בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כג.
גמרא מידי דהוי בשרא אגומרי. עיין בפ"י מה שהקשה דמשמע דבבשרא אגומרי יש כבוי ממש א"כ מה מבעיא לעיל בש"ס מהו לכבות מפני ד"א או לכבות את הקדרה ואמאי לא נימא בי' מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך ייע"ש ולדעתי לק"מ דע"כ ל"ש לומר מתוך רק אם במקום שהותר הדבר הוי שם מלאכה עליו מן התורה והי' ראוי להתחייב עליו רק שמותר מכח צורך אוכל נפש שייך לומר מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל אם במקום המותר לצורך ל"ה שם מלאכה כלל מן התורה כגון הכא גבי בשרא אגומרי דהכבוי וכל המלאכות הוי שא"צ לגופה א"כ בזה ל"ה כלל מלאכה מן התורה רק מדרבנן א"כ בזה היכי דהוי אוכל נפש אינו בכלל מלאכה כלל רק כיון דמן התורה בלא"ה אינו מלאכה רק מדרבנן הי' ראוי להיות מלאכה בזה היכי דהוי לצורך אוכל נפש ל"ה שם מלאכה עליו כלל רק נחשב כאלו לא הי' מלאכה כלל ולכך במקום דל"ה צורך אוכל נפש דהוי שם מלאכה עלה מדרבנן ל"ש לומר מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך דהוי כמו מתוך דבר שאינו מלאכה לדבר דהוי מלאכה דל"ש מתוך, ותוכן הכונה דבשלמא במלאכה של תורה אף במקום שהותרה לצורך אוכל נפש מ"מ שם מלאכה עלה כיון דהיא גופה מלאכה הוא מצד עצמה ואף שהותר כאן שייך לומר מתוך אבל בדרבנן במקום שגזרו אחשבוהו רבנן למלאכה אבל במקום שלא הי' שייך לגזור בי' לא הוי מלאכה כלל ול"ש בזה לומר מתוך כלל דבמקום שמותר ל"ה מלאכה כלל. וי"ל יותר דבשלמא בבשרא אגומרי נהי הוא תכבה מ"מ הוי דבר שאין מתכוין ולכך אף דהוי פסיק רישי' מ"מ י"ל פסיק רישי' בדרבנן מותר או מכח אוכל נפש מותר בי' כיון דהוי דבר שאין מתכוין אבל במכבין הנר מפני ד"א או מכבין הקדרה דהוי דבר שמתכוין לכבות א"כ לא שייך לומר מתוך שמותר בדבר שאינו מתכוין יהי' מותר בדבר המתכוין דידוע דאינו מתכוין קיל טפי לכך הוי כמתוך מדבר שאינו מלאכה לדבר דהוי מלאכה ול"ש מתוך. ובהכי א"ש מה שקשה דכאן משמע דבבשרא אגומרי יש כבוי ובשבת דף קל"ד הוי שם הגרסא להרי"ף והרא"ש דבגחלת איכא כבוי ובבשרא אגומרי ליכא כבוי והובא גרסא זו בהרא"ש כאן ושוב ראיתי בפ"י שהרגיש בזה ולפמ"ש א"ש דכאן הוי דבר שאין מתכוין ולכך אף דאיכא כבוי נחשב כליכא כבוי דהכבוי ל"ה כבוי דדבר שאין מתכוין הוא אבל התם בגחלת הוי דבר המתכוין לכבות לכך נחשב כבוי אבל הכא בבי לעשן הפירות דג"כ הוא אינו מתכוין לכבות לכך שפיר דומה לבשרא אגומרי וא"ש ודו"ק:
במשנה ומקרדין את הבהמה ביו"ט וכו' עיין בצל"ח מה שעמד למה נקט ביו"ט ולא בשבת, ובאמת לק"מ דקמ"ל רבותא אליבא דחכמים דאפילו ביו"ט דהוי איסור לאו גזרו קרצוף אטו קירוד. ומ"ש הצל"ח דכל דהוי מלאכה מה לי יו"ט מה לי שבת היינו לפי מה דסבור הוא דהרבותא אליבא דר"י דאוסר רק בקירוד שפיר כתב כל שבדאורייתא ודאי מה לי יו"ט מה לי שבת כל שאינו אוכל נפש אבל למ"ש כאן דהרבותא בשביל רבנן דגזרו קרצוף אטו קירוד לענין גזרה דרבנן ודאי יש לחלק בין איסור חמור לקל וקמ"ל דאף ביו"ט גזרו קרצוף אטו קירוד. ולפמ"ש לקמן דהך דבר שאין מתכוין דרבנן א"ש גם אליבא דר"י רבותא דאף ביו"ט דקיל אסור בי' דבר שאין מתכוין כמו בשבת וק"ל:
גמ' ולימא מר הלכה כר"י שהרי חכמים מודים לו. לכאורה קשה מה פריך לפי דעת רש"י במס' שבת פ' כל כתבי גבי רוק דורסו לפי תומו דלר"י דבר שאין מתכוין רק דרבנן וכן דעת התוס' ביומא גבי עששיות של בתל היו מטילין וכו' א"כ קשה נימא דבהא פליגי ר"י ורבנן דר"י ס"ל דבר שאין מתכוין רק דרבנן אסיר ולכך אף אם יעשה קירוד הוי רק איסור דרבנן לכך לא בזר קרצוף אטו קירוד דהוי גזרה לגזרה אבל רבנן ס"ל דבר שאין מתכוין אסור טן התורה לכך גזרו קרצוף אטו קירוד וא"כ בשלמא הלכה כר"ש אמר שפיר דר"א ב"ע ס"ל לגמרי כר"ש אבל כר"י לא מצי למימר דחכמים לא ס"ל לגמרי כוותי' דר"י דלא גזר בע"כ ס"ל דדבר שאין מתכוין דרבנן וחכמים דגזרו בע"כ ס"ל דאסור מן התורה דאי דרבנן הוי גזרה לגזרה ומה קושיא. מיהו זה הי' כראה ליישב דהנה בחדושי בילדותי כתבנו ליישב שיטת רש"י מה דביומא משמע דס"ל דבר שאין מתכוין אסור מן התורה ובשבת כתב דהוי דרבנן וכתבנו דבדבר דהוא עצמו הנאה להעושה מצד גוף המלאכה דהוי הכאה לו בזה הוי דבר שאין מתכוין מן התורה אבל דבר דל"ה הכאה לו רק סלוק נזק וסלוק נזק לא נחשב הנאה רק אם עושהו בכונה חייב מכח דאיהו אחשבי' למלאכה וכה"ג כל דאינו מקלקל ממש מהני אחשבי' לשוי' מלאכת מחשבת אך זה אם עושהו בכונה אבל שלא בבונה לא שייך אחשבי' ולכך הוי רק מדרבנן. א"כ א"ש כאן דהנה אמרינן בפ' האורג דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר והנה העולה שם מהש"ס דלר"י דמחייב במשאצ"ל פטור בחובל רק בצריך לכלבו חייב אבל לר"ש דפוטר במשאצ"ל מקלקל בחבורה חייב ייע"ש, ולפ"ז א"ש כאן דר"י לשטתו דס"ל מקלקל בחבורה פטור א"כ בעינן בחובל מלאכת מחשבת ולכך אם א"צ לדם הוי רק דרבנן ומכ"ש באין מתכוין כיון דל"ה מלאכת מחשבת הוי רק דרבנן ולכך לא גזר קרצוף אטו קירוד אבל חכמים ס"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב א"כ ל"ב בחובל מלאכת מחשבת כלל הדר הו"ל כדבר דאית לי' הנאה מני' והוי דבר שאין מתכוין דאורייתא ולכך גזרו קרצוף אטו קירוד, נמצא דלדינא בדבר שאין מתכוין שוין הם דהיכי דהוי מלאכת מחשבת או דל"ב מלאכת מחשבת הוי דבר שאין מתכוין דאורייתא והיכי דבעינן מלאכת מחשבת הוי רק דרבנן וא"כ פריך שפיר ונימא מר הלכה כר"י שהרי חכמים מודים לו ופליגי רק בחובל אם הוי דאורייתא או לא אבל בגוף הדין ל"פ וטפי מסתבר לאוקמא פלוגתייהו במה דפליגי בלא"ה בע"כ בעלמא אם מקלקל בחבורה חייב משנחדש פלוגתא חדשה אם דבר שאין מתכוין דאורייתא ולעשות שלש מחלוקה בדבר וא"ש ודו"ק. מיהו זה קשה לי על הש"ס פ"ק דפסחים דף י"א דפריך ר"י אדר"י מ"ש בחמץ דגזר ומ"ש בקרצוף דלא גזר ומה קושיא הלא בחמץ איכא חשש דאורייתא דאף לאחר זמנו עוברין עליו בלאו באכילה לר"י שפיר גזר דלמא אתי למיכל מני' אבל בקרוד אף אם יעשה קירוד הוי רק דרבנן כיון דלדידי' מקלקל בחבורה פטור מכ"ש לשיטת הסוברים דדבר שאינו מתכוין דרבנן א"כ הוי רק איסור דרבנן לכך לא גזר ומה קושיא וצ"ע כעת בזה:
גמ' אנא כר"ש ס"ל ועוד שהרי ר"א מודה לו. לכאורה אין הדבר מובן דסוף סוף אם קאמר ועוד משמע אף אם לא ס"ל כר"ש ראוי להיות הלכה כמותו מכח דר"א מודה לו והדרא קושיא לדוכתא שהרי אם לא ס"ל בלא"ה כר"ש אין ראי' דחכמים מודים לר"י. אך כראה הכונה דהנה יש מקומות דהלכה כיחיד לגבי יחיד ולא לגבי רבים ויש דאפילו במקום רבים הלכה כמותו כעין דאמרינן בעלמא הלכה כרבי מחברו ולא מחביריו ובהא אפילו מחבריו א"כ לפ"ז ה"נ אמר אנא כר"ש ס"ל אפילו לגבי רבים דאף דחכמים ור"י ס"ל להיפוך אנא כר"ש ס"ל אפילו לגבי רבים ועוד אפילו אם לא אסבור כר"ש במקום רבים עכ"פ לגבי שקולים כמותו אנא בשקולים סובר כר"ש ולא קשיא איך הוי שקולים הלא ר"י וחכמים בחדא שיטא קיימי אך ז"א שהרי ר"א ב"ע מודה לו וא"כ הוי ר"ש ג"כ רבים לכך ברבים ודאי אנא כר"ש ס"ל וז"ש אנא כר"ש ס"ל אפילו ביחיד לגבי רבים ועוד שר"א מודה לו והוי רבים לגבי רבים ובזה ודאי אנא כר"ש ס"ל וק"ל.
תוס' ד"ה ע"ג חרס. עיין במהרש"א מה שהקשה דא"כ למה שאל ר"כ לר"ה ולימא מר מפני שמבעיר דלמא ס"ל הבערה מותר ביו"ט ייע"ש. ונלפענ"ד ליישב דהנה להסוברים דהבערה מותר ביו"ט תקשה למה אסרי רבנן במשנה להריח הבית ובע"כ דס"ל מכח מוליד ריחא דאסור וא"כ ר"ה דאמר הטעם מפני שהוא מכבה ולא אמר הטעם מפני דמוליד ריחא בע"כ ס"ל דמוליד ריחא מותר, וא"ל דניחא לי' למנקט מלאכה דאורייתא חדא דאכתי הו"ל למנקט שני הטעמים כדרך הש"ס בכמה דוכתא מפני שמוליד ריחא ועוד מפני שמכבה. ועוד דנראה באמת דאף כבוי זה ל"ה איסור תורה דהרי הוי משאצ"ל וא"כ הוי רק דרבנן וגם הוי דבר שאין מתכוין מיהו י"ל דהוי פסיק רישי' אבל עכ"פ מלאכה שאצ"ל הוי א"כ הוי רק דרבנן וא"כ למה לא נקט מוליד ריחא ובע"כ דס"ל מוליד ריחא מותר ביו"ט א"כ שוב קשיא למה אסרי רבנן במשנה להריח אם מוליד ריחא מותר בע"כ ס"ל מכח הבערה ובע"כ הוא ס"ל הבערה אסור ביו"ט ולכך פריך שפיר ולימא מר מפני שמבעיר. ויש להסביר הדבר יותר דלכאורה קשיא לפענ"ד מה פריך דלמא לעולם ס"ל הבערה מותר ביו"ט ובמשנה הטעם מכח מוליד ריחא ובלעשן פירות ס"ל דל"ש מוליד ריחא מידי דהוי בשרא אגומרי. אך כראה דהנה כוונת הש"ס במ"ש מידי דהוי בשרא אגומרי הכונה כן דהוא בא להוכיח דבע"כ בדרבנן מותר דבר שאין מתכוין אף דהוי פסיק רישי' דאי בדרבנן אסור פסיק רישי' הרי בבשרא אגומרי איכא כולהו כבוי ואוליד ריחא כפרש"י ובע"כ מכח דהוי דבר שאין מתכוין ומותר אף דהוי פסיק רישי' מוכח דפסיק רישי' במלאכה דרבנן מותר ולכך כיון דהולדת ריח דרבנן וכן הכבוי הוי משאצ"ל והוי רק דרבנן בדרבנן מותר פסיק רישי' לכך גם בלעשן הוי דבר שאין מתכוין להוליד ריח ומותר אף דהוי פסיק רישי'. א"כ לפ"ז א"ש דבבשרא אגומרי יש כבוי ג"כ כפרש"י וא"כ לר"ה דנקט מפני שמכבה קשה ממ"נ אם ס"ל הך סברא מידי דהוי בשרא אגומרי ובע"כ ס"ל או דזה לא נחשב פסיק רישי' או דס"ל אף דהוי פסיק רישי' מותר א"כ הרי גם התם יש כבוי ומותר א"כ למה אמר הטעם מפני שמכבה ואם לא ס"ל הך סברא מידי דהוי בשרא אגומרי א"כ הו"ל ליתן טעם מכח אוליד ריחא ובע"כ דהוא לא ס"ל הולדת ריח כלל ולא מיחשב זה לנולד דבר חדש א"כ שוב קשיא למה אסרי רבנן במשנה להריח בע"כ מכח הבערה א"כ לימא מר מפני שמבעיר וא"ש ודו"ק. הן אמת דפרש"י צ"ע דפי' מפני שמכבה דהוי אב מלאכה ומה אב מלאכה יש כאן הלא הוי משאצ"ל. ונראה דלרש"י הי' קשה קושיא הנ"ל למה לא נקט מפני שמוליד ריחא והי"ל דוחק לומר דהוא לא ס"ל הטעם דמוליד, ריחא דהרי ליכא מאן דפליג אטעם דמוליד ריחא רק מכח מידי דהוי בשרא אגומרי משמע אבל בלאו הך סברא היו מודים כ"ע וא"כ ר"ה דלא ס"ל הך סברא של מידי דהוי בשרא אגומרי דאם ס"ל איך אמר מפני שמכבה ובע"כ לא ס"ל כן א"כ למה לא אמר נמי הטעם מכח שמוליד ריחא לכך ס"ל לרש"י דבע"כ ס"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' לכך יש כאן מלאכה דאורייתא, ולכך בשלמא מה דקאמר חדא ועוד קאמינא שמבעיר ועוד שהוא מכבה א"ש דשניהם דאורייתא אבל למנקט טעמא דריחא דהוי דרבנן ל"ש למנקט גבי דאורייתא ולכך לא נקט לי' וקושיות המרש"א לא הי' קשה לרש"י דרש"י אינו מפרש כוונת הירושלמי כהתוס' רק כהפ"י כמ"ש בדבריו אבל התוס' דס"ל דיש מ"ד דהבערה מותר לגמרי ביו"ט הם יסברו כמש"ל בכוונת הש"ס ולק"מ קושיות המרש"א ודו"ק. והנה עיין בפ"י מה שהקשה דלמה להו להקשות מאין הבערה ביו"ט בלא זה הרי יש כאן מתוך מיהו בזה יפה תירץ דכאן אין שוה לכל נפש רק דעיקר קושיותו דהרי אנן קיי"ל דהבערה לחלק יצאתה וא"כ הוי כל דברי התוס' משנה שאינה צריכה גם הביא שהירושלמי הביא שם תחלה קודם לא תאסור דברי ב"ש וב"ה דפליגי במתוך ייע"ש. והנה בפשיטות י"ל דברי התוס' דגם הם כוונתם כן דהם רצו רק להוכיח דנר של בטלה לא נחשב שוה לכל נפש דאל"כ למה פליגי באם יש הבערה ביו"ט או לא תיפוק לי' דמותר מכח מתוך ובע"כ דס"ל דל"ש בזה מתוך דל"ה שוה לכל נפש א"כ נהי דמסיק אח"כ דזה הוי פלוגתת ב"ש וב"ה ורוצה לומר דשייך בזה מתוך דהוי שוה ככל נפש מ"מ כיון דמסיק ר"י דלא תאסור ולא תשרי א"כ מוכח דמספקא לי' אם כמ"ש בסוף דהוי שוה לכל נפש או כמו דס"ל בתחלה דל"ה שוה לכל נפש וא"כ מוכח לדידן דכר של בטלה אינו ברור להיות שוה לכל נפש ולא מהני לי' מתוך בזה. מיהו בעיקר כוונת הירושלמי כראה דלא כמו שהבין הפ"י דפליגי במתוך רק הנה עיינתי בלשון הרא"ש שהביא הירושלמי הזה ונותן טעמא למאן דמתיר מכח דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא וא"כ נראה דס"ל דביום השבת ממעט יו"ט, והנה בש"ס דף י"ב פריך רבה ממאי דבמתוך פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין עו"ה ליו"ט פליגי דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ור"י פריך לה אלא מעתה לפלוגי באבנים ופרש"י דירמי' הי' מזהירן על השבתות והלואי ישמעו, והן אמת דלולי פרש"י הי' אפשר לומר כפשוטו דאף יו"ט בכלל לשון שבת וכמ"ש הפוסקים עיין בח"י ה"פ. וא"כ הירושלמי נראה דיסבור כמו רבה דפליגי בעו"ה והיינו אם דרשינן לא תוציאו משא וכו' בשבת אין ביו"ט לא ולפ"ז אמר כן דפלוגתתם דפליגי אם דרשינן לא תבערו אש בשבת אין ביו"ט לא תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה דלב"ש דס"ל יש עו"ה ליו"ט ולא דרשו לא תוציאו משא וכו' ביו"ט לא ה"ה נמי דלא דרשינן לא תבערו ביו"ט לא ואסור הבערה ביו"ט אבל ב"ה דס"ל אין עו"ה ליו"ט ודרשינן בשבת אין ביו"ט לא ה"ה כמי דדרשינן בלא תבערו כן ומותר הבערה ביו"ט אבל ר' יוחנן דאמר דלא תאסור ולא תשרי ואין ראי' מפלוגתתם דר"י לשטתו דס"ל בש"ס דילן דפליגי במתוך ולכך אמר שאין ראי' די"ל דאף דלכ"ע עו"ה ליו"ט ולא דרשינן בשבת אין ביו"ט לא היינו כפרש"י דירמי' הזהירן על השבתות והלואי ישמעו וא"כ תינח התם אבל בקרא של תורה דלא תבערו דל"ש זה לכ"ע דרשינן בשבת אין ביו"ט לא א"כ לכ"ע מותר, או י"ל להיפוך דלכ"ע אסור דלא דרשינן כלל בשבת אין ביו"ט לא דאף יו"ט נקרא שבת ולכ"ע אסור ולכך ליכא פלוגתא דתנאי רק דאמוראי כמו דפליגי החלה לכך לא תאסור ולא תשרי דלא הוכרע הלכתא כמאן מאמוראים וא"כ כיון שר' יוחנן דוחה דעת הירושלמי דרוצה לומר דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה גם אנן קיי"ל דל"פ כלל ב"ש וב"ה בעו"ה רק במתוך וא"כ אינו ענין לפלוגתא זו הביא התוס' בקיצור דברי ר"י ולהוכיח מני' אף דר"י ס"ל דאמרינן מתוך אומר התם לא תאסור ולא תשרי. והנה מ"ש התוס' דפליגי באם הבערה לחלק יצאתה אין זה סותר דברינו בפי' הירושלומי דהכונה כאן דלמ"ד ללאו יצאתה א"כ קשיא שפיר למה כתיב ביום השבת ולא יו"ט מוכח דביו"ט מותר אבל למ"ד לחלק יצאתה א"כ כיון דאין חילוק מלאכות ליו"ט לכך כתב שפיר ביום השבת למעט דבשבת יש חילוק מלאכות ולא ביו"ט אבל לעולם איסור הבערה יש ביו"ט ופליגי בשניהם כנ"ל. ומ"ש התוס' ומכאן יש ליזהר כו' אף דאנן קיי"ל דלחלק יצאתה הכונה כגון הבערה דהוי להאיר כמו נר של בטלה על זה כתבו התוס' דיש ליזהר לעשות הבערה שלא לצורך כגון נר של בטלה דה"א דזה מותר מכח מתוך קמ"ל דבכה"ג ל"ש מתוך דהרי ר"י ס"ל מתוך ואומר לא תאסור ולא תשרי ובע"כ דל"ה שוה לכל נפש כן נראה נכון כוונת התוס' בזה ודו"ק היטב מיהו עדיין יש לפקפק קצת בפי' זה שהרי התוס' לא הביאו משמו דר' יוחנן דאמר כן רק סתם לא תאסור ולא תשרי ואם כפי מ"ש השמיטו עיקר ראייתם דמירושלמי לבדו ליכא ראי' דהוא ס"ל דל"פ במתוך כלל א"כ הו"ל להביא העיקר דר"י הוא דאומר כן. אך נראה דא"ש דנהי דכתבו דלמ"ד הבערה לחלק יצאתה אסור הבערה ביו"ט היינו למ"ד אין חילוק מלאכות ליו"ט אז י"ל דלכך אמר ביום השבת למעט יו"ט דאין חילוק מלאכות ליו"ט אבל לדידן אפשר דקיי"ל כמ"ד דיש חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ שוב אף למ"ד לחלק מותר ביו"ט כמו דאמר בירושלמי למ"ד ללאו יצאתה א"כ הי' ראוי להיות מותר לדידן הבערה שלא לצורך כלל לכך כתבו דמ"מ אומר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לכך יש ליזהר שלא לעשות הבערה שלא לצורך. ובזה א"ש דברי התוס' כפשוטן בלי גמגום כלל. והן אמת דהרמב"ם פוסק בה' יו"ט דאין חילוק מלאכות ביו"ט אך מ"מ התוס' יתכן להיות דלא ס"ל הכי כיון דאדרבא רבה הוא דקאמר הכי במכות דף כ"א דאין חילוק מלאכות ליו"ט אבל עולא שם תחלה וכן ר"כ משמע דס"ל דיש חילוק מלאכות ליו"ט ואביי פריך לרבה וכן בפ"ג דפסחים דף מ"ז אמר שם ר"ח והא את הוא דאמר אין חילוק מלאכות ליו"ט משמע דר"ח לא ס"ל כן א"כ אפשר דהוי הלכתא דיש חילוק מלאכות ליו"ט ובפרט לפמ"ש דרבא כאן יסבור דאין הבערה ביו"ט ובע"כ מסתמא גם הוא ס"ל כהלכתא דלחלק יצאתה כמו דס"ל לדידן ובע"כ מה דמתיר הבערה הוא מכח דיש חילוק מלאכות ליו"ט א"כ הכא קיי"ל כן ויהי' מותר הבערה שלא לצורך כרבא לכך כתבו מיהו בירושלמי אמר לא תאסור ולא תשרי. ומהירושלמי גופא לפי פירושם יהי' מוכח דאין ברור דאין חילוק מלאכות ליו"ט דאם הוי זה דין ברור כיון דזה ברור לדינא דלחלק יצאתה מ"ט לא נאסר ממש הבערה ובע"כ אף דקיי"ל הבערה לחלק י"ל דמותר די"ל דיש חילוק מלאכות ליו"ט ולכך אמר לא תאסור ולא תשרי לכך הוי אפשר לומר כיון דרבא ס"ל כאן דהבערה מותר ביו"ט הכי הלכתא, וזה כוונתם שכתבו מיהו בירושלמי דגם זה נמשך לדבריהם הקודמין דלפי מה דרוצה הירושלמי לומר תחלה דפליגי בנחלק א"א לומר דרבא ס"ל כן דהרי אנן קיי"ל לחלק יצאתה לכך כתבו מיהו בירושלמי קאמר לא תאסור ולא תשרי ומה ספק הוי לו הרי פשיטא דקיי"ל לחלק בע"כ דאפשר למ"ד לחלק יש סברא להתיר והיינו כנ"ל מכח דיש חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ שוב אפשר לומר דרבא ס"ל ג"כ דמותר. מיהו לדינא אין לסמוך ע"ז דרבא עתיר רק מכאן יש לזהר שלא לעשות הבערה ביו"ט שלא לצורך כדאמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי א"כ לפי"ז אפשר רבא מסופק בדבר ול"ה מצי למימר מכח הבערה דהרי לא תאסור ואיך יכול לאסור מן הדין ולכך נקט מוליד ריחא דמדינא אסור אבל למעשה אין לעשות כן כיון דעכ"פ לא תשרי ג"כ. ואפשר שגם זה בכלל כוונתם שכתבו ומיהו בירושלמי קאמר לא תאסור וכו' כלומר א"כ אין ראי' דרבא מתיר ממש דאולי גם הוא ס"ל לא תאסור ולא תשרי ולכך מכאן יש ליזהר וכו' וא"ש דברי התוס' על נכון: