אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כד:

דף כד.

גמרא הא גופא קשיא אמרת בא ומצאן מקולקלין הא ספקא אסורין וכו'. קשה לפי מה דקיי"ל דספק בדשיל"מ אסור אך היכי דא"א לשהות עד למחר כגון שהמאכל מתקלקל מותר ולא נקרא דשיל"מ וא"כ הכא אי נימא דלכך הוי ספק מוכן להחמיר מכח דהו"ל דשיל"מ א"כ ממילא אם החיות המה מסוכנין בענין שאם לא ישחטם היום ימותו או יש חשש שיברחו בינתיים א"כ הוי כמו המאכל מתקלקל ומותר לשחטן ביו"ט ולפ"ז נימא הכונה דאם נתקלקל מעיו"ט אז מותר אף שיש לו שהות לשחטם למחר וליומא אוחרא אבל בספק אימתי ניצודו אם יכול להמתין עד למחר אסור לשוחטן היום דהו"ל דשיל"מ אבל אם ידוע שניצודו ביו"ט אז אסור אף שא"א להמתין עד למחר אבל בספק אם א"א להמתין עד למחר מותרין דל"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון שא"א להמתין יותר. וצ"ע ועיין בק"א סי' תצ"ז מ"ש השייך לכאן ייע"ש:

גמ' רב אמר מותרין לקבל. הנה הרב הצל"ח הקשה למה אמר מותרין לקבל ולא אמר מותר לטלטל והנה לפמש"ל בביאור הרמב"ם דמה שמתיר ר"ג בצדן ככרי ביו"ט היינו דמוקצה מותר בשל נכרי רק אם צדן לצורך ישראל אסור ולכך הוי ספק מוכן אם עשאן תחלת צידתן לשם נכרי רק שאח"כ כמלך לישראל או תחלה כיון לשם ישראל ולפ"ז הנה אם הוי אמר רב מותר לטלטל ה"א כך דלכך מותר לטלטל בשביל דאמר אין רצוני לקבל הימנו וא"כ ממ"נ מותר אם לא צדן לשם ישראל מסתמא עשאו לצורך עצמו ואין מוקצה בשל נכרי ואם צדן לשם ר"ג א"כ עתה שאמר ר"ג אין רצוני לקבל הימנו א"כ עתה הוברר למפרע שלא נתקיימה מחשבתו ולא הי' עתיד לבא לידי מי שצדן עבורו ובדרבנן ס"ל לרב והכי קיי"ל דיש ברירה ואף אם אין ברירה עכ"פ אולי ר"ג סובר יש ברירה וא"כ לא אהנו מעשיו והוברר למפרע דל"ה לצורך ר"ג ונשאר של הנכרי לכך מותר לכ"א לטלטל דהרי אין מוקצה בשל נכרי ואף אם נתנן לאחר מ"מ כיון דתחלה לא צדן אדעתא של זה א"כ שוב ממילא הוי כצדן סתמא והוי לעצמו וסתמא הוי לעצמו ולכך אף שאח"כ נתנן לישראל אם לא הי' דעתו תפלה על כך ליתנו לזה הוי רק כנותן משלו ואין מוקצה ולכך ה"א דלכך מותרין לטלטל מכח דהוא לא מקבל ממנו לכך אמר שלא כן הוא רק מותרין לקבל ומ"מ מותר לו לטלטל דספק מוכן מותר. ואף אם לא נפרש כפי' הנ"ל בדברי הרמב"ם כראה דא"ש דרב ס"ל דאסור לקבל מן הנכרי סתמא שיסבור הנכרי שהוא מקבלם כדי שיאכלם רק צריך לפרש לו שהוא מקבלם רק לקבלה ולא לאכילה והוא דהנה מזה יהי' להרמב"ם ראי' דר"ג מיירי אף בודאי צדן ביו"ט וס"ל לרב כך דבספק מוכן ודאי מתיר ר"ב אף באכילה ובזה א"ש מה דנקט רב לשון מותרין ולא לשון מותר כיון דבע"כ במשנה קתני ר"ג מתיר הו"ל לומר ר"ג מתיר בטלטול וכו' ולמה נקט פלוגתתו אסיפא דמותרין הם או על הברייתא דר"ב מתיר הו"ל למנקט בלשונו שכולל כל דין ספק מוכן אלא ודאי בספק מוכן ודאי מתיר ר"ג אף באכילה רק הסיפא מיירי בודאי צדן ביו"ט אז ס"ל דלאכילה ודאי אסור כיון דנתקיים מחשבתו של נכרי שהוא צדן ביו"ט ודאי על שם כונה זו לאכלן היום א"כ כיון שנתקיים מחשבתו של ככרי הוי מוקצה דאף דאין מוקצה בשל ככרי מ"מ כיון דעשאן לצורך ישראל יש מוקצה לכך הוי מוקצה, או י"ל כיון דקיי"ל דזכי' הוי כמו שליחות והעושה זכות לחברו נעשה שלוחו שלא מדעתו וא"כ ה"כ נהי דאין שליחות לנכרי לא מבעיא אי נימא דלחומרא יש שליחות לנכרי כשיטת רש"י אף גם אי נימא דאף לחומרא אין שליחות מ"מ כיון דגזרו חז"ל אמירה לנכרי משום שבות א"כ מוכח דבזה עשו חז"ל לחומרא שכל מה שעושה הנכרי יהי' כאלו הי' שלוחו של ישראל וא"כ ה"ה בדבר שלא אמר להנכרי רק דהנכרי עשאו מדעתי' דנפשי' אם יש טובה וזכות לישראל מזה אם כשיוודע לו יסכים הוי למפרע כאלו עשאו הנכרי מדעתו כיון דזכות הוא לו ונעשה כשלוחו ונהי דאין שליחות לנכרי מ"מ הוי עכ"פ איסור מדרבנן והוי כשבות כמו אם אמר לו לעשות ולכך אם יאכלנו הישראל א"כ הוי הנאה וזכי' לישראל למפרע בעשיה זו הוי כאלו עשאו בשליחותו אבל אם אסור לו באכילה ביו"ט וכן בלילה עד כדי שיעשה א"כ לא נחשב לו מלאכת יו"ט זכי' ושוב לא כעשה הנכרי שלוחו כלל ושוב אין מוקצה בשל ככרי ושוב מותר לטלטל ולכך אמר רב רק בזה בודאי צדן ביו"ט בזה מותרין לקבל דאז אם יאמר להנכרי שמקבלם ולא לאוכלם א"כ לא נתקיים רצון הנכרי שהתכוין שיאכלם ביו"ט והוי כאלו לא צדן מתחלה לצורך ישראל רק לעצמו ושוב אין מוקצה בשל נכרי משא"כ אם יסבור הנכרי שלוקחם לאכילה ונתקיים מחשבתו ונהנה מזה שהישראל קבלם כפי רצונו הוי כאלו הי' שלוחו של ישראל ובשל ישראל יש מוקצה כיון שצדן לשם הישראל בם בזה הוי עיקר החילוק בין לטלטל בין אכילה דלטלטל מותר כיון שאינו אוכלם שוב לא נתקיים כלל מקשבת הנכרי לכך אין מוקצה בשל נכרי ולכך מביא רב שפיר ראי' מברייתא דבני יומן בע"כ דרב מפירות בני יומן מיירי וא"ש ודו"ק.

תוס' ד"ה אלא בכוורי דאדימי דודאי נצודין ביו"ט וקרי להו בני יומן פרש"י כו' וקשה דפשיטא דמותרין בטלטול ואתיא ככ"ע ומשמע דלא אתיא אלא כרשב"ג וכו'. דבריהם מרפסין איגרא חוץ ממש"ל מלשון מ"ש דלא אתיא אלא כר"ג דזה ישבנו לעיל אך עוד תמוה מ"ש דפשיטא דמותרין בטלטול חדא למה נקטו לשון טלטול הלא אף באכילה מותר ולמה נקטו טלטול ועוד מה לשון פשיטא והו"ל לומר דאתיא ככ"ע וכך הו"ל לכתוב וקשה דא"כ אתיא ככ"ע. אך כדי לבאר דבריהם נראה לפרש מ"ש רש"י דאדימי שלא נס ליתן וכו' וקשה דא"כ אדרבא הרי סימן זה מעיד דהם מהיום ואיך כתב אח"כ דהני ודאי מוכן נינהו דניכרים שהם מעיו"ט וקמ"ל וכו' וקשה איך משמע מזה דהם מעיו"ט אדרבא מסימנים הללו מוכח דמהיום הם ולא ראיתי מפורש שיפרש כוונת רש"י בזה. ונראה לפרש כוונת רש"י דאין הכונה שע"י כן הוא מכיר שניצודו מעיו"ט רק אדרבא מדברים הללו נראה כאלו הם בני יומן והכונה כך דתחלה הי' סובר הש"ס דמיירי מספק מוכן או מודאי אינו מוכן וכעת מתרץ כך דהני ודאי מוכן נינהו כלומר דמיירי באופן דידעינן דהנהו מוכן נינהו ובאתה אופן ידעינן דנכרים הם שניצודו מעיו"ט דיש בהם היכר ומכיר בצורתן שניצודו מעיו"ט וכמ"ש הרמב"ם והש"ע דיש היכר בצורתן רק דא"כ קשיא היאך קראן בני יומן לכך משני הס"ס דמיירי בכוורי דאדימי כיון שהוי אדמומית תחת אזנן לכך נראה כאלו הן בני יומן וכן פירי דכבישי בירקא לכך נראין כאלו היו בכי יומן וקמ"ל דלא גזרינן אטו מראית עין אבל לפי האמת יש בהם היכר להכיר שהוא מעיו"ט וס"ל לרש"י דאם יש בהם שאר היכר שהוא מעיו"ט אף דהם אדימי ונראה כאלו ניצודו היום נחשב ודאי מוכן, והתוס' הקשו עליו שני קושיות אחד הקשו דא"כ לרב תקשה להיפוך כמו דפריך תחלה אלא אי אמרת מותרין באכילה פירות בני יומן מי מותרין באכילה וקשה מה קושיא דלמא באמת בודאי מותרין בטלטול ובספק מותרין באכילה כמו שעמדנו לעיל ובע"כ הכונה כפשוטו הוי כך דבא להוכיח דסתם לשון מותרין הוי בטלטול לא באכילה ואף דכתבנו לעיל דהרי בלשון הברייתא קתני בידוע שניצודו מעיו"ט ומותרין נקט כמי לשון מותרין וי"ל דזה דומה למ"ש התוס' בסוף פ' המניח בלשון לא כי לחלק בין היכי דאיכא למטעי או לא א"כ י"ל ה"כ בזה דהיכי דליכא למטעי נקט מותרין וממילא נדע דהכונה אף באכילה אבל היכי דאיכא למטעי ס"ל לרב דאם הוי הכונה מותרין באכילה ל"ה למתני סתם מותרין רק לפרש ומדנקט סתם משמע דהוי רק בטלטול ולכך התם דקתני בידוע שמעיו"ט ניצודו ממילא חף אם נקט סתם מותרין ידענו שהוא אף באכילה כיון שנקט שבידוע שמעיו"ט ניצודו. אבל היכי דאיכא למטעי משמע מותרין רק בטלטול ולכך מביא ראי' היכי דנקט סתם מותרין משמע בטלטול. ולפ"ז א"ש דהקשו התוס' כך דלפרש"י דמיירי שניכר שמעיו"ט הוא א"כ קשה אם הכונה של מותרין בטלטול קשה פשיטא דמותרין בטלטול ובע"כ הכונה של מותרין באכילה וא"כ הו"ל להקשות להיפוך לרב לפי מה דאמר ולטעמיך וא"כ מוכח דמיירי בידוע שמעיו"ט לפרש"י וא"כ קשה דהו"ל להקשות להיפוך א"כ קשיא לרב דבשלמא אם הכונה של מותרין באכילה א"ש דהוי סד"א דנגזור מכח מראית עין אטו דגים בני יומן דאף דמוקצה דרבנן מ"מ עשאוהו כשל תורה ול"ה גזרה לגזרה אבל אם הכונה רק בטלטול א"כ גוף האיסור של הטלטול הוי מכח אכילה דאסרו טלטול מוקצה אטו אכילה וא"כ תינח אם הם באמת בכי יומן אבל אם אינן בכי יומן לגזור מכח מ"מ אטו בכי יומן הרי זה הוי גזרה לגזרה איכן בני יומן אטו בכי יומן ובבני יומן גופו הוי רק גזרה דעלמא טלטול אטו אכילה ולכך פשיטא דמותרין בטלטול וא"כ קשה דלפי מה דמסיק הש"ס ולטעמיך וכו' א"כ קשה פשיטא דמותרין בטלטול ובע"כ יהי' כוונתו מותרין באכילה וא"כ למה לא פריך להיפוך לרב דאמר מותרין בטלטול דהכא משמע מותרין באכילה. ואח"כ הקשו התוס' קושיא שני' דא"כ אתיא ככ"ע ומשמע דלא אתיא אלא כר"ג והיינו כמ"ש מדלא משני לעיל גבי מה דפריך מעשה לסתור הו"ל לתרץ כן בכוורי דאדימי ובע"כ דלא אתיא אלא כר"ג ולפרש"י הוי עצי אתיא ככ"ע והקשו התוס' שני קושיות ולכך פירשו דבאמת הוי רק ספק מוכן ולא מיירי בניכר שהוא מעיו"ט רק ספק הוי ולכך א"ש דמותרין היינו לטלטול ולא קשיא להיפוך לרב וכן אתיא רק כר"ג וא"ש. זה נראה ביאור דברי התוס' לדעתי והוא נכון:

תוס' דיה ולערב אסורין בכדי שיעשו. עיין במהרש"א שתמה על הרא"ש דדבריו סתרי אהדדי דתחלה מביא ראי' דברישא אסור אף לישראל אחר מדלא קאמר תחלה והבא לישראל זה מותר לישראל אחר ולא ניחא לי' לומר דקאי על כל דבריו ואח"כ דייק להיפוך מדאמר תחלה ואם לאו אסורין בכדי שיעשו ולא אמר זה בסוף מוכח דל"ב זה בסיפא בכדי שיעשו וא"כ דבריו סתרי אהדדי ייע"ש. ובאמת לק"מ דהנה לשון אסורין בכדי שיעשו משמע לשון רבים ולכך אם הוי נקיט לי' בסוף שפיר הוי משתמע הן הבא ממחובר הן מחוץ לתחום שניהם אסורין בכדי שיעשו והוי שייך למנקטי' בסוף אבל לשון והבא לישראל זה דאם קאי על שניהם הו"ל לומר לשון רבים והבאים לישראל זה מותרין לישראל אחר דאז הוי משמע שניהם הן מחוץ לתחום הן ממחובר ומדנקט לשון יחיד משמע דקאי רק על חוץ לתחום לבד ולכך שפיר הקשה הרא"ש דאם גם ברישא הדין כן הו"ל למתני גם ברישא כן כמו בסיפא ומה שהקשה עוד על הרא"ש במ"ש בשביל זמן מועט דכדי שיעשו הלא הוי כל היום עיי"ש בק"א בש"ע סי' תקט"ו שם נפרש זה ייע"ש ותבין. ומה שהביא רש"י ראי' מההוא בר טביא דערובין לכאורה הי' כראה דלאו ראי' הוא כלל והוא דהרי שם מפורש דאשתחיט ביו"ט שני משמע דכבר נשחט וא"כ י"ל דאף להאוסרים ביו"ט ב' היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד ודאי דמותר ביו"ט דהרי יש להבין לטעם הסוברין דלכך אסור שמא יאמר לנכרי להביאו וקשה ממ"נ אם ישמע לדברי חכמים א"כ הרי הדין דאסור לומר לנכרי לעשות מלאכה וא"כ בודאי לא יאמר כן ואם חיישינן שלא ישמע לדברי חכמים א"כ מה בצע במה שנאסר לו אם הוא לא יציית כלל אך בע"כ הכונה דודאי לאו ברשיעי עסקינן רק דחיישינן שיטעה בדין אם יראה שמה שהנכרי מביא לו מותר ביו"ט שני אולי יטעה שאין איסור במעשה הנכרי ויבא להורות היתר אף לצוות לו לעשות וא"כ תינח אם לא עבר ושחט אסרינן לי' לכתחלה אף ביו"ט ב' אבל אם עבר ושחטו א"כ ממ"נ בשביל טעם דמוקצה או שלא יהנה ממלאכת יו"ט ל"ש בשני רק עיקר החשש הוי מכח שמא יאמר ובכה"ג דלכתחלה אסרינן לי' אותו ביו"ט שני אף אם הביא הנכרי מעצמו א"כ ממ"נ אם לא יסרב לתקנת חז"ל בודאי לא יאמר לנכרי להביא דמה יש בו תועלת אף אם יביא לו אף עפ"כ אסור לו אף ביו"ט ב' ולחוש שיעבור על דברי חז"ל וישחטנו א"כ מה בצע אם נאסר לו הרי הוא אינו שומע לנו לכך אם עבר ושחטו מותר בשני ולכך א"ש דהתם הרי מיירי דכבר אשתחיט בשני א"כ א"ש דלמ"ד דיו"ט אחד הוא וקדושה אחת אסור מכח מוקצה או שלא יהנה לכך אסור אף דיעבד אבל למ"ד ב' קדושות הם א"כ להני טעמי מותר אף לכתחלה בשני רק מכח חשש שלא יצוה לנכרי ובזה שייך רק לאסור לכתחלה וממילא לא יצוה אבל בדיעבד אם עבר ושחטו מותר ולכך התם י"ל אדרבא לכתחלה לכ"ע הי' אסור רק כיון דהם עברו עברו ושחטו לכך (אפילו) [מותר] בדיעבד להני דס"ל ב' קדושות הם. אך לפ"ז נראה דזה יהי' תלוי בדין עה דמבעיא לעיל אם עבר ואפה מותר או לא דאם נימא עבר ואפה מותר א"כ ה"כ אף אם לכתחלה אסור מ"מ בדיעבד י"ל בעבר ושחט שרי אבל אם נימא דהתם אף בעבר ואפה אסור א"כ ה"נ כיון דעכ"פ לכתחלה אסרו חז"ל לשחטו ממילא אם עבר ושחט ראוי הוא לקנסו ולפת נהי דקיי"ל בדיעבד שרי התם היינו מכח ספיקא דרבנן ולקולא אבל עכ"פ הוי קשיא לרש"י אם נימא דביו"ט ב' אסור א"ם בע"כ מה דאכלו הוי מכח היתר דעבר ושחטו א"כ הש"ס דמבעיא בעבר ואפה אם מותר למה לא פשיט מהני רבנן דאכלו ומוכח דמותר ולא קנסוהו ובע"כ דהתם מותר אף לכתחלה ושפיר מביא רש"י לראי' ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה