בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כו.
במאי קמפלגי ברואין מומין וכו'. לכאורה קשה לי נימא דפליגי בדבר אחר לפי מה דמבעיא בש"ס לקמן בבהמה ועוף שנדרסה בכותל אם מותר לשוחטה ביו"ט והנה לדעת רוב הפוסקים אפשיטא האיבעיא דמותר לשחטה ביו"ט והנה הב"ח ביו"ד סי' ט"ו ובא"ח סי' תצ"ח מפרש הטעם מכח דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא ייע"ש ולקמן כדבר בזה, והנה לפ"ז נראה דהיינו בבהמה שהיתה מותרת קודם אבל בבכור שנפל לבור אם נימא דמיירי בבור שיש בו י"ט או אף אם הי' בו פחות מי"ט רק מכרסה לארעא הי' י"ט בענין דיש בו חשש ריסוק איברים וצריך בדיקה אחר שחיטה א"כ לפ"ז בבכור שמתחלה היה בחזקת איסור רק שנפל לבור וע"י זה נפל בו מום אך נולד חשש אחר מכח ריסוק איברים א"כ בזה איתחזק איסורא שפיר יש לחוש שמא נתרסקו אבריו ואסור לשחטו ביו"ט. לא מבעיא לפי שיטת רש"י דפי' בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת איסור אמ"ה ומוכח דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור פשיטא דמחזיקין מאיסור בכור לאיסור טרפה אף גם להתוס' דס"ל דלא מחזיקין מאיסור אמ"ה לגבי טרפה הכא בבכור כיון דקיי"ל באם שחטו ונמצא טרפה דאסור בהכאה ובעי קבורה א"כ עדיין יש כאן איסור בכור דהרי אם הוא טרפה אסור הוא בהנאה ובשאר טרפה מותר בהכאה א"כ כיון דיש כאן איסור בכור לכך שפיר אמרינן כיון דאיתחזק איסורא דבכור ראוי לחוש לחומרא ולכך בודאי אסור לשחטו ביו"ט וא"כ לפ"ז מה פריך הש"ס נימא דהכא מיירי בבכור שנפל בבור שיש בו י"ט ולכך בהא פליגי דמיירי שנפל בו מום מעיו"ט רק שלא הראהו לחכם מעיו"ט ולכך ר"י סובר כיון דעכ"פ השתא יראנו החכם שיש בו מום מעיו"ט אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא בחזקת היתר הי' מקודם א"כ כבר היה מעיו"ט כשאר בהמה ושוב אף שנפל בו ספק עתה שמא נתרסקו אבריו ע"מ דומה לשאר בהמה דמותר לשחטו ביו"ט ור"ש סובר כיון דעכ"פ לדידן לא נגלה שהוא מותר עכשיו א"כ הי' בחזקת איסור עד הנה רק שעכשיו הותר א"כ כבר כפל בו ספק שמא נתרסקו אבריו ולכך שוב אסור לשחטו ביו"ט ולכך לא יטלנו ולכך אמר כל שאין מומו כיכר מעיו"ט אין זה מן המוכן ואסור להעלותו ולשחטו מכח ריסוק אברים ונימא דבהא פליגי ר"י ור"ש אם אזלינן בתר האמת דמעיקרא מותר הי' או בתר השתא דלא נודע לנו ההיתר עד עכשיו. והן אמת דהט"ז דוחה דברי הב"ח ביו"ד דא"א לומר מטעם חזקה דא"כ מה פריך מרעפים ייע"ש אך באמת אף לולי דברי הב"ח י"ל דנהי דשאר בהמה שנדרסה מותר לשחטה מכח דרוב בהמות כשרות הם היינו דעכ"פ ליכא חזקה לאיסורא לכך אמרינן דאזלינן בתר רובא ול"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דליכא חזקה לאיסורא דאף דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת לא מבעיא לפי דעת התוס' דהוי בחזקת שאינה זבוחה פשיטא דא"ש דלענין טרפה ל"ש חזקה זו אך גם לפרש"י בחזקת אמ"ה אין מחזיקין מאיסור זה לחזקת טרפות תדע דהרי אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה לכך כיון דליכא חזקה לאיסורא אזלינן בתר רובא להתיר אבל בבכור דיש בי' חזקה לאיסורא שפיר ראוי לומר בי' סמוך מיעוטא לחזקה דעד הנה בחזקת בכור הי' לכך נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא כיון דאם הוי טרפה עדיין קאי באיסור בכור א"כ נימא סמוך מיעוטא ולכך אסור לשחטו ביו"ט וא"כ נימא דבהא פליגי. והנה לפי דרכנו הנ"ל הי' כראה ליישב גוף דברי הב"ח הנ"ל במה שהקשה עליו הט"ז דמה פריך מרעפים די"ל דודאי עיקר הטעם מכח רוב רק אם ל"ה לבהמה חזקה טובה כשנולדה ל"ה מהני דהוי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור אמ"ה דס"ל להב"ח דהרא"ש יסבור כפרש"י דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה רק מה דבטרפות לא מחזיקין היינו כיון דכבר נשחטה ואזיל לי' חזקת איסור אמ"ה ולכך כיון שנשחטה בבירור כבר הלך לי' איסור אמ"ה לכך שוב בחזקת היתר עומדת וזה בטרפות שנולד לאחר שחיטה אבל בטרפות הנולד מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה וכמ"ש הרמ"א בהגה"ה ביו"ד סי' נו"ן א"כ לפ"ז בנדרסה מחיים שפיר י"ל סמוך מיעוטא לחזקה רק כיון דיש לה חזקה דמעיקרא שלא היתה דרוסה א"כ סלק חזקה נגד חזקה דחזקת איסור והוי כלא הוי כאן חזקה לא לאיסור ולא להיתר ושוב אזלינן בתר רובא לכך מייתי שפיר ממלבנין את הרעפים דאזלינן בתר רובא א"כ ה"כ בנדרסה דנגד חזקה איסור יש חזקה מעלייא לכך סלק זה כנגד זה לכך שוב אזלינן בתר רובא א"כ בעגל דליכא חזקה טובה לכך שוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דחזקת איסור ואיתרע לה רובא ואינו דומה לשאר ספק טרפות דל"ח עליו בעגל זה דהתם לא נולד בו ריעותא מחיים וכל דליכא ריעותא מחיים לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל ולכך שוב אזלינן בתר רובא אבל בריעותא דבית הרחם הוי כמו נדרסה והוי כנולד ריעותא מחיים וי"ל בי' סמוך מיעוטא לחזקא דאמ"ה לכך לא מהני הרוב דהוי כפלגא ופלגא וא"ש דברי הב"ח ומכ"ש דלפ"ז תקשה טפי כיון דעיקר טעמא מכח חזקה הוא א"כ הכא דאדרבא איכא חזקה לאיסורא ודאי אסור בנדרסה א"כ נוקמא כנ"ל. ובשלמא להסוברים דלא נפשטה האיבעיא א"ש מה דלא משני כן דהרי י"ל דאף בעלמא אסור בנדרסה לשחטו ביו"ט אבל להסוברים דאפשיטא האיבעיא לקולא קשה למה לא משני כן ואפשר דהש"ס לא רצה לתרץ כן דלא נפשוט מכאן האיבעיא לקולא. ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה בכור תם וכו' שהקשו מה מבעיא לי' אם אית לר"י נשיאה מוקצה או לא נפשוט מכאן ולפמ"ש א"ש די"ל דעיקר כלשון השני דמיירי בנולד בו מום מעיו"ט רק דמ"מ מבעיא שפיר דאי נימא דבהמה שנדרסה מותר לשחטה ביו"ט א"כ אפשר לומר דהכא מיירי בע"א ולא מטעם מוקצה רק מיירי בנולד בו בעיו"ט אז מותר אבל אם לאו רק דנולד בו ביו"ט אסור לשחטו דאף דנעשה בעל מום אסור מכח חשש ריסוק אברים ויתכן לומר דל"ל מוקצה אבל אם אסור לשחוט בהמה שנדרסה בלא"ה ובע"כ מיירי הכא שכפל בפחות עי"ט בענין דליכא חשש ריסוק א"כ בע"כ מה דנקט ואם לאו לא ישחוט ואי תם הוא קשה פשיטא ובע"כ מיירי דכפל בו מום ביו"ט ומכח מוקצה ויהי' מוכח דאית לי' מוקצה וכך הולך שיטת הש"ס בבעיא זו וא"ש ודו"ק. ועוד הוי קשה לי מה פריך הש"ס ולפלוגי ברואין מומין דעלמא דלמא דוקא הכא ס"ל דאין רואין מומין די"ל דעיקר טעמא דאין רואין היינו דהר"ן כתב דהעיקר איסור בזה הוי הראי' לא ההיתר דהרי אם ראהו בעיו"ט מותר לדון ביו"ט, א"כ כיון דעיקר איסור הוי הראי' א"כ נימא דאדרבא אם הוי ידעינן שיראה בו מום קבוע שיהי' מותר לשחטו באמת הוי מותר דמכח שמחת יו"ט הי' מותר לראות רק דהחשש הוי להיפוך שמא יראה שאינו מום א"כ טרח טרחא שלא לצורך ונראה כדן הדין וכמתקן והוא [לחנם] על שלא יומשך מזה שמחת יו"ט ולכך שוב י"ל דבאמת בעלמא מותר לראות מומין אף לר"ש ולא חייש שמא לא ימצא בו מום קבוע וטרח טרחא שלא לצורך כיון דהוי רק חששא דרבנן ל"ח להכי אך היינו דוקא במומין דעלמא אבל הכא מיירי שנפל לבור שיש בו י"ט דבלא"ה צריך בדיקה א"כ נהי דלשחטו מותר דבזה איכא רק חד ספקא ואזלינן בתר רובא אבל אם עדיין לא ידענו דיש בו מום א"כ לראות המום הוי ספק דדלמא לא יהי' בו מום קבוע ואם יהי' בו מום קבוע אולי נתרסקו אבריו וימצא טרפה וג"כ הוי טרחא שלא לצורך לכך איכא ס"ס ואף בדרבנן קיי"ל ס"ס לחומרא לכך י"ל דס"ס אלים טפי מרוב, בפרט דנגד ספק מום ליכא רוב וגם הכא הרי נגד ספק מום הוי איתחזק איסורא עד הנה ג"כ לכך בצירוף חזקה בהדי ספק ספיקא אף בדרבנן לחומרא ועדיף מרוב לכך ס"ל דאין רואין אבל בעלמא עודה דרואין מומין ביו"ט ולא חייש לטרחא שלא לצורך כיון דהוי רק איסור דרבנן וקושיא זו הוי קושיא חמורה וצ"ע כעת בזה. ושוב ראיתי שזה באמת שיטת הראב"ד דלכך אין רואין מכח דא"א בלי טלטול ושמא יטלטלו בחנם מה דלא חזי לי' ולדבריו קשה יותר קושיא הנ"ל דלתריץ כן וצע"ג כעת בזה ודו"ק היטב בזה ותבין ועיימש"ל בדברי הראב"ד הנ"ל ייע"ש בסמוך:
גמ' ולפלוגי ברואין מומין דעלמא. קשה לי דלמא בעלמא היכי שבא לשחטו מכח צורך שמחת יו"ט אף לר"ש מותר לראות כיון דרואין מומין הוי רק איסור קל מתירין אותו מכח שמחת יו"ט רק הכא בבכור שנפל לבור כיון דלא הי' צריך לו לשמחת יו"ט רק מכח הפסד ממון כפרש"י דירא שימות שם לכך בזה ס"ל שפיר דאין רואין מומין ביו"ט אבל משום שמחת יו"ט מודה דמותר לראות כמו דמקילין בכמה דברים משום שמחת יו"ט וכמו דמותר לתפור בדקר נעוץ ולמ"ד מוחלפת השיטה ס"ל לב"ה כן א"כ ה"נ נימא דהתירו בזה ומה קושיא. וצ"ל דמשמע להש"ס דז"א סברא כלל דאם מותר לעשות איסור תורה לשחטו מכח הפסד ממון ואמרינן בי' הואיל ואי מקלעי אורחים חזי לי' או מכח הפסד ממון גמר לאכול כזית בשר כדאמרינן בפ"ג דפסחים ייע"ש א"כ אם איסור תורה מותר מכח זה מכ"ש לראות מומין ביו"ט דהוי מותר מכח שמחת יו"ט דאין להחמיר בזה במקום הפסד ממון וא"ש ודו"ק. והנה הראב"ד נתן טעמא דלכך אין רואין מומין ביו"ט מכח דלמא לא ימצא מום קבוע וטלטל מידי דלא חזי לי' דא"א בלי טלטול ועוד טעם שני שמא לא ידקדק לראות משום שמחת יו"ט. והנה על טעם הראשון כבר הקשיתי לעיל בסמוך וכעת קשה לי על טעם השני דאם כפרש תכונה כמו שהבין בעל מגדל עח דהיינו מכח חשש שכרות לא ידקדק בדין שהביא ראי' ע"ז ממה דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחברי' א"כ קשה מה פריך הש"ס ולפלוגי ברואין מומין דעלמא הרי רש"י פי' דרב לא מוקי אמורא עלי' היינו מעת שסעד היום אבל קודם אכילה היה מורה שפיר דלא שכיח אז שכרות א"כ קשה נימא דבעלמא ס"ל דרואין מומין ביו"ט דממ"נ אחר אכילה וזמן סעודה בלא"ה אסור לשחוט שלא לצורך יו"ט וממילא לא יראה כיון דהוי שלא לצורך יו"ט וא"כ עיקר הראי' הוי בזמן שחרית קודם זמן אכילה וא"כ להכין ליו"ט עצמו ודאי דרך להכין בשחרית קודם זמן אכילה לכך מסתמא אף המומחה עדיין לא סעד אז והוי קודם זמן סעודה לכל לכך מותר לראות לכ"ע ואף אם יארע שאחד יבוא להכין לעצמו ולהראות המום אחר שסעד החכם מ"מ הוי מלתא דלא שכיחא ולל"ש לא חששו חז"ל בפרט דזמן סעודה של ת"ח הוי מאוחר לכל אדם א"כ מסתמא המומחה סועד מאוחר לכל לכך מה שיכין ליו"ט הוי קודם זמן אכילה לכך מותר לראות אבל הכא בבכור שנפל לבור דאינו שוחטו לצורך יו"ט ובלא"ה הי' לו סעודת יו"ט דהרי לא ידע שיפול לבור ובע"כ שיש לו בלא"ה ליו"ט רק דמ"מ היה מותר לשחטו מכח הפסד ממון כמו מסוכנת א"כ היתר זה יתכן להזדמן אחר אכילה כמו לפני אכילה דבהמה מסוכנת מותר לשחטה כל היום אם יש שהות א"כ כיון דשכיח הוראה זו כל היום שפיר לא פלוג חז"ל בתקנתן ולא חלקו בין לפני אכילה או אחר אכילה לכך ס"ל לר"ש דאין רואין מומין ביו"ט שמכח שמחת יו"ט לא ידקדק לראות ועיין בדברי ה"ה שביאר טעמו של הרמב"ם דגזרו כולד הוא ומומו עמו אטו נולד בו מום אח"כ וכתב דכולה חדא גזרה הוא מכ"ש דבזה י"ל כן דהיכי דכל היום שוה לא פלוג ואסרוהו אטו אחר אכילה משא"כ בהוראה השייך דוקא לפני אכילה ולפי מה שהי' כראה לי לפרש דעת הראב"ד דכוונתו דמכח שמחת יו"ט שנראה לו שהוא דבר מצוה יבא להקל בדבר שאינו מום לומר שהוא מום שיבא להיות נבהל להקל לשמחת יו"ט ולא כבעל מגדל עוז וא"כ קשיא להיפוך מה פריך דלמא בעלמא היכי דבא לשחוט מכח שמחת יו"ט אף לר"י אין רואין כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא אף המומחה דאין הדבר נצרך לו לא ידקדק וירצה להקל מכח שמחת יו"ט אבל הכא מיירי דאינו לשמחת יו"ט רק מכח הפסד ממון לכך בדבר הרשות בעל הממון בהול על ממונו אבל המומחה לא איכפת לי' בהפסד חברו ובזה אין סברא לחלק בין הוראת יו"ט להוראת חיל לכך ס"ל לר"י דמותר לראות מומין דיו"ט ומה קושיא וצ"ע כעת. והנה לשון הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט בהמות קדשים וכו' והנה הצל"ח תמה עליו והניח בצ"ע דבשלמא בכור א"ב פדיון אבל בהמות קדשים דבעי העמדה והערכה ופדיון וביו"ט אין מקדישין ואין מחרימין א"כ בלא"ה איך אפשר לשחטו ביו"ט ייע"ש ולדידי אין כאן אפי' קצת קושיא לא מבעיא אי נימא כשיטת הסוברים בחו"מ סי' ר"ט דבאם אומר לכשיהי' בעולם מהני ולא נחשב דשלב"ל א"כ הכא נמי משכחת לה אם העמיד והעריך אותה בעיו"ט ונתן להגזבר דמי שוי' בתנאי לכשיפול בו מום ביו"ט יהי' חל הפדיון בזה ול"ה דשלב"ל כיון שאומר לכשיהי' בעולם פשיטא דא"ש דאף לכתחלה משכחת לה כה"ב, אף גם לשיטה הסוברים דאף זה הוי דשלב"ל מ"מ הרי מבואר בירושלמי והכי קיי"ל דאף דאין דנין ואין מקדישין מ"מ בכולם מה שעשו עשו בין שוגגין בין מוטעין בין מזידין מהני א"כ נ"מ שפיר אם כפל בו מום ועבר ופדאו ביו"ט אם ל"ה מוקצה הוי מותר בדיעבד אבל כיון דהוי מוקצה אף דעבר ופדאו אסור. ואין להקשות דאכתי למה נתן הרמב"ם טעם דאין רואין מומין ביו"ט מכח דהוי מוקצה ולא נתן טעם מכח דלמא יבא לפדותו דאם נתיר לו לראות יבא לפדותו, אך ז"א חדא דהרי נצרך לה"ט לבכור דליש בי' פדיון ועוד כיון דעיקר איסור פדיון דרבנן א"כ ל"ש למגזר רואין מומין ביו"ט אטו שיבא לפדותו דהרי הוי גזרה לגזרה אבל בעבור מוקצה שפיר גזרינן דזה ל"ה גזרה לגזרה דמוקצה החמירו בי' כשל תורה וכמ"ש המרש"א ברפ"ק בשם התוס' ישנים עיי"ש לעיל בד"ה במשנה בכור כו' שהזכרתיו בפי' המשניות להרמב"ם ייע"ש והנה הן אמת דהלח"מ הקשה בזה על דברי ה"ה ייע"ש אך באמת לא קשה דמוקצה דהוי כשל תורה גזרו אטו מוקצה גזרה אחרת אבל לגזור מומין של עיו"ט אטו ביו"ט דאיסור רואין מומין גופא הוי רק גזרה לכך הוי גזרה לגזרה לכך הוצרך לומר כולה חדא גזרה הוא וא"ש. והנה לפ"ז י"ל פרפרת אחת מה דיצא להרמב"ם הך טעמא דגזרינן אטו מוקצה ומנ"ל כן גם ליישב מה שהרגיש הה"מ בנולד בו מעיו"ט למה אין רואין להרמב"ם ונדחק מכח הא אטו הא, ולדעתי נראה דהי' קשה להרמב"ם סוגיות הסותרות זה לזה דהכא משמע דפליגי ברואין מומין ביו"ט ובמס' שבת משמע דפליגי במוקצה וממ"נ אם פליגי במוקצה כדמשני בשבת דלמא דוקא במוקצה פליגי ולא ברואין מומין ואם פליגי ברואין מומין דלמא דוקא בהא פליגי, לכך מפרש כך והוא דהרמב"ם ס"ל ג"כ כפרש"י דטעם דאין רואין מומין הוי דנראה כמתקן רק דס"ל דתינח בבכור דיש לו היתר בלא פדיון א"כ תיכף שמתירו החכם הוא מותר לכך נחשב ראייתו כמתקן אבל בשאר קדשים כיון דאף אם מתירו אינו מותר ובעי פדיון א"כ לא נחשב מתקן דעדיין לא תיקן כלום ולכך צריך לטעם דגזרו בזה שמא יבא לשוחטה ולהיפוך בבכור ס"ל דל"ש חשש זה שמא יבא לשוחטה והוא מוקצה דמצד מוקצה ליכא איסור בבכור דס"ל כמש"ל דבמוקצה לכ"ע אמרינן מגו דאתקן להא אתקן כמי להא וראייתו יהי' מטבל דאמרינן דאם עבר ותקנו מתוקן בע"כ דאמרינן מגו במוקצה ומה שאסור בבכור אף בדעבד הוי רק מכת מתקן אסור אף בדעבד ולכך שוב צריך לטעם מתקן אבל בפסולי קדשים ליש מגו דמגו ל"ש רק אם נעשה איזה שינוי בגופו כגון באפרוח שנולד ביו"ט למ"ד דמותר כיון דנעשה שינוי בגופו אמרינן מגו דאתקן להא אתקן להא וכן כמי בטבל וכדומה דנחשב כעושה מעשה בו בגופו שהרי צריך ליתן מן המוקף וליתן עיניו במה שמפריש עליו לכך נחשב מעשה בגופו כאלו נשתנה ושייך בי' לומר מגו וכן בבכור כיון שנעשה בו מום הותר א"כ ע"י שינוי בגופו נעשה ההיתר לכך מגו דמהני כדבר אחר לזה נחשב כדבר אחר לזה ואינו דבר זה שהי' מוקצה תחלה אבל בפסולי המוקדשין ממ"נ ע"י המום א"א לומר מגו דאף ע"י המום עדיין אין לו היתר בלי העמדה והערכה ופדיון א"כ לא הועיל לו המום עצמו להיות כיתר תיכף ואם אח"כ עבר ופדאו הרי הפדיון הוי דבר אחר מבחוץ ואף דבעי העמדה והערכה אינו דומה לטבל דהתם דבעינן מוקף בשעת הפרשה נחשב כמעשה בגופו אבל כאן אם העמידו והעריכו יכול לפדותו אחר עשרה ימים שלא בפני הקרבן לכך ל"ה זה כמעשה בגופו ומכ"ש אי נימא דבטבל טעמא אחרינא יהי' בו מה דעבר ותקנו מתוקן פשיטא דא"ש כאן כיון דלא נחשב הפדיון שינוי מעשה בגופו לכך הוי מוקצה שפיר לכך שוב יש לאסור בי' הראי' ביו"ט מכח שמא יבא לשוחטו והוא מוקצה ולכך א"ש שני הסוגיות דא"ל הטעם מכח מוקצה לבד דהרי בבכור ל"ש מוקצה דמגו דאתקן להא ובע"כ הטעם מכח איסור רואין מומין ביו"ט ומכח מתקן ולהיפוך א"א לומר רק מכח מתקן דהרי ר"ש אמר כל שאין מומו ניכר מבעי"ו ומאי מרבה האי כל ובע"כ הכונה דלאו דוקא בכור רק כל שאין מומו ניכר דאף שאר פסולי המוקדשין שאין מומו כיכר אין זה מן המוכן והתם ל"ש כראה מתקן ולכך מוכיח דבע"כ ס"ל לר"ש מוקצה אסור ולכך אין רואין בי' מומין מכח פן יבא לשחטו דהוי מוקצה ובזה גזרינן גזרה לגזרה. ובהכי א"ש כל טעם דברי הרמב"ם דאף בכפל בו מום מעיו"ט אסור לראות ממ"נ דבבכור דהטעם מכח מתקן ודאי אסור ובקדשים ממ"נ אם כפל בו מעיו"ט אם כבר פדאו מעיו"ט ולמחר אם יראה החכם שיש בו מום ידע דכבר חל הפדיון למפרע א"כ בזה אם הראי' אחר הפדיון נראה כמתקן כמו בבכור ואם לא פדאוהו בעיו"ט א"כ נעשה בה"ש מוקצה מכח איסור פדיון כיון דאסור לפדותו ונהי דעתה עבר ופדאוהו וחל הפדיון מ"מ בה"ש הי' מוקצה כיון דמן הדין אסור לפדותו וכמ"ש התוס' לענין רואין מומין אם עבר וראהו דהוי מוקצה כן י"ל לדרכנו בשאר קדשים מכח פדיון לכך שוב יש חשש אם נתיר לו לראות יבא לשחטו. וא"ש ודו"ק היטב ודברי הרמב"ם מוכרחין ומפורשין בש"ס לכך העתיק הדין של בהמות קדשים כדמוכח במס' שבת דפריך מזה. ומה שנקט שם הש"ס דהוי מוקצה מכח מי יימר דכפל בי' מומא ולא נקט המוקצה מכח הפדיון היינו לר"ש דל"ל מוקצה באמת מכח הפדיון ל"ה נחשב מוקצה רק מכח הני תלתא מי יימר ובאמת בשאר קדשים אם כפל בו מעיו"ט סי' מותר לראותו ביו"ט ולא מרבי ר"ש בלשון כל שאין מומו ניכר רק בשאר קדשים שנולד בהם מום ביו"ט אז אסור אבל לדידן דאית לן מוקצה ביו"ט כר"י אף מכח הפדיון הוי מוקצה. גם י"ל דהש"ס נקט דעדיפא מינה דמכח המום עצמו הוי מוקצה וא"צ לומר בטעם מכח איסור הפדיון, גם י"ל דבא לאשמעינן דבכמה מי יימר אמרינן מוקצה ולכך אף אם פדה אותו מעיו"ט בתנאי שיחול הפדיון לכשיומם להפוסקי' דמהני כה"ג מ"מ הוי מוקצה מכח מי יימר דנפל בי' מומא וכו' וא"כ ה"ה כמי היכי שלא פדהו ונפל בו מום מעיו"ט דאיכא תרי מי יימר שמא לא יזדקק לי' חכם ודשמא לא יזדקק לי' הגזבר לקבל ממנו הפדיון ג"כ הוי מוקצה וא"ש ודו"ק היטב. והנה בשיטת רש"י דמפרש מכח מתקן אף דבשבת מוכח דהוי מטעם מוקצה הי' נראה לומר כך דהנה בזה יש פלוגתא באפרוח אם אמרינן מגו דאתקן להא אתקן נמי להא ונראה דאף להאוסרים באפרוח היינו מטעם דעיקר היתרא מכח מגו הוי כיון דנשתנה לדבר חדש א"כ כמו דהשינוי פועל לגבי זה לעשותו כדבר חדש ואמרינן דאין זה דבר הראשון הנאסר מתחלה כן ה"כ מועיל השינוי לאיסור זה ואמרינן דאין זה הראשון האסור מכח מוקצה תחלה כמו דמהני השינוי לענין מצוה הבאה בעברה כמ"ש בחדושי מכבר ומצאתי אח"כ מקצת ממנו בפ"י במס' ב"ק כן ה"כ י"ל בזה דכיון דנשתנה אין זה הנאסר תחלה ולכך מה"ט אידך ס"ל דלא אמרינן באפרוח מגו דאתקן כיון דכאן הוי עיקר איסורו מכח כולד א"כ מה בכך דנימא דנשתנה לדבר חדש הרי סוף סוף נולד הוא ומה בכך אם נשתנה כך או כך סוף סוף נולד הוא והוא ס"ל נולד אסור לכך לא אמרינן מגו, ובהכי א"ש מה דבטבל אם עבר ותקנו מתוקן דהתם כיון דקודם שראה פני הבית הי' מותר רק כשראה פני הבית נאסר א"כ עתה א"צ לומר דהוי כנשתנה כנברא מחדש רק די לומר כאלו היה קודם שנשתנה להיות חייב בתרומה ונעשה עתה כשעה שהי' קודם שראה פני הבית וא"צ לומר דנעשה כבריה חדשה לכך שפיר מהני למגו לומר כיון דמהני הפרשת תרומה לעשותו כברי' חדשה להתירו מכח טבל נחשב נמי לענין זה כדבר אחר ואינו זה שהי' מוקצה ומ"מ אין לו שם כולד רק כאלו הי' קודם ראיית פני הבית אך זה בטבל אבל בבכור דממעי אמו הוא מתחיל איסורו א"כ אם נצטרך לומר דנעשה כברי' חדשה צ"ל כאלו כולד עתה מחדש מבטן אמו ואינו זה שהי' פטר רחם ובפרט באמת בפסולי המוקדשין אמרינן במס' מכות דהמרביע פה"מ וכן המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה דגוף אחד הוא והכתוב עשאו לשני גופים א"כ עיקר היתר שלו דהכתוב עשאו לגוף חדש ונחשב כברי' אחרת לכך נחשב כולד ממש ולכך א"ש דגם סוגיא דהכא ס"ל דר"ש אית לי' מוקצה בבכור דאל"ה קשיא למה לא יטלכו עכ"פ כיון דל"ל מוקצה למה לא יטלנו א"ו דר"ש אית לי' מוקצה מכח מי יימר רק נהי דאית לי' מוקצה מ"מ ראוי לומר בי' כיון דאתקן להא אתקן להא וא"ל דהרי אכתי הוי כולד דמה בכך הרי בנולד ר"ש מתיר לכך מוכרח לומר מטעם מתקן דנראה כדן את הדין או כמרקן, אך הנה בזה יש פלוגתא בפ"ק אם מאן דאית לי' מוקצה אית לי' כולד או מאן דל"ל מוקצה אית לי' כולד ועיין בא"ח סי' תצ"ה דיש בזה פלוגתא בין הפוסקים ולפ"ז הכא הולך הש"ס להך דעה דמאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד ולכך ל"ש הכא איסור לר"ש ולכך בע"כ הוי מטעם מוקצה אבל בשבת הולך הש"ס למ"ד דאף מאן דל"ל מוקצה אית לי' כולד ולכך שפיר אית ל' בבכור מוקצה דממ"נ ד הכה הי' מוקצה ועכשיו שנשתנה הרי נעשה כגוף חדש כשני גופין ולכך שוב נעשה כולד והרי בכל עגל שנולד ביו"ט אין לו היתר רק מכח דבה"ש הוי מוכן אגב אמו וכאן באמת בה"ש ל"ה מוכן אגב אמו א"כ כיון דאין ו היתר רק דנימא דנעשה ברי' חדשה ממעי אמו כיון שמשעה שנולד אין היתר לבכור לכך שוב הוי נולד ואסור מכח כולד ולכך אסור ממ"נ וא"ש ודו"ק. ומה דלא משני התם הש"ס מכח מתקן פרשנו כבר עייש"ל דתליא בדין עביד לא מהני ע"ש ולכך א"ש שני הסוגיות דשם הולך לשטתו אביי דס"ל עביד מהכי ולכך א"א לפרש מטעם מתקן דא"כ בדיעבד מהכי ולכך בע"כ מאן דל"ל מוקצה בנולד מודה אבל כאן אזיל למ"ד מאן דל"ל מוקצה ל"ל כולד ולכך בע"כ הוי עביד לא מהני והוי כאן מכח מתקן וא"ש ודו"ק. כן כראה לשיטת רש"י ועיין לקמן בד"ה רש"י אין זה מן המוכן מ"ש בזה ותבין שפיר.
גמ' סד"א משום צער בע"ח לערים ולסקי' כר"י. קשה לי למה לא אמר דאצטריך מכח רבותא דר"ש דאם לא הוי תנא בכור שנפל לבור ה"א דמכח צב"ח אף ר"ש מודה דרואין מומין ביו"ט דהרי הוי רק איסור דרבנן מכח דהוי כדן אה הדין ותקון א"כ אפשר דמכח צב"ח התירו ולכך קמ"ל דאף במקום צב"ח אסיר ר"ש ומה קושיא. אך נראה דא"ש ממ"נ דלשיטת רש"י דס"ל דלר"ש לא הוי מוקצה א"כ לדידי' מותר להעלותו ואינו אסור רק לשחטו אבל להעלותו מותר א"כ לא שייך בזה צב"ח כלל דאינו אוסר ר"ש רק לשחטו אך לא להעלותו אך להתוס' דס"ל לר"ש יש מוקצה לדידהו ודאי דאסור להעלותו אך לפ"ז פשיטא דליש לומר דאיצטרך לאשמעינן דאינו מותר לראות מכח צב"ח דמה בכך אף אם יהי' מותר כעת לראות סוף סוף בה"ש לא הי' עומד לראות א"כ כבר נעשה מוקצה ואף אם כעת יש צב"ח איסורא דמוקצה להיכן אזיל וא"ל דבא לאשמעינן דאיסור מוקצה לא הותר מכח צב"ח דזה פשיטא מכמה דוכתא וגם ל"ש לאשמעינן דין זה גבי מום רק בעלמא בכל מוקצה דלא הותר מוקצה מכח בע"ח. רק לפרש"י דאין בזה איסור רק מכח רואין מומין ביו"ט הוי אפשר לומר שפיר כיון דהוא איסור חל נימא דמותר מכח צב"ח והוי קשה שפיר ולכך צ"ל כמ"ש דזה שאני דמ"מ העלאה מותר ול"ש בזה עוד צב"ח וא"ש:
גמ' א"ה לא ישחוט לא יעלה וישחוט מבעיא לי'. הנה הקשה לי אחד מן התלמידים על לשון א"ה דמשמע דבלא"ה א"ש הלא אף בלא זה קשיא אי נימא ברואין מומין קמפלגי קשה דלתני לא יעלה וישחוט דשחיטה עצמה פשיטא דאסור כדפריך אח"כ פשיטא. והנה הוא ביקש לתרץ די"ל דלכך נקט לא ישחוט לדיוקא דוקא שחיטה אסור אבל העלאה מותר להעלותו והשבתי לו דז"א דהרי תחלה תכא ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט משמע דתחלה צריך לירד ולראות ואח"כ יעלה אבל לא שיעלה תחלה. אך השבתי לו כך דא"ש דהנה לכאורה הוי קשה לי מה דפריך הש"ס אח"כ לא ישחוט פשיטא הא תם הוא ומה קושיא מי מכריחנו לומר דאם לאו קאי על יש בו מום דאם לאו היינו שאין בו מום נימא דואם לאו קאי על ירד מומחה דהיינו אם יש מומחה ירד מומחה תחלה והוא דהכה מה שאסור להעלותו הוי רק מכח מוקצה או טרחא שלא לצורך והנה זה אם ידענו שאין בו מום אבל אם אפשר שיש בו מום ויהי' ראוי א"כ הוי רק ספק דרבנן וראוי להתיר ונהי דשאר ספק מוקצה להחמיר היינו מכח דהוי דשיל"מ וטעמו מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל הכא דיש כל שעה ושעה צב"ח א"כ א"א להמתין עד למחר לכך ל"ה דשיל"מ לכך ראוי לילך להקל רק אם יש מומחה אז כיון דאפשר לברורי וקיי"ל היכי דאפשר לברורי אף ספק דרבנן לחומרא לכך אמרה המשנה כך ירד מומחה כיון דיש מומחה צריך לברר דוקא ע"י מומחה ולירד תחלה ואסור להעלותו תחלה אבל ואם לאו אירד מומחה קאי אם ליכא מומחה לפנינו כעת א"כ ליכא לברורי אז לא ישחוט דלענין שחיטה הוי ספק תורה ולחומרא וחיישינן אולי כשיבא אח"כ המומחה לא יתירו. ואף דזה פשיטא דספק תורה לחומרא נקיט לי' בשביל הדיוק דבכה"ג מותר להעלותו כיון דליכא מומחה לפנינו, א"כ ליכא לברורי לכך שוב הוי ספק דרבנן ולכך להעלותו מותר רק לשחטו אסור ונקט לא ישחוט משים הדיוק ומה קושיא. אך בזה א"ש כל שיטת הסוגיא דודאי לפי הס"ד ל"ה קשה למה נקט לא ישחוט ולא לא יעלה וישחוט די"ל דקמ"ל לדיוקא דהעלאה מותר וקאי ואם לאו אם ליכא מומחה ולהך פריך רק למה דמשני מה"ד לערים ולסקי' כר"י א"כ כיון דזה הוי עיקר הרבותא דאסור להעלותו בהערמה הוי לי' לאשמעינן ואם לאו לא יעלה וישחוט ומוכרח לתרץ דלא צריכא דעבר ואסקיה א"כ כיון דכבר אסקי' פריך שפיר פשיטא הא תם הוא דאף אם הוי הכונה בליכא מומחה והוי ספק ג"כ פשיטא דספק תורה לחומרא וא"ל דנקט כן לדיוקא דהעלאה מותר דהרי מיירי דעבר ואסקי' כבר א"כ לא נקט זה משום העלאה ופריך שפיר וא"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה אין זה מן המוכן וכו' דהא מוקצה לית לי' כבר נודע תמיהות התוס' על רש"י דהרי מוכח בש"ס פ"ג דשבת דטעמי' הוי מכח מוקצה וכבר דברו בזה המפ'. והנה מה שלא פירש רש"י כאן מכח מוקצה הוי א"ש כפשוטו וכמ"ש המפ' דהתם דמוקי לה בנולד מום ביו"ט ואיכא כמה מי יימר לכך אף ר"ש מודה אבל לפי מה דמוקי הש"ס הכא בנולד בו מום מעיו"ט א"כ:
איכא רק חד מי יימר ובזה ודאי ל"ש מוקצה לר"ש ולכך פרש"י מכח דהוי כמתקן אך להיפוך קשה למה לא פי' מש"ס שם הטעם מכח מתקן או כדן הדין ומנ"ל דהוי מטעם מוקצה. אך הי' כראה ליישב זה עפ"י מה שהקשו התוס' עוד דלפי טעם רש"י בדעבד ראוי להיות מותר ולשון אין זה מן המובן משמע אף דיעבד והנה גוף קושייתם פרשנו שם בתוס' ייע"ש דודאי כל זמן שלא נשחט אף שכבר התירו אף לרש"י ראוי שלא יועיל רק דקושייתם הוי דאם כבר נשחט ראוי שיועיל ההיתר עכ"פ ולפי טעם אין זה מן המוכן משמע אף בשכבר נשחט לא מהני ייע"ש ולכך כעת נראה דחדא קושיא היא מתורצת בירך חברתה דהנה דין זה אם ראוי להיות מותר אם עבר ושחטו לטעם מתקן יהי' תלוי בינה דמבואר לקמן דפליגי דקהלא קדישא בירושלים סברי דטעמא דר"מ דראיית בכור לאו כראיית טרפה דראיית טרפה לאחר שחיטה וראיית בכור מחיים ואח"כ דוחה שם זה רק דטעמא מכח קנס דקניס ר"מ ולפ"ז הנה אי נימא דמדין לא מהני ראיית בכור לאחר שחיטה א"כ אף בנדון זה דראהו ביו"ט כיון דאין רואין מומין ביו"ט אף אם עבר ושחטו אסור דממ"נ אימתי יחול הראי' הנה הר"ן כתב דעיקר איסור דאין רואין לא הוי הפסק והאמירה דהרי אם ראהו מעיו"ט מותר להתירו למחר רק עיקר האיסור הוי גוף הראי' דהראי' עצמה הוי כמתקן א"כ אם גזרו חז"ל דאם עבר וראהו לא מהני בע"כ דחשבו הראי' כמאן דליתא והראי' לא נחשב ראי' וכמש"ל דיתכן דלמחר ביום חול צריך לחזור ולראותו מחדש וכן ראיתי כעת שגם בצל"ח כ"כ א"כ ה"נ כיון דעכ"פ קודם שחיטה תקכו דלא הוי התרתו התרה א"כ חשבוה להראי' כמאן דליתא אם נימא דלאחר שחיטה כיון שיומשך מזה חלול יו"ט לא גזרו יצטרך עכ"פ לשוב ולראותו מחדש אחר השחיטה והרי מ"ד דאין רואין ס"ל כר"מ דראיית בכור לא מהכי לאחר שחיטה א"כ א"א לראותו לאחר שחיטה דהרי אין רואין מומין לאחר שחיטה, אבל לפי מה דמסיק הש"ס דטעמא דר"מ רק מכח קנס א"כ הדר כאן אם נימא דבמקום חלול יו"ט לא קנסוהו ממילא מותר לראותו לאחר שחיטה בפרט דהכא ל"ש טעמא דר"מ דקניס הואיל ושחטו שלא עפ"י מומחה כיון דבאמת כבר הראהו למומחה והתירו כבר רק דחז"ל תקנו דלא נחשב הראיה לראי' ומכח קנס א"כ כיון דזה גופא מכח קנס תקנתא לתקנתא לא עבדינן ול"ש בזה לקנסי' אח"כ לכך מותר לראותו אחר שחיטה. ולכך א"ש דכאן דמוקי לה הש"ס בנולד בו מום מעיו"ט ואעפ"כ אוסר ר"ש ולשון שאין זה מן המוכן משמע אפילו אם עבר ושחטו וקשה ממ"נ אם מטעם מוקצה הרי בחד מי יימר לא ס"ל מוקצה ואם מטעם מתקן למה יתסור אף אם עבר ושחטו, מכח דהשתא אזיל בשיטת קהלא קדישא דמדינא אין רואין מומין לאחר שחיטה לכך אף לטעם מתקן ראוי לאסור אף אם כבר שחטו אבל הש"ס דשבת קאי למסקנא דידן דטעמא דר"מ הוי רק מכח קנס לבד א"כ לא אפשר לפרש כלל דמיירי בנולד בו מום מעיו"ט ומטעם מתקן דקשה בזה קושיות התוס' דא"כ עכ"פ בדעבד אם שחטו יהי' מותר וא"ל דממ"נ קודם שחיטה אין ההיתר היתר ולאחר שחיטה לא מהני ראייתו דהרי זה רק מטעם קנס והכא ל"ש זה ובע"כ טעמא דר"ש מכח מוקצה ומיירי בנפל בו מום ביו"ט דשייך בי' כמה מי יימר לכך הוי מוקצה לדידי' וא"ש. כן הי' כראה לכאורה. אך כד דייקינן כראה דהא ליתא דתינח אם נימא דלקהלא קדישא מדינא של תורה לא מהני ראיית בכור לאחר שחיטה הוי א"ש זה אך מפרש"י שם משמע דזה גופא הוי רק דרבנן דהרי דייק רש"י שם וז"ל דאחשבוהו רבנן וכו' משמע דהוי רק דרבנן א"כ לפ"ז אם נימא בדעבד לאם שחטו לא העמידו חז"ל דבריהם מה לי דינא דאין רואין מומין ביו"ט מה לי דינא דאין רואין מומין לאחר שחיטה ולמה יהי' מותר בזה לראות אחר שחוטה ובזה לא יועיל לאחר שחיטה. אך כראה דמ"מ א"ש ואען ואומר תחלה דהנה גוף דבר זה מה דאין רואין מומין ביו"ט אם בדעבד לא מהני אם הוי מטעם מתקן או לא תליא בזה פלוגתא דפליגי בעלמא אם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני או מהני. והוא דהנה למ"ד עביד לא מהני אף בדרבנן לא מהכי כמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ח והוא ש"ס ערוך בכתובות השתא דאמרו רבנן לא לזבין אם זבין לאו כלום הוא א"כ ה"כ למ"ד עביד לא מהני אף אם עבר וראה אינו מבוקר, והן אמת דהסמ"ע והש"ך הקשו ממוכר בשבת ומהלוואה יו"ט ותרצו דהיכי דגוף המעשה אפשר להיות דרך היתר רק דהזמן אסור לא אמרינן עביד לא מהכי, אך כראה דא"ש דאדרבא בזה יתיישב מה שהקשה התויו"ט שם למה אם בקרו אינו מבוקר ולמה אמרינן גבי אין דנין ואין מקדישין וכו' כולן שעשו בין שוגגין בין מזידים מה שעשה עשוי ולפענ"ד א"ש כיון דבעלמא עביד לא מהני אף בדרבנן א"כ נהי דהיתר בזמן איסור מהני היינו רק לגבי חול בדברים הנצרכים לחול כגון מכירה וכדומה ודין וקדושין לכך אמרינן דגוף המעשה קיים לחול דבהגיע ימי חול דאם נעשה אז המעשה הוי היתר ולכך נהי דנעשה בזמן איסור מ"מ כיון דמצד עצמו היתר הוא נחשב כאלו כעשה בזמן היתר כיון דשמשא ממילא כרבא ונחשב כהיתר בימות החול אבל להנות מזה ביו"ט ושבת עצמו כיון דעכ"פ היום הוי איסור זה נחשב כאלו לא עביד לגבי היום דלגבי היום הוי איסורא וכיון דבעלמא כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ ולכך אף היתר בזמן איסור לא מהני רק לגבי זמן היתר אבל בזמן האיסור נחשב כמאן דליתא כאלו לא כעשה היום ומ"מ לא נחשב בטל המכירה מהשתא דרק לגבי היום נחשב כמאן דליתא לגבי יום האסור אבל לגבי חול מהני גם י"ל כמ"ש הר"ן בפ' אע"פ גבי המקדיש מעשה ידי אשתו דכיון דמדינא הוי חייל רק מדרבנן לא חייל מ"מ לא נחשב דשלב"ל וחייל אח"כ כן ה"נ כיון דמדינא הוי ראוי לחול המכירה מעתה דכל איסור מכירה ודין הכל דרבנן הוא לכך נהי דעתה לא חייל מכח עביד ל"מ מ"מ כיון דהוי רק דרבנן ומן התורה מותר הוא לכך נהי דלא חייל מהשתא חייל על למחר דבזה אוקמוהו אשל תורה אבל היום עכ"פ לא חל ואזלינן בתר דרבנן ועביד לא מהני, לכך ה"נ לענין היתר מומין דעכ"פ היום נחשב כלא הותר והיום נחשב כלא כעשה מעשה. אבל למ"ד עביד מהני אף בדבר שהוא גופי' עברה בזה ודאי דהכא מהני ההיתר אף ליו"ט עצמו ולכך א"ש דהש"ס הכא דמפרש דמיירי בנעשה בו מום מעיו"ט דל"ש טעם המוקצה בחד מי יימר ובע"כ טעמו רק משום מתקן בע"כ מה דנקט אין זה מן המוכן דמשמע אפילו דעבד כקושיות התוס' היינו דס"ל כרבא דעביד לא מהני ולכך ממילא אין היתרו היתר אף בדעבד אבל התם במס' שבת דפריך אביי לרבה א"כ עיקר הקושיא זו הוי של אביי ואביי לשטתו דס"ל אי עביד מהני לכך הוי קשה לי' שפיר דאם מטעם מתקן קשה למה לא יועיל בדעבד כקושיות התוס' ולמה נקט אין זה מן המוכן ובע"כ דמיירי בנולד בו מום ביו"ט ומטעם מוקצה ולכך גם בסוגיא זו משמע דאביי ס"ל כאדא בר אוכמא דבדעבד אם בקרו מבוקר מכח דס"ל אי עביד מהני ולכך ס"ל בקרו מבוקר והנה אנחנו אחר שבאנו לכלל זה נאמר דגם דרך הנ"ל יש ליישב דאף אי נימא דלכ"ע בזה עביד לא מהני. והוא דהנה נראה דאף במלתא דרבנן שייך לומר דהעמידוהו במקום של תורה כמאמרם ז"ל בכמה דברים דהעמידו דבריהם במקום של תורה בשב וא"ת כן "נ אם שחטו שלא כדין א"כ מה שהעמידו חז"ל דבריהם ואסרוהו הוי ביטול מצות התורה בשוא"ת ובזה יש להם כח להעמיד דבריה' אך הנה חז"ל לא תקנו תקנתם רק היכי דהוי בתורת תקנה לא בתורת קנס בזה י"ל דהעמידו חז"ל דבריהם במקום של תורה אבל אם לא הוי בתורת תקנה רק בתורת קנס דקנסו חז"ל אותו בזה דוקא היכי דליכא ביטול מצות התורה והוי הקנס לג בזה שייך לומר דקנסוהו חז"ל אבל היכי דיומשך מקנס זה חלול יו"ט ושבת ועברה דאורייתא בזה לא קנסוהו דאם הוא חטא יו"ט מה חטא ולא קנסו חז"ל ליו"ט לחלל אותו, וזה הוי כלל גדול לדעתי דתקנה שתקנו חז"ל שייך אף במקום שיומשך מזה עברה של תורה בשוא"ת אבל אם ל"ה תקנה רק קנס אז במקום דיומשך מקנס זה עברה של תורה לא קנסוהו. ומעתה נאמר עוד דהנה טעם איסור ראיות מומין ביו"ט הוי מטעם דהוי כמתקן או כדן את הדין וכבר ביאר הר"ן דלא ההיתר הוי גרם האיסור רק עיקר האיסור הוי גוף הראי' ולפ"ז הי' כראה כיון דכל זה הוי מדרבנן רק דנראה כמו מתקן וכדן דין א"כ תינח בראי' ראשונה נראה כמתקן אבל בראי' שני' אם כבר ראהו פ"א אז ראי' שני' לא נראה כמתקן וכדן דין רק דמ"מ לא מהני מכח דעכ"פ ראי' ראשונה לא מהני מכח דאי עביד לא מהני, ואף לאביי דס"ל עביד מהני י"ל היינו דוקא בשל תורה אבל בשל דרבנן דצריך חזוק וחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה כמ"ש בפ"ט דכתובות לכך אף לאביי עביד לא מהני ולכך ראי' ראשונה לא מהני אך נהי דראי' ראשונה לא מהני הי' מותר לו לראות ראי' שכי' דזה לא נחשב נראה כמתקן וכדן דן אך בזה קנסוהו חז"ל שלא יועיל דאם יהיה מותר לו לראות ראי' שניה א"כ אהנו מעשיו מה שראה בתחלה דאם לא הי' רואה זה תחלה לא הי' רשאי לראות עתה א"כ יועילו מעשיו לכך קנסוהו דלא אהנו מעשיו אף בראי' שני'. אך עכ"פ היוצא מזה דראי' שכי' הוי רק מטעם קנס ולכך תינח קודם ששחטו אבל לאחר ששחט הנה בראי' ראשונה אינו ניתר למפרע דזה לא מהני מדינא מכח עביד לא מהני ועמדו חז"ל דבריהם במקום של תורה אך מ"מ ראוי שיהי' לו תקנה לראותו מחדש אחר שחיטה דממ"נ איסור ראיית מומין ביו"ט ל"ש בזה כיון דכבר ראהו (כר"א) [בפ"א] לא כראה עוד כמתקן וכדן דין ואין איסור בראיה שני' רק מכח קנס דא"כ אהנו מעשיו וקנס לא קנסוהו במקום שיומשך מזה חלול יו"ט של תורה, אך הסוגיא דידן דמוקי בנולד בו מום מעיו"ט ס"ל כקהלא קדישא דר"ש כר"מ ס"ל וטעמא דר"מ דאחשבוהו רבנן לראיית בכור דבעינן מחיים א"כ הוי זה תקנה לא קנסא ולכך ממילא אם עבר ושחטו לא מהני דראי' ראשונה הרי בדרבנן עביד לא מהני וכעת ששחטו לראותו מחדש אין לו תקנה דאין רואין מומין אחר שחיטה ולכך א"ש מ"ש אין זה מן המוכן אבל אביי דפריך שם בשבת אזיל לשטתו דפריך כאן דטעמא דר"מ רק מכח קנסא א"כ כיון דהוי רק מכח קנס א"כ שוב בנעשה ע"י זה חלול יו"ט ל"ש קנס ולכך אביי לשטתו פריך שפיר דא"ל דטעמא דר"ש מכח מתקן א"כ למה נקט אין זה מן המוכן דמשמע אפילו בעבר ושחטו כקושיות התוס' וכפירושינו לעיל ולכך בע"כ הוי הטעם מכח מוקצה ולכך אסור אף בשחטו ובע"כ הוכרח לתרץ דמיירי בנולד בו מום ביו"ט ומכח כמה מי יימר וא"ש שיטת רש"י ודו"ק היטב. והנה קשה לי למה דסובר בשבת שם דמיירי בנולד בו מום ביו"ט ומטעמא דמוקצה קשה לר"י נהי דס"ל דרואין מומין ביו"ט מ"מ הרי איכא כמה מי יימר דאף אם מותר לחכם להזדקק לו שייך מי יימר דמזדקק לי' כמו דמשני שם גבי בעל ייע"ש ובתוס' ולכאורה כראה ליישב די"ל דכאן דהוי רק איסור מוקצה לכ"ע אמרינן מגו דמתיר עצמו בשחיטה ע"י המום רק י"ל מה דמשמע בש"ס דלר"ש אסור מוקצה בזה ולא מהני מגו היינו רק מכיון דבאמת הוי ראוי לומר כאן עביד ל"מ רק מה דבדבר שהוא עצמו היתר רק בזמן איסור מהני המעשה בזה ונראה עיקר הטעם מכח מנו דכיון דעל זמן היתר שפיר חייל כיון דהמעשה גופא הוי היתר עתה ולכך שוב כיון שנעשה בדרך כלל לכך מגו דראוי לחול על אח"כ חל נמי עכשיו מכח מגו א"כ כיון דהמום עצמו זולת היתר חכם עדיין אינו מותר ואינו דומה לאפרוח דשם ההיתר תליא בלידה עצמה וא"צ להיתר חכם אבל כאן ע"י המום לא הותר רק ע"י ראיית החכם וראיית החכם כיון דאין רואין מומין ביו"ט א"כ הוי באיסורא וראוי לומר בי' עביד ל"מ ולא הותר עדיין רק מה דמהני מכח מגו דחייל על זמן היתר חייל גם עתה ומגו דחייל אהא חייל אהא לכך כיון דהיתר לגבי בכור לא מהני בזה רק מכח מגו שוב לא מהני הך היתרא לדחות מוקצה מכח דתרי מגו לא אמרינן ולא אמרינן שוב מגו דחייל אהא חייל אהא ולכך תינח למ"ד אין רואין מומין ביו"ט ל"ש מגו דאתקן להא אבל לר"י דס"ל רואין מומין ביו"ט א"כ מהני היתר בכור מצד עצמו לא מכח מגו שוב שפיר אמרינן מגו דאתקן להא אתקן כמי להא ולכך מתיר ר"י ולא חייש למוקצה. ובהכי א"ש מה דלא מוקי הש"ס כאן בנולד בו מום ביו"ט ומכח מוקש מוקצה די"ל דהש"ס כאן אזיל הכל למ"ד דלא אמרינן באפרוח מגו דחייל אהא וכמו דק"ל כן להלכתא, רק דיש סברא לומר דבמוקצה לכ"ע אמרינן מגו אך זה למ"ד בפ"ק דאף מאן דל"ל מוקצה אית לי' נולד וס"ל דנולד חמור ממוקצה יש לחלק כן אבל למ"ד מאן דל"ל מוקצה ל"ל כולד ושקול מוקצה לנולד א"כ כיון דמפורש בברייתא והכי קיי"ל דלא אמרינן בנולד מגו דאתקן וכו' גם במוקצה לא אמרינן כן ולכך הכא אזיל למ"ד דמוקצה שוה לנולד ולא אמרינן מגו במוקצה כמו בנולד לכך לא אפשר הכא לפרש בנולד בו מום ביו"ט דא"כ קשיא מ"ט דר"י דמתיר לכך מוקי לה בנולד בו מעיו"ט ושוב א"א לומר דטעמי' דר"ש מכח מוקצה דל"ש בזה כמה מי יימר אבל בשבת אזיל למ"ד מאן דל"ל מוקצה אית לי' כולד לכך אף דבנולד לא אמרינן מגו במוקצה אמרינן מגו לכך מפרש שפיר דטעמא הוי מכח מוקצה וטעמא דר"י הוי כיון דס"ל רואים מומין א"כ שייך מגו דאתקן להא אבל לר"ש דאין רואים ל"ש מגו דאתקן ולכך הוי אסור שוב מכח מוקצה וא"ש ודו"ק היטב. אך לפי הנ"ל עדיין הוי קשה על סוגיא דשבת דמפרש דמיירי בנולד בו מום ביו"ט פליגי א"כ מה שנקט בסיפא ואם לאו לא ישחוט הכונה דעדיין אין בו מום קבוע א"כ קשה קושיות הש"ס בכאן לא ישחוט פשיטא הא תם הוא ואיך יפרש הש"ס שם הסיפא והוא קושיא חמורה לכאורה. אך לפמש"ל בביאור הסוגיא דפריך א"ה לא יעלה וישחוט מבעיא לי' א"ש גם זה דאם לא הוי מיירי בעבר ואסקי' לא הוי קשיא כלל זה פשיטא די"ל דקמ"ל דאם ליכא מומחה מותר להעלותו מספק ייע"ש א"כ א"ס דעיקר מה שפריך כאן ולפליגו ברואין מומין דעלמא הוי רק לפי מה דסבר הכא דלאו במוקצה פליגי לכך בע"כ מיירי בנולד בו מום בעיו"ט א"כ לא ע"י בור זה ונפילה זו כפל בי' מום ולכך פריך שפיר ולפליגו ברואין מומין דעלמא ואיצטריך לתרץ דה"א לערים ולסקי' ושוב קשיא לי' א"כ לא יעלה וישחוט מבעיא לי' ומוכרח לתרץ בעבר ואסקי' ושוב קשיא שפיר לא ישחוט פשיטא הא תם הוא דלדיוקא לא אצטריך דהרי מיירי בעבר ואסקי' אבל התם בשבת דמיירי בנפל בי' מום ביו"ט שפיר נקטו בכור שנפל לבור דנקט מלתא דשכיח והווה דע"י נפילת הבור נפל ביה מומא ונקט כן לאשמעינן דמיירי בנפל בו מום ביו"ט והוי לרבותא דר"י דמיירי בכפל בו מום ביו"ט ואעפ"כ מתיר לכך נקט דבר דעל ידו נעשה המום, וכמו שנראה מפרש"י כאן ומגוף הסוגיא דאם הוי פליגי במוקצה הוי א"ש דנקט בכור שנפל לבור והמפ' הרגישו בזה ולפמ"ש א"ש על נכון. ועוד הי' נראה לחדש דבר חדש ולומר דבאמת קיי"ל אין הכהנים נאמנין על המום וצריך להביא עדות לדבריו דהם חשודין על הטלת מום בבכור אך נראה דהיינו דוקא אם נפל בו מום במקום דלא ניכר במקומו דהוי מעצמו אבל במקום שיש רגליים לדבר דנעשה מעצמו א"צ לעדות וא"כ בבכור שנפל לבור אם יבא המומחה ויראה שהוא מושלך בבור ויש בו מום ודאי מסתבר לומר דע"י נפילה זו נפל בו מום זה ולחוש שמא בכונה הפילו לבור הכהן זה ודאי אין לחשדו דלא יעשה כן דהרי יתכן שימות שם לגמרי ואם חושש על ממונו לומר דיעבור על איסור תורה ויטיל בו מום מכ"ש דהוא אוהב טמון ולא יעשה דבר שיתכן שימות לגמרי וכפרש"י במשנה כאן דירא שמא ימות שם, בפרט אולי לא יפול בו מום ולא יהי' רשאי להעלותו וימות שם וא"כ זה ודאי לא יעשה להפילו לבור ביו"ט ובודאי מעצמו נעשה לכך א"צ בזה עדות שמאליו כעשה וא"כ ממילא א"ש שנקט בכור שנפל לבור דהוי לרבותא דר"ש דה"א דוקא היכי דאיכא ארבעה מי יימר דאם נפל בו מום במ"א א"כ צריך גם לעדות שנפל בו מעצמו ושייך לומר מי יימר דיפול בו מום ואם יפול אולי לא יהי' בפני עדים או לא יזדקקו לו העדים ביו"ט ואיכא מי יימר נוסף חוץ הני המבוארין כאן בש"ס לכך קמ"ל דאף בכור שנפל לבור דבזה א"צ עדות ואיכא רק תלתא מי יימר ג"כ אית לי' מוקצה לכך צריך למתני בכור שנפל לבור וא"כ שוב לא קשיא דיעלה וישחוט מבעיא לי' וא"צ לתרץ בעבר ואסקי' ושוב לא קשיא פשיטא די"ל כנ"ל לדיוקא דאם ליכא מומחה לפי שעה אז לא ישחוט אבל מ"מ להעלותו מותר בספק אבל הש"ס כאן דמשמע לי' דמיירי בנולד בו מום מעיו"ט שפיר הוי קשה לי' לפליגי ברואין מומין דעלמא והוצרך לפרש כדמתרץ ודו"ק. והנה עפ"י הדברים הנ"ל הי' נראה ליישב יותר נכון שיטת הרמב"ם בפי' המשניות דהוא מפרש המשנה רישא וסיפא בנולד בו מים עובר מעיו"ט וביו"ט נעשה מום קבוע ומכח צב"ח התירו ייע"ש והבאתיו לעיל במשנה והקשינו עליו כמה קושיות וישבנו שם דיש חילוק בין מוקצה מחמת דלא הוי דעתי' עלוי' לבין אם הוי דעתי' עלוי' רק דהוי מוקצה מחמת איסור ייעש"ל אך כעת כראה להסביר זה בטעם חדש ולומר דמכין יצא להרמב"ם כן. ונראה דהרמב"ם הי' מפרש כפרש"י דכאן הולך הש"ס דר"ש לית לי' מוקצה ולכך הוי קשה לו דבשבת מוכח דהוי מטעם מוקצה ובע"כ דהסוגיות חלוקות דשם מוקי לה בנולד בו מום ביו"ט דאיכא חלתא מי יימר וכאן מוקי לה בנולד בו בעיו"ט בזה ל"ש מוקצה לר"ש אך הוי קשה לי' שם חדא במה פליגי וגם הוי קשה לפי שיטת הש"ס שם דמיירי בנולד בו מום ביו"ט איך יפרש מלתא דר"י למה הוא מתיר ומפרש כפירושינו הנ"ל מכח מגו אך הוי קשה לי' א"כ איך יפרש סיפא ואם לאו לא ישחוט פשיטא הא תם הוא ופירושינו הנ"ל לא ס"ל לכך מפרש הרמב"ם כך דהנה חילוק יש בדבר למ"ד דלא אמרינן באפרוח מגו דאתקן להא אתקן להא היינו רק באם המוקצה הוי ממילא דלא הוי דעתי' עלוי' או דהוי כולד בזה לא אמרינן מגו דאתקן להא אתקן להא אבל באם לא הוי מוקצה רק מכח האיסור א"כ כיון דהאיסור גרם לו המוקצה שוב אם בא היתר לגוף האיסור אמרינן שפיר מגו דמהני היתר זה לגוף האיסור מהני נמי לכל הנמשך עמנו ובכה"ג מודה דאמרינן מגו ולכך א"ש דהסוגיא כאן אזיל הכל לשמואל דס"ל אף באפרוח מהני מגו לכך א"א לפרש דמיירי בנולד בו מום ביו"ט דא"כ קשה למה אוסר ר"ש נימא מגו ונהי דזה אפשר לתרץ דלמ"ד אין רואין ל"ש מגו דהוי תרי מגו אך קשה לר"י איך יפרש הסיפא דואם לאו לא ישחוט פשיטא הרי תם הוא ואין לפרש דמאתמול הי' בו מום עובר והשתא הו"ל מום קבוע דא"ב אף בלא צב"ח יהי' מותר כיון דאמרינן מגו ונהי דגם זה יש לתרץ כמ"ש לקמן מכח מהרה יבנה ביהמ"ק מ"מ תקשה כיון דבכל דבר אמרינן מגו למ"ל להתיר שחיטה בי' נתיר בי' העלאה לבד דטלטול מוקצה חמור מאכילה וא"ל כמש"ל בפי' המשניות דא"כ יהי' מוקצה מכח מניעת דעתו דמה בכך הרי בכל דבר אמרינן מגו וא"כ למה נתיר לו אף השחיטה. גם לומר דפליגו בזה עצמו אם אמרינן מגו לא הוי ניחא לי' חדא דא"כ למה פליגי בבכור שנפל לבור יפלגו בעלמא בכל אפרוח שנולד ביו"ט, דבשלמא השתא משני שפיר דכיון דעכ"פ צריכי לפלוגי במום בבכור שייך לומר דנקט כמי בכפל לבור דרך אגב אבל פלוגתא זו אם אמרינן מגו דאתקן להא דזה שייך בכל דוכתא ולאו בבכור ול"ש לומר דכולה מלתא דבכור לא נקט רק עבור הרבותא דמכח צב"ח לערים ולסקי' לכך בע"כ דפליגי בד"א השייך רק בבכור. אבל בשבת אזלי אביי ורבה שם כהלכתא כרב דלא אמרינן מגו דאתקן להא אתקן להא גם לא הוי מצי לפרש כסוגיא דהכא וכמש"ל דא"כ מ"ט אוסר אף בדעבד כנ"ל ולכך בע"כ מוקי לה רק מטעם מוקצה ולכך בע"כ מפרש כך דזה מיירי שנולד בו מום עובר מעיו"ט וביו"ט כעשה מום קבוע וא"כ שייך לומר בי' מגו דאתקן להא כיון דבאמת דעתי' הוי עלוי' ואינו רק מוקצה מחמת איסור ובזה שייך מגו שפיר רק דאם לא מכח צב"ח אסור כיון דל"ש מגו רק בזה"ז דאינו ראוי להקרבה אבל בזמן הבית דראוי להקרבה הרי אוסר עצמו לגבוה כנ"ל וכמ"ש בצל"ח, ואף דהוא כתב דבהי' בו מום עובר בלא"ה לא ראוי לגבוה לדעתי אין נראה דסוף סוף לא הוי ההיתר לגמרי דעכ"פ אוסר עצמו כשיעבור בו המום עובר ועד הנה הי' ראוי כשיעבור בו המום ועתה נאסר לעולם וההיתר בעינן שיהי' מותר לכל, ואדרבא כראה דבלא הי' בו מום עובר אף בזמן הבית שייך מנו דמתיר עצמו בשחיטה לפטור מכרת כמש"ל דגם זה נחשב תקון אך בהי' בו מום עובר עכ"פ השתא בלא"ה לא הי' נענש כרת כיון דאין ראוי לבא בפנים וזה אף אם אינו ראוי השתא פטור כל דאין ההיתר בא ממילא א"כ לא הוי היתר לגמרי ואיסור יש אף השתא בפנים מכח חולין בעזרה עכ"פ מדרבנן בודאי ואין ההרווחה רק הכרת והשתא בלא"ה הי' פטור מכרת דאנו בעינן שיהי' ההיתר לגמרי מתחלה ועד סוף וכל דהשתא ליכא היתר או להבא הוא ואוסר עצמו בד"א כנגדו לא נחשב מתיר עצמו ולכך בהי' בו מום עובר מעיו"ט רק ביו"ט כולד בו מום קבוע בזמן הבית ודאי הי' אסיר מכח מוקצה מחמת איסור עכ"פ ולכך אף בזה"ז אסור כמו דאמרינן בפ"ק לחד מ"ד דאף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה מכח מהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו' א"כ מוכח דאף בביצה ביו"ט דאסור רק מדרבנן גזרו מכח מהרה יבנה בהמ"ק ולכך אף לרבה החולק שם היינו דוקא בביצה דאינו רק גזרה בעלמא אטו יו"ט אחר השבת בזה ס"ל דהוי גזרה לגזרה ולא גזרינן אבל במוקצה דחמור כשל תורה כמ"ש התוס' ישינים והמרש"א בפ"ק דלכך אף להס"ד שם הוי ספיקא לחומרא (וכן מוכח כן ברמב"ם עצמו בפסקיו דנותן טעם דאין רואין מומין ביו"ט מכח שמא יבא לשחטו והוא מוקצה דבמוקצה גזרינן גזרה לגזרה ודו"ק היטב) ה"כ בזה גזרינן גזרה במוקצה לכך אסור אף בכור בזה"ז בנולד בו מום עובר מעיו"ט ומום קבוע ביו"ט מכח מהרה יבנה בהמ"ק ויאכל ג"כ בכור כזה ובאמת אז לא מגו ולכך ממילא אסור אף בזה"ז אך כיון דזה הוי רק גזרה דרבנן ולא חמור כגוף המוקצה בשל תורה לכן במקום צב"ח לא גזרו ולכך יעלה וישחוט אבל אם לא ישחוט יהי' כעשה מוקצה מדעתי' ולמוקצה כזה לא מהכי מגו דקיי"ל כרב ואיסור מוקצה לא התירו מכח צב"ח דגם מוקצה עשאוהו כשל תורה ולכך נמי אם כבר עלה לא ישחוט דשוב גזרינן אטו מהרה יבנה ביהמ"ק כנ"ל וא"ש כל שיטת הש"ס על נכון. ור"ש אוסר כיון דס"ל אין רואין מומין ל"ש מגו דאתקן דהוי תרי מגו כנ"ל או דס"ל דאף גזרה דרבנן לא הותר במקום צב"ח לכך אוסר להעלותו ואף בדעבד מכח עוקצה ולכך כתב הרמב"ם בפי' המשניות אוקימתא זו כיון דקיי"ל הלכתא כרב באפרוח א"כ קיי"ל כסוגיא דשבת וא"ש. ועיין לעיל במשנה בפירושי לפי' המשניות הנ"ל ותבין דברינו שבכאן וא"ש ודו"ק היטב בכל זה. ולפמ"ש בביאור הסוגיא דשבת צ"ל מה דאמרינן שם מי יימר דיפול בי' מומא ואם יפול בי' מום דלמא יהי' מום עובר היינו אף דכבר הי' בו מום עובר מ"מ הוא דן על המום החדש אם יפול בי' מום חדש ואם יפול אולי גם הוא יהי' מום עובר וא"ש. והנה מש"ל בישוב דברי הרמב"ם ושיש חילוק בין אם הי' בו מום עובר או לא כראה ראי' ברורה לזה מלשון רש"י שבמשנה פי' רש"י דהוי מוקצה מכח דל"ה דעתי' עליו וכך הולך בכל שיטת הסוגיא ואח"כ גבי בכפל בי' מום עובר מעיו"ט פרש"י דהוי מוקצה מחמת איסור והוא קושיא לכאורה למה תחלה פי' מכח דל"ה דעתי' עליו ואח"כ פי' מכח מוקצה מחמת איסור ובע"כ הוא אשר דברתי דעכ"פ אם הי' בו מום עובר כבר הוי דעתי' עלוי' ואינו אסור רק מכח מוקצה מחמת איסור ת"ב לדעת הרמב"ם ג"כ. והנה מש"ל להקשות על שיטת רש"י דא"כ לפי סוגיא דשבת איך יפרש סיפא דלא ישחוט וכו' באמת לפי לשון שני של רש"י מכח עבר ואסקי' הוי א"ש דקמ"ל אף שנפל בו מום אסור כיון דכבר עבר ואסקי' אך קושייתי יהי' לטעם הראשון של רש"י מכח מוקצה גם לפי' זה ללשון דמפרש רש"י לקמן דלא ישחוט דלא יעלה בהערמת שחיטה קאמר א"כ א"ש ג"כ. דשם בשבת אם ר"י מתיר מוקצה י"ל דהכונה לא יעלה בהערמת שחיטה רק קושייתינו יהי' ללשון אחר שברש"י דלא גרסינן בכור תם וכו' ור"י נשיאה ג"כ אית לי' מוקצה ולא מפרשינן כלל לא יעלה בהערמת שחיטה בזה קשה קושייתינו כנ"ל לכך צ"ל כפירושינו כנ"ל וי "ש ודו"ק:
תוס' ד"ה בכור שנפל לבור וכו' וקשה דאין זה כו'. הכה הקושיא תמוה מאוד חדא דלמה הקשו כן מסברא והלא כן מפורש בש"ס דאפילו בדיעבד לא מהני וכבר תמה כן המרש"א ועוד תימה הרי בלשון רש"י מבואר להדיא דאין היתרו היתר וכן אח"כ כתב כמה פעמים בלשונו דאפילו בדעבד לא מהני וכבר תמה כן הפ"י והצל"ח. והנה לדעתי א"ש דברי התוס' והוא דשני עניני דיעבד יש יש דעבד אם כבר הותר אבל עדיין לא שחטו ולכך לאבא בר אוכמא דמשבש ותני אף זה הוי דעבד אם בקרו מבוקר ומותר לשחטו לכתחלה ולאינך אמוראי אמרינן דאף בדעבד אינו מותר ואסור לשחטו והיינו כיון דאסור משום דהוי כמתקן ממילא אם אנו אוסרים אותו שוב לא עשה למפרע איסור כלל לכך ראוי לומר דלא הותר לשחטו כדי שלא יועילו מעשיו ולא עשה תיקון למפרע וכן לטעם דן את הדין או דהוי מטעם דקנסוהו על שעשה איסור ולכך קנסוהו שלא יועילו מעשיו או דג"כ אפשר דאין היתרו היתר וצריך למחר לחזור ולראותו ולחזור להתירו לכך כיון דלא הועילו מעשיו לא הוי כדן הדין ולא חטא למפרע כלל, אך כל זה שייך אם לא שחטו אבל אם עבר ושחטו ודאי לא קנסוהו רבנן לומר דיעבור איסור תורה מה ששחט ביו"ט שלא לצורך וירויח איסור דרבנן של כראה כמתקן או כדן הדין לכך ודאי טפי עדיף להחזיק הרע במיעוטו לומר דמוקמינן לי' אעיקר דינא דמותר הוא ועבר אדרבנן ממה שיעבור אשל תורה ולכך בזה ודאי דמותר בדעבד והש"ס לא מיירי רק לענין דעבד שכבר בקרו אבל לא נשחט, אבל לטעם מוקצה זה ודאי דבהמת מוקצה אף שעבר ושחטו אסורה ביו"ט דבמוקצה עשאוהו חז"ל כשל תורה והעמידו דבריהם במקום איסור תורה כעין דאמרינן בכמה דוכתא ולכך הקשו שפיר התוס' מסברא על רש"י והיינו דיותר כראה דחסר תיבה אחת בתוס' וצ"ל ושחטו שבקרו וגם שחטו או אף בלא ההגה"ה כוונתם כן דדעבד שעבר ובקרו ושחטו ודאי לפרש"י דלית לי' לר"ש מוקצה ודאי מסתבר דמותר בדעבד שכבר נשחט ולשון אין זה מן המוכן משמע דאפילו בדיעבד שכבר שחטו אסור כדין מוקצה ולכך העלו דבאמת מטעם מוקצה אסור לכך אסור אף בעבר ושחטו וא"ש ודו"ק כנלפענ"ד נכון ביאור דעת התוס', והנה עוד כראה כעת באופן אחר דהנה התוי"ט הקשה דמ"ש ממה דאמרינן אין דכין ואין מקדישין וכו' ואמרינן בירושלמי וכולן מה שעשו בין שוגגין כו' מה שעשו עשוי ולמה כאן לא יועיל ההיתר אף בדעבד והצל"ח הקשה עוד מ"ש מטבל דאמרינן אם עבר ותקנו מתוקן. אך כראה ליישב זה והוא דהנה קיי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הן אמת דאנן קיי"ל דנאמן להעיד בשל אחרים עיין ביו"ד סי' קי"ט אך מ"מ אם הוא חשוד על אחרים אינו נאמן אף בשל אחרים ואף דקיי"ל החשוד על דבר קל אינו חשוד על החמור ולכך ה"כ נהי דחשוד על איסור דאין רואין מומין ביו"ט דהוי רק דרבנן אינו חשוד להתיר איסור תורה אך לפ"ז נראה דמ"מ יש חילוק בדבר דבדין אשר א"צ שיהי' מומחה דוקא רק או דדי ביחיד שאינו מומחה או בשלשה הדיוטות כל כה"ג נהי דהוי חשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור וגם לדעת כמה פוסקים באותו דבר לא נעשה חשיד אבל בדבר שצריך שיהי' לו תורת מומחה דוקא ובאם אין לו שם מומחה לא מהני בזה נראה אם עבר איסור דרבנן באותו פעם אין לו דין מומחה הן די"ל מטעם כיון דראוי להעמיד האדם בחזקת כשרות כל מה דאפשר לכך י"ל מסתמא כיון דעשה איסור זה מוכח דלא ידע הך דינא דאין ראוי לתלותו שעבר במזיד רק יש לדונו כשוגג וממילא מדהאי לא ידע ההוא כמי לא ידע כעין דאמרינן בסוגיא דפ"ב דף י"ט ואף אם הי' מזיד י"ל ג"כ כיון דחזינן שעבר דרבנן במזיד ג"כ איתרע כח מומחה שלו דאם היה ת"ח לא הי' עובר על דרבנן לכך בזה איתרע המחאה שלו או נימא דהוי מטעם קנס דקנסוהו חז"ל כיון דעבר על דרבנן לא יהי' לו כח מומחה אבל מ"מ לא פסלוהו מדין הדיוט רק בזה קנסוהו שעכ"פ לא יהי' לו מעלת מומחה ולכך א"ש דהתם גבי דכין וכו' דהמעשה מצד עצמה טובה וכן גבי דין מיירי שנעשה עפ"י ג' דבזה אף בלא מומחה מהני וכן כמי בהוראת איסור והיתר דדי בחד שאינו מומחה וכן בטבל דהמעשה הוי טובה מצד עצמה בזה אם עבר ועבד מהני אבל בבכור דשלשה הדיוטות מהני רק במום גלוי וידוע אבל במום שאינו גלוי כ"כ לא מהני רק במומחה בזה אם עבר אדרבנן אבד מעלת מומחה שלו ולא נחשב מומחה לכך אין הוראה שלו הוראה. ומעתה א"ש דברי התוס' דהם ידעו הסוגיא ופרש"י דלא מהני ההיתר בדעבד רק זה י"ל דמיירי רק בהוראתה המומחה וכלשון דנקט במשנה ירד מומחה ויראה ולכך כה"ג באמת אין תקונו תקון ולכך הקשו התוס' רק דמצד הסברא לפ"ז אם הי' בו מום גדול אשר די בשלשה הדיוטות לטעמו של רש"י ראוי שיועיל בדעבד דבזה קיי"ל בדן את הדין מה שעשה עשוי ובאמת לפי לשון ר"ש דאמר כל שאין מומו ניכר מבעי"ו אין זה מן המוכן מלשון כל משמע דכללא כייל אפילו במום גדול שהורו בו הדיוטות ג"כ אין זה מן המוכן אפילו דעבד תה ראוי שיועיל בדעבד לפרש"י כמו באין דכין וא"ש ודו"ק. ובזה מיושב על נכון מה שקשה לי בש"ס דלקמן דמשני כגון דיתבי דייני התם וקשה לי למה נקט דיתבי דייני הלא הדיוטות לא מהני רק במומין גדולים וחכם שרי כל המומין ועיין בתוס' מס' שבת דף מ"ג דכתבו דלכך נקט מי יימר דמזדקק לי' חכם מכח דחכם שרי כל המומין א"כ קשה כאן למה נקט דיתבי דייני ולא נקט דיתיב מומחה התם. אך לפמ"ש א"ש דהרי לפי מסקנת הש"ס דמשני מה שנקט ה"ז מוכן הוי רק בדעבד א"כ הוי קשה לי אם לכתחלה אסור למה יהי' מותר בדעבד הלא בזה קנסוהו דאפילו בדעבד לא מהני לכך משני כגון דיתבי דייני התם והיכי דנעשה בשלשה מהני בדעבד ובאם נולד בלא מום דאסור אף בדעבד הוי מטעם מוקצה כמ"ש התוס' אבל בנולד הוא ומומו עמו דל"ש מוקצה א"כ נהי דלכתחלה אסור בדעבד מותר כיון דל"ב בזה מומחה אך אם הוי בעינן מומחה לא הוי מהני אפילו דעבד כיון דעבר אדרבנן אין לו דין מומחה. ובהכי הוי מקום ליישב גם פרש"י בד"ה שזה מן המוכן וכו' כיון דלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם והקשה הצל"ח דלמה כתב רש"י זה כיון דאנן קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת ייע"ש ובאמת זה הוי קושיות הב"י בסי' תצ"ח ייע"ש. אך לפמ"ש כראה דא"ש דהוי קשה לרש"י ד"א כיון דהוי היתרו היתר רק בדעבד אבל לכתחלה אסור א"כ אף בדעבד ראוי שלא יועיל דכבר אין לו דין מומחה ולכך הביא רש"י אוקמתא זו ואין כוונתו בשביל דישבו התם להתיר תיכף רק כוונתו על לשון דייני דדוקא כמו דמוקי לה לקמן דיתבי דייני דייקא התם בזה מותר בדעבד ובנולד בו מום אחר לידתו אף בהו לא מהני מכח כיון דהי' לו חזקת איסור לכך נראה כמתקן וכדן את הדין לכך ראוי לומר אי עביד לא מהני לכך שוב לא יהי' כראה כמתקן אבל בנולד הוא ומומו עמו דלא הי' לו חזקת איסור ולא כראה כמתקן ולכך אף דאסור לכתחלה מ"מ מהני בדעבד אבל אם הוי מומחה דוקא אז כיון דעבר על לכתחלה אין לו דין מומחה עכ"פ ואין היתרו היתר ולכך כוונת רש"י רק בשביל לשון דייני דדוקא שלשה בעינן וא"ש ודו"ק:
והנה עיין בפ"י מה שהקשה בחדושיו מדברי התוס' דף ל"א שכתבו דכל שנסתלק האיסור מן העולם לית לי' לר"ש מוקצה והכא כמי נסתלק האיסור לגמרי ייע"ש והניח בצ"ע, ובאמת לק"מ זה דהרי קיי"ל בש"ס וטוש"ע סי' ש"ז ביו"ד דאף בכור בעל מום אם נמצא טרפה בשרו ועורו אסור בהנאה דלא התירו הכתוב רק לאכילה א"כ עדיין קדושת בכור עליו ולא נסתלק ממנו כל המוקצה וגם בלא"ה יש בו כמה אסורין כגון מלהיות כמכר באטליז וגיזה ועבודה וכו' א"כ לא נחשב סילוק המוקצה לגמרי דאם ימצא טרפה הוי מוקצה דשאר טרפה לא הוי מוקצה דראוי לכלבים אבל זה כיון דאסור בהכאה יהי' מוקצה א"כ נהי דמותר לשחטו דאזלינן בתר רובא אבל מ"מ לא נקרא סלוק המוקצה מן העולם דעדיין אפשר לו לחול למפרע אם ימצא טרפה הו"ל מוקצה למפרע משא"כ בטבל ואינך כיון שהותר א"א להיות נעשה טבל מעצמו לכך נקרא סלוק המוקצה מן העולם וז"ב ונכון לדעתו. ויש להסביר הדבר יותר כמו דאמרינן בעלמא שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן והיינו דלהבא לא מהכי חזקת הקודם כן ה"ב בזה לשחטו ביו"ט מותר דלחוש שמא כבר נטרף ל"ח ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא דהוי חזקה הבאה מחמת רוב אבל לענין סלוק המוקצה ודאי להבא יש לחוש שיהי' אירע לו טרפות אח"כ ואם יארע לו ח"כ טרפות עדיין הוא מוקצה וישאר באיסור מוקצה היום לכך לא נחשב זה סלוק האיסור מן העולם וא"ש ואף דקושיות הפ"י הוי מכח דאיסור ראיית מומין נסתלק מ"מ אם ימצא טרפה ויתסור בהנאה אף לר"ש יהי' מוקצה דזה הוי כגרוגרות וצמוקים וכאבנים ממש כיון דאין ראוי לשום דבר ודו"ק. ועיין עוד בפ"י לקמן בסוגיות הש"ס בד"ה אר"נ אבא תנא אם בקרו מבוקר ואת אמרת מבקרין אותו לכתחלה ותמה הפ"י לשיטת התוס' מטעם מתקן אין לאסרו לדעבד רק מטעם מוקצה א"כ קשה הכא ממ"נ אם ל"ש בנולד הוא ומומו מתקן יהי' מותר אף לכתחלה ואם שייך בזה מתקן א"כ הדר הו"ל מוקצה מכח איסור דרואין מומין ביו"ט א"כ נעשה מוקצה יעמ"ש והניח בצ"ע. ודבריו תמוהין ולא זכיתי להבין דבריו בכאן דלמאן הקשה אם למ"ד אין מוקצה לחצי שבת א"כ מה בכך דנעשה מוקצה מכח דאין רואין סוף סוף אם עבר וראהו נסתלק המוקצה ומותר כיון דלא הוי מוקצה בה"ש א"כ מה קושיא ואם למ"ד יש מוקצה לחצי שבת א"כ באמת מיירי דיתבי דייני התם ולא חל המוקצה כלל מתחלה ומה הקשה לכך דבריו צל"ע. והנה בגוף דברי התוס' שהי' קשה להם איך אפשר דלר"ש יש מוקצה בכאן ולר"י אין מוקצה ובאמת איפכא שמעינן להו הי' נראה לומר דבר חדש, דידוע דרבה רוצה לומר בפ"ג דפסחים דמוקצה דאורייתא רק דהש"ס דוחה שם זה מכח קושיא מברייתא ולכך הי' אפשר לומר דר"י ודאי ס"ל כל מוקצה דרבנן ולכך כיון דהוי דרבנן לא פלוג חז"ל בתקנתן ואסרו כל המוקצות דכן מצינו בתקנת חז"ל בכמה דוכתא דל"פ חז"ל בתקנתן אבל בשל תורה ל"ש לא פלוג ולכך שניהם מודים דעיקר מוקצה שייך רק כמו בבכור דאיכא כמה מי יימר רק ר"י ס"ל דכל עיקר מוקצה הוי דרבנן ולכך לא חלקו חז"ל בתקנתן וכיון דאסרו אסרו כל מוקצה וכיון דמ"מ הוי רק דרבנן לכך ס"ל דמותר לראות מומין ביו"ט דלא גזרינן שמא יבא לשחטו כמו שנתן הרמב"ם טעם זה דכיון שעיקרו דרבנן אמרינן מגו דאתקן להא אתקן כמי להא דאף שבאפרוח לא אמרינן כן היינו בנולד דחמור אבל במוקצה דקיל אמרינן מגו כמש"ל כ"ז אך ר"ש ס"ל דמוקצה מן התורה ורק מן התורה ל"ש לא פלוג רק מה דמסתבר לאסור אסור ומה שראוי להיות מותר מותר ומה שראוי להיות אסור אסור ולכך מן התורה מקרא והכינו אינו מסתבר לאסור רק בבכור מכח כמה מי יימר כדאמרינן בש"ס ולכך כיון שמוקצה כזה הוי מן התורה ממילא גזרינן בי' דאין רואין מומין מכח שמא יבא לשחטו ול"ש לומר מגו דאתקן להא אתקן להא כיון דהוא מן התורה לא מהני מגו דהוי איסור חמור ולא אמרינן מגו כמו דלא מהכי מגו בנולד למאן דמחמיר בזה וא"ש ודו"ק היטב: