכל נפש רק דגלי קרא דלכם להתיר א"כ שוב מה פריך מ"ט דרבנן ולמ"ל הוא הא י"ל כיון דלא דרשי לכם לכל צרכיכם רק למעט נכרים ממילא מסברא אסור מכשירין. והן אמת דיש לתרץ זה כעין שכתבו התוס' בפ"ב דמס' זו גבי פלוגתא דמביאין שלמים דלמ"ל ל"ה כל דל"ה וכו'. אך להרמב"ם הי' אפשר לומר דס"ל דבאמת מה דפריך הש"ס ור"י ומשני מכח לכם הוי רק למה דלא ידע מחלוק בין אפשר ולא אפשר ולכך הוי קשה לי' נלמוד מהוא ולכך צריך לכם למעט אבל לפי מה דמשני הך חלוקא א"כ שוב אף בלא לכם אין ראי' מהוא כיון דהסברא נותן למעט יותר אפשר לעשותו מעיו"ט א"כ בא"א הדרינן לסברא מבחוץ דמותר ול"צ ללכם לכך שוב לכ"ע דרשינן לכם ולא לנכרים, אך לשון הש"ס דקאמר כתיב הוא וכתיב לכם משמע אף להמסקנא דרשינן לכם. ולכך כראה ליישב והוא דיש לדייק עוד דלפי משמעות הש"ס משמע דת"ק דס"ל מכשירין אינו דוחה ס"ל לכם ולא לנכרים ור"י ס"ל דמותר אף לנכרים א"כ ת"ק דאמר אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד היינו רק לישראל ולא לנכרים וא"כ למה פליג רק במכשירין ולמה לא אמר דבתרתי פליג אף בנכרים דמתיר אף בנכרים ואף במכשירין. ולכך כדי ליישב זה נראה דהנה התוס' בפ"ב דפסחים דף כ"ג בד"ה קצירכם שלכם יהא הקשו דהרי צריך קצירכם למעט קציר מצוה ותרצו דהו"ל למכתב קציר וקצירך וקצירכם שמעת מכי' תרתי ייע"ש ולפ"ז ה"כ כיון דלכם מיותר לגמרי דהו"ל למכתב הוא לבדו יעשה וא"כ מיותר הוא ממש וגם הו"ל למכתב לך וכתיב לכם איכא תרתי א"כ י"ל דחד לרבות לכל צרכיכם וחד למעט ולא של נכרים א"כ אף לר"י ממעטינן של נכרים, אך זה להך סברא דדרשינן התם קצירכם אך אי נימא כדאמר חזקי' שם קצירכם דכל ישראל קאמר א"כ ה"נ מה דלא כתיב לך רק לכם ז"א יתור כלל דלכם דכל ישראל קאמר ואין כאן רק חד דרשא דלכם מיותר א"כ זה הוי רק לחד מיעוטא או לרבות כל צרכיכם או למעט נכרים, וא"כ לפ"ז הנה הצל"ח כתב שם דבירושלמי אמר הטעם מכח דחדש יש היתר לאיסורו וכתב הוא דתירוץ זה תליא בדין דפליגי ר"מ ור"י דלר"מ דיליף לכל איסורין שבתורה מנבלה לכך בעינן דומיא דנבלה ולכך ממילא ביש היתר לאיסורו מותר אבל לר"י דדריש לי' מקרא דאותו למעט כל איסורין שבתורה ממילא אין סברא לחלק לכך צריך לבא לקרא דקצירכם ייע"ש, ומעתה לפ"ז א"ש דר"י לשטתו דס"ל דברים ככתבם ולא שמעינן לחדש דמותר רק מקרא דקצירכם ובע"כ לא ס"ל כחזקי' דכל ישראל קאמר ולכך ה"כ יליף מלכם תרתי לכל צרכיכם ולמעט נכרי אבל ת"ק הוא ר"מ והוא ס"ל דמנבלה ילפינן א"כ א"צ קצירכם למעט לכך ס"ל באמת קצירכם דכל ישראל קאמר א"כ ה"נ ס"ל לכם דכל ישראל קאמר וכשאר רק חד מיעוטא תה ממעט של נכרים א"כ אנן דקיי"ל כר"י התם ובע"כ דילפינן מקצירכם ולא אמרינן דכל ישראל קאמר א"כ איכא תרי מיעוטא ולכך שפיר ילפינן תרתי מני' וא"ש פסקי הרמב"ם כיון אנן קיי"ל כר"א ולחזקי' דס"ל לכ"ע דלכל ישראל קאמר ס"ל באמת דלר"י מותר לנכרים ואינו ממעט כלל רק מרבה כל צרכיכם. או אפשר דגם לדידי' לפמ"ש המרש"א שם בפסחים דאף לחזקי' היכי דאיכא למדרש דרשינן א"כ ה"כ לר"י כיון דמסתבר לי' לחלק בין אפשר ללא אפשר לכך מוקי לי' חד לרבות לכל צרכיכם וחד למעט נכרים אבל לרבנן בשלמא אם לא הוי למעט נכרים כיון דכל לכם מיותר א"כ בע"כ מוכח דגלי קרא. לכם לכל צרכיכם אבל כיון דגוף הקרא ממעט ככרים רק מה שלא כתיב לך זה ס"ל דאינו סברא להתיר בזה רק טפי מסתבר לומר דאורחי' דקרא לאשתעוי הכי כדאמרינן שם דלכל ישראל משמע אבל עכ"פ בין כך או כך לדידן דקיי"ל כר"א וכר"י בנבלה א"כ בע"כ אף דבכל התורה אסור בהנאה אמרינן דמקרא קצירכם ילפינן היתר והוי רבוי גמור ולא אמרינן אורחי' דקרא כו' רק הוי לימוד ממש לכך ה"כ ילפינן מלכם לכל צרכיכם וגם למעט נכרים וא"ש פסקי הרמב"ם ודו"ק. והנה עוד קשה לי לר"י למ"ל לאוקמא קרא על מכשירין באפשר לעשותו מעיו"ט נוקמא קרא דאתי למעט שלא יעשה כלי גמור לפמ"ש הר"ן דאף לר"י אסור לעשות כלי גמור ולכך אין מורין כן שלא יבא לעשות במשחזת א"כ בשלמא לשיטת הפוסקים דס"ל מלאכת אוכל נפש עצעו אסור הני מלאכות גדולות מן התורה א"כ כיון שכתב הר"ן דלעשות כלי דומה למלאכות גדולות כמ"ש הר"ן שם למעיין שם א"כ כיון דאף באוכל נפש אסור מן התורה א"צ קרא למעט מכשירין כה"ג אבל להסוברים דהוי רק דרבנן ומן התורה הכל מותר א"כ נימא דהוא ממעט מכשירין ממלאכות גדולות כגון כלי ממש אבל שאר דבר מותר אף באפשר מעיו"ט וצ"ע כעת, ואפשר דהם לא ס"ל סברת הר"ן הזה והנה עוד הי' נראה ליישב פסקי הרמב"ם הנ"ל לדעת הכ"מ והוא דהנה יש דעת הפוסקים דאף מלאכת אוכל נפש עצמו אינו מותר רק בא"א לעשותו מעיו"ט אבל באפשר לעשותו אסור אך נראה דמ"מ זה ודאי רק דרבנן דמן התורה ודאי מותר כיון דכתיב הוא למעט מכשירין שאפשר לעשותו מוכח דאוכל נפש עצמו מותר אף דאפשר לעשותו מעיו"ט ובע"כ שהוי רק דרבנן והכה נראה דאי נימא דאמרינן מתוך אז פשיטא דאוכל נפש מותר מן התורה אף באפשר מעיו"ט כיון דכל דבר מותר מכח מתוך מכ"ש דאוכל נפש עצמו מותר אף באפשר מעיו"ט ובפרט אם שלא לצורך מותר ואין לך אפשר גדול מזה דלא יעשנו כלל ומותר מכ"ש באוכל נפש באפשר מעיו"ט ואף להסוברים דבעינן צורך קצת לא גרע אפשר מעיו"ט שאם כבר לא עשה זה מאתמול אין לך צורך קצת יותר מזה ולכך ודאי זה מותר, אבל אם נימא דלא אמרינן מתוך בזה יש לדון אם באוכל נפש עצמו מותר באפשר או לא ולפ"ז נראה דמה דאמרינן לר"י דיליף מלכם היינו למ"ד דלא אמרינן מתוך אז מצד הסברא הי' אסור אף אוכל נפש באפשר מעיו"ט ולכך לולי הקרא דלכם הוי מוקמינן טפי הוא למעט מכשירים בא"א מעיו"ט דטפי מסתבר זה לאסור מלומר דהוא מיירי באפשר דל"ב קרא לגופי' דמסברא זה אסור רק בע"כ יהי' הכונה עבור הדיוק לרבות דוקא מכשירין אסור באפשר אבל אוכל נפש מותר אף באפשר ועיקר קרא לדיוקא אתי להתיר אוכל נפש אף באפשר ולכך כיון דאיכא למדרש לקולא ולחומרא וקיי"ל לחומרא מקשינן ובפרט דכן מסתבר טפי לאסור את מכשירין בא"א מלהתיר באוכל נפש באפשר לכך הוי מוקמינן קרא דהוא לכך ולכך צריך קרא דלכם לרבות בא"א להתיר מכשירין וא"כ שוב בע"כ גלי קרא לאסור מכשירין בא"א והיינו לא לגופי' רק לדיוקא להתיר אוכל נפש באפשר. אבל זה הכל למ"ד דלא אמרינן מתוך אבל לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך א"כ להתיר אוכל נפש באפשר א"צ קרא ולכך ממילא ראוי לאוקמא קרא מה דמסתבר טפי רק לאסור מכשירין באפשר מעיו"ט ולא בא"א מעיו"ט ולכך שוב א"צ קרא לרבות מכשירין שא"א דמסברא מותר ולכך שוב דרשינן לכם ולא לנכרים וא"ש פסקי הרמב"ם וא"ש ודו"ק היטב והנה על דרך זה לכאורה קשיא א"כ למאן דלית לי' מתוך בע"כ יהי' פלוגתא בזה בין הת"ק לר"י דלר"י מותר אוכל נפש אף באפשר מעי"ט כיון דגלי קרא דהוא דמכשירין אינו דוחה באפשר מוכח דאוכל נפש דוחה אף באפשר ולרבנן דמוקי להוא למכשירי שא"א מעיו"ט ממילא שוב אוכל נפש באפשר אסור דהדרינן לסברא א"כ קשיא לפלוגי בתרתי באוכל נפש באפשר ובמכשירין בא"א ולמה פליגי רק בחדא. אך באמת א"ש די"ל דלא נקט המשנה הפלוגתא רק מה שבזה באמת מותר ובזה אסור אבל מה שזה חמור מזה לענין עונש לא נקט לי' שהרי לא נקט מלקות ומיתות ב"ד דשבת חמור דיו"ט הוי רק מלקות ושבת מיתות ב"ד א"כ ה"כ הנה י"ל מדרבנן ודאי אסור באפשר מעיו"ט אף באוכל נפש כדס"ל לכמה פוסקים בסי' תצ"ה אף לר"י לפמ"ש א"כ אין נ"מ לכו בין ת"ק לר"י באוכל נפש באפשר רק לענין מלקות ואיסור תורה והרי חומר עונשין לא נקט לי' רק מה דמותר באמת, ולמ"ד דאמרינן מתוך י"ל דבאמת אף מדרבנן מותר באפשר ולא גזרו בזה רבנן רק למ"ד דלא אמרינן מתוך אפשר לומר כן דלרבנן אסור מן התורה ולר"י מותר מן התורה ומדרבנן אסור והש"ס רוצה ליישב אליבא דכ"ע אף למ"ד דלא אמרינן מתוך לכך מפרש דטעמא דר"י מכח לכם לכל צרכיכם וא"ש. ובזה הי' מיושב מה שהקשינו לעיל למה לא נקט הפלוגתא בנכרים די"ל ג"כ דנהי דמן התורה [מותר[ לר"י מדרבנן אסור לנכרים לכך לא נקט פלוגתייהו כן וא"ש ודו"ק, ועוד הי' נראה ליישב דברי הרמב"ם עפמ"ש בסי' תצ"ה די"ל דהרמב"ם פוסק כר"ש דדריש טעמא דקרא והבאתי ראיות מקצת מקומות א"כ לפ"ז י"ל דבאמת בקרא נזכר רק אוכל נפש ולא מכשירין אך לר"ש דדריש טעמא דקרא לכך כיון דהטעם הוי מכח דשמחת יו"ט מצוה ולכך עבור זה מה יש סברא לחלק בין אוכל ממש ובין מכשירין דסוף סוף צורך אכילה הוא ובפרט בא"א מעיו"ט כיון דצריך לכך ודאי נותן הסברא להתיר ולכך א"צ קרא רק למכשירין שאפשר מעיו"ט דבזה יש סברא לאסור ואף באוכל נפש יש סברא לאסור דאין הדבר נוגע לשמחת יו"ט כיון דיכול הוא לעשותו מעיו"ט לכך צריך קרא דהוא לאסור מכשירין באפשר ולמידק מינה הא אוכל נפש מותר אף באפשר אבל מכשירין שא"א מסברא מותר, אבל לר"י דלא דריש טעמא דקרא הוא ס"ל באמת דמצד הסברא אין ראי' מאוכל נפש למכשירין אף בא"א מעיו"ט ולכך צריך קרא דלכם להתיר בא"א ובאמת לא ס"ל למעט נכרים ומה דלא נקט זה בפלוגתייהו היינו כמש"ל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אבל לדידן י"ל דפסק הרמב"ם כר"ש דדרשינן טעמא דקרא ולכך מסברא יש להתיר מכשירין בא"א וא"צ קרא לכך רק הוא איצטרך למעט באפשר ולדיוקא באוכל נפש ממש מותר אף באפשר וא"ש ודו"ק היטב:

במשנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. הנה התוי"ט הקשה דזה משנה שאינה צריכה כיון דכבר תנא לעיל אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט ומפרש שמואל אין פוסקים דמים וכו'. ולדעתי לק"מ מכמה טעמי חדא די"ל דבשלמא בבהמה שלמה בחיים דאין שומתה ידוע יש לחוש אם ימנה בדמים יבאו לידי שומא וכמ"ש התוס' גבי גורל דאם מקפידין אסורין לחלוק בגורל שמא יבאו לידי משקל ומנין כן ה"כ אם יאמר בבהמה חיה בתורת דמים חיישינן אולי לא יוכלו להשוות א"ע בדמים ויבאו לידי שומא לעשות שומא וכדומה דברים דהוי כעובדא דחול ממש אבל בבשר שכבר נשחט ודרך קצבות הבשר להיות ידוע כמה יתן בדינר והוי רק כעין הודעת הדבר שמודיע לו כמה הוא צריך בזה ה"א שמותר לכך קמ"ל דאף זה לא יאמר. ועוד אפשר לומר לפמ"ש הרא"ש הובא בש"ע סי' תצ"ח במג"א גבי לא ימרוט הנוצה מכח דלא הותר מכשירי אוכל נפש רק מכשירין של אחר שחיטה ולא מכשירין של קודם שחיטה ייע"ש והה"מ שם נתן טעם אחר מכח דבהמה בחזקת איסור עומדת א"כ ה"כ כיון דאף זה הוי בכלל שמחת יו"ט כעין דמשמע לקמן דף כ"ט אלמא גבי שמחת יו"ט ר"י לחומרא ורבנן לקולא משמע דגם ענין משקל ומדה בכלל שמחת יו"ט הוי מיהו עכ"פ לא עדיף ממכשירין דזה הוי עיקר האיסור האמירה והאמירה אינו נוגע בגוף האוכל נפש רק הוי מבחוץ והוי כמכשירין ולכך מהתם דנקט אין כמנין על הבהמה ה"א דהתם איירי קודם שחיטה והוי מכשירי אוכל נפש קודם שחיטה וזה לא הותר ובפרט דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת אבל כאן מיירי שאומר לטבח אחר שחיטה שקול לי בדינר בשר ה"א דלאחר שחיטה שרי כמו כל מכשירין ולכך קמ"ל רבותא יתירא בדרך לא זו אף זו דלא מבעיא קודם שחיטה אין נמנין בפיסוק דמים רק אף גם אחר שחיטה אסור לזכור פיסוק דמים. ובהכי א"ש מה דסיים אבל שוחט ומחלק ביניהם והנה לשון שוחט כאן מיותר דהי' די לומר אבל מחלק ביניהם אך הכונה דבא לאשמעינן היכי דאסור כגון לפסוק דמים זה אסור בכל ענין אפילו אחר שחיטה ולהיפוך היכי דמותר כגון לחלוק לשליש וכו' מותר אף להתנות קודם שחיטה וז"ש אבל שוחט ומחלק ביניהם דאפילו לשחוט ע"מ לחלק מותר דהיכי דמותר מותר בכל ענין. ואף גם להסוברים דמותר למרוט הנוצות הוי כראה דא"ש דהנה קיי"ל כל היכי שאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ הרי עיקר ההיתר דמותר לשחוט ביו"ט ול"ח שמא ימצא טרפה היינו דסמכינן ארובא דרוב בהמות הם כשרות א"כ תינח דבר שא"א לו להמתין עד לאחר שחיטה וצריך לעשותו קודם שחיטה בזה הוי כליכא לברורי לכך אזלינן בתר רובא אבל בפסיקות דמים דאפשר לו לפסוק דמים לאחר שחיטה ה"א דלכך אסור לו לפסוק מחיים דלמא ימצא טרפה ועשה פסיקה שלא לצורך יו"ט וכיון דאיכא לברורי להמתין על אחר שחיטה לכך אסור לפסוק קודם אבל אחר שחיטה שכבר כשרה היא ה"א דמותר לכך קמ"ל לא זה אף זה דאף לאחר שחיטה אסור לפסוק דמים. ועוד א"ש בפשיטות דה"א קודם שחיטה אסור דה"א כיון דקודם שחיטה אפשר הי' לפסוק מעיו"ט הוי כמכשירין שאפשר מעיו"ט דאינו דוחה יו"ט אבל אם אינו רוצה לפסוק רק לאחר שחיטה דקודם שחיטה חייש שמא ימצא טרפה ואינו רוצה לכנוס בספק ולכך רוצה לפסוק לאחר שחיטה והרי כיון דהשחיטה הוי כלא אפשר מעיו"ט דחיישינן לשמא יסרח גם השחיטה אין בידו רק ביד הטבח וה"א בלא אפשר מעיו"ט מותר לפסוק דמים לכך קמ"ל דאף בכך אסור וא"ש ודו"ק. והנה מדי דברי בדין של הרא"ש הנ"ל אזכיר מה דקשה לי לפי דעתו של הרא"ש דיש חילוק בין מכשירין דקודם שחיטה בין אחר שחיטה למה הוצרך הש"ס לעיל לומר לר"י כתיב הוא וכתיב לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותו וכו' נימא כאן במכשירין שהוא קודם שחיטה כאן במכשירין של אחר שחיטה. מיהו לפמש"ל די"ל דהש"ס אזיל להך מ"ד דלא אמרינן מתוך א"כ להך מ"ד לא איצטרך קרא למעט מכשירין לאסור דממילא נדע זה וא"צ קרא רק להתיר ולא לאסור רק מה דכתיב הוא היינו בשביל הדיוק להראות דוקא מכשירין אסור באפשר אבל מלאכת אוכל נפש ממש מותר אף באפשר וא"כ תינח אם דרשינן הוא על מכשירין שאפשר אבל אם נדרוש על מכשירין שקודם שחיטה לאסור פשיטא כל דליכא קרא להתיר וקרא לכם נוקמא אמה דמסתבר טפי על אחר שחיטה א"כ לאסור ל"צ קרא ולרבות דאוכל נפש עצמו מותר גם קודם שחיטה ז"א דבאמת הם אסורין מן התורה דצידה וכדומה עה דהוי מלאכה מן התורה זה אסור קודם שחיטה לשיטת הירושלמי ורוב הפוסקים לכך א"א לדרוש כן וא"ש ודו"ק. והנה על הסיפא לכאורה הוי קשה שפיר דלמה נקט שוחט ומחלק ביניהם הלא כבר קתני לעיל שוחטין ומחלקין ביניהם אך נראה דזה כבר הרגיש הש"ס עצמו ולכך לעיל מפרש היכי עביד מביא שני בהמות ואומר זו כזו וכו' משמע דשם מפרש שוחט ומחלק ביניהם מיירי בענין שווי הדמים וכאן מפרש היכי עביד וכו' חרטא ופלגא וכו' משמע דמפרש דמזכיר ענין המשקל כמה יטול כל אחד, והוי ענינים מחולקין:

תוס' ד"ה רבינא חמר כו' מידי דהוי אקוץ ברה"ר:

הנה הפ"י תמה על דבריהם מאוד דהרי ס"ל בפ' כירה דמחמה לצל אף ר"ש אוסר והניח בצ"ע. ולק"מ דהרי מפורש הוא בש"ס ופוסקים שדוקא כלי שמלאכתו לאיסור אסור מחמה לצל אבל אם הוי מלאכתו להיתר מותר אף מחמה לצל א"כ ה"נ הרי ההוא שפוד ביו"ט הוי מלאכתו להיתר דמלאכת אוכל נפש מותר היום א"ם לולי שחדשו התוס' סברא זו דשפוד אין עליו תורת כלי כלל הי' מותר כאן כיון דעכ"פ מטלטלו שלא יזיקנו לא ברע מחמה לצל דמה שאוסר שמואל באין עליו כזית בשר היינו רק דס"ל דאין ההיזק בשפוד גדול כ"כ להתיר זה עבור חשש היזק לומר בזה במקום הזיקא לא גזרו רבנן ורבינא ס"ל דהוי היזק מעלייא ולכך אמר מידי דהוי אקוץ ברה"ר דמשמע דעיקר טעמא הוי כמו בקוץ דאין הטלטול מותר מגופו רק מכח הזיקא לא גזרו רבנן ולכך שפיר הקשו התוס' דלמה אסור לשמואל וכן רבינא למה הוצרך לומר מידי דהוי אקוץ ברה"ר ולומר דמכח הזיקא שרו רבנן בלא טעם הזיקא ולו יהא דאין ההיזק גדול כ"כ כמו בקוץ דיהי' שייך לומר במקום הזיקא לא גזרו עכ"פ כיון שיש חשש היזק כל דהו הוי עכ"פ צורך קצת ולא גרע הך צורך מצורך מחמה לצל וכיון דהוי היום ביו"ט כלי שמלאכתו להיתר ראוי שיהי' מותר לכך הוצרכו לומר דאין עליו תורת כלי כלל תה אסור אף מחמה לצל לכך צריך לטעם דהוי היזק גדול ובמקום הזיקא לא גזרו וא"ש וז"ב ונכון בדבריהם בעזה"י. אבל אם לא תירוץ כן רק הו"ל לו שם כלי אף דהוי מוקצה מחמת מיאוס הי' מותר מחמה לצל דדוקא מלאכתו לאיסור אסור מחמה לצל אבל מכח מיאוס מותר הכל לר"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה