בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כו:
גמ' אבא תני אם עבר ובקרו מבוקר ואת אמרת מבקרין ביו"ט לכתחלה. קשה לי מה פריך נימא הא דקתני מבקרין אותו לכתחלה מיירי בצריך לשחטו היום לשמחה יו"ט לכך בזה מותר לבקרו לכתחלה אבל הא דקתני אם בקרו מבוקר מיירי בא"צ לשחטו היום ולא נפרש כפרש"י דמבוקר ושוחטו לכתחלה רק נימא דמיירי דא"צ לשחטו כלל ולכך אסור לשחטו לכתחלה דל"ה צורך יו"ט וה"א כיון דאסור לשחטו אף בדעבד לא יהי' מה שמשה עשוי ויצטרך למחר לבקרו מחדש לכך קמ"ל אף דעבד איסורא מ"מ בדעבד מה שעשה עשוי כמו גבי אין דנין ולא מקדישין דמסיים בירושלמי וכולן וכו' מה שעשה עשוי והובא בתויו"ט ומה פריך. ונראה דמזה יהי' ראי' למש"ל בחדושי ליישב מה שהקשה התויו"ט למה גבי אין רואין מומין ביו"ט אף בדעבד לא מהני ולמה גבי דנין וכו' אמרינן מה שעשה עשוי וכתבנו לתרץ דעכ"פ לגבי שבת ויו"ט עביד לא מהני נהי דהוי היתר בזמן איסור לגבי גוף הזמן לא מהני דהוי באיסורא אבל לגבי חול מהני א"כ א"ש דבע"כ מיירי הכא דבא לשחטו ביו"ט ולכך אם נולד בו מום אח"כ אף בדעבד לא מהני ולכך איצטריך לאשמעינן דבנולד מומו עמו בקרו מבוקר אבל אי נימא דרוצה לשחטו אחר יו"ט א"כ לגבי חול כל מלאכות יו"ט ושבת עביד מהני א"כ מה איריא בקרו מבוקר בנולד מומו עמו אפילו בכל מום מהני בדעבד לגבי חול וא"ש ודו"ק. אך לפ"ז קשיא כך מה פריך נימא דבאמת בקרו מבוקר לא קאי על כולד הוא ומומו עמו רק על כל רואה מום ביו"ט דאף דאסור לכתחלה אם בקרו מבוקר אם אינו ליו"ט עצמו, ובשלמא בלא זה לא הוי קשה די"ל דבנולד בלא מום אפילו בדיעבד אינו מתוקן ובע"כ דקאי רק על נולד ומומו עמו ובהכי הוי אפשר לפרש כל המשך הסוגיא סייעתא דאביי וקושיא מברייתא דר"א דרש"י נדחק דקאי על אביי אבל לדעתי הקושיא על רבה דהרי ר"נ פריך לי' מתנא בקרו מבוקר ולכך אמר לי' אביי סייעתא מברייתא דתנא שלשה בבא א"כ מוכח דבנולד בו בעיו"ט בקרו מבוקר, א"כ ממילא לק"מ מברייתא דר"נ די"ל עה שבקרו מבוקר היינו בנולד בו מום מעיו"ט ולא מיירי כלל בנולד מומו עמו ולכך פריך לי' מר"א דמוכח דבשניהם בדיעבד אסור א"כ בע"כ לא קאי ברייתא דר"נ על נולד בו מום בעיו"ט רק על נולד מומו עמו א"כ שוב קשה קושיות ר"כ מברייתא שלו וחוזר הש"ס והולך רק להחזיק קושיות ר"כ, ובזה הוי א"ש מ"ש רש"י הנ"ל ומהשתא על כרחך וכו' בדיעבד קאמר והמרש"א נדחק בזה ולפמ"ש כוונת רש"י כך דבלא"ה ל"ה קשה מברייתא דר"כ די"ל דהתם מיירי בנולד בו ביו"ט אבל כיון דמוכח ממתני' דבזה אף בדיעבד לא מהני א"כ בע"כ ברייתא דר"נ מיירי בנולד מומו עמו א"כ מוכח דבדיעבד קאמר וא"ש. אך לדרכנו דנאמר דעל חול בכל ענין מהני התקון קשה שפיר מה פריך נימא דברייתא דר"נ באמת מיירי לחול ובכל המומין הוי מבוקר לחול. וצ"ל דהוי קשה לי' אם לחול א"כ מה איריא דין מומין יותר מכל הדינים וכיון דבכולן קיי"ל דמה שעשה עשוי פשיטא דא"צ לאשמעינן טפי זה בכאן ובע"כ דליו"ט מיירי ובע"כ בנולד ומומו עמו וא"ש ודו"ק:
והנה עוד הי' קשה לי מה פריך לפי מה דמשני לקמן בדיתבי דייני התם א"כ בזה עצמו יש לחקור אם ביתבי דייני סתם אם רק בדרך מקרה ראהו המומין מהני ראייתם אבל לכתחלה אסורין לראות או אפשר אף לכתחלה מותרין הם לראות והן אמת דברש"י מבואר בד"ה דיתבי דייני התם וראהו משמע דלכתחלה גם הם אסורין לראות מיהו באמת הי' נראה לומר דאף לכתחלה מותרין לראות. והיינו כיון דבאמת בנולד הוא ומומו עמו ל"ש מתקן רק מה דאסור לכתחלה היינו דגזרו אטו מום אחר שלא נולד עמו וכמ"ש הה"מ וכולה חדא גזרה הוא א"כ תינח בראהו החכם אח"כ בזה כיון דבשעת ראי' לא ניכר אם היה נולד במומו או נולד אח"כ לכך חיישינן לאחלופי ויטעה להתיר אף בנולד בו מום אח"כ אבל ביתבי דייני התם ורואין זה תיכף א"כ כיון דגלוי לכל שמום זה בא עמו ורואין לידתו א"כ בזה ל"ש חשש אחלופי לכך מותר אף לכתחלה לראות, גם י"ל דאם לא יתבי תיכף אף למ"ד אין מוקצה לחצי שבת היינו אם ראהו והותר נדחה המוקצה אבל לדחות לכתחלה המוקצה כיון דעכ"פ כבר נעשה המוקצה אין ראוי לדחותו לכתחלה גם כיון דיש לו חזקת איסור מצד מוקצה נראה כמתקן לכתחלה אבל לראות תיכף טרם שמתחיל המוקצה לגמרי א"כ לא הוי לו חזקת איסור כלל ולא חל עליו מוקצה לכך מותר אף לכתחלה. אך לפ"ז הוי קשה מה פריך ר"כ לרבה מאם בקרו מבוקר נימא דהתם מיירי בלא הי' דייני התם לכך לכתחלה אין רואין ובדיעבד מבוקר ורבה מיירי ביתבי דייני התם לכך מבקרין לכתחלה ומה קושיא. אך נראה דר"נ יסבור כמ"ד דיש מוקצה לחצי שבת ולכך בע"כ מה שמהני בדעבד היינו ביתבי דייני התם ואעפ"כ מהני רק בדעבד מוכח דלכתחלה אסור בכל ענין ולכך גם רש"י שפי' ביתבי דייני התם וראהו היינו דהרי תירוץ זה אזיל למ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ בע"כ ברייתא זו אם בקרו מיירי ביתבי דייני התם ומ"מ מוכח דדעבד דוקא ולא לכתחלה. ובהכי אש מאוד דברי רש"י ד"ה ושוין כו' כיון דלא היתה לו חזקת איסור וכגון דיתבי דייני התם שהמה הצל"ח למה פי' כן כיון דקיי"ל אין מוקצה לחצי שבת וע' מ"ש בזה בק"א אך לפמ"ש כאן יומתק יותר ויתיישב גם פרש"י במס' שבת דף קל"ו שהביא הצל"ח כאן שפי' דאף לכתחלה מותר לבקר והביא גם אוקימתא זו דיתבי דייני התם והיינו דאדרבא ר"כ היה סובר דיש מוקצה לחצי שבת לכך פריך שפיר לרבה מברייתא דאם בקרו מבוקר אבל לדידן דקיי"ל אין מוקצה לחצי שבת שוב י"ל דהדין עם רבה דמותר לבקרו לכתחלה והיינו סיכי דיתבי דייני התם לכך מותר אף לכתחלה וברייתא דאם בקרו מבוקר דוקא דעבד היינו בלא יהבי התם רק אח"כ ראהו בזה אסור לכתחלה ומותר דעבד וזה כוונת רש"י כאן ומכ"ש במס' שבת דלכך מותר לכתחלה מכח דיתבי דייני התם ואתי שפיר ודו"ק. ובהכי נחזור ליישב פרש"י הנ"ל דלא סתרי אהדדי מה שכתב תחלה איכא למימר וכו' דעבד קאמר דהקושיא רק לאביי וכו' ובפרש"י דברנו בזה ועמדנו עליו אך כעת יומתק על נכון עפמש"ל דמ"ש רש"י ועל כרחיך הוי הכונה מכח ברייתא דר"נ אם בקרו מבוקר ולפ"ז א"ש דרש"י לשטתו דס"ל בגיטין פרק כל הגט דסתם ר"נ הוא ר"כ בר יצחק והובא במבוא התלמוד ולכך א"ש דתחלה דאמר הש"ס והא כי אתא ר"א א"א לומר דמקשה לרבה די"ל דס"ל נהי בהני תרתי אף דעבד אסור מ"מ אם נולד מומו עמו מבקרין לכתחלה ולא קשיא לדידי' מברייתא דאם בקרו מבוקר די"ל דהתם מיירי בראהו אחר שנולד ורבה מיירי ביתבי דייני התם א"כ א"ש ורבה יסבור דאין מוקצה לחצי שבת ולכך לא פריך רק לאביי דעכ"פ מוכח דבשניהם לא מיירי דעבד אבל ר"נ בר"י דאמר מתני' כמי דיקא כיון דסתם ר"כ הוא רנב"י א"כ הרי הוא פריך לעיל אבא תנא אם בקרו מבוקר ובע"כ מוכח כפי הנ"ל דס"ל יש מוקצה לחצי שבת וא"כ א"א לתרץ ברייתא אם בקרו מבוקר רק דהי' אפשר לתרץ בנולד בו מום מעיו"ט ולכך מוכיח רנב"י מן המשנה דבשניהם בדעבד לא מהני א"כ לפ"ז בע"כ בקרו מבוקר מיירי רק בנולד מומו עמו ולכך בע"כ מוכח דושוין בדיעבד קאמר לכך פרש"י בע"כ בדיעבד קאמר וא"ש ודו"ק היטב בכל זה.
גמ' מיתיבי ושוין וכו' ואם איתא הא בכור מעיקרא וכו' אחזי לחכם אשתרי לי'. הנה הסוגיא תמוה מאוד לפרש"י דמפרש דר"ש לית לי' מוקצה א"כ ממ"נ למאן פריך אי לר"ש ל"ל מוקצה ואי לר"י הרי אף בנולד בו מום מעיו"ט ולא ראהו החכם עד יו"ט ס"ל דלא הוי מוקצה מכח דלא נראה לחכם כדמוכח מפרש"י בכל הסוגיא א"כ מכ"ש בנולד ביו"ט למה יחשב מוקצה מכח דלא כראה לחכם כיון דנולד מומו עמו ועיין במפ' שנדחקו בזה. ולכאורה הי' נראה ליישב בפשיטות דהנה הראב"ד נותן טעם דלכך אין רואין מומין ביו"ט מכח שמא לא ידקדק לראות מכח שמחת יו"ט והרב מגדל עוז כתב ראי' לו ממה דאמרינן דרב לא מוקי אמורא עלה מיומא טבא לחברי' משום שכרות ייע"ש ולפ"ז הי' כראה דאף דרש"י לא ס"ל הך טעמא וכן ר"י לא ס"ל הך טעמא דהרי ס"ל רואין מומין ביו"ט היינו דוקא לאסור ראיית מומין כל היום זה אין סברא דהרי יש שהות קודם אכילה דליכא שמחת יו"ט דרב לא מוקי לה אמורא פרש"י רק מזמן שסעד ולא קודם ולכך לאסור ראיית מומין כל היום אין זה סברא לאסור אבל מודה הוא דלאחר שסעד שמחת יו"ט ושתה דאין לו להורות דין כזה דצריך עיונא ודקדוקא רבא ויש לו חזקת איסור וכדומה דאין לו לראות ובהא אף ר"י מודה דאין לו לראות לכתחלה אם כבר סעד א"כ א"ש דבשלמא בנולד בו מום מעיו"ט דיכול הוא להראותו לחכם בבוקר טרם זמן סעודה לכל וכדומה ולכך לר"י דס"ל רואין מומין ל"ש לומר מי יימר דמזדקק לי' חכם דלמה לא ודאי יזדקק לי' כמו בחול ולכך לא הוי מוקצה אבל בנולד ביו"ט דסתמא קתני בנולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן דמשמע אף שנולד אחר זמן סעודה שלרובן כבר לאחר סעודה הוי ג"כ מותר ובהא שפיר קשה דבזה לר"י דאית לי' מוקצה לדידי' אף בחד מי יימר הוי מוקצה א"כ שייך לומר שפיר מי יימר דמזדקק לי' חכם דלמא כבר סעד החכם ושתה ויחוש לשכרות ולא ירצה להזדקק לו ולכך בזה שייך לומר מוקצה לר"י ושפיר פריך. והי' אפשר להסביר זה יותר דלא תקשה למה דמשני דיתבי דייני התם כיון דבע"כ לאו בכל ענין מיירי לתרץ לי' כגון שנולד בלילה או בשחרית קודם זמן סעודה אך י"ל דבאמת קשה כיון דבנולד מומו עמו בע"כ דל"ש בזה מתקן כפרש"י מכח דלא הו"ל חזקת איסור מעולם א"כ קשיא אף לכתחלה נמי ולמה יהי' אסור לכתחלה ולכך י"ל כך דדוקא בנולד בו מום מעיו"ט הוא דס"ל לר"י דמותר לראות לכתחלה דלא ס"ל טעם מתקן ולטעם שמחת יו"ט לא חייש כיון דעפ"י רוב בנולד בו מום מעיו"ט יכול הוא להראותו לחכם קודם זמן סעודה ובפרט דמסתמא אם רוצה לשחטו על יו"ט ידקדק ע"ז קודם זמן סעודה לכך ל"ש בזה לומר לא פלוג כיון דאחר זמן סעודה אין לראות ה"ה לכתחלה קודם זמן סעודה דהרי כיון דלא שכיח בזה להמתין עד אחר זמן סעודה כיון דיכול להראותו בשחרית למה ימתין לכך ל"ש בזה לא פלוג לכך ס"ל לר"י דרואין לכתחלה ולא חייש לטעם מתקן ור"ש חייש לטעם מתקן ולטעם זה ראוי לאסור אף בדיעבד אבל בנולד הוא ומומו עמו דכיון שנולד היום שפיר יתכן שיזדמן להיות נולד אחר זמן סעודה כמו קודם ולכך בזה לכ"ע אמרינן לא פלוג וכיון דאחר זמן סעודה אין לראות מכח שכרות לכך ל"פ חז"ל בתקנתן דשכיח הוא זה כמו זה ולכך בין לר"י בין לר"ש אין רואין לכתחלה במומין הללו ובטעם זה דלא הוי מכח מתקן רק מכח שמא לא ידקדק לראות בזה די לאסרו לכתחלה אבל לא דעבד ולכך א"ש כיון דבזה לשניהם אין רואין לכתחלה. ויש להסביר עוד לשיטת הרמב"ם דנתן טעם דלכך אין רואין מומין מכח שמא יבא לשחטו היום והוא מוקצה וכו' וביאר ה"ה דמה שנולד מום בעיו"ט אסור היינו מכח לא פלוג דכולה חדא גזרה הוא ולכך נהי דרש"י לא ס"ל הך טעמא היינו דלשיטתו דר"ש ל"ל מוקצה ל"ש הך טעמא ונהי דבכמה מי יימר אית לי' מוקצה מיהו כיון דבע"כ מיירי מתני' בכפל בו מום מעיו"ט דאל"כ לר"י אסור מכח מוקצה ובנפל בו מעיו"ט ס"ל לרש"י דל"ש מוקצה ולומר כדעת הה"מ דל"פ חז"ל לא משמע לרש"י כן ובפרט דלתסור בדיעבד מכח ל"פ ובשלמא לרמב"ם מה שאסור הוי מטעמא אחרינא דהוי מוקצה אבל לרש"י דר"ש מוקצה ל"ל למה יאסור מכח ל"פ אף בדיעבד וראי' שהרי בנולד ומומו עמו דאין רואין לכתחלה מכח ל"פ מותר באמת בדיעבד לכך הוכרח רש"י לפרש מכח מתקן ולר"י דל"ל מתקן באמת מתיר דלאסור לכתחלה בנולד בו מום בעיו"ט אטו ביו"ט אין זה סברא כלל דזה בזה לא מחליף ול"ש לומר ל"פ בדברים שאין הענינים דומין כלל זה לזה אבל בנולד בו מום ביו"ט עצמו דזה ודאי אין רואין לר"י מכח חשש שמא יבא לשחטו א"כ בנולד הוא ומומו עמו זה ודאי מחליף יו"ט ביו"ט כיון דשניהם נולד המום ביו"ט לכך זה אף לר"י אסור מכח ל"פ ולכך שניהם שוין דלכתחלה אסור ובדיעבד מותר דמכח ל"פ לא אסרינן דיעבד ולכך פריך שפיר דא"כ לר"י דאית לי' מוקצה א"כ שייך בי' מי יימר דמזדקק לי' חכם כיון דאין רואין לכתחלה דלדידי' בחד מי יימר הוי מוקצה וא"ש. ותירוץ זה נוח לי יותר דלפי תירוץ שכתבנו בתחלה הוי קשה בתרתי חדא דלשני דמיירי בנולד במומו קודם אכילה וגם עוד הוי קשה על רש"י למה הוצרך לפרש דיתבי דייני ההם וראהו תיכף וקשה מה איריא ראהו תיכף הלא כיון דיתבי דייני ההם ומכיר בהם שלא סעדו עוד היום ול"ש בהם שכרות א"כ אף שלא ראהו תיכף לא נעשה מוקצה לכך צ"ל כשאר התרוצים שכתבנו אך גם הם אינן נוח לי דמ"ש דלר"י בנולד בו מום ביו"ט אסור לראות זה נגד הסוגיא דמפורש רש בברייתא דנולד בו מום ביו"ט רש"א אין זה מן המוכן דמשמע לר"י הוי מן המוכן הלא אף לר"י אסור. אך כראה דא"ש והוא דאדרבא יתיישב בזה דללשון ראשון שכתבנו עפ"י דברי הראב"ד הוי קשה לי מנ"ל להש"ס להקשות לומר דבהא מודה דאין רואין דלמא לר"י אף לכתחלה רואין ולא ס"ל הך סברא דלא פלוג ומנ"ל להקשות, אך לדרך השני א"ש דהוי קשה לו למה בנולד הוא ומומו עמו נקט ושוין ולמה ברישא גבי נולד מום ביו"ט אמר רש"א אין זה מן המוכן ולמה לא נקט ג"כ ושוין דהרי לר"י כמי אסור מכח מוקצה ובע"כ דברישא כיון דלאו מחד טעמא הוא לא נקט ושוין כיון דאין דומין ממש ולאו מחד טעמא הוא דלר"י מכח מוקצה ולר"ש מכח מתקן א"כ בע"כ בסיפא דנקט ושוין הוי מחד טעמא ואם לר"י רואין לכתחלה ולר"ש דוקא בדיעבד לאו כחדא הם ממש ג"כ ולמה נקטו ושוין ובע"כ כך הוא דברישא אף לר"י אין רואין מיהו אין דומה לר"י הוי רק מכח גזרה שמא יבא לשחטו ביו"ט ומכח גזרה זו בדיעבד מהני הראי' עכ"פ לחיל ומותר לשחטו בחול ע"י ראי' זו ולכך כיון דלר"ש הוי מטעם מתקן ולפ"ז לא מהני הראי' כלל אף בדיעבד לכך אין שוין בטעמן ממש דלר"ש אף בחול לא מהני וצריך לראות מחדש וכמש"ל וכמ"ש גם הצל"ח ולכך כיון דאין שוין ממש לא נקט ושוין אבל בהך דינא דנולד הוא ומומו שוין ממש דלכתחלה אסור ומכח ל"פ אטו נולד בו מום אח"כ ביו"ט ובדיעבד מותר שניהם לכך נקט ושוין ולכך מוכח דבזה שוין ממש לגמרי ואף לר"י לכתחלה אסור ולכך שפיר פריך דלר"י ראוי שיהי' מוקצה בחד מי יימר וא"ש ודו"ק:
ועוד הי' נראה לומר בישוב קושיא הנ"ל והוא דהנה יש לדייק בלשון רש"י שפי' בד"ה אתייליד אדחי' לי' וז"ל שהי' בחזקת בכור תם וכו' וקשה איך כתב דהי' בחזקת בכור תם הרי נולד מומו עמו א"כ נהי דלא הראהו לחכם עכ"פ ספק הוי ואיך כתב דהי' בחזקה בכור תם וגם הו"ל לרש"י לפרש דהי' בחזקת ספק בכור ורש"י פי' בעצמו לעיל בד"ה ושוין שלא הי' לו חזקת איסור מעולם ולכך הי' נראה דכוונת רש"י כיון דקיי"ל דחזקה מחמת רובא הוי חזקה לכך ה"נ כיון דרוב בכורים הנולדים אין בהם מום א"כ אף אם לא ידענו אם היה מום קבוע או עובר ראוי לילך בתר רוב בכורים הנולדים דנולדין בלי מום, והן אמת דאף במום עובר אין נולדין מ"מ כל כמה דאפשר לאוקמא שלא יצא מן הרוב מוקמינן לי'. והן אמת דבדברי הת"ש ביו"ד סי' כ"ט מוכח להיפוך מיהו אין זה מוסכם ובכמה דוכתא מוכח דשייך בזה לילך אחר הרוב וכן במה דמבעיא בש"ס בהמה שנדרסה בכותל אם מותר לשחטה ביו"ט ולדעת כמה קיי"ל כן ואמאי הרי עיקר הטעם דבהמה ועוף מותר לשוחטה ביו"ט מכח דאזלינן בתר רוב בהמות ובזה כבר איתרע הרוב דהרי עכ"פ נדרסה ומוכח דאעפ"כ שייך לומר לילך בתר רובא ולכך פרש"י שפיר דהוי בחזקת בכור תם דהוי חזקה דאתיא מחמת רוב, ולפ"ז נראה דס"ל לרש"י דבמום הנעשה בבכור אח"כ בזה ודאי לא שכיח טפי מום עובר ממום קבוע ושכיח זה כמו זה ולכך ל"ש לומר דנלך בתר רובא דל"ה מום קבוע דמה לי טפי לתלות בעובר מבקבוע שוה זה כמו זה אבל במום הנולד ממעי אמו שכיח יותר שיוולד במום עובר מבמום קבוע דמכח צער לידה וכדומה ומחמת קטנותו יתכן שיהי' בו מום וכשיגדל כלה והולך ולכך בזה שכיח יותר מום עובר מקבוע לכך שייך לומר דכל זמן שלא הראהו לחכם הוי בחזקת תם מכח חזקה דאתיא מכח רובא. ויש להסביר הדבר יותר דהנה בכור בזה"ז כיון שאין לו היתר רק ע"י מום א"כ סוף סוף אין בכור בזה"ז נשחט רק במום א"כ כל הבכורים שלנו נעשה בהם מום ולכך ל"ש לומר דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בכורים אין בהם מום קבוע ז"א דאדרבא רוב בכורים שלנו נעשין בעלי מומין. ובזה יומתק לנו דברי רש"י במשנה שפי' דבבכור בזה"ז מיירי וכו' והיינו דהי' קשה לו אי בבכור בזמן הבית איירי א"כ כמה בכורים נשחטים בלא מום א"כ שוב היום כל זמן שלא ידענו אם מום עובר או קבוע הוא כלך בתר רובא והוי חזקה דאתיא מחמת רובא והוי בחזקת תם ואף לר"י יהי' אסור מכח מוקצה ומוכח דבכה"ג אף לר"י אין רואין מומין וכמ"ש לקמן וכדמוכח ממה דפריך הש"ס מושוין לכך פרש"י דבכור בזה"ז איכו נשחט בלא מום ואדרבא רוב בכורים שלנו נעשה בהם מום לו יהא דנעשה אימתי שנעשה עכ"פ מום בא בהם לכך אף זה יתכן שהוי בו מום קבוע לכך מותר לראות מומו לכך לא הוי מוקצה לר"י אבל בכור שנולד הוא ומומו עמו זה אף לדידן עכ"פ בשעת לידה רוב נולדים בלי מום לכך שפיר הוי בזה בחזקת בכור תם מכח חזקה דאתיא מחמת רובא אבל לעיל פרש"י שפיר דאין כאן מתקן דלא הו"ל חזקת איסור, וכן הש"ס לס"ד דמשמע דאם לא הוי מוקצה לחצי שבת ח"ש דמותר היינו מכח דלגבי מתקן כיון דלאחר היתר החכם אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא החזקה טעות היתה לכך אין בזה מתקן דבשלמא בשאר בכור דבאמת הי' אסור קודם שנפל בו המום א"כ בהיתר זה מתקנו ממש מאיסור שהי' בו מעיקרא ובשעת ההיתר כראה כמתקן אבל כאן הרי לאחר ההיתר גלי מלתא למפרע דמעיקרא בטעות הי' לכך לא נראה כמתקן אך זה לגבי מתקן דהוי האיסור אחר הראי' בזה א"ש דלא כראה כמתקן כיון דאז מוכח דהחזקה מעיקרא טעות הוא אבל לגבי איסור מוקצה כיון דהוי קודם הראיית החכם שפיר נעשה מוקצה כיון דהוי בחזקת בכור תם דהוי חזקה דאתיא מכח רובא דלא הוי דעתי' עלוי' שיהי' מותר במום זה משא"כ בנולד בו מום אח"כ שפיר הוי דעתי' עלוי' כנ"ל. ויש להמתיק עוד יותר לפי דעת הראב"ד דלכך אין רואין מומין מכח דלמא לא יותר בזה וטילטלו שלא לצורך ולכך רש"י דלא ס"ל טעם זה וכן לר"י ודאי לא ס"ל כן היינו מטעם כיון דעיקר איסור טלטול זה הוי דרבנן א"כ הוי ספק דרבנן ולהקל ול"ש בזה לומר דהו"ל דשיל"מ או כדעת הצל"ח שלגבי טלטול ל"ש דשיל"מ לחומרא כמ"ש בכמה דוכתא בזה והובא סברא זו בפ"י ג"כ בר"פ א"צ או כמ"ש אני בחדושי דהיכי דצריך לשמחת יו"ט ממש כגון בבשר וכדומה לא אזלינן לחומרא בדבר שיל"מ לכך מותר לראות מומין ביו"ט אבל זה בנפל בו מום אח"כ דאז כיון דליכא רוב שפיר מותר לראות לכתחלה אבל בנולד מומו עמו כיון דהוי חזקה דאתיא מכח רובא דלא יהי' מום קבוע א"כ בחזקה ורובא אף בדרבנן הוי לחומרא לכך אסור לראות לכתחלה מכח שיבא לטלטלו שלא לצורך כסברת הראב"ד לכך שוב ראוי שיהי' מוקצה לר"י דלדידי' בחד מי יימר הוי מוקצה ולכך פרש"י בחזקת בכור תם כדי ליישב קושיא זו למה כאן יהי' מוקצה לר"י יותר מבנולד בו מום מעיו"ט וא"ש ודו"ק. ועפ"י הדברים הנ"ל הוי א"ש ליישב גם מה שהקשה המרש"א דלס"ד דאין מוקצה לחצי שבת מ"ש דלא קמ"ל אפי' בהי' כולד תם ביו"ט ואח"כ נעשה בו מום, והן אמת דלשיטת רש"י בלא"ה לק"מ וכן כתב הצל"ח רק לשיטת התוס' קשה זה, אך לפמ"ש א"ש די"ל אדרבא בנולד תם ואח"כ נעשה בו מום מותר לראותו לכתחלה לר"י כיון דבזה ל"ש חזקה דאתיא מכח רובא ולכך כיון דקתני ושוין שזה מן המוכן דוקא דעבד כפרש"י דבע"כ בדעבד קאמר ולכך נקט זה לדיוקא שבזה שניהם שוין דדעבד הוי מן המוכן ולכתחלה אסור לראות לשניהם ואי יתנה בנולד תם בזה אין שוין דהרי ר"י אף לכתחלה מתיר לכך נקט כולד מומו עמו דזה אף לר"י אין רואין לכתחלה מכח דהוי חזקה דאתיא מכח רובא לכך שוין בין לכתחלה בין בדעבד ודו"ק היטב. ועוד הי' נלפע"ד ליישב קושיות המרש"א לפמש"ל בחדושי די"ל דאיסור מוקצה אין יכול לחול בשעת חלות איסור בכור מקודם דאין איסור חל על איסור ואם חל הוי רק מכח תוס' איסור טלטול והיכי דמותר טלטול מכח שמחת יו"ט יש להתיר בזה אף באכילה ייעש"ל א"כ ה"נ י"ל דאדרבא בשלמא בנולד מומו עמו כיון דבזה אגלאי מלתא למפרע דמותר הי' מעיקרא א"כ חלה בו המוקצה תיכף וכיון שחל שוב לא פקע וה"א דיש מוקצה לחצי שבת לכך קמ"ל דמ"מ מותר. אבל בנולד תם ביו"ט ואח"כ בא בו מום א"כ בשעת שנולד לא חל בו איסור המוקצה דאין אחע"א, דאף דאיסור בת אחת שפיר חל היינו אם אין האיסורים תלוין זה בזה רק כ"א מצי חל בפ"ע אבל הכא במוקצה הרי א"א להיות מוקצה דהרי כל בהמה היתר הוא ועגל שנולד ביו"ט מותר א"כ לא נעשה מוקצה רק מכח איסור בכור א"כ בע"כ יש לאיסור בכור דין קדימה ונחשב הוא קודם ואין איסור מוקצה חל עליו ולכך ה"א דאדרבא בנולד תם ביו"ט מותר דבזה לא מבעיא אם מיירי לשמחת יו"ט כיון דטלטול מותר לשמחת יו"ט וכאן דלא מצי חל המוקצה רק מכח הטלטול לכך מותר הוא לשמחת יו"ט גם אף אם לא הוי לשמחת יו"ט כיון דאיסור טלטול קל מאיסור מוקצה ויש מ"ד דס"ל במס' שבת במוקצה לאכילה כר"י ובמוקצה לטלטל כר"ש ולכך ה"א דוקא לטלטל אין מוקצה לחצי שבת אבל לאכילה אפשר דיש מוקצה לחצי שבת, ולכך אף שכתבתי לעיל שם דבמוקצה דלאו דעתי' עלוי' ל"ש אין אחע"א דאם איסור בכור פקע חייל מוקצה מ"מ כאן א"ש דה"א דעכ"פ לענין מוקצה לחצי שבת דהרי יש דעות דבלא"ה בכל מוקצה אין מוקצה לחצי שבת ולכך אף למ"ד דיש מוקצה היינו רק אם חל כבר המוקצה אז שוב אף כשנפקע האיסור שוב לא פקע אבל אם בתחלה כשהי' האיסור שממנו נעשה מוקצה לא הי' אפשר למוקצה לחול שנימא כשפקע האיסור גופו ואז נפקע ממנו גם המוקצה לומר שהמוקצה דמעיקרא יחול עתה זה ודאי אין מוקצה לחצי שבת ולכך ה"א אדרבא דוקא בנולד כשהוא תם כיון דאז לא חל בי' המוקצה החמור לגבי אכילה דאין איסור חע"א ולכך אף כשאח"כ נעשה בו מום כל שלא הראה לחכם לא חל בו המוקצה כיון דיש לו חזקת איסור א"כ הוי כודאי איסור וכאלו הי' עדיין בכור ממש ולכך לא מצי חל בי' המוקצה להיות בי' מוקצה חמור לאכילה וכיון דלא חל אז שוב כשהותר עפ"י חכם ונסתלק ממנו גוף האיסור ואיסור מוקצה מעתה ממ"נ שיחול מוקצה מחדש זה ודאי אין מוקצה לחצי שבת לחול עתה והאיסור שמקודם לא הוי רק לטלטל או מכח מוסיף ודינו רק כמוקצה לטלטל ולכך זה מותר מכח שמחת יו"ט בם בכה"ג י"ל דאין מוקצה לחצי שבת לטלטל ולכך קמ"ל רבותא דאף בנולד מומו עמו כיון דהוי מעיקרא ספק ואין לו חזקת איסור א"כ גם מוקצה חל בי' מעיקרא דספק מוקצה ג"כ לחומרא כשל תורה כדמוכח בפ"ק במה דלא פריך לר' נחמן מספקה אסורה וכמ"ש התוס' ישינים ומהרש"א א"כ חל בי' המוקצה מעיקרא ומ"מ כשהותר פקע המוקצה ואין עוקצה לחצי שבת אף כה"ג והוי זה רבותא יתירא ודו"ק. ועיין בתוס' ד"ה גמרו בידי אדם שכתבו להדיא כן דלטלטול פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת והוא סיוע גדולה לדברינו הנ"ל ודו"ק היטב. והנה עוד הי' אפשר לומר דלכך הוי איסור בכור קדום די"ל דאיסור בכור חל משיצא רובו אבל איסור מוקצה כל זמן שלא יצא כולו לא מקצי דעתי' מני' די"ל אולי יהי' בו מום בהנשאר שיצא דאף דס"ל להש"ס כאן דנולד מומו עמו ג"כ הוי מוקצה י"ל חדא דאם הוי תכא בנולד תם וכו' ה"א דבנולד מומו עמו מבקרין לכתחלה ואף אם גם בזה לא אסיק אדעתי' והוי מוקצה י"ל היינו דוקא במום שאינו כיכר וגלוי לכל אבל במום הגלוי כגון חסרון אבר וכדומה בזה ודאי לא מקצה נפשיה מני' דגלוי לכל שזה הוי מום. והן אמת דהוי קשיא לי לפי פשוטו דמשמע דלכך פריך הש"ס דהוי מוקצה מכח דחשש אולי יהי' מום עובר א"כ הרי לפי מה דמשני דיתבי דייני התם בע"כ מיירי בלא מומחה דאי במומחה למ"ל דייני בחד סגי ובע"כ דמיירי בג' הדיוטות וא"כ הרי שלשה הדיוטות אין יכולין להתיר רק מום פשוט אבל לא מום שצריך הבחנה א"כ בע"כ כאן מיירי ממום פשוט ובזה מה פריך דהוי מוקצה הלא במום פשוט אף הוא אסיק אדעתי' שהוי מום קבוע ולמה יחשב מוקצה, בפרט לפי מה דהי' קשה לי למה משני באמת דיתבי דייני התם דהרי הם אין יכולין להתיר רק מום גלוי וחכם יכול להתיר הכל ולמה לא נקט דיתיב מומחה התם ועיין בתוס' מס' שבת פ"ג שם כתבו דלכך נקט חכם משום דחכם יכול להתיר הכל ולמה כאן לא נקט חכם. ולכך הי' נראה כיון דעיקר מוקצה בהבעלים תלוי א"כ הכא הבכור הוי בבית הבעלים או בבית הכהן והוא בעלים שלו וכיון דלא משני הש"ס כגון דיתבי דייני התם והתירוהו תיכף רק אמר סתם דיתבי דייני התם מוכח דאף שלא התירוהו מיד רק כיון שהם ראו מיד ג"כ הוי מוכן וקשה אכתי סוף סוף נהי דהם ראו המום מ"מ הבעלים לא ידעו מה בלבם אם נתכוונו לראותו להתירו או לא וסוף סוף הקצוהו הבעלים מדעתן דהא לא ידעו באם ראוהו או לא ולכך מסיק הש"ס כך דודאי במומחה כיון דהוא בקי בדינים א"כ יודעין הבעלים שהוא יודע הדין דאין רואין מומין ביו"ט לכתחלה אף בנולד במומו לכך חושש שפיר דלמא לא ראהו המומחה ומקצהו מדעתי' ואף דאח"כ נתברר שראהו שוב למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אסור ולכך צריך שישבו שם ג' הדיוטות ולכך בהם דמסתמא לאו דינא גמירי ואין יודעין שאין רואין מומין ביו"ט לכך עליהם אסקי הבעלים דעתייהו שלא יהיו נזהרים מלראות לכך דעתי' עלוי' ואינו מוקצה ולכך בעינן דוקא הדיוטות וממילא בעינן שיהיה מום שהם יכולין להתירו, ואין לדחות דברינו בזה דאף דאין הבעלים יודעין שראהו המומחה כיון דנודע אח"כ שראהו הוי כמו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירן בו ונודע להם אח"כ שהוא מותר דהוי מוקצה בטעות, אך ז"א דא"ב אף בלא יתבי דייני התם אם ראהו החכם אח"כ וגלי מלתא למפרע שהי' בו מום מעיקרא ושהי' מותר נימא דהוי מוקצה בטעות, אך בראה שרש"י במתק לשונו הרגיש בזה וכתב בד"ה מותר דכי אסקי' מעיקרא לא אקציה אלא לייבש והרי יבש והוכן מבעי"ו וכך פי' רב אחאי וכו' משמע דבא לומר דזה הוי כהכנה בתחלה דמתחלה לא אסחי' מני' רק לייבש והוי כאלו הכין אותו לשם כך לייבש ולכך נחשב הכנה שלא מדעת הכנה כיון דהוי כאלו הכינו מתחלה לכך אבל בדבר דליה בי' כהכנה תחלה ליה הכנה שלא מדעת הכנה ואף מוקצה שלא בטעות הוי מוקצה וא"כ לכך הוצרך לומר דוקא ביתבי דייני התם וכו' א"כ לפ"ז כיון דמיירי במום גלוי הדרא קושייתינו לדוכתא למה יהי' מוקצה מעיקרא אם הוי מום בלוי. אך כראה דודאי במום בלוי לא הוי מוקצה כלל רק מה דאמר דיתבי דייני התם מיירי במומחין ומה דמשני בלשון דייני היינו דודאי בחד מסחי הבעלים דעתייהו דחייש שמא לא ראהו המומחה כיון דלראותו בכונה אינו רשאי רק אם ראהו דרך מקרה א"כ חושש הוא אולי באמת לא ראהו ומסחי' דעתיה עני' אבל בדיתבי התם תלתא וכדומה לכך ברבים אסיק דעתי' דלא ימלט שאחד מהם לא יראהו דרך מקרה ולכך מידע ידע דמסתמא אחד מהם ודאי כראה לו מומו ולא מקצי נפשי' מני' ולכך בהיות כן הדר י"ל דמה דהוי מוקצה היינו רק במום אשר צריך מומחה והבחנה. אבל מום גלוי מידע ידעי ולא מקצי דעתי' כלל, ומה דלא משני הש"ס במום פשוט דלשון ומומו עמו משמע איזה מום שיהי' ולכך ניחא לי' טפי לתרץ ביתבי דייני התם. אבל בהיות כן א"כ חזרנו לדברינו שבשעת לידתו אף שיצא רובו לא מקצי נפשי' מניה דאולי יוולד בהנשאר מום גלוי וידוע ואינו דומה לאם כולד ואין בו מום גלוי בזה חושש אולי זה מום עובר אבל טרם לידתו שפיר מסיק דעתי' אולי יהי' בו מום גלוי ופשוט ולכך חל איסור בכור טרם איסור מוקצה ונהי דמכל מקום כשיצא רובו והוא נאסר מכח בכור תיכף הו"ל מוקצה מחמת איסור אך ז"א דכבר הוכחנו לעיל דבמוקצה מחמת איסור אמרינן ומגו דאתקן להא אתקן להא א"כ ה"כ נהי דהתרת החכם אינו דבר חדש ממש ע"מ ממנ"פ אם כלך לפי האמת מעיקרא לא נאסר ולאו מוקצה הוי רק דנימא דמ"מ כיון שלא התירו החכם נחשב איסור א"כ אם מניעת התרתו עושהו מוקצה ה"ה שוב כשמתיר נחשב מעשה ושייך בי' לומר מגו דאתקן להא אתקן להא ובפרט דאנן מיירינן כעת בנולד ביו"ט כשהוא תם ואח"כ כפל בו מום ודאי שייך מגו דאתקן וכו' א"כ ממ"נ למוקצה מחמת איסור מהני מגו רק למוקצה מכח דלאו דעתי' עלוי' דהוי איסור בפ"ע לא מהני מגו ומוקצה כזה לא נעשה רק ביציאת כולו וכבר חל האיסור בכור מקודם ואין אחע"א לכך לא חל רק לטלטל ולטלטל ודאי דאין מוקצה לחצי שבת כמ"ש התוס' ד"ה גמרו בידי אדם ולכך קמ"ל דאף בנולד מומו עמו דחל המוקצה תיכף ומיד והוי מוקצה לאכילה מ"מ פקע אח"כ המוקצה כשהתירו החכם דאין מוקצה לחצי שבת כלל אף לאכילה והוי רבותא מפי וא"ש. ודו"ק היטב בכל זה:
רש"י דיה אין זה מן המוכן אפילו דיעבד ומהשתא על כרחיך ושוין שאם כו' בדיעבד קאמר. הנה עיין במהרש"א מה שביאר כוונתו. אך צל"ע שדברי רש"י סתרי אהדדי דלעיל מניה ד"ה חכמים אומרים אין זה מן המוכן כתב רש"י איכא למימר דנולד הוא ומומו עמו דעבד קאמר לה א"כ לא כתב שזה מוכרח רק איכא למימר ועוד כתב יותר וקשיא לאביי דסייע לרבה מהך ולא כתב דהקושיא לרבה עצמו ובע"כ דלרבה לק"מ דנהי דברישא אפי' דעבד אסור מ"מ יתכן שבסיפא מותר אף לכתחלה ורק לאביי קשה דעכ"פ מוכח דברישא בכל ענין אסור דעבד א"כ מכח כ"ז מוכח דאין הכרח לפרש סיפא בדיעבד וכאן כתב רש"י דבע"כ סיפא בדיעבד קאמר וסתרי דבריו וצ"ע ועיימש"ל בש"ס לתרץ זה. בעזה"י מהדורא תנינא לסוגי' דבכור שכפל לבור במשנה בכור שכפל לבור וכו' ופירש"י בבכור בזה"ז איירי וכו'. הנה מה שכיון רש"י בזה ועיין בצל"ח מה שעמד בזה, והנה לכאורה הי' אפשר לומר דס"ל לרש"י דאין מוקצה בשל הקדש דומה למה דס"ל להרשב"א דאין מוקצה בשל ככרי מכח דאין הנכרי מקצה מדעת'' כלום כן ה"כ אין מוקצה בשל גבוה ודוקא בדבר שיש לו בעלים אז הבעלים מסיחין דעתי' מיני' ונחשב מוקצה אבל בשל הקדש דאין לו בעלים וההקדש לא מסחא דעתי' מכלום ולא שייך מוקצה בשל גבוה ולכך כיון דאמרינן בפ"ק דב"ק דמה דבכור תם ובע"מ מקדשין בו את האשה כפירש"י שם סתם בעלים דבכור הוא הכהן ייע"ש ומוקי לה התם הש"ס בבכור בזה"ז אבל בזמן הבית לא הוי של הכהן רק של גבוה ייע"ש א"כ אם הוי מיירי, בזמן הבית לא הוי נחשב מוקצה כלל והוי מותר אף בנולד בו מום ביו"ט לשחטו אבל כיון דמיירי בבכור בזה"ז דאז הוי הבכור של הבעלים היינו הכהנים אז שייך בי' מוקצה, מיהו אם כי נ"ל דין זה אמת דלא שייך מוקצה בשל הקדש פירש"י אי אפשר ליישב כן דקשה אדרבא כפרש באמת דמיירי בזמן הבית ובאמת לא הוי מוקצה ופליגי רק דרואין מומין ביו"ט דהרי השתא דמפרש רש"י דמיירי בבכור בזה"ז הוצרך רש"י לדחוקי בטעמא דר"י דהרי ס"ל מוקצה וא"כ קשה אדרבא נפרש באמת דמיירי בזמן הבית ולכך מה"ט לא הוי מוקצה. אך הוי כראה דהוי קשה לרש"י מה דפריך הש"ס אח"כ לשחטי' הא תם הוא ומהו פריך נימא דאתיא כמ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט רק דס"ל דהוי רק מדרבנן ומכח שמא ישהה כדס"ד בש"ס לעיל דף י"ז וא"כ כיון דעיקר איסורו שמא ישהה הוי ס"ד דתינח בכל הקרבנות אם כולם יהיו מותרין להקריבם ביו"ט אתי לשהוי אבל אם בכולם אסור לקרובי ביו"ט רק כשנפל לבור הוי ס"ד דמשום צער בע"ח יהי' מותר להעלותו ולהקריבו ביו"ט ובפרט אם עבר ואסקי' הוה ס"ד דאם נימא שלא יקריבנו חילל יו"ט במה שהעלהו בחכם אבל אם יקריבנו לא חילל יו"ט כי לצורך אסקי' והוי ס"ד דבכה"ג לא שייך שמא ישהא דהרי אין היתר לו רק כשנפל לבור ומחשב צעב"ח ולמה לא משני כן ואף אם ס"ל דנו"נ מדאורייתא אין קרבין ביו"ט עכ"פ קושיתו לא קשה די"ל דהוא גופא קמ"ל דהוי ס"ד דנו"נ דאין קרבין הוי רק מדרבנן ומכח גזירה דשמא ישהא וממילא הוי ראוי לומר דכשנפל לבור ומשום צעב"ח לא העמידו חז"ל דבריהם ובפרט דבכה"ג לא שייך שמא ישהא לכך קמ"ל דאעפ"כ לא ישחטנו מכח דמדאורייתא אין קרבין ביו"ט וכמו שמשמיענו בש"ס לעיל דף י"ז כן דאמר שם למ"ד נדרים וכו' אין קרבין לא תימא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו שמא ישהא אלא מדאורייתא כמי לא חזי כו' וא"כ נימא דגם במשנה קמ"ל כן לכך פירש"י דהמשנה בפ"כ בזה"ז מיירי והיינו כמ"ש בצל"ח כיון דר"י ור"ש בזה"ז היו לזה וודאי דמיירי בזה"ז ולכך פריך שפיר לשחטי' הא תם הוא וא"ש ודו"ק. והנה כעת נפנה ונראה ליישב קושית הפ"י מה שהקשה בד"ה א"ל ר"נ אבא תנא אם ביקרו מבוקר וכו' שהקשה לשיטת התוס' דס"ל כיון דאין רואין מומין לכתחילה ביו"ט ממילא כעשה מוקצה ואסור אפי' בדיעבד מכח מוקצה א"כ בנולד הוא ומומו עמו ממ"נ אם לא שייך בי' איסור ראיית מומין ביו"ט אפי' לכתחילה יהי' מותר ואם שייך בי' איסור ראיית מומין א"כ שוב יהי' מוקצה ואף דיעבד יהי' אסור והניח בצ"ע. ובאמת הוא קושיא חמורה. ואשר אני אחזה ליישב הוא עפ"י מה שהקשה הפ"י עוד בתוס' שתרצו דמטעם עוקצה אסר לה ר"ש כיון דאין רואין מומין ביו"ט נעשה מוקצה דדבריהם סתרי אהדדי דבדף ל"א כתבו דמוקצה מחמת איסור דרבנן כשנסתלק האיסור מותר ולא איתקצי לכולא יומא וא"כ ה"נ כשהתיר הבכור נסתלק האיסור ולמה יהי' אסור מכח מוקצה ייע"ש שהניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם בטבל כיון שנפרש ממנו התרומה כעשה חולין גמורין ואין בו איסור כלל לכך שפיר כתבו כשנסתלק האיסור מן העולם לא אמרינן אתקצי לכולא יומא אבל בכור אף שהותר ע"י מום עדיין קדושת בכור עליו לענין אם יהי' נמצא טרפה יהי' חןזר לאיסורו ונאסר בהכאה א"כ עדיין לא נסתלק האיסור מן העולם לכך נחשב מוקצה לכולי יוטא, ולפ"ז י"ל דלא מיבעיא לפי מה שנסתפקתי דהי' כראה לכאורה דמה דאמרינן בבכור בעל מום שאם נטרף אסור בהנאה זה הוי רק באם כולד תם ואח"כ נעשה בעל מום בזה כיון דכבר חלה עליו הקדושה נהי שאח"כ נולד בו מום מ"מ לא הותר רק לכהן ולא כשנטרף אבל בנולד ומומו עמו בזה כיון דלא חל עליו הקדושה מעולם דהרי בכור מיציאתו מרחם הוא קדום וכיון דנולד מומו עמו לא חל עליו קדושה כלל ובזה אף שנטרף דינו כחולין ולא בעי קבורה, והנה כעת לא מצאתי גלוי לדין זה ואם נימא דבכה"ג אף בנטרף לא בעי קבורה שפיר נסתלק האיסור לגמרי מהעולם ונחשב ליתי' בעולם ולכך אף דהוי תחלה מוקצה לא אתקצי לכולי יומא. מיהו אף אם לא נימא כן רק כפשוטו דאף בנולד הוא ומומו עמו נמי בעי קבורה כשנטרף מ"מ א"ש דהנה הש"ך ביו"ד סי' ש"ח הביא בשם מהרש"ל דאסור למכרו לעכו"ם בחייו שמא ימצא טרפה והש"ך חולק עליו כיון דקי"ל דנאבדה הריאה בלא בדיקה כשרה דאזלינן בתר רוב בהמות א"כ ה"כ מותר למכרו לנכרי ייע"ש ולפע"ד א"ש דברי מהרש"ל כיון דקי"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ בשלמא בבהמת חולין דאף אם נטרפה אינו אסור רק מכח טריפות ולא מכח אמ"ה והרי קי"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ ליכא כאן חזקת איסור רק המיעוט לחוש שמא נטרפה לכך אזלינן בתר רובא דרוב בהמות כשרות הם אבל בבכור הרי קודם שנולד בו מום הוי אסור מכח קדושת בכור רק כשהומם ניתר והרי אם נטרף כמי אסור מכח קדושת בכור דלא הותר ע"י המום רק לכהן ולא לנכרי וכלבים וא"כ אם נטרף נאסר מכח איסור בכור דמעיקרא והוי חד איסורא לכך שפיר ראוי לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"ש דברי מהרש"ל דבכה"ג ראוי לחוש שמא יהי' נטרף, ולפ"ז היינו דווקא בהי' תם ואח"כ נעשה בע"מ דבזה הי"ל חזקת איסור ולכך אסור למכרו לנכרי דיש לחוש שמא טריפה הוא אבל בנולד הוא ומומו עמו דלא הו"ל חזקת איסור מעולם בזה ודאי הדין עם הש"ך דמותר למכרו לנכרי ואין לחוש לטריפה כיון דרוב בהמות כשרות. ולפ"ז מיושבין דברי התוס' די"ל דלכך יש בזה איסור מוקצה ולא נחשב נסתלק האיסור מן העולם דהרי ראוי לחוש שמא טריפה הוא ולכך אסור למכרו לנכרי מכח שמא ימצא טרפה ויהי' עליו קדושת בכור לכך לא נסתלק האיסור מן העולם ולזה אתקצי לכולי יומא אבל בנולד הוא ומומו עמו כיון דמותר למכרו לנכרי ולא חיישינן לטרפות א"כ נחשב נסתלק האיסור מן העולם דהרי דינו כחולין ממש ומותר למכרו לנכרי וגם לא חיישינן לשמא יוולד בו טרפות א"כ הוי כאנן סהדי דבודאי יהי' כשר א"כ חלף הלך לו האיסור וליתי' בעולם שוב מה בכך דאין רואין מומין ביו"ט מ"מ כיון שכבר הותר הלך לו המוקצה כיון דהאיסור ליתי' בעולם וא"ש ומיושבין קושיות הפ"י על נכון ודו"ק היטב:
בתוס' ד"ה בכור שנפל לבור וכו' ולפ"ה משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחלה הא דיעבד שפיר דמי וכו'. עיין במהרש"א מה שתמה עליהם דהרי אדרבה ברש"י דידן מפורש להיפך דאף בדיעבד אינו מותר ייע"ש ולפענ"ד לק"מ דשני ענייני דיעבד יש דיש דיעבד דכבר עבר והתירו אבל עדיין לא נשחט ויש דיעבד שני שכבר נשחט ולכך הנה רש"י מיירי לענין דיעבד שכבר התירו אבל לעולם עדיין לא נשחט בזה ס"ל דאף בדיעבד אסור כיון דמיירי בלא נשחט עדיין וכן מורה לשונו באמת אבל אם כבר נשחט ודאי דמותר ואין ראוי לאסרו לחייבו קבורה עבור זה אבל לטעם מוקצה ודאי ראוי לאסרו אף כשכבר נשחט ומזה מיירי התוס' מענין דיעבד שכבר נשחטו וז"ב ונכון לפענ"ד. ויש להסביר הענין יותר די"ל דודאי איסור מוקצה ואיסור ראיית מומין ביו"ט שוין דתרוויהו דרבנן רק הכלל כך הוא דעבור ראיית מומין נהי דאסור אף בדיעבד וראוי לומר בי' דאי עביד לא מהני ואין התרתו היתר כמ"ש רש"י מ"מ אין ראוי רק לאסרו ביומו ולא איחור עולמית ולכך בשלמא כשעדיין לא נשחט אז שפיר אמרינן דאין התרתו היתר ואעפ"כ לא נאסר עולמית דהרי אפשר שיראהו למחר ויתירנו שנית אבל אם כבר נשחט א"כ כיון דקי"ל השוחט את הבכור עד שלא הראהו לחכם צריך קבורה ונאסר עולמית וא"כ אם נימא דאין התרתו היתר יהי' נאסר עולמית זה אין ראוי לקנסו עבור [איסור] דרבנן ולכך ראוי להיות מותר בדיעבד וכיון דהוי התרתו היתר מה לי יו"ט מה לי חול ובפרט אם נאסרו ביו"ט ונתירנו בחול הוי תרתי דסתרי אהדדי וכחוכא ואטלולא לכך ראוי לומר דגם ביו"ט מותר בדיעבד כשכבר נשחט אבל משום מוקצה אף אם נאסרו ביו"ט אף כשכבר נשחט מ"מ בחול יהי' מותר דבחול לא שייך מוקצה וא"כ כיון דלא יהי' איסורו עולמית ולכך כיון דבדיעבד אסור אף כשכבר נשחט אסור וא"ש ודו"ק. והנה בזה י"ל גם שיטת רש"י וי"ל פרפרת אחת דבזה פליגי רש"י ותוס' דהנה בבכור שנשחט שלא עפ"י מומחה יש פלוגתא במשנה ר"י מתיר ור"מ אוסר והנה רוב הפוסקים פסקו כר"מ ובטור הביא יש דיעות שפוסקים כר"י והנה י"ל דבזה יהיו מחולקים רש"י ותוס' דרש"י יסבור דקי"ל כר"י דמותר בדיעבד וא"כ שוב י"ל דמטעם איסור ראיית מומין לבד הוא ואף דלשון אינו מן המוכן משמע אף בדעבד כשכבר נשחט אין התרתו היתר מ"מ א"ש דהרי סוף סוף לא יהי' נאסר עולמית דהרי למחר אפשר להראותו מחדש לחכם ויתירנו אף שהוא אחר השחיטה לכך פירש"י שפיר דאין התרתו היתר אבל התוס' ס"ל כדעת רוב הפוסקים דקי"ל כר"מ דאסור לגמרי כשנשחט שלא עפ"י מומחה וא"כ אם נימא דאין התרתו היתר יהי' אסור עולמית כשכבר נשחט ולאסרו עולמית עבור איסור זה ודאי דאין ראוי ולאסרו ביו"ט ולהתירו למחר אי אפשר דהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא דממ"נ אם התרתו היתר יותר אף ביו"ט ואם אין התרתו היתר יותסר אף בחול לכך כתבו דמשום אין רואין הי' ראוי להיות מותר בדיעבד כשכבר נשחט לכך כתבו דהוי מטעם מוקצה לכך בזה אין איסורו רק ביו"ט ולא בחול וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעז"ה:
והנה בסוגיא זו הי' ראוי להאריך יותר אלא מחמת שרפת אש שהי' בשנה זו (שנת תקצ"ה) ר"ל לא עיינתי בה רק כשעה חדא ד' יזכני בזמן אחר לבאר בזה:
מהדורא תליתאי לסוגיא דבכור שנפל לבור בשנת תרי"ג קודם שבועות:
בתוס' ד"ה בכור שנפל לבור וכו' וקשה דאין זה מן המוכן משמע דאפי' ביקרו חכם כיון דלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר"ש ולפ"ה משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחילה הא דיעבד ש"ד וכו' הנה הכל תמהו על התוס' דהרי ברש"י מבואר דאפי' בדיעבד לא מהני ולפע"ד נראה לומר כך דהנה הפ"י הקשה דלמה בזה אף בדיעבד לא מהני ובטבל אמרינן בפ"ג דשבת דאם עבר ותיקנו מתוקן. ולפע"ד כראה לומר בזה דהנה כיון דרבא ס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין בסמ"ע סי' ר"ח דאף בדרבנן הוי כן והנה הקשיתי בספר החיים סי' ש"ח למה מעשר בשבת בשוגג יאכל ובטבל אם עבר ותקנו מתוקן ומ"ט לא נימא עביד לא מהני, והנה שם כתבתי ראי' להשיך דבהיתר בזמן איסור לא אמרינן עביד לא מהכי. וכעת כראה כך דהנה קיי"ל דתרומה נטלת במחשבה ולפ"ז לא מבעיא אי נימא דמה דאין מפרישין בשבת ויו"ט היינו במעשה אבל במחשבה מותר דהרי קי"ל הרהור בדברי חול מותר ודאי דהוי א"ש דדוקא במה דבעי מעשה או דיבור בזה אמרינן עביד לא מהני כדמוכח בתמורה דגם בתמורה לולי דגלי קרא הוי אמרינן דלא מהני אף דהוי רק בדיבור אבל במה דדי במחשבה נהי דדבור אסור מ"מ כיון דאף אם הי' במחשבה היה מהני דומה למ"ש התוס' בצורם אוזן בכור דלא שייך עביד לא מהני כיון דאף אם הי' נעשה ממילא מהני כן ה"כ כיון דהוי די במחשבה ומהני לא אמרינן עביד לא מהני, ואף גם אם נימא דגם במחשבה אסור לתרום מ"מ נראה דהך כללא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא הוי רק במה דהוי מעשה או דיבור אבל במה דהוי במחשבה אף דהוי אסור לעשות מ"מ בזה כיון דאינו מעשה רק דיבור מ"מ אם עשה במחשבה מהני וכיון דאם הוי עושה כן במחשבה היה מהני שוב אף אם עשה בדיבור כמי מהני דדל מהכא הדיבור די במחשבה ולכך אמרינן בטבל אם עבר ותקנו מתוקן, ומה דמעשר בשבת בשוגג יאכל אף דמעשר לא שייך במחשבה י"ל באמת דבשוגג לא שייך אי עביד לא מהני רק במזיד ובטבל דאמרינן דאם עבר ותקנו מתוקן דמשמע אפי' במזיד היינו מכח דתרומה שאני דדי במחשבה כנ"ל. ולפ"ז תינח טבל אבל התרת בכור כיון דבזה בעינן דבור שיתיר לו החכם בפירוש א"כ בזה ראוי לומר אי עביד לא מהני. ובפרט דבשלמא בטבל עיקר תקונו די במחשבה אבל בבכור עיקר התרו הוי במעשה ע"י המום והמום כמי אינו מותר רק ע"י התרת חכם וזה בלא זה אי אפשר א"כ אם אינו רשאי להתיר ועבר והתיר ראוי לומר אי עביד לא מהני והוי כאלו לא עשה בו מום ואינו דומה לצורם אוזן בכור דעביד מהני מכח דאפשר ממילא היינו דהתם היתר דחכם מותר להתירו ואין איסורו רק מכח המעשה והמעשה כיון דאפשר ממילא לא שייך עביד לא מהני אבל כאן דהיתר החכם הוי איסור והיתר החכם א"א ממילא לכך ראוי לומר בי' עביד לא מהני וא"ש דכוונת רש"י הוא לפי מה דס"ל לרש"י דקי"ל כרבא דעביד לא מהני לכך שפיר דייק רש"י דאין התרתו היתר נראה כוונתו כן דאין ההיתר היתר מכח עביד לא מהני וא"כ תינח לרבא אבל לאביי דס"ל עביד מהני ראוי להיות בדיעבד מותר דבזה נשאר הקושיא מ"ש מטבל וזה הוי כוונת התוס' דלפ"ה ג"כ ראוי להיות בדיעבד מותר למ"ד אי עביד מהני וקשה מן המשנה לאביי ולמה לא פריך בתמורה שם לאביי מהך משנה דמוכח דאפי' בדרבנן עביד לא מהני מכ"ש בשל תורה וא"ש דברי התוס' ודו"ק. ועי' לקמן סוף סוגיא זו מ"ש לבאר זה יותר בעזה"י:
ומה שהקשה הפ"י הרי דעת התוס' בפרק המביא דבשביל איסור דרבנן לא אמרינן אתקצי לכולא יומא כיון דאין המוקצה בעולם ולמה כאן יהי' אסור באמת לק"מ דהתוס' מיירי היכא דאינו אסור רק מכח מוקצה דרבנן בזה כיון דנסתלק האיסור הוי כלא היה מוקצה מעולם אבל כאן עיקר איסורו הוי מן התורה מכח איסור בכור וא"כ עיקר האיסור מוקצה הוי מכח איסור הבכור רק דבלא זה הי' אפשר שחכם יתירו אבל כיון דחכמים אסרוהו להתיר שוב הוי מוקצה מכח דאורייתא מכח איסור לכך נחשב זה כמוקצה מכח איסור תורה וק"ל. והנה קשה לי לשיטת התוס' דהוי מוקצה לר"ש מהו פריך הש"ס לר"נ מדתני תלתא בבי ומה קושיא דלמא מיירי הך בבא בליכא חכם להתירו ובשאר בכור שנולד בו מום הוי עכ"פ מוקצה מכח מי יימר דמזדקק לי' חכם כיון דיש לו חזקת איסור וספק אם יתירנו החכם לכך מכח ספק מסח דעתי' מיני' אבל זה כיון דנולד הוא ומומו עמו ואין לו חזקת איסור לכך סומך ע"ז דודאי יזדקק לו החכם ואינו מוקצה אף טרם שראהו החכם, שהרי הצל"ח הקשה דבכל נפל בו מום ביו"ט נימא כיון דאיתקן להא להיות מותר להדיוט איתקן כמי להא רק דתירץ דהרי אוסר בזה עצמו לגבוה וא"כ תינח בכל בכור אבל בנולד ביו"ט י"ל כיון דמתיר עצמו בשחיטה עכ"פ איתקן כמי להא לסלק ממנו המוקצה ואף דהי' מוכן בלא"ה אגב אמו מ"מ לבדו הוי אסור בשחיטה ועתה מותר הוא לבדו בשחיטה והש"ס לא קאמר לעיל דף ו' רק דבעגל איכא עוד מעלה דמוכן אגב אמו אבל מ"מ מתיר בשחיטה כמי איכא אך אם לא הי' בו מום לא שייך לומר בלידתו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דהרי כנגד זה אוסר עצמו באכילה משום בכור ובמעי אמו הי' מותר וא"כ הלידה גורמת איסור ג"כ ומה חזית דכלך בתר היתר כלך בתר האיסור אבל בנולד ומומו עמו כיון דעכ"פ י"ל דהוי מום, א"כ ההיתר הוי ודאי דמתיר עצמו בשחיטה והאיסור ספק לכך שוב אזלינן בתר צד היתר ואמרינן מגו דאתקן להא איתקן נמי להא ואינו מוקצה אף בלא ראהו החכם וכ"מ לענין טלטול וכדומה ומיירי בליכא חכם להתירו. ולכך תנא לי' לבבא בפ"ע דבשאר בכור רק אם בקרו מבוקר אבל כל זמן דלא בקרו הוי מוקצה רק כשעבר המוקצה מותר וכדעת התוס' שהמביא דמחמת איסור דרבנן אם עבר המוקצה מותר ובתרי מי יימר כגון דנפל בו מום ביו"ט בזה אף דעבר המוקצה אסור לר"ש ובחד מי יימר כגון בנולד בו מום מעיו"ט מודה דבדיעבד מותר אם עבר המוקצה אבל קודם שהותר הוי מוקצה ובנולד הוא ומומו עתו אף בלא הותר אינו מוקצה ובע"כ מוכח כפירש"י דר"ש ל"ל מוקצה ודו"ק:
גמ' א"ה לא ישחוט לא יעלה וישחוט מבעיא לי' לא צריכא דעבר ואסקי' ס"ד לשחטי' קמ"ל והא תם הוא וכו'. קשה לי מהו פריך הרי קיי"ל דבכור אינו ניתר רק עפ"י מומחה רק במקום דליכא מומחה מתירין ג"כ ג' בני הכנסת ולפ"ז נימא כוונת המשנה כך דהרי בפ"ק דגיטין משני הש"ס רוב בקיאין הם ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ייע"ש מוכח דיש חילוק בין רוב ובין סתם ספרי דדייני דברוב יש מיעוט דאין בקיאין ובסתם מגמר גמירי אפי' מיעוטא ליכא וא"כ ה"כ נימא כן דמומחה הוי סתמא בקי ואפי' מיעוט להיפך ליכא אבל בני הכנסת נהי דרוב בקיאין הם מ"מ מיעוטא אין בקיאין וא"כ הרי הר"ן בחולין כתב בפ"ג גבי אין לוקחין ביצים מן הנכרים דהיכי דמצטרפין שני מיעוטין איתרע הרוב והוי מע"מ ייע"ש וא"כ ה"נ הרי ביו"ט בלא"ה יש לחוש שמא הוא טריפה רק דאזלינן אחר הרוב דרוב כשירות הם וא"כ תינח בעלמא אבל בבכור אם נתירו עפ"י ג' בה"כ א"כ הוי תרי מיעוטי שמא אין בקיאין ולאו מום הוא וא"ת דהם בקיאין דלמא הוי טריפה ובשלמא אם כבר הותר בחול אז כיון דכבר חלה הוראתם והי' מותר לשחטו דהוי רק חד רוב שוב כיון דהותר הותר אף ביו"ט אבל אם הוי כן ביו"ט קמ"ל שפיר ירד מומחה ויראה אם מותר לשחטו ואם לאו דליכא מומחה אף דהורו ג' בה"כ אף דכבר אסקוהו ועשו מעשה על פיהם מ"ע לא ישחוט בצירוף חשש שמא יהי' טריפה וצע"ג. ועיין לקמן ד"ה דיתבי דייני התם לתרץ זה:
מ' אמר אביי כוותי' דרבה ב"ר הונא מסתברא וכו'. קשה לי מהו ראי' הרי י"ל הברייתא מיירי בדיתבי דיייני ההם ואז כיון דלא חל עלי' שם איסור מעולם שעה אחת לא נראה כמתקן לכך מבקרין לכתחילה אבל רבה ב"ר הונא כיון דהוא אמורא ואמורא צריך לפרש דבריו ותנא א"צ לפרש דבריו עיין בט"ז הל' מליחה סי' ס"ט וא"כ בשלמא הברייתא שפיר י"ל דמיירי ביתבי דייני התם אבל רבה ב"ר הונא דהוא אמורא מדלא פירש ביתבי דייני התם מוכח דס"ל בכל ענין אפילו בלא יתבי התם מותר וס"ל דאין מוקצה לח"ש ואעפ"כ ס"ל דמבקרין לכתחילה וע"ז שפיר אמר ר"נ דבכה"ג דלא יתבי דייני התם כיון דחל עליו שם איסור שעה אחת שוב אם יתירו אח"כ הוי כמתקן לכך בזה שפיר תנא אבא אם בקרו מבוקר אבל לכתחילה לא ומה ראי' מזה דלא כר"נ וצ"ע:
גם קשה לי על ר"נ דמה הקשה לרבה אבא תכא אם בקרו מבוקר ואת אמרת מבקרין לכתחילה דלמא כך הרי הפוסקים מחולקין עם רש"י אם מחזקינן מאיסור לאיסור או לא והנה בילדותי כתבתי בתשובה ואח"כ מצאתי גם בתשובת בית אפרים כן דזה הוי פלוגתא בש"ס פ"ק דחולין דף י' במה דאמר ר"א בן אנטיגניס דהוא נבילה ואסורה באכילה במתניתא תנא דהוא נבילה ומטמאה במשא ומפרש שם בש"ס דפליגי בדרב הונא מ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה ל"א והיינו דפליגי בזה דמ"ס בחזקת טומאה לא אמרינן ס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ומ"ס בחזקת טומאה כמי אמרינן ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור, וא"כ לפ"ז מה הקשה לו ר"נ הרי י"ל דזה נמי תליא בזה דרבה ס"ל כר"א בן אנטיגנוס דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ אין כאן חזקת איסור כיון דנולד ומומו עמו ואדרבא במעי עמו הו"ל חזקה היתר ולכך כיון דעכ"פ אן לו חזקת איסור לכך לא נראה כמתקן לכך מבקרין לכתחילה ומה דאבא תנא הך מתניתא הוי כמתניתא דחולין דמטמאה במשא וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וממילא הוי כאן חזקת איסור בכור מכח חזקת אבר מן החי וכיון דהוי בחזקת איסור סור הוי כודאי איסור ולכך המתירו הוי כמתקן לכך תבא רק אם בקרו מבוקר והרי רש"י פירש להדיא ד"ה ושוין דלכך מותר שלא הי' לו חזקת איסור מעולם ולמ"ד מחזיקין מאיסור לאיסור הרי יש לו חזקת איסור לכך אסור לכתחלה וצ"ע גם בזה:
בפרש"י ד"ה ושוין שאם כולד הוא וכו' וכדמוקי לה לקמן בדיתבי דייני התם. הנה הצליח הקשה למה פירש"י כן הרי זה לא אמר רק לדחות הראי' דאין מוקצה לח"ש אבל אנן דקיי"ל אין מוקצה לח"ש ל"ל דיתבי דייני התם ייע"ש. ולפע"ד נראה לומר דהנה התוס' לעיל דף ו' ע"ב ד"ה עגל שנולד ביו"ט הקשו דמ"מ הוי כולד כמו ביצה ותרצו דנולד לא הוי רק בדבר מאכל ולא בבע"ח ייע"ש ולכאורה מחוסר טעם למה יהי' בע"ח עדיפי משאר מאכל אך נראה דכוונתם מכח דמתיר עצמו בשחיטה ונהי דרב לא ס"ל הך סברא דמתיר עצמו היינו לגבי איסור מוקצה דחל עליו האיסור קודם שהותר בשחיטה להיות בכח היתר שחיטה לבטל האיסור שכבר חל זה לא אמרינן אבל באיסור כולד כיון דזה לא סל עד שנולד ואז תיכף מתיר עצמו בשחיטה כדי שלא יחול עליו איסור נולד מודה רב דמהני זה מה דמתיר עצמו בשחיטה וז"ב בסברא. ולפ"ז בכור שנולד ביו"ט כיון דתחלה הוי אסור לשחטו טו מכח דהשחיטה הוי כמו מום ואסיר להטיל בו מום וכדמוכח בתוס' דשחיטה הוי כמו מום וא"כ כיון דתחלה אסור לשחטו נהי דכפל בו מום אח"כ שוב הוי אסור מכח בולד כיון דהאיסור נולד כבר חל ואף דאין מוקצה לחצי שבת י"ל דנולד חמור ולא מהני מה דהוי לחצי שבת ובפרט כל נולד הוי לחצי שבת ואסור ואף לשמואל דס"ל דמגו דמתיר עצמו בשחיטה מהני אף לסלק צה שכבר חל מ"מ י"ל למעט בפלוגתא עדיף ולנולד שכבר חל האיסור לא מהני ההיתר שחיטה אח"כ. ולפ"ז א"ש כיון דבע"כ הך ושוין שאם כולד הוא ומומו עמו מיירי בנולד ביו"ט מדקאמר ושוין והרי פלוגתתם בברייתא הוי רק בנפל בו מום ביו"ט א"כ ממילא הך ושוין מיירי כמי בנולד ביו"ט וא"כ הרי הוי נולד ומוכרח רש"י לפרש דייתבי דייני התם ולא חל עליו איסור כולד כלל דהוי מתיר עצמו בשחיטה מיד והש"ס דהוי ס"ד דלא מיירי ביתבי דייני התם אזיל למ"ד בפ"ק דביצה דמאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד א"כ אינו חמור נולד ממוקצה א"כ לשמואל וקיי"ל כן דבמוקצה אף דכבר חל מהני מגו דמתיר עצמו בשחיטה ה"ה בנולד וא"כ אף אם התירוהו אח"כ אזיל לי' איסור כולד אבל רש"י ס"ל להלכתא כמ"ד דנולד חמור ומ"ד דל"ל מוקצה מודה בנולד לכך הוכרח רש"י לפרש בדיתבי דייני התם דאל"כ אסור מכח כולד ואף מאן דמתיר באפרוח מודה בנולד דלמעט בפלוגתא עדיף וכן הובא ברמ"א סי' תצ"ה דיעה זו דנולד חמור ממוקצה וכן יהי' שיטת רש"י וא"ש ודו"ק
גמ' אלא דנפל בי' מום עובר מעיו"ט והשתא הו"ל מום קבוע מה"ד דדעתי' עלוי' וכו'. לכאורה אין לו הבנה דמה בכך למה במה דהוי בי' כבר מום עובר יהי' טפי דעתי' עלוי' שיהי' בו מום קבוע וכי מחוייב או הסדר שיהי' נמשך זה מכח זה. ולכך כראה לי דמזה יהי' מוכח דין חדש דהנה בסי' שי"ג ביו"ד מבואר דאם הי' בו מום עובר מדין תורה מותר להטיל בו מום קבוע רק חכמים אסרוהו ולפ"ז נראה דנהי דחכמים אסרוהו היינו לעשות מום בידים אבל ע"י גרמא מותר דדוקא להטיל בו מום בידים אסרו אבל גרמא נהי דאסור מן התורה היינו באין בו מום עובר אבל ביש בו מום עובר כיון דמה"ת מותר להטיל בו אפילו בידים נהי דחז"ל אסרוהו היינו בידים אבל ע"י גרמא מותר, מיהו נהי דמותר ע"י גרמא היינו בחול אבל ביו"ט וודאי אסור אפי' ע"י גרמא דבזה ודאי הוי כמתקן דנהי דר"י ס"ל דרואין מומין ביו"ט היינו לראות בלבד אבל להטיל בו מום ע"י גרמא ודאי הוי כמתקן וז"ש בש"ס דכיון דהוי בו מום עובר והשתא הוי לי' קבוע מה"ד דעתי' עלי' כיון דמותר לעשות לו מום ע"י גרמא קמ"ל כיון דעכ"פ ביו"ט אסור לעשות בו מום הוי מוקצה וא"ש. והנה בזה י"ל דברי רש"י בהמשנה דמיירי בבכור בזה"ז ומנ"ל כן דלמא מיירי אף בזמן הבית ועיין בצל"ח ובחדושינו מכבר ולפמ"ש עתה א"ש די"ל דס"ל לרש"י דודאי בזמן הבית הוי אסור בי' גרמא אף דהוי בי' מום עובר אסור להטיל בו מום קבוע אך בזה"ז כיון דליכא בית ומצוה להשתתף עם הנכרי כדי לפטור בזה לא העמידו חז"ל דבריהם ואוקמוהו אדין תורה דמותר בכה"ג ע"י גרמא ולכך כיון דמסיק הש"ס דבע"כ הי' בו מום עובר תחלה וס"ד דדעתי' עלוי' בע"כ מיירי בזה"ז ודו"ק היטב:
גמ' פשיטא הא תם הוא. קשה לי מהו פריך נימא דמיירי בזמן הבית וס"ל נדרים ונדבות קרבים ביו"ט ומיירי בנפל מעיו"ט לבור ולכך אם היי בו מום דמאתמול דעתי' עלוי' שהי' דעתי' שיפול בו מום אבל אם אין בו מום ואינו ראוי רק לגבוה והרי לגבוה אסח דעתי' מיני' עד שיקריבנו לכך נשאר מוקצה והרי אמרינן בפ"ק דף ו' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים מכח דמה דחזי לאיניש לא שדי לי' לכלבים א"כ מכ"ש דמה דמוכן להדיוט אינו מוכן לגבוה דהרי מה דראוי לו כגון דנפל בו מום אינו ראוי לגבוה א"כ מה דמוכן להדיוט אינו מוכן לגבוה, אך באמת א"ש דהרי אמרינן בפ"ג דפסחים דף מ"ח דמוקצה מותר לגבוה. אך אעפ"כ קשה דמ"ש שם דמוקצה מותר לגבוה היינו בעולה של חובת היום וכדומה אבל נדרים ונדבות למ"ד דקרבים ביו"ט היינו מפני שיש בהם צורך הדיוט ג"כ זה ודאי אסור מכח מוקצה להדיוט וא"כ ממ"נ מצד גבוה אסור דהרי לכם ולא לגבוה ואם מצר הדיוט הרי הוי מוקצה וא"כ ממ"נ מוקצה הוי דדעתו הוי שיפול בו מום ומוכן להדיוט לא הוי מוכן לגבוה ומטעם גבוה אינו מותר כיון דעכ"פ לו אסור באכילה הוי לכם ולא לגבוה גם ממעט באכילתו ומביא לידי פסול ומהו פריך וצ"ע:
גמ' וליפלגו ברואין מומין דעלמא. קשה לי מהו פריך הרי קיי"ל בנפולה בעינן הלכה או שהתה מעת לעת וא"כ אם הוי אמינא דיפלגו ברואין מומין דעלמא הוי סיד דדוקא במומין דעלמא פליגי ומתיר ר"י מכת שמחת יו"ט כמו דהתירו כמה דברים מכח שמחת יו"פי וא"כ תינח בעלמא אם יתירנו יהי' מותר בודאי אז מותר מכח שמחת יו"ט אבל בנפלה לבור הרי אף אם יתירנו אפשר כשיעלהו לא יהי' הולך יפה ויצטרך לשהות מעל"ע א"כ שוב יהי' לאחר יו"ט ולכך בכה"ג י"ל דמודה ר"י דאין רואין מומין ביו"ט דהוי כמתקן ולא יומשך מזה שמחת יו"ט לכך קמ"ל בזה דאף בזה רואין מומין לר"י ומתו פריך וצ"ע בזה:
גמ' בדיתבי דייני התם. קשה לי למ"ל לשינויא דחיקא לומר דהתם יתבי דייני וראו לידת הבכור טפי הו"ל לתרץ כך דהרי הר"ש הקשה הובא בט"ז יו"ד סי' י"ח דלמה כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו ולמה בטריפה יכול לראות בעצמו ותירץ באיתחזק איסורא שאני וא"כ בנולד הוא ומומו עמו דלא איתחזק איסורא יכול לראות לנפשו וא"כ לוקמא בצורבא מרבנן דראה בעצמו המום שהוא מותר ולמ"ל דיתבי דייני התם. גם קשה לי מהו פריך ר"נ לרבה בר"ה דאבא תכא אם בקרו מבוקר ואתה אומר מבקרין לכתחילה ומה הקשה נימא דאבא תנא מיירי באינו צורבא מרבנן דצריך שאחרים יתירו לו ולהם אי אפשר בשתיקה רק בדבור שיאמרו מותר לכך אסור לכתחלה דנראה כדן את הדין אבל רבה מיירי באם הוא עצמו צורבא מרבנן דמותר לראות בעצמו ובזה א"צ אמירה רק בשתיקה די אם רואה דהוי מום בזה אינו נראה כדן את הדין לכך מבקרין לכתחלה. ואם כאמר דהוי קשה לו מ"ש מבקרין לשון רבים דמשמע ע"י ג' בה"כ ומוכח דמיירי ע"י אחרים ובזה הי' מיושב מה שהקשיתי לעיל ד"ה א"ה לא ישחוט לא יעלה וישחוט מבעיא לי' וכו' והקשיתי דמהו פריך נימא דכוונת המשנה דביו"ט בעינן דוקא מומחה ולא סגי בג' הדיוטות מכח דמצטרפין ב' מיעוטין דלמא טועין ודלמא טריפה הוא ייע"ש ולפי הנ"ל הוי א"ש די"ל דהוי קשה לו בלשון רבה דאמר מבקרין לשון רבים משמע דדי בזה בג' הדיוטות ובזה אין חילוק בין מומו עמו או נולד בו מום אח"כ סוף סוף נצרף ב' מיעוטים להדדי ובע"כ דלא חיישינן לזה וא"ש אך בהיות כן קשה להיפוך מה קאמר הש"ס כוותי' דרבה מסתברא מדתכא תלתא בבא וכו' ומה ראי' דלמא הברייתא מיירי באם הוא עצמו צורבא מרבנן אז הוי מן המוכן לכתחלה כיון דלא בעי דיבור אבל רבה דמיירי מאם אחרים מבקרין אז אסור לכתחלה דנראה כדן את הדין וצ"ע. וליישב זה נקדים לפרש בעזהש"י לשון הירושלמי בסוגיא זו וז"ל שם בפ"ג הלכה ד' בכור שנפל לבור וכו' מחלפא שיטתי' דר"י דתנינן תמן ר"י אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והכא אמר הכין ר' יהודא כדעתי' דר"י אמר אין המומחה תורה ר' הונא בשם ראב"א דר' יהודא הוא דר"י עביד ראיית בכור כראיית טריפה כמה דאת אמר רואין את הטריפה ביו"ט דכוותה רואין את הבכור ביו"ט עכ"ל לעניינינו, והנה הירושלמי הזה אינו מובן והק"ע פירש פירוש דחוק מאד מ"ש אין המומחה תורה דהכוונה רק די בג' הדיוטות דמה בכך דמה ענין לקושיתו דפריך דהוי מוקצה, ודוחק לומר דכוונתו ע"פ דרך הש"ס דשבת דף מ"ו דמחלק שם בין נדרים דאם לא מזדקק לי' חכם סני לי' בג' הדיוטות אבל בבכור בעינן חכם ומי יימר דמזדקק לי' חכם ולכך אמר דלר"י דס"ל דדי בב' הדיוטות לא שייך מי יימר, אך זה דוחק לומר דדי לר"י ג' הדיוטות דהרי בעינן שיהיו בקיאין בדין בכור ומומין גם מנ"ל דס"ל לר"י כן ומ"ש הק"ע דהראי' מנדרים מה ענין זה לזה והרי לדידן בנדרים די בג' הדיוטות ובבכור בעינן חכם כדמוכח בשבת דמ"ו הנ"ל גם מ"ש אח"כ ר"י כדעתי' דמה ראיית טריפה ביו"ט מה ענין זה לזה. אך נראה הכוונה דהנה בש"ס דילן אמרינן ג"כ ר"ש וכו' אלא בשיטת ר"מ אמרה וכו' עד אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה ראיית בכור מחיים ראיית טריפה אחר שחיטה ומינה ראיית טריפה אפי' ביו"ט ראיית בכור מעיו"ט והנה הסוגיא אינו מובן לפי פשוטו דמה ענין זה לזה. ומה שנראה לי לומר בעזה"י הוא כך דהנה מצינו בנדרים דהחכם מתיר ובטריפה החכם מתיר והמה דברים מחולקים דבטרפה אין הדבור של החכם עתיר רק הוא מודיע שזה כשר ואגלאי מלתא למפרע שלא הי' טריפה ואינו רק גלוי מלתא למפרע אבל אין הדיבור מתירו אבל בנדרים אין היתר החכם גלוי מלתא למפרע רק הוא המתיר וע"י דיבורו הוא כיתר ונהי דחכם עוקר הנדר מעיקרא מ"מ הדבור גורם ההיתר וגם ע"י דבורו ידעינן דעד הדיבור הי' אסור באמת ואינו בטעות אבל בטרפה ידעינן דלמפרע בטעות החזקנוהו לטרפה והנה כמו כן יש לנו לספק בהיתר בכור אי נימא דהוי כעין הוראת טריפה דמגלי דעתי' דלמפרע הי' מותר ובטעות החזקנוהו לבכור או אפשר דע"י דבורו הוא ניתר וקודם דבורו אף שהי' בו מום הוי אסור באמת והוי ס"ל להש"ס דזה הוי פלוגתת ר"י ור"מ בשחט הבכור עד שלא הראהו לחכם דר"י ס"ל דהוראת המומחה הוי רק גלוי מלתא למפרע א"כ מה בכך ששחטו עד שלא הראהו לחכם סוף סוף בהיתר שחטו באמת ואגלאי מלתא למפרע לכך מתירו ר"י ור"מ ס"ל דהיתר החם גומר ההיתר וקודם ההיתר הי' לו דין בכור אף שהי' בו מום וא"כ אף שהתירו החכם מ"מ בעת שחיטה הי' אסור לכך אסור אף שהתירו אח"כ מ"מ באיסור שחטו. ובזה א"ש דמדמה הש"ס זה לזה דהנה מה דס"ל לר"י דרואין מומין ביו"ט ולמה שאני ממה דקיי"ל אין מקדישין ולא מחרימין וכו' אך הענין הוא כך דבהקדש ע"י דיבורו נעשה מעשה חדש לכך הוי כקונה קנין אבל בהיתר הבכור אינו רק כגלוי מלתא למפרע ולאו ע"י דבורו נעשה מעשה חדש ולכך הוי כראיית טרפה דמותר ביו"ט דאינו כמתקן כיון דלא עפ"י דבורו נעשה מעשה, וז"ש הש"ס דר"ש בשיטת ר"מ אמרו ולכך כמו דיש חילוק דראיית טרפה אחר השחיטה מכח דהוי גלוי מלתא למפרע וראיית בכור מחיים אבל אחר השחיטה לא מהני מכח דראיית בכור הוא המתיר ובשעת שחיטה הי' אסור ממילא מינה ראיית טרפה ביו"ט דאינו כמתקן וראיית בכור מעיו"ט דהוי כמתקן, וז"ש הירושלמי דהנה מוקצה בטעות אינו מוקצה כמ"ש בש"ס בסוגיין דקאמר מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר וז"ש הירושלמי דתחלה הוי ס"ל דהיתר החכם גומר ההיתר כמו נדרים ולכך פריך שפיר דהרי ר"י אית לי' מוקצה וא"כ ה"כ כיון דעד דיבורו הי' אסור ונהי דהי' בו מום מעיו"ט עד הנה מוקצה הי' ולכך אמר דר"י לטעמי' דס"ל התם דנשחט עד שלא הראה לחכם מותר ובע"כ דס"ל דמומחה אינו תורה כלומר דאין הוא המתיר רק המודיע וממילא אם הודיע לו שהוא מום אגלאי מלתא למפרע שהי' מותר מאתמול והוי מוקצה בטעות לכך אינו מוקצה כלל ולכך זה הוי תירוץ מה דלא הוי מוקצה לר"י, ושוב הוי קשה לו עכ"פ אם אין רואין מומין ביו"ט ראוי להיות מוקצה מכח זה כמ"ש התוס' אליבא דר"ש ובע"כ דס"ל רואין מומין ביו"ט ומ"ש מאין מקדישין ביו"ט לכך אמר דבזה כמי ר"י כדעתי' כיון דמהני ראי' אחר שחיטה בע"כ דהוי אגלאי מלתא למפרע שהוא מותר א"כ לא ע"פ פיו נעשה מעשה ולכך אמר ר"י כדעתי' דס"ל התם דמותר בראהו אחר שחיטה לכך מה ראיית טרפה ביו"ט כך ראיית בכור ביו"ט וא"ש בעזה"י ביאור הירושלמי ובזה מיושב קושייתינו ג"כ דודאי לדידן דמסיק הש"ס דר"י ור"מ בקנסא פליגי וא"כ גם לר"מ מודה דראיית בכור הוי רק כטרפה שפיר הקשה הר"ש למה בבכור א"י להורות לעצמו ובטרפה מותר בע"כ מוכרח לתרץ מכח איתחזק איסורא וממילא בנולד מומו עמו יכול להורות לעצמו אך הש"ס וכל הסוגיא כאן אזיל להס"ד דר"ש בשיטת ר"מ אמרו א"כ הוי ס"ד דטעמי' דר"מ הוי מכח דדיבור החכם גורם ההיתר ממילא לא קשה למה א"י לראות לעצמו כמו טרפה דבטרפה אין הדיבור גורם ההיתר לכך נג"ע כשר אבל בבכור הדבור גורם ההיתר לכך לא מהני להתיר לעצמו כמו דא"י להתיר נדרו לעצמו א"כ לפ"ז גם בנולד הוא ומומו עמו א"י להתיר לעצמו ולכך מוכרח לתרץ ביתבי דייני התם ופריך ר"נ שפיר לרבה וכן מביא הש"ס סייעתא לרבה מן הברייתא ולק"מ קושייתינו. והנה בחמלת ד' הוי דברינו כפתור ופרח וקישוטין לתורה יהיו נא אמרינו לרצון לפניו ית' אמן. והכה עפ"י דברינו הנ"ל א"ש דברי התוס' במה שהקשו על פירש"י דלפי פירושו יהי' מותר בדיעבד ולשון המשנה דאינו מן המוכן משמע אפי' בדיעבד ותמהו האחרונים דהרי אדרבה ברש"י מבואר דאפי' דיעבד אסור ועיין לעיל מ"ש ליישב זה ועפ"י הדרך מ"ש לעיל י"ל כעת יותר דעיקר טעמו דרש"י הוא דאינו דומה לטבל דאם עבר ותקנו מתוקן מכח דהתם כיון דדי במחשבה לא שייך לומר אי עביד לא מהני אבל בהיתר חכם כיון דבעינן דבור לכך אי עביד לא מהני, אך באמת גם היתר חכם די במחשבה אם החכם כהן ורואה בו מום יכול ליקחנו ולשחטו או לשחטו וליתנו לכהן אך אי נימא דהיתר חכם הוי כמו היתר נדר בזה כיון דבדבורו נגמר המעשה בעינן דיבור ואין די במחשבה כמו דהיתר נדרים לא מהני במחשבה ואינו דומה לתרומה דשם גלי קרא דנחשב לכם תרומחכם אבל בעלמא לא מהני בזה רק דיבור אבל אי נימא דהיתר חכם בבכור אינו רק כטרפה די בזה במחשבה. ולכך א"ש דרש"י כתב כן להס"ד דלר"מ ראיית בכור לאו כראיית טרפה והדבור גורם ההיתר לכך אפי' בדיעבד לא מהני מכח אי עביד לא מהני אבל למסקנא דראיית בכור כראיית טרפה לכ"ע וא"כ אין הדבור גורם ההיתר ודי במחשבה לכך ודאי ראוי שיהי' מותר בדיעבד כמו טבל כקושית הפ"י ולכך שפיר הקשו התוס' דלפי המסקנא מה יענה רש"י ללשון המשנה דמשמע אפי' דיעבד אינו מן המוכן וא"ש ודו"ק. והנה עפמ"ש א"ש גם מה שהקשה התויו"ט הובא בצל"ח למה בהתרת בכור לא מהני אפי' דיעבד ובמשנה דאין מקדישין ואין מחרימין וכו' מפורש בירושלמי דכולן מה שעשו עשוי ולפי הנ"ל דעיקר הטעם מכח עביד לא מהני י"ל חדא דהירושלמי אזיל כאביי דעביד מהני אך י"ל יותר כיון דעביד ל"מ הוי מטעם קנס היינו לחובתו ולא לטובתו ולכך באלו דאין מקדישין ואין מחרימין הוי לטובה לו אם לא יחול ההקדש והחרם וכן בנשואי נשים יש בהם צד חובה דנאסר בקרובותי' ונתחייב בשאר כסית ועונה וכיון דלפעמים הוי זכות לו אם יתבטלו מעשיו לכך לא אמרינן בי' עביד לא מהני אבל היתר חכם בבכור דהוי רק טובה לו בזה אמרינן עביד לא מהני וטבל שאני כנ"ל דדי במחשבה וא"ש בעזה"י. ועוד נראה לומר בישוב קושית התויו"ט ד"ש לחלק בין דיבור למעשה דמעשה אלים ובזה דאמרו רבנן שלא לעשות אי עביד מהני דומה למה דאמרינן לא אהי דיבור ומבטל מעשה כן ה"נ לא אתי דבור דרבנן ומבטל המעשה אבל במה דהוי רק דבור כגון ראיית חכם דהוי רק ראי' ודבור בזה ודאי עביד לא מהני דאתי דבור דרבנן ומבטל דבורו של החכם ואף אם בדאורייתא אף בכה"ג מהני מ"מ חז"ל עשו חזוק יותר משל תורה בזה ובזה עביד לא מהני ודו"ק:
ע"כ.