בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כה:
גמ' דתיהם של אלו אש הם. עיין פרש"י והוא דחוק וגם לא נודע במה פליגי הני תרי לישני ומה בין זה לזה. ונראה עפמ"ש בחדושי אגדה כמה פעמים דישראל שעמדו על הר סיני היו יכולין לכוין כל התורה מעצמם ולא היו צריכין כלל שיתן להם התורה רק שהקב"ה רצה לעשות אותם מצוין ועושין (ולזה אמר המגיד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה כו' הכונה שכיון שבאו להר סיני נזדככו שכלם עד שכלם ידעו התורה מעצמן ואמרו ישראל שאלו לא נתן לכו התורה הי' דיינו רק אף גם זאת עשה שנתן לכו התורה ואנחנו כמצוין ועושין ומגיע שכר גדול והבן) ובחדושי תורה פ' יתרו כתבנו דעשה הקב"ה כן שישכחו התורה טרם נתינה כדי שיהי' בעיניהם כחדשים ולכך קראם רק בשם עם שהוא הפחותה שבמדרגות ייע"ש ולפ"ז כראה דגמ' דידן ס"ל כן דלכך ניתן להם התירה משמים דאם לא הי' הקב"ה נותן להם התורה והתורה של עצמן הי' רק אש והיו עזין ביותר אבל התורה הנתונה ממנו י"ח מקור הרחמים והיא נמשלה למים ג"כ כידוע ולכך בהא פליגי דלל"ק ס"ל דישראל המה עזין מצד עצמן בטבען ולכך ניתן להם התורה לכבות עז ותן ולכך בלשון הזה לא אמר שאין כל אומה ולשון שולטת בהם דמ"מ אף שהם עזים בטבען מ"מ אם מתכנסין כל הגוים ודאי היו יכולין להתגבר עליהם ולכך להך לישנא לא הוי כלל בשביל תקון העולם רק לטיבת ישראל כי אם היו עזין היו עומדין נגד הגוים ללחום עמהם והיו נאבדים ח"ו אך ע"י התורה כופפין ראשם לקבל עליהם עול הגליות ולא ימרדו ולכך ניתן להם התורה. אבל אידך לישנא ס"ל דלא היו עזין בטבע גופן רק מצד התורה שהשיגו מצד עצמן היו גבורים מאוד ולכך ממילא בכח התורה לא היה כל אומה ולשון יכולין לעמוד בהם ולכך נתן להם הקב"ה התורה משלו דהיא מצד הרחמים לכבות אותם, ולכך תחלה אמר ראוין אלו שתנתן להם דת אש היינו מצד עצמן שהם עזין ראוי להנתן להם דת אש ואח"כ אמר להיפוך דתיהם של אלו התורה שיש להם מצד עצמן אש הם ולכך אלמלא ניתן להם התורה דייקא רק היו יודעין זה מצד עצמן אין כל אומה ולשון שולטת בהם בכח התורה שלהם. ולכך הביא קרא דמימינו אש דת למו דזה לשון הקרא שם בפ' ברכה ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש מימינו אשדת למו כלומר דללשון שני הוי נתינת התורה. עבור קיום העולם דבלא"ה היו מחריבין העולם. וזש"ה וזאת הברכה אשר בירך משה דהתחיל משה לשבח את ישראל כמה גדלה מעלתם דהוצרך הקב"ה ליתן להם התורה לקיום העולם דבלא"ה בכח התורה שלהם היו מחריבין העולם וז"ש ה' מסיני בא כלומר מחמת טובת סיני שיהי' נשאר קיים וכן וזרח משעיר למו בשביל שעיר והך מ"ם הוא לשון מחמת כלומר מחמת שעיר לטובתו הופיע מהר פארן ומחמת טובת הר פארן בא לישראל ליתן להם התורם כדי שיתקיימו המה, ולא דוקא עבור הנאת עוה"ז רק אף ואתא מרבבות קודש מחמת טובת רבבות קודש דאף המלאכים לא הי' להם קיום אם לא היו מקבלין התורה ורק היו מקיימין מצד עצמן והשגתם והיינו מכח שמימינו של ישראל אשדת למו וקאי מימינו על ישראל מחמת שמימינו שלהם התורה אשר השיגו מצד עצמן הי' אש דת ולא היה העולם יכול להתקיים כלל והיו מחריבין כל העולם הן למטה הן הנהגת מערכת השמים למעלה לכך נותן להם הקב"ה התורה מפיו כביכול ובזה נשבר עזותן וא"ש ונכון:
במשנה בכור שנפל וכו'. הנה הרמב"ם בפירוש המשניות בזה תמוה מכמה צדדים להמעיין בו, אחד הנה נראה מדבריו שמפרש דהרישא דיעלה וישחוט מיירי שהיה בו מום מעיו"ט רק מום עובר רק השתא נפל בו מום קבוע ומ"מ משום צבע"ח התירוהו לעלות אבל אם עבר ואסקי' ולמעלה כולד בו מום קבוע אסור מכח דהוי מוקצה וקשה חדא מה שהקשה הפ"י דאם יש סברא להתיר מכח צב"ח מה פריך ולפלוני ברואין מומין דעלמא דלמא בעלמא לכ"ע אין רואין והכא משום צב"ח התירו ועיי"ש בסוף דבריו שכיון בזה על שיטת הרמב"ם, והן אמת דעל רש"י ותוס' לק"מ זה דאם נימא דבעלמא אין רואין מומין ביו"ט א"כ הרי נעשה מוקצה דאטו ידע שיפול למחר לבור בשלמא לר"ש ס"ל לרש"י כיון דבעלמא לית לי' מוקצה אף כאן לית לי' אבל לר"י ודאי אם אין רואין כעשה מוקצה ומוקצה לא התירו בשביל צב"ח וב"כ אף בעלמא התירו מכח דרואין מומין ביו"ט רק על הרמב"ם קשה שפיר דהוא ס"ל דמוקצה כזו שהי' לו מום עובר התירו מכח צב"ח אף דלא ידע דלמחר יפול בו מום קבוע מכ"ש זה דהוי בי' מום קבוע רק דאין רואין מומין ביו"ט דמוקצה כזה ראוי להתיר משום צב"ח. והן אמת דגם זה י"ל דבשלמא חד איסורא לבד שרינן מכח צב"ח דכל דתקון רבנן כעין של הורה תקון ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כן ה"כ אם ס"ל לר"י דרואין מומין ביו"ט וליכא רק איסור מוקצה בזה חד איסורא שרינן מכח צב"ח אבל אם ס ל בעלמא אין רואין להתיר מוקצה וגם איסור דאין רואין תרי איסורי לא דחינן משום צב"ח דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון כמ"ש הר"ן במס' ר"ה גבי שופר של ר"ה אין מפקחין וכו' והובא במג"א סי' תמ"ו. אך קושיא זו הי' אפשר ליישבה עוד בענין אחר והוא כיון דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון א"כ כמו דבעינן בשל תורה בעשה דוחה ל"ת דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה כן ה"נ בדרבנן הוי כן ולכך א"ש בשלמא בנדון העלאה דעיקר איסורו מכח העלאה וטלטול המוקצה או מכח מה שישחטנו אח"כ ויאכלו וא"כ הרי תיכף בשעת העלאה יקיים מצות הצלת צעב"ח וא"כ הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה וגם מה שיעבור אח"כ ג"כ נחשב בעידנא דדוקא אם עובר הלאוין קודם קיום העשה לא נחשב בעידנא אבל היכי דמקיים העשה תחלה אז מה שעובר אח"כ הלאו נחשב הכל בעידנא כיון שהוי הכל עבור העשה שכבר קיים ולכך הוי בעידנא אבל הכא אם בעלמא אין רואין מומין ביו"ט רק הכא נימא מכח צב"ח התירו והרי המומחה צריך לראות קודם המלאה כמ"ש במשנה ירד מומחה ויראה א"כ שוב יעבור על איסור ראית מומין קודם הצלת צבע"ח וליה בעידנא לכך פשיטא דאינו מותר אם אסור בעלמא דכל דתקון כעין של תורה כמו דמצינו במשנה מפורסת במס' ר"ה דשופר של ר"ה אין מפקחין וכו'. אך קשה עוד על הרמב"ם חדא דמה זו סברא כלל דממ"נ אם מותר מוקצה מכח צב"ח א"כ מה איריא שנפל בו מום עובר מעיו"ט אף אם לא הי' בו מום כלל מעיו"ט והיום כפל בו מום יהי' מותר ואם לא התירו מוקצה מכח צב"ח א"כ אף שהי' בו מום עובר כיון דבלא צב"ח אסור כמו שסיים הרמב"ם שהוי מוקצה ולמה מותר מכח צב"ח. ועוד קשה דמה משני הש"ס דבכור שנפל לבור איצטריך לי' מה"ד וכו' ולמה לא משכי דבאמת מיירי שהי' לו מום עובר מתחלה ולא הותר רק מכח צב"ח, והן אמת די"ל דלפי מסקנת הש"ס דקאמר אלא דהי' בו מום עובר באמת הדר בי' מכל תרוצו רק מפרש הכל במום עובר מעיקרא אך זה דוחק דכל כהאי הו"ל לש"ס לבאר. גם קשה עליו מה שהקשה המרש"א על רש"י מה קאמר מתני' כמי דיקא וכו' ודלמא מיירי שהי' בו מום עובר מעיו"ט והמרש"א הקשה כן לרש"י וגם להרמב"ם תקשה כן. ופ"ק לי על לשון הרמב"ם להמעיין בו דתחלה כתב ואינו מוקצה כי ר"י סובר דעכ"פ הי' המום כיכר מעיו"ט משמע שאינו מוקצה ואח"כ סיים אח"כ ואפי' הי' המום עובר מום הזה מום קבוע הוי מוקצה וסתרי דבריו בלשונו אם לא שנימא שיש בו ט"ס וצ"ל דעכ"פ לא הי' ניכר המום מעיו"ט. אך לדעתי יש ליישב הכל דקשה עוד דממ"נ אם יש סברא להתיר מוקצה עבור צב"ח קשה למה לו להתיר השחיטה עוד נתיר לו הטלטול לבד הרי עיקר החשש הוי כיון דאינו ראוי לו הוי מטלטל מוקצה ונימא דהתירו לו לטלטל מוקצה מכח צב"ח ובפרט דידוע דטלטול עוקצה קיל הוא מאיסור מוקצה א"כ נתיר לו לטלטל וכמה נתיר לו לשחוט, והן אמת די"ל דהוי טרחא שלא לצורך ג"כ וא"כ נחשב כתרי איסורים מוקצה וטרחא שלא לצורך משא"כ אם שחטו איכא רק חד איסור דמוקצה. אך לדעתי כראה העיקר כיון דיו"ט עשה ול"ת הוא ומוכח בש"ס גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל דאף במוקצה דרבנן נחשב כעשה ול"ת וכמ"ש הר"ן שם א"כ לפ"ז נהי דהצלת צב"ח איכא מצוה אין עשה דוחה ל"ת ועשה אך הנה שני עניני מוקצה יש יש מוקצה אשר באמת הוא היתר רק מכח דלא הי' דעתו עליו נאסר ומוקצה זה נחשב מוקצה מחמת עצמו שכיון שלא הי' דעתו עליו הוי עוקצה כגון אבנים וכדומה ובמוקצה כהך עשאוהו חז"ל כשל תורה להיות כל"ת ועשה כשל תורה ממש אבל במוקצה דבאמת הוי דעתו עליו רק דהוי עוקצה מחמת איסור במוקצה כהך לא החמירו רבנן להיות חמור יותר מגוף האיסור ממש ובזה לא שוינהו כעשה ול"ת רק לא חמור מוקצה דאתי מני' מגוף האיסור ולכך אם הי' כאן גוף האיסור והי' בא עשה כנגדו הי' דוחה אותו כדין עשה דוחה ל"ת ה"ה נמי דהמוקצה דרבנן נדחה מכח זה. ולכך א"ש דברי הרמב"ם על נכון דהנה אם לא הי' בו כלל מום עמיו"ט דאז הוי מקצי דעתיה מכי' והוי מוקצה מחמת שלא הוכן לכך הוי כסל תורה כעשה ול"ת ולכך לא מצי צב"ח לדחות אותו דנהי דנימא דהוי זה של תורה הוי רק כעשה ואין עושה דוחה ל"ת ועשה אבל אם הי' בו מום עובר מעיו"ט א"כ הוא לא ידע זה וסבר דאולי הוי מום קבוע כיון דלא כראה לחכם לכך הוא לא אקצי' נפשי' מני' והוי דעתי' עליו רק דמ"מ הוי מוקצה מחמת איסור דהרי באמת אסור הוא ובאמת הוי רק מום עובר וא"כ הוי מוקצה מחמת איסור עכ"פ אך כיון דהוי רק מכח איסור בכור תה הוי רק לאו בעלמא א"כ לא עדיף המוקצה מכח גוף האיסור ואם הי' כאן איסור בכור הי' נדחה מכח עצות עשה, ונהי דלאו דבכור הוי לאו שיש בו כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ בדבר התלוי בעונז בודאי ל"ש לומר כעין של תורה תקון דבשלמא לענין לאו ועשה דיו"ט א"ש דאפשר לחז"ל לתקן להיות איסור דרבנן כשל תורה להיות כלאו ועשה אבל לענין עונש דכרת הרי אטו יש כח ביד חז"ל לשוי' כרת על דרבנן א"כ בודאי פטור הוא מכרת ועל מוקצה ליכא כרת א"כ ממ"נ לעשותו כלאו ועשה א"א דלא חמור מאיסור דאתי' מני' דהוי רק לאו בעלמא ונהי דבלאו יש בו כרת מ"מ הרי לענין כרת ל"ש כל דתקון רבנן כעין של תורה תקון דמכרת ודאי פטור לכך כדון רק כלאו לבד לכך שוב אתיא עשה דצב"ח ודוחה אותו, אך על סברא זו יש לפקפק דהרי גם בכור יש עשה להקרבה ול"ת. אך נראה דמ"מ א"ש דמוקצה אשר נעשה מכח חסרון הכנה שלו ולא הי' דעתו עליו בזה נהי דאנן קיי"ל מוקצה דרבנן מ"מ כיון דעכ"פ אסמכוהו על קרא דוהכינו את אשר יביאו דבעי הכנה א"כ הרי והכינו הוי עשה לכך כיון דאסמכוהו אהך קרא א"כ הוי עשה וגם כמו דאמרינן לרבה בפ"ג דפסחים דאזהרתי' מל"ת כל מלאכה א"כ ה"נ למ"ד דרבנן כיון דעכ"פ תקנוהו כעין של תורה הוי בכלל ל"ת כל מלאכה גם בלא"ה כל דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור ונקרא ל"ת שבתורה לכך הוי בכלל עשה ול"ת אבל מה שבאמת הכין אותו והי' דעתו עליו רק דהוי מוקצה מחמת איסור ז"א בכלל והכינו את אשר יביאו ול"ש לקרא זה דמ"מ הוא הכין אותו וקיים קרא כדכתיב רק מכח דמ"מ אסור הוא הוי מוקצה לכך מוקצה כהך ל"ה רק בכלל ל"ת ולא כעשה ג"כ לכך שוב איסור [צב"ח] דוחה אותו. לכך א"ש לשון הרמב"ם דאם יש בו טעם צב"ח שפיר כתב דאם יש בו מום עובר הרי עכ"פ הוא סבר דהוי מום מעלייא והיה דעתו עליו ונהי דהוי מוקצה מחמת איסור זה נדחה מכח מצות צב"ח ולכך כתב שפיר דל"ה מוקצה דר"י סובר כיון דעכ"פ מומו כיכר מעיו"ט א"כ עכ"פ הוי דעתי' עלוי' לכך ל"ח רק מוקצה מחמת איסור וזה נדחה מכח צב"ח אבל אם ליכא טעם צב"ח אז אסור דעכ"פ הוי מוקצה מכח איסור עכ"פ, ולכך א"ש דתינח אם מותר לשחטו דאז הוי דעתו מתחלה ועד סוף עליו והוי רק מוקצה מחמת איסור תה קיל הוא ונדחה מפני צב"ח אבל אם נימא דאסור לשחטו א"כ כשנימא לי' דאסור לשחטו א"כ מעתה יסיח דעתו ממנו ונהי דקיי"ל אין מוקצה לחצי שבת היינו אם נסתלק ממנו המוקצה אבל כ"ז שהמוקצה עליו חל הוא אף בחצי שבת כדמוכח מסוגיא זו עצמה דאין מוקצה לחצי שבת א"כ אי נימא לי' דאסור לשחטו יסיח דעתו ממנו ויהי' מוקצה חמור ולכך שוב הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל אם אמרינן דמותר לשחטו א"כ ממ"נ עד הנה סבר שמום הראשון הוי מום ממש ועתה שנודע לו מן החכם שהראשון ל"ה מום הרי יש בו מום חדש שמותר לשחטו ותמיד דעתו עליו וליכא רק איסור דמוקצה מחמת איסור עד הנה וזה נדחה מכח צב"ח. ולכך ממילא א"ש מה שהקשה הפ"י ג"כ דאי נימא דס"ל בעלמא אין רואין מומין ביו"ט א"כ מעיקרא לא הוי דעתו עליו לכך שוב הוי מוקצה מכח חסרון הכנה וזה אין כח בצב"ח לדחות אותו חבל אם רואין מומין ביו"ט רק דהוי בי' מום עובר א"כ עכ"פ הוא סבר שאולי יהי' מום קבוע לכך הוי הוא דעתו עליו לכך זה נדחה מפני צב"ח, ולכך א"ש מה דלא משני הש"ס כן דהש"ס אזיל למה דרוצה לומר במס' ב"מ דצב"ח לאו דאורייתא ואז אף איסור דמוקצה מחמת איסור אין כח לדחות איסור מוקצה דאיסור מוקצה עשאוהו כשל תורה ולו יהא דהוי רק לאו בעלמא אין כח באיסור דרבנן לדחותו ולכך משני מכח דרבותא קמ"ל. וכן מה דאמר אח"כ מתני' כמי דיקא כקושיות המרש"א הוי הכל למ"ד צב"ח לאו של תורה הוא ולכך אף במום עובר לא הותר לשחטו אח"כ אבל למה דקיי"ל כמשמעות הלשון בפי' המשניות דס"ל צב"ח דאורייתא ייע"ש בלשונו כאן א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק בין מוקצה דמכח חסרון הכנה למוקצה דמחמת איסור ומכ"ש אי נימא כפי הטעם שכתבנו דמוקצה מחמת איסור נדון כגוף האיסור א"כ אם הוי צב"ח לאו של תורה ואיסור מוקצה הוי עכ"פ כאיסור בכור לכך לא מצי צב"ח דרבנן לדחותו אבל לדידן שפיר מצי מדחי לי' וא"ש:
ומה שהקשינו דבכור הוי עשה ול"ת י"ל דאיש דעיקר העשה הוי להביאו למזבח א"כ תינח בזמן שבהמ"ק קיים אבל בזה"ז א"כ להקריבו א"א ובלא"ה פטור הוא מעשה דאונס רחמנא פטרי' א"כ העשה בלא"ה ליכא והוי רק הלאו מיהו איסור בכור אם לא כפל בו מום ודאי אין איסור צב"ח דוחה איסור בכור דהוי ל"ת שיש בו כרת אבל אם כפל בו מום רק להסיר איסור מוקצה הבאה ממנו נהי דנחשב כגוף האיסור היינו לשוי' כשל תורה לזה יש לחז"ל כח אבל עכ"פ חומר העונש ליכא בזה דאטו יש להם כח לחייב כרת לכך נדון המוקצה דאתי' מניה רק כלאו לבד לכך דוחה אותו צב"ח אם הוי של תורה אבל אם הוי רק דרבנן אין לו כח לדחות אף מוקצה דמחמת איסור ודו"ק היטב. זה כראה כעת בישוב דברי הרמב"ם בזה ודו"ק. וגם בלא"ה י"ל כיון דעכ"פ הוי בי' מום קבוע מעיו"ט א"כ גם אז לא הי' ראוי לגבוה כיון דיש בו מום עובר וכמ"ש גם הצל"ח והכי קיי"ל א"כ כיון דלא הי' ראוי למזבח ל"ש בי' רק הל"ת אבל לא העשה כיון דאינו ראוי לגבוה גם לא הוי ל"ת שיש בו כרת כיון דאינו ראוי לבא בפנים ל"ש בי' משום שחוטי חוץ דאינו דומה למחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא אבל כאן דאין הכשר שלו ממילא לכך לא שייך בי' משום שחיטי חוץ ולכך ליכא בי' כרת כלל מיהו אם לא כולד בי' מום קבוע אין איסור צב"ח דוחה האיסור של בכור ושל מוקצה דנחשב עכ"פ כתרי לאוין ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין אך אם יש בו מום קבוע דליכא איסור בכור רק מוקצה לכך הוי רק כלאו בגוף האיסור לכך נדחה מפני צב"ח ובחול דל"ש מוקצה כיון דבחול יכול להעלותו בלי שחיטה אין צורך לדחות מכח צב"ח לאיסור בכור וא"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה בכור שנפל לבור בכור בזה"ז וכו'. הנה לכאורה מה שנקט בזה"ז הוא למותר דמה נ"מ לנו אם הוי בזה"ז או בזמן הבית דלענין לשחטו להדיוט אין חילוק בדבר ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. ולכאורה הי' כראה ליישב דרש"י בא להודיע לכו כיון שבא לפרש אח"כ דמיירי שנולד בו מום מעיו"ט והיינו שלא יהי' מוקצה ולכך הי' אפשר לומר כיון דאמרינן בפ"ק דאפרוח שנולד ביו"ט מותר מכח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומנו דאתקן להא אתקן כמי להא והנה זה הוי פלוגתא בין שני הברייתות שם א"כ היה אפשר לומר דהמשנה אתיא כהך מ"ד דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואף למ"ד דלא אמרינן אפשר דהיינו דוקא בנולד דהוא חמור אבל במוקצה אפשר לכ"ע אמרינן מגו דמתיר עצמו בשחיטה ולכך הי' אפשר לומר דהכא בבכור כיון דאם נולד בו מום מתיר עצמו להדיוט לכך אף דנולד בו מום ביו"ט אמרינן מכח מגו דמתיר עצמו להדיוט מתיר עצמו מכח מוקצה ולא הי' צריך לאוקמא בנולד בו מום בעיו"ט רק דהי' אפשר לומר דמה דדחיק הש"ס לתרץ דמיירי בנולד בו מום מעיו"ט היינו מכח דמשמע לי' דאף בזמן הבית מיירי הש"ס ובזמן הבית ל"ש מתיר עצמו בשחיטה דהרי טרם שהי' בו מום הי' מותר לגבוה ואסור להדיוט ועכשיו כשנולד בו מום הותר להדיוט ואסור לגבוה א"כ ע"כ לא מהני הך סברא דמתיר עצמו בשחיטה רק אם המעשה פועל רק היתר לא איסור לכך שייך לומר מגו דאתקן להא אתקן להא אבל אם כולד לנו איסור ג"כ בזה מנ"ל לילך בתר ההיתר כלך בתר האיסור ונימא כיון דנאסר להא נאסר להא לכך ל"ש הך סברא כאן, אך לפ"ז תינח בזמן הבית דהי' ראוי לגבוה והי' עומד סתמא להיות נקרב לגבוה לכך שייך לומר כיון דע"י המום נאסר להדיוט ל"ש לומר מנו דאתקן להא אבל בזה"ז דל"ש לגבוה וסתם בכור אינו עומד לגבוה כלל א"כ כיון דאינו ראוי לגבוה ולא עומד לגבוה לא נחשב לאיסור כלל מה שנעשה בעל מום והוי כאלו נפעל רק להיתר ונימא בי' מגו דאתקן להא ויהי' מותר אף בלא כולד בו מום בעיו"ט לכך קמ"ל רש"י דאף בזה"ז דאינו ראוי למזבח מ"מ בעינן נולד בו מום בעיו"ט אבל בלא"ה הוי מוקצה מכח דמ"מ כיון שהוי המניעה מצד אחר דמצד עצמו ראוי הוא למזבח רק מצד אחר אינו ראוי להקריב שאין בית ומ"מ מצד עצמו ראוי לבא ולכך לא נחשב זה היתר כיון דלגבוה הוא נאסר. ושוב ראיתי בצל"ח לקמן בסוגיא הרגיש בדרך זה מכח מגו דאתקן להא ומבואר קצת דברים שכתבנו אך לא ביאר כל הצורך כמו שבארנו גם לא ידעתי למה לא דרך בד הזה ליישב פרש"י הנ"ל. ובהכי ארווחנו ליישב פרש"י מה שפי' בכור בזה"ז וכו' והשוחטו כשהוא תם הוי שוחטי קדשים בחוץ וענוש כרת והקשיתי דלמה נקט רש"י זה דהן אמת הדין הוי כן אבל כאן ביו"ט מיירי ובלא"ה כיון שאסור באכילה אסור לשחטו כיון שהוא יו"ט ולמ"ל טעמא דהוי קדשים בחוץ, אך לפמ"ש י"ל כך דהנה י"ל טעם חדש מה דל"ש גבי בכור מגו דאתקן להא דדוקא באפרוח שייך לומר כן דל"ש לומר מגו רק אם שני היתרים חלין בשוה כמו התם באפרוח דהעיקר איסור בי' הוי באכילה דבאכילה הוא אסור קודם שנולד אבל לשחטו בלי אכילה הי' מותר אף קודם שיצא לאויר העולם וביו"ט ל"ה אסור לשחוט רק מכח דהוא אסור באכילה אם הי' אסור אבל השחיטה מצד עצמה אין בו איסור ומוקצה ל"ה דעיקר איסור מוקצה הוי באכילה אבל בשחיטה ל"ש מוקצה דמוקצה מותר בנגיעה ומצד מוקצה הי' מותר לשחטו רק כיון דהוא אסור באכילה אסור לשחטו, א"כ ממ"נ אם כלך בתר עיקר גרם האיסור היינו האכילה חל שני היתרים בשוה הן של מוקצה הן של איסור אפרוח מכח לא תשקצו ואם כלך בתר הנמשך מזה דממילא אסור לשחטו ג"כ חלין שניהם בשוה לכך אמרינן מגו דאתקן להא אתקן להא, אבל בבכור הרי חוץ איסור האכילה יש בו איסור שחיטה מצד עצמו דאסור לשחטו דהוי שוחטי קדשים בחוץ אבל גבי מוקצה דעיקר האיסור הוי בשעת אכילה והשחיטה היא מותר מצד מוקצה רק כיון דהוא אסור באכילה אסור לשחטו אבל עיקר האיסור על האכילה תלוי א"כ הכא בשעת שבא הדבר לאכילה דהרי מחיים בלא"ה אין ראוי לאכילה רק לאחר שחיטה א"כ בשעה שיבא לידי אכילה ההיתר כבר חל מקודם שהיתר הבכור חל תיכף בשעת שחיטה דהוא אסור מצד עצמו והיתר מוקצה תלוי רק בשעת אכילה לכך ההיתר של בכור חל קודם שייכות חלות היתר מוקצה לכך ל"ש לומר מגו דאתקן להא. ולכך א"ש דהי' קשה לרש"י במה דקאמר הש"ס במה קמפלגי נימא דפליגי בהך דינא אם אמרינן מגו כיון דיש בזה פלוגתא בין הברייתות ונהי דרש"י לא ניחא לי' דר"ש יסבור מוקצה היינו דלומר שיהי' סברות הפוכות דיחמיר ר"ש יותר מר"י לומר דלר"ש לא נחשב דעתו עלוי' ולר"י יהי' דעתו עלויה ולא אמרינן מי יימר זה לא ניחא לרש"י אבל לומר דפליגי בסברות אחרות במגו שפיר י"ל דלכ"ע ס"ל דהוי מוקצה רק ר"י ס"ל דאמרינן מגו לכך מתיר ור"ש ס"ל דלא אמרינן מגו לכך אסור ובמוקצה כהך כ"ע מודים כמו בגרוגרות ודבר שאין תלוי מצד דעתו שפיר י"ל דפליגי ולכך בא רש"י לתרץ זה דכאן ל"ש פלוגתא זו כלל ולכך ממילא מוכח דאף בזה"ז הוי כן דבעינן מום מעיו"ט מכח כיון דהשוחטו בחוץ ענוש כרת א"כ ל"ש לומר מגו דאתקן להא אתקן למוקצה להיות מותר באכילה דהרי אינו ראוי לאכילה בלי שחיטה וא"כ לשוחטו צריך לחול בו היתר הבכור תחלה ואח"כ היתר אכילה ואין באים יחד ממש וא"ש ודו"ק. ועוד י"ל כוונת רש"י בדרך הנ"ל להיפוך דהכה רש"י בא להוכיח דאף בזה ז בעינן דוקא מום מעו"ט ובלא"ה הי' מוקצה ולא אמרינן בזה מגו דאתקן להא אתקן להא והיינו אף דבזה"ז הוי רק היתר לא איסור מ"מ י"ל הסברא שכתבנו שם בפ"ק דף וי"ו דל"ש הך היתר מגו דאתקן רק בלידה דאנו רוצים שהלידה יפעול האיסור דיהי' נחשב נולד בזה אנו אומרים כיין דהלידה גרמה לנו היתר א"א שתגרום לנו איסור אבל אם האיסור חל מקודם אף דהותר מקודם לד"א לא מהכי להתיר ד"א ייע"ש, אך לכאורה מניין לו לרש"י זה דלמא מה שנדחק הש"ס לתרץ בנולד בו מום מעיו"ט היינו מכח דמשמע לי' דבזמן הבית איירי מסתמא ואז ל"ש מתיר עצמו כיון דגורם איסור ג"כ אבל באפשר בזה"ז דהוי רק גורם היתר אמרינן מגו לשמואל התם ואפשר אף לכ"ע במוקצה דקיל מנולד כנ"ל, לכך מוכיח רש"י דז"א דהרי אף בזמן הבית בשלמא אם הי' בו מום פועל רק היתר אכילה לבד לא יותר הוי שייך לומר שפיר כיון דבמום זה אוסר עצמו לגבוה ל"ש מגו אבל באמת בבכור ים איסור אחר לשחטו דהוי שוחטו קדשים בחוץ וענוש כרת א"כ במום זה נעשה לו היתר ממש שהרי עכשיו ע"י מום זה מותר לשוחטו בחוץ ובזה א"ל דגורם איסור בפנים שהרי ר"י מוכח בפ"ב דפסחים בשיטה דחזקי' דר"י ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא א"כ מותר מן התורה לשחטו בפנים ונהי דמדרבנן אסור מ"מ ראוי לומר בי' מגו דמהני עכ"פ לסלק ממנו איסור תורה ועונש כרת ומה בכך שמדרבנן אסור מ"מ אם מום זה פועל דבר חדש לסלק ממנו איסור חמור כזה ולפוטרו מכרת עכ"פ א"כ זה גרם היתר שאין בו איסור וראוי לומר דאתקן נמי להיתר מוקצה. ואף דמפרש"י בפסחים משמע דוקא לענין איסור הנאה לאו דאורייתא אבל לאכילה הוי מן התורה מ"מ י"ל חדא דאפשר דוקא לאכלו אסור כיון דלא נשחט בחוץ אבל גוף השחיטה אין בו איסור להיות איסור בגוף השחיטה רק איסור הבאת חולין בעזרה הוי רק דרבנן רק מן התורה אמרינן דמה ששוחטו בפנים לא נחשב שחיטה וכעין שכתב הר"ן בחולין גבי שוחטו בהמת חברו לשם ע"ז דלאו איהו אסיר לה אלא דלא שרי לה כן ה"נ שחיטת חולין בפנים אינו אוסר רק דאינו מתיר והוי כמתה מאלי' אבל גוף הבאה הוי רק דרבנן לא מן התורה, גם י"ל אף אם הוי מן התורה מ"מ אדרבא בזה א"ש מה דדייק רש"י וכתב והשוחטו ענוש כרת דהוא שפת יתר ודי לומר דהוי שוחט קדשים בחוץ אך הנה הרווחת המיתה ג"ב נחשב תיקון כדמוכח מפרש"י בפסחים דף ע"ב גבי השוחט חטאת בשבת דקאמר שם מה תיקן תיקן להוציאו מידי אמ"ה ופרש"י שאם אכלו ב"כ אינו נהרג א"כ משמע להדיא מלשונו דמה שמרויח המיתה כקרא תקון א"כ ה"נ זה שדייק רש"י נהי דחולין בעזרה הוי ד"ת מ"מ אינו רק איסור בעלמא אבל כיון דהשוחטו בחוץ ענוש כרת א"כ הרי בזה ירויח עונש הכרת עכ"פ וזה הוי רק תקון א"כ נימא מגו דאתקן להא בע"כ דל"ש בזה מגו דאתקן כיון דהי' אסור מקודם א"כ ממילא ה"ה בזה"ז ג"כ ל"ש מגו מה"ט ובעינן דוקא מום קבוע מעיו"ט וא"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה שנפל לבור ומתיירא שלא ימות שם. הכה דברי רש"י הללו מרפסין אגרי' דלמ"ל לפרש כן דמתיירא שימות שם. אך כראה לפרש ויתיישב בזה מה דכתב רש"י לעיל דמיירי בבכור בזה"ז ועיימש"ל בזה ולכאורה הי' נראה לפרש דכוונת רש"י דמשמע לי' דמה שבא לשוחטו אינו מכח שצריך לו לשמחת יו"ט דהרי מסתמא דרך כל אדם להכין לו מה שצריך ליו"ט מעיו"ט הן בשר מוכן או עכ"פ בהמה לשוחטה ביו"ט (וכן מוכח להדיא בש"ס חולין וביו"ד סי' ט"ו גבי ד' פרקים בשנה צריך להודיעו אמה מכרתי היום וכו' והיינו ערב הרגל וא"כ מוכח דדרך לשחוט בערב הרגל ולא ביו"ט עצמו ואף באינך יו"ט היינו רק כיון שהוא טרוד שוחט קודם ערב הרגל או ביו"ט עצמו ועכ"פ הבהמה מכין לו מקודם ודו"ק) וכאן אטו ידע מאתמול שיפול בו מום היום וא"כ בע"כ הכין לו מעיו"ט דברים אחרים ל ו"ט וא"כ הוי מסתמא לו כדאי ליו"ט וא"כ מה שמותר לו לשוחטו הוי בע"כ מכח הפסד ממון דחושש שימות שם לכך הותר לו לשוחטו מכח הפסד ממון כמו דמותר לשחוט בהמה המסוכנת. ולפ"ז הנה מבואר בש"ס פ"ג דפסחים דלא מבעיא למ"ד דלא אמרינן הואיל א"כ עיקר הטעם דמותר לשחוט בהמה מסוכנת הוי דמכח הפסד ממון גמר בדעתו לאכול כזית צלי א"כ מוכח דאין לו היתר רק מכח הפסד ממון ואף גם למ"ד דאמרינן הואיל מ"מ מדרבנן לא סמכינן אהואיל רק דמכח הפסד ממון התירו ואוקמוהו אדיני' מכח הואיל א"כ כיון דעיקר היתר בזה הוי מכח הפסד ממון קשה דהכא בבכור דכל זמן היותו תם לא הוי ממון בעלים ולאו שלו הוא א"כ נהי דעתה אם כפל בו מום השתא נחשב כשלו מ"מ שוב אם ימות שם לא נקרא הפסד מכיסו רק הוי מניעת הריוח וקיי"ל דמניעת הריוח לא נקרא הפסד ולמה נתיר לו לשחטו מכח הפסד ממון ומכ"ש לפי משמעות הרא"ש בפ"ק דב"ק והובא בח"מ וב"ש באה"ע סי' כ"ח בסופו דאם בכור לא הוי ממון בעלים אף אחר שנפל בו מום ל"ה ממון בעלים רק אחר שחיטה כעשה שלו א"כ קודם ששחטו ל"ה שלו ול"ש לומר בי' הפסד ממון והוי רק מניעת הריוח ולא כקרא הפסד ולמה נתיר לו לשחטו ביו"ט, לכך פרש"י דמיירי בבכור בזה"ז ואמרינן בש"ס בפ"ק דב"ק דבכור תם חי וכו' מקדשין בו אשה ומוקי לה ר"כ בבכור בזה"ז א"כ מוכח דבכור בזה"ז אף תם חי נקרא ממון שלו א"כ כיון דכבר נעשה ממון כהן לכך שייך בי' הפסד ממון לכך פרש"י דבבכור בזה"ז מיירי ולכך הוי ממון כהן לכך מותר לשחטו מכח הפסד ממון שירא שמא ימות שם. אך כדי להסביר הדבר יותר כראה דהי' קשה לרש"י חדא דאמרינן בש"ס מה"ד משום צב"ח לערים ולסקי' כר"י דהתינח אם נימא דצב"ח דאורייתא הוי רבותא שפיר דה"א דיהי' מותר בי' הערמה אך אי נימא צב"ח לאו ד"ת אין כאן צד רבותא כלל ועוד הוי קשה לרש"י למ"ל לומר אימא משום צב"ח נימא דאימא מתוך הפסד ממון התירו לו להערים ולמה לא אמר הך טעמא, אך חדא קושיא מתורצת בחברתה דהנה הרא"ש בב"ק כתב דנהי דר"כ אמר שם דבכור בזה"ז הוי ממון בעלים מ"מ כיון דפליגי אביי ורבא שם בדף כ"ב בשור פסולי המוקדשין משמע דבכור אף בזה"ז ליה שלו רק לאחר שחיטה לכך הוי ספק קדושין ייע"ש א"כ מוכח דיש בזה פלוגתא אם הוי ממון בעלים מחיים או לא והנה אם שייך בי' הפסד ממון תליא בהך פלוגתא דאם נחשב שלו ממש לכל דבר שייך ביה הפסד ממון אבל אם ל"ה ממון שלו מחיים ל"ש בי' הפסד ממון וא"כ א"ש דהרי רבא הוא דאמר צב"ח דאורייתא כדאמר בפ"ב דב"מ מדברי שניהם נלמוד צב"ח דאורייתא ולכך לרבא דס"ל בשור פסולי המוקדשין דליה ממון בעלים איהו ס"ל צב"ח דאורייתא לכך א"ש כאן דהוי הרבותא דה"א משום צב"ח לערים ולסקי' כר"י ולכך הכא הולך הש"ס אליבא דמ"ד שור פה"מ לאו שלו הוא לכך ממילא א"א לומר מכח הפסד ממון לכך אמר מכח צב"ח דהוא יסבור דהוי של תורה אבל לרש"י הי' קשה לאידך דדוחה בפ"ב דב"מ וס"ל צב"ח לאו של תורה ועיין בפ"י בחדושיו שם וכאן דס"ל דכן הוי המסקנא א"כ קשה לפ"ז ל"ה כאן
רבותא כלל ולמ"ל למנקט בכור שנפל לבור ולכך מפרש רש"י דאם אמרינן לאו דאורייתא יסבור כר"נ בפ"ק דב"ק דבכור בזה"ז שלו הוא ולכך יש כאן רבותא מכח הפסד ממון ולכך פרש"י דמתיירא שימות שם וה"א דהתירו לו מכח הפסד ממון קמ"ל דלא לערים ולסקי' ולכך פירש דבזה"ז מיירי דבזמן הבית לאו שלו הוא ול"ש הפסד ממון ול"ה רבותא כלל דלא לערים ולסקי' ובע"כ בבכור בזה"ז מיירי ודו"ק
תוס' ד"ה שאני ילתא דבעיתא וכו'. עיין במהרש"א שתמה על דבריהם מה הקשו דלמא מכח בעיתא מותר. ובאמת לק"מ דהבעיתותא ל"ה רק אם נושאין אותה בכסא בלי כיתוף אז יראה שמא תפול אבל אם לא ינשאו אותה כלל רק תלך ברגלים לא תהי' לה בעתותא וכן הוא להדיא לשון הטור בסי' תקכ"ב ואם הוא מתיירא שיפול בלי כיתוף וכו' א"כ א"ש דהיתר הבעיתותא הוי כמו חשש סכנה דאם יפול יבא לידי סכנה או עכ"פ לאיזה קצת חולי אף שאין בי סכנה וכיון דהוי גוף האיסור דרבנן לא גזרו במקום שיש חשש חולי וא"כ תינח אם רבים צריכין לו דאז גוף הוצאתו בכסא ונותר מכח דרבים צריכין לו וכיון דמותר לנשאו שוב הרי יש לו חשש שיפול שוב התירו אף לכתף ודומה למה דאמרינן בעלמא אכן מתחילין כיון דמתחלי במערבא וכיון שהתחילו מגמר כמי גמרינן וכו' ועיין בט"ז סי' קי"ז ביו"ד שמדמה התם ג"כ לזה וה"ה בענין זה להתחיל לנשאו בכסא מותר מכח רבים צריכין לו וכיון דנושאין אותו שוב יש חשש שיפול ושוב מותר אף לכתף אבל אם אין רבים צריכין לו א"כ גוף הוצאת הכסא אסור ומה מהני בעתותא שתפול לא ינשאו אותה ולא תפול ולכך שפיר הקשו התוס' דאיך מותר לשאת אותה והמרש"א נראה שהבין דבעיתא הוי גם על גוף הליכה בלי כסא אבל אין זה משמעות לשון הש"ס רק הכונה כנ"ל וכמ"ש בשם הטור וז"פ ונכון: