אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כז:

דף כז.

במשנה בהמה שמתה וכו'. עיין פרש"י והפ"י בפסחים הקשה דדבריו סתרי אהדדי דשם כתב בדף ה' דיאכילנה לכלבים וכו' ובחדושי להלכות פסח סי' תמ"ו הארכנו בזה וכעת נראה דא"ש בפשיטות דבשלמא בחלה ותרומה שעיקר ביעורה נאמרה בחול א"כ שפיר אמרינן כיון דצותה התורה לבערו מסתמא אחשבי' להך ביעור והוי מלאכה אם יעשה זה ביו"ט אבל כאן הרי שם הולך להך שיטה דנימא דתשביתו היינו ביו"ט ומוכיח ר"ע דזה א"א לומר כיון דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה והכונה דודאי יהי' אפשר לומר דגלי קרא דדוחה יו"ט ומה קושיא ובע"כ הכונה כיון דעכ"פ מצד הסברא יש בזה איסור ולומר דחידוש הוא שחדשה תורה בחמץ אין זה סברא ושוב כיון דאפשר לפרשו תשביתו מעיו"ט רק דהוי קצת דחוק מכח לשון ראשון דיהי' י"ד נקרא ראשון ולכך הי' מסתבר טפי לפרשו ביו"ט ממש אך כיון דאי נימא כן יהי' צ"ל דהוי חידוש שחדשה תורה בחמץ לכך שוב טפי מסתבר לפרש על י"ד ולומר דנקרא ראשון מלחדש דין חדש בזה א"כ לפ"ז א"ש דתינח אם הוא בשרפה דאז מצד עצמה הוי מלאכה בכל דוכתא ואם יהי' מותר כאן יהי' חידוש לכך מסתבר טפי לפרשו בי"ד מלחדש דבר חדש אבל אם יכול להאכילה לכלבים שפיר יש לפרש תשביתו בראשון ולא קשיא דהוי אב מלאכה מכח אחשבי' דאדרבא אם הכונה לבערו ביו"ט חזינן דלא אחשביה רחמנא להך ביעור להיות כמלאכה ומה שבחשיבות התורה תליא מלתא אדרבא אם צותה לבערו היום א"כ לא אחשבי' להך ביעור ושפיר יש לפרש טפי על יו"ט עצמו, ואדרבא בשלמא היכי דהביעור משכחת לה בחול שפיר שייך לומר דהמצוה מכשרת אותו ועושית אותו למלאכה ולכך אם אירע שוב ביו"ט נקרא מלאכה אבל דבר דהוי מצותו ביו"ט דוקא איך שייך לומר דהמצוה אחשביה למלאכה הרי אדרבא המצוה הוי ביו"ט דוקא לבערו ואם יחשב מלאכה יהי' אסור ביו"ט א"כ אדרבא מוכח מן המצוה דהוי הכשרו דוקא ביו"ט דלא אחשבי' למלאכה כלל ואין זה חידוש כלל. ועוד נראה דלכך דייק רש"י במשנה זו דרחמנא אחשבי' דכתיב באש תשרף והיינו דודאי אם לא הי' כתיב באש תשרף רק סתם לבערו ודאי אף שהי' חייב לבערו לא הי' נחשב עבור זה מלאכה אבל כיון שהוציאה התורה זה בלשון באש תשרף א"כ מוכח דעיקר מצותה הוי בשרפה א"כ מה שדי בשאר ביעור בע"כ דהתורה אחשבי' אף לשאר ביעור כמו שרפה א"כ צ"ל דאף כולהו נעשין כמו שרפה ולכך כיון דשרפה הוי מלאכה ה"ה כולהו אבל בחמץ אם לא ניליף מנותר א"כ ליכא קרא לשרפה כלל וא"כ ל"ש לומר דאחשבי' רחמנא כמו שרפה כיון דשרפה לא כתיבא כלל, ועוד דאדרבא עיקר הלימוד הוי מדכתיב תשביתו ורש"י לשיטתו דביטול מטעם תשביתו דהשבתה בלב הוי השבתה א"כ גלי קרא להיפוך דכל הביעור הוי רק כמו השבתה בלב א"כ חזינן דלא אחשבי' להך ביעור לחשיבות לכך ל"ש אחשבי' וא"ש ודו"ק. ובזה מיושב על נכון מה שהקשה הפ"י שם דהרי אף לר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה מ"מ הרי שלא בשעת ביעורו דוקא הוי בשרפה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ולפרש"י הוי זה מזמן איסורו ואילך א"כ הכא מה אמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו' אך לפמ"ש א"ש על נכון דאם ילפינן מנותר א"כ שוב כמו דבנותר הוי עיקרו בשרפה וכל מה שמבער הוי בכלל שרפה א"כ הכי נמי נחשב כמו דכתיב באש תשרף בגופו וכל הני ביעורים בכלל שרפה הוי ולכך שייך אחשבי' והדר אסורין כל הביעורים כפרש"י כאן וא"ש ודו"ק היטב:

גמ' לימא תנן סתמא דלא כר"ש. לכאורה הוי קשה לי כיון דיש פלוגתא בש"ס פכ"ד דשבת דר"ה ס"ל לשווי' אוכלא לא משוינן לטרוחי באוכלא טרחינן ור"י ס"ל להיפוך לשוי' אוכלא משוינן לטרוחי לא טרחינן והן אמת דאנן קיי"ל כר"י ועיין מזה בא"ח סי' שכ"א ושכ"ד ושם בש"ע מוכח להדיא דיש נבלה הקשה דאין ראוי' לכלבים רק ע"י חתיכה ייע"ש וגם עיין בשבת פכ"ד שם דתחלה רוצה הש"ס לומר דמה נבלה דרכיך אף דלועין דרכיך ואח"כ דוחה להיפוך נה דלועין דקשה אף נבלה דקשה א"כ כיון דאפשר לפרש לכאן ולכאן נימא דמ"ד דר"ש פליג אף בבע"ח שמתו יסבור כר"ה דלשוי' אוכלא לא משוינן ולכך התם מיירי דלועין דומיא דנבלה דרכיך והוי רק אטרוחי באוכלא ולכך מותר אבל כאן בבהמה דקשה ואין ראוי' לכלבים בלי חתיכה א"כ הוי לשוי' אוכלא ואסור וכיון דאין ראוי' אף לכלבים אף לר"ש הוי עוקצה ומה קושיא. וא"ל דהוי דוחק לפרש בהמה שמתה רק בנבלה דקשה כגון פילי דהרי בשבת שם מפרש הש"ס לר"י מתני' דאת הנבלה לכלבים רק בקשה ולא ברכיך דברכיך אסור א"כ ה"ה נמי לר"ה אפשר לפרש משנה זו כן בנבלה דקשה ואין ראוי' לכלבים כך ומה קושיא. ואפשר כיון דר"ה נשאר שם בקושיא לא ניחא לי' לפרש דרבא יסבור כוותי'. ואפשר דמזה הוציאו הפוסקים דס"ל דהלכה כמ"ד דר"ש מודה בבע"ח שמתו ותמה הב"י בסי' שכ"ד הרי הוי בדרבנן וראוי לילך לקולא ולפמ"ש אפשר דמכאן הוכיחו כן דהוי קשה להו למה לא משני הש"ס דרבא ס"ל כר"ה משום דהלכה הוי כמ"ד דמודה בבע"ח שמתו וא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהתם קיי"ל כר"י ולא כר"ה והכא קיי"ל דמודה בבע"ח שמתו לכך פריך שפיר ומוכח דהלכה כן. ולהיפוך א"א לתרץ דהתם מיירי בנבלה קשה ולכך מותר וכאן ברכיך דאפשר בלא"ה והוי מטרח באוכלא ואסור כר"י דא"כ עכ"פ למה לא יזיזנה ממקומה כיון דרכיך וראוי לכלבים כך א"כ עכ"פ מוקצה לא יהי' ולמה לא יזיזנה. ואין לדחות קושיא הנ"ל מהך דתנא בש"ס מטלטלין בשר פיל מפני שהוא מאכל לנעמיות אך ז"א דהרי מבואר בש"ס ופוסקים והכי קיי"ל בא"ח סי' ש"א סעיף כ"ט דמטלטלין כל דבר שהוא מאכל לחי' ועוף אם אותו חיה ועוף בידו אבל אם אינו בידו אין מטלטלין אותו אבל דבר הראוי לחי' ועוף המצוים מותר לטלטלו בכל ענין וכתב שם הרמ"א דלכך מטלטלין עצמות מכח דכלבים מצוין א"כ ה"נ מה קושיא נימא דמיירי בנבלה הקשה ואין לו חי' ועוף הראוין לו ולכך לא יזיזנה וכו' אבל ברכיך לא יוכל לתרץ דבזה מותר לטלטלו כיון דכלבים מצוין ודו"ק. והנה הבעל המאור הקשה דמה פריך הש"ס לימא תנן סתמא דלא כר"ש הרי ביו"ט סתם לן תכא כר"י כמ"ש ברפ"ק וייע"ש מ"ש בזה ומ"ש בזה המפ' (ועיימ"ש בישוב זה בחדושי לש"ס דף כ"ט במשנה מלא לי כלי זה ייע"ש) ולדעתי הי' נראה בפשיטות דא"ש כיון דתנא בהמה דומיא דחלה כדאמרינן לקמן א"כ נהי דהשתא ל"ה ס"ל כן היינו רק לומר דבגוף הבהמה מיירי דומיא דחלה זה לא הוי משמע לי' אבל עכ"פ זה הוי ידע דבדינם וטעמם הוי שוה כיון דתנא תרוייהו בע"כ שקולים הם בדינם וטעמם ולכך כיון דחלה אינה ראויה לכלום והוי כמו גרוגרות וצמוקים דאף לר"ש מוקצה ואף בשבת הוי מוקצה וא"כ אם גבי בהמה הוי רק ביו"ט אבל בשבת ל"ה מוקצה א"כ לא יהי' דינם שוה דבהמה רק ביו"ט ומכח חומר ביו"ט דקיל ואתי לזלזולי ובחלה יהי' אף בשבת מוקצה ול"ה דומיא לכך בע"כ בכל ענין הוי מוקצה בין בשבת בין ביו"ט כחלה ובשבת קיי"ל כר"ש לכך פריך שפיר:

והנה עוד נראה ליישב כך דהנה דעת הג"א הוא דהבודק הבהמה יבדקנה סמוך לאשפה ואסור לטלטלה שמא תמצא טרפה והנה הטור כתב בסי' תצ"ז דבהמה שנמצאת טרפה לר"י אסור לטלטלה ולר"ש מותר לטלטלה והקשה הב"י דהרי הטור כתב בסי' תקי"ח כמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו א כ למה מתיר כאן לר"ש בהמה שנטרפה ותירץ דטרפה שאני כיון דשכיח טרפות הוי כדעתי' עלוי' וכבהמה מסוכנת ייע"ש ותה"ל סברא זו היתה אתי טרם ראיתי דבריו, ולפ"ז א"ש דהנה לכאורה הוי קשה למה נקטה המשנה בהמה שמתה ולא קמ"ל רבותא טפי דאף בשוחט בהמה ביו"ט ונמצאה טרפה דלא יזיזנה ממקומה והוי רבותא טפי, ובשלמא לפי המסקנא דמיירי בבהמת קדשים א"ש דלא משכחת לה בהמה שנשחטה דאין מקריבין נו"נ ביו"ט ואם עבר ושחט הוי מלתא דלא שכיחא ולא נקט לי' ועוד הרי קרבנות הנקרבין במקדש פשיטא דלא מהני לי' פדיון אחר שנשחט בפנים ופשיטא דהוי מוקצה אבל בהמה שמתה ה"א כיון דלא נתקבל בפנים מועיל לי' פדי' ולא הוי מוקצה קמ"ל דמ"מ הוי מוקצה דבעי העמדה והערכה או כאינך טעמי שפרש"י. או י"ל להיפוך דבקדשים לא משכחת לה נשחט רק בפנים דבדרך איסור לא נקט לי' דדאי לא קתני כדאמרינן ביבמות דאי דאיסורא לא קתני ובדרך היתר לא משכחת לה רק במקדש וא"כ שם י"ל דלא גזרו על שבות במקדש ולכך מותר לטלטלה, ואף דמוכח בפ"ג דפסחים גבי יכול לא יביא מן המוקצה משמע דשייך מוקצה במקדש וכו' דאדרבא משם מוכח להיפוך דקאמר דמותר להביא מן המוקצה מוכח דלא הוי איסור מוקצה במקדש רק דהוי אמינא דלא הוי ממשקה לישראל דלישראל אסור קא משמע לן דלא שייך בזה ממשקה לישראל ומוכח דלגבוה ל"ש טלטול מוקצה ולכך נקט בהמה שמתה בחוץ דבזה שייך מוקצה בחוץ, אבל הא קשיא להס"ד דבחולין מיירי למה נקט בהמה שמתה ולא נקט רבותא טפי בשחט בהמה ונמצאה טרפה דלא יזיזנה ממקומה. ולכך הוי זה כוונת הש"ס לימא תנן סתמא דלא כר"ש א"כ קשה לר"י מה איריא בהמה שמתה לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בשחט בהמה ונמצא' טרפה לא יזיזנה ממקומה ולכך אמר הניחא למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין א"ש דאתיא כר"ש ולכך לא נקט טרפה דבהא מותר לטלטל לדידי' כמ"ש הב"י ולכך נקט רק מתה אבל למ"ד דאף בבע"ח שמתו מתיר א"כ בע"כ אתיא כר"י א"כ קשה מה איריא מתה אפילו טרפה נמי ולכך משני בבהמת קדשים דל"ש למתני טרפה לכך נקט שמתה וא"ש המשך הסוגיא על נכון ודו"ק:

רש"י ד"ה בבהמת קדשים וכו'. עיין בפ"י מה שהקשה דלמה לא פרש"י בבכור וזה הי' קשה לי ג"כ. אך נראה דא"ש דהירושלמי שמביא הפ"י אפשר דלא ס"ל הך דיוקא דומיא דחלה (כי כעת אין הירושלמי בידי לעיין בו) ולכך רק בתורת תירוץ משני כן ולכך ניחא לי' לפרש טפי בבכור אבל הש"ס דילן דדייק דומיא דחלה ולכך לא אפשר לפרש בבכור דהרי הוא קדוש מרחם ואינו בקדושת פה וחלה הוי קדוש בפה וא"כ לא הוי דומיא דחלה ולכך בע"כ מיירי בשאר קדשים דקדושים בפה כחלה ומכח קדושת פה אתי, ובזה הוי א"ש מה דפרש"י דא"א לפדותו לכלבים ולכאורה לא הי' צריך לכך דאף אם הי' אפשר לפדותו לכלבים הוי א"ש די"ל דעיקר טעמו דר"ש דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ולכך מתיר א"כ תינח בחולין אבל בהמות קדשים י"ל דמיירי בעולה דאינה מוכנת לאדם כלל רק למזבח לכך לא הוי מוכן לאדם לכך אף השתא שמתה אינו מוכן לכלבים ועיין בתוס' דף ו' דיה מוכן לאדם לכל הפירושים יש לפרש חלוק זה ולכך בע"כ כמ"ש כיון דרוצה לפרש דומיא דחלה א"כ כמו דחלה הי' ראויה לאכילה קודם שנטמא' ה"ה קדשים אשר היו ראוין לאכילה קודם שמת ובע"כ לאו בעולה מיירי רק בקדשים הנאכלין ושוב הוי מוכן לאדם וכו'. אך בהיות כן תקשה קושיות הפ"י בדוכתא דהרי ר"ט לאחר החורבן הוי רק דבלא זה הוי אפשר לתרץ דמ"ע מיירי דאקרי שאחד הקדיש בהמתו כיון דא"א לפרש בבכור דלא הוי קדושת פה כחלה אך לפמ"ש (א"ש) כעת א"כ גם עתה בזה"ז אף דהוי שאר הקדם לא הוי דומיא דחלה שהרי אינו עומד לאכילה כלל בזה"ז וא"כ כיון דלא הו"ל דומיא הו"ל לרש"י לפרש דמיירי בבכור או לפרש גם הטעם דלא הוי מוכן לאדם. ואפשר דמ"מ הוי מוכן לאדם כשנפל בי' מום דיכול לשהותו עד שיסתאב וא"כ עומד לאכילת אדם וא"ש ודו"ק. ועיין בפ"ק דף ו' שהביאו בתוס' שם] שני גרסות דיש גורסין במשנה אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ויש גורסין אם לא היתה נבלה מעיו"ט אסורה ולשניהם קשה לי דלהסוברים דהוי הגרסא ביו"ט קשה לי הרי בסוף מס' זו רוצה הש"ס לומר דבהמה מדבריות לר"ש הוי מוקצה דהוי כמו גרוגרות וצמוקין א"כ קשה מה פריך נימא דהתם איירי מנבלה אשר חזי לאכילה לאדם ולכך הוי טעמו מכח מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אבל הכא מיירי בבהמה מדבריות דלא הוי מוכן לאדם לכך לא הוי מוכן לכלבים ומה קושיא, מיהו זה אפשר לתרץ כיון דסוף סוף נצטרך לבא לאוקימתא טפי ניחא לי' בבהמת קדשים דהוי דומיא דחלה. אך זה קשה טפי להך לישנא דבשבת מיירי מהו פריך בסוף טעמא דבהמות קדשים אבל דחולין שריא וכו' אלא למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו מהו איכא למימר לימא דר"ש לכך מודה בשבת כיון דבשבת לא חזי לי' לאדם ל"ש מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים וסברא שכתבו התוס' בפ"ק דף ו' מכח דהוי מוכן לאדם ולכלבים מבעי"ו זה לא אמרינן למ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו ולכך אוסר בזה אבל ביו"ט דהוי מוכן לאדם ביו"ט שפיר אמרינן מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ואינו אוסר רק בקדשים דלא הוי מוכן לכלבים דאין פודין קדשים לכלבים ומה קושיא וצ"ע כעת. וע"ק מה פריך טעמא דקדישא הא דחולין שריא נימא הרי במתני' סתמא קתני בהמה שמתה וא"כ נימא דמיירי שמתה בעיו"ט וכן החלה נטמאת בעיו"ט לכך אם הוי חולין הוי מותר אבל אם מתה ביו"ט אף בחולין הוי אסור רק דמתה בעיו"ט וקמ"ל כיון דזה אינו ראוי' לכלבים לא יזיזנה ממקומה וכו' ומה קושיא. ואף אין לתרץ דלשנא דבהמה שמתה משמע בכל ענין דאדרבא מה"ט גופא י"ל דנקט קדשים דרוצה ליישב מלתא דפסיקא דבכל עת שמתה הן ביו"ט הן בעיו"ט לא יזיזנה לכך נקט קדשים הא דחולין הי' מותר במתה בעיו"ט ומה קושיא. אך ליישב זה בראה דהנה התוס' ישנים כתבו דהא דמספק לר"ט היינו מכח בזיון קדשים והנה לכאורה הי' נראה מוכח דהתוס' מפרשים ג"כ דבקדשים בפה מיירי ולא בבכור דאי מיירי בבכור קשה הלא י"ל בפשיטות דהוי מספקא לי' אם יש לר"ש מוקצה כה"ג או לא די"ל דאינו דומה לגרוגרות וצמוקים דהתם דחיא בידים אבל הכא בבכור לא דחיא בידים א' דהתוס' מפרשים בקדשים בפה מיירי דומיא דחלה וא"כ הוי שפיר דחיא בידים ודומה ממש לגרוגרות וצמוקין ולכך הוי קשה להו פשיטא ובפרט דבקדשים בזמן הבית כיון דראוי להקרבה לא דחיא כ"כ בידים אבל ר"ט לאחר חורבן הוי ודחיא בידים ממש ולכך הוי קשה להו מה מספקא לי'. והנה מ"ש משום בזיון קדשים אין להקשות מנא ידעינן שהוא קדשים אך י"ל כמ"ש רש"י והפוסקים ביו"ד סי' ה' גבי לשם תמורת זבחי דכל שיש לו זבח בתוך ביתו קלא אית לי' משום דמודיע שלא יבאו לידי מעילה ייע"ש א"כ א"ש דמידע ידיע דזה קדשים הוי ולכך יש חשש בזיון קדשים. אך כד דייקינן לפ"ז תקשה מה שהקשה הצליח מה פריך הש"ס הא דחולין שריא דלמא רבותא נקט קדשים אף דה"א מכח בזיון קדשים נתיר ומה שתירץ בזה הצל"ח כבר נדחה בדברינו כיון דבלא"ה כל קדשים קלא אית לי' ויש חשש בזיון קדשים. ולכך נראה להיפוך דמתוס' מפרשי דיקא בבכור, והוא דאין כוונת התוס' דמה מספקא לר"ט מכח מוקצה וע"ז יתרצו מכח בזיון קדשים דז"א דודאי מוקצה דחמור כשל תורה לא התירו מכח בזיון קדשים רק דעיקר הספק שלו הוי אם גבי בכור דלא דחיא בידים אם דומה לגרוגרות וצמוקים דיש מוקצה לר"ש או לא רק עיקר הקושיא הוי נהי דס"ד דלית מוקצה כה"ג לר"ש אכתי טלטול שלא לצורך הוי וטרחא שלא לצורך לכ"ע אסור וא"כ אם מיירי בחולין דראוי לכלבים הוי טרחא לצורך ואין איסור רק מכח מוקצה אבל בהמת קדשים דאינו ראוי לכלבים ביו"ט א"כ הוי טלטול שלא לצורך ומאי מספקא לי' לכך כתבו דבזה ס"ד דמותר משום בזיון קדשים ולענין טרחא שלא לצורך שפיר הוי לצורך מכח בזיון קדשים ובמוקצה מספקא לי' בבכור דלא דחיא בידים ממש אם הוי מוקצה או לא. ולפ"ז פריך הש"ס שפיר מה איריא קדשים אפילו בהמות חולין כמי אסור מכח מוקצה וא"כ מה מספקא לי' דבשלמא למ"ד דחולק ר"ש אף בבע"ח שמתו בע"כ ס"ל דהיכי דלא דחיא בידים לא אמרינן מוקצה לר"ש כלל שפיר מספקא לי' בקדשים בבכור אם ג"כ לא הוי דחיא בידים דמאליו הוא קדוש או מ"מ כיון דהי' יכול למכרו לנכרי תחלה וכדומה לפטור מן הבכורה א"כ הוי כדחי' בידים והוי מוקצה אבל למ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו א"כ באף בלא דחיא בידים כלל נמי אמרינן מוקצה לר"ש מכ"ש בבכור ומה מספקא לי' בקדשים וא"ל משום בזיון קדשים דודאי מוקצה לא דחינן בשביל בזיון קדשים והתוס' לא כתבו רק לתרץ טלטול שלא לצורך. אך הנראה יותר בביאור לשון התוס' דאף דנימא דכוונתם כפשוטו דבשביל בזיון קדשים דמותר אף מוקצה מ"מ א"ש דלכאורה קשה מה תרצו התוס' הרי זה מוכח ממתני' הקודמת כיון דאף מכח צב"ח לא הותר מוקצה מכ"ש בשביל בזיון קדשים דהרי צב"ח דאורייתא ועדיף מבזיון קדשים וא"כ אם שם לא הותר מוקצה מכ"ש בזה וצ"ל דבאמת התנא במשנתינו לא הי' צריך להשמיענו הדין מכח בזיון קדשים דק"ו הוא מלעיל רק עיקר הכונס הוי לדיוקא דבא לאשמעינן דנידוק מינה דוקא דומיא דחלה אבל בהמות חולין שריא רק דקושייתם הוי על ר"ט דעה מספקא לי' דהא משמע שבא לשאול גוף הדין אם אסור או לא ומה מספקא לי' פשיטא דאסור ולכך ע"ז תרצו שפיר דהוא מספקא לי' מכח בזיון קדשים וה"ה דלסברתינו אפשר דאם כי' פושטין לו דמכח בזיון קדשים מותר מכ"ש דהוי מותר מכח צב"ח מכח מכ"ש ואכן דפשטו להו דמכח בזיון לא מהני טלטול מוקצה ה"ה מכח צב"ח אסור אך לדידן דקמ"ל כבר לעיל דמכח צב"ח לא התירו אף לערים ולסקי' כר"י כמש"ל ומכ"ש דבלי הערמה אסור ומכ"ש הכא דמשום בזיון קדשים אסור ובע"כ לדידן לא תנא התנא זה רק לדיוקא דחולין שריא וא"כ שפיר פריך הש"ס דבע"כ מוכח דבא רק לאשמעינן דחולין שריא ופריך שפיר ומיושב קושיות הצל"ח ולכך א"ש גם עה שהקשינו לעיל דא"א לתרץ במתה בעיו"ט דא"כ פשיטא דחולין שריא ולמה איצטריך לנו להשמיענו זה וא"ש ודו"ק ובזה א"ש מאוד שיטת רש"י דמחק הגרסא במסוכנת וד"ה ושאר הפוסקים נדחקו לפרשו ולמה לא פירשו כפשוטו דהש"ס מוקי לה במסוכנת והי' קשה לו למה נקט במסוכנ' ובקדשים הו"ל למנקט בבריאה ובחולין דאסור לר"י ולכך מתרץ דא"כ יהי' דרק כתנאי רק לר"י ולא לר"ש ולכך נקט מלתא דפסיקא בבהמות קדשים דבזה אסור לכ"ע וכאומר בהמות קדשים לכ"ע אסור אבל גבי חולין תליא בפלוגתא ובפלוגתא לא קמיירי ומה הוי קשה לרש"י אך לדרכנו א"ש כיון דהמשנה הוי למותר דכבר מוכח ממשנה הקודמת ובע"כ דאתיא רק לדיוקא דבחולין שריא ואם אתיא כר"י א"צ להך משנה דאף בחולין אסור ובע"כ דאתיא כר"ש דמתיר בחולין ואתי לדיוקא דבחולין מותר ולכך מוכח דד"ה ט"ס הוא וא"ש ודו"ק:

והנה על הקושיא שהקשינו לעיל דלמה לא פי' רש"י דמיירי בבכור וישבנו דבעינן דומיא דחלה להיות קדושת פה והירושלמי לא ס"ל דומיא דחלה אך הנה עיינתי בירושלמי עצמו וראיתי בו שגם הוא מדייק כן מדומיא דחלה, אך כראה דאיש לפמש"ל להקשות דלמה לא תנא השוחט ונמצא טרפה אך כתבנו שם דבקדשים א"ש דלא מצי למתני השוחט דאסור לשחטן בחוץ ייעש"ל ולכך א"ש דלא הוי מצי מפרש רש"י בבכור מכח דבבכור קיי"ל דאם שחטו כשיש בו מום ונמצא טרפה טעון קבורה ואסור להשליכו לכלבים א"כ בזה כיון דמשכחת לה דרך היתר קשה שפיר אי בבכור מיירי קשה למה לא תכא השוחט הבכור ומצאו טרפה דלא יזיזנה ממקומו ולמה נקט מתה ובע"כ בשאר קדשים איירי דלא משכחת בהו שחיטה לכתחלה ולמצוא טרפה. ובהכי א"ש גם הירושלמי שמפרש בבכור והוא דהנה לכאורה קשה אכתי נהי דמיירי משאר קדשים הוא גופא קשיא למה נקט שאר קדשים ומתה לנקוט בכור ונמצא טרפה אך נראה דא"ש דודאי לפי המסקנא צריך לנקוט דוקא כה"ג, והוא דמריש הוי קשיא לי מה פריך הס"ס בסוף למ"ד בע"ח שמתו אסורין א"כ למה משמע הא חולין שריא והקשיתי מה פריך נימא דהתם בשבת אבל ביו"ט מכח מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אן כעת נראה דא"ש כיון דנקט קדשים והרי קדשים אינה ראוי לאדם א"כ משמע דוקא קדשים דאינו ראוי לכלבים אז הוי מוקצה אבל חולין דכוותי' אף דלא הוי מוכן לכלבים כגון אם הי' בהמה מדבריות להך לשנא בסוף מכילתין דמדבריות הוי מוקצה אף לר"ש או דמיירי בע"א כגון בספק טרפה דל"ה מוכן לכלבים דע"י בדיקה יש לו היתר ומ"מ אסור לשחטו ביו"ט א"כ ל"ה מוכן לאדם ולא לכלבים אף כה"ג משמע דמותר כיון דכעת ראוי לכלבים א"כ פריך שפיר למ"ד בבע"ח שמתו מודה ר"ש בשבת א"כ הכא למה מותר בחולין ולכך א"ש דהוצרך לתרץ במסוכנת וד"ה ולכך א"ש כיון דפרשנו לעיל דכל מה דקמ"ל הוי רק לדיוקא לאשמעינן דבחולין שריא, וכעת אני מוסיף דכן מוכח מפרש"י עצמו בד"ה הא דחולין שריא וכו' מתני' דדיקא לאשמעינן דחולין שריא וכו' א"כ מוכח מלשון זה דעיקרו לדיוקא בא א"כ א"ש דבשלמא עתה דנקט הקדש דלא הוי מוכן לאדם ואעפ"כ מותר במסוכנת בחולין כה"ג מוכח מזה דאף בהמה דלא הוי מוכן לאדם מותר במסוכנת אבל אם הוי נקט בבכור ושחטו ונמצא טרפה א"כ בכור הוי מוכן לאדם א"כ ה"א דוקא חולין כה"ג דהוי מוכן לאדם מותר אבל אם לא הוי מוכן לאדם אסור לכך קמ"ל דאף בחולין באינו מוכן לאדם מותר, ולכך א"ש דלפי המסקנא י"ל דבאמת איירי בבכור והיינו בבכור תם שמת א"כ זה ל"ה מוכן לאדם ולכך נידוק מנה דדומיא לזה הוי חולין דאף כה"ג מותר ומיירי בהם אבל אם הוי נקט שחטו ונמצא טרפה דאז הוי רק בבעל מום א"כ הוי מוכן לאדם ולא נדע מני' חולין שאינו מוכן לאדם וכו' לכך לפי האמת איירי בבכור ובתם ולא קשיא כלל, אך רש"י לא פי' כן רק להס"ד דלא ידע מהך דיוקא דדוקא מוכח דבחולין שריא א"כ אם ל"ה מוכח כן דוקא א"כ נהי דמתרץ מתני' בבהמת קדשים א"א לפרש דהוי לדיוקא דמנא נדע הדיוק דבחולין שריא דלמא בחולין אסור ומיירי אף בחולין א"כ כיון דבע"כ לאו לדיוקא אתי רק לגופי' ולכך שוב הוי קשה שפיר אי מיירי בבכור לאשמעינן רבותא טפי דאפילו שחטו בהיתר כגון שהי' בע"מ ונמצא טרפה דהוי מוקצה ובע"כ דלא איירי בבכור רק בשאר קדשים ובא לאשמעינן דאף שאר קדשים דיש להם היתר ע"י פדיון ומ"מ הוי מוקצה דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ולכך פרש"י דלפי הס"ד השתא מיירי בשאר קדשים ובפרט לפמ"ש תחלה דכל פלפול הסוגיא סובב והולך רק עד"ז דקשיא לאשמעינן שחטו ונמצא טרפה וא"כ הוי קשה לרש"י מה משני בקדשים אכתי לתני שחטו ונמצא טרפה למאי דלא נדע מהדיוק לכך שפיר פרש"י דבע"כ בשאר קדשים מיירי אבל לפי מה דמשני מהדיוק א"כ שפיר מפרש בבכור תם וכנ"ל. והנה לפי הבנת בעל קרבן עדה שם בפי' הירושלמי דמה דאמר לוי כרב היינו כרב דס"ל מודה ר"ש בבע"ח שמתו דמשמע דס"ל בטרפה דומה לבע"ח שמתו ולא כסברת הב"י דטרפה עדיף לכאורה הוי קשיא על הטור למה חולק על הירושלמי מסברא, והן אמת דבש"ס סוף שבת מוקי לה ללוי כר"י דלמא היינו למ"ד דאף בבע"ח שמתו פליג ר"ש אבל למ"ד דמודה אפשר אף בטרפה יהי' מודה אך לפמש"ל בביאור הסוגיא א"כ בע"כ עיקר קושיות הש"ס מה דלא תנא רבותא בשוחט ונמצא טרפה וא"כ עלה משני מודה ר"ש בבע"ח שמתו ואתיא כר"ש ולכך לא נקטו טרפה א"כ מוכח דברי הטור דזה עדיף מבע"ח שמתו, ולכך הוי א"ש ג"כ מה דבירושלמי נקט בכור די"ל דהרי שם אמר שמואל לא טב הורו ה' זקנים כו' א"כ מוכח שם דהוא ס"ל אף ביו"ט הלכה כר"ש לכך י"ל דהוא באמת היה סבור דטרפה גרע ממתה וזה לא שכיח יותר וכמו שמשמעות הירושלמי שם לעיל דאמר חזקת בני מעיים כשרים הם וס"ל טרפה לא שכיח כלל לכך הוי מפרש שפיר בבכור ומ"מ לא קשיא דלנקט שוחט ונטרף די"ל דרבותא קמ"ל דאף מתה הוי מוקצה אבל הש"ס דילן דסובר דביו"ט הלכה כר"י א"כ לא הוי פריך מידי לימא תכן סתמא דלא כר"ש ובע"כ הוי הקושיא רק מכח דלא נקט נטרפה א"כ הוי קשיא שפיר למה דמשני בקדשים אכתי למה לא נקט נטרפה ובע"כ דמיירי בשאר קדשים דל"ש בי' שחיטה בהיתר ובא לאשמעינן דאף קדשים דהי' אפשר היתר להם בפדיון הוי מוקצה כנ"ל. מיהו דברי הקרבן עדה אין מוכרחין ואין כוונתו שם בירושלמי רק דרב מתני כשמואל דפוסק כר"ש דל"ל מוקצה ולוי כרב דפוסק כר"י דאית לי' מוקצה דרב כר"י ס"ל בש"ס דילן דאית לי' מוקצה אבל אין הכונה שם לפלוגתא דבע"ח שמתו רק כסברת הטור וכמשמעות הש"ס דילן במס' שבת:

תוס' ד"ה ועל החלה שנטמאת כו' וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשרפתו אבל הכא כשנותן לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה כו'. הנה אריכות לשונם אינו מובן וממ"נ אם לא הוי ידעו סברת רש"י דאחשבי' הו"ל להקשות בפשיטות דמה דמיון שרפה לאכילת כלבים ואם ידעו סברת רש"י מכח אחשבי' א"כ מה הקשו הרי אחשבי' לאכילת כלב כמו שרפה, גם לשונם אינו מובן גם הוא גופא קשיא איך לא השגיחו בלשון רש"י דהוי מכח אחשבי' ועיין בפ"י מ"ש בזה. אך לפמש"ל בביאור פרש"י א"ש על נכון דעיקר אחשביה לא הוי רק כיון דהתורה אמרה באש תשרף א"כ מה שמהני כל ביעור הוי רק מכח דהכל גזרה התורה דיהי' נחשב נשרפה ואחשבי' כמו שרפה, וכעת נבאר הדבר יותר דרש"י אינו בא לסתור דברי הש"ס דאמרינן בפ"ב דשבת כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כן מצוה לשרוף תרומה שנטמאת וכו' א"כ מוכח דמצותה בשרפה רק רש"י מפרש כך דודאי הא ילפינן לתרומה מקדשים דכמו דקדשים בשרפה כן תרומה עיקר מצותה בשרפה רק מה דהוי הלמ"מ דתרומה מריצה לפני כלבו היינו בע"כ דהלכה הוי דאף ביעור כזה הוי כשרפה א"כ ממילא חזינן דאחשבי' לביעור זה כשרפה אף לגבי יו"ט הוי כשרפה ולכך שפיר הקשו התוס' דבשלמא אם הי' האיסור בשרפת קדשים מכח גוף מעשה השרפה מה שהם מתבערין ביו"ט הוי שייך לומר הרי אחשבי' התורה לאכילת כלב כשרפה א"כ כמו דהשרפה אסור ה"ה אכילת כלב אבל מה שאסרה התורה השרפה בקדשים אינו מצד גוף השרפה שהוא נשרף רק מה שטורח מלאכה ולעשות אש לעסוק בשריפתו ולא מצד גוף השרפה רק שהוא טורח לעשות אש ולעסוק בשרפתו א"כ בזה הרי זה ליכא באכילה לכלבו דנהי דגוף אכילה נחשב כגוף השרפה כאלו נשרף אבל גוף השרפה ליכא איסורא רק במה שהוא עושה אש ועוסק בשרפתו וזה ליכא באכילה לכלב לכך שוב לא מהני בזה סברת אחשבי' וא"ש ודו"ק לשון התוס' על נכון. והנה מדי דברי בזה אזכיר מה שראיתי בדברי הנ"ב בתשובה לא"ח סי' ט"ו במ"ק שהקשה על הפ"י במה שמשמע מדבריו בפ"ק דפסחים בישוב פרש"י הנ"ל דאם השליך חמץ לכלבים של הפקר אף שלא אכלוהו אין עובר בב"י והקשה עליו ייע"ש ולדעתי אין כוונת הפ"י כן רק דכוונתו כך דדבר שהוא מצות התורה עליו על גוף הביעור וזה הוי תכלית המצוה המכוון רק גוף הביעור בזה שייך לומר רחמנא אחשבי' לביעורו דחשוב הוא ונחשב מלאכה אבל דבר שאין הביעור מכח גוף הביעור רק מכח דבר אחר כדי שלא יעבור עליו בב"י א"כ לא הוי עיקר המצוה הביעור בקום ועשה רק העיקר הוי השוא"ת שלא רצה התורה שיהי' קיים בעולם ועיקר המצוה הוי מניעת קיומו בעולם ולא על גוף הביעור נהי דא"א לבטל קיומו בעולם רק ע"י ביעור מ"מ כיון דהביעור אינו גוף המכוון התכלית רק עבור להשבית קיומו לכך אין גוף הביעור חשוב הוא, וחילוק זה ידענו מגוף הדבר דהרי בקדשים ומכ"ש בתרומה ליכא לאו בשהייתו דאף בקדשים אם כבר עבר והותיר שוב אינו בלאו להשהותו והוי רק עשה לבד לשרפו חזינן דעיקר הכונה הוי על גוף הביעור לכך שייך אחשבי' אבל בחמץ דכל שעה עובר בב"י א"כ חזינן דאף מצות תשביתו הוי רק להצילו מלאו ב"י לכך ל"ש אחשבי', וכוונת הפ"י הוי כך דאם לא הוי מותר להשליכו אחר זמן איסורו למקום שיאכלוהו כלבים של הפקר אז הוי משמע דעיקר הקפידא הוי על גוף הביעור דוקא א"כ ממילא שייך אחשבי' וראוי להיות נאסר בי' כל ביעור מכח אחשבי' אבל אם מותר להשליכו אחר זמן איסורו למקום הפקר להאכילו לכלבים הפקר אז מוכח דאין הכונה על גוף הביעור רק הצלה מלאו ב"י כדי שלא יהי' בעולם לכך שוב ל"ש אחשבי' כיון דגוף הביעור אינו תכלית המצוה. כן נראה כוונת דבריו ואף אם לא כיון הפ"י לכך הדברים נכונין מצד עצמן. גם מ"ש הנ"ב בישוב פרש"י עוד והיינו במ"ש מדלא נפקא לי' וכו' דאם כוונת ר"ע מכח אחשבי' א"כ למה נקט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה אף אם לא הי' הבערה אב מלאכה הלא שאר ביעורים הוי מלאכה מכח אחשבי' ייע"ש ובאמת ז"א לפמש"ל דעיקר אחשבי' הוי מכח דמוכח דאחשבי' לשאר ביעורים כמו שרפה וא"כ בשלמא אם הוי הבערה אב מלאכה אז שייך לומר דכל הביעורים נחשבו אב מלאכה כמו שרפה אבל אם הבערה לא הוי אב מלאכה מכ"ש דשאר ביעורים לא הוי נחשב אב מלאכה יותר משרפה וכיון דר"ע רוצה למנקט דהוי אב מלאכה לכך שפיר נקט הבערה ואין מזה הוכחה. אך לדרכנו הנ"ל י"ל דכוונת רש"י דהוא גופא בא ללמוד מר"ע אם הכונה של אחשבי' כפשוטו דחשוב כל הביעורים למלאכה או הכונה רק דאחשבי' להיות כמו שרפה כיון דקראן בלשון שרפה ולכך דייק רש"י שפיר מדלא נפקא לי' לר"ע אלא ממה שהבערה הוי אב מלאכה ולא יליף כפשוטו כיון דאחשבי' הוי מלאכה ובע"כ דלא אחשבי' כפשוטו רק דאחשבי' כמו שרפה ולכך אם לא הוי הבערה אב מלאכה לא הי' אחשבי' יותר מהבערה א"כ כיון דכל אחשבי' הוי רק כשרפה מכח דכתיב קרא באש תשרף א"כ שוב אם לא הוי ביעור חמץ עיקרו שרפה דיליף מנותר ל"ה שייך בזה אחשבי' וא"כ יאכילנה לכלבים ובע"כ דס"ל דאף חמץ ילפינן מנותר ועיקרו שרפה לכך שייך בי' אחשבי' דכל הביעורים הוי בכלל שרפה ולכך שוב מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וה"ה כולהו דדומין לשרפה עיימש"ל ותבין ודו"ק. והנה על גוף קושייתם קשה לי מה הקשו הלא מבואר בש"ס והכי קיי"ל דבפסח בנטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם אף דבשאר קדשים אם נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם שאני פסח דעיקרו לאכילה וכן נמי פסול אוכלין לא פסיל רק בפסח א"כ מוכח דבפסח עיקרו לאכילה בא א"כ ה"נ בזה י"ל שפיר כדבריהם דבטל לי' חלק הדיוט אצל חלק גבוה והיינו בשלמים דעיקרן לגבוה והאכילה טפל וכן כמי בשרפת תרומה עיקר המצוה של שרפה ל"ה לשם הסקה שהוא יבשל בו רק השרפה הוי בלא"ה אף אם לא יהנה ממנה כלל אם שורפו קיים המצוה והדלקה לצרכו הוי רק רשות לכך הוי חלק הדיוט טפל לחלק גבוה אבל בפסח הרי עיקר מצות צלי הוי לשם אכילה שהוא יאכלנו ואם לא אכלו לא עשה מצוה כלל במה שצלאו דאטו עשה התורה מצוה מגוף הצלי שגוף הדבר לצלותו לא כאמר בתורה רק על האכילה לא תאכלו ממנו נא כ"א צלי אש והוי המצוה רק על האכילה שהוא יאכלנו בדרך צלי א"כ הוי המצוה רק האכילה ואם לא יאכלנו לא עביד מצוה כלל בצלי ועיקר הפסח בא לאכילה לכך לא בטיל לי' חלק הדיוט אצל חלק גבוה ולמה הוצרכו התוס' לומר דגזרינן תרומה אטו קדשים וצע"ג מאוד על התוס' בזה. גם מ"ש התוס' כמו דנו"נ אין קריבין ביו"ט וכו' הנה בשבת כתבו דאף למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט וכו' והכא לא הזכירו זה. ונראה דא"ש עפמש"ל ליישב מה דפריך הש"ס הא דחולין שריא ולא משני דהתם בשבת וכאן ביו"ט וס"ל מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים היינו כיון דקא ממעט חולין דומיא דקדשים א"כ משמע כמו דקדשים ל"ה מוכן לאדם ואעפ"כ ל"ה מוקצה רק כיון דאינו ראוי לכלבים מוכח דחולין אף דלא הוי מוכן לאדם בה"ש אם השתא מוכן לכלבים מותר ולפ"ז הנה מה דקדשים לא הוי מוכן לאדם היינו רק למ"ד נו"כ אין קרבין ביו"ט אבל למ"ד נו"נ קרבין ביו"ט משכחת לה אף בקדשים דהוי מוכן לאדם ולכך א"ש דבאמת מה דרוצה הש"ס למנקט בהמה דומיא דחלה מה חלה דקדישא ואטו בלא זה ל"ה מצי למנקט בהמת קדשים וכי בשביל שיהי' צריך להוסיף תיבה אחת קדשים נקט דומיא דחלה ז"א סברא כלל אך הכונה כך דהש"ס במשנה כאן ס"ל דלמ"ד כו"כ קרבין ביו"ט הי' מותר לשרוף תרומה ביו"ט תחת תבשילו רק מה דאסור לשורפה הוי מכח דנו"נ אין קריבין ביו"ט ולכך נקט שפיר דומיא דחלה דהוא רוצה להשמיענו דחולין אף דאינן מוכנין לאדם מותרין לכלבים ואם הוי נקט בהמת קדשים ה"א אלו כו"כ קרבין ביו"ט והוי מוכן לאדם ולכך בחולין כה"ג מוכן לכלבים אבל אם אינו מוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים ושיתחיל לפרש דס"ל נו"נ אין קרבין וכו' יצטרך להאריך הרבה לכך נקט בקיצור דומיא דחלה לכך ממילא משמע כיון דאסור לשרוף חלה בע"כ דס"ל נו"נ אין קרבין ביו"ט וא"כ אם נו"נ אין קרבין בע"כ הוי קדשים אינו מוכן לאדם מזה משמע הא חולין אף דאינו מוכן לאדם מותר כיון דכעת הוי מוכן לכלבים לכך נקטו הכונה בקצרה והוא סובל הרבה ולכך בע"כ משנה זו סוברת דלע"ד כו"נ קרבין הי' מותר לשרוף תרומה תחת תבשילו רק מכח דנו"נ אין קריבין אסור לכך מדמה קדשים לחלה לאורויי כן אבל התם בשבת שפיר אפשר לפרש דאף למ"ד כו"כ קריבין מודה הוא דאין שורפין מטעם שכתבו שם ולפמ"ש כאן בסוף דהטעם דגזרינן חלה אטו קדשים צ"ל מה דמדמה כאן קדשים לחלה היינו לאורויי לנו טעם דחלה אינה נשרפת ביו"ט היינו מכח גזרה אטו קדשים כיון דקדשים אסור ה"ה בחלה ולכך נקט תרוייהו ודו"ק ומ"ש התוס' בלשונם הכי כמי גבי תרומה נימא הכי לכאורה לשון נימא הכי אינו מדויק דכך הו"ל לומר הכא נמי בתרומה אמרינן הכי מה לשון נימא אך נראה ביאור דבריהם עפמ"ש במס' שבת שהקשו למה צ"ל הטעם מכח דגזרינן תרומה אטו קדשים נגזור תרומה לצורך אטו תרומה עצמה שלא לצורך דהרי לפרש"י שם הוי שרפת תרומה רק דרבנן א"כ ל"ש בי' עשה דוחה ל"ת לכך שלא לצורך ודאי אסור לשרפו א"כ נגזור תרומה לצורך אטו שלא לצורך ותרצו שם דתרומה שלא לצורך לא שכיח ייע"ש, ולפ"ז הי' נראה המשך קושייתם מ"ש ומ"מ קשה היינו דבלא זה ידעו התוס' די"ל דלכך אסור דגזרינן תרומה לצורך אטו שלא לצורך דנהי דלא אסקי אדעתייהו הך סברא לגזור תרומה אטו קדשים מכח דהוי ס"ל תרומה בקדשים לא מחליף גם ל"ש לגזור תרומה לצורך אטו קדשים דהרי בקדשים אף בחול אסור להנות ממנו ולא משכחת בקדשים לצורך כלל א"כ ל"ש לגזור תרומה לצורך אטו קדשים שלא לצורך ולכך זה לא אסקי אדעתייהו דמ"ש בחול הרי בחול מותר להנות מתרומה לצורך ולא גזרינן אטו קדשים א"כ אף ביו"ט יהי' מותר כן ולמה נגזור בזה טפי אך תרומה לצורך אטו שלא לצורך שפיר ידעו דיש סברא לגזור כן ולכך לא הקשו רק לפי מה שהוכיחו תחלה דשרפת תרומה נמי מצוה הוא ומפשט לשונם כאן משמע דהוי מן התורה כמשמעות לשון הש"ס שהביאו כשם שמצוה לשרוף קדשים וכו' כך מצוה לשרוף תרומה וכן במה דאמרינן הנשרפין לא יקברו מכח גזרה דלמא אתי להנות באפרן ואם הוי השרפה רק דרבנן א"כ הוי גזרה לגזרה ולכך מוכח מזה דהוי מן התורה בשרפה ולכך שפיר כתבו דאם מן התורה בשרפה א"כ שוב ל"ש לגזור תרומה לצורך אטו שלא לצורך דאף שלא לצורך ראוי לומר בי' עשה דוחה ל"ת ולכך הקשו איך מדמה תרומה לקדשים וכו'. אך זה אינו נראה מכמה טעמים חדא דלפי משמעות התוס' במס' שבת שם משמע דלאחר ראיות אלו שהביאו לחלוק על פרש"י מ"מ הסכימו דהוי רק דרבנן ולא מן התורה ועוד דאם הוי סברי התוס' כאן שהוא מן התורה ממ"נ למה לא הקשו גם על שריפת תרומה שלא לצורך למה לא יהי' מותר דעשה דוחה ל"ת למ"ד דלא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא ולמד בקדשים מקרא למה בתרומה לא ישרוף ואם ס"ל דהוי השרפה רק דרבנן ול"ש דחיית עשה א"כ הדר מה הקשו נגזור בי' לצורך אמו שלא לצורך. מיהו זה אפשר ליישב עפמש"ל דלגזור תרומה לצורך אטו שלא לצורך בקדשים ל"ש הך גזרה ולכך א"ש דהם ס"ל כאן דהשרפה בן התירה רק דמ"מ לא הקשו יהי' מותר לשרפו שלא לצורך דבזה י"ל שפיר דגזרינן תרומה שלא לצורך אטו קדשים ולכך הקשו רק מתרומה לצורך דבשלמא אם ל"ה מצוה מן התורה א"כ שלא לצורך אסור מן התורה לכך גזרינן לצורך אטו שלא לצורך אבל אם השרפה מן התורה א"כ בשלא לצורך עצמו הוי רק דרבנן מכח דגזרינן אטו קדשים א"כ שוב לצורך אטו שלא לצורך ל"ש לגזור דהוי גזרה לגזרה, אך מ"מ קושיא הראשונה קסה דבשבת משמע דאף לפי ראיות הללו מסכימין דהוי השרפה רק דרבנן ולכך כראה דכוונתם בקושייתם כך דהם ידעו די"ל דגזרינן תרומה לצורך אטו שלא לצורך רק דהוי קשה להם א"כ למה מדמה חלה לקדשים כיון דהמשנה מביא כאן חלה דומיא דקדשים ובע"כ דדייקינן דבא לאורויי הא בהמות חולין שריא א"כ כמו דנקט בהמה דומיא דחלה ה"ה להיפוך הוי חלה דומיא דבהמה ומשמע דחד טעמא אית להו ולכך הקשו שפיר דהרי בקדשים טעמא אחרינא איכא אבל בתרומה ממ"נ שלא לצורך בלא"ה אסור מכח דהשרפה רק דרבנן ול"ש בזה עשה דוחה ל"ת ובלצורך גזרינן אטו שלא לצורך ול"ה חד טעמא להו ולכך הקשו היאך מדמה תרומה לקדשים כלומר ודאי טעם יש בתרומה רק כיון דמדמה משמע דחד טעמא הוא ואיך מדמה זה לזה. ובזה יש להבין המשך דבריהם יותר דלכאורה קשה באמת איך תרצו דגזרינן תרומה אטו קדשים היאך שייך תרומם לצורך לגזור אטו שלא לצורך בקדשים דזה לא מחליף דאל"כ אף בחול נגזור, אך כראה דא"ש והוא בשנניח יסוד אחד דבמלתא דלא שכיחא דלא גזרו חז"ל יש שני חלוקים יש דהגזרה הוי מלתא דלא שכיחא דהיינו דבר שאנו רוצין לגזור עליו זה לא שכיח ויש דהדבר שאנו גוזרין בשבילו לא שכיחא והן אמת דבתרוייהו מצינו בש"ס דבמלתא דלא שכיחא לא גזרינן אך מ"מ יש חילוק בדבר דאם הגזרה הוי בשביל דבר שלא שכיחא דהיינו שאם יעשה המלתא דשכיחא טובא יבא לעשות אף מלתא דל"ש בזה אם רק לא שכיח קצת לא גזרו כיון דכעת אין הדבר דל"ש לפנינו כלל לחוש פן יקרה לידינו ויעשה כן בזה ל"ח כלל שמא יזדמן כן אבל להיפוך אם הגזרה הוי בל"ש שראוי לגזור בו עבור דבר אחר דשכיח לומר בזה מלתא דליש לא גזרו חז"ל הרי בזה עכשיו בא לידינו ענין זה וראוי לחוש בי' לטעות דהרואה יראה זה ויעשה זה כן בדבר השכיח אז כיון דעכשיו הוא לפנינו שפיר דוקא בדבר דלא שכיח כלל בזה לא חששו אבל אם הוא דבר השכיח קצת בזה שפיר גזרינן אטו ד"א השכיח, ולכך נראה דא"ש דודאי תרומה שלא לצורך נהי דכתבו התוס' במס' שבת דלא שכיחא היינו לפי דרכם שם לגזור תרומה אטו שלא לצורך ע"ז שפיר תרצו כיון דתרומה שלא לצורך לא שכיח קצת לא גזרו עבורו אבל להיפוך תרומה שלא לצורך אטו קדשים בזה שפיר גזרו בשלא לצורך עצמו אם ירצה לעשות כן כיון דהוי שכיח קצת וכיון דיש לגזור בזה שוב י"ל דאף לצורך אסור דכולהו חדא גזרה הוא וכיון שגזרו רבנן בשלא לצורך גזרו אף בלצורך. ומעתה המשך דבריהם כך הוא דדעת רש"י הוי תחלה דא"צ שרפה כלל לתרומה טמאה וע"ז הקשו והעלו דצריך שרפה אך עדיין הוי אפשר לומר דהוי רק דרבנן ומן התורה ל"ב שרפה לכך כתבו דגם זה אינו דהרי מ"מ קשה דאם הוי רק דרבנן א"כ שלא לצורך בתרומה אסור מן התורה וא"צ לומר גזרה אטו קדשים וא"כ לפ"ז מה דאסור לצורך הוי רק מכח גזרה דשלא לצורך א"כ קשה היאך מדמהו לקדשים ולמה תנא חלה דומיא דקדשים דמשמע חד טעמא הוא ותחלה רצו לתרץ דמכח דבטל לי' חלק גבוה לחלק הדיוט ולכך כתבו בלשון נמי נימא הכי כלומר דזה בא לאשמעינן מה דמדמה חלה לבהמה דלא נטעה דכל איסור שרפות תרומה לצורך דרבנן לכך קמ"ל דאסור מן התורה כקדשים דבטל לי' חלק גבוה לחלק הדיוט אך אח"כ הקשו ע"ז ולכך מסקי דבע"כ שרפות תרומה מן התורה הוי חיוב לכך שוב הי' מותר לשרפו ביו"ט אף שלא לצורך מכח עשה דוחה ל"ת ואין האיסור רק מכח גזרה אטו קדשים דשלא לצורך אטו שלא לצורך שפיר גזרו לכך שוב אף לצורך אסור דל"פ חז"ל כנ"ל וא"כ כל המשך דבריהם הוי כן דלא מבעיא דבעי שרפה רק אף לא הוי דרבנן רק מן התורה וא"ש ודו"ק. אך בהיות כן עדיין לא הוכח דלרב אשי דמסיק שם דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ תקשה שוב למה אסור בתרומה לצורך ביו"ט. גם קשה על דבריהם בשבת דשם משמע דהסכימו לזה דהשרפה רק דרבנן ואעפ"כ כתבו דגזרינן תרומה אטו קדשים. גם יסתרו לדבריהם דהכא לפמ"ש. לכך צ"ע בכ"ז כעת ודו"ק היטב:

מהדורא תנינא למשנה בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה.

גמ' במסוכנת וד"ה הנה הרי"ף העתיק אוקימתא זו ותמה הבעה"מ הרי הרי"ף פסק כר"י ביו"ט וא"כ אף בחולין אסור ול"ל אוקומתא זו לדידן והכה ראיתי בהר"ן שכתב דהרי"ף הי' גורס בש"ס במסוכנת וד"ה וס"ל דאם הוא מסוכנת אף לר"י מותר ייע"ש ולפענ"ד הוא תמוה דהרי מפורש אומר ר"י אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה א"כ מוכח דאינו מתיר רק אם היתה נבלה ולא במסוכנת דאל"כ הו"ל לומר אם לא היתה מסוכנת מע"ש אסורה ומוכח להיפך וצע"ג על הר"ן ושוב אנה ד' לידי ספר מהר"ם שי"ף וראיתי שהרגיש בזה והניח בקושיא. ומה שהיה נראה לי ליישב על פי דרך הר"ן הוא כך דהכה לכאורה קשה לעיל במשנה דתנא דבהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ הי' לו שהות לאכול ממכה כזית צלי ור"ע אומר אפי' כזית חי וקשה למה יהי' מותר לשחוט כלל מסוכנת הרי קי"ל דמסוכנת בעי פרכוס ואם לא פרכסה אסורה א"כ יש ריעותא שמא לא תפרכס ונהי דבשביל זה לבד אינו אסור לשחטה די"ל דסמכינן על הרוב דרוב חולים לחיים מ"מ הרי בכל בהמה יש חשש דשמא תהי' טרפה רק דהולכין אחר הרוב א"כ תינח בבהמה בריאה אבל במסוכנת דיש עוד חשש שמא [לא] תפרכס א"כ בהצטרף ב' מיעוטין הוי מע"מ וכמ"ש הר"ן בחולין פ"ב גבי אין לוקחין ביצים מן העכו"ם גם הוי ס"ס שמא טרפה ושמא לא תפרכס ונהי דהוי רוב להיפך עכ"פ יהי' מע"מ וספק טרפה אסור לשחטה ביו"ט. וצריך לומר כמ"ש בחידושינו ומצאתי בשב שמעתתא ג"כ דהיכי דהרוב כבר הוחזק הוי כודאי א"כ ה"נ בשלמא הר"ן מיירי בחולין דהיכי דב' החששות הוו יחד אז מצטרפין ב' המיעוטים להדדי אבל כאן ספק טריפה כולד מיום הוולדה והרי אתמול אכלנו מחלבה וא"כ הוחזק הרוב לודאי לכך זה אינו מצטרף לספק השני וחשש מסוכנת הוי רק עתה כשחלתה ושוב אזלינן בתר רובא וא"ש. ולפ"ז י"ל דבזה עדיף יו"ט משבת כיון דלר"י העיקר בדעתו תליא מלתא אם הי' דעתו או לא וא"כ בשלמא בשבת דאי אפשר לשחטו אז וכיון דבאמת אם תמות יפסיד ממונו וכמ"ש בש"ס לעיל בבהמה מסוכנת דמשום הפסד ממונו התירו וכן פירש"י שם במשנה דא"צ עוד לאכילה רק מכח הפסד ממוני שוחטה. וא"כ אם זה לא הקדים לשחטה קודם שבת ומי לא יחוש להפסד ממונו בע"כ הוא סמך על הרוב שתחזור לבריאתה וא"כ אם סמך על הרוב לא הי' דעתו לכלבים ולכך מוכן לאדם. לא הוי מוכן לכלבים כמ"ש לעיל דף ו' אבל ביו"ט י"ל הוא לא סמך על הרוב רק הי' דעתו לשוחטה ביו"ט דהרי מותר לשחטה ביו"ט וא"כ כיון דהוי דעתו לשחטה בשלמא לענין הדין שפיר יש לחלק בין רוב שכבר הוחזק או לא אבל בדעת האדם ודאי אין חילוק בין הוחזק או לא ובדעת האדם שפיר הוי שוה לו ב' הספיקות שמא לא תפרכס ושמא תהי' טריפה וא"כ מתחלה ידע שאפשר שלא תהיה ראוי' לו ולא הוי מוכן לאדם דוקא ואסיק אדעתי' שמא יהי' רק לכלבים לכך אף לר"י לא הוי מוקצה ולכך א"ש דברי הרי"ף דהברייתא דמיירי בשבת שפיר קאמר ר"י אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה אף מסוכנת כמי אסורה אבל כאן ביו"ט שפיר קאמר הש"ס במסוכנת וד"ה דגם לר"י לא הוי מוקצה במסוכנת כנ"ל ודו"ק. זה כראה לי נכון מאד בעזה"י בשיטת הרי"ף. ועוד הי' כראה לי בישוב שיטת הרי"ף וע"פ דרך הנ"ל והוא דנראה לי לחלק בין בהמה הראויי' לאכילת אדם ישראל ובין בהמה טריפה או טמאה והוא ע"ד מ"ש בש"ס פ"ק לעיל דף ו' דקאמר שם מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים אבל מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דכל מה דחזי לי' לאינש לא מקצה מדעתי' כלום הרי מוכח דאף דבאמת הוי מוכן לכלבים מ"מ כל דחזי גם לי' לא מקצה מדעתי' כן ה"כ במסוכנת בשלמא אם ראוי' לו לאכילה אז נהי דעומדת עפ"י הרוב למות מ"ט כיון דאפשר שיהי' חזי לי' בשום צד לא מקצה מדעתי' כלום ולכך אם לא הוי נבילה מע"ש אסורה אבל בטרפה או טמאה דלא חזי לי' אז כיון דהוי מסוכנת מודה ר"י דהוי מוכן לכלבים. ולכך א"ש דבברייתא דנקט ר"י אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה מיירי בבהמה כשירה אבל כאן במשנה מיירי בבהמה שמתה היינו בנטרפה תחלה או בבהמה טמאה, ומוכח כן מלשון המשנה דנקט בהמה שמתה והקשינו במה"ק לעיל למה לא נקט שנטרפה אך לפי הנ"ל הי' א"ש דקמ"ל אפילו כטרפה מע"ש מחיים וביו"ט מתה ובעיו"ט היתה מסוכנת כמי לא יזיזנה ובפרט דנקט דומיא דחלה וחלה קודם שנטמאת כמי לא היתה ראוי' לו רק לאחרים כן ה"כ בבהמה שמתה מיירי כה"ג ובזה כל דאינה ראוי' לו מודה ר"י במסוכנת דמותר. ונראה דיצא להרי"ף כן מן הירושלמי בסוגיא זו בפ"ג דביצה הלכה ה' דאיתא שם וז"ל שמואל אמר טעו ה' זקנים שהורו לר"ט בלוד א"ר מתנה בבכור הוי עובדא וכו' ועיין בק"ע שפירש דטעו מכח דהלכה כר"ש ע"כ והוא תמוה דבשלמא אם הי' כן אמורא אומר שפיר שייך לומר דטעה כיון דהלכתא כר"ש אבל כיון דזה במשנה בימי התנאים וכי בשביל דר"ש ס"ל להיפוך מ"מ אטו אין הזקנים יכולין לסבור כר"י ואם ר"י חולק על ר"ש גם הזקנים חולקים ומה קושיא. אך לפי הנ"ל יהי' א"ש דהוי קשה להירושלמי למה נקט בהמה שמתה הו"ל לומר שנטרפה ואין לומר בשביל מעשה דר"ט שהי' במתה נקט כן ז"א דא"כ מה ראי' מביא הש"ס וירושלמי ממה דתנא בהמה דומיא דחלה ומה ראי' הרי י"ל דמעשה שהי' כך היה דשאלו על שניהם ובע"כ דלא משמע לי' לומר דמעשה שהי' כך הי' גם אם בשביל המעשה נקנו שמתה הו"ל למנקט גם דין חלה שנטמאת ולמה בהדין נקט רק בהמה ובמעשה נקט שניהם ובע"כ דהכוונה לומר דהוי דומיא דחלה והדין לא נקט בשביל המעשה וא"כ למה נקט תחלה בהמה שמתה ולא נטרפה ובע"כ דקמ"ל דאפי' בנטרפה תחלה ואח"כ מתה נמי לא יזיזם ואי באינה מסוככת מה לי טרפה או כשירה ומה חילוק הוי בזה ובע"כ מיירי במסוכנת וטרפה ואינה ראוי' רק לנכרים נמי לא הוי מוכן לכלבים לכך אמר טעו ה' זקנים דבזה גם ר"י מודה ודו"ק היטב כי מזה ראי' ברורה להרי"ף ז"ל. ועיימ"ש לקמן בעזה"י כונה אחרת בירושלמי:

גמ' דומיא דחלה וכו'. וקשה לי איך הוי דומיא דחלה הרי בחלה אף אם נטמאת מעיו"ט אין מטלטלין אותה ביו"ט ובבהמה אם מתה בעיו"ט ודאי דמטלטלין אותה (מיהו זה טעות דבקדשים אף במתה אין מטלטלין אותה) ועל הירושלמי קשה יותר דמוקי לה בבכור ומכח הך דיוקא דומיא דחלה והרי אכתי לא הוי דומיא דחלה הוי בקדושת פה ובכור הוי קדוש מאליו ואינו תלוי בדעתו. והנה על הש"ס י"ל דכוונתו דלא בעינן דומיא רק בגוף המעשה מה שהי' אז לא בגוף הדין דודאי בלא"ה הרבה חילוקי דינים בין חלה ובין קדשים רק לענין המעשה הוי דומיא דהוי קודש ובזה א"ש מה דנקטה המשנה תחלה בהמה שמתה ולא נקט ג"כ חלה שנטמאת דמתה מיירי דוקא ביו"ט אבל חלה אף בנטמא מעיו"ט אסור ומיושב מה שהקשיתי במה"ק למסקנא דמיירי בקדשים ופריך הש"ס למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו ומהו פריך דלמא מיירי שמתה בעיו"ט ולפי הנ"ל א"ש דאי קמיירי בעיו"ט הו"ל למנקט גם חלה ברישא ודו"ק היטב. ועל הירושלמי י"ל כך ויתיישב בזה מה דבירושלמי משמע לי' טפי בבכור והש"ס בבהמת קדשים והוא עפ"י הסוגיא דנדרים דף י"ג דקאמר שם ומאן דאסר בכור כמי מתפיסו בנדר הוא דתניא משום רבי אמרו מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי אי לא מקדיש מי לא קדוש וכו' וא"כ בזה יהי' פלוגתת הש"ס והירושלמי דהש"ס אזיל כמ"ד בכור לאו מתפיסו בנדר הוא וא"כ ל"ה דומיא דחלה לכך מוקי לה בשאר קדשים ואף דיש להם פדיון מוקי לה כפירש"י דאין פודין הקדשים לכלבים או מכח דביו"ט לא פריק לי' אבל הירושלמי הולך בשיטת הסוברים דפודין הקדשים להאכילן לכלבים וס"ל דהיכי דהוי דבר מצוה כגון להקדש מותר לפדות ביו"ט ולכך א"א לאוקמי בקדשים רק בבכור דאין לו פדיון וס"ל כמ"ד דבכור מתפיס בנדר הוא לכך שפיר הוי דומיא דחלה דתלוי כמי בקדושת פה וא"ש ודו"ק היטב:

ועוד י"ל דלכך מוקי לה הירושלמי בבכור והוא דהנה רש"י פירש בבהמת קדשים דאין פודין להאכילם לכלבים וכו' משמע דאם הי' בידו לפדות לא הוי מוקצה מכח דיכול לפדותו וקשה א"כ למה בחלה הוי מוקצה הרי בידו לשאול עלי' דהרי קי"ל דנשאלין לצורך יו"ט וא"כ בידו לשאול עלי' ולאכלה ובע"כ צריך לומר דמיירי בענין דא"א בשאלה כגון בבא ליד כהן או באם נאכל החולין ואם ישאל אכל טבלים למפרע ובקדשים כמי בע"כ מיירי בליתי' בשאלה והנה זה יהי' כוונת הירושלמי מה דמוקי לה בבכור ולא בסתם קדשים והיינו דמ"ש תחלה שטעו הזקנים שהורו לר"ט ועמדנו לעיל במה טעו וכי בשביל דהם ס"ל כר"י טעו אך כראה דהכוונה כך דאמר דטעו על חלה דהרי אפשר בשאלה לכך אמר דבלא"ה מוקי לה ר' מתנה בבכור דומיא דחלה כפי שיטתי' דר"ש וא"כ שוב ממילא הוי כמי להיפך דחלה דומיא דבכור מה בכור ליתי' בשאלה אף חלה מיירי דליתי' בשאלה לכך הוי מוקצה וא"ש ודו"ק.

בפירש"י במשנה ד"ה חלה שנטמאת וכו'. לכאורה קשה למ"ל לרש"י הטעם דאחשבי' בלא זה נפרש דמיירי שנטמאת ביו"ט דומיא דבהמה שמתה וא"כ בעיו"ט לא היתה עומדת להסקה ולכך הוי מוקצה ומהו דוחקא לומר מכח אחשבי' וכמו שמוכח בש"ס וטוש"ע סי' תק"א דהיכא דלא הוי מוכן מעיו"ט להסקה הוי מוקצה. ונראה דהוכרח רש"י לכך לפי המסקנא דאתי' מתניתין כר"ש ולהך מ"ד דס"ל דר"ש חולק אף בבע"ח שמתו וס"ל דגם בזה מותר לכך אף אם כטמא ביו"ט הי' ראוי שיהי' מותר להסיק בו לכך הוכרח רש"י לכך, גם כיון דלמסקנא מיירי המשנה בקדשים ובזה אף אם מתה מעיו"ט כמי אסור לטלטל א"כ ממילא חלה דומיא דבהמה מיירי ג"כ אף אם נטמא מעיו"ט לכך הוכרח רש"י לפרש הטעם מכח אחשבי'. ובזה י"ל מה שהקשו הכל על רש"י מפסחים פ"ק דקאמר שם ר"ע תשביתו מעיו"ט וכו' וקאמר שם הש"ס ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומה ראי' דלמא מכח אחשבי' וכו' וכבר כתבנו כמה דרכים בזה בעזה"י, ולפי הנ"ל א"ש כיון דרש"י כתב טעם זה לר"ש ולכך א"ש דהנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות ומבואר בהריטב"א הטעם מכח אחשבי' ולפ"ז א"ש דודאי לרבנן דס"ל בעינן כזית למלקות ולא מהכי אחשבי' שלו לשוי' אכילה ה"ה כמי דלא מהני אחשבי' של תורה להיות נחשב מלאכה אך לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ אם מהני אחשבי' של אדם לחייבו מלקות מהני נמי אחשבי' של תורה דלא גריע אחשבי' של תורה מאחשבי' דאדם לכך לדידי' שפיר כתב רש"י דהוי מטעם אחשבי' ולכך א"ש תינח ר"ש אבל ר"ע מוכיח הש"ס בפ"ג דשבועות דלא ס"ל כר"ש א"כ לדידי' לא מהני אחשבי' לכך שפיר מוכיח הש"ס דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל כאן פירש"י שפיר מכח ממ"נ אם אתיא המשנה כר"י הוי הטעם דהוי מוקצה ואם כר"ש הוי מכח אחשבי' ודו"ק. והנה מזה יהי' ראי' לשיטת הרי"ף דגרס במסוכנת וד"ה ועיין בהר"ן דבמסוכנת אפי' ר'"י מודה ועיימ"ש לעיל בזה ועכ"פ מי דחקו להש"ס להך חלוקא (הן אמת די"ל דלהרי"ף לשיטתי' דקיי"ל כר"י ביו"ט מכח דסתם לן תנא כוותי' לא רצה הש"ס להיות כאן סתמא כר"ש) אך לפי הנ"ל א"ש יותר דכבר הקשינו לעיל כיון דהש"ס מדייק מכח דומיא א"כ הרי חלה אף בנטמאת בעיו"ט אסור לפירש"י ובהמה אם עתה בעיו"ט ודאי דמותרת וא"כ י"ל דזה הוי כוונת הש"ס דלכך דחקו לומר דהמשנה אתיא ככ"ע אף כר"י ולכך גם בחלה מיירי דוקא ביו"ט דאם בעיו"ט הי' מותר להסיקה ביו"ט דלר"י לא שייך אחשבי' וכו'. מיהו זה טעות דלפי המסקנא דמיירי בקדשים גם בבהמה אף שמתה בעיו"ט אין מטלטלין אותה ושפיר הוי דומיא ולא קשה קושיתינו כלל ואין כאן ראי' להרי"ף מיהו גוף דברינו בישוב פירש"י הוא נכון בעזה"י:

והנה עוד הי' נראה ליישב קושיתי על רש"י למה לא פירש מטעם מוקצה להסקה דמאתמול לא הי' עומד להסקה י"ל כך עפמ"ש בש"ס לעיל דף ו' דטעמי' מי' דר"י הוי מכח דמוכן לארם לא הוי מוכן לכלבים א"כ י"ל דוקא לכלבים לא הוי מוכן אבל למה דהוי צורך אדם י"ל דהוי מוכן לכל צרכיו, ומה דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביו"ט היינו דהקורה לא הוי מוכן לאדם רק לבנין לכך לא הוי מוכן להסקה אבל מה דהוי מוכן לאדם לאכילה הוי מוכן לכל צרכיו והי' מותר להסיק בה גם לר"י ולכך הוצרך רש"י לטעם אחשבי' וא"ש והנה בזה יש לפרש לשון הירושלמי דקאמר טעו ה' זקנים שהורו לר"ט בלוד והקשינו דאיך שייך לומר טעות דאטו מאן דס"ל כר"י הוי טועה ועיימ"ש לעיל בזה ב' דרכים וי"ל עוד בעזה"י דהנה למה דפירש"י מכח אחשבי' משמע דהא בלא"ה הי' מותר להסיק בה והנה י"ל מה דהוצרך רש"י לכך ולא ניחא לי' כדברי התוס' דגזרינן אטו קדשים י"ל דודאי רש"י הרגיש בזה רק הרי התוס' ישינים כתבו דמה דמספקא לר"ט הוי מכח בזיון קדשים ולפ"ז י"ל דאין הכוונה שהי' דעתו לומר בשביל בזיון קדשים יתירו מוקצה זה אינו די"ל זה פשיטא לי' דמוקצה חמור כשל תורה כמ"ש הרשב"א בפ"ק דביצה דספק מוכן הוי כסל תורה רק דהספק שלו הי' כיון דלא נאסר לשרפה ביו"ט רק מכח גזירה אטו קדשים א"כ י"ל היכי דהוי להיפך בזיון קדשים לא גזרו ויהי' מותר להסיק בו וא"כ אינו מוקצה כלל ולכך ס"ל לרש"י דבאמת בשביל בזיון קדשים הי' מותר להסיק בו ומוקצה לר"ש ל"ל לכך פירש מכח אחשבי' ובקדשים הוי הטעם דאין פודין להאכילן לכלבים. ומה דפירש רש"י דא"נ פודין ביו"ט לא פרקי לה היינו רק לפרש מה הוי ספקו דר"ט דאם הוי ידע דאין פודין לא הוי מספקא לי' רק כיון שהי' מסופק אם אין פודין לכלבים או פודין רק ביו"ט לא פרקי לה ולכך אם האיסור רק מכח דיו"ט לא פרקי לה זה הוי רק שבות ומשום בזיון קדשים התירו לפדותן אבל ה' זקינים השיבו לו דבאמת אין פודין להאכילן לכלבים ומן התורה אינו ראוי ושריפת חלה ביו"ט נמי אסור מן התורה מכח אחשבי' ולכך כיון דהוי מוקצה מכח איסור לכך לא חיישינן לבזיון קדשים אבל אם הוי מוקצה רק מכח איסור דרבנן הי' מותר מכח בזיון קדשים. ועכ"פ היוצא מזה לפירש"י לולא הטעם דאחשבי' הי' מותר לטלטלה ולשורפה וזה הוי כוונת הירושלמי דלהס"ד דבהמה שמתה מיירי בחולין בע"כ מיירי שמתה ביו"ט דאם בעיו"ט הי' מותר לטלטלה וא"כ ממילא דומיא דבהמה מיירי כמי חלה שנטמאת נמי שנטמא ביו"ט דוקא וא"כ משמע דלא ס"ל להמשנה סברא דאחשבי' דאם מכח אחשבי' גם בנטמא בעיו"ט יהי' אסור ובע"כ דלא ס"ל אחשבי' וגם לא הגזירה דאטו קדשים דא"כ גם בנטמא בעיו"ט יהי' אסור רק דאסור מכח מוקצה לר"י ולכך אמר דטעו ה' זקנים שהורו לר"ט דבזה גם לר"י לא הוי מוקצה דמה דמוכן לאדם הוי מוכן לכל צרכיו ולכך אמר דבאמת רב מתנה מוקי לה בבכור דלהוי כר"ש וכיון דהוי בבכור גם במתה בעיו"ט הוי כן דאסור לכך שוב גם בחלה מיירי בנסמא בעיו"ט ומכח אחשבי' אסור כפי' רש"י וא"ש ודו"ק. ויש להוסיף עוד דלהס"ד דלא ידע דמיירי בבכור א"כ הוי בחולין ובע"כ הוי המשנה כר"י ור"י לא ס"ל כ"ש למכות א"כ לא שייך אחשבי' ובע"כ מיירי רק בנטמא ביו"ט ומכח מוקצה לכך אמר דטעו דלא שייך בזה מוקצה ומשום גזרה אטו קדשים הוי ראוי להתיר מכח בזיון קדשים גם א"כ גם בנטמא בעיו"ט יהי' אסור ולמה נקט דומיא דבהמה שעתה ולכך מתרץ דמיירי בבכור ואתיא כר"ש ולר"ש ס"ל סברא דאחשבי' ולכך תמיד אסור וא"ש ודו"ק היטב ומה דקאמר דטעו ה' זקנים אף דמפורש במשנה דאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט היינו כמ"ש לעיל דראוי לומר נהי דגזרינן תרומה אטו קדשים מ"מ כאן משום בזיון קדשים אין לגזור גם י"ל דמה דאין מדליקין היינו לא מבעיא אם יש לו נרות אחרים דאין בו צורך הדיוט כלל רק אף גם אם אין לו כרות אחרים מ"ת י"ל דגזרינן אטו יהי' לו נרות אחרים ואז אינו כראה דהוי להנאתו ולכך היכי דלא הוי להנאתו שפיר גזרו תרומה אטו קדשים אבל היכי דמבשל בו דניכר דהוי להנאתו וצרכו לא גזרו בזה אטו קדשים דהרי בקדשים לא שייך לבשל בו דהרי אסור בהנאה ולא שייך בזה גזרה וכמו דלא גזרו בחול שלא להנות מתרומה טמאה אטו קדשים כן ה"כ לא גזרו ביו"ט ולכך תשמיש דאינו שייך בקדשים לא גזרו בתרומה אטו קדשים רק להדליק כר דהרי ביש לו כמה כרות ואינו נהנה הי' מותר להדליק גם בקדשים רק דהתורה אסרה ביו"ט לכך בזה גזרו תרומה אטו קדשים ולא חלקו בין יש לו כמה כרות או לא דמאן מפיס אבל לבשל בו דלא שייך בקדשים ודאי דהוי ראוי להתיר ביו"ט בתרומה רק מכח אחשבי' או מוקצה כנ"ל. גם י"ל בשיטת רש"י דהדלקה לנרות שאני כיון דנר בשבת הוי חובה וכן ביו"ט א"כ בתשמיש זה דהוי לצרכו נמי יש בו חלק גבוה לכך בטל לי' חלק הדיוט אבל גבוה דהוי כעין דאמרינן בעלמא נפיק נכי ריבעא דממונא וכו' כן ה"כ כיון דבחול נמי מצוה לשרפו והיום מה דמדליק לצרכו הוי כמי בו חלק גבוה הלכך בטל לי' חלק הדיוט לגבי גבוה אבל לבשל בו דהוי רק רשות דנהי דסעודת יו"ט מצוה אפשר לאכול דבר שאין בו בישול או מה דנתבשל מעיויט א"כ מה דמבשל ביו"ט הוי רק רשות לכך נהי דיש בו חלק גבוה דהוי מצוה כמו בחול מ"מ שוב שוין המה לכך לא בטל לי' חלק הדיוט אצל גבוה אם לא מכח אחשבי' או מוקצה. גם י"ל כעין דאמרינן בעלמא דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה וכן כתב הר"ן במס' ר"ה גבי מתעסק כן ה"נ בשלמא להדליק בשמן שרפה דהוי כמי מצוה ומכוין לשם מצוה זה מחריב בה ואסור מכח גזרה אטו קדשים אבל היכי דבא לבשל בו דהוי רק רשות לא הוי בת מינה לא מחריב בה וליכא למגזר בי' אטו קדשים אם לא מטעמים הנ"ל. כן נראה לפרש בשיטת הירושלמי ורש"י בעזה"י:

בתוס' ד"ה ועל החלה וכו'. ולפ"ז קשה דא"כ צליית פסח היכי דחיא וכו'. נלפע"ד ליישב קושיתם והוא דהנה דבר זה היכי דהוי צורך גבוה ואף צורך הדיו"ט אם מותר או אסור י"ל דיהא תליא בזה דהנה מה דהוי צורך אדם מותר ביו"ט אבל מה שאין בו צורך כלל אסור מן התורה, ולפ"ז הנה ידוע הפלוגתא דיש ס"ל דזו"ז גורם אסור ויש ס"ל דזוז"ג מותר והנה הסוברים דזוג"ז אסור ס"ל דכל גורם הוי כמאן דאיתא וא"כ לדידי' הוי להיפך היכי דהוי צורך גבוה וצורך הדיוט מותר כיון דהוי כמי צורך הדיוט נחשב לכם אבל למ"ד זוז"ג מותר א"כ גם הכא נחשבו שניהם כמאן דליתא והוי כאלו לא הי' בו צורך כלל ולכך אסור לדידי' אם הוי בו צורך גבוה והדיוט ולכך מ"ד נדרים. ונדבות קרבים ביו"ט יסבור כמ"ד זוז"ג אסור ומ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט ס"ל זח"ג מותר ואנן דקי"ל זוז"ג מותר קי"ל דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט. ולכך לא קשה מפסח דהנה בחבורי ה"ל לולב בקונטרוס לקיחה תמה כתבנו ליישב מה דאם מין אחד אסור בהכאה אינו יוצא ולא אמרינן זוז"ג מותר וכתבנו דהיכי דהוי מצותו דוקא ביחד לא שייך זוז"ג ייע"ש, וא"כ ה"נ בשלמא בשלמים וכדומה דאכילה לא מעכבא דאף אם לא אכל מ"מ האימורין כדין נקרבו לכך כיון דאין זה מעכב זה הוי זוז"ג והוי כולו כמאן דליתא אך בפסחים הך מ"ד דנו"נ אין קרבים ביו"ט יסבור כמ"ד אכילה מעכבא ואם לא אכל לא קיים מצות פסח כלל א"כ הוי מצותו דוקא בכך צלי אש ואכילה לא שייך בזה זוז"ג לכך בזה ודאי לא בטל לי' חלק הדיוט אצל חלק גבוה וא"ש. ודו"ק היטב בעזה"י:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה