אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כב.

דף כא:

גמ' איתיבי' אביי וכו'. לכאורה קשה מה פריך הרי חזינן דלר"ה ס"ל אף בכ"ח אסרי ב"ש ולא ס"ל לב"ש טעם היתר שכ כ"ח א"כ אף לרבא נימא כן ונימא דהוי כך לב"ש בלי עירוב אף בכדי חייו אסור וע"י עירוב אך לא עירב על הטמנה אז בכדי חייו מותר וביותר מכ"ח אסור א"כ מתני' דנקט אין טומנין הוי ביותר מכ"ח לכך אסור אף אם עירב מכח דמוכחא מלתא דלשבת קעביד אך ע"י עירוב אז אמרי דמותר בכ"ח ח"ש אין טומנין אפילו בכ"ח אא"כ הטמין אז מותר בכ"ח וביותר מכ"ח אסור וכאן מיירי ביותר מכ"ח לכך אסרי אף בהניח ע"ת ומה קושיא. אך נראה דא"ש דאם הוי ס"ל לרבא דב"ש ס"ל אף בכ"ח שוב ל"ה צריך לחזור מדברי ר"ה לתרץ בתירוץ אחר ולמה בא לתרץ בע"א ובע"כ דלא ניחא לי' לומר דב"ש יהיו אוסרין אף בכדי חייו רק ס"ל דבכ"ח אף ב"ש מתירין א"כ מה דאסרי ב"ש בלא הטמין מבעי"ו הוי רק ביותר מכ"ח משמע אבל בעירוב מהני ושפיר קשה לרבא. אך זה קשה מה פריך נימא דבאמת אם הטמין מבעי"ו מודה רבא דמהני אף לב"ש דבזה ל"ש לומר דמוכחא מלתא דלשבתא עביד כיון דעשה הוכחה גם לזה וכבר עשה מעשה זו והטמין מבעי"ו רק דמיירי בלא הטמין מבעי"ו וס"ל לרבא דבהא לא פליג הת"ק אחנניה רק בפת ותבשיל דחנני' אליבא דב"ש ס"ל דאין אופין אא"כ עירב בפת ול"מ תבשיל לפת לב"ש ות"ק ס"ל דאף לב"ש דתבשיל אף לפת כמו לב"ה ופליג ת"ק וחנני' רק בפת אבל בחמין ל"פ ולכך נתן רבא טעם למה ס"ל לב"ש תבשיל מהני לפת ולהטמנה לא מהני היינו משום דהטמנה אסור טפי דמוכחא מלתא דלשבת עביד ומה קושיא. והי' כראה מוכח מזה כדעת ר"ת דס"ל דבעינן פת ותבשיל א"כ אף לב"ה ל"מ בלי פת ותבשיל וא"כ בע"כ הוי פלוגתת ת"ק וחנני' רק בהטמנה ופריך שפיר אביי דממ"נ אם עירב בהטמנה פשיטא דמהני ואם לא עירב בהטמנה אם אתיא כת"ק ג"כ מוכח דמהני לכ"ע דבהא פליגי ת"ק וחנני' אבל להר"י וסייעתו דס"ל לב"ה די בתבשיל לבד קשה נימא דהם פליגי בפת על תבשיל ובהטמנה לכ"ע ס"ל דל"מ לב"ש אם לא הטמין דהטמנה גריעא דמוכחא מלתא ואתיא כת"ק. וצ"ע כעת בזה ודו"ק היטב:

גמ' ואין זוקפין את המנורה מאי קעביד. קשה לי לכאורה נימא דמיירי כמי ביו"ט הסמוך לשבת כמו ברישא דנקט סתם אין טומנין את החמין ביו"ט והכונה ביו"ט הסמוך לשבת א"כ ה"כ נימא הכא דמיירי ביו"ט הסמוך לשבת וכיון דשרגא בטהרא מה מהני א"כ אין הדלקה זו צורך יו"ט רק צורך שבת ולכך אסור מכח הכנה כמו דאסור שאר דברים משום הכנה ועיין בק"א שהבאתי פלוגתת הפוסקים אם מהני ע"ת לענין ערובי תחומין ג"ח וא"כ ה"נ בהא פליגי ב"ש וב"ה בכאן דלב"ש ל"מ ע"ת לזקוף המנורה ולב"ה מהני ומה פריך מה קעביד. ונראה דהי' קשה לו מ"ש אין טומנין את החמין ביו"ט ואין זוקפין את המנורה ביו"ט ואין אופין וכו' ובזה לא קתני ביו"ט וממ"נ אם רצה לכלול הכל ביחד הו"ל לסיים ביו"ט על הכל ודי בחד לשון ביו"ט ואם רצה לומר בכ"א ליו"ט למה לא תכא אף גבי אין אופין ליו"ט א"ו מכח דתחלה מיירי ביו"ט שחל בע"ש ואח"כ מיירי ביו"ט סתמא לכך חזר וקתני ביו"ט לומר דלא מיירי ביו"ט אחד רק בענינים שונים אבל גבי אין אופין דמיירי ג"כ ביו"ט דעלמא כמו גבי אין זוקפין לכך חזר ותנא ביו"ט ולכך ממילא מוכח דמיירי בכל יו"ט. והנה לכאורה הוי קשה לי למה בדברי ב"ש אמר הש"ס לעיל דס"ל יש בנין בכלים ובדברי ב"ה אמר דס"ל אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. ונראה דבדברי ב"ש כיון דאם רק יש בנין בכלים אף אם אין סתירה בכלים א"ש מה דאסרי כיון דעכ"פ יש בנין בכלים לכך לא הוצרך לפרש רק טעם פלוגתתן דס"ל יש בנין בכלים אבל בב"ה נהי נמי דנימא אין בנין בכלים קשה אם יש סתירה בכלים דלמא יבא לסתור ונגזור החזרה אטו סתירה ולכך הוצרך לתרץ דכמו דס"ל אין בנין בכלים כן אין סתירה בכלים, והיינו דסותר בעינן ע"מ לבנות וכאן אם אין בנין בכלים הוי אין סתירה בכלים דלא משכחת לה סותר ע"מ לבנות לכך ל"ש לגזור בנין אטו סתירה. והנה לכאורה קשה לי מ"ט מתירין ב"ה כאן לגמרי ולעיל דף י"ב ע"ב אמרינן גבי ג' דברים התירו סופן משום תחלתן כו' חזרת תריסין מה"ד אין בנין בכלים אפילו דבתי כמי קמ"ל התירו סופן וכו' דחניות אין דבתי לא וערש"י דמדרבנן אסור לי' והתוס' כתבו שמא יתקע וא"כ הכא מ"ט יהי' מותר ולא נגזור מדרבנן מכח שמא יתקע או כפרש"י וצ"ל דגם במנורה התירו מכח שמחת יו"ט כמו דהתירו התם, אך א"כ הרי בשמחת יו"ט ב"ש לחומרא לפי מה דאמרינן מוחלפת השיטה לשיטת התוס' א"כ ל"ה צריך לומר דב"ש ס"ל יש בנין בכלים רק דחייש שמא יתקע או מטעם אחר מדרבנן. וצ"ע בזה.

גמ' מר הא קא מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח וכו' קשה לי הרי קיי"ל אף במלאכה דאורייתא בשנים שעשאוהו בזה יכול וזה יכול שפטור א"כ ה"נ אם במלאכה של תורה הוי בזה יכול וזה יכול פטור וליה רק שבות א"כ שוב אם הוי ע"י ככרי כיון דגוף המלאכה של המכחול הוי רק שבות כמ"ש הר"ן א"כ הרי עיקר הטעם דמותר ע"י נכרי מכח דהוי שבות דשבות ומותר א"כ ה"כ כיון דבעצמו אינו עושהו וזה יכיל וזה יכול אף בשל תורה הוי רק דרבנן א"כ בשל דרבנן הוי שבות דשבות ומותר במקום חולי ומה פריך הש"ס. ואפשר דהוי ס"ל להש"ס להס"ד דזה הוי בכלל זה א"י תה א"י דחייב לכך אם בשל תורה הוי מלאכה של תורה בדרבנן הוי רק חד שבות לכך פריך שפיר ומשני דהוי זה יכול וזה א"י לכך הוי מסייע שאין בו ממש והנה עדי דברי בזה אזכיר מ"ש הט"ז בא"ח סי' שכ"ח על דברי הא"ח שהביא הב"י והרב רע"א שם דמי שחושש בשנו מותר להוציאו, ע"י נכרי דהוי מסייע ואין בו ממש והקשה הט"ז הרי אמרינן דהניקף חייב מלקות מכח דמטה ראשו ומסייע קצת א"כ הרי מוכח דמסייע יש בו ממש ובע"כ דיש חילוק בין שאר מסייע למה שטרם התחלת המעשה צריך הוא לעשות להטות אליו א"כ בשן שצריך הוא לפתוח פיו תחלה ל"ה בכלל מסייע ע"ש, והנה ביו"ד כתב ג"כ כן רק ששם כ"כ בקיצור ולא ביאר טעמו של דבר והנקה"כ שם חולק עליו ייע"ש. והנה לכאורה הי' כראה ליישב קושיות הט"ז כך דמניקף אן ראי' כלל כיון דבאמת קיי"ל שלוחו של אדם כמותו א"כ מצד הסברא המצוה לאחד להקיפו הי' ראוי להיות מתחייב המשלח אף בלי מעשה כלל מכח שליחות, רק דבאמת קיי"ל אין שלד"ע אך לפ"ז הן אי נימא דילפינן מקרא מכח דמעילה וטביחה הוי שני כתובים הבאים כאחד א"כ י"ל דזה דוקא באם לא עשה המשלח מעשה קצת כלל רק דבורא בעלמא אבל היכי דגם המשלח מסייע קצת במעשה זו אז שפיר נחשב מעשה השליח כמותו ובזה ליכא ראי' ממעילה וטביחה דאין שלד"ע דהני קראי צריכי להיכי דלא עשה שום מעשה אבל אם עשה קצת מעשה שפיר נחשב שלוחו כמותו והוי כל המעשה שלו, ואף גם אם הוי הטעם מכח דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כבר בארתי במקום אחר הכונה בזה דהיינו דבשליחות בעינן ג"כ דבור כמו קנין בשאר ענינים שיהי' סומך דעתו בשעת מנוי השליחות שיהיה זה שלוחו ואז נעשה כמותו אבל היכי דבשעת מנוי השליחות לא סמך דעתו כגון שהוא דבר עברה ואף אם הוי שוגג חשש פן יחקור השליח אחר הדבר ויוודע לו לכך לא סמך דעתו ולא נעשה שלוחו וא"כ אף שאח"כ עושה השליח זה מ"מ לא נקנה לו לשליח ואף היכי דהמשלח עומד ורואה שהשליח עושה שליחותו מ"מ בשעת הדיבור לא כקנה לו ואח"כ בשעת מעשה שוב ליכא דבור שממנה אותו לשל ח ואף דבמחשבה מתכוין המשלח להיות שלוחו מ"מ במחשבה לבד לא נקנה לו להיות שלוחו, וזה כשאינו עושה מעשה כלל אבל היכי שעושה מעשה ומסייע קצת א"כ סיוע שלו הוי כנתינת רשות שמסכים לזה שיעשה השליח מה שעושה ובשעת מעשה שעושה ודאי סמכא דעתיה לכך הוי שלוחו כמותו ושוב נחשב מעשה השליח כמשלח ממש ולכך חייב עבור כל המעשה לא על הסיוע. אבל הכא גבי אמימר דמיירי ע"י נכרי כיון דאין שליחות לנכרי א"כ בלא"ה לא נחשב שלוחו כמותו ושבות הוי בלאו סיוע דאמירה לנכרי שבות א"כ שוב אין חילוק בין מסייע או לא רק אמרינן מסייע אין בו ממש. ובהכי הוי א"ש שיטת רש"י בפ"ק דב"מ דף ח' ד"ה ושותפין שגנבו ופי' שגנב לדעתו ולדעת חברו כדאמרינן בב"ק והתוס' הקשו עליו דהתם מיירי בטביחה ופרשו שגנבו שניהם ממש ייע"ש ולפמ"ש א"ש דהוכיח רש"י שטתו דבע"כ לא מיירי שגנבו שניהם דא"כ מנ"ל דהטעם מכח מגו דזכה לנפשו הלא אף במקיף וניקף חייב כה"ג כיון דגם המשלח עושה מעשה אמרינן יש שלד"ע ומנ"ל דהוי מכח מגו דזכה לנפשו ובע"כ דמיירי שהמשלח לא עשה מעשה רק השליח לבד ומוכח דהטעם מכח מגו דזכה לנפשו. ומה שהקשו התוס' עליו דהתם בטביחה מיירי נראה או דכוונת רש"י ל"ה כלל על דף ע"א רק על מה שאיתא שם דף ע"ט גבי נתנו לבכורות בנו ולפי' רש"י בלשון ב' שכתב שם שהוא עיקר וכן הסכימו התוס' שם מיירי שמשכו חברו, והן אמת שהתוס' הקשו שם דהרי אין שלד"ע ותרצו דבשונג יש שלד"ע אבל רש"י ס"ל דאף בשוגג אשלד"ע כשיטת הסוברים כן עיין בש"ך סי' שמ"ח ולכך בע"כ הטעם כיון דמשכו לקנות גם לעצמו שפיר אמרינן מגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' ונהי דלא התכוין ע"מ לגנוב מ"מ כיון דהתכוין ע"מ לקנות אמרינן מגו דזכה לנפשו ובפרט דבזה מודים לסברת התוס' דדוקא היכי דאם הוי מזיד ל"ה מהני שליחותו להיות כהמשלח בזה אף דהוא שוגג לא נחשב שלוחו אבל בנ"ד דאם הי' מזיד כה"ג הי' שליח שוב אף בשוגג הוי שליח לכך מכח מגו דזכה לנפשו זכה נמי לחברי' והוי שליח. או אף אם כוונת רש"י הוי מדף ע"א אתי שפיר ג"כ דסבירא לי' לרש"י כיון דילפינן טביחה ממכירה מה מכירה ע"י אחר ופרש"י מוכר ולוקח אף טביחה ע"י אחר א"כ בעינן דומיא דמכירה ולכך כמו במכירה מתכוין הלוקח לקנותו לעצמו כן ה"נ בטביחה יתכוין הטובח לזכות בטביחה זו גם לעצמו או דאם מתכוין בטביחה זו ליקח ממנו בשר ולהתיר לעצמו בשחיטה זו אמרינן ג"כ מגו דמהני טביחה זו לו מהני גם להתחייב הבעלים ע"י טביחה זו ומינה ילפינן דאם מתכוין השליח לגנוב גם לעצמו ג"כ מהני מה"ט גופו מכח מגו דזכה לנפשו וכו' ועכ"פ א"ש פרש"י דאם שניהם עושין מעשה א"צ לטעם מגו דזכה לנפשו והוצרך לפרש כה"ג. ובהכי מיושב מה שהקשו התוס' במס' שבת דף צ"ג דברי ר' אשי ורבא אהדדי ייע"ש ולפמש"ל י"ל דהתם כל המסייע אין בו ממש דמיירי הוי הכל בענין דאין עיקר העושה נחשב שליח להמסייע רק כגון שזה שהוא יכול עושהו ברצון עצמו שלא בשליחות או ע"י בהמה וכה"ג כנדון דאיירי התם בשבת וכן גבי כהן אטו הוי השמאל משלח להימין ול"ש בזה לשון שליחות לכך אף לדידהו אמרינן מסייע אין בו ממש אבל אם עושהו ע"י ככרי שצוה להנכרי לעשות הי' סובר כמו לענין שלד"ע דאף דאין שלד"ע במסייע נחשב שלוחו ה"ה באין שליחות לנכרי היינו אם אינו מסייע אבל במסייע יש שליחות לנכרי והוי כמעשיו ולכך מתרץ הוא דבנכרי אף דמסייע אין בו ממש ואין שליחות לנכרי אף דמסייע לו. ולפי תירוץ הט"ז דיש חילוק אם הוא מסייע בשעת מעשה או לפי תירוץ הנקה"כ דש"ה דכתיב לא תקיפו נראה ליישב לפי דעת תשובת מחנה אפרים שהביא השעה"מ בה' תרומות דבשכר יש שליחות לגוי ומיהו לדבר עברה י"ל לכ"ע דאין שלד"ע אף בשכר וכן מוכח ממה שהוכיחו הפוסקים דבתופס לבע"ח ל"מ אף בשכר והרי הטעם הסכימו המפ' דלכך ל"מ תופס לבע"ח מכח דאשלד"ע א"כ מוכח דאף בשכר ל"ה שלד"ע ולכך אתי שפיר דהם ס"ל מה דבניקף חייב הי נו דהיכי דמסייע יש שלד"ע ולכך הקשו כך דמה שמותר אמירה לנכרי מ"מ שוב נהי דיש שליחות לנכרי מ"מ אשלד"ע אף היכי דלא הוי בר חיובא רק אי בעי עביד לכך הוי רק שבות ומותר אף בשכר ולכך הקשה נהי דמותר אף בשכר מ"מ הא מר קא עמין ופתח וא"כ בזה שוב יש שלד"ע במסייע ואין שליחות לנכרי לא שייך כיון דהוי בשכר והם ידעו דאמימר בשכר היו מכחלין לו העין ולכך שאלו לו שפיר והשיב דמסייע אין בו ממש אף בשלד"ע ובניקף הטעם או כמ"ש הט"ז או כמ"ש הש"ך בנקה"כ וא"ש ודו"ק. אבל התם בשבת דלא מיירי בענין דשייך שליחות לכך ס"ל אף הם דמסייע אין בו ממש ודו"ק:

והנה אח"ז הגיע לידי שו"ת ח"צ וראיתי בו בסי' פ"ב שהקשה על הכ"מ בפי"ב מה' ע"ז שהרמב"ם כתב שם הלכה א' אבל איש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע למגלח וכתב הראב"ד שם דאע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו וכתב הכ"מ שם דיותר י"ל דל"ש לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם אמר לו להקיף פאת ראשו אין שלד"ע והח"צ תמה עליו דכמה לאוין יש דעובר אף שאין בו מעשה גם מ"ש דאשלד"ע אטו אנו רוצים לחייבו על מעשה המקיף אנן רוצים רק לחייבו בלאו שלו ייע"ש, ולפמש"ל א"ש כוונתו דודאי יש כמה לאוין שאין בו מעשה דעובר עליו אך זה כשליכא שום מעשה כלל והשב וא"ת נעשה על ידו ולכך נהי דאין בו מעשה ללקות עובר עליו וכגון משהה חמץ בביתו או מותיר הפסח וכדומה אז עכ"פ גוף הלאו נעשה על ידו לכך עובר עליו, ועוד בזה דחזינן דליכא מעשה ואעפ"כ חייבה התורה עליו בלאו חזינן דגילה קרא דאף בכה"ג עובר אבל הכא כיון דיש כאן מעשה והמעשה עושה המגלח לא הוא א"כ בזה דהמעשה נעשה ע"י אחר בזה שפיר ראוי לומר דהוי כמו בשבת בזה יכול וזה א"י דהוי מסייע ואין בו ממש א"כ ה"נ אם יש כאן מעשה השני נחשב כל המעשה לו ולא למאן דלא עביד מעשה. ועוד דבשלמא להס"ד דש"ס במכות דלא משכחת לה מעשה כלל בניקף שפיר אף לדידן דקיי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקה עליו מ"מ הוי איסור עכ"פ כיון דחזינן דגלי קרא דלא תקיפו דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע ולכך לא הקשה הש"ס רק למה לוקה אבל בלי מלקות הוי א"ש דעובר בלאו אף דליכא מעשה כיון דגלי קרא אבל לפי מה דמשני רב אשי במסייע ודברי הכל א"כ כיון דבזה נחשב מסייע לממש הן מטעם שכתב הט"ז בא"ח או לפמ"ש אני שוב כיון דיש כאן מעשה מנ"ל לומר לחדש דבלי מעשה כלל ג"כ יעבור עליו דלמא מיירי הקרא רק במסייע ועושה מעשה ג"כ אבל בלי מעשה כלל מנ"ל לחדש דיש כאן לאו כיון דלא מצינו כן בעלמא, וכעין זה איתא בכמה דוכתא דמוקמינן לקרא אמאי דמסתבר טפי וכן בפ"ק דפסחים ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ולא אמרינן דהוי גזה"כ דכאן מותר דלא מסתבר לאוקמא קרא במה דלא נמצא בעלמא א"כ ה"כ כיון דמשכחת לה מעשה שוב לא מסתבר רק לפרש קרא במה דמסתבר טפי כשיש כאן מעשה רק דהי' קשה לו הרי מסייע אין בו ממש א"כ גם במסייע לא נחשב מעשה ולמה נחשב זה מסתבר טפי לכך אמר כיון דלא עביד מעשה כלל נהי כמי דאף מסייע אין בו ממש בעלמא רק דנצטרך לומר דכאן גלי קרא וכמ"ש הנקה"כ וכמ"ש אח"כ מ"מ הוי מסתבר טפי דיש בו מעשה קצת משא"כ היכי דליכא מעשה כלל לכך מוקמינן אמה דמסתבר טפי, ובתירוץ השני ס"ל כמ"ש דלכך מסייע נחשב כאן מעשה דבזה יש שלד"ע והוי מעשיו כמעשה המקיף וז"ש ואפילו אם אמר לו להקיף לו נהי דמה שמסייע חייב כאן הוי בע"כ שנחשב לו מעשה ממש בשביל שליחות דמשלח כמותו דבשעה שמטה ראשו הוי כאלו מצוהו אז ונעשה אז שלוחו ולכך נחשב כמעשה א"כ אף בלי מעשה כלל נימא אם אמר לו להקיף לו נחשב כמותו ויש כאן מעשה לכך אמר זה אינו דבזה א"ש לד"ע לכך ל"ה כאן מעשה כלל אבל אם מסייע לו אז בשעת מעשה לא נחשב אשלד"ע לכך נחשב גם לו כמעשה לכך מוקמינן קרא אמאי דמסתבר טפי רק על מסייע וא"ש. ועפ"י הנ"ל א"ש דברי הנקה"כ שתירץ דהתם גלי קרא דלא תקיפו והקשה הח"צ דהרי מקרא לא מוכח דלוקה רק רב אשי מסברא אמר כן דלוקה א"כ מוכח דים סברא דמסייע יש בו ממש ולפענ"ד א"ס דודאי אף אם מסייע אין בו מעשה מ"מ טפי נחשב מעשה מאם אינו מסייע כלל דסוף סוף זה לא עביד עידי וזה עושה קצת מעשה א"כ בשלמא להס"ד דלא ידע הש"ס מהך דמסייע כלל והוי סבר דלא משכחת לה בניקף מעשה בע"כ דגלי קרא דאף דלא מצינו בעלמא לעבור בלאו שאין בו מעשה כהך דהשני עביד כולה מעשה כאן גלי קרא דעובר מיהו עדיין ליכא הוכחה לומר בי' דגלי קרא דהוי כמעשה ממש כיון דיש כמה לאוין שאין בו מעשה דאינו עובר עליו גלי קרא רק דגם לאו זה הוי בכלל לאו שאין בו מעשה ורק לעבור אבל לא ללקות ומנ"ל דאחשבי' בתרתי ודי לנו לומר חידוש אחד ולא תרתי אף ללקות ולכך פריך שפיר דהוי לאו שאין בו מעשה אבל לדידן לפי מה דמשני רב אשי דמשכחת לה במסייע א"כ אמרינן דכוונתו כך דאף דהוי מסייע אין בו ממש מ"מ כיון דחידוש הוא זה לחייב הניקף טפי מסתבר לפרש קרא רק באם מסייע דאז גלי קרא דאף דבעלמא מסייע אין בו ממש כאן נחשב כמעשה והוי רק חידוש אחד דאף דבעלמא ל"ה כמעשה כאן הוי כמעשה ובמעשה בכ"מ חייב ועדיף טפי מלומר דהכתוב מיירי בלי מעשה כלל אף ללאו בעלמא מסתבר טפי לפרש דמיירי במסייע ולומר דאחשבי' כמעשה כיון דעכ"פ יש כאן מעשה קצת מלומר דמיירי בלי מעשה כלל ולומר דעובר בלאו אף שהשני עביד כולה מעשה לכך מפרשינן דמיירי רק במסייע, ולפ"ז אם בלי מסייע אמרינן דפטור לגמרי ובע"כ מה דמחייב במסייע מכח דגלי קרא דמסייע הוי בזה כמעשה וכיון דאחשבי' כמעשה שוב ממילא לוקה ולזה נתכוין הש"ך לומר דכאן שאני דגלי קרא ואזיל בשיטת הרמב"ם והכ"מ דבלי מעשה כלל אינו לוקה כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב:

והנה לפמש"ל הטעם דמסייע חייב בניקף מכח דבזה יש של"ע אך לפ"ז הוי קשה דלפמ"ש רש"י במכות דף י"ט ע"ב דהמקיף א"ע חייב ב' משום מקיף ומשום ניקף א"כ הכא אם יש שלד"ע בזה ונחשב מעשה השליח למשלח א"כ ללקי הניקף שתים מכח מקיף ומכח ניקף. נהי דהא לא קשיא דלא ללקה השליח כלל די"ל דאף ביש שלד"ע לא מהני לפטור השליח רק לחייב המשלח לא לפטור השליח ייע"ש אך הא קשיא למה לא יתחייב הניקף ב'. אך באמת כד דייקינן א"ש דהנה באמת לשון הרמב"ם בפי"ב מה' ע"ז שכתב המגלח א"ע לוקה ולא כתב לוקה שתים משמע דלוקה רק אחת (באמת אין זה מבואר ברמב"ם כלל רק עיי"ש לקמן בסוף הדבור מ"ש ביאור כוונתי בכאן ואיך מוכח זה מהרמב"ם ייע"ש) וטעם הדבר נראה דהנה משמע מלשון הרמב"ם דבניקף בלי מעשה ליכא עברה כלל וכמו שהבין הראב"ד והכ"מ משמו ובאמת הדבר כראה מוכרח כן מדעת הרמב"ם דאם ס"ל דיש לאו בניקף אף בלי מעשה רק דאין לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה א"כ אם מקיף בעצמו דיש כאן מעשה למה לא ילקה שתים משום מקיף וניקף א"ו דס"ל בניקף בלי מעשה ליכא לאו כלל ורק ע"י מעשה חייב דע"י מעשה שלו נחשב גם הוא כמקיף וחייב מכח מקיף ובפרט לפמ"ש מכח דבזה יש שלד"ע וגלי קרא דבכה"ג יש שלד"ע וא"כ עיקר חיובו מכח מקיף וא"כ אם מקיף בעצמו איך אפשר לחייבו ב' על מקיף לבד הרי רק חד לאו עבר. ובאמת נראה דהרמב"ם הוציא זה דבלי מעשה ליכא לאו כלל מהש"ס דמכות שם דתנא תנא קמי' דר"ח אחד המקיף ואחד הניקף ופריך מאן דאכל תמרי בארבלי לקי ופרש"י דהרי ליכא מעשה וקשה למה הוצרך לומר בהך לישנא ולמה לא פריך בפשיטות והא לאו שאין בו מעשה הוא ואטו בחד דוכתא נזכר הך לשנא דלאו שאין בו מעשה ולמה לא פריך בפשיטות לאו שאין בו מעשה הוא אלא ודאי דכאן פריך יותר דהיתר ממש הוא דהניקף אינו עושה כלום והוי כאוכל תמרים מן הסל ולכך לא פריך לאו שאין בו מעשה הוא דמשמע אבל איסור יש בזה ובאמת גם איסור ליכא ולכך פריך דאכל תמרי כו' והוי היתר ממש וס"ל לר"ח דלא דרשינן כלל לא תקיפו לחייב גם את הניקף דכיון דלא ידע דמשכחת מעשה לא ניחא לפרש הקרא בדבר דלא מצינו כוותי' בעלמא וכמש"ל או דהוי ס"ל דרש דניקף חייב וגם הוא ידע דמשכחת לה קרא ע"י מסייע רק דלשון הברייתא לא הוי משמע לי' לפרש במסייע רק בסתם ניקף ולכך פריך דבכה"ג היתר ממש הוא וקרא בע"כ מיירי במסייע, ואינך מפרשי דמיירי במסייע וד"ה או דאתיא כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקה עליו דלדידי' דחייבין על שאין בו מעשה מוכח דמעשה ולא מעשה שוין הם לכך אף שאחד עושה מעשה והשני אינו עושה כלום רק המעשה כעשה בו הוי כשנים שעשאוהו דחייב בשאר איסורים ולכך לדידי' אין זה חידוש כלל להתחייב הניקף אבל לדידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מוכח דיש חלוק באיסור בין מעשה או לא ממילא מסתבר דבדבר שאין בו מעשה אחר הוי איסור בעלמא ובדבר דפתיך בי' מעשה אחר והאחר העושה זה כולו אז למי שאינו עושה מעשה אף איסור לית בי' כלל ולכך פריך מאן דאכל תמרי. ולפ"ז א"ש דגם מפרש"י אין ראי' דאף הוא מודה לדינא דלדידן ליכא איסור כלל בניקף רק במקיף וממילא אם מקיף הוא עצמו או שמסייע אינו לוקה רק אחת מכח לאו דמקיף רק דהוא פי' כן למאן דמתרץ במקיף עצמו וס"ל לרש"י כפי משמעות הפשוט דמאן דמתרץ כן לא ידע מהך סברא דמסייע כלל א"ב לדידי' כיון דלא משכחת לה בע"א רק במקיף עצמו דאם ע"י חברו אף איסור ליכא ואיך בלי קרא דאחד המקיף ואחד הניקף עובר הרי בזה מסתבר דליכא איסורא כלל ובודאי מוקמינן קרא אמאי דמסתבר טפי רק במקיף עצמו דיש מעשה וכיון דכתבה התורה לא תקיפו למקיף וניקף מוכח דבאה התורה לחייבו שתים בכה"ג אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי במסייע שוב מפרשינן קרא רק במסייע ואז גלי קרא דאף הניקף חייב מכח שלד"ע ומכח לאו דמקיף וא"כ היכי דהוא עצמו מקיף לוקה רק אחת מכח חד לאו דמקיף ולא יותר ומודה רש"י לדינא להרמב"ם, ולפרש"י לר"ח דפריך מי שאכל תמרי יסבור דלא דרשינן כלל מקיף וניקף לחייב שניהם או דדרשינן ומשכחת לה במסייע רק דלא משמע לי' דברייתא מיירי בהכי אבל למ"ד במקיף עצמו ולדידי' דמוקי לה לצדדין אף דלא משמע לישני' הכי א"כ לתרץ במסייע דסובל טפי ובע"כ לא ס"ל כלל הך סברא דמסייע א"כ לא משכחת גלוי קרא דאחד המקיף ואחד הניקף רק במקיף עצמו ומוכח לדידי' דחייב ב' משא"כ לדידי' ודו"ק היטב. ועוד נראה דלפי מה דס"ל לקצת פוסקים לשיטת הרמב"ם דכל לאו שאין בו מעשה אם משכחת לה ע"י מעשה לפעמים שוב חייב אף בלי מעשה א"כ קשה למה מתרץ הש"ס במסייע וד"ה הלא אם מהני מסייע לחשבו מעשה ומשכחת לה מעשה שוב אף בלי מעשה יעבור עליו ולמ"ל דוקא מסייע אלא מוכח דבלי מעשה ליכא לאו כלל, ולכך א"ש דע"כ לא אמרינן הך כללא רק אף אם לא הי' כאן מעשה הי' עכ"פ הלאו ממש רק דלא הי' לוקה עליו בזה מהכי אם משכחת לה רק ע"י מעשה שוב לוקה אף בלי מעשה אבל בנ"ד בלי מעשה הוי היתר ממש מן התורה ולא נחשב העברת הלאו כלל א"כ אטו מי שאין עובר הלאו ילקה אטו מי שעובר כן ה"נ בזה ולכך צריך דוקא במסייע ולפמש"ל בטעם מסייע יומתק יותר דבמסייע יש שלד"ע וחייב מכח מקיף מכח מעשה השליח אבל בלי מעשה דאין שלד"ע א"כ אין כאן לאו כלל ואיך שייך שילקה זה אטו זה באם יש מסייע יש שליחות ובאם אין מסייע ליכא שליחות ויש ראי' מזה לשיטת הרמב"ם והבן. כנלפענ"ד נכון ואולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר כי אין עסקי כעת בזה ואף אי נימא דבדבור בעלמא אף אם ממנהו שליח בשעת מעשה אשלד"ע וכן משמעות הש"ס וכל הפוסקים דבכל ענין אשלד"ע היינו חדא דדבור לא אלים כמעשה ולכך אם רק בדבור מצוהו לא נעשה שלוחו כמותו אבל אם מסייע לו במעשה יש שלד"ע כיון דמסייע לו גם הוא במעשה ועוד דבדבור לא משכחת לה שיהי' בשוה ממש עם המעשה יחד רק ממ"נ על מה שכבר נעשה ל"ש בזה שליחות אחר המעשה ועל מה שעתיד לעשות שוב שייך בי' על כל עשיה ועשי' דברי הרב ודברי התלמיד דדלמא יחזור בו לעשות יוסר אבל במסייע בגופו אז הוי חלות הענין יחד ומשכחת לו סיוע שלו ומעשה השליח יחד לכך כעשה שלוחו ממש ול"ש בזה אסלד"ע, וגם בלא"ה כתבנו היכי דהוא מסייע לה במעשה ממש ויש לו שייכות בגוף המעשה נהי דמסייע אין בו ממש היינו היכי דל"ש שליחות לחייבו בשביל הסיוע לבד לא הוי כמעשה לחייב עליו אבל לענין זה נחשב מסייע כמעשה היכי דשייך שליחות רק מכח אשלד"ע דנחשב מסייע כמעשה שלו והיכי דגם הוא שייך במעשה יש שליחות. מיהו לשיטת התוס' בפ"ק דב"מ גבי שותפין שגנבו ודאי הם לא ס"ל כלל זה דאל"כ מנ"ל להש"ס דהוי מכח מגו דזכי לנפשי' ולדידהו צ"ל כמ"ש הט"ז או הש"ך בנקה"כ. והנה מדברינו הי' יוצא חידוש דין דאם ניקף ע"י קטן ונכרי דאינו בר שליחות אף הניקף פטור אף במסייע קצת. ומ"ש התוס' בפ"ק דשבועות דבס"ס פ"ק דב"מ דלא אמר איש דאמר לקטן ולנכרי אקפי לי גדול משום דהגדול לא יניח א"ע אין ראי' דיש בזה איסור תורה דעכ"פ מדרבנן ודאי אסור אף בלי מסייע כלל דלא כתבנו לעיל בשם הרמב"ם רק דאינו לוקה אבל איסורא דרבנן איכא עכ"פ לכך לא יניח א"ע, וכ"כ בש"ע יו"ד סי' קפ"א דאיסורא איכא אפילו בלי מסייע וכוונתו כראה דהוי איסור דרבנן לא מן התורה אבל בלח"מ פי"ב מהל' ע"ז משמע דס"ל להרמב"ם דהוי מן התורה וכבר הוכחתי לעיל דז"א. והנה מש"ל דהרמב"ם כתב דהמגלח א"ע לוקה שוב עיינתי ברמב"ם וראיתי שלא כתב דין זה כלל רק לפום ריהטא הי' עולה לשון זה על דמיוני שמבואר כן ברמב"ם אבל מ"מ א"ש כל הוכחות הנ"ל כיון דדרכו תל הרמב"ם לבאר כמה מלקות לוקה כ"א שלוקה למה כתב שם דאם גילח הפיאות לוקה ב' על כל פיאה ולמה לא קמ"ל דאם גילח א"ע לוקה ארבעה על כל פיאה שתים או הו"ל לאשמעינן דעל פיאה אחת לוקה ב' משום מקיף ומשום ניקף וכן על הראש, ולומר שאין דרכו לכתוב מה שאינו מבואר בש"ס ז"א דכאן זה מבואר בש"ס דמשני במקיף א"ע וד"ה א"כ הו"ל להעתיק שני התרוצים כמו דהעתיק הדין של רב אשי במסייע וד"ה הו"ל להעתיק במקיף א"ע דחייב ב' ולמה לא העתיק תירוץ זה אלא ודאי כמ"ש דס"ל להרמב"ם דבהקיף א"ע אין לוקה שתים משום מקיף וניקף דחד לאו הוא דאיכא וכמש"ל ולא קיי"ל כהך תרוצא במקיף א"ע דמקיף א"ע חייב ב'] או דהרמב"ם מפרש דאף להך תרוצא אין כוונתו לחייבו ב' רק כוונת התנא דמקיף כקרא אם מקיף לאחרים וניקף נקרא המקיף א"ע נקרא בכלל ניקף וקמ"ל דמקיף א"ע חייב דה"א דהוי אין דרכו בכך ובמה שאין דרך הקפה פטור קמ"ל דחייב אבל רק אחת, וז"ש אחד המקיף את חברו ואחד הניקף דמקיף א"ע והוא עצמו הניקף חייב רק אחת. כן כראה שיטת הרמב"ם כנ"ל ודו"ק היטב. ושוב הגיע לידי ספר משנת חכמים להגאון מזאמשטץ וראיתי בו בדף קל"ט שמפלפל בדין זה אם מחייב שתים והביא בשם הפר"ח בלקוטים שפשיטא לי' שחייב ב' והוא דוחה דבריו ייע"ש ואין פנאי לעמוד על כל דבריו אך לפמ"ש בעזה"י נתיישב שם מה שהרגיש הוא בזה:

רש"י ד"ה זקף לשרגא כו'. הנה הפ"י הקשה בחדושיו דנימא דברייתא אתיא כר"י דדבר שאין מתכוין אסור והוא ס"ל דבר שאין מתכוין מותר והרי הוא לא כיון לכבות ייע"ש שהניח בצ"ע, ודבריו תמוהין מאוד במחכת"ה שהוא סבר שמ"ש רש"י ותכבה קאי אדלעיל שהוא עשה כדי שלא תכבה ובאמת אין הדבר כן כי כוונתו להיפוך דהוא עשה שיתרחק השען ועי"כ יכבה. וכן מפורש בייש"ש [וברא"ש] כן הכונה וא"כ הרי הוא מתכוין לכבות וא"כ הוי דבר המתכוין ממש, ובאמת הי' נראה לפרש מ"ש לאו אדעתי' באמת הכונה כן דהוא הי' סבור שהתכוין לכבות ולכך שאל לו והשיב לאו אדעתי' שהוא לא התכוין לכבות והוי דבר שאין מתכוין ולכך רש"י פי' בע"א. והכונה נראה דזה תליא באם נימא כפי שיטה התוס' דמקרב כבוי לא הוי מלאכה רק לכך חייב מכה דמכבה תיכף הוי א"ש קושיות הפ"י דהוי דבר שאון מתכוין דעל שיכבה תיכף להיות מכהה אורו ע"ז לא התכוין רק כוונתו הי' על גרם כבוי שיכבה אח"כ וא"כ הוי מתכוין על גרם כבוי לא על כבוי ממש והוי דבר שאין מתכוין אבל לשיטת הרא"ש וסייעתו דגרם כבוי אסור ג"כ והוי מלאכה ממש א"כ שפיר הוי דבר (שאין) מתכוין ולכך רש"י יסבור כהרא"ש דהוי מלאכה ממש והוי דבר המתכוין לכך הוצרך רש"י לפרש לאו אדעתי' שבלי רשותו עשה אבל לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דגרם כבוי שרי שפיר אפשר לתרץ כמ"ש הפ"י מכח דבר שאין מתכוין וכן הכונה דלאו אדעתי' שעשה זו בלי כוונת כבוי תיכף דזה תירץ לו באמת דלא הי' אדעתי' שיכבה תיכף לכהות אורו והוי דבר שאינו מתכוין וק"ל:

תוס' דיה אין מכבין את הבקעת כו' מכאן יש למחות כו'. קשה למה הוכיחו מכאן ולא מלעיל ממה שהקשה מהמסתפק ממנו חייב משום מכבה מוכח דיש מכבה ביו"ט. ואפשר דמהתם ליכא ראי' דכסוי זה שמכסין האש הוי לצורך יו"ט להיות להם אש אח"כ והוי כצורך יו"ט אבל לעיל גבי זקף לשרגא דלא הוי צורך אוכל נפש לכך אסור לכך מוכיחי מכאן דהוי צורך אוכל נפש ומ"מ אסיר לי' א"כ ה"ה בכסוי אש דאסור וז"פ:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה