אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כז.

דף כו:

גמ' גמרו בידי אדם לא קמבעיא לן. עיין בצל"ח מה שהקשה הרי בכור הוי ג"כ גמרו בידי אדם ע"י חכם והאריך בזה ולפענ"ד לק"מ דגמרו בידר אדם לא מהני רק במה שהוי בידו ממש כיון דאמרינן בפ"ג דקדושין והכי קיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ ה"נ הרי מוקצה עיקרו מכח דמחוסר מעשה התקון ונעשה מוקצה על שעה זו וכיון דתקון כזו הוי בידו לא מחוסר מעשה והוי כאלו כבר נעשה ולכך לא נעשה מוקצה כלל אבל במה שאינו בידו רק ביד אחרים אף שהאחרים יכולין לעשותו כיון דאין ביד הבעלים לעשות התקון נעשה לו מוקצה ממש ועיין ברש"י שכפל ושינה בלשונו הטעם מכח דהוי בידו מוכח דהכל בידו תלוי הדבר. ובהכי יש לפרש דברי השיטה מקובצת שהביא הצל"ח שפי' דלכך ליה גמרו בידי אדם דאסור להטיל בו מום וכו' ועמד עליו הצליח וכו'. אך הכונה נראה דהש"מ הוי סל הך סברא ג"כ דגמרו בידי אדם הוי רק במה שהוי בידו אבל מה בל"ה בידו לא נקרא גמרו בידי אדם רק דהוי קשיא לי' בשלמא במומחה דלא שכיח הוא להמצא ליה בידו אבל מה דסגי בשלשה הדיוטות נקרא בידו ועיין בש"ס פ"ג דקדושין דפריך שם מלאחר בשאתגייר דהוי בידו ומשני התם לאו בידו מי יימר דמזדקק לי' הני תלתא והנה בחדושי לה' קדושין הבאתי דברי המקנה בפי' כיון דבטבילת גר בעינן דאותן השלשה בהיו בעת קבלה המצות יהיו נבעת טבילה דלא יהי' חצי דבר ולכך שייך לומר מי יימר דמזדקקי הני תלתא ולכך דייק הש"ס בלבון הני תלתא וכו' משמע דבזה בלא"ה אם ל"ה בעינן הנהו עצמן שכיח הוא להמצא שנבה והוי נקרא בידו דאם בכל שלשה ל"ה בידו ל"ה צריך הש"ס לדייק בלבון הני והיינו לשיטת התוס' שם דל"ב מומחין בגר ולפמ"ש אני בחדושי לאה"ע סי' מ' דבעינן מומחין פרשנו בם דלכך דייק בלבון הני תלתא היינו אותן תלתא דבעינן בגר דהיינו מומחין ואף להתוס' דל"ב מומחין פרשנו שם דמ"מ במלתא דלא שכיחא נמנעין הדיוטות מעצמן ואין רוצין לעבות רק מומחין וחכמים ואינו דומה לנדרים דאמרינן בפ"ג דשבת דלכך מפירין נדרים בשבת דנהי דלא מזדקק לי' רכם סגי לי' ג' הדיוטות ומשמע דהדיוטות שכיחי ונקרא בידו וליה מוקצה מכח זה וכו' והיוצא מזה עכ"פ דבדבר דבעינן מומחה לא נקרא בידו דלא שכיח אבל בדבר דדי הדיוטות נקרא בידו דזה שכיח הרבה ונקרא בידו א"כ הכא הדין דבמום פשוט די בשלשה הדיוטות אבל מום שאינו פשוט בעינן מומחה ולפ"ז מה דפריך הש"ס דושוין דהוי מוקצה היינו כיון דסתמא נקט כולד הוא ומומו עמו דמשמע אף במום שצריך מומחה ג"כ הוי מן המוכן ולכך פריך שפיר כרי מום כזה לא הוי גמרו בידי אדם כיון דל"ה בידו דמה שצריך מומחה לא נקרא בידו ולכך הוי קשה להש"ע נהי דבמום זה אינו בידו דבעי מומחה הרי בידו לעשות בו מום פשוט שיטול ממנו אבר וכדומה בענין שיהי' ניתר עפ"י ג' הדיוטות א"כ שוב בידו לעשות בו מום גדול ובמום גדול כוי ההיתר בידו ולמה יהי' מוקצה (ובודאי אם לא הי' חום כלל ידוע דאסור לעשות בו מום אך כיון דכבר יש בו מום להטיל בו מום אחר הוי ס"ד שמותר לעשות בו מום דהוי מטיל מום בבעל מום ולכך תירץ דאף שיש בו כבר מום אסור לעשות בו מום אחר וא"ש ודו"ק ועלה תירץ שפיר דאינו בידו דאסור לעשות בו מום לכך שוב ל"ה גמרו בידי אדם ומ"ס הש"מ בלשונו דאין בידו לעשות ממום עובר מום קבוע היינו דמה"ט יש דבעינן מומחה ויש דסגי בהדיוטות היינו מום דיש בי' לחוש אולי עובר הוא ואינו מום פשוט זה צריך מומחה אבל מום קבוע שניכר שאינו עובר זה די בהדיוטות לכך אמר שפיר דאינו בידו לעשות ממום עובר מום קבוע ופשוט שיהי' די בהדיוטות וא"ש. ובזה נבין דברי רש"י לעיל ד"ה הבמ"ע שהי' בו מום עובר וכו' שפי' א"נ דעבר ואסקי' שהקשו הכל למ"ל לרש"י לטבם קנס בלא זה הרי ר"י אית לי' מוקצה ולעיל פי' וש"י הכל בפשיטות דר"י אית לי' מוקצה וא"א לפרש בנולד בו מום ביו"ט, אך לפמ"ש א"ש דהנה הפ"י הקשה על התוס' דפרשו דהוי מוקצה מכח איסור רואין מומין הרי הם הסכימו בפ' המביא לפרש"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן בהסתלק המוקצה מותר ייע"ש ולכך נראה דרש"י באמת מיאן לפרש דהוי מוקצה מכח אין רואין מה"ט ולכך א"ש דהנה קיי"ל בש"ע ה' בכור בהמה טהורה דאסור לעשות מום בבכור מן התורה אך זה בבכור הם אבל בבכור שיש בו מום עובר מותר לעשות בו מום קבוע מן התורה רק מדרבנן אסור ולפ"ז א"ש דבשלמא לעיל בכל הסוגיא דמיירי דלא הי' בו מום כלל מעיו"ט א"כ הוי מן התורה אסור לעשות בו מום והוי מוקצה מכח איסור תורה דליה גמרו בידי אדם דאין בידו לעשות בו מום לכך הוי מוקצה מכח אישור תורה אבל לפי מה דמסיק דהי' בו מום עובר מעיו"ט והרי בזה הי' מותר לעשות בו מום קבוע ופשוט שיהי' מותר אף בשלשה הדיוטות א"כ אין כאן מוקצה מכח איסור תורה דהוי גמרו בידי אדם רק מדרבנן אסור ליתן בו מום והוי רק עוקצה מכח דרבנן שמדרבנן ל"ה גמרו בידי אדם ולכך במוקצה מכח דרבנן אם נסתלק המוקצה אין כאן מוקצה עוד לכך הוצרך רש"י לפרש אנ מכח דעבר ואסקי' כן הי' נראה ליישב פרש"י. אך לכאורה הוי קשיא לפ"ז דמה מוכיח הש"ס לפ"ז מושוין דאין מוקצה לחצי שבת נימא דהתם הוי רק מכח דרבנן וא"כ בנסתלק המוקצה מותר אך לפמש"ל בישוב סוגיא זו והעליתי דבנולד בו מום ביו"ט אף לר"י אין רואין מומין ביו"ט א"ש זה דיש חילוק גדול בדבר דלר"י במשנה דרואין מומין ביו"ט וכבר הוכחנו לעיל מפרש"י דאם הי' לו מום עובר מעיו"ט ולא נראה לחכם הוי דעתיה עלוי' רק מכח מוקצה מחמת איסור אסור בזה י"ל דאם הוי רק מכח איסור דרבנן קיל ובהסתלק המוקצה מותר אבל אם הוי המוקצה מכח דלאו דעתי' עלי' נהי דלאו דעתי' עלוי' מכח דרבנן מ"מ הוי מוקצה ממש ולכך י"ל כך דהתוס' בסוכה פ"ג גבי אין ממעטין ביו"ט כתבו דאף דאסור למעט כיון דהוי בידו לא נחשב דחוי וכו' ולפ"ז י"ל ה"כ נהי דגמרו בידי אדם ל"ה כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לעשות ל"ה גמרו בידי אדם מ"מ לענין מוקצה מכח דלאו דעתי' עלוי' אמרינן דהיכי דאין לו תקנה רק מדרבנן כיון דבידו לעשותו לא מקצה דעתי' מכי' ולכך כתבו התוס' התם שפיר כיון דמיירי בדבר שבידו וגם דרבנן א"כ לא הוי מוקצה מכח דעתי' עלוי' דבאיסור דרבנן לא מקצי נפשי' מכי' כיון שיכול לעשותו ואף דהוי מוקצה מחמת איסור מ"מ לזה מהכי בהסתלק האיסור מן העולם נסתלק המוקצה אבל היכי דאין הדרבנן בידו א"כ הוי מוקצה מכח דלאו דעתי' עלוי' שהרי יודע שהשני לא יעבור על דרבנן א"כ מוקצה זה נחשב מוקצה ממש כמו מאיסור תורה דסוף סוף מייאש נפשי' מכי' שהשני לא יעשה ולכך א"ש דלר"י במשנה דנולד בעיו"ט והוא סובר שהוי מום קבוע א"כ סובר שמום כזה מותר לראות ביו"ט ואף שאולי לא יזדקק לי' חכם בידו לעשות בו מום אחר ואף שמדרבנן אסור כיון שבידו לעשות כן לא מקצי דעתי' מני' ואף כשיוודע להחכם לא יתיר לו אם הוא עשאו גם מום כזה אין רואין ביו"ט אך הרי יבול לשקר לפני החכם שהוא לא עשאו רק שמעיו"ט נעשה וממילא והרי במום הראוי לפול מאליו רק שלא הוי הוא הגורם נאמן אף הכהן ומכ"ש שרועה ישראל נאמן תמיד ויאמינו לו ההדיוטות והוי סמי' בידו ול"ה מוקצה רק מחמת איסור וזה בדרבנן בהסתלק המוקצה מותר אבל בנולד הוא ומומו דעגל דחד יומא הוא מנכר ולא יוכל לשקר שנולד אתמול א"כ מום כזה אף לר"י אין רואין א"כ לא יוכל לשקר לפניהם ולכך מקצה דעתו מני' מכח איסור ראיית מומין דמסתמא לא יראנו החכם וזה נעשה מוקצה ממש כשאר מוקצה דהוא מסחי דעתי' ואין הדבר בידו לכך ראוי שיהי' ממש מוקצה לר"י כנלפענ"ד נכון וברור שיטת הסוגיא ובפרט בכוונת התוס' דף ל"א דהם לא מיירי רק בדבר שבידו אז נחשב כגמרו בידי אדם וזה מהני בהסתלק המוקצה ולא במה שאינו בידו ודו"ק היטב. ולפמ"ש יש ראי' להפוסקים בא"ח סי' שכ"ה דפת של עכו"ם אסור בשבת ושם נדחקו בטעמו ולפמ"ש הוי טעמו מבורר כיון דאין בידו לאפות רק ביד נכרי לא הוי בידו כמו בכור ודו"ק

גמ' מדקתני במתני' רש"א כל שאין מומו ניכר מבעי"ו אין זה מן המוכן וכו' ונקט לה בברייתא בלשון חכמים וכו'. לכאורה יש לדייק דמה דנקט דקתני במתני' רש"א זה למותר דהרי מזה איירי תחלה מדברי ר"ש שאמר מסתברא כר"ש והי' די שיאמר רק ממאי מדנקט לה בברייתא בלשון חכמים. אך נראה דהנה הם מדברים הכל מדברי ר"ש בן מנסיא שאמר משום ר"ש אין רואין מומין ביו"ט ולפ"ז לכאורה לאדא בר אוכמא דמשבש ותני ויש שלשה חלוקים דבנולד בו מום מעיו"ט בדעבד מותר א"כ בע"כ חכמים לאו היינו ר"ש דלריש מותר בדעבד והם אסרי בדעבד לכך הביא ראי' מלשון המשכה דאמר ר"ש כל שאין מומו כיכר ומלשון זה הוכיח הש"ס לעיל דאף בנולד בו מום מעיו"ט אוסר ר"ש אף דעבד א"כ שפיר אתיא חכמים כר"ש לכך מדנקט לה בלשון חכמים הלכתא כוותי' דממ"נ אם חכמים אחרים הם מכ"ש דהוי רבים נגד ר"י דהם ס"ל כר"ש ואם חכמים היינו ר"ש כיון דנקט לה בלשון חכמים מסתברא כוותי' ועוד יש לפרש דלכאורה להך דינא דאמר ר"ש אין רואין מומין ביו"ט מהך דאמרי חכמים אין זה מן המוכן ל"ה ראי' כלל דמאן יימר דטעמא דחכמים הוי מכח אין רואין מומין דלמא הם טעמייהו מכח מוקצה כיון דלא נודע היתרו בעיו"ט ולא כראה לחכם מבעי"ו הוי מוקצה ולעולם אפשר דס"ל רואין מומין וגם אפשר אדרבא בשביל אין רואין לא הי' לאסור בדעבד א"כ חכמים לאו היינו ר"ש ולאו מטעמי' ולכך הביא כיון דר"ש אמר אין זה מן המוכן משמע אף דעבד ל"ה מן המוכן מטעם אין רואין א"כ מוכח דזה תלוי בזה ולכך אמר שפיר כיון דמצינו כן בלשון חכמים א"כ ממ"נ אם חכמים אחריני הם ס"ל כר"ש ואם היינו ר"ש כיון דנקט לי' בלשון חכמים הלכתא כוותיה וא"ש:

גמ' ומינה ראיית טרפה ביו"ט ראיית בכור מעיו"ט. הנה פרש"י דחוק הוא מה ענין זה לחשיבות כלל גם מ"ש אטו ברואין מומין פליגי דמאן אמר שהם יפלגו שם ברואין מומין אדרבא אנן אמרינן דפלוגתא דרואין מומין תלוי בפלוגתא דראי' דאחר שחיטה ולא שפלוגתא דהתם תליא בפלוגתא דרואין מומין. הן אמת דרש"י הרגיש בזה ופי' דרואין מומין היינו לאחר שחיטה וכו' אבל אין הלשון משמע כן דהרי ברואין מומין לאחר שחיטה באמת פליגי לו יהא מטעם זה או זה סוף סוף פליגי אם רואין לאחר שחיטה או לא. לכך לולי פרש"י ז"ל ודבריו הקדושים הייתי מפרש פי' אחר בסוגיא והוא על דרך שנתן הרמב"ם ז"ל טעם דלכך אין רואין מומין ביו"ט פן יבא לשחטו והוא מוקצה כן ה"כ יש לפרש עד"ז כך דלמ"ד אין רואין מומין ביו"ט אם נימא דמותר לראות לאחר שחיטה יש לחוש שיבא לידי חלול יו"ט דהן אמת דבכור אף לשחטו אסור בלי היתר חכם אך מ"מ אם רואה הבעלים בעצמו שהוא מום נכון ובודאי יתיר לו החכם ונהי דקיי"ל דאין חכם רואה בכור לעצמו היינו מכח חשדא א"כ תינח לענין אכילה לאכלו ולהנות ממנו אז יש לחוש לחשדא אבל אם אינו אוכלו רק לשחטו א"כ בזה אין לו הכאה וליכא חשדא והוי בזה כאינש דעלמא ולכך ע"א נאמן באיסורין ואם נימא דמותר לראות לאחר שחיטה אם הוא חכם ובקי במומין או שהוי מום פשוט וגלוי כגון חסרון אבר יכול לשחטו ואח"כ להראותו לחכם ולפי"ז יש לחוש כך אם בחול יהי' מותר לראות לאחר שחיטה יבא לשחטו ביו"ט תחלה ע"ד שאח"כ יראנו לחכם וא"כ אם יבא אח"כ להראותו לחכם הרי באמת אין רואין מומין ביו"ט א"כ לא יראנו החכם ושוב מחלל יו"ט למפרע ולכך תקנו חז"ל דאף בחול אין רואין מומין רק מחיים לא לאחר שחיטה א"כ ביו"ט ידע שאם ישחטנו לא יראנו החכם עוד ויבא להראותו בחיים וכשיראה שאין החכם מתירו לא יבא לשחטו עוד א"כ כיון דהוי בגזרה זו חשש אטו דאורייתא שלא יבא לחלל יו"ט בחכם דאולי יכיר בעצמו במום זה ויבא לשחטו על סמך שאח"כ יראנו לחכם וכיון דבאמת לא יראנו חילל בזה יו"ט למפרע לכך תקנו שתמיד לא יראנו רק מחיים ולא יבא בזה לחלול יו"ט. ולכך אזלי לשטתיהו דר"י ס"ל רואין מומין ביו"ט א"כ אם ישחטנו תחלה אין כאן בית מיחוש לחלול יו"ט לכך מותר לראות לאחר שחיטה ור"מ ס"ל דאין רואין מומין ביו"ט לכך יש בזה חשש חלול יו"ט מכח זה לכך ס"ל דתקנו דאין רואין מומין לאחר שחיטה בשום פעם לכך לא יטעה לשחטו תחלה ולכך אמר הש"ס כך דמנה בע"כ כיון דאין טעם בדבר לאסור לאחר שחיטה בע"כ דטעמא דר"מ ס"ל אין רואין מומין ביו"ט א"כ מוכח דברואין מומין פליגי ולכך אמר ומנה דראיית טרפה ביו"ט ראיית בכור בעיו"ט ולכך שפיר פריך אטו ברואין מומין ביו"ט פליגי בקנסא פליגי ולא תליא פלוגתתם ברואין מומין ביו"ט וא"ש ודו"ק היטב:

גמ' רנב"י אמר מתני' כמי דיקא כו' הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור וכו'. הנה גם בזה פרש"י דחוק דמה לי אם קתני אסור או הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור. אך לולי דבריו הקדושים היה כראה לפרש כך דהוי קשה להש"ס כיון דגם ג' הדיוטות יכולין הם להתיר בכור למה נקט ר"מ בלשונו מומחה והו"ל לומר הואיל ונשחט שלא עפ"י היתר אסור וגם בתחלה לא נקנו מומחה רק סתם עד שלא הראה לחכם את מומו ולכך מוכיח מזה כך דהנה מום פשוט יכולין הדיוטות להתיר אבל מום שצריך הבחנה בזה בעינן מומחה לכך אותן המומין דיש בהם חשש דהם עוברין הם עשוין להשתנות אחר מיתה ובעינן בהם מומחה אבל מומין שבגוף שאין עשוים להשתנות הם הוי מומין גלוין והם די בהדיוטות ולכך ברישא דר"י מתיר בשחטו עד שלא הראה מומו לא מיירי במום שצריך מומחה דבזה אף ר"י מודה דלא מהני לאחר שחיטה כמפורש בש"ס רק מיירי במומין שבגוף שמהני עפ"י הדיוטות דלא גזר אטו בדוקין שבעין אבל ר"מ אומר להיפוך הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה מומחה אסור כלומר הואיל ובכור אשר נשחט שלא עפ"י מומחה אסור היינו באותן מומין שצריך מומחה אם נשחט שלא עפ"י מומחה אסור לכך שוב גזרינן אף בנשחט שלא עפ"י ג' הדיוטות בדבר דסני בהדיוטות דגזרינן הא אטו הא והוי הואיל דר"מ רק נתינת טעם דהואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור בדבר הצריך מומחה היינו בדוקין שבמין ה"ה בדבר שנשחט שלא בהדיוטות אסור דגזרינן זה אטו זה וא"ש. ודו"ק היטב לולי שרש"י לא פי' כן:

רש"י ד"ה הוי לי' האי בכור כו' והיו לו כהנים בביתו סמוכין על שלחנו וכו'. נראה דנזהר רש"י בזה דהי' קשה לו למה לא ראהו ר"י נשיאה בעצמו אם רצונו סי' לשלחנו לכהן א"כ לא הוי נוגע והי' לו לראותו בעצמו דודאי מומחה הוי. או אפשר דהוי קשה לי' כיון דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן א"כ אסור ליתנו ביו"ט לכהן א"ג הוי השאילה וראי' שלא לצורך יו"ט וזה בודאי אסור ולכך פרש"י שהי' לו כהנים סמוכין על שלחנו ולאכול הכהן בבית ישראל מותר כמ"ש התוס' בפ"ק בסוגיא דאין מוליכין, גם איכא בזה חשד דקיי"ל אין חכה רואה לעצמו בכור א"כ ה"כ כיון דיאכלוהו על שלחנו איכא חשד לכך לא ראהו בעצמו רק שלחו לאחר והי' צורך יו"ט שפיר וא"ש וק"ל:

רש"י ד"ה ומנה וכו' כיון דחשיבא כולי האי הו"ל כמתקן וכדן דין ואסור לראותו ביו"ט אע"פ שהטרפה נבדקת ביו"ט כו' הנה לכאורה תמוה הוא למה הוצרך להזכיר כאן אע"פ שהטרפה נבדקת ביו"ט דמשמע דמכח דלאו חשיבות הוא מה שהטרפה נבדקת ביו"ט הלא בלא זה בטרפות ליכא חזקת איסור ולא כראה כמתקן רש"י בסוגיא, ואין לומר דכוונתו אם אירע ספק בשחיטה ז"א דבספק בשחיטה מוכרח הוא לבדוק דא"א בע"א כיון דכבר שחט ואם לא יבדוק יחלל יו"ט למפרע ובשלמא בספק טרפה משכחת לה לבודקה מקודם ולא ביו"ט אבל בספק בשחיטה א"א מקודם ול"ה יכולין רבנן לתקן בזה כלל שלא ידון. אך לכאורה כראה דכוונת רש"י במ"ש ואסור לראותו ביו"ט דהוא שפת יתר כיון דאמר הוי כמתקן וכדן דין וזה מלתא דפשיטא דלתקן ולדון אסור ביו"ט ולמה סיים ואסור לראותו, ולכך הי' כראה לפרש דתרתי קאמר דהרי אף בנולד מומו עמו אין רואין לכתחלה אף דל"ה כמתקן כיון דלא הי' לו חזקת איסור מ"מ אסור לראותו לכתחלה וזה בע"כ מכח חשיבות הוי ובפרט דאפשר דס"ל לרש"י דזה תלוי בזה דלהסוברים דבנולד מומו עמו אסור לכתחלה הוא יסבור דר"ש בשיטת ר"מ אמרו ומכח חשיבות תליא ולכך אם לא כולד מומו עמו דנראה כמתקן אף בדעבד אסור ובנולד מומו עמו דלא הוי כמתקן מ"מ לכתחלה אסור מכח חשיבות אבל אביי דסבר דבקנסא פליגי ולא בחשיבות א"כ ליכא בזה רק מטעם מתקן ולכך ס"ל לעיל דבנולד מומו עמו רואין לכתחלה ולכך כתב רש"י דלפי הך סברא הוי כמתקן וכדן דין ואפילו במקום דליכא חשש מתקן כגון בנולד מומו עמו אסור לראותו ביו"ט ולכך שפיר כתב ואעפ"י שהטרפה נבדקת ביו"ט דהרי גם בנולד מומו עמו אין לו חזקת איסור ומ"מ אסור לראותו ובע"כ מכח חשיבות תליא. ובהכי א"ש מה שהקשו המפ' דאיך מלאו אביי לבו לחלוק על התנאים דאמרו ר"ש בשיטת ר"מ אמרו כו' ולפמ"ש א"ש דהוא סומך על הברייתא דתנא שלשה בבי ומוכח דבנולד מומו עמו רואין לכתחלה ולכך מוכח מזה דלאו בחשיבות תליא רק במתקן לבד ודו"ק היטב. ועוד הי' אפשר לומר להיפוך לפי מה דמשמע בש"ס מס' שבת דמכח מוקצה אסיר לי' ר"ש ומפרש"י משמע דטעמא רק מכח מתקן אך זה גופא יהי' תלוי בפלוגתא זו דלמ"ד דטעמא דאין רואין מכח חשיבות הוא א"כ בע"כ אף בנולד מומו עמו אין רואין לכתחלה דגם הוא חשוב ושוב קשה אף בדעבד יהי' אסור כמו בנולד בלא מום בע"כ מכח חשש אין רואין לבד לא הוי נאסר בדעבד רק מטעם מוקצה ולכך בנולד מומו עמו ל"ש מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת או דיתבי דייני התם, ולכך בשבת הולך הש"ס לשיטה זו דר"ש בשיטת ר"מ אמרו ולכך מוכיח דבע"כ מכח מוקצה אסיר לי' דאל"כ מה בין זה לזה ולא ש"ל כלל הטעם כמתקן אך לאביי דמסיק בקנסא כו' הוא ס"ל דלאו בחשיבות תליא רק מכח מתקן וממילא בנולד מומו עמו דל"ש כמתקן באמת מותר לכתחלה. ולכך כל עיקר טעמו של רש"י שפי' לעיל דבדבר דלא הו"ל חזקת איסור לא כראה כמתקן הוי רק לאביי למסקנא אבל לטעמא דמכח חשיבות כראה כמתקן אין הדבר תלוי בחזקת איסור כלל רק בחשיבות תליא לכך תמיד הוי כמתקן ולכך הוצרך רש"י לומר אע"פ שהטרפה נבדקת וכו' מכח דאינו חשוב דלדידי' רק בחשיבות תליא לא בחזקת איסור וא"ש ג"כ דברי אביי דסמך על מה שתנא תלתא בבי ודו"ק היטב בזה:

רש"י ד"ה אטו ההוא דר"מ דבכור כו' ואלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא כיתר מפי מומחה אפילו ר"מ ס"ל דרואין. הכה דברי רש"י הללו משוללי הבנה דממ"נ אם נימא דטעמא דאם שחטו אחר מותר מכח דאם הוא לא פשע ולא חטא מה לקנוס אותו במה שאסר חטא ל"ש להפסיד לבעלים א"כ קשיא למה נקט רש"י שכסבור שהותר מפי מומחה דמשמע דשחטו בשוגג וקשיא מה איריא שוגג אפילו אם שחטו במזוד סוף סוף ל"ש לקנוס את הבעלים עבור מעשה אחר, ואם גם במעשה אחר קנסינן להבעלים א"כ ממ"נ אם בשוגג ל"ש קנס א"כ מה איריא דשחטו אחר בשוגג אף אם הבעלים שחטוהו בשוגג שסבור שהתירו מומחה או דסבור שבהמה אחרת הוא ולא הבכור יהי' מותר ואם אצלו אף בשוגג אסור א"כ גם באחר נימא כן לפי הך סברא דגם בשחטו אחר שייך קנס. מיהו זה הי' אפשר ליישב בפשיטות די"ל דבאמת עיקר כוונת רש"י מכח דבשוגג ל"ש קנס רק דבבעלים לא שכיח שיהי' שוגג בדבר דמסתמא כ"א מכיר בהמתו גם יודע אם הותר או לא לכך נקט אחר דשכיח בי' שהוא שוגג, אך גם בזה לא הוכח לי כיון דכאן בשיטת ר"מ קיימינן והרי ר"מ ס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד בבי כפלו ונתפצעו וכו' וא"כ ה"כ אם במזיד אסור יהי' אף בשוגג אסור. אך באמת א"ש דהרי אמרינן בפ"ה דגיטין דדוקא בדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד אבל בדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ייע"ש א"כ ה"נ דאורייתא הוא. ועוד י"ל דלכך קנסינן שוגג אטו מזיד דחיישינן שיעשה במזיד ויאמר שוגג אני ובזה יהי' מיושב כאן פרש"י יותר דדוקא נקט אחר דהנה גבי הבעלים אף בשוגג אסורין מכח דחיישינן דלהנאתו להרויח ישקר ויאמר שוגג הייתי לכך קנסו שוגג אטו מזיד אבל באחר דאין לו ריוח בדבר ל"ח למשקר ואם יהי' מזיד יודה בדבר ובפרט דאדרבא אם עשה כן נראה כאלו בא להפסיד הבכור מבעליו וא"כ לא ישקר אח"כ לומר שוגג הי' כדי להתירו לכך ל"ש בי' קנס בשוגג אטו מזיד. ועוד הי' כראה לומר דבר חדש דנהי כמי דזה סברא אמתית דבמעשה אחר ל"ש לקנוס הבעלים מ"מ אם שחטו במזיד אסור בלאו קנס ואדרבא כל מה שכאן פליגי אם רואין מומין לאחר שחיטה מיירי הכל בשוגג אבל אם עשאו במיד כיון דהשחיטה עצמה אסורה קודם שנראה לחכם א"כ אין שחיטה זו נחשב שחיטה, דומה למ"ש הר"ן בשוחט בהמות לע"ז דאף דאין אדם אוסר דשא"ש מ"מ לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כמתה מאלי' כן ה"נ כיון דהוי שוחט קדשים בחוץ ואף דהי' בו מום כל שלא נראה לחכם הוי בחזקת איסור דמעיקרא וכל היכי דיש לאוקמא אחזקה דמעיקרא הוי כודאי איסור לכך לאו שחיטה היא להתירו כלל ולאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כמתה מאלי'. אך זה במזיד אבל אם שחטו בשוגג דסבר שהותר זה ודאי הוי שחיטה מעלייא רק דבבעלים גופא קנסינן לי' אף בשוגג שלא ירגיל בכך שלא יהי' משים אל לבו לדקדק היטב אם יראה כשהוא טועה אין לו הפסד לכך אסרוהו אף בשוגג כדי שישים אל לבו שלא יבא לידי טעות אבל באחר ל"ש לקנוס עבור זה את הבעלים ולכך במזיד לא הוי מטעם קנס רק דעכ"פ השחיטה ל"ה שחיטה דלא אסר לה אלא דלא שרי לה אבל בשוגג דהוי שחיטה רק מטעם קנס הוא ובאחר דל"ש קנס גם יש לדון בזה מכח אי עביד לא מהני ולכך לא הוי השחיטה במזיד ואף דאביי ס"ל אי עביד מהני מהני כאן הוי דרבנן דמן התורה אם רואה בו מום פשוט שיודע שהוא ניתר יכול לשחטו ואח"כ להראותו לחכם רק שרבנן גזרו שלא יעשה כן דגזרינן אטו מומין שבעין, ובזה א"ש הלשון קנסא ולשון גזרינן דהכונה כך דודאי עבור הגזרה לבד הי' ראוי לאסור לכתחלה אבל לא לאסור בדעבד אם עבר ועשה רק צריך לטעם קנסא אך לולי הגזרה אין שייך קנס דלמה נקנסי' לכך אמר דלכתחלה גזרו לראותו קודם דוקא מכח גזרה אטו מומין שבעין וכיון דגזרו כן והוא לא עשה כן שוב קנסינן לי' דאף בדעבד אסור א"כ הוי זה איסור דרבנן שלא לשחטו במומין שבגוף קודם היתר ובדרבנן י"ל אף לאביי לא מהני דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך במזיד לא מהני השחיטה אבל בשוגג מהני וקנס ל"ש אם שחטו אחר ובמ"ש א"ש די"ל דקנסינן בזה שוגג אטו מזיד דאף דבשל תורה לא קניס ר"מ כאן הוי רק דרבנן במומין שבגוף מכח גזרה וא"ש. ועוד אפשר לומר דס"ל לרש"י כך דהכלל כך הוא דאם בלי מעשה חברו ג"כ הוי ראוי לו בלא מעשיו ומעצמו היה מותר רק שמכח מעשה חברו יהי' נאסר בזה באם הבעלים לא חטאו אין לקנוס אותם עבור מה שאחר חטא בשלהם אבל היכי שבלא מעשה חברו הי' אסור להרויח במעשה חברו כיון שעכ"פ באיסור עשה קנסינן לי' וכמו דקיי"ל במבטל איסור דאסור למי שנתבטל בשבילו דמשמע אף אם הבעלים לא בטלוהו רק אחר אסור מכח דלא יועילו מעשיו ולכך א"ש דהנה במזיד כיון דאם לא נשחט והי' מת מעצמו כך היה אסור וצריך אני לבא להיתר מכח דהלה שחטו והתירו לכך להרויח א"א ממעשה חברו אבל בשוגג בשלמא הוא עצמו קנסינן לי' על שגגתו שלא דקדק לידע אבל באחר בשלמא במזיד הרי כיון להתירו לחברו והוי כמו למי שנתכוין לבטל בשבילו לכך הוי בזה קנס שלא יועילו מעשיו למי ששחטו עבורו אבל בשוגג דלא כיון לעשות איסור עבור חברו א"כ בשלמא בבעלים קנסינן לי' על שגגתו אבל באחר מה לבעלים בכך שהשני לא דקדק ול"ש בזה לקנוס לבעלים וא"ש, ומדי דברי בזה אזכיר שבדברי הנ"ל יש ליישב מה שהקשה הב"י ביו"ד סי' צ"ט דברי הטור אהדדי דבסי' צ"ט פסק דאם ריבה עליהם שוגג מותרין ובסי' ק"י פסק בנפלה ונתפצעה דקנסינן שוגג אטו מזיד ייע"ש ובטז סי' צ"ט ולפמ"ש כאן י"ל דהטור ס"ל כדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מן התורה א"כ הכא דהוי איסור תורה ובשל תורה לא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל התם בדברים החשובין דהוי דרבנן ומן התורה כבר בטל ובדרבנן קניס שוגג אטו מזיד וא"ש ודו"ק. ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה:

תוס' דיה גמרו בידי אדם כו'. הנה דברי התוס' הללו תמוהין כאשר תמה עליהם המרש"א ורצה להגיה שט"ס הוא. ולדעתי יש ליישבן על נכון והוא דהנה התוס' בפ"ג דשבת כתבו שם דלכך לא נחשב כופין הסל גמרו בידי אדם מכח דניחא לי' שירדו עליו וכו' וביאור דבריהם שם דבקדרות אף שהוי ג"כ דחאו בידים שמעמידין לבשל מ"מ אין כוונתו בדחי' זו לדחותם רק אדרבא עיקר כוונתו בעבור התקון שיהיו ראוים לו רק דכיון דא"א לתקון זה בלתי דחי' זו עושה דחי' זו אבל אין כוונתו עבור גוף מעשה הדחי' רק עבור התקון לכך אף תקון זה בכלל דחי' הוא ולא הוי דחאו בידים אבל בכופין הסל לפני אפרוחים אטו הוי כפייתו כדי שיעלו אפרוחים מהסל אדרבא עיקר כוונתו הי' שיעמדו על הסל ועבור זה כופהו שיהיו על הסל א"כ רוצה הוא בדחי' זו לשעה ולכך כיון דדחאו בידים א"כ יצא זה בזה מה שהתקון בידו נדחה כנגד מה שדחאו בידים ולא מהני גמרו בידי אדם רק לאם נדחה ממילא אז הוי התקון עדיף דהדחי' הוי ממילא והתקון בידו אבל היכי דדחי' בידים אף דהתקון בידו שוה כמו אם לא דחאו בידים ואין הגמר בידו ושקולין הם כן נראה ביאור דבריהם, ולכך גם כאן הוי ס"ל סברא זו דזה לא נחשב גמרו בידי אדם ולכך התחילו להקשות אך תוכן קושייתם הוי כך דזה ודאי מה שלא הוקצה בה"ש רק באמצע שבת זה הוי מעלה דהרי חזינן דיש מ"ד דזה עצמו מהני דאין מוקצה לחצי שבת ולכך אף למ"ד דיש מוקצה לחצי שבת זה לא יכחיש עכ"פ דמעלה הוי טפי של"ה מוקצה בה"ש טפי מאם היה מוקצה בה"ש דודאי מוקצה בה"ש גרע ולכך א"ש דהתוס' הוי ס"ד דדוקא תלתא בעינן למעליותא שיהי' מוקצה רק באמצע השבת וגם גמרו בידי אדם וגם לא דחיא בידים תחלה אז מהכי ולכך דבעינן תלתא למעליותא הקשו דבכופין הסל לפני אפרוחים ליכא תלתא דהרי הוי דחיא בידים א"כ למה מותר ובע"כ דאין מוקצה לחצי שבת כלל ואהא תרצו דל"ב תלתא למעליותא אף למ"ד יש מוקצה לחצי שבת רק בתרי מנייהו סגי דהיינו באם הוי באמצע שבת וגמרו בידי אדם אף דדחי' בידים וראי' שהרי אמרינן סתם קדרות בה"ש וכו' א"כ מוכח דאף בהוי מוקצה בה"ש ונחסר חדא כיון דאיכא תרי למעליותא לא דחיא בידים כנ"ל וגמרו בידי אדם מותר א"כ כיון דבתרי סני ה"ה נמי בהנך תרי דהוי מוקצה באמצע היום ולא בה"ש וגם גמרו בידי אדם דשקולין הם זה כמו זה דבתרי מנייהו סגי אבל בעודן עליו בה"ש דהוי תרי לריעותא בה"ש וגם דחיא בידים וחדא למעליותא דהוי גמרו בידי אדם זה לא מהני וא"ש. ועוד יש לפרש דבריהם בקיצור דאף למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מודה הוא דבחד דרגא נחתינן מוקצה באמצע היום ממוקצה בה"ש וכעין שכתבו התוס' בתירוץ השני דלטלטול אין מוקצה וכו' כן ה"כ לתירוץ הראשון זה ידעו דבחד דרגא נחתינן באמצע השבת מבה"ש ולכך א"ש דתחלה הוו סברי דבה"ש הוי מוקצה אף בגמרו בידי אדם ולא דחיא בידים א"כ לפ"ז שפיר הקשו דלמ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ נהי דנחתינן חד דרגא דמותר בי' בגמרו בידי אדם ולא דחיא בידים דלחד דרגא מהכי מה שהוי רק באמצע היום אבל לתרי דרגא לא מהני וכאן הוי דחיא בידים ומוקצה תרי לא נחתינן להך מ"ד ולכך הקשו שפיר וע"ז תרצו דהרי שרינן קדרות בה"ש א"כ חזינן בגמרו בידי אדם ולא דחיא בידים אף בבה"ש מותר א"כ שוב נחתינן במוקצה לחצי שבת חד דרגא ומותר בי' בגמרו בידי אדם אף בדחיא בידים אבל בבה"ש בדחיא בידים זה ודאי לא מהני ולכך אסור הסל בעודן עליו בה"ש ובזה עיקר פלוגתתם דלמ"ד ים מוקצה לחצי שבת ס"ל דלא מהני מוקצה לחצי שבת רק לנחות חד דרגא מבה"ש ולא יותר ולמ"ד אין מוקצה ס"ל דלכמה דרגי מהני לדחות המוקצה וא"ש על נכון:

והנה אחר כמה ימים ראיתי בדברי המג"א סי' שכ"ה שהרגיש בדברי התוס' שבת דף מ"ד דיה יש עליו מעות שכתבו דהוי נגמרו בידי אדם וכו' שהקשה דא"כ בה"ש נמי וציין לעיין בדברי התוס' בכאן. ולדעתי א"ש דהתוס' במס' שבת בם יבברו כסברת התוס' דכאן דבתרתי מהני אם גמרו בידי אדם ולא הוי בה"ש אף דדחי' בידים ייע"ש וא"כ שפיר תרצו במעות שם וכפי מש"ל בביאור דבריהם וכן יהי' כוונתם כן כאן. או אפשר לומר דלכך דייקו התוס' בלישני' שהניחם שם כדי להסירם לאחר שעה ולמה נקטו כדי להסירן הו"ל לומר ע"מ להסירן מה לשון כדי אך הכונה דמיירי דהיו מונחין שם באופן שע"י הנחה יומשך ההסרה דאם לא היו מונחין שם לא הי' יכול לפעול זה לכך זה שפיר דומה למבשל כמש"ל דעיקר החילוק שלהם בין ההוא דכופין הסל דהתם הוא רוצה בזה שיעלו שם משא"כ במבשל א"כ ה"נ כתבו דמיירי דהונחו שם באופן שיהי' רק כדי להסירם ולכך דומה למבשל ממש דהוי גמרו בידי אדם וא"ש ודו"ק

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה