בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כד.
גמ' קשיא חי' אחי' קשיא עופות כו'. לכאורה הוי קשה לי דלהס"ד דת"ק מתיר בכל הביברין ודאי רשב"ג פליג את"ק א"כ מה פריך נימא דברייתא אתיא כרשב"ג דאסור בביבר גדול ומיירי בריית' בביבר גדול כמו דמשני באמת ושוב ראיתי בפ"י שהרגיש בזה. ולכאורה הי' נראה דמזה יהי' ראי' להרמב"ם דס"ל דרשב"ג פליג אף על דנים לכך א"ש דהוי ס"ל להש"ס אף לס"ד השתא דרשב"ג ל"פ אחי' ועוף רק אדגים ואם ת"ק מתיר בכל הביברין אף רשב"ג ס"ל כן ולא פליג רק אדגים דת"ק אוסר בכל ענין והוא מתיר באם אינו מחוסר צידה, וי"ל עוד דהיה משמע לי' כן ממה דרשב"ג לא נקט בלשונו אסור ואין נותנין לפניהם מזונות כמו שנקט הת"ק דהזכיר מזונות ג"כ כן הו"ל לרשב"ג לומר אסור ואין נותנין לפניהם מזונות וכל שאינו מחוסר צידה מותר ונותנין לפניהם מזונות וכמו דנקט הת"ק ולכך ס"ל להרמב"ם כך דהוא ס"ל כפי' התוס' דמזונות בצידה תליא מלתא דגזרינן מזונות אטו צידה אך זה ס"ל להרמב"ם כרש"י דבדגים הוי [אין] מזונותן עליך ואף אם הי' מותר לצודן אסור ליתן לפניהם מזונות ולכך א"ש דאם רשב"ג מיירי רק מחיה ועוף א"כ אימתי דמותר לצודן מותר ליתן לפניהם מזונות א"כ למה לא נקט רשב"ג מזונות אלא ודאי דמיירי אף מדגים או מדגים לבד ובזה אף במקום דמותר לצודן אסור ליתן להם מזונות לכך לא מצי למנקט מזונות משום סיפא דאיך יאמר באין מחוסר צידה מותר ליתן לפניהם מזונות הלא זה אסור בכל ענין לכך נקט רק אסור ומותר א"כ מוכח דפליג אף אדגים או דגים בלבד ולכך הוי ס"ד דפליגי רק בדגים וא"ש ויש מזה ראי' להרמב"ם דס"ל דפליגי בדגים. או י"ל בקושיא הנ"ל דהנה הי' קשה להש"ס למה נקט רשב"ג רק אסור או מותר ולא נקט נמי מזונות אך י"ל לפי מה שכתבו התוס' דגזרינן מזונות אטו צידה א"כ י"ל דאף רשב"ג ס"ל כרבנן שהביא הס"ס דביברין לא נחשב מחוסר צידה רק הוי כמצוד רק דמ"מ גזר אם אומר הבא מצודה ונצודנו דיש לחוש כיון דדומה לצד כיון דאומר הבא מצודה א"כ דומה לצידה ואם נתיר זה יבא לעשות צידה ממש באם אינו בביברין כלל ולכך כיון דהוי רק גזרה דרבנן לכך סינח צידה גופא אבל לגזור עוד אטו צידה אף מזונות הוי גזרה לגזרה ולא גזרו ולכך אף בביבר גדול מתיר ליתן להם מזונות ולכך פריך הש"ס שפיר מברייתא דקתני ואין נותנין לפניהם מזונות בע"כ לאו רשב"ג הוא דאף הוא מתיר במזונות ולכך בע"כ הוכרח לתרץ ר"י הוא כיון דהוא ס"ל דפטור ממש הוא מוכח דמן התורה לא נחשב צידה כלל וא"כ להיפוך יש כאן צידה דאורייתא ושפיר גזרינן מזונות אטו צידה ולכך אין נותנין לפניהם מזונות. ולכך א"ש בין לפרש"י בין להתוס' דלהתוס' א"ש כנ"ל ולפרש"י ג"כ י"ל כן דלא הוצרך רש"י לפרש הטעם דאין מזונותן עליך רק בדגים דהי' קשה לו למה לא נקט רשב"ג מזונות בלישני' בע"כ דפליג כמי אדגים ובדגים יש בזה איסור בפ"ע חוץ גזרה דאטו צידה ולכך מפרש משום דאין מזונותן עליך ולכך בזה כ"ע מודים, ובזה מיושב מה שהקשו התוס' עליו דגבי חי' ועוף מודה רש"י דתליא צידה במזונות רק דבדגים הוצרך לטעם אחר לכך א"ש לדידי' כמו להתוס' ולכך מיושב קושייתינו הנ"ל כמ"ש בשיטת הרמב"ם כן יהי' כמי שיטת רש"י דפליגי אף גבי דגים. ודו"ק היטב. והנה לכאורה הוי קשה לי לשיטת הרמב"ם דניתן טעם דלכך במחוסר צידה אסור מכח דהוי כמוקצה א"כ קשה מה פריך הש"ס המשנה וברייתא אהדדי הרי יש פלוגתא אם מוקצה מותר ביו"ט או לא א"כ נימא דמתני' דידן אתיא כמ"ד מוקצה מותר ביו"ט לכך מותרין חי' ועוף ודגים אסורין כיון דמכוסין מן העין כמ"ש הראב"ד בהשגות וי"ל דדומה לנולד דהוי כמו מיא בעיבא מבלע בליעי כן ה"נ הדגים שמכוסין מן העין דומה למולד לכך אסורין לכ"ע דמאן דלית כי' מוקצה אית לי' כולד, ונהי דמסיק הש"ס בפ"ק דמאן דל"ל מוקצה לית לי' כולד והכי פוסק הרמב"ם היינו רק דקאמר שם דא"א להקשות מזה דדלמא מאן דל"ל מוקצה ל"ל כולד אבל מ"מ גם להיפוך מנ"ל להקשות דלמא מאן דל"ל מוקצה אית בי' נולד לכך בדגים אסור ובעופות וחיות מתיר וברייתא אתיא כמאן דאית לי' מוקצה ולכך אוסר אף בחי' ועוף. ואף אי נימא דלא מסתבר להש"ס לחלק לפי האמת בין מוקצה לנולד חדא דהרי בפ"ק פריך ודלמא מאן דל"ל מוקצה אית לי' נולד א"כ מוכח דזה הוי סברא ועוד דעכ"פ לשיטת הפוסקים דהבינו דהאיסור של דגים מטעם אחר כיון דמכוסין מן העין דמי לצידה א"כ קשה מה פריך נימא דבחי' ועוף דאין מכוסין ל"ש איסור צידה רק איסורו מכח מוקצה ומשנה כמ"ד דל"ל מוקצה וברייתא כמאן דאית לי' מוקצה. והן אמת לשיטת הפוסקי' דס"ל דיש מוקצה ביו"ט יותר משבת אפשר לא הוי ניחא להו לומר דסתם משנה יסבור דאין מוקצה ביו"ט כיון דאכן קיי"ל דים מוקצה ביו"ט וקיי"ל הלכה כסתם משנה אבל להסוברים דקיי"ל אין מוקצה ביו"ט ג"כ קשיא שפיר ומכ"ש דהם ס"ל דנולד אסור אף בשבת קשה כנ"ל למה לא משני כן דמשנה כמ"ד דל"ל מוקצה ודגים הוי נולד ובאמת היה כראה לומר דזה כוונת הראב"ד שכתב הטעם דדגים הם מכוסין מן העין ועיין בט"ז שביאר דעתו דכוונתו דהוי מוקצה ולפמ"ש יתיישב יותר דס"ל כיון דמכוסה מן העין דומה לנולד ולכך בחי' ועוף מותר דהראב"ד ס"ל אין מוקצה אף ביו"ט ודגים כולד הוא ואסורין אך קשה קושיא הנ"ל. מיהו כראה ליישב זה ויתיישב בזה פרש"י במשנה בד"ה אבל צדין שכתב וז"ל קס"ד השתא כיון דמוקפין גדר הו"ל כנצודין ועומדין אבל דגים נשמטים לחורין ולסדקין והוי צידה ביו"ט והנה ע"ש רש"י קס"ד הוא אינו מובן לכאורה דאף במסקנא נשאר כן ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. אך הוא כתב מכח דס"ד הוי דמכח הקפת הגדר נחשב כנצודין ואין חילוק בין ביבר קטן לגדול אבל לפי האמת בגדול יש חשש צידה אף שהוא מוקף גדר, וגם בדעתי הי' נראה לפרש כן טרם ראיתי דבריו, אך תינח זה בחי' ועוף אבל מ"ש רש"י אבל דגים נשמטין לחורין וכו' הלא זה אף למסקנא הוי כן דבע"כ מה שבחי' ועוף מהני ביבר קטן ובדגים לא מהני בע"כ שבדגים אף קטן נחשב מחוסר בידה א"כ למה כתב רש"י זה בלשון ס"ד השתא ואם לא קאי לשון ס"ד רק על חי' ועוף לא הו"ל לרש"י למנקט דגים כאן רק לדבור בפ"ע או לעיל דלכך דגים אסורין מכח דנשמטין אילך ואילך והוי צידה ביו"ט. אך כראה כוונת רש"י ויתיישב עוד דקדוק אחד בפרש"י מש"ל בד"ה ביברין של חי' ועוף כו' ויולדת ומגדלת שם ולכאורה זה הוי למותר ומה כ"מ אם יולדת שם או לא. אך כראה דהנה הט"ז יישב דעת הראב"ד דלא תקשה עליו מסוכר אמה המים מכח דעיקר טעם הראב"ד הוי מכח מוקצה ובסוכר אמת המים הכין אותם והביא ראי' מפרש"י דפי' ואת אלה הכין והזמין ע"י מעשה זו ייע"ש א"כ נראה דגם רש"י יסבור כטעם הזה מכח מוקצה וס"ל לרש"י כך דכל סוגיא זו דמשמע דעיקר האיסור בזה הוי מכח צידה לא הוי ס"ל סברא דמוקצה כלל לומר מכח דצריך מצודה לצודנו יחשב עוקצה ול"ה משמע לי' דשייך בזה איסור מוקצה רק הוי ס"ל דהאיסור בזה הוי מכח צידה ולכך מפלפל בזה כל מה שמפלפל ולכך פרש"י דהטעם ברישא מהא דאפשר לעשותו מעיו"ט, ולכך לפי הך סוגיא באמת ל"ה מהני בדגים אף אם סוכר אמת המים לא מהכי דסוף סוף כיון שנשמטים לחורין וסדקין צידה הוא אך אח"כ דמסיק רב הסוכר אמת המים והשכים ומצא בה דגים ופרש"י ואת אלה הכין והזמין ע"י מעשה זו הוא ס"ל דלא כסוגיא זו ואין האיסור כלל מכח צידה רק מכח מוקצה אבל צידה מותר ביו"ט אף באפשר מעיו"ט ולכך מותר בסכר אמת המים והכין אותם מאתמול ולכך פרש"י קס"ד דהאיסור הוי משום צידה וע"י גדר נחשבין כנצודין ודגים אסור מכח צידה ובאמת ל"ה טעמא מכח צידה כלל רק מכח מוקצה, ולכך לפי המסקנא דטעמא מכח עוקצה צריך לסלק בין ביבר קטן לגדול ולמה בקטן לא נחשב מוקצה ובגדול הוי מוקצה ולכך פרש"י דביברין היינו דמכניסין אותם שם ויולדות ומגדלות שם ולכך כמו דיש חילוק דבהמות מדבריות הוי מוקצה ובייתות לא הוי מוקצה ומוכח דמה ששלחם לשהות זמן מרובה נחשב מוקצה כן ה"כ ביבר גדול שדרך להכניס שם אותם להוליד ולגדל שם זה הוי כעין מדבריות ונחשבין מוקצה אבל בביבר קטן אין דרך להכניסם שם להוליד רק לפי שעה לשחטם ולכך זה דומה לבייתות לכך ל"ה מוקצה ולכך פי' רש"י ענין הביברים כדי שנדע לפי המסקנא הטעם למה דביבר גדול הוי מוקצה וא"ש ולפ"ז א"ש דלא משני הש"ס כן בתחלה הא כמ"ד דאית לי' מוקצה דבאמת הסוגי' זו לא ס"ל כלל טעם המוקצה ודו"ק. ובזה א"ש מה שפרש"י בפ' האורג דלכך אין נותנין לפניהם מזונות דמוקצים הם וכו' וכאן פרש"י דאסור מכח דאין מזונותן עליך ונראה דאין כוונת רש"י מכח דמוקצה הוא אסור להאכילם דלא מצינו איסור בזה וכמ"ש הפ"י אך כוונת רש"י ג"כ כמ"ש כאן דאין מזונתן עליך אך ס"ל לרש"י דדוקא בהמה שאין ראוי' להכינה על יו"ט ואין ראוי' לאדם היום אז הוי האכילה לבהמות רק צורך בהמה לא צורך אדם ולכך ס ל לחד מ"ד דנפש בהמה לא נקרא נפש ואינו בכלל אשר יאכל לכל נפש אבל אם ראוי הבהמה לאדם ביו"ט א"כ מה שמאכילה הוי צורך היום כדי לפטמה ולהחיותה עד אחר שעה שיצטרך לה א"כ אכילה זו הוי צורך האדם והוי בכלל נפש אדם לכך מותר לכ"ע דהוי בכלל נפש האדם. ולכך א"ש דהכא פרש"י כדס"ד השתא דהאיסור הוי מכח צידה לכך פי' כפשוטו דל"ה מזונותן עליך אבל התם פרש"י לפי המסקנא דאמר רב הסוכר אמת המים וכו' והוי הטעם משום מוקצה וכיון דאסורין שוב אין מזונותן עליך וז"ש רש"י דמוקצין הם כלומר כיון שהם אסורין מכח מוקצה ואין ראוין לו שוב לא נקרא נפש האדם והוי כאין מזונותן עליך לכך שוב אסור מכח זה דאין מזונותן עליך וא"ש ודו"ק היטב:
ובזה א"ש עה שס"ל להרמב"ם דרשב"ג פליג בדגים ג"כ וכתב הלח"מ דאביי ור' יוסף ס"ל דרשב"ג לא פליג אדגים וכו' ולכאורה קשה במה פליגי ומנ"ל דפליגי. אך נראה דכבר כתבנו לעיל דמן הש"ס דקאמר הא ר"י הא רבנן ולא אמר הא רשב"ג הא רבנן [מוכח] דס"ל דרשב"ג ל"פ רק אדגים וא"כ איך אח"כ אמר אביי ור"י דל"פ אדגים, אך כראה דלכאורה לא אפשר לומר דרשב"ג יסבור בדגים ל"ש צידה כיון דמבואר בש"ס כאן בצפור דרור בעינן דוקא למגדול אבל לבית ל"ה צידה וא"כ אם עוף שהוא כצפור דרור לא נחשב נצוד בבית מכ"ש דגים בביבר דלא נחשבין נצודין ועומדין כיון נשמטין לכאן ולכאן ואיך יפליג רשב"ג אדגים כיון דבצפור דרור לכ"ע פטור בשבת וממילא אסור לצודן ביו"ט וא"ל דפליג גם אצפור דרור דא"כ למה לא במס' שבת או כאן הו"ל לאשמעינן אף צפור דרור מותר כמו דגים ולכך בע"כ לא פליג רשב"ג אדגים כלל ולכך ס"ל דליכא כאן פלוגתא כלל דאין לומר דפליג אחי' ועוף דא"כ למה נקט אסור ולא נקט ג"כ מזונות, ובשלמא אם פירושי קמפרש דברי הת"ק א"ש כיון דאינו מחדש דין שלו רק מפרש דברי הת"ק ל"ה צריך להאריך כ"כ רק אמר בקיצור אסור ומותר אבל אם הוא פליג ואומר דין בפ"ע הו"ל לפרש תרוייהו כמו הת"ק ולא לסמוך על הת"ק ולכך בע"כ לא פליג רק מפרש אך להס"ד של הש"ס דלא ידע דדין יו"ט וסבת שוין ובצפור דרור אף בית ל"ה כנצוד הוי משמע לי' דרשב"ג פליג על דגים ולכך בזה לא יכול למנקט מזונות דבדגים אסור מזונות בכל ענין מכח דאין מזונותן עליך כפרש"י אבל לפי עה דמסיק הש"ס דבצפור דרור לכ"ע לא נחשב בית צידה ודין יו"ט ושבת שוין עה שבזה ל"ה כנצוד בזה אסור לצודו שזה תלוי בזה א"כ דגים ודאי לא עדיפי מצפור דרור ובע"כ לא פליג אדגים ואם פליג אעופות וחיות קשה לינקט מזונות ולכך ס"ל להם דל"פ כלל ולכך הקשה הלכה מכלל דפליגי ושמואל ס"ל דפליג והיינו דהוא אוסר רק מדרבנן ולכך ל"ש איסור מזונות דהוי גזרה לגזרה ויש שלש מחלוקת בדבר אבל להם לא משמע לעשות שלש מחלוקת ואם פליג רשב"ג יסבור כר' יהודא וא"כ הוי דאורייתא ושוב למה לא נקט מזונות לכך ס"ל דל"פ כלל רק מפרש אבל רב דאמר הסוכר אמת המים וכו' הוא ס"ל דצידה מותר ביו"ט אף באפשר מעיו"ט ולא תלה יו"ט בשבת כלל רק בזה ים איסור מכח מוקצה וכיון שהוי איסור בפ"ע יתכן שפיר לפרש דרשב"ג פליג אף אדגים וכמשמעות פשט לשון המשנה דרשב"ג פליג ומה דלא נקט מזונות היינו, מכח דגים כנ"ל ומכה מוקצה שפיר י"ל דרשב"ג ס"ל אף דגים ל"ה מוקצה לכך ס"ל דרשב"ג פליג ופוסק כרשב"ג לכך מתיר בסכר אמת המים. כנלפענ"ד נכון בשיטת הרמב"ם ודו"ק היטב:
גמ' בשלמא חי' אחי' לא קשיא הא ר"י הא רבנן אלא עופות אעופות קשיא. עיין בפ"י מה שהקשה למה לא פריך בלא זה המשניות אהדדי ומ"ס ליישב, אך לא הי' צ"ל הטעם דהוי ס"ד מכח דל"ה במשכן כן ולכך שוב נצרך לדחוק דבדגים הוי הטעם משום עוקר דבר מגדולו ייע"ש ולפענ"ד לא הי' צריך לכך רק כיון דקיי"ל בשבת בעשותם העושה את כולה ולא העושה את מקצתה ובזה עוקר וזה מניח פטור בשבת אם לא עשה כל המלאכה א"כ ה"נ הוי ס"ל כך דודאי הצד חיות ועופות לביברין יש כאן מקצת צידה דודאי אם ירצה אח"כ לתפשן הוי נקל לו לתפשן ואז הם בודאי יבאו לידו אבל אם היו חוץ לגדר הי' אפשר שלא יוכל לצוד אותם כלל ולא יבאו לידו כלל לכך אם הכניסם לגדר נחשב התחלת צידה כבר מיהו גמר כל הצידה לא הוי כיון שלא באו לידו ממש ועדיין צריך לטרוח א"ע אח"כ לומר הבא מצודה ונצודנו אך הוי התחלת צידה מתחלה והוי כמו בהוצאה עקירה בלא הנחה כן ה"כ הכנסה לביבר הוי כמו עקירה והתחלת צידה ומה שהוא תופסו אח"כ מן הביבר הוי גמר צידה כמו הנחה בלא עקירה ולכך בשבת פטור כיון דלא גמר הצידה והתחיל בה ולא גמרה וביו"ט מותר לצוד אותם מן הביבר אם הם מכונסין מאתמול כיון דחצי המלאכה עסה אתמול א"כ עושה עכשיו רק חצי המלאכה והוי רק איסור דרבנן ולכך מותר ביו"ט מכח אוכל נפש אבל דגים כיון דנשמטין אילך ואילך לא נחשבו נצודין כלל מה שהם בביבר לכך נחשב אח"כ צידה שלהם צידה ממש לכך הוי מלאכה דאוריית' ואסור ביו"ט. ויש להסביר הדבר כיון דשנים שעשאוהו פטורין בשבת א"כ אם לא עשה הצידה לגמרי רק הכניסם לביבר נהי מה שאח"כ תופסם משם ממש ולולי הכנסתו לביבר תחלה לא הי' יכול לתופסם מ"מ הוי גם הביבר גורם לתפשו א"כ הוי כמו שנים שעשאוהו דמה שהוא תפשו לתוך הביבר מאתמול זה כיון שנעשה בהיתר הוי כאלו איש אחר עשאו דכיון דעשאו בהיתר הוי כאלו איש אחר עשאו וכעת כיון שתפשו ע"י שהוא בתוך הביבר הוי כאלו הביבר מסייע לו לגמור הצידה לכך הוי כמו שנים שעשאותו ולא נחשב צידה ביו"ט ולכך הוי ס"ל דלא חייב עלה בשבת בהכניסו לביבר דלא זה הוי גמר צידה וביו"ט מותר לצודו אם כנסו מאתמול דהוי כשנים שעשאוהו כיון דכעת הביבר מסייע לו הוי כשנים שעשאוהו ולכך מותר ביו"ט ולכך פריך רק הברייתא עם המשנה עופות אעופות וא"ש (ומה דפריך והא בית מקורה וכו' היינו לפי פירושו של הפ"י לפי מה דמשני הא ר"י הא רבנן וס"ל דיו"ט ושבת תלוין זה בזה ייע"ש ודו"ק היטב) ובהיות כן א"ש לי מאוד פרש"י ד"ה השתא דאתית להכי שפי' ולא דחיקת לאוקמא כתנאי ותמה הפ"י דאיך לאוקמא כתנאי בעופות הרי בזה ליכא תנאי, ולפמ"ש א"ש דהנה הן אם נדמה צידה ע"י הביבר לזה יכול וז"י הן אם נדמהו לזה א"י תה א"י בכל יש פלוגתא דתנאי בפ' המצניע ויותר מסתבר לדמות זה לזה א"י תה א"י דאדם בלי הביבר לא הי' יכול לתופסו והביבר בלי האדם ג"כ. לא היה יכול לתופסו ולכך הוי כזה א"י תה א"י לכך כיון דיש בזה פלוגתא הוי מצי הש"ס לתרץ גם בעופות נהי דלא נחשב בידה שלהם צידה ממש מ"מ דומה לשנים שעשאוהו ולכך בשבת פטור דלא הוי הכנסתו לבית צידה ממש מ"מ לענין יו"ט מותר דהוי כשנים שעשאוהו ולכך לפ"ז הוי מצי לתרץ בעופות דמתני' אתיא כמ"ד בשבת זה א"י וזה א"י פטור לכך מותר ביו"ט וברייתא אתיא כמ"ד זה א"י תה א"י חייב בשבת לכך אסור ביו"ט ולכך כתב רש"י דמשני כן ולא משני כתנאי דלא ניחא לי' לאוקמא כתנאי אף גם חי' אחי' לא ניחא לאוקמא כתנאי רק כאן בביבר מקורה וכו' וא"ש ודו"ק כי הוא נכון בעזה"י. ועוד הי' כראה ליישב קושיות הפ"י ויתיישב בזה פרש"י במשנה שפי' קס"ד טעמא מכח דמוקפין גדר הוי כנצודין ועומדין וכו' ועמדנו לעיל עליו מה לשון קס"ד, אך כראה דלכאורה קשה למה לי טעמא דדגים ל"ה כנצודין ובהמות הוי כנצודין ומ"ט לא פי' הרי מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט רק מכח דאפשר לעשותו מעיו"ט אסור כפרש"י לעיל וא"כ תינח דגים דפרש"י דאפשר לצודם ולשומם במים ולא ימותו אבל גבי חי' ועוף דדרכם להיות בביברין ואין דרך להחזיקם בבית מקום דירתו א"כ איך יעשה אם יצודנו ממש מעיו"ט היאך יניחנו אם ישחטנו הרי לשחוט מעיו"ט א"א דיש לחוש למכמר בשרא ואם יניחנו חי היאך יניחנו אם לא במקום המשתמר ודרכו לשומו שם דבבית אין דרך להחזיקו וגם במקום שנכנסין ויוצאין שם יש לחוש שיברח ואם אין זה קפידא בדוקא מ"מ אף חשש מסריח לא הוי הפסד ברור רק מ"מ כיון דיש לחוש רק חשש בעלמא ואף מכח הפגת טעם בעלמא נחשב לא אפשר וא"כ ה"נ ודאי יש קפידא היכן יהי' מחזיקו ביו"ט לכך הי' בחי' ועוף כלא אפשר מעיו"ט ולכך בביבר גדול אסור כיון דאפשר לשומו במקום שא"צ צידה לומר הבא מצודה לכך אם מניחו במקום גדול מזה הוי אפשר מעיו"ט אבל בביבר קטן שא"צ מצודה ונצודנו א"כ אם גם זה נאסר לו מה יעשה עמו ואיך יניחנו אטו כ"ע יש להם מגדלים או חדרים קטנים מאוד לשומם בו ולמה לא פרש"י כן. ונראה דלכך באמת לא פריך הש"ס המשניות אהדדי די"ל באמת הוי צידה אף לביברין הצד מתוכו הוי צידה וביו"ט מותר מכח אוכל נפש ובדגים אסור מכח דאפשר מעיו"ט ובחי' ועוף א"א ולכך פריך הש"ס רק מהברייתא דאוסר ביו"ט עצמו לצוד והוכרח לתרץ הא ר"י הא רבנן ולפ"ז מוכח בע"כ דמה שבשבת חייב אסור ביו"ט אף בחי' ועוף ונחשב אפשר לעשותו מעיו"ט ולכך פריך שפיר והא בית דמקורה הוא וקתני למגדל אין לבית לא אבל לפי מה דמשני הש"ס חי' אחי' כמי לא קשיא דהא בביבר גדול והא בקטן שוב שפיר י"ל דבכל ענין נחשב צידה אף בחי' ועוף אף בביבר קטן רק דבחי' ועוף הטעם מכח דא"א מעיו"ט אך מ"מ בביבר גדול ודאי כל שיכול לעשות המלאכה בקלות יותר מחויב לעשות ולכך כיון דאפשר לשומו בקטן אסור לצודו בגדול דאפשר מעיו"ט לשומו בקטן אבל בקטן דאין דרכו לשומו בע"א הוי א"א מעיו ט לכך מותר ולכך פירש"י דקס"ד השתא דהוי כנצודין היינו לפי מה דמסני הא ר"י הא רבנן אבל לפי מה דמסיק הא בביבר קטן א"צ לומר דהוי כניצודין רק מכח דא"א לעשותו מעיו"ט ונתנו חז"ל [השעור] כך דכל שצ"ל הבא מצודה ונצודנו כראה כמו צידה ממש זה אסור כיון דהי' יכול להכין בקטן שלא יצטרך לומר הבא מצודה ונצודנו אבל במה שא"צ לומר הבא מצודה אף אם באמת גם זה בכלל צידה מ"מ גבי יו"ט לא נחשב זה בכלל צידה כיון דהוי כא"א בע"א מעיו"ט. כן כראה לפרש הסוגיא לפי שיטת רש"י:
גמ' הכא בצפור דרור עסקינן. הנה הרמב"ם השמיט אוקמתא זו בהל' שבת רק כתב סתם בכל העופות ולפענ"ד א"ש לפמש"ל דהרמב"ם מפרש דרב דאמר הסוכר אמת המים ומצא בהם דגים הוא חולק על כל סוגיא זו וס"ל דמטעמא הוי מכח מוקצה וכעת נראה לפרש הדבר יותר לפ"מ שכתבנו לעיל (ועיין לקמן בד"ה רש"י השתא כו') די"ל דפלוגתא זו אם צידה אסורה ביו"ט מכח דאפשר מעיו"ט תליא בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין הן לפי דרך הראשון שכתבנו דבאוכל נפש עצמו אם אפשר מעיו"ט תליא בפלוגתא זו או מטעם דהני מלאכות גופייהו דינם כדין מכשירין, א"כ א"ש דכל הסוגיא דמפלפל בזה אם הוי צידה בשבת ומותר לצוד ממנו ביו"ט ותולה דין יו"ט בדין סבת הוא הכל לפי מה דרוצה לאוקמא כרבנן דס"ל מכשירין אינו דוחה יו"ט ומה דמוקי ברייתא כר"י היינו כמ"ש דבהא ס"ל כר"י לענין צידה אבל במכשירין ס"ל כרבנן דאינו דוחה יו"ט ועמש"ל בישוב פרש"י ותבין ולכך לרבנן תליא דין יו"ט בסבת אבל רב מוקי להמשנה כר"י וכהלכתא דמכשירין דוחה יו"ט באם א"א ממיו"ט לכך ס"ל דאוכל נפש עצמו מותר אף באפשר מעיו"ט וס"ל צידת דגים הוי אוכל נפש ממש ומותר אף באפשר מעיו"ט, או ס"ל דגם צידת דגים נחשב כלא אפשר מעיו"ט כיון דצריך טרחא לשומו בביתו בכלי מלא מים וגם אף אם יש חשש אולי ימות אז אפשר דגם טעמו אינו טוב כ"כ (וכן מצאתי ת"ל להדיא בלשון הר"ן במשנה דאין צדין שכתב וז"ל ועוד דדגים כיון שניצודו אע"פ שעומדין במים במצודה נפסדין הם יותר מתבלין השחוקים שהתירו לדוכן ביו"ט ייע"ש ות"ל כוונתי לדעתו בזה) אם נעקר ממקום רביתי' וגדולו דכל דבר במקום חיותו ושורשו שם מושבע ודשן ושמן יותר לכך גם זה אפשר שנחשב כא"א מעיו"ט ואף אם הוי בכלל מכשירין הי' מותר רק עיקר האיסור הוי מכח מוקצה ביו"ט דהוי מוקצה, ואפשר עוד דבהך סברא פליגי אם אמרינן מוקצה ביו"ט דהש"ס בסוגיא זו ס"ל דיו"ט שוה לשבת ולא אמרינן מוקצה א"כ בין כך ובין כך יהי' דלא כהלכתא דאם מוקמינן לה כר"י במכשירין רק יהי' מטעם מוקצה לא קיי"ל כן דקיימא לן כר"ש דל"ל מוקצה ואם נוקמא כרבנן ומטעם אפשר לעשותו מעיו"ט ג"כ יהי' דלא כהלכתא וכיון דשיין הם לכך ניחא לי' טפי לאוקמא כרבים כרבנן אבל רב לשטתו דאית לי' מוקצה בשבת מכ"ש ביו"ט לכך מוקי מתני' הכל כהלכתא כר"י במכשירין ומטעם מוקצה ולדידן דקיי"ל לפי פסקי הרמב"ם וסייעתו כרב נחמן דביו"ט יש מוקצה א"כ קיי"ל בהא כרב באקומתא זו דמתני' כר"י במכשירין ומכח מוקצה ואתיא מתני' בהלכתא א"כ א"ש דלפ"ז א"ש דלא צריך לאוקמא משנה דשבת בצפור דרור רק בכל העופות לא נחשב צידה רק במגדל לא בבית ומ"מ אף דלא הוי כנצוד מותר ביו"ט מכח אוכל נפש רק בדבר שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו בזה מסיח דעתו מנייהו והוי כמו איכו ברשותו כמו בהמות המדבריות והוי מוקצה אבל דברים שא"צ לומר הבא מצודה וכצודנו אז לפי דעתו הוי בידו ולא מקצה דעתו ממנו אף שבאמת אף זה נחשב צידה מן הדין וברייתא בביבר גדול במחוסר צידה ממש דהוי מוקצה ומשנה בביבר קטן דלא הוי מוקצה לכך א"צ לדחוק דמתני' בשבת בצפור דרור לכך הדרינן לס"ד דמיירי בכל עופות לכך סתם הרמב"ם כן ובפרט לפמש"ל דדגים לא עדיפי מצפור דרור ואם בזה שייך צידה ה"ה בדגים לכך לפי מה שס"ל למסקנא דרשב"ג מתיר אף בדגים בע"כ אין הטעם מכח חשש צידה דא"כ מ"ש מצפור דרור ואם גם בצפור דרור פליג למה לא הזכירו במשנה ג"כ לכך בע"כ לא דמיא יו"ט לשבת ואף דבדגים יש צידה בשבת אף בביברין מ"מ מתיר רשב"ג ביו"ט בביבר קטן מכח דל"ה מוקצה לכך שוב י"ל דבכל עופות לא נחשב צידה רק למגדל בשבת וביו"ט שאני כנ"ל. וא"ש ודו"ק היטב. כן נראה נכון שיטת הרמב"ם. אך הנה עיין במג"א סי' תצ"ז ס"ק ט' שביאר דעת הרמב"ם והוכיח דס"ל דוקא בצפור דרור למגדל ייע"ש ונעלם זה מהלח"מ והפ"י ובק"א סי' הנ"ל כדבר מזה ייע"ש:
במשנה מצודות חי' וכו' הנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב ח"ל ר"ג סובר ספק מוכן מותר וכן סובר בנכרי שהביא ביו"ט דורן דגים או פירות אעפ"י שצדן ביו"ט מותרין. והנה לשון זה קשה לסובלו לפי סוגיות הס"ס דמשמע דרק בספק מוכן ר"ג מתיר ועיין בפ"י וצל"ח מ"ש בזה, והכה לבי אומר לי שט"ס הוא וחסר רק תיבת שאפשר וכצ"ל אע"פ שאפשר שצדן ביו"ט מ"מ מותר והיינו ג"כ ספק מוכן וקמ"ל תרוייהו הן אם המה של ישראל וספק אם ניצודו היום או אמש כגון מצא במצודות פרושות הן שנמצא ביד ככרי וספק אם עשאו היום או אתמול ג"כ אסור כן נראה לי לפי האמת. אבל לפי הגרסא שלפנינו הנה לכאורה הי' נראה לי דהרמב"ם הוציא זה מן הש"ס דפריך רישא אסיפא דברישא משמע בספק אסור ובסיפא משמע להיפוך ומ"ט לא משני דרשב"א מלתא דפסיקא נקט וקמ"ל דאם מצא מקולקלין בעיו"ט לכ"ע מותר ואם לא כעשו מקולקלין רק ביו"ט בזה לכ"ע אסור אבל בספק הוי פלוגתא דרבנן ור"ג ומה קושיא אך מוכח דר"ג מתיר אף בודאי לכך פריך שפיר דאם רצה למנקט מלתא דפסיקא לכ"ע איך נקטו מקולקלין ביו"ט הרי אף זה מותר לרשב"א, ומזה יהי' מוכח דלא כפי' הצל"ח דמפרש דהרמב"ם מפרש דלישראל אחר מתיר אבל לדידי' אסור וא"כ שפיר יש חילוק בין ספק לודאי והו"ל לתרץ כן אכתי דבזה לכ"ע אסור לדידי' ובזה לכ"ע מותר לדידי' ג"כ ובספק פליגי ומה קושיא. מיהו אף אי נימא כדעת הרמב"ם דר"ג מתיר אף בודאי מ"מ לא פוכח קושיא זו כיון דזה ודאי אף בניצודו מאתמול דמותרין בע"כ היינו אי דידע מאתמול דניצודו דאז הוי דעהו עלוי' ונעשה מוכן אבל אם הוא לא ידע דניצודו אתמול א"כ לא כעשה מוכן בה"ש ואף דביו"ט נודע לו דכיצודו בעיו"ט מ"מ בה"ש ל"ה דעתיה עלוי' והוי מוקצה רק במוקצה כזו תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אם אמרינן מוקצה או לא דאם לא ניצודו בעיו"ט רק ביו"ט אז במוקצה כהך אף ר"ש מודה כמ"ש רש"י אבל באם באמת ניצודו מעיו"ט רק דלא ידע מהם בה"ש זה תליא בדין אם אמרינן מוקצה או לא וא"כ לפ"ז נימא הכונה כך דרשב"א ס"ל כר"ג דספק מוכן מותר אך כוונתו כך דאם ידע מעיו"ט זה דנתקלקלו מקודם א"כ הוי דעתי' עלוי' לכך מותר לכ"ע ואם ידע דניצודו ביו"ט אסור לכ"ע ואם א"י אם ניצודו הוי פלוגתא דר"י ורבנן דהיינו שבאמת ניצודו מעיו"ט רק שהוא לא ידע בה"ש זה אז לר"י אסור ולר"ש מותר. מיהו זה לק"מ לשיטת הרמב"ם דסוף סוף אם ס"ל כר"ג א"כ אף בודאי ניצוד ביו"ט מותר ואם ס"ל כרבנן א"כ אף ספק מוכן אסור אף לר"ש אך עיקר קושייתי הוי כך דאכתי הוי מצי לתרץ דאדרבא רשב"א ס"ל כרבנן דספק מוכן אסור ומכ"ש ודאי מוכן ולא תידוק ממה דקאמר מצודות מקולקלין מעיו"ט למעט ספק רק הכונה כך דאם ידע הוא דנעשה מקולקלות מעיו"ט מותר לכ"ע ואם ידע דנעשה ביו"ט אסור לכ"ע אבל אם בה"ש לא ידע דנעשו מקולקלות בעיו"ט רק דביו"ט נודע לו שהי' מקולקלות מעיו"ט בזה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אם מוקצה מותר או אסור ומה קושיא וא"כ אף להרמב"ם תקשה כן. מיהו אפשר דמ"מ ניחא להרמב"ם דלדידי' לא מצי לתרץ דרשב"א רוצה למנקט מלתא דפסיקא כיון דעכ"פ מה שנקט מקולקלות ביו"ט אסור הרי אף זה ל"ה מלתא דפסיקא לכ"מ דהרי ר"ג מתיר וא"כ אם אינו שונה ככ"ע רק כהלכתא גם דין זה הו"ל לשנות אליבא דהלכתא לפי מה דס"ל או כר"י או כר"ש ויש ראי' להרמב"ם דר"ג מתיר אף בודאי אבל לא כפי' הצל"ח:
והנה עוד הי' נראה לפרש כוונת הרמב"ם לפמ"ש הפ"י בשם הר"ן בסוף מכילתין דאף דאין מוקצה בשל נכרי מ"מ אם הנכרי מביאו עבור ישראל צריך הכן ייע"ש ולפ"ז הי' מקום ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות שבאמת לאו בהבאה תליא מלתא רק בעיקר המעשה אם תחלה צדן לצורך ישראל צריך הכנה ואסור מכח דניצוד ביו"ט אבל אם תחלה צדן לצורך עצמו א"כ נעשה היתר אף דנמלך אח"כ להביאן לישראל מ"מ הוי פפביא משלו כיון שנעשו בידו להיתר ולפ"ז כיון דאין נאמנות לנכרי כלל הן לאסור הן להתיר א"כ כל הנכרי המביא דגים או חיות וכדומה הוי ספק אם עשאן מתחלה לצורך ישראל או לא ולכך אף אם ודאי צדן ביו"ט הוי רק ספק מוכן למי צדן ולכך הי' קשה להרמב"ם אם מיירי בנכרי שהביא ולא ידענו אימתי צדן א"כ הוי ס"ס ספק שמא צדן אתמול ואם היום דלמא לצורך עצמו צדן וא"כ מה הוי ראי' מהמעשה דר"ג מתיר דלמא התם טעמא מכח ס"ס וס"ל להרמב"ם דס"ס מותר בדשיל"מ א"כ מה ראי' מהמעשה ובע"כ דהמעשה הוי שהי' ידוע דניצודו ביו"ט דהי' ניכר בהם ומ"מ אמר מותרין הם כיון דהוי ספק אם צדן לצורך ישראל או ככרי והוי ספק מוכן ומוכח דס"ל ספק מוכן מותר וקמ"ל הן ספק מוכן הנעשה ביד ישראל והוי ספק אם ניצוד היום או אתמול הן ספק מוכן דודאי ניצוד היום רק דהוי ביד נכרי והוי ספק למי צדן הכל ר"ג מתיר, ח"ש הרמב"ם ספק מוכן ר"ג מתיר היינו ספק אם נעשה היום או אתמול וכן נכרי שהביא דגים שצדן ביו"ט הוי ג"כ ספק למי צדן לכך גם ספק זה ר"ג מתיר. ומה דפריך הש"ס מעשה לסתור ולא משני דקמ"ל דוקא בספק אחד אסור אבל בס"ס מותר ומעשה נמי בנכרי אחד וכו' ומיירי שלא הי' ניכר אימתי צדן לכך אמר מותר מכח ס"ס, ז"א דבאמת ידע הש"ס דר"ג מתיר אף בחד ספק כדמוכח בברייתא וכמש"ל בכמה דוכתא בזה לכך הוצרך לפרש בלשון פלוגתא ובמ"ש יש להבין לשון הש"ס ופרש"י דפריך לקמן פירות בכי יומן עי מותרין באכילה ולמה עזב דגים ונקט רק פירות גם רשיי פי' דבמוקצה דמחובר אין לחלק בין של ישראל לשל נכרי ומה בעי רש"י בזה. אך לפמ"ש א"ש דהי' קשה לרש"י זה למה נקט פירות ולא נקט דגים ולכך פרש"י כך דבדגים אף שהם בני יומן שניצודו היום מ"מ הוי ספק מוכן כיון דהוי ביד נכרי וספק אם צדן לשם ישראל או לא א"כ הוי ספק מוכן אבל פירות כיון דמחוברין הם אין לחלק בין של ישראל לשל נכרי א"כ בזה הוי פירות בני יומן ודאי מוקצה ולכך לא הוי מצי הש"ס להקשות מדגים בני יומן מי מותרין באכילה דמה קושיא הרי זה הוי ספק מוכן ממש והיינו הך דקאמר לוי מותרין באכילה אך מפירות פריך שפיר דפירות בני יומן מי מותרין באכילה דבזה כיון דבמחובר אין לחלק בין של ישראל לשל נכרי א"כ בני יומן הוי ודאי אינו מוכן לכך פריך שפיר פירות בני יומן מי שרי באכילה. ובהכי הוי א"ש לי סוגיות הש"ס דמה פריך פירות בני יומן מי שרי באכילה ודלמא באמת בפירות בני יומן הכונה רק בטלטול ומ"מ בספק מוכן הכונה אף באכילה וא"ל דמוכיח דלשון מותרין משמע כן דז"א דאטו לא נמצא לשון מותרין שיהי' אף באכילה וברייתא גופא לעיל נקט בידוע שמעיו"ט ניצודו ומותרין וזה ודאי אף באכילה מותר אך לפמ"ש דהוכחה הוי כיון דנקט דגים בני יומן ופירות בהדי הדדי ודגים הוי רק ספק מוכן ופירות הוי ודאי מוכן א"כ אם נקט בהו חד לשנא דמותרין ובע"כ פירות בכי יומן לא מתיר ר"ג באכילה א"כ בע"כ הכונה רק בטלטול וכיון דנקט חד לשנא גם בדגים מוכח דאף בספק מוכן מותרין רק לקבל אבל לא באכילה ודוחה הש"ס פירות בכי יומן מי מותרין אף בטלטול וא"ש. ועפ"י הנ"ל הי' כראה לפרש מה שדקדקו המפ' מה חילוק יש בין שני לשונות דשמואל בין אם אומר אין הלכה כר"ג בין אם אמר הלכה כר"י ולמה על המשנה לא אמר הלכה כת"ק. אך נראה דהנה יש פלוגתא בש"ס מסכת חולין אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא ומסיק הש"ס דמעשה הי' ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וא"כ מוכח דיש ספק לנו אם הוכיח סופו על תחלתו או לא ולפ"ז הכא דר"ג מתיר בהביאן נכרי ביו"ט בע"כ ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכך הוי רק ספק מוכן וס"ל ספק מוכן מותר אבל אם הוי ס"ל הוכיח סופו על תחלתו א"כ הוי כודאי צדן לשם ישראל והוי ודאי מוקצה ולכך א"ש להך לשנא דקאי על מתני' ל"ה מצי שמואל לומר הלכה כת"ק דאז הוי משמע דכל ספק מוכן אסור לשמואל ובאמת י"ל בספק מוכן דעלמא ס"ל לקולא דמותר רק בזה ס"ל לחומרא באם בודאי ניצוד ביו"ט רק דספק אם נעשה לצורך ישראל או לא בזה ס"ל דהוכיח סופו על תחלתו דנעשה לשם ישראל לכך אמר אין הלכה כר"ג דהיינו במה שהוא מתיר לגמרי אף בצדן נכרי ביו"ט בזה אין הלכה כמותו בכל דבריו ומ"מ גם כת"ק אין הלכה בכל דבריו דבשאר ספק מוכן מותר ולכך אמר עוד בדיוק אין הלכה כר"ג דגם לענין הוכיח סופו על תחלתו לא קיי"ל הלכה בבירור דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו רק קיי"ל דספקא הוי לכך אמר אין הלכה כר"ג דס"ל בבירור דל"א הוכיח סופו על תחלתו בזה אין הלכה כמותו רק ספקא הוי אם אמרינן הוכיח סופו או לא ובספקא כהך שפיר אזלינן לחומרא כיון דעכ"פ ודאי ניצוד ביו"ט גם הוא מלתא דסברא כיון דכעת מביאו לישראל, ובפרט דכאן איכא שני צדדים להחמיר חדא דאף בספק מוכן דעת רבנן להחמיר והשני כיון די"ל הוכיח סופו על תחלתו ורשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחלתו במס' חולין לכך בזה מחמיר שמואל אבל אם קאי על הברייתא דלא מיירי מנכרי שהביא רק מסתם ספק מוכן א"כ בזה אם אומר שמואל הלכה כר"י ס"ל בכל ספק מוכן הלכה דאסור ולכך לא אמר אין הלכה כר"ג דבזה ל"ה ספקא בהלכה רק בבירור הלכה כר"י לכך אמר הלכה כר"י אבל לענין הוכיח סופו על תחלתו דליכא הלכה ברורה רק דלית הלכתא כמ"ד דבודאי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ולכך אמר אין הלכה כר"ב דס"ל לא אמרינן הוכיח סופו רק ספקא הוי ובספק כהך אזלינן לחומרא אבל אם הוי אמר הלכה כת"ק הרי טעם הת"ק ל"ה מכח הוכיח סופו רק מכח ספק מוכן אסור דהרי בכל ספק מוכן ס"ל כן וא"כ יתכן להיות דגם הוא ס"ל בהא כר"ג דל"א הוכיח סופו על תחלתו רק דאסרו לשטתם מכח ספק מוכן וא"כ נימא דגם שמואל אמר כן מטעמייהו לכך אמר אין הלכה כר"ב וממילא נדע דכוונתו מכח הוכיח סופו על תחלתו דזה ספקא הוי אם מוכיח או לא וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י. וי"ל מכ"ז הוכיח הרמב"ם פירושו דברי ר"ג וכפי הפי' שכתבנו בדבריו:
גמ' מעשה לסתור וכו'. לכאורה קשה לשיטת רש"י דמפרש מה דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו חזקת אמ"ה וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור והרשב"א ביבמות דף ל"א ביאר הדבר יותר דלכך גם ספק דריסה אסור באתייליד ריעותא מחיים מכח דנולד הספק בשעה שהי' בחזקת איסור א"כ לכאורה מה פריך הש"ס נימא דבאמת ס"ל להמשנה דספק מוכן מותר מכח דהוי ספק דרבנן להקל רק בבהמה כיון דקיי"ל לכמה פוסקים דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור עיין בש"ך סי' ק"י וא"כ נימא דבחיות ועופות הטעונין שחיטה כיון דנולד הספק מחיים אם הוא מוכן והוי לי' ספק דרבנן באיתחזק איסורא לכך אסור אבל בדגים דאין טעונין שחיטה והוי בחזקת היתר לכך אמר ר"ג מותרין הם. ובפרט לפמ"ש בחדושי דאף דספק דשיל"מ הוי לחומרא היינו היכי דליכא חזקת היתר אבל באיכא חזקת היתר אף בדשיל"מ הוי לקולא א"כ בשלמא בחי' ועוף כיון דאתיילד ריעותא מחיים ליכא עכ"פ חזקת היתר לפי דעת הרמ"א ביו"ד סי' נו"ן בהג"ה דהיכי דאתיילד ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ועיי"ש בש"ך מ"ש בזה לכך הוי ספק מוכן ולחומרא אבל בדגים דיש להם חזקה היתר שמעיו"ט היו מותרין לגמרי ובמקום חזקת היתר הוי ספק מוכן לקולא. מיהו זה לק"מ דהרי ברישא קתני דגים ג"כ ולכך פריך דגים אדגים אך בזה הרווחנו ליישב מה שקשיא על אריכות לשון הש"ס דמשני חסורי מחסרא ספק מוכן אסור ר"ג מתיר ולמ"ל לסיים ספק מוכן אסור והי' די לומר ר"ג מתיר ומעשה כמי דהרי מזם מיירי הת"ק מספק מוכן ולמה לו לחזור ולומר ספק מוכן אסור אך לפמ"ש א"ש דאם הוי אמר ר"ג מתיר ה"א דמתיר אף במצודה חי' ועוף ובאמת שם אף ר"ג מודה דאסור דהרי עיקר הוכחה הוי מדגים דאמר מותרין הם ומה ראי' מזה לחי' ועוף ולכך אמר דלא קאי ר"ג מתיר על כל הרישא רק הת"ק סיים בדבריו ספק מוכן אסור דזה משמע דכללא כייל ולאו מטעמא דחזקת איסור דוקא רק כל ספק מוכן אסור ובהא אמר ר"ג מתיר בספק מוכן היכי דלא איתחזק איסורא ומעשה כמי בנכרי כו'. ולפ"ז דהת"ק אוסר ספק מוכן אף דבדגים איתחזק היתירא מ"מ אין זה סותר למ"ש דבדשיל"מ בחזקת היתר ספקו לקולא דשאני ספק מוכן דהוי ספק מוקצה תה נחשב כשל תורה ועדיף משאר ספק דשיל"מ ותדע דבש"ס פ"ק דפריך שם לרבה ור"י מספקה אסורה אמאי ספק דרבנן הוא ולא ידע מטעמא דדשיל"מ ומ"מ לר"נ דאמר שם מכח מוקצה לא פריך כמ"ש המרש"א דספק מוקצה הוי כשל תורה ייע"ש ומה"ט מחמרי רבנן כאן אף דיש לו חזקת היתר אבל בשאר דשיל"מ י"ל כמ"ש בחזקת היתר מותר. אך הנה לכאורה לפמ"ש קשה מה פריך הש"ס בדברי רשב"א רישא אסיפא דברישא קאמר טעמא דבא ומצאן מקולקלין מעיו"ט אבל ספק אסור ובסיפא קאמר ומצאן מקולקלין ביו"ט הא ספק מותרין ומה קושיא הרי קיי"ל המוצא בהמה שחוטה בשוק במקום שרוב טבחי ישראל מצוין שרי ואף דנחשד על הגנבה לא חשוד על השחיטה א"כ ה"כ נימא כך דודאי אם מצאן חיים וא"כ איתיילד ריעותא מחיים בחזקת אסור אז דוקא אם מצאן מקולקלין מעיו"ט מותר אבל ספק אסור כיון דאיתחזק איסורא אבל בסיפא קמ"ל דוקא אם מצאן מקולקלין ביו"ט אז אסור אף אם מצאן שחוטין דהוי כולד לנו הריעותא לאחר מיתה בחזקת היתר מ"מ אסור אבל אם ספק הוי מותרין מכח דנולד הספק אחר מיתה כשהוא בחזקת היתר ובמקום דרוב ישראל מצוין דתלינן בטבחי ישראל, ואפשר לומר דמ"מ כיון דצריכין אנו לומר דישראל שחטו א"כ הרי להשוחט לו נודע הספק קודם השחיטה א"כ אף שלנו לא נודע עד אחר השחיטה מ"מ נחשב אתיילד ריעותא מחיים קודם שחיטה דאם נודע להשוחט נחשב נודע ואתיילד ריעותא מחיים, ועוד כיון דספק מוכן באתיילד מחיים אסור א"כ לא הי' רשאי השוחט לשחטו ושוב אף שיש רוב טבחי ישראל ל"ש לומר דאזלינן בתר רובא דהרי איתרע לה רובא דישראל לא הי' שוחטו ואינו דומה לרוב גנבי ישראל דהתם כבר ידוע שהם גנבים כבר והוחזקו לגנבים ורוב הגנבים הוי ישראל אבל בזה ל"ש לומר רוב דיש רוב שאין חוששין למוקצה ולכך שוב אסור מכח שחיטה אם נמצא שחוט. ועוד הי' כראה לומר להיפוך דאם שייך כאן רוב טבחי ישראל אז אם מצאו שחוט כיון דרוב טבחי ישראל מסתמא ישראל שחטו וכיון דישראל לא הי' עובר על איסור מוקצה א"כ מזה עצמו מוכח דכבר ניצוד מעיו"ט וידע זה השוחטו ולכך שחטו וא"כ שוב הוי כודאי ול"ש הדיוק לומר טעמא דלא היו מקולקלין מעיו"ט אבל ספק מותרין דזה לא נחשב ספק רק כודאי נעשה בעיו"ט, ומיהו ז"א דדלמא באמת זה כוונת הברייתא דאם ידעינן שנתקלקלו מבעי"ו מותר אף במצאן חיים ואם ידעינן שנתקלקלו ביו"ט אסור אף במצאן שחוטין משא"כ בספק מותר מכח דהוי כודאי נתקלקלו מבעי"ו ושוב יהי' מצי אתיא אף כרבנן, ולפי מה שרצינו לומר בתחלה נצטרך להקשות דיסבור כר"ג דספק מוכן מותר כה"ב ולפמ"ש כעת אפשר לומר דאתיא אף כרבנן. וא"ל דא"כ אי מיירי במצאן שחוטין אם נתקלקלו היום יהיו אסורין אף משום נבלה דמוכח דלא ישראל שחטו מכח חשש מוקצה א"כ יהי' אף חשש נבלה ולמה קתני אסור מוכח דכוונתו רק ביו"ט אבל בחול מותר, אך ז"א דהרי התנא רוצה למנקט מלתא דפסיקא בין חיין בין שחוטין ולכך נקט ברישא בכה"ג מותר בכל ענין ובכה"ג אסור בכל ענין ולכך נקט סתם אסור דמדבר בין מחיין בין משחוטין ואכתי מה פריך. וצ"ל כתירוץ הראשון שכתבנו דזה נחשב נולד ריעותא מחיים אבל לפמ"ש הרב הצל"ח לפי' המשניות להרמב"ם דלר"ג מתיר לישראל אחר אף בודאי נצוד היום א"כ קשה שפיר דלתרץ כה"ג דהרי לאותו השוחט לא הי' איסור כלל לר"ג דלו ל"ה מוקצה אף שניצוד היום א"כ כדין שחטו וראוי לילך בתר רוב טבחי ישראל ורק להבעלים כשנמצא להם כולד להם הספק אם מותר להם והוי איתיילד ריעותא לאחר שחיטה והוי מצי לתרץ כנ"ל אך הי' אפשר לומר דהרמב"ם לא ס"ל כסברת רש"י בזה רק כסברת התוס' מכח חזקת שאינה זבוחה אבל לפי מה שהוכחתי בתשובה ליו"ד בדיני תולעים בושט דבע"כ הרמב"ם ס"ל כסברת רש"י ולא כתוס' ייע"ש קשה שפיר כנ"ל לכך לא כראה כפי' הצל"ח בזה ועיימש"ל מבואר כוונתי בעזה"י:
רש"י ד"ה השתא דאתית להכי ולא דחיקת לאוקמא מתני' בפלוגתא דתנאי. עיין בפ"י מה שתמה עליו ועיימש"ל בד"ה בשלמא חי' כו' בזה, והנה לפמש"ל בש"ס דרש"י ס"ל לפי האמת דטעמו מכח דהוי מוקצה והקשינו לעיל מה פריך הש"ס נימא דמתני' כמ"ד דל"ל מוקצה וברייתא כמ"ד דאית לי' מוקצה ייע"ש א"כ א"ש די"ל באמת זה כוונת רש"י דאמר שהש"ס דילן דרוצה לפרש כאן בעופות הכל מכח איסור צידה ומחלק בין מקורה לאינו מקורה ובין צפור דרור ולא משני משום דהוי מטעם מוקצה ובפלוגתא דמתני' לא ס"ל מוקצה וברייתא ס"ל מוקצה בע"כ דלא ניחא לי' לאוקמא כתנאי א"כ גם חי' אחי' לא נוקמא כתנאי:
או י"ל דהנה רש"י פי' הטעם במתני' דאסור בדגים דהוי מכח דאפשר מעיו"ט והתוס' הקשו עליו דבפ"ק הוכיחו דאף באפשר מעיו"ט מותר והנה המעיין בפ"ק ובדברי הרא"ש כאן יראה דעיקר הוכחתם הוי דהרי במכשירין מחלקינן בין אפשר מעיו"ט או לא וילפינן מהוא לבדו מוכח דבאוכל נפש אף באפשר מותר, ולפי"ז הי' כראה דבאמת דין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן במכשירין דהמעיין בש"ס לקמן אמרי רבנן דמכשירין אינן דוחה יו"ט דכתיב הוא לבדו ופריך הא כתיב לכם ומשני לכם ולא לנכרים ולר"י פריך דיליף מלכם לכל צרכיכם הרי כתיב הוא ומשני כתיב הוא וכתיב לבדו כאן במכשירין שאפשר לעשותו מעיו"ט וכו' (אבל) [א"כ] לר"י דלכם מרבה מכשירין שא"א ובע"כ מה דהוא ממעט הוי רק באפשר לעשותו וממילא מוכח דהוא לבדו אוכל נפש עצמו מותר אף באפשר וגם מלשון לכם לכל צרכיכם משמע כן דמתרבה אף אפשר הי' מעיו"ט רק דמכשירין מתמעט מהוא אבל אוכל נפש דליכא מיעוט שפיר י"ל נלמד מלכל צרכיכם להתיר הכל אבל לרבנן דלא דרשי לכם לכל צרכיכם הם ס"ל אוכל נפש אינו מותר רק בא"א מעיו"ט ומכשירין לגמרי אסורין, ומה דל"פ ר"י ורבנן באוכל נפש באפשר היינו מתרי טעמי חדא דמכשירי אוכל נפש שכיח הוא שיהי' צריכים לו מעיו"ט על צד היותר רגיל דזה שכיח טובא אבל אוכל נפש עצמו להיות אפשר מעיו"ט זה אינו שכיח דע"פ רוב הוא מפיג טעם והוא מתקלקל לכך נקטו פלוגתתם במה דשכיח טפי במכשירין וממילא מוכח דה"ה באוכל נפש עצמו תליא פלוגתתם באפשר מעיו"ט, או אפשר כיון דעיקר פלוגתא דאוכל נפש באפשר נצמח מדין מכשירין ממה דכתיב הוא וכתיב לכם א"כ פליגי בשורש הדבר גבי מכשירין שא"א מעיו"ט וממילא נדע פלוגתתם באוכל נפש באפשר ולכך פרש"י הכא שפיר דמוקי לה מתני' כרבנן דאסרי מכשירין לגמרי לכך אף אוכל נפש אסור באפשר. ועוד הי' נראה להסביר הדבר יותר דהנה י"ל התוס' כתבו דמלאכות גדולות אסור מן התורה ובפ"ק כתבו התוס' בשם הירושלמי דילפינן מאך ייע"ש אך נראה נהי דמיעטה התורה מלאכות גדולות משם אוכל נפש ממש ממכשירי אוכל נפש לא איתמעטו ועכ"פ יש עליהם שם מכשירין ולכך לרבנן דס"ל מכשירין אסור לגמרי לכך אסורין אלו מלאכות לגמרי אבל לר"י דס"ל מכשירין מותר בא"א מעיו"ט א"כ ס"ל דלא מיעטה התורה אלו רק משם מלאכת אוכל נפש ממש אבל לא ממכשירי אוכל נפש ולכך יש להם עדיין שם מכשירין ולכך בא"א מעיו"ט מותר ובאפשר אסור מן התורה ולכך פרש"י הטעם מכח אפשר דרש"י רוצה לפרש המשנה ככ"ע ולכך ממ"נ לרבנן אסורין כל מלאכות אלו ולר"י הרי הוא נותן להם רק דין מכשירין א"כ אסור באפשר מעיו"ט לכך פרש"י מכח אפשר מעיו"ט ואף גם הוא ס"ל כדעת התוס' דאוכל נפש ממש מותר אף באפשר רק כאן ס"ל דמלאכות אלו הרי נתמעטו מדין אוכל נפש ממש אבל אכתי אפשר ממכשירין לא נתמעטו ולר"י יהי' מותר ולכך פי' דהוי אפשר מעיו"ט ואסור ממ"נ לכ"ע. ובהכי א"ש מה שעמדנו למה לא פרש"י דבחי' ועוף מותר מכח דהוי כא"א מעיו"ט דרש"י רוצה למנקט הטעם אליבא דכ"ע וא"כ לרבנן מה בכך דא"א הרי לרבנן אסור לגמרי לכך נותן טעם מכח דזה ל"ה צידה כלל. ובדרך זה הי' אפשר ג"כ ליישב פרש"י הנ"ל שהתחלנו דא"כ לא הוי קשה עופות אעופות די"ל הי' לתרץ דברייתא כרבנן דס"ל מכשירין אסור אף בא"א מעיו"ט ולכך אוסר אף בחי' ועוף אבל מתני' כר"י דמכשירין מותר בא"א מעיו"ט לכך בחי' ועוף מותר מכח א"א מעיו"ט ובדגים אסור דהוי אפשר ומדלא משני כן וז"ש השתא דאתית להכי לתרץ ולא דחיקת לאוקמא מלתא כתנאי רק משני דליתי אף כרבנן דס"ל דמכשירין אסור לגמרי ומכח דלא הוי צידה כלל מותר א"כ אף חי' אחי' לא נוקמא כתנאי רק ככ"ע וא"ש. אך נשוב לדרכנו הנ"ל שהתחלנו בדרך ראשון דאוכל נפש עצמו תלוי בדין מכשירין ולרבנן אסור באוכל נפש באפשר מעיו"ט ולר"י מותר ורש"י מוקי למתני' כרבנן והנה בייש"ש הביא טעם דאסור בדגים מכח דהוי כעין קצירה דהוי כעוקר דבר מגדולו ונראה דגם רש"י יסבור טעם זה ומה דלא פי' כן היינו דהי' קשה לו כיון דמוקי הש"ס הך צדין חי' ועוף באין מחוסר צידה משמע דאם הוי מחוסר צידה אסור ואם ס"ל להך דמלאכת אוכל נפש מותר אף באפשר למה אוסר במחוסר צידה בביבר גדול בע"כ ס"ל דבאפשר מעיו"ט אסור אף אוכל נפש ממש ולכך שוב פי' כפשוטו מכח דדגים אפשר מעיו"ט ולפ"ז קשה מה פריך הש"ס עופות אעופות נימא דמתני' כר"י דס"ל אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט ולכך מותר לצוד חי' ועוף ודגים אסור מכח דהוי כעוקר גדולו מן הארץ והוי כקוצר וס"ל לרש"י כדעת הירושלמי דקצירה אסור מן התורה ביו"ט רק ס"ל דצידה לא דמיא לקצירה וצידה שפיר הוי בכלל אוכל נפש ממש ולכך בבהמות חיות ובעופות דל"ש עוקר דבר מגדולו רק איסור צידה לכך מותר אף באפשר מעיו"ט ודגים אסור מכח דהוי כעוקר דבר מגדולו וקצירה תה אסור מן התורה וברייתא כרבנן דאוכל נפש אסור באפשר מעיו"ט לכך אסור חי' ועוף וא"כ הו"ל לתרץ כן ומדלא משני כן מוכח דלא דחיקת לאוקמא מתסא כתנאי א"כ אף חי' אחי' לא יהי' כתנאי רק אתיא כרבנן דס"ל אוכל נפש אסור באפשר מעיו"ט וס"ל דהוי צידה רק כאן בביבר קטן דאינו מחוסר צידה וכו' ובזה יש להבין עוד ע"ש רש"י ולא דחיקת לאוקמא מתני' בפלוגתא דתנאי ולמה נקט מתני' ולא נקט מתני' וברייתא דהרי שניהם צריך לאוקמא כתנאי אך הנה בק"א סי' תצ"ה בארתי דפלוגתא זו אם מלאכות גדולות כגון קצירה ואינך אם אסורין מן התורה או מותרין מן התורה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אם דרשינן טעמא דקרא או לא למאן דדריש טעמי' דקרא אסורין מן התורה ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אסורין רק מדרבנן ולפ"ז י"ל דלכך לא רצה הש"ס לתרץ כן באמת דמשנה כר"י דמתיר אוכל נפש באפשר מעיו"ט היינו דודאי דגים ל"ה קצירה ממש רק דאסור מכח דדמיא לקצירה וגזרו אטו קצירה וא"כ נימא כמשמעות הירושלמי שהביא הייש"ש דהוי קצירה ממש מ"מ אם הוי רק דרבנן קצירה גופא ודאי אין ראוי לאסור רק קצירה ממש דדרך לעשותו לימים הרבה כמ"ש הה"מ בטעמו אבל צידת דגים ודאי ל"ה אסרי רבנן מכח קצירה כיון דאין דרך לעשותו לימים הרבה ולא דמיא לקצירה ולכך לא מוקי הש"ס כן מתני' דידן כר"י דס"ל אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט דא"כ קשיא למה אסור בדגים מכח צידה הרי זה מותר ביו"ט ומכח קצירה הרי אם אתיא כר"י הרי הוא ס"ל דלא דרשינן טעמי' דקרא וקצירה גופא מותר מן התורה רק מדרבנן אסור א"כ מדרבנן ל"ש לאסור צידה משום קצירה ולכך ל"ה מצי הש"ס לתרץ כן, אך עדיין הי' אפשר לאוקמא מתני' כתרי תנאי דרבי הוא וגבי איסור אוכל נפש באפשר מעיו"ט ס"ל כר"י דמותר ובפרט דקיי"ל כן דהלכה כר"י במכשירין ולענין דרשינן טעמא דקרא ס"ל כר"ש דדרשינן ואסור קצירה מן התורה ואז אסור אף צידה מכח קצירה הן אפשר דגזרו אטו קצירה או דהוי מן התורה כמו קצירה דמן התורה אין שייך לחלק רק כל ששם קצירה עליו אסור משא"כ אם הוי קצירה גופא דרבנן אז צידה אטו קצירה הו"ל גזרה לגזרה גם מדרבנן שייך לחלק בין קצירה ממש לצידה ואין טעם לאסרו כמו קצירה כנ"ל ולכך הוי צ"ל דס"ל בהא כר"ש דקצירה מן התורה אסור אך בע"כ צ"ל דהי' דוחק בעיניו לומר דמשנה אתיא כתרי תנאי א"כ לפ"ז קשיא עה דמוקי בחי' אחי' הא כר"י הא כרבנן ג"כ קשיא דאם ברייתא כר"י דס"ל דזה ל"ה צידה אך הרי לר"י ס"ל אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט א"כ אכתי אף אם נחשב זה לצידה יהי' מותר כיון דהוי אוכל נפש ובע"כ כוונת הש"ס דמי שסותם הברייתא ס"ל בהא כר"י דהוי צידה ובהא ס"ל כרבנן דאוכל נפש אסור ביו"ט לכך אוסר לצוד אותם וא"כ מוקי לה כתרי תנאי אבל השתא דמשני עופות אעופות בצפור דרור וכו' ולא משני כתנאי בפלוגתא הנ"ל אם אוכל נפש דוחה באפשר מעיו"ט בע"כ לא ניחא לי' לאוקמא המשנה לבדה כתרי תנאי למסתם כתרי תנאי א"כ שוב קשיא איך משני חי' אחי' הא כר"י הא כרבנן הרי ג"כ הוי הברייתא כתרי תנאי לכך אמר השתא דאתית להכי ופרש"י דלא דחיקת לאוקמא מתני' בפלוגתא דתנאי היינו דמשנה לבדה יהי' בפלוגתא דתרי תנאי א"כ גם חי' אחי' לא נתרץ כן כנ"ל לכך הא בביבר כו' וא"ש ודו"ק היטב וחדאי קב"ה בפלפולא רש"י ד"ה ספק מוכן כו' פלוגתא דר"ג ור"י הוא לקמן בברייתא. הכה לכאורה מה שפרש"י דהוי פלוגתא לקמן שפת יתר הוא ומה נ"מ לבו בכך אם הפלוגתא מבואר במשנה דת"ק אוסר ור"ג מתיר. ולכאורה הי' כראה לומר דהי' קשה לרש"י לפי מה דאמר לקמן דרב אמר מותרין לקבל אבל באכילה מודה דאסור א"כ למה הוצרך הש"ס לומר חסורא מחסרא והכי קתני בדרך פלוגתא וטפי הי"ל לתרץ דכולה חדא הוא והכא מחסרא בד"א באכילה אבל בטלטול מוסרין ומעשה כמי בנכרי שהביא דגים לר"ג ואמר מותרין הם ולמ"ל לעשות פלוגתא בחנם וטפי לומר כולה ר"ג הוא ולכך פרש"י כיון דבאמת הוי זה פלוגתא דתנאי בלא"ה ואין הלכה כר"ג רק כר"י לכך טפי מסתבר לומר חסורי מחסרא דיהי' הת"ק כהלכתא מלאוקמא כולה כר"ג. כן הי' כראה לכאורה מיהו לפמ"ש המפ' דמלשון לא יטול משמע דאף בטלטול אסור א"כ בלא"ה ל"ה מצי לתרץ דמיירי באכילה דלשון לא יטול משמע דאף בטלטול אסור ולכך כראה דהי' קשה לרש"י מלשון הש"ס דקאמר ספק מוכן אסור ור"ב מתיר ומעשה נמי בנכרי שהביא והכה מלשון ומעשה נמי משמע דר"ב הוא מתיר בפ"ע רק דמביא עוד לראי' דמהמעשה נמי מוכח דר"ג מתיר ולמה להש"ס להוסיף תיבת כמי ודלמא לא שמענו מר"ג בלא"ה דמתיר רק מכח המעשה דאמר מותרין הם מזה מוכח דר"ג מתיר ולפ"ז כך הו"ל לומר ר"ג מתיר ומעשה בנכרי אחד וכו' ואז הוי משמע דהמעשה הוי לראי' דמכאן משמע דר"ג מתיר כיון דחזינן דהמעשה הוי כו' ואמר מותרים וא"כ אם הוי מצי הש"ס לתרץ כן לא הו"ל לחסר המשנה יותר ממה שצריך ולהגיה ומעשה נמי ולכך פרש"י דבאמת בלא המעשה יש בזה פלוגתא מפורשת דר"ג מתיר לכך א"א בלי חסרון כמי דלא הי' צריך להביא ראי' מהמעשה דבלי מעשה כמי מפורש דר"ג עתיר ולכך הוצרך לפרש דמעשה נמי בנכרי וא"ש: