אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כה.

דף כד:

גמרא אמר רב הסוכר אמת המים וכו' עיין בפ"י מה שהאריך בביאור הסוגיא והכה לפי דרכו הי' א"ש מה שהי' קשה לי למה פריך הש"ס לר"כ ומי בעיא זימון ולמה לא הקשה גוף הברייתות אהדדי דבחד תכא דבעי זימון ובחד קתני דל"ב זימון אך לדרך של הפ"י א"ש דהנה מה שצ"ל זה תה אכי נוטל היינו רק באם יש הרבה אבל אם יש רק אחת או כפי מה שצריך א"כ ל"ש בזה חשש ברירה אז מהכי אף זימון דרך כלל ואף דעתי' עלוי' מהני ולכך לא הוי קשה כלל הברייתות אהדדי די"ל דשניהם בסמוכין לעיר איירי והכא דקתני דבעי זימון מיירי בהרבה ולדים שם א"כ אף שדעתי' עלוי' לא מהני מכח דחיישינן לברירה לכך צריך זימון לומר זה וזה אני נוטל אבל באידך מיירי דיש רק ולד אחד ול"ש ברירה לכך אף דעתי' עליו מהני ולכך ל"ב זימון אבל לר"נ דפריך הכא קעביד מעשה ומה מהני מעשה הרי אין ברירה ובע"כ דס"ל דיש ברירה בדרבנן א"כ קשה שפיר מי בעי זימון והא תניא דלא בעי והוכרח לתרץ כאן בסמוכה לעיר וכו'. אך באמת דברי הפ"י תמוהין דאף אם יש ברירה אכתי בעינן שיאמר זה וזה אכי נוטל כמו בונים דלמא משתכחי כולם כחושים וכדומה, ומ"ש הפ"י בשם הרש"ל וט"ז הנה אדרבא כאן בסוגיא זו מפורש בדברי היש"ש להיפוך דאף כאן דוקא באם נוטל הכל אבל אם אין בדעתו ליטול הכל לא מהני ובתחלת הסוגיא דפרק אין צדין דנוטה להקל בלא זה וזה אני נוטל וכן הט"ז דמסיק בסי' תצ"ז דל"ב זה וזה אני נוטל היינו מטעם דבקאסטין כיון דמניח כל אחד בפ"ע הכל נעשה מוכן וכן הט"ז כתב דבסוכר אמת המים נעשו הכל מוכנין וכן כתב המג"א דדומה לאווזם ותרנגולים שבבית א"כ שוב לפ"ז אף חשש ברירה ליכא דמה שייך איסור ברירה אם כולן מוכנין והרי עיקר החשש הוי מכח מוקצה ואם כולן מוכנין מה אסור ברירה יש בזה וממ"נ אם לא נעשו הכל מוכנין א"כ אף בלי ברירה ניחוש דלמא מטלטל ושביק מידי דלא חזי לי' ואי נימא דהכל מוכנין א"כ אף חשש ברירה ליכא כאן. ומן דבריו של הפ"י כראה שהבין דבדגים אף המותר הוי מוקצה מ"מ א"צ זה וזה אני נוטל וזה דבר שאינו דמ"ש מיונים תה לא מבואר לא ביש"ש ולא בט"ז, גם לא הי' צריך לכל אריכות הזה דבפשיטות הוי מצי לומר דאם הוי סבר רבה מכח הזמנה א"כ לא היי מביא ראי' דחי' שקננה בפרדס א"צ זימון רק דבע"כ הוי ס"ל דסוכר אמת המים ל"ה הזמנה כלל רק דבעינן סוכר שיהי' נצודין ועומדין אבל לא להזמנה ולכך מביא ראי' לחי' שקננה בפרדס א"כ שוב אם ל"ב זימון אין לחלק בין סמוך לעיר או לא דהרי דגים ל"ה סמוכין לעיר וס"ל דל"ב זימון. מיהו זה י"ל דהפ"י טעמא יהיב למלתא דלמה ס"ד שלא יועיל סוכר אמת המים להזמנה לכך מתרץ מכח דאין ברירה וא"ש דבריו אבל המה תמוהין מכח הנ"ל ודו"ק היטב:

גמ' אר"נ נפל חברין ברברבתא הכא קעביד מעשה הכא לא קעביד מעשה הנה להבין טעם פלוגתתן ואיך ס"ד של ר"ח או רבה למילף מכי' ועיימ"ש הפ"י בזה ומש"ל עליו ייעש"ל. ולדעתי כראה דהנה באמת במה שסוכר אמת המים ל"ה מעשה בגוף הדגים רק שמונע את אחרים שיכנסו לכאן ואותן מונע שלא יצאו לחוץ וא"כ לא עביד מעשה בגוף הדגים רק מונע הוצאתן לחוץ א"כ ליכא כאן מעשה רק דהנה מצינו בצבי שנכנס לבית ונעל בפניו חייב א"כ חזינן שאף שהוא לא צדו רק שנעל בפניו נחשב צידה א"כ מכ"ש דלענין מוקצה נחשב מעשה והוי הכנה, ולפ"ז נראה דזה תליא בזה דאם נימא דבאמת המים לא נחשב כלל צידה ואם הי' עושה כן בשבת הי' נחשב צידה דנחשבין מעתה נצודין ועומדין אז הוי מעשה ונחשב הכנה אבל אם נימא דגם בסוכר אמת המים לא נחשבו נצודין בזה ואם הי' עושה כן בשבת לא הי' חייב משום צידה אז כיון דלא נחשב בזה ניצודין ועומדין לא נחשב בזה מעשה בגוף הדגים לכך גם לענין הכנה ל"ה מעשה, ולכך א"ש לפמש"ל בסוגיא הקודמת בישוב שיטת הרמב"ם ורש"י דס"ל דבאמת [המים[ אף דהוי מחוסר צידה מורר ביו"ט דצידה מותר לצורך אוכל נפש רק היכי דצריך טרחא מרובה אסור מכח מוקצה והיכא דל"צ טרחא מרובה אף דמן הדין הוי מחוסר צידה עכ"פ מוקצה ל"ה דהוא לא אסחי' מדעתי' ולכך מותר ביו"ט גם כתבנו שם די"ל דדגים לא גריעי מצפור דרור דאף בבית לא מהכי לי' צידה רק במגדל ייע"ש ולכך כאן י"ל אדרבא מזה יהי' ראי' כשיטת שאר הפוסקים לדינא דכל דגים אסורין ביו"ט ואמת המים כמ"ש הב"י בשיטת הראב"ד וכמ"ש הרמ"א בטעמו ולכך יהי' א"ש הכל דרב חסדא הוי ס"ל דאף בסוכר אמת המים לא נחשבו הדגים ניצודין ועומדין רק מה דמתיר רב היינו מכח דס"ל דאף בדגים פליג רשב"ג ומתיר באם א"צ מצודה ונצודנו והיינו בע"כ דס"ל דצידה מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש ולכך בא"צ טרחא מרובה מתיר ולפ"ז אם באמת [המים] לא נחשבו עדיין ניצודין ועומדין א"כ לא נחשב הסכירה כמעשה בגוף הדגים רק כמונע מבחוץ וא"כ ליכא כאן מעשה ובמה יהי' נחשב הכנה דבהכנה בעינן מעשה בגופן, דאף דבכל המוקצות די באמירה היינו רק בשאר מוקצה אבל במוקצה דדגים אם נימא דהוי מוקצה לא מהכי הכנה בפה רק במעשה וכמשמעות פרש"י דפי' את אלה הכין והזמין במעשה זו משמע דוקא אם הזמינם במעשה אבל שלא במעשה לא מהני וא"כ בע"כ לאו מכח דעתי' עלוי' במעשה זו מהכי רק דממילא הוי כמוכן, גם אם הוי מכח דעתי' עלוי' עכ"פ כיון דמעשה ליכא רק כונה א"כ ה"ה חי' שקננה בפרדס א"צ זימון ומהני דעתי' עלוי' אבל ר"כ דוחה די"ל רשב"ג ל"פ כלל אדגים רק כ"ע ס"ל במחוסר צידה אסור ביו"ט ואמת המים שאני דבזה לא נחשבו הדגים מחוסרין צידה כלל וא"כ אם מעשה הסכירה פועל הוי כמעשה בגופן כיון דע"י מעשה זו לא נחשב מחוסר צידה רק הוי כניצוד ועומד וא"כ אם לענין שבת נחשב מעשה כהך מעשה לחייבו משום צידה גם לענין מוקצה הוי כמעשה בגופן ממש ולכך פריך הכא קעביד מעשה הכא לא קעביד מעשה וא"ש ודו"ק:

גמ' וצפור דרור צריך לקשור בכנפי'. הנה הט"ז ביו"ד סי' פ"ב מפלפל אם צפור דרור טהור הוא או לא והנה בחדושי מכבר ליו"ד שם כתבנו ראי' דטהור הוא מסוגיא זו דאמר וצפור דרור צריך לקשור בכנפי' מוכח דטהור הוא ושוב ראיתי בתב"ש בסוף חולין שכ"כ. אך כעת הדרנא בי שאין לזה הכרח דמאן לימא לן דמה שקתני דצפור דרור צריך לקשור בכנפי' היינו לאוכלה דלמא הכונה דרוצה לטלטלו ליתנו לתנוק לשחוק בו רק באמת הוא מוקצה ואסור לטלטלו אבל אם מכינו כדי לטלטלו מותר ולא גרע מאווזים ותרנגולים שבבית דמותר לטלטלן בשבת לדעת המרש"ל בתשובה סי' יו"ד אף דהם אסורין לו אז והביאו הט"ז בסי' ש"ח ואף דהט"ז חולק שם מ"מ כראה דהכנה מהני להו דאם יחדם לאיזה תשמיש להשתמש בו לא גרע משאר מוקצה דמהני לי' הכנה מע"ש להשתמש בו תשמיש היתר כן ה"נ באותות וכו' בשבת וכן ביו"ט בעופות טמאים דאסורין באכילה אם זימנן מעיו"ט וייחדן להשתמש בו ביו"ט תשמיש היתר לשחוק בו התנוקת מהני לי' הזמנה ול"ה מוקצה וא"כ בענין זה י"ל דמיירי מה שקתני דצפור דרור צריך לקשור בככפי' היינו אם זימנו לשחוק בו התנוקת וכדומה וכדאמרינן בעלמא חגב חי למאי חזי דחזי לשחוק בו לתנוק וכו' א"כ צריך לקשור בכנפי' שלא תתחלף באמה שלא זימנה ועוד אפשר לומר כיון שכתבו התוס' שיש שני מיני צפור דרור ואחד טהור הוא א"כ י"ל דהתם מיירי ממין שהוא טהור, ומ"ש התב"ש בסוף דבריו דממה דאמר שצריך לקשור בכנפי' מוכח דמיירי מאותן שדרה בבית לא ידעתי מנ"ל הא והרי בלא"ה כיון דבצפור אף בבית לא נחשב ניצוד ועומד וא"כ ממילא אסור לצודן ביו"ט ובע"כ מיירי שהי' רק במגדל במקום שנחשב כנצוד ועומד וא"כ לא מיירי כלל שהם בבית דשם אף זימון לא מהני. וא"ל דזה באמת כוונת הש"ס דצריך לקשור בכנפי' שלא יהי' מחוסר צידה ומיירי שדרה בבית דמנ"ל כן דלמא כפרש"י דהקישור הוי שיהי' ניכר בינה לאמה ומ"מ מיירי שהיא כבר במגדל וממין שהוא טהור ולא מטמא לכך צדקו דברי הט"ז שלא הביא ראי' מכאן. מיהו מש"ל דמהני בזה זימון לדינא צ"ע כי לא מצאתי כעת גלוי לדין זה מן הפוסקים אם מהכי בדברים כאלו הכנה וצ"ע כעת בזה. והכה לכאורה הי' כראה גם מפרש"י כן דהכא לא מיירי מצפור שדרה בבית כבשדה דזה טמא הוא דאל"כ למה פי' בברייתא ראשונה דצריך לקשור בכנפי' שיהי' סימן לה ולמה לא פי' דמיירי בבית ולא במגדל ולכך כיון דלא נחשב נצוד ועומד צריך לקשור בכנפי' שלא תוכל לפרוח ולא יהי' מחוסר צידה ומה שאינו אומר לשומו במגדל דאטו כל בכי אדם יש להם מגדלים לשום בו צפרים לכך פי' הברייתא דצריך לקשור בכנפי' ולמה פי' שיהי' סימן לה (דבברייתא זו עצמה י"ל דלא הי' גורס רש"י שלא תתחלף באמה ולא כגרסא שלפנינו וכנראה מלשונו שלא פי' רש"י כאן כמו אח"כ וכמ"ש בסוף הדבור שרש"י לא גרס כאן זה ודו"ק) הן אמת שבברייתא שמביא הש"ס אח"כ מפורש בו כן דהקשירה הוי שלא תתחלף באמה אבל קשה מנ"ל לרש"י דגם ברייתא הראשונה בהכי מיירי ודלמא אידך ברייתא מיירי שכבר הם במגדלין לכך א"צ קישור רק לסימן שלא תתחלף באמה אבל ברייתא זו מיירי כשהם בבית דל"ה צידה לגבי' לכך צריך לקשור בכנפי' שלא יהי' מחוסר צידה, א"ו דס"ל לרש"י דכאן לא מיירי מצפור שדרה בבית כבשדה רק זה שדר בבית כבשדה הוי טמא וכאן מיירי מאידך צפור דרור שהוא טהור וזה הוי לענין צידה כשאר צפרים שהוי נצודים בבית ולכך הוצרך לפרש שהקישור הוי לסימן. אך דברי רש"י צ"ע דלמה בתחלת דבריו בד"ה צריך לקשור בכנפי' כתב בקיצור להיות סי' לה ולא ביאר למה דוקא צפור דרור צריכה יותר סימן משאר עוף ואח"כ באידך ברייתא פי' שהיא קטנה והאם והבת שוה. והנה לפמש"ל בר"פ דרש"י ס"ל לפי המסקנא של רב כאן בסוכר אמת המים מותר לצוד ביו"ט אף במקום שיש חשש צידה הוי א"ש הכל די"ל דאדרבא כאן בצפור דרור שדרה בבית כבשדה ומ"מ מותר לצודה ביו"ט ול"ה אסור אם הזמין אותה ולכך לא פי' דצריך לקשור שלא יהי' מחוסר צידה רק פי' שיהי' לה סימן דהיינו שלא תתחלף בחברתה דאף שודאי עפ"י רוב אין לה דמיון ממש זו לזו מ"מ בשאר עופות שאין נשמטין לכאן ולכאן כיון שיש שניהם לפניו אז בקל יכול הוא להכיר בין זו שהזמין לאותה שלא הזמין כמו שמצינו כה"ג בעלמא דיש חילוק בין אם שניהם לפניו נכרין בין זו לזו משא"כ אם רק אחד לפניו איכו מכיר כן ה"נ בצפור דרור כיון שנשמטין לזויות א"כ אין שניהם לפניו ויכול להיות דיטעה לומר שזו שהזמין אבל בשאר עופות שהם לפניו שניהם נותן לב להבחין ואינו טועה ומכיר איזהו הזמין אבל צפור דרור אינו מכיר אבל זה בבית אבל אם הם במגדל דגם צפור דרור חשוב כמו ניצוד ועומד ושם א"י להשמט א"כ א"צ לעשות סימן שלא יבחין בין זו לזו דבזה יש לו סימן להכיר דמסתמא אינן דומין אבל באמה שפיר יש לה חשש דע"פ הרוב הבן דומה לאם ולכך יש חשש שיטעה בינה לאמה דבזה לא שכיח הפרש לכך קמ"ל אף אם הם במגדל צריך קישור שלא תתחלף בינה לאמה ולעיל מיירי בבית וא"ש ודו"ק. אך הכה לכאורה סותר לדברינו כאן ולעיל בר"פ ש"ס מפורש דפריך אח"כ אמה זימון מהני לה צידה מעלייתא הוא א"כ משמע דלא מהני בזה זימון היכי דמחוסר צידה. אך נראה דא"ש די"ל או דקושיות הש"ס הוי למ"ד היכי דמחוסר צידה אסור מן התורה לא מטעם מוקצה ולהך מ"ד פריך שפיר צידה מעלייתא הוא דכולם צריכין לפרש הברייתא, או י"ל יותר דהרי בלא דברינו צריך לפרש ללשון הרמב"ם דנותן בפירוש הטעם דלכך אין צדין דגים מן הביברין מכח דהוי מוקצה א"כ קשה מה פריך צידה מעלייתא הוא ומה בכך דהוי צידה מעלייתא מ"מ כיון דהוי רק מכח מוקצה מהניא לי' זימון, וצ"ל דהקושיא הוי כך דהיכי דמחוסר צידה מרובה ל"מ הכנה דהוי כאנן סהדי דמקצה נפשי' מני' כיון דהניחו מחוסר צידה הרבה ודומה לגרוגרת וצמוקים היכי דדחיא בידים דל"מ אם מזמיכו כיון דחזינן ההיפוך דדחי' בידים ומקצה נפשי' מני' ולכך כל כה"ג ל"מ הזמנה דאנן סהדי להיפוך, או י"ל דבהזמנה במוקצה כהך לא מהני הזמנה בפה רק מעשה ממש בידים כמו הסוכר אמת המים דבדבר שאינו מוקצה רק מכת חסרון דעתי' דל"ה דעתי' עליו מהני מחשבה ודבור להכנה דמחשבה מוציא מידי מחשבה אבל בדבר דהוי מוקצה מכח מעשה דצריך טרחא מרובה כה"ג ל"מ הזמנה בפה רק במעשה דמעשה מוציא מידי מעשה כמו הסוכר אמת המים ולא בדבור ולכך פריך בזימון סבי לה בפה צידה מעלייתא הוא וצריך מעשה להכינו ולא בדבור ועיין בא"ח סי' ש"ח כמה דברים דבעינן מעשה ול"מ הזמנה בפה וא"כ א"ש דס"ל לרש"י זה בפרדס דהוי מחוסר צידה הרבה אבל בצפור דרור בבית נהי דלדינא כנצוד בבית מ"מ באמת לא כקרא טרחא מרובה ודי בהזמנה בפה ולכך צריך סימן שלא תתחלף באחרת כנ"ל וס"ל לרש"י דזה החילוק בין ביבר גדול לקטן דבגדול מחוסר צידה הרבה ול"מ הזמנה בפה וצ"ל שרש"י לא הי' גורס בברייתא ראשונה שלא תתחלף באמה דאם גם בברייתא הי' גורס כן כגרסא שלפנינו אין מקום ליישב פרש"י מה שלא ביאר כן ברישא רק אח"כ בשני' כנ"ל ודו"ק:

גמ' ומי בעיא זימון והתניא כו'. לכאורה הוי קשה לימא הא כמ"ד דאית לי' מוקצה לכך בעי זימון והא כמ"ד כר"ש דל"ל עוקצה, אך פשוט דז"א דא"כ הכל לא לבעי זימון והברייתא נקט כמה דבעי זימון ובע"כ דאזיל למ"ד דיש מוקצה. אך הא קשיא לי לפי מה שמביא הש"ס לעיל בפ"ק דף וי"ו שני ברייתות דפליגי חד ס"ל כרב דדוקא עגל שנולד ביו"ט מותר מכה מוכן אגב אמו אבל אפרוח שנולד ביו"ט אסור ואידך ברייתא ס"ל אף אפרוח מותר מכח דמתיר עצמו בשחיטה וא"כ כיון דפליגי בזה הברייתות נימא הרי הרא"ש כתב דלמ"ד דלאנ אמרינן מתיר עצמו בשחיטה אינו מותר רק באם האם עומדת לאכילה ייע"ש וא"כ נימא דהך דנקט דבעי זימון והך דל"ב זימון שניהם מיירי בחי' שקננה בפרדס וילדה ביו"ט ושניהם מיירי דילדו ביו"ט רק הך דבעי זימון ס"ל כמ"ד דלא אמרינן מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו ל"ש כיון דהוי אמו מוקצה לכך נקט בעי זימון היינו דהאם בעי זימון דאם הזמין את האם אזי נעשה הולד מוכן אגב אמו אבל אידך ברייתא ס"ל כברייתא דמתיר עצמו בשחיטה ולכך אף דלא הזמין את האם מותר הולד מכס דמתיר עצמו בשחיטה. וע"ק מה פריך אף אי נימא דאתיא שניהם ככ"ע נימא דשניהם ס"ל הך דמתיר עצמו בשחיטה רק חד ברייתא י"ל דמיירי שילדה ביו"ט ולכך מותר הולד מכח דמתיר א"ע בשחיטה אבל אידך מיירי שילדה קודם יו"ט הולד לכך בעינן זימון ומה קושיא, מיהו י"ל דהקושיא הוי לרב כיון דהתחלת הסוגיא הוי לרב דאמר הסוכר אמת המים ועליו אמר מדברי רבינו נלמד חיה שקננה בפרדס א"צ זימון וא"כ מפלפל הכל הש"ס אם אליבא דרב בעינן זימון והרי רב לא ס"ל הך סברא דמתיר עצמו בשחיטה ולכך לא משני כן ולכך א"ש דלא ניחא לי' לאוקמא כתנאי דא"כ יהי' חד ברייתא דלא כרב ואף דחד ברייתא יש כרב מ"מ ניחא לי' לאוקמא שניהם כרב כדי שיהי' אידך ברייתא חדא במקום תרתי ולכך לא ניחא לי' לאוקמא כתנאי רק ככ"ע. אך הרווחנו בזה לפרש מה דמשני ר"נ הא בה הא באמה ולכאורה קשה אם מיירי באמה א"כ למה נקנו בלשון חי' שקננה בפרדס מה איריא שקננה לכאן דלשון שקננה משמע דילדה בו כפרש"י ובאמת אם מנה מיירי מה ענין הולדות לכאן, אך לפמ"ש כאן א"ש דהכונה כך דשניהם מיירי מדין הולד אם בעי זימון או לא והכונה כך דמיירי שניהם שנולדו ביו"ט ולכך אמר חד דהולד א"צ זימון כיון דהוי מוכן אגב אמו ואידך אמר דהאם צריכה זימון דאם אף האם לא הזמין א"כ ל"ה מוכן אגב אמו, או י"ל דחד מיירי דנולדו הבנים קודם יו"ט לכך אמר דכיון שהם קטנים א"כ נולד ל"ש דנולדו מקודם יו"ט ומוקצה ל"ש כיון דהם קטנים ול"ש בהם מוקצה ואידך מיירי שנולדו ביו"ט ולכך אם לא הזמין האם הוי נולד ואסור ולכך בעי האם זימון ואז הוי מוכן אגב אמו וז"ש הא בה הא באמה. והכה פרש"י כאן בד"ה הא בה ובמה שפי' לעיל בד"ה מדברי רבינו נלמד חיה שקננה בפרדס המה דברים סותרים דמתחלת לשונו משמע דמצד שהוא משתמר ולכך אין יכולין לברוח ולא הוי צידה מכח דהוא משתמר וממה שפי' כאן משמע דמצד עצמו איכו יכולין לברוח ותחלה נקט שמכח שהוא מקום המשתמר ואין הולד יוצא שאין יכול לברוח משמע דמצד שימור הפרדס הוא וא"כ דבריו סתרי לכאורה וצ"ע. והנה מה שהקשיתי לעיל דלמה לא פריך הש"ס גוף הברייתות אהדדי דהכא קתני דבעי זימון והכא קתני דל"ב זימון מיהו לפמש"ל להקשות דמה פריך הש"ס דלמא הא דקתני דבעי זימון היינו בדבור ומה דקתני דל"ב זימון היינו במעשה ייע"ש א"כ לפ"ז א"ש די"ל דבלא דברי ר"כ לא הוי מצי להקשות די"ל כנ"ל דכאן בדבור כאן במעשה אבל לר"נ דפריך הכא קעביד מעשה הכא לא קעביד מעשה משמע דס"ל דכל דלא הוי מעשה לא מהני בחי' שקננה בפרדס ובפרט לפמש"ל דבהכנה בדבור אף ר"ח ס"ל דבעינן ועיקר ראייתו מרב הוי דל"ב מעשה דס"ל דהסוכר אמת המים דהוי רק מניעה שלא יצאו לחון ול"ה מעשה ולכך יליף דאף בחי' שקננה ל"ב מעשה רק סגי בדעתיה עלוי' ור"נ דוחה דהתם קעביד מעשה הכא לא קעביד מעשה א"כ ס"ל דלא מהני כאן מחשבה בלי מעשה רק בעינן מעשה וא"כ כי פריך ולא בעי זימון והא תניא וכו' בע"כ משמע לי' דמה דקתני בעי זימון היינו מעשה ולא במחשבה ובדבורו לכך שוב פריך שפיר ומי בעי זימון במעשה והתניא דל"ב זימון ובע"כ מוכח דל"ב זימון במעשה עכ"פ ולכך עשני הא בסמוכה לעיר די במחשבה ושלא בסמוכה בעינן רק מעשה וא"ש ודו"ק. או י"ל לפי מה שהקשיתי לעיל דנימא דהא דקתני דבעי זימון היינו באם נולדו קודם יו"ט אז בעי זימון ומה דקתני דל"ב זימון היינו באם נולדו הבנים ביו"ט דאז אף דהאם מוקצה מותרין הבנים מכח דמתיר עצמו בשחיטה וכתבנו דהקושיא לרב דלא ס"ל סברא דמתיר עצמו בשחיטה ייע"ש א"כ א"ש דבלא זה לא הוי קשה הברייתות אהדדי די"ל כנ"ל כאן בנולדו קודם יו"ט כאן בנולדו ביו"ט אבל הכא דאמר ר"כ כפל חברין ברברבתא משמע דס"ל דאף לרב בעי חי' שקננה בפרדס זימון דהרי זה הוי רב דאמר הסוכר אמת המים ומדבריו בא ללמוד דחי' שקנכה א"צ זימון ועלה פריך ר"כ ול"ב זימון וכו' וא"כ ס"ל לר"נ דלרב בעינן זימון בחי' שקננה בפרדס ולכך כרב פריך שפיר ומי בעי זימון והתניא דל"ב זימון וא"ל מכת דמתיר עצמו בשחיטה דהרי רב לא ס"ל סברא זו א"כ בע"כ דבלא"ה ל"ב זימון כלל ואין לחלק בין נולדו ביו"ט או קודם רק ל"ב זימון כלל ולכך פריך שפיר וא"ש ודו"ק היטב:

גמ' והתניא ארשב"א מודים ב"ש וב"ה שאם זימן בתוך הקן וכו' פרש"י וכדמתרצינן לה בפ"ק כגון שהי' שני קנין וכו' ולכאורה דברי רש"י תמוהין דהרי הש"ס מוקי לה שם רק לדחות דלא יהי' סייעתא לר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אבל לדידן דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב א"צ לאוקמתא זו כלל ועיימ"ש בש"ס שם. ובפרש"י נראה כך דבלא זה קשה דכל זה למותר כאן ומה ענין פי' זה לכאן, אך כראה דהי' קשה לרש"י אי נימא דמיירי כאן שאפשר לבא כאן מעלמא ולכך אסורין מכח דחיישינן שמא מעלמא אתי א"כ לפ"ז מה שייכות לזה במ"ש אח"כ בד"א ביוני שובך ויוני עלי' וכו' אבל אווזים ותרנגולים וכו' הלא כאן מיירי מיונים דאתו מעלמא ובזה ודאי צריך זימון אף באווזים וכו' אם המה באים מעלמא א"כ מה חילוק יש בין אווזים ליוני שובך ובע"כ מה דמחלק בין אווזים ליונים היינו דומיא דאווזים שאף היונים לא באו מעלמא רק הם קבועים ברשותו ובזה מחלק בין יוני שובך לאווזים א"כ בע"כ מיירי כאן דליכא חשש שבאו מעלמא רק מיירי בענין דליכא שובך בתוך כ' אמה וכעין דמפרש הש"ס לעיל בפ"ק גבי אם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין כן ה"נ ליכא חשש דמעלמא אתי ומה שאסור בזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן בע"כ מיירי שהיו שני קנין זה למעלה מתה ולכך אסורין שמא מהשני בא וא"כ מוכח מזה שאף בשובך שלו ויונים שם אסורין בלא זימון ולכך שפיר קתני בד"א ביוני שובך אז אותן שלא הזמין אסורין אבל אווזים וכו' א"צ זימון והוי שפיר דבר והפוכו אבל אם הוי החשש רק מכח מעלמא אתי א"כ בזה אף באווזים כה"ג אסור א"כ לא הוי דבר והפוכו ול"ש למנקט בד"א ביוני שובך וכו' ולכך פרש"י דהכא בע"כ מיירי כדמתרצינן בפ"ק וא"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס ומי בעי זימון ומה קושיא הלא המעיין בתוספתא פ"ק הך דקאמר רשב"א ומודים ב"ש וב"ה הכונה על מה שהביא שם פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל צריך לקשר וב"ה ס"ל דינענע וחולק על הש"ס דילן דנקט פלוגתייהו דב"ש ס"ל נענוע וב"ה ס"ל דבאמירה סגי ייע"ש וא"כ לפ"ז עה קושיא נימא דמה דאמר ברייתא ראשונה דחי' שקננה בפרדס בעי זימון היינו זימון באמירה או מכח דס"ל כש"ס דילן שבכל מוקצה די לב"ה בזה וזה אני נוטל או אף אם בעלמא בעינן נענוע הכא בחי' די בזימון בפה ובזימון בפה קאמר דבעינן זימון ואידך ברייתא דקאי על פלוגתתם שם בתוספתא דב"ש ס"ל קישור וב"ה ס"ל נענוע ע"ז קאמר שפיר דבד"א ביוני שובך בזה לא מהני אמירה בפה רק בעינן מעשה לכל חד כדאית לי' אבל אווזים וכו' וחי' שקננה א"צ זימון במעשה לכ"ע רק די באמירה בעלמא אבל מ"מ אמירה בעי ומה קושיא. וא"ל דאין סברא לחלק בין מעשה לאמירה דזה אינו דבכמה מוקצה מצינו דלא מהני הכנה רק במעשה ייע"ש בסי' ש"ח א"כ ה"נ נימא דבמוקצה כהך ס"ל דל"מ זימון בפה רק במעשה ובחי' ל"ב זימון במעשה רק די בהכנה בפה ומה קושיא. ואפשר כיון דבחד לישנא קתני אווזים ותרנגולים וחי' שקננה בפרדס ובאווזים ל"ב אף הכנה בפה א"כ בחי' ל"ב כלל זימון, או אפשר דגוף הלשון ל"ב זימון משמע לי' דל"ב זימון כלל אף בפה ועיימש"ל בסמוך בזה:

שם גמ' מודים ב"ש וב"ה על שהזמינן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין. לכאורה אינו מובן כלל ומה מנין מודים ב"ש וב"ה לענין זה דזימן בתוך הקן. והנה בתוספתא מבואר בה תחלה דפליגי שם דבש"א צריך שיקשור ובה"א צריך לנענע ועלה קאמר הך ומודים ולפ"ז נראה דלב"ש דאמרי שם צריך שיקשור א"כ השתא אם נמצאו לפני הקן ממ"נ אם הם מקושרין פשיטא דאינהו נינהו ומותרין ובע"כ מיירי שאינם מקושרין וא"כ לב"ש פשיטא דאסור דחזינן ריעותא דלאו אינהו נינהו אבל לב"ה ה"א כיון דס"ל דא"צ קישור א"כ השתא כמי לאו ריעותא הוא כלל וה"א דבזה לב"ה מותר אף במצא לפני הקן לכך קמ"ל דאף לב"ה מודים באם מצא לפני הקן שאסורין דאף דליכא ריעותא. ובהכי א"ש פרש"י דפי' בשני קנין זה למעלה מזה ועמדנו לעיל דלדידן דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב א"צ לכך וכעת כראה דא"ש דאם יש כאן חשש דאתא מעלמא א"כ הוי כאן רובא דעלמא ובזה פשיטא אף לב"ה אסור דהולכין אחר הרוב אלא ודאי דמיירי בענין דליכא חשש דמרובא דעלמא היא וכעין דמשני בפ"ק גבי אם אין שם אלא הם וא"כ ליכא כאן רק חשש או מקן זה או מקן זה וא"כ בזה ליכא רובא לאיסורא רק ספק הוי וא"כ ה"א בשלמא לב"ש אסורין דהוי כליכא ספיקא במלתא רק כודאי כיון דאותן שהזמין היו מקושרים ועכשיו אינן מקושרין ואף דיכול להיות דמנתחי מעצמן מ"מ כה"ג דאיכא ריעותא תולין במצוי ורוב הוא שמאחרים הוא ולא משובך זה אבל לב"ה דל"ב שיקשור רק נענוע וא"כ ליכא ריעותא בדבר וה"א דהוי ספק דרבנן ולקולא לכך קמ"ל דמודים ב"ש וב"ה דאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין וחיישינן לי' דספק מוכן להחמיר. ויש להסביר הדבר יותר דהנה טעם פלוגתתן אם צריך קשירה או די בנענוע הנה בשלמא למשנה דידן דב"ש ס"ל נענוע אפרש כמ"ש בש"ס מכח דלמא ממליך אבל להתוספתא דצריך שיקשור עה טעם יש בזה ולמה לא יהי' די בנענוע ובע"כ הכונה דב"ש חיישי דבלא סימן פן יתחלפו באחרים שמא הם ילכו להם ואחרים יבאו לכאן ואף דנמצאו במקומן חייש ב"ש לאחלופי ואף דבעלמא לא אזלינן בתר רובא כה"ג היכי דנמצאו במקומן ממש בדשיל"מ וספק מוכן מחמיר ב"ש דלא מהני אף נמצאו במקומן רק חיישינן שמא הלכו להם ואחרים הם וכעין דס"ל להר"ן דלא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כן ה"נ ס"ל לב"ש אף בנמצאו במקומן חיישינן לאחרים וב"ה ס"ל דאם נמצאו במקומן ל"ח לאחרים, רק אמרינן אינהו נינהו ומותרין, או אפשר דבליכא אחרים כלל אף ב"ש מודים דא"צ קשירה ול"ח לשמא מעלמא באו ולהיפוך אם בתוך קן אחת מזמין שנים ושלשה והשאר הוי מוקצה אף ב"ח חיישי לשמא נחלפו אלו לכאן ואלו לכאן רק דפליגי באם יש שני קנין ומזמין באחת ולא באחרת לכך ב"ש חיישי לשמא מחלפי זה לזה ולכך הוצרכו לקשירה לסימן וב"ה לא חיישי לשמא נתחלפו ולכך די בנענוע ולכך אמר שפיר דנהי דב"ה ל"ל מסתמא לשמא נתחלפו ומתיר בנענוע מ"מ מודים באם נזדמן ריעותא שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין. ובהכי א"ש ג"כ פרש"י דמיירי בשני קנין זה למעלה מזה די"ל דס"ל לרש"י דהתוספתא וש"ס דילן ל"פ כלל דהתוספתא נקטי כנ"ל ובש"ס דילן ס"ל לב"ש דבעינן נענוע ולב"ה די באמירה והוא דהנה לב"ה דמתיר כאן בזה וזה אכי נוטל ובע"כ מוכח שיש שם עוד אחרים וא"כ קשה ליחוש דלמא נתהפכו דבקן אחד דרכם להתהפך ובע"כ דמיירי שנותן בו ט"ע להכירם למחר ע"י ט"ע שלו ולכך א"ש דבאותו קן אם יש שם עוד יונים אחרים שלא הזמין ודאי נותן לב להיות שבע בו העין וליתן בו ט"ע ממש שיהי' יכול להכירם למחר לכך די בזה באמירת זה וזה אני נוטל ואף לב"ש דמחמרי להצריך [נענוע] מסתבר לר"ח בר אמי לעיל בפ"ק שלא מצריך נענוע רק בבריכה ראשונה אבל בשניה לכ"ע די בזה וזה אני נוטל דבזה דייק שפיר במלתא לשום בו ט"ע ממש להכירם למחר אבל אם באותו הקן ליכא אחרים רק שקן שני בפ"ע שאינן מוכנין דבזה יש לחוש שדייק ולא דייק שפיר לשום בו ט"ע מכח דסומך שמסתמא לא יתחלפו לבא מזה לזה מצריך ב"ש קשירה לסימן ובלא"ה לא מהני וב"ה ס"ל דדי אם מנענע אם הם בידיו ג"כ מכיר אותם היטב ולא יטעה עוד ולכך מפרש רש"י דזה מיירי בשני קנין דאם ליכא קן אחרת לחוש שמא מעלמא אתא שיצטרכו עבור זה קשירה או נענוע ז"א סברא כלל ובע"כ דמיירי בשני קנין דבאותו קן די בזה וזה אני נוטל. או אפשר לומר עוד דבאם מכירם בט"ע ממש דהנהו הוא שהזמין די בזה וזה אני נוטל אף לב"ש בברכה שני' אבל התוספתא מיירי באין מכיר אותן כלל לכך ס"ל לב"ש דבעינן קשירה לסימן ובלא"ה חיישינן שאחרים הם במקומם וב"ה ס"ל דבעי נענוע ואז יוכל להכיר ע"י סימן של כובדם ומשקלם בידיו להכיר אם הם כבדים כראשונים גם על זה יש לסמוך שהנהו הם אף שאין מכירן ולכך אמר שזה דוקא אם מצאם במקומם אבל אם מצאם לפני הקן לב"ש ודאי אסור כיון דאינן מקושרין ואף ב"ה מודים דלא מהני בזה הכרה ע"י מה שנענע אמש בידיו ואסורין וא"ש ומודים ב"ש וב"ה ודו"ק היטב אך את זה אני תמה דכאן הביא התוספתא דקתני בחי' שקננה בפרדס דא"צ זימון ובתוספתא שלפנינו הוי הגרסא להיפוך בדברי רשב"א בפ"ק דמסיים בסוף דבריו וחי' שקננה בפרדס צריכה זימון לפי שאינה ברשות אדם א"כ מבואר להיפוך מהנוסחא שמביא כאן בדברי רשב"א. וגם לפי מה שמתרץ הש"ס הא בגנה הסמוכה לעיר וכו' לכאורה לפי הטעם שאינה ברשות אדם מה לי סמוכה לעיר או לא דלפי החילוק של סמוכה לעיר משמע דהטעם דבאינה סמוכה ל"ה דעתיה עלי' ולא לפי שאינה ברשות האדם. ואפשר דגם מ"ש לפי שאינה ברשות האדם הכונה דלא ידע ממנה ולא הו"ל דעתי' עלוי' וצ"ע בזה:

במשנה בהמה המסוכנת. עיין בצל"ח מה שהקשה איך מותר לשוחטה ניחוש שמא לא תפרכס כמו דאמרינן לקמן בבהמה שנדרסה בכותל ייע"ש ובאמת לק"מ כיון דקיי"ל רוב חולין לחיים וה"ה בבהמה הוי כן דרוב חולים לחיים והדרים לבריאתה א"כ אזלינן בתר רובא ובשלמא התם בבהמה שנדרסה בכותל או שאירע לה שאר ענין חשש טרפות אז ממ"נ לילך בתר רוב בהמות שהם כשרות ל"ש בזה לילך בתר רובא כיון דזו שאני משאר בהמות דרוב בהמות אשר אין נדרסין באמת כשרות אבל צו שנדרסה מה דמיון יש לה ללמוד משאר שאין נדרסין, ומה נם לפמ"ש התב"ש ביו"ד סי' כ"ט דמה שיצאה מן הרוב ל"ש לילך בה בתר רובא דעלמא מכ"ש הכא שחזינן שטרפה או נדרסה ואין לה דמיון להרוב וא"כ לילך בתר רובא דעלמא ליכא בזה ולומר דרוב הנדרסין אינן טרפות זה באמת אינו ול"ש בזה רוב לכך יש לחוש שמא תהי' טרפה אבל כאן במסוכנת לחוש שמא לא תפרכס הרי רוב של חולים לחיים א"כ בחולים עצמם יש רוב לחיים ולכך אזלינן בתר רובא, ועוד דהתם בחשש טרפות ליכא חזקה לפנינו דנהי דיש חזקה דמעיקרא שלא היתה טרפה מקודם שנדרסה מ"ע השתא משעה שנדרסה ליכא חזקה לפנינו דאם נטרפה כבר הוא טרפה וא"כ ליכא חזקה דהשתא רק חזקה דמעיקרא ולכך לא אלים החזקה כ"כ ולכך כיון דנולד הריעותא מחיים א"כ חזקת איסור של אמ"ה הוי חזקה אלימתא השתא שהרי בשעת לידת הריעותא עדיין היא חי' לפנינו ואסורה מכח אמ"ה וחזקת כשרות לא הוי השתא רק מעיקרא לכך אלים טפי חזקת איסור. וזה עצמו הוי החילוק בין נולד הריעותא מחיים או לאחר שחיטה עיין ביו"ד סי' כ' בהג"ה שם ובש"ך דאם נולד לאחר שחיטה א"כ כמו דחזקת אמ"ה ליה השתא רק מעיקרא כן ה"כ חזקת כשרות כמי יש לה מעיקרא הן חזקה שלה ממש אם חי' יב"ח או חזקה הבאה מחמת רוב לכך שוב אמרינן דשקולים הם ואזלינן בתר המעשה דנשחטה היתרה אבל אם נולד הריעותא מחיים אלים טפי חזקת איסור שזה הוי עדיין ואידך של חזקת כשרות ל"ה רק מעיקרא. א"כ תינח בנדרסה דהחשש שמא כבר נטרפה ונולד ריעותא מחיים אבל במסוכנת הרי עיקר הטעם דבלי פרכוס אסורה מכח דבידוע שזו נטולה נשמתה קודם במר שחיטתה וא"כ הוי החשש רק שמא תמות אח"כ באמצע שחיטה אבל השתא חזינן דחי' הוא וא"כ הוי חזקה דהשתא חזקה אלימתא לכך מוקמינן לה אחזקה דהשתא שתחי' גם אח"כ ואין דומה לאם לא פרכסה דאז חזינן ריעותא מדלא פרכסה מוכח דמתה ויצאה מן החזקה ורוב אבל אם לא נשחטה עדיין אמרינן דבודאי תפרכס ואף דאמרינן בעלמא שמא ימות חיישינן היינו רק למיתה דזמן מרובה אבל לזמן מועט ל"ח למיתה ומוקמינן לי' בחזקת חי כן ה"כ ל"ח שמא המות בתוך השחיטה וא"ש ודו"ק. אך עדיין יש לפקפק בזה ועיימ"ש בתשובה ביו"ד סי' י"ז בדין יונה מסוכנת שם בארתי הדבר ייע"ש היטב:

גמ' לאפוקי מדר"ה. לכאורה קשה לי טובא מה ענין דר"ה לכאן ממ"נ אם לא חשבינן זה לאיכא לברורי א"כ קשה מה"ת יהי' אסור כלך בתר רובא דרוב בהמות כשרות הם ובשלמא בדר"ה כיון דאירע בה ריעותא א"ם ליכא לילך בתר רובא כיון דעכ"פ יצא מן הרוב שאירע בזה ריעותא וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט לכך כה"ג צריך ר"ה לטעם נשחטה הותרה דרוב ל"ש בזה אבל אם לא חזינן ריעותא כלל מה"ת לא כלך בתר רובא דרוב כשרות ורובא דאורייתא וא"כ אף אם לא ס"ל כרב הונא מה"ת יהי' אסור אטו יכול הוא להכחיש דלא אזלינן בתר רובא ואם נימא כיון דיכול לבודקה הוי בכלל איכא לברורי דלא סמכינן ארובא קשה א"כ מנ"ל דהוי לאפוקי מדר"ה דלמא גם הוא ס"ל כר"ה רק בשלמא בר"ה דמיירי שכבר אירע הריעותא וא"א לבא לידי בירור לכך אזלינן בתר חזקה דנשחטה הותרה אבל היכי דאפשר לעמוד על הבירור באמת צריך לברורי ולהמתין על הפשט ונתוח וגם מצד הסברא נראה דהרי כל היכי דצריך טרחא לא נחשב איכא לברורי א"כ ה"נ הפשט ונתוח ודאי הוי טרחא ולמה יחשב איכא לברורי, ועוד אם נחשב זה איכא לברורי קשה מה פריך דמתני' כר"ה ממה דאמר מבית טביחתה הרי התם מיירי דליכא לברורי שאין שהות לאכול רק זה א"כ אין לך הפסד גדול מזה דאם ימתין על הפשט ונתוח יצא יו"ט ושוב אסור לשוחטה ביו"ט וא"כ תמות וא"כ הוי הפסד ממון ואין לך א"א לברורי גדול מזה לכך אזלינן בתר רובא אבל היכי דאפשר לברורי צריך לברורי ולעולם איסורא [קאמר] אלא ודאי דכה"ג לא נחשב איכא לברורי דהוי ע"י טרחא. והנה ראיתי במג"א סי' תל"ז שכתב בס"ק ד' בד"ה שואלו דלא סמכינן ארובה היכי דאיכא לברורי ול"ד לבדיקה דסמכינן ולא בדקינן כל י"ח טרפות דהתם לא הי' לו חזקת טרפות וכו' ולדעתי באמת ליד כלל דבשלמא שאלה בעלמא דל"ה רק דבורא ולא מעשה בטרחא לכך הוי בכלל איכא לברורי אבל לבדוק אחר י"ח טרפות דזה צריך מעשה וטרחא לכך ל"ה בכלל איכא לברורי. תדע דאם נחשב זה בכלל איכא לברורי רק הטעם כמ"ש המג"א א"כ קשיא קושיא הנ"ל מנ"ל דמתני' כר"ה דלמא ההם מכח ליכא לברורי והכא איכא לברורי א"ו דזה נחשב ליכא לברורי אך לפ"ז קשיא א"כ דהוי ליכא לברורי מה פריך הש"ס מתני' כר"ה אף בלא ר"ה תקשה למה לא כלך בתר רובא כנ"ל. וכנראה שמכאן הוכיח רש"י שטתו דחזקת איסור הוי איסור אמ"ה והיינו כפי פי' המפורסים דס"ל לרש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכך א"ש דהנה ר"ה מחדש לנו דלענין ספק בשחיטה עצמה מצרפין חזקת אמ"ה לחזקת איסור נבלה אבל אם נשחטה אז לא מצרפין חזקה אמ"ה לחזקת טרפות רק אמרינן כיון דנשחטה הותרה ואזיל ליה חזקת אמ"ה ובחזקת היתר עומדת אבל לילי דברי ר"ה ה"א דגם לענין טרפות מחזיקין מאיסור אמ"ה וגם לענין ספק טרפות אמרינן בחזקת איסור עומדת, ולפ"ז א"ש די"ל הרי הרא"ש הקשה דלמה אמרינן ריב מצוין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא כחזקה ואיתרע לה רובא ותירץ דהוי מיעוטא דמיעוטא והרשב"א תירץ דבזה אטו המיעוט מעיד שזה נשחט שלא כהוגן לכך לא שייך בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ תינח לענין רוב מצוין אבל הכא לענין רוב כשרות הם ומיעוט טרפות זה הוי מיעוטא לא מיעוטא דמעוטא וא"כ אם לא ס"ל כר"ה שוב יש חזקת איסור של אמ"ה בם לגבי טרפות וא"כ אף דרוב כשרות הם אמרינן סמוך מיעוטא של טרפות דזה שפיר המיעוט מעיד שהוא טרפה וא"כ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוי פלגא ופלגא ואסור מספק ולכך אמר שפיר דזה הוי לאפוקי מדר"ה ולכך ל"ש לילך בתר חזקה דנימא סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא אבל לר"ה דס"ל חזקת אמ"ה ל"ש לשחיטה ואדרבא ס"ל דהוי בחזקת היתר א"כ כיון דאיכא רובא וחזקה אף דאיכא לברורי א"צ לברר כמ"ש בחבורי לה' קדושין דבתרי רובא א"צ לברר לכ"ע וא"כ ה"כ ברובא וחזקה א"צ לברר ולכך מוכיח ממשנה שפיר דממ"נ אם לא ס"ל כר"ה א"כ יש כאן חזקת איסור ממש ואף בליכא לברורי יהי' אסור מספק ובע"כ דס"ל כר"ה וא"כ שוב יש חזקת היתר ולכך ברובא וחזקה אף דאיכא לברורי א"צ לברר לכך הוא מותר מן הדין. מיהו לומר דזה הוי חזקה ורובא אין נראה דבלא חיתה יב"ח הוי כאן החזקה רק מכח רובא א"כ הוי חדא ובע"כ צ"ל כמ"ש תחלה דזה הוי ליכא לברורי דהוי ע"י טרחא ועכ"פ גוף הסוגיא א"ש כיון דליכא לברורי לכך לולי דברי ר"ה לא מהני הרוב דהוי סמוך מיעוטא לחזקה אבל אם ס"ל כר"ה יש כאן רוב ואזלינן בתר רובא תה הוי ליכא לברורי וא"ש ודו"ק. אבל לשיטת התוס' דס"ל דלא כרש"י בהא לא ידעתי ליישב הסוגיא וצ"ע כעת, ועיימ"ש בסוף דבור זה השייך לבאר כאן דברים הללו ייע"ש. ובעיקר קושייתם על רש"י דהרי חזינן שמתה ומה איסור אמ"ה יש בזה הי' נראה לומר דס"ל לרש"י דבשעה שנשחטה טרם שפרחה כשמתה והיתה חיה אחר השחיטה אז נולד לנו הספק אם זה הוי שחיטה מעלייתא או לא ואז שפיר הוי נ"מ לנו לענין אמ"ה דאם הוי השחיטה שחיטה מעלייא אף שהיא חי' אין כאן איסור אמ"ה עוד דאף שמ"ע אסור לאכול ממנה קודם שתצא נפשה היינו מכח איסור אחר דלא תאכלו על הדם עיין בש"ס ויו"ד סי' כ"ז אבל מ"מ איסור אמ"ה ליכא ואם אכלו אין לוקה כליו משום אמ"ה ואפשר דמותר להאכילו לנכרי לכתחלה דבנכרי ליכא אזהרת לא תאכלו על הדם, וא"ל כיון דאסור לישראל עתה ל"ש מי איכא מידי ז"א דבשלמא בדבר דאינו שייך בי' שחיטה כלל ואין שם שחיטה עלה אמרינן דבזה ל"ש מי איכא מידי אבל בזה כיון דבאמת הוי שחיטה מעלייתא ומתרת זה לישראל אף אם יחתכנו בעודו חי' מתיר זה לישראל לאכלה אחר מיתה וא"כ שחיטה זו מתרת לנו מכח אמ"ה א"כ שפיר מי איכא מידי דלישראל שרי ומתיר איסור אמ"ה [ולנכרי] אסור ואם לנו אסור לפי שעה מכח לאו אחר לנכרי ליכא איסור זה ואין דומה לטמאה דשם ל"ש שחיטה כלל משא"כ בזה דבאמת השחיטה מתרת לנו ומכ"ש אם נימא דלאו דלא תאכלו על הדם הוי רק דרבנן דמותר ליתנו לנכרי מחיים וא"כ נ"מ אם הוי שחיטה מותר לנו מכח אמ"ה ומכ"ש לנכרי ואם ל"ה שחיטה אז אסורה מכח אמ"ה וא"כ בשעה שעדיין חי' יש חזקה דאמ"ה דמעיקרא לאיסורא ונפסלה השחיטה כאלו לא נשחטה ושוב אף שמתה אח"כ כיון שבשעת שחיטה ועשיית דבר המתיר הוי חזקה לפוסלה ונפסלה והוי כאלו הוי חזקה שלא נשחטה וכיון שהוחזק כן נעשה כודאי ושוב אף שמתה אח"כ ונסתלק החזקת אמ"ה לא מהני ואסורה. ובזה כבין אריכות הלשון התוס' בכאן שכתבו ולא נהירא דא"כ למ"ל עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ ל"ש בה איסור אמ"ה ולכאורה אריכות הלשון בזה הוי למותר ובקיצור הו"ל להקשות הרי מתה וליש בה איסור אמ"ה אך לפמ"ש א"ש דהתוס' ידעו זה די"ל אם נולד הספק אחר שחיטה קודם מיתה שפיר יש חזקה לפסול הסחיטה מכח אמ"ה ושוב כיון שנפסלה השחיטה לא מהני מה שמתה אח"כ רק דהוי קשה להו למה נקט ר"ה עד שיודע לך במה נשחטה משמע דכל שלא נודע במה נשחטה ליכא תקנה אחרת הלא יש תקנה אחרת אם לא נולד לנו הספק עד דחזינן שמתה דתחלה לא נודע לנו הספק עד דחזינן שכבר מתה א"כ בשעת לידת הספק כבר מתה וליכא חזקת אמ"ה וראוי לילך בזה לקולא. ולכך צריכין אנו לסברת המפ' דרש"י ס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור ולפ"ז נראה דאף התוס' ל"פ על רש"י רק באם נודע הספק אחר מיתתה אבל אם נודע הספק בחיים קודם מיתה מודים התוס' דיש כאן איסור אמ"ה ודו"ק:

והנה לעיל פרשנו לדעת רש"י דהקושיא הוי רק מכח סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא אך לכאורה הוי קשיא איך אפשר לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה אף לענין טרפות א"כ תקשה קושיות הש"ס בפר"ק דחולין במה דיליף דאזלינן בתר רובא מכמה דברים ומה מהני רוב כיון דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. אך באמת א"ש דנראה דמה דסד"א לחוש בזה לאיסור הוי רק מכח הריאה שמצוי בה טרפות אבל לא לשאר אסורים מטרפות שאינו מצוי, והוא דלכאורה נראה ראיות לזה חדא לפי המובן מפשוטו דסברת הש"ס הוא כיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא א"כ קשה דבשלמא היכי דפ"י הבירור לא נצטרך עוד לסמוך על הרוב לכך שפיר כיון דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא אבל היכי דע"י הבירור ג"כ לא נדע היתר רק מכח הרוב א"כ למה לנו לברורי וא"כ הכא הרי לולי הרוב יש לחוש דלמא במקום נקב קשחיט כדפריך ר"א בפ"ק דחולין ובע"כ נצטרך לילך אחר הרוב וא"כ סוף סוף נצטרך לילך אחר הרוב וא"כ עה תועלת לנו בהבירור וע"כ נראה שהעיקר החשש הוי בשביל טרפות הריאה ולכך בשלמא לענין שאר טרפות כגון נקב בושט דהוי מיעוטא דלא שכיח כלל לזה ל"ה אבל לטרפות הריאה דהוי מיעוטא דשכיח לזה הי' ראוי דצריך לברר ועוד ראי' לפי הס"ד דמשום אסורא קאמר תקסה מה מדמה זה לעולה דבשלמא לפי מה שמסיק הש"ס דמשום ד"א קאמר א"ש דכמו דבעולה הוי מכח ד"א כן ה"נ בקצבים אבל לפי הס"ד דהוי מכח איסורא כדי לברר הטרפות הרי בעולה ליה מכח חשש מטרפות כיון דא"א לבקוע הראש ולבדוק קרום של מוח כדפריך הש"ס בפ"ק דחולין אתיא מרישא של עולה וכו' וא"כ סוף סוף א"א לבא לידי בירור מטרפות א"כ מה מדמה הש"ס עולה לקצבים מה ענין זה לזה, ובע"כ הכונה רק מכח חשש טרפות הריאה ולכך רק לזה לבד חיישינן דהוי מיעוט דשכיח ולכך מדמה שפיר לעולה די"ל אף שם הוי מכח טרפות וא"כ לפ"ז דהחשש הוי מכח טרפות הריאה א"ש די"ל דשאר מיני טרפות לא שכיחי כלל לא אמרינן בהו סמוך מיעוטא לחזקה אבל בטרפות הריאה דשכיח שפיר אמרינן דשכיח הוא ואמרינן סמיך מיעוטא לחזקה וכו'. מיהו מלשון רש"י שכתב שאולי ימצא לה סימן מרפה בסתר משמע דל"ה החשש מכח טרפות הריאה רק מכח שאר טרפות מיהו מ"מ א"ש די"ל דהך סמוך מיעוטא לחזקה הוי רק דרבנן ולכך א"ש דבקרבנות י"ל דלא גזרו רבנן בזה ובחולין ג"כ י"ל כעין דאמר הש"ס בפ"ק דחולין דשאני היכי דאפשר מהיכי דלא אפשר והכא דאפשר הוא לבדוק אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משא"כ היכי דלא אפשר לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקת. והנה עפ"י דרך הנ"ל בכוונת שיטת רש"י מכח סמוך מיעוטא לחזקה נראה ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י ד"ה אורח ארעא דפי' רש"י דרך ארץ ולא משים איסור טרפה ולקמן משמע גבי נטיעה מקטע דהוי מכח חשש טרפות והפ"י תמה יותר דהרי רש"י גופא כתב לקמן מכח חשש טרפות, ומ"ש הפ"י לתרץ דעיקר החשש הוי מכח הריאה אין נראה דא"כ תינח דבעי הפשט נתוח למ"ל ולמה נקט רש"י נתוח ובזה א"ש מש"ל דמשמע דרש"י מפרש דהחשש הוי מכל ח"י טרפות ומנ"ל כן דלמא מכח טרפות הריאה אך דהי' קשה לרש"י למה נתוח לריאה ובע"כ מכח כל ח"י טרפות וא"כ ה"נ למה נקט רש"י הפשט ונתוח, אך לפמ"ש נראה דא"ש דהנה כבר כתבנו דמה דאפשר לברר ע"י הפשט ונתוח נחשב ליכא לברורי כיון דהוי ע"י טורח אך כראה דבאמת יש חלוקים בזה דאם זולת החיוב מדינא לא הי' מפשיטו ומנתחו א"כ לחייבו לעשות גוף המעשה עבור הבירור הוי ע"י טרחא מרובה ונחשב ליכא לברורי וכן הוי כל הני דאמרינן דע"י טורח נחשב ליכא לברורי הוי הכל כן דבלי הכרח לברר לא יעשה זה בלא"ה אבל הכא בהפשט ונתוח הרי אף אם לא נחייבו מן הדין מעצמו יעשה הפשט ונתוח א"כ גוף המעשה יעשה בלא"ה הך טרחא רק דעיקר החקירה הוי אם מותר לו לאכול תיכף או להמתין עד אחר ההפשט א"כ המתנה זו ודאי לא נחשב כלל טרחא ואיכא לברורי וכל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. ובזה א"ש ויומתק מאוד לשון רש"י שגבי נטיעה מקטע נקט רש"י בלשונו שממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ותחלה גבי הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים נקט הש"ס ורש"י רק שלא יאכל אדם בשר קידם הפשט ונתוח אבל לא נקנו לשון מהירות שלא ימהר לאכול אך הכונה כך דגבי נטיעה מקטע כו' הכונה בקצב שדעתו בלא"ה להפשיט ולנתח שבלא"ה יעשה כן רק שהוא ממהר לאכול ואינו רוצה להמתין זה ודאי עושה איסור ממש כיון דזה הוי איכא לברורי א"כ נהי נמי דס"ל כר"ה דבחזקה היתר עומדת ע"מ כל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא וצריך לברר ואינו ענין לדר"ה כלל וכמו שהקשיתי בזה לעיל אבל תחלת הברייתא דנקט הפשט ונתוח בעולה והנה בעולה עתה שהתורה צותה הפשט ונתוח עושין הפשט ונתוח אבל אם לא צותה הפשט ונתוח בעולה לא הי' עושה הפשט ונתוח כלל וא"כ עושה הפשט וכתות רק מכח מצוה של התורה וא"כ אם יליף מני' לקצבים הוי ג"כ הכונה כן דאף שרוצה לאכול ולא יעשה הפשט ונתוח כלל כגון שימכור המותר לנכרים בשלימות בענין שלא יעשה כלל הוא הפשט ונתוח מ"מ אסור ולכך אמר שלא יאכל בשר קודם הפשט ולא אמר למהר כי כאן מיירי אפילו שאין דעתו כלל לעשות הפשט ונתוח לא יאכל קודם הפשט ובזה שפיר לא נחשב איכא לברורי דהוי טרחא דאם בלא"ה לא יעשה טרחא זו רק בשביל לברר יעשה כן הוי ליכא לברורי ובע"כ אם נימא דאיסורא קאמר יהי' מוכח דס"ל לא כר"ה רק בחזקת איסור עומדת אף לטרפה והוי סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ע"ז שפיר פריך דהא תניא מתני' כר"ה ולכך משכי אורח ארעא קאמר בכה"ג דאינו רוצה לעשות כלל הפשט ונתוח רק למכרו לאחרים בשלימות לנכרים וכדומה זה אינו אסור רק מכח אורח ארעא דנראה כרעבתן ומביא שפיר ראי' מבצל דמיירי ג"כ שאינו רוצה לטרוח לחתכו ואוכל מעליו ועלה פרש"י שפיר דבכה"ג נחשב ליכא לברורי כיון דהוי ע"י טורח שפיר א"צ לברר דאזלינן בהר רובא וליכא חשש טרפות רק אורח ארעא וא"ש ודו"ק היטב. כן כראה נכון מאוד שיטת רש"י:

גמ' לא ממקום שטובחת אכילתה כו'. הנה לפ"ז לכאורה לא ידענו למה נקט מבת טביחתה בשלמא לפי פשוטו מבית טביחתה ממש קמ"ל דל"ב הפשט ונתוח להמתין עליו והוי רבותא דא"צ להמתין על הפשט ונתוח ובפרט לפי מה שנראה לי מה שקשה לכאורה מה פריך הש"ס והא מתני' כר"ה ומה קושיא הרי חזינן דר"ע פליג עם התיק דת"ק ס"ל כזית צלי ור"ע ס"ל דאף כזית חי א"כ נימא דאף בהא פליגי דת"ק ס"ל דלא מהני מבית טביחתה דצריך להמתין על הפשט ונתוח ור"ע ס"ל דמהני אף מבית טביחתה וא"כ עה קשיא אדמותיב מר"ע לסייעי' מת"ק. ונראה דמזה יהי' ראי' למ"ש הט"ז בא"ח סי' תצ"ח לסייע להטור דהלכה כר"ע מחברו ותמה על הרמב"ם ייע"ש א"כ א"ש דגם זה פריך הש"ס כן כיון דבע"כ ר"ע כר"ה ס"ל א"כ הלכה כר"ע מחברו ואיך פליג הוא ע"ז ומזה ראי' ג"כ להטור וקושיא על הרמב"ם ולפ"ז א"ש מה דנקט ר"ע מבית טביחתה כיון דגם זה הוי פלוגתא בין הת"ק ור"ע דת"ק ס"ל דאסור מבית טביחתה וריע מתיר אבל אם הוי הכונה ממקום שטובחת אכילתה למ"ל זה ולא נקט בקיצור כזית חי וצ"ל דקמ"ל דאפי' כשיעור מליחה א"צ דהיינו דת"ק ס"ל דבעינן שיאכל כזית צלי ודוקא מבשר חשוב אבל מקרביים ובני מעיים דאוכליהן לאו בר אינש ול"ה אכילה חשובה לא מהני ור"ע ס"ל דדי בכזית חי ולא מבעיא מבשר דאז צריך לשהות כשיעור מליחה עכ"פ אלא אף ממקום שטובחת אכילתה כיון דאין מחזיקין דם בבני מעיים ומותר אף בלי מליחה ולכך א"צ לשהות אפילו כשיעור מליחה כלל וקמ"ל דאף אכילת המעיים הוי אכילה בזה וא"צ לשהות כשיעור מליחה, ולפ"ז נראה דיהי' מוכח כהסוברים דאף קיבה וקורקבן הוי בכלל בני מעיים דהרי דבר שטובח האכילה הוי הקיבה והמסס כמ"ש ברש"י והובא בכו"פ א"כ אם הקט טובחת אכילתה לרבותא דבזה הוי שיעור יותר קטן דא"ב שיעור מליחה א"כ מוכח דמקום שטובחת אכילתה א"ב מליחה ומוכח דקיבה א"צ מליחה. מיהו אין ראי' מזה לענין קורקבן די"ל דשאני קיבה וקורקבן וגם לענין קיבה נראה דאין ראי' מזה די"ל דא"א לומר בשביל מליחה נקט דהרי אף שאר בשר חזי לאכול באומצא ובע"כ דכונה אחרת הוא או דבא לאשמעינן אדרבא דבעי דוקא הפשט ונתוח ולכך נקט עקום שטובחת דזה א"א לאכול רק ע"י הפשט ונתוח ובעי לאשמעינן דבעינן שיעור הפשט או די"ל דאכילת המעיים הוי דבר קל ודי בשיעור מועטת יותר לאכול כזית בני מעיים דרכיך אבל כזית בשר הקשה צריך שיעור יותר ולכך קמ"ל אף בשיעור קטן דבכדי כזית שיעור בכי מעיים די, או י"ל דקמ"ל דמותר להפשיטה ולא כדעת הש"ג שהביא הרמ"א בסי' תצ"ח דאסור להפשיטה כלל והפוסקים חולקים עליו ולכך קמ"ל ר"ע דמותר להפשיטה לכך קמ"ל דכדי שיעור בני מעיים ומוכח דמותר להפשיט עורה, ואף להשיג א"ש די"ל דזה הלוי בזה להס"ד דהוי ס"ל דאסור בלי הפשט ונתוח א"כ ודאי דמותר להפשיטה לכך קמ"ל דמותר להפשיטה ולאכול ממקום שטובחת אכילתה אבל לפי האמת דמותר מבית טביחתה ממש שוב אסור להפשיטה להש"ג ועכ"פ מה שנקט כאן מבית טביחתה א"ש ודו"ק היטב בזה. ובגוף קושיא הנ"ל מה פריך הש"ס דתנן מתני' כדר"ה הא י"ל דהת"ק פליג כראה לומר כך דזה ודאי דוחק לומר דפליגי במה דלא מצינו פלוגתא מפורשת ואדרבא מנ"ל לרמי בר אבא דהת"ק פליג על ר"ע בהא דלמא ל"פ רק בענין דבעינן צלי אך בזה מודה דצריך להיות מבית טביחתה ולמעט בפלוגתא עדיף אך עיקר קושייתנו הי' כך כיון דחזינן דת"ק לא נקט מבית טביחתה ור"ע נקיט לי' א"כ מוכח דפליגי דאם מודה למה לא נקט הת"ק זה ומוכח דפליגי. אך לפ"ז נראה דא"ש להמעיין ביו"ד סי' ס"ז דשם קיי"ל דבשר חי מותר בהדחה אך השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול ממנה חי' רק ע"י מליחה אבל לצלי מותר בלי חתיכה ומליחה ומבואר שם בהגהת הרמ"א ובש"ך שם דלדעת הר"ן דחותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה דינם שוה לשובר מפרקתה של בהמה והלבוש השמיט הגה"ה זו שם ייע"ש ולדעת רש"י וסייעתו אף לצלי צריך מליחה וחתיכה ייע"ש בש"ך בכל הסי' ומעתה אם נאמר אנן כדעת הסוברים דלצלי אפי' שובר מפרקת הבהמה מותר בלי חתיכה ומליחה וגם נאמר דחותך בשר מבית השחיטה אינו דומה לשובר מפרקת של בהמה הוי א"ש כאן מה שהת"ק לא נקט מבית טביחתה ור"ע נקיט לי', והוא דהנה י"ל בזה שבעינן שיהי' שהות לאכול כזית צלי או חי לכל חד כדאית לי' ל"ב שיהי' שהות שתמות הבהמה ואח"כ יחתוך ממכה ויצלנו או יאכלנו חי רק די בשהות שהוא יכול לחתוך ממנה קודם שתצא נפשה וממתין עד שתמות ואז יש לו מוכן ממילא מכבר הן צלי או חי לכל חד כדאית לי' וכיון שסוף סוף צריך להמתין עד שתמות בינתים יכול הוא לחתוך ממנה ולצלותה או להיות מוכן להו כך ומרויח שהיית חתיכה לר"ע גם שיעור צלי' לת"ק, ומעתה דמיירי שחותך ממנה קודם שתצא נפשה לת"ק דס"ל דבעינן צלי אין בבית טביחתה רבותא כלל דאף בשובר מפרקתה של בהמה מותר ע"י צלי בלי חתיכה ומליחה מכ"ש בחותך בשר מבית שחיטתה ולכך פשיטא דשרי ליטול מבית טביחתה דמ"ש משאר בשר אבל לר"ע דאמר אפי' כזית חי הרי בשובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול ממנה חי' א"כ ה"א אף בחותך מבית טביחתה הוי כן דאסור לאכול חי וא"כ אם יטול מבית טביחתה יצטרך לשהות או אחר שתמות הבהמה ואז יחתוך או שיחתוך מקודם וימלחנו ולא ירויח בדברי ר"ע יותר מת"ק לכך קמ"ל דגם לדידי' מותר כשיעור שיכול לאכול חי מבית טביחתה דלא דמי לשובר מפרקתה כלל ולכך מותר לחתוך קודם שתצא נפשה ולהמתין עד שתמות ולאוכלה חי בלי מליחה והוי שפיר מבית טביחתה רבותא. ורש"י דנקט מבית טביחתה שהוא מזומן ומופשט ועומד ולא נקט רבותא זו היינו דהוא גופא הוי קשיא לי' דאכתי למה נקט ר"ע מבית טביחתה ואם נימא דלא הי' נקט מבית טביחתה ה"א דצריך שהיי' או עד שתמות ואח"כ יחתוך או כשיעור מליחה ולא ירויח בין ת"ק לר"ע. ז"א דהרי אטו צריך דוקא ליטול מבית טביחתה יטול ממ"א ויחתוך קודם ויאכלנו חי לכך פרש"י ז"א דבודאי בית טביחתה כוח לו יותר שהוא מזומן ומופשט ועומד משא"כ שאר מקומות ולכך אם ל"ה נקט בית טביחתה ה"א דאין כאן הרוחה בדברי ר"ע דלפי דבריו צריך לשהות או כשיעור הפשט או כשיעור מליחה או כשיעור שתמות תחלה ואח"כ לחתוך ממנו לכך קמ"ל דמרויח שפיר דנוטל מבית טביחתה שהוא מזומן ועומד ומ"מ מותר לאכלו חי. ואף אם לא יסבור רש"י כן א"ש דרש"י לשיטתו שהביא הש"ך בשמו בסי' ס"ז דס"ל אף לצלי צריך חתיכה ומליחה בשובר מפרקת של בהמה וא"כ אם נימא דמיירי שחותך מבית שחיטתה קודם שתצא נפשה וחותך ל"ד לשובר מפרקת גם לת"ק הוי רבותא מה דחותך מבית טביחתה לצלי וא"צ חתיכה ומליחה תחלה א"ו דמיירי שחותך מבית טביחתה אחר שתצא נפשה ולא קודם ולכך פי' דעיקר הרבותא הוי מכח דמופשט ועומד ויסבור רש"י באמת דת"ק ור"ע בהא פליגי אם מותר לאכול קודם הפשט ומ"מ פריך שפיר והא תנן מתני' כר"ה כיון דקיי"ל הלכה כר"ע מחברו ויסבור כדעת הטור בזה וכן כל הני דס"ל דחותך מבית השחיטה דומה לשובר מפרקתה יסברו כן דהלכה כר"ע רק אותן דס"ל הלכה כת"ק הם יסברו דחותך מבית השחיטה ל"ד לשובר מפרקת לכך א"ש מה דנקט ר"ע מבית טביחתה ולא נקט כן הת"ק כנ"ל וא"ש. ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה הסוכר אמת המים וכו' שלא יכנסו שם דגים מבחוץ משתחשך כו'. קשה למה פי' דהכונה סי' שלא יכנסו שם אחרים ולמה לא פירש שהי' כוונתו שלא יצאו הדגים שישנן כאן ואם אמת הוא דבעינן שלא יכנסו דגים אחרים שם דבלא"ה יתערבו עם אלו שהזמין ע"מ זה לא הי' צריך לרש"י לפרש דממילא נדע אם סתם שלא יצאו מכאן אותן שישנן כאן ממילא לא יכנסו אחרים לכאן, ובפרט לדעת מהרש"ל דאם אינו מזמין כל הדגים שא"צ לכולם צ"ל זה וזה אני נוטל א"כ בע"כ צריך ש עשה איזה היכר וסימן לאלו שהזמין וא"כ אם יש לו היכר באלו אין לו להקפיד אם יכנסו אחרים או לא דהרי עשה לעצמו "ע באלו שהזמין וא"כ בזה צריך עיקר הסכירה שלא יצאו אלו שיש כאן וא"כ לא הו"ל לרש"י למנקט דבר דאינו שייך תמיד וטפי הו"ל למנקט דבר שהוא צריך תמיד שיתכוין שלא יצאו וממילא נדע דאם מזמין הכל מותרין דכיון דסכר א"א עוד שיכנסו אחרים לתוכן מיהו זה אפשר לומר דגם במזמין רק קצת ונותן בהם סימן יש חשש דדוקא נגד אלו שכבר ישכן שם נותן עיניו להבחין בין זה לזה ונותן בהם ט"ע אבל אם יבאו אחרים שלא ראה לפניו אולי יכול להיות שיבאו אחרים הדומין לאלו שהזמין ולכך בכל ענין צריך להיות נזהר שלא יכנסו אחרים לכאן, אך מ"מ קשה דהוי זה למותר דממילא נדע זה אם סתם שלא יצאו אלו לא יכנסו אחרים. ולכך נראה דרש"י ס"ל דלא כמהרש"ל רק ס"ל דא"צ בדגים לומר זה וזה אני נוטל רק במכאן אני נוטל סבי ולכך קמ"ל רש"י במתק לש כו דעיקר אזהרה צריך להיות נזהר שלא יכנסו אחרים כלומר דאם יכנסו אחרים שלא היו כאן זה אסור אבל כל שלא נכנסו אחרים משתחשך אין לחוש במה שלא הזמין כולם דבזה אין קפידא ובא רש"י למעט דבסוכר אמת המים הוי עיקר התקנה שלא יכנסו אחרים לכאן אבל מאותן שישנן כאן אין חשש אף אם לא הזמין כולם שא"צ לכולם. מיהו אין מזה ראי' דאפשר דבא לאשמעינן להיפוך דאף שאמר זה תה אני נוטל ונתן בו עיניו וט"ע לא מהני רק אם ליכא חשש שנכנסו שם אחרים אבל אם נכנסו שם אחרים או שיש חשש שנכנסו אחרים כגון שנסתר הסכירה בערב אף שיש בו ט"ע באלה שהזמין ל"מ לי' ט"ע לומר שאלו הם דט"ע לא מהני רק נגד אותן שהיו לפניו בשעת מעשה לא מה שבאו אח"כ דיש לחוש דלמא באו אחרים לכאן הדומין לאלו ואסור. והנה בגוף הדין הזה של מהרש"ל הי' כראה דבזה פליגי ר"ח ור"נ דר"ח יליף מדברי רב דחי' שקננה בפרדס א"צ זימון ור"נ דחה התם קעביד מעשה וכו' ומה עלה על ס"ד דר"ח אך כראה דר"ח ס"ל כדעת מהרש"ל דאם בעינן זימון צריך שיאמר זה וזה אני נוטל אבל מכאן אני נוטל לא מהני א"כ בזה א"א לומר דסוכר אמת המים הוי מעשה לענין זימון דהרי מעשה זו הוי מעשה שוה לכל הדגים ובאמת הזמנה לכל הדגים ל"מ א"כ א"א לומר דהוי זה מעשה הכנה אבל ר"נ ס"ל דל"ב זה וזה אני נוטל רק מהני מכאן אני נוטל א"כ מהני הזמנה לכל הדגים אף שא"צ לכולם לכך אמר התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה. וגם הרב הפ"י בחדושיו דרך בדרך הזה והבאתיו לעיל רק שהוא האריך לומר דבדין ברירה פליגי ובאמת א"צ לכך רק י"ל כנ"ל בפשיטות. ועוד י"ל בכוונת רש"י מה שנקט שלא יצאו אחרים לכאן ואת אלה הכין והזמין ע"י מעשה זו דרש"י נקט הפי' לשניהם הן לר"ח הן לר"כ וס"ל דבהא פליגי ר"ח ור"נ דר"ח ס"ל דכוונתו במה שסכר הוי שימנע שלא יכנסו אחרים לכאן א"כ הוי המעשה רק כמניעה בחוץ שלא יכנסו אחרים לתוכן ולא הוי מעשה בגוף הדגים רק כמבריח ארי לכך לא נחשב הסכירה כמעשה בגוף הדגים ולכך ל"ה הכנה בזה אבל ר"נ ס"ל דבמה שסוכר אין הכונה למנוע אחרים שלא יכנסו רק הכונה להם שהם לא יצאו לחוץ תה שפיר הוי מעשה בגופן כמו צבי הנכנס לבית ונעל בפניו דחייב עליו בשבת ונחשב צידה ולכך הוי הכנה ג"כ לענין מוקצה הוי מעשה וז"ש רש"י תחלה דהכונה שלא יכנסו אחרים משתחשך וזה ס"ל לר"ח ולכך ס"ל דל"ה מעשה בגופן והכנה ולכך כיון דל"ה מעשה אם כונה לבד מהכי ה"ה חי' שקננה ל"ב זימון דדעתי' עלוי' ור"נ ס"ל להיפוך דאת אלה הכין והזמין ע"י מעשה זו דס"ל דהכונה הי' להכין את אלה שלא יצאו לחוץ ולכך פריך התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה ונקט שני הכוונות דברי ר"ח ודברי ר"נ וא"ש ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה מה קמ"ל ד"א או איסורא. עיין בפ"י שהביא בשם מהר"מ לובלין ז"ל שהמה על פרש"י דהרי סד"א השתא דאיסורא הוא ייע"ש, ולדעתי כוונת רש"י פשוט דהם הבינו דכוונת רש"י דאף אי נימא דאיסורא הוי יהי' מד"א רק כוונת רש"י כך דהי' קשה לרש"י לשון מה קמ"ל לאפוקי דלשון מה קמ"ל ל"ש רק היכי דפריך תנינא שייך לומר מה קמ"ל אבל הכא דלא פריך תנינא רק אדרבא פריך להיפוך ל"ש מה קמ"ל רק הו"ל לומר לימא דלא כר"ה ולכך מפרש רש"י כך דאם הי' על הס"ד דמקשן הך סברא דכוונתו לענין איסורא רק שהתרצן מחדש לו אח"כ זה מדעתו דאורח ארעא קאמר אז הוי שייך לומר לימא דלא כר"ה אבל כאן אינו בדרך מקשן ותרצן רק דהמקשן עצמו עלה על דעתו דיש לפרש דאורח ארעא קאמר, ומה שמפלפל הוי רק בדרך שקלא וטריא דהוא בעצמו אומר כמסתפק ומתחיל להוכיח מה כוונתו בדין זה אם רק ד"א או איסורא ולכך כיון דהוא עצמו ידע שיש לפרש דד"א קאמר ולכך אמר בלשון מה קמ"ל כלומר איזה כונה אשמעינן אם איסורא לאפוקי מר"ה א"כ קשה וכו' ובע"כ דאורח ארעא אשמעינן והוי זה דברי המקשן בעצמו וז"ש מה קמ"ל ד"א אם כוונתו רק לד"א כפי האמת או איסורא ממש לאפוקי מדר"ה ולכך מוכיח דבע"כ כוונתו אורח ארעא ואין זה בדרן מקשן ותרצן דעלמא רק המקשן עצמו מפרש כן ולכך אמר בלשון מה קמ"ל:.

תוס' ד"ה בחזקת איסור עומדת. עיין בפ"י מה שתמה על דבריהם דהרי ס"ל דבתחלת השחיטה תיכף נפקע איסור אמ"ה ייע"ש ודבריו תמוהין מאוד ואין הבנה לדבריו דבשלמא לאיסור אמ"ה שפיר מהני כיון שעכ"פ מתה נסתלק איסור אמ"ה אבל איסור עשה דשאינה זבוחה כיון דמעיקרא קודם שנשחטה היתה בחזקת איסור א"כ כל זמן שלא ידענו שנשחטה כראוי עומדת בחזקת איסור הזה [עד] שנגמר הזביחה כראוי ושפיר מוקמינן לה אחזקת איסור של מעיקרא שגם עתה אסורה וז"פ:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה