אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף כא.

דף כ:

גמ' מה בין זה לנו"נ. לכאורה קשה לי לפי מה דס"ד השתא דלא ידע מחילוק של משלחן גבוה זכה לפרוך מכל שחיטת בהמה איך מותר ביו"ט אטו הכל ראוי לו הלא יש בה חלב דאינו ראוי לישראל רק לנכרי וא"כ מה חילוק בין זה לבין שלמים דג"כ עיקרו נאכל רק אימורין לבד הוי לגבוה ומה חילוק יש בין זה. ונראה לפמש"ל בחדושי בסוגיא דמתוך דמה דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היינו רק אם הוי שלא לצורך אז מותר אבל אם הוי לצורך רק לצורך איסור גרע טפי ול"ש מתוך א"כ ה"כ בשלמא בבהמה שלגמרי שלו אינו שוחטה בעבור החלב כלל וא"כ לענין החלב הוי שלא לצורך ומותר מכח מתוך ואף לב"ש דל"ל מתוך היינו באם עושה מלאכה זו רק שלא לצורך לבד לומר בי' מתוך שהותרה במקום אחר לצורך הותר כאן אף שלא לצורך זה לא אמרינן אבל אם במלאכה זו עצמה יש בו צורך ושלא לצורך בזה לכ"ע אמרינן מתוך כיון שיש בו צורך הותר אף דיש בו שלא לצורך אבל בחציה של ככרי או בכו"כ כיון דצריך הוא גם להנכרי או לגבוה א"כ הכל הוי לצורך רק דהוי לצורך איסור דלכם ולא לגבוה ולא לנכרים לכך בזה ל"ש מתוך לכך הוי דאף אם יש בו צורך היתר ג"כ כיון דיש כאן גם צורך איסור אסור לשחוט וא"ש וק"ל. והנה עיין בצל"ח מה שהקשה דלפי מה דלא ידע הך סברא דמשלחן גבוה זכה א"כ תקשה לי' הרי בבהמה שהכל של ישראל ודאי מותר לשוחטה ביו"ט ולמה בשתי לחם אין דוחה יו"ט ייע"ש, ולפמש"ל בישוב פרש"י דכתב דהוי חצין לו וחצין לגבוה דמה שעיקרו לשם גבוה נחשב כחציו של גבוה דאף שבאמת הוא הכל להדיוט מ"מ כיון שעיקר כוונתו והבאתו הוי לגבוה הוי גבוה שוה להדיוט עכ"פ ונחשב חציו לגבוה א"כ א"ש דלפי סברתו ל"ה קשה בשלמא בהמה שלו א"כ עיקר כוונתו עבור עצמו להיות לו אוכל נפש לכך הוי כולו לכם אבל בשתי לחם עיקר הבאתן הוי לגבוה ואכילתן להדיוט והוי כשותפין לכך אסור אבל למה דמתיר אף בחציו של נכרי פריך שפיר מה בין זה לנו"נ ולכך משכי דמשלחן גבוה קזכה א"כ הוי כולו לגבוה וא"ש:

גמ' הואיל ואפשר לפייסן בנבלה ומי אית לי' לר"ח הואיל והא אתמר האופה מיו"ט לחול ר"ח אומר כו'. קשה לי טובא מה קושיא לפי מה דאמרינן פ"ג דפסחים דלמא לא אמר ר"א הואיל אלא הכא דבעידנא דקעיילא לתנורא איכא למימר אכל חדא וחדא הא לאו חלה הוא ועיין פרש"י שם דמוכח מדבריו דכיון דיש היתר בלא"ה בלא הואיל אז שוב מהכי הואיל להתיר ייע"ש וא"כ ה"נ מה קושיא נימא דהכונה כך דבכלבים כיון דיש לומר שני צדדים אחד אכל חדא וחדא בעידנא דעיילא לתנורא הא לאו לכלבים הוא ויש כאן היתר בלא הואיל דכל חדא וחדא חזיא לדידי' שוב מותר בצירוף טעם דהואיל ואפשר לפייסן בנבלה והיינו ממש כדין חלה התם אבל מיו"ט לחול דליכא היתרא רק הואיל ואלו מקלעי לי' אורחים אבל שום היתר אחר ליכא ובפרט לפי מה שפי' רש"י דמיירי לאחר שסעד היום דאינו ראוי לו עדיין כלל וליכא רק חד הואיל לכך לא ס"ל לר"ח הואיל בזה. וצ"ע כעת:

שם ומי אית לי' לר"ח הואיל וכו'. קשה מה פריך דלמא ע"כ לא ס"ל הואיל רק היכי דהאיסור לפנינו מבורר ממש אז כיון דהאיסור הוי כעת ממש להתיר מכח הואיל זה לא ס"ל לר"ח אבל היכי דכמות שהוא לפנינו ממש ליכא איסור כגון בנ"ד בעיסה חציו של ישראל דכמות שהוא לפנינו כל קורט וקורט שבו יש בו חלק לישראל וא"כ של ישראל נאפה רק דהאיסור הוי מכת הואיל ויכול למפלגינהו בלישה הוי כעושה לצורך נכרי א"כ הוי האיסור רק מכח הואיל שפיר אמרינן דהרי יש לפנינו הואיל להתיר, וממ"נ אם לא נלך בתר הואיל מותר הוא דעדיין כל קורט שבו יש בו חלק לישראל ואם כלך בתר הואיל יש בו הואיל להתיר. ואף דיש לחלק לפי מה שבארתי כוונת הש"ס מה דמשני כשיש לו נבלה דהכונה דע"כ לא ס"ל לר"ח הואיל רק בדבר שאין ההואיל בידו אבל אם הוי בידו אמרינן הואיל א"כ לפ"ז אכתי פריך שפיר דהאיסור הוי מכח הואיל שבידו למפליגינהו וההיתר ל"ה בידו ע"מ קשה עה פריך הרי חזינן דרבה לא ס"ל כלל סברת ר"ח רק ס"ל אמרינן הואיל אף דאינו בידו ואף אם האיסור מבורר א"כ דלמא אף ר"ח לא פליג בהואיל שאינו בידו רק אם האיסור ממש בלא הואיל כלל אבל אם הוי ע"י הואיל אף דהוי בידו מ"מ כיון דהוי רק מכח הואיל אמרינן הואיל וצ"ע בזה:

גמ' אלא כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה. קשה לי אכתי למה דמסיק הש"ס בפסחים דמחוורתא ר"ח כר' יהושיע קשה הרי התם הדבר בידו ליטול כ"א וא' וממ"נ אם ס"ל לר"ח החילוק דאמרינן שם דע"כ לא אמר ר"י אלא דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין א"כ מנ"ל כלל היכי דכולה חזי לאורחין דלא אמרינן הואיל דלמא אף ר"י מודה בזה והוי דלא כמאן ואם בע"כ לא ס"ל חילוק זה בין איכא חדא דלא חזיא רק כיון דבכל חדא בפ"ע שייך הואיל מוכח דר"י לא ס"ל הואיל א"כ קשה הרי שם הוי בידו לאכול כל אחת ואחת והוי בידו כמו הכא דבידו לפייסן בנבלה ומ"מ לא ס"ל הואיל וכאן ס ל הואיל. וא"ל דאף דלא ס"ל התם הואיל הכא דהפת נאפה יפה ג"כ בצירוף תרוייהו מותר א"כ אין התחלה לקושייתו של הש"ס נימא בלא"ה כן. ונראה דודאי ס"ל לר"ח סברא זו דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין רק דס"ל דשקולים הם אם הוי בידו ההואיל רק לא לגמרי דחד אין ראוי לו ובין לא הוי בידו אך אם יזדמן יהי' הכל ראוי שקולין הם ואם בזה לא אמרינן הואיל ה"ה בזה. ובפרט לפי מה שבארתי דטעם דמ"ד דלא אמרינן הואיל הוי מכח דלכם בעינן כולו לכם וזה הוי רק מקצת לכם א"כ ווה לי אם בידו ההואיל רק כולו א"א ל"ה כולו לכם או דההואיל ראוי בכולו רק כיון דאין בידו ההואיל הוי ג"כ לא כולו לכם רק מקצת אבל היכי דהוי בדו ההואיל וראוי לו כולו וקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ ראוי לו הכל והוי כולו לכם וזה מותר לכ"ע. כנלפענ"ד נכון ודו"ק:

וראיתי בייש"ש פ"ב סי' כ"א שהקשה על ה"ה דאפי' לרבה בעינן הטעם דיש לו נבלה דבלא"ה נהי דס"ל הואיל מ"מ איסורא מיהו איכא והביא כן בשם הר"ן וצ"ע דא"כ למה הקשה הש"ס דוקא לר"ח דל"ל הואיל אף לרבה נהי דס"ל הואיל קשה כיון דאיסורא איכא והו"ל להקשות לכ"ע. גם מה שהקשה היש"ש דמה מהני שיש לו נבלה ס"ס הכלבים אוכלין הפת ובאמת לק"מ וכבר נתיישב זה בדברינו דהיכי דההואיל בידו נחשב לכם ממש והוי כאלו אכלו באמת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. גם מה שתירץ הייש"ש דהכונה הוי מכח דהפת נאפה יפה קשה אם הך הואיל לבד לא מהני להתיר רק מכח צירוף הטעם דהפת נאפה יפה א"כ בקיצור הו"ל להש"ס לתרץ דאף דלא ס"ל לר"ח הואיל מ"מ הכא דיש שבח בפת דהפת נאפה יפה לכך מהני הואיל ומי דחקו לפרש בשיש לו נבלה לכך לדעתי דברי היישי" צ"ע כעת. ובעיקר הדבר דקשה דהרי לרבה אסור מדרבנן ולמה לא הקשה הש"ס לכ"ע נראה דא"ש דשאני בני החיל כיון דמוכרחין הם מכח גזרת המלך ולכך מן התורה ודאי דמותר לכתחלה רק דרבנן אסרו ולכך במקום אונס התירו ולכך זה הוי טעמא דר"ה דמתיר לבכי באגא ופרש"י דס"ל אף באפשר למפלגה בלישה שריא ובמה פליג על ר"ח אך א"ש דר"ה ס"ל דאמרינן הואיל מן התורה מותר כיון דאיכא הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' רק דמדרבנן אסור ובמקום אונס לא גזרו ולכך ה"כ לא פריך הש"ס לרבה מעיסת הכלבים די"ל ג"כ בשלמא לנכרים דאין לו צורך כלל או לחול דאפשר לעשות למהר וכדומה אסרו רבנן אבל לכלבים דהוי הכרח לו היום ולתקן עירוב בעבור תקנה אין כדאי לעשות תקנה עבור הכלבים וכיון דהוי צורך ליה לא גזרו רבנן ולכך לא פריך הש"ס רק לר"ח דל"ל הואיל מן התורה ולוקה ולכך פריך שפיר מעיסת הכלבים ולכך לדינא לא פליג ר"ה על ר"ח בעיסה חצי' של ככרי דגם ר"ה ס"ל דאסור אך לר"ה דאית לי' הואיל אין בו איסור רק מדרבנן דמן התורה אמרינן הואיל וכל חדא חזיא לי' רק מדרבנן אסור ממילא במקום אונס לא גזרו ולר"ח הוי מן התורה אסור ולוקה. ובהכי הוי א"ש מה שהקשו הכל במה דפריך הש"ס לקמן והא חזי לכלבים והקשה המרש"א ופ"י דמי לא ידע הברייתא דעיסת הכלבים דאסור ולפמ"ש י"ל כך דהוי סד"א דמן התורה ודאי מותר אף לכלבים מותר רק לנכרי אסור רק דמ"מ רבנן אסרו לכלבים דגזרו כלבים אטו נכרים דלהעולם אינו מובן החילוק בין כלבים לעכו"ם ודומה להו טפי היתר עכו"ם מכלבים לכך יבאו אף לבשל לעכו"ם לכך אסרו אף לכלבים והוי רק איסורא דרבנן, אבל לר"ח פריך שפיר דא"ל דהוי מדרבנן אכתי קשה אם בחציו של נכרי אסור מן התורה א"כ אף בהרועים אוכלין ממנו ג"כ נגזור כלבים אטו עכו"ם כמו בכולה לכלבים ובע"כ דחציו של ככרי מותר לכך אף בכלבים לא גזרו באם ראוי לרועים, וא"ל דבאמת מן התורה מותר בחציו של ככרי רק דרבנן אסרוהו ושוב לא גזרו כלבים אטו עכו"ם דהוי גזרה לגזרה ז"א דבאמת המקשן דפריך לר"ח כבר ידע הפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי דחד דריש לכם ולא לנכרים וחד דריש ולא לכלבים ולכך פריך ממ"נ אם דרשינן לכם ולא לכלבים איך מתיר בחציו של כלבים דא"ל מכח הואיל הרי ר"ח לא ס"ל הואיל ואם דרשינן לכם ולא לנכרים א"כ עכ"פ לנכרים אסור בחציו של ככרי מן התורה דהואיל לא מהני לר"ח וא"כ אם בכולה לכלבים גזרינן אטו נכרים אף בחציו נגזור כן ופריך ממ"נ לר"ח דל"ל הואיל. וטפי מסתבר לומר כמש"ל דלכך לא מוקי לה כמ"ד דאמרינן הואיל דניחא לי' לאוקמא ככ"ע, א"כ ה"כ בזה דהמקשן הזה כבר ידע הפלוגתא דחד אוסר לכלבים מן התורה לכך לא ניחא לי' לאוקמא כתנאי כמאן דלא דריש לכם ולא לכלבים רק מוקי לה אף כמ"ד דאסור מן התורה לכלבים אך אח"כ המקשן דפריך והא חזי לכלבים למה דלא ידע מהך כתנאי רק הוי ס"ל לכ"ע מותר לכלבים הוי ס"ל דמה דאסור במשנה לכלבים לבד הוי מכח גזרה אטו נכרי ובאם חציו לרועים אז אף בחציו של נכרי אסור רק מדרבנן דמדאורייתא מותר מכח הואיל וכל חדא חזיא לי' רק מדרבנן אסור לכך לא גזרינן כלבים אטו נכרים ולכך פריך שפיר לר"ה דס"ל אם הוא מכח אונס לא גזרו רבנן ומותר אף מדרבנן א"כ למה קאמר שהתורה אמרה לכם ולא לנכרים הרי חזי לכלבים וא"ל כיון דלא חזיא לישראל רק לכלבים אסור מדרבנן אטו נכרים דא"כ שם אין לך אונס גדול מזה ובמקום אונס אמרת דלא גזרינן אבל לולי דברי ר"ה הוי אתי שפיר דבמקום אונס אסרו רבנן וכוונתו כך כיון דהתורה אמרה לכם ולא לנכרים, א"כ אף היותר השייך לישראל או לכלבים אסור מדרבנן ופריך רק לר"ה דמתיר מכח אונס וא"ש. ולפ"ז מה דאמר ופליגא אדריב"ל אף דהתם ל"ש אונס הכונה כן דריב"ל דאמר שמא ירבה בשבילו מוכח דאם באמת מרבה יש כאן איסור דאורייתא דאל"ה הרי הו"ל גזרה לגזרה ובע"כ שאם באמת מרבה אסור מן התורה ולר"ה בע"כ אף באם באמת מרבה הוי רק דרבנן ולכך מתיר במקום אונס דאם מן התורה מה לי אונס או לא ובע"כ הוי רק מדרבנן ומריב"ל מוכח שיש איסור תורה אם מרבה וא"ש ודו"ק. והנה המרש"א והפ"י הקשו על התוס' דפירשו דלא הי' אפשר למפלג קודם האפייה דשלהם הי' מה קאמר דפליג אריב"ל. והנה הפ"י רוצה ליישב דר"ה דמתיר אף דהוי רק הערמה בע"כ דס"ל דעיקר איסור זה הוי רק דרבנן ולכך מותר הערמה ודבריו תמוהין מאוד דאיך אפשר לומר דהוי כולו לנכרים דרבנן הלא מקרא מפורש לכם ולא לנכרים ולכ"ע דרשינן לכם ולא לנכרים ואיך הוי רק דרבנן אם מה דיתנו לתינוק הוי רק הערמה ודבריו צ"ע. ומה שנראה לי ליישב קושיות הפ"י הוא עפ"י דברי הטור בסי' תק"ג שכתב דלכך ממלאה אשה קדרה של בשר מכח דיש שבח ברבוי בשר דהתבשיל משביח והנה הב"י הבין שם דאף לת"ק הוי הטעם כן מכח דמשביח והט"ז השיג עליו דהטור אומר רק לדידן דקיי"ל דלא כת"ק אלא כרשב"א ייע"ש, והנה לכאורה הי' נראה מוכח מכאן כהט"ז לא כהב"י דקשה על ריב"ל דאמר אין מזמנין את הנכרי ביו"ט גזרה שמא ירבה בשבילו והנה הך לשון שמא ירבה בשבילו אין מורה הכונה כמ"ש הר"ן דיבשל בקדרה בפ"ע דא"כ הו"ל לומר פן יבשל בשבילו לא לשון שמא ירבה אלא ודאי משמע דלבשל בפ"ע בקדרה רק לנכרי בזה ודאי לא יטעה דזה ידוע דהתורה אמרה לכם ולא לנכרים רק דהחשש הוי פן באותה קדרה שמבשל לעצמו ירבה בשבילו ובזה מורה לנפשו היתר כיון דקדרה זו מבשל לעצמו ג"כ בזה יורה לעצמו היתר ובפרט דאם הוא בטרחא אחת בשעת מעשה הי' מותר לבשל אף אם א"צ רק לחתיכה אחת א"כ יסבור שיכול להוסיף אח"כ ג"כ וירבה בשבילו אחר שכבר עומדת הקדרה על האש ובאמת להוסיף אח"כ באותה קדרה בשביל הנכרי אסור כן מורה הלשון פן ירבה בשבילו, אך א"כ קשה מה חשש שירבה אח"כ הלא זה מותר כיון דהתבשיל משביח ע"י רבוי הבשר א"כ הוי צורך ישראל ומה חשש הוא זה אף שירבה בשבילו וצ"ל ג"כ כמ"ש התוס' לענין פת דלא מהני מה שהתבשיל משביח רק מכח הואיל וכאן ל"ש הואיל וצ"ל הטעם אף דהכל שלו מ"מ אם כבר זימן את הנכרי שוב א"א לו מסתמא להתגרות בו שיאכל הכל ולא יתן לו אח"כ או אם יזדמנו לו אורחים ליתן להם חלק הנכרי כיון שכבר זימנו והרבה בשבילו מסתמא צריך הוא להנכרי שהוא אוהבו ולא יחזור בו והוי כאלו כבר הקנה לנכרי חלקו והוי כאן כמו חציו של ישראל וחציו של נכרי דכתבו התוס' דל"ש הואיל. ובפרט לפמש"ל דלכך מותר בבשר חיל דהוי כמו מכירי כהונה דעשו שאינו זוכה כזוכה א"כ אם לקולא הוי כן מכ"ש לחומרא דהוי כן ולכך ל"ש בזה הואיל כמ"ש התוס' בחציו של נכרי ממש. ולפ"ז מוכח כדברי הט"ז דזה לא מהני רק לרשב"א ודומה לפת ולכך לא מהני רק ע"י הואיל כמו בפת אבל אי נימא דבשבח בשר מהני אף לת"ק א"כ מוכח דזה עדיף ומסתבר שיועיל אף בלי הואיל ולמה חושש ריב"ל שמא ירבה בשבילו ובפרט אי נימא דטעמא דת"ק כמש"ל דלא ס"ל הואיל א"כ אם מתיר בבשר מכח שבח מוכח דזה מהני בלי הואיל ולמה אוסר ריב"ל. ודוחק לומר דדוקא לבשר מהני התוספת ובשאר מאכלים ל"מ דהחוש מכחיש זה דממ"נ באותו מאכל ורובן הוי כן דהתוספת אינו מזיק להם בזה אדרבא ע"י התוספת משביח יותר ואותן שהתוספת מזיק להם כגון חומץ וכדומה זה מעצמו לא ירבה ואף אם יש מיעוטא דאינו לא מזיק ולא משביח לא הו"ל לגזור אטו מלתא דלא שכיחא לחוש שיבשל דוקא ממין זה ושמא ירבה ובפרט אם הוא חשוב הנכרי שירבה בשבילו מסתמא מכבדו בדברים חשובין דהתוספת משביח בהם לכך הי' נראה מוכח כדברי הט"ז. מיהו נראה דצדקו דברי הב"י בזה דאף להת"ק שייך זה הטעם וכמ"ש בק"א סי' תק"נ דאל"כ למה פליגי רק בפת לפלוגי בבשר גופא אם מותר להוסיף אח"כ א"ו דאף לת"ק מותר להוסיף ובפרט דאל"כ בשר דנקטו הת"ק הוא למותר דהרי הוי כ"ש ממים. אך כראה דמ"מ אין דברי הטור סותרים פרש"י ושניהם אמת והוא דודאי שבח בשר עדיף משבח רבוי הפת ולכך לת"ק דס"ל דשבח רבוי הפת אינו מועיל להתיר אף בצירוף הואיל מ"מ מודה ברבוי בשר דמהני בצירוף הטעם דהואיל וכמ"ש התוס' לרשב"א בפת הוי כן לת"ק ברבוי בשר בשני טרחות מותר מכח שבח הבשר אך היינו במקום דשייך הואיל אבל במקום דל"ש הואיל לא מהני ולכך הטור מיירי במקום דשייך הואיל זה מהני אף לת"ק מכח שבח הבשר ורש"י קמ"ל דאף במקום דלא שייך הואיל כגון בחציו של ככרי מ"מ מהני בחד טרחא דחד טרחא הוא כמו מים דל"ש שבח ומותר ומ"מ נקט התנא גם בשר דבאמת בבשר יש היתר אחר אף בשני טרחות מכח הואיל ולכך פליגי רק בפת. ולפ"ז כראה דלדידן דקי"ל כרשב"א מעלינן לי' חד דרגא כמו דלת"ק שבח רבוי הפת לא מהני אף בלי הואיל ומ"מ שבח רבוי הבשר עדיף טפי ומהני ע"י הואיל כן ה"נ לרשב"א דס"ל שבח הפת מהני ע"י הואיל ס"ל דבשבח הבשר מהני אף בלא הואיל, ומה דל"פ לענין בשר היכי דל"ש הואיל די"ל דזה הוי מלתא דלא שכיחא להיות חציו של נכרי וחציו של ישראל וטפי פליגי בשל ישראל לבד במלתא דשכיח ורגיל ואם הי' פליג בזה הי' צריך להאריך הרבה ולפרש באיזה אופן פליגי ומ"מ לא לחנם נקט בשר בפלוגתא זו משום דמפלוגתתם הוי נ"מ לבשר במקום דל"ש הואיל ומכ"ש אי נימא כדעת ריב"ל שאכתוב לקמן בחציו לנכרים לא מהני שום מעלת צורך ישראל פשיטא דא"ש דאין נ"מ מפלוגתתם דממ"נ היכא דשייך הואיל אף לת"ק מותר הבשר והיכי דל"ש הואיל זה לא משכחת רק בחציו של נכרי זה אסור אף לרשב"א אף דמהני לדידי' שבח בלא הואיל מ"מ בשל ככרי חציו ל"מ זה. והנה לפמ"ש דלרשב"א מהני שבח הבשר אף בלא הואיל היה נשאר קושייתינו למה חייש ריב"ל פן ירבה בשבילו אף אם ירבה הרי התבשיל ישביח אך כראה דריב"ל ס"ל דבחציו של ככרי ל"מ מה שנ מח טובת ישראל דמ"מ התורה אמרה לכם ולא לנכרים ואסור אף אם יהי' בו טובה לישראל והרי חזינן דר' אוויא סבא הקשה לר"ה דמתיר בהמה חציה של ככרים הקשה מה בין זה לנו"נ משמע דלדידיה אם בהמה חצי' של ככרי אסור א"ש בכו"כ דאסור והרי הוא לא ידע הטעם דמשלחן גבוה זכה וא"כ למה יאסור הרי נצמח מזה טובת הדיוט ג"כ וא"ל דרבנן אסרוהו דכבר הוכיח ר"ה לעיל דהוי מן התורה משתי לחם ובע"כ דהוי ניחא לי' מכח דהתורה אמרה לכם ולא לגבוה והכונה דוקא היכי דהוי כולו לכם מותר אבל אם נוגע מקצת לגבוה או לנכרים ל"ה כולו לכם אף שיצמח טובה גם לכם מ"מ אסור דל"ה כולו לכם ולכך הקשה ר"א לר"ה דמתיר חציו של נכרי ובע"כ דס"ל אפילו מקצת לכם די לכך הקשה מנו"נ כו' ומשני דזה אפי' מקצת לכם ליכא דמשלחן גבוה קזכה, ולפ"ז ס"ל לריב"ל דבאמת לכם בעינן כולו לכם וכל דל"ה כולו לכם אסור אף אם יצמח גם לו טובה רק דבשחיטה כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה א"כ נחשב כולו לכם דכל המעשה הוי עבור ישראל ואף בלא חלקו של הנכרי הי' צריך לעשות זה ממש ואף אם לא, היה כאן רק חצי' של ישראל הי' צריך מעשה זו וכל שלא נתוסף מעשה בחלקו של הגוי נחשב כל המעשה לישראל והוי כולו לכם ומה איכפת לנו במה שיהי' הגוי נהנה כממילא אך אם צריך רק לעשות מעשה יותר בשביל חלקו של הגוי ולולי חלקו היה ממעט במעשה שוב הוי יד נכרי פתיך בי' ואף דמ"מ נצמח גם משל נכרי טובה לישראל מ"מ שוב לא נקרא כולו לכם רק מקצת לנכרי ואסור לכך לא מהני מה שהבשר משביח אם מרבה בשביל הנכרי ובזה כבין כוונת הש"ס ודברי התוס' דר"ה דמתיר לאפות מכח דנותנין פת לתנוק אף דכאן מתרבה המעשה בשביל גוי ולא יהא דבלא"ה לא היו נותנין לתנוק מ"מ הרי ס"ס בחלקו של נכרי מתרבה המעשה בע"כ דס"ל דלכם אפי' מקצת לכם מותר ודוקא אם כולו לנכרים אסור אבל אם נצמח מזה טובה לישראל הוי מקצת לכם ומותר והתוס' שפירשו דלא היו נותנין להם מקודם היינו דבלא"ה היכי דאפשר למפלגה בלישה אף מקצת לכם ל"ה משל הנכרי דשבח הפת לא מהכי כמש"ל בלא הואיל לכך כתבו דלא היו נותנין מקודם והוי מקצת טובה מזה לישראל וכן כמי בעגל כתבו דשלהם הי' ולא פירשו כיון דהבשר משביח יותר א"כ ל"ש אפשר למפלגה מקודם דהבשר משביח יותר וראוי להתיר בלא הואיל והוי מקצת לכם דמ"מ קסה מה פריך הש"ס נימא דברייתא זו ור"י בן בבא ס"ל כדעת הת"ק דרשב"א וס"ל דאף בבשר לא מהכי רק הואיל וכאן ל"ש הואיל כיון דהבלשת רצו לחטוף את כל העיר רק בזה פייסו אותם א"כ הוי כאין בידם לאכלו ומכ"ש אם יזדמנו אורחים שלא יתנו זה להם והוי כאלו חציו של נכרים דל"ש הואיל, ובע"כ מוכרח לומר כן לשיטת התוס' דהכא ל"ש הואיל ולכך הוי קשה להו נימא דאתיא כת"ק לכך כתבו דעגל שלהם הי' ולא הי' אפשר למפלג מקודם אבל מריב"ל פריך שפיר כיון דאנן קיי"ל כרשב"א וכמשמעות התוס' דהקשו כן לר"ח בע"כ דס"ל דאין שום אדם פליג בדבר דהלכה כרשב"א ואם בפת מהני ע"י הואיל רבוי הפת ושבחו מהכי רבוי הבשר דעדיף מני' אף בלא הואיל ולמה חייש שמא ירבה בשבילו ובע"כ דס"ל דלכם הוי רק כולו לכם וכל דהוי מקצתו לנכרים אף אם נוגע בזה גם לישראל ל"ה כולו לכם רק כח נכרי פתיך בי' ואסור א"כ אף בבני חיל אף שיתנו לתנוק מזה וא"א למפלג מקודם אסור כיון דליה כולו לכם דאל"ה גם בנכרי ל"ש שמא ירבה כנ"ל וא"ש ודו"ק. כן נראה שיטת הלכה ופירושה לפי פי' התוס' והוא נכון מאוד לפענ"ד:

גמ' הני בני באגא. הנה לשיטת התוס' דס"ל דר"ה לא פליג מכח דכאן אין זוכין רק לאחר אפי' וכן נמי אף אי נימא לשיטת רש"י דס"ל אף באפשר למפלגה בלישה מותר תקשה מ"ט מותר לאפות פת זה של בני החיל מ"ש מנו"נ דאסור מכח דמשלחן גבוה קזכה ה"כ הרי אין לישראל חלק בו רק אחר אפי' מה שיתנו להחיל. וכבר כתבנו בזה עיימש"ל וישבנו ייע"ש לקמן וכעת נראה כך, דהנה בפ"ג דפסחים אמרינן דר"ח אמר אנא דאמרי אפי' כר"א ע"כ לא קאמר ר"א אלא דכל חדא וחד חזיא לי' אבל הכא דלאורחים. הוא דחזי ולדידי' לא חזי וכו'. והכה בזה הסברא הי' נראה להסביר דברי התוס' בד"ה חציו של נכרי שכתבו דרשב"א אינו מתיר רק ע"י הואיל וקשה א"כ למ"ל טעמא דהפת נאפה יפה גם הקשו הרי ר"ח ל"ל הואיל ועיימש"ל ולקמן בזה וכעת נראה כך דהנה לכאורה טעמא דת"ק דפליג ארשב"א לא נודע דאין סברא שיהיו הם מחולקין במציאות אם הפת נאפה יפה כשהתנור מלא או לא. אך כראה דלפי דברי התוס' כאן א"ש די"ל דרשב"א ס"ל ג"כ לחלק אימתי אמרינן הואיל אם רק היכי דכל חדא וחדא חזיא לי' אבל היכי דלא חזיא לדידי' לא אמרינן הואיל ולכך ה"כ אם הפת נאפה יפה דאז יש לו עצמו צורך בו ג"כ לכך הוי כחזיא לדידי' ואף דזה עצמו לא נחשב אוכל נפש להתיר עליו מ"מ כיון דבאמת יש כאן הואיל ומקלעי לי' אורחים וראוי לאכילה רק דס"ל כיון דאין כאן הנאה ממש רק בדרך אפשר בעינן שיהי' הנאה אלים טפי לו עצמו לא לאחרים וכאן הרי יש לו הכאה ממנו ובצירוף דראוי לאכילה לאחרים מהני הואיל אבל הת"ק ס"ל כר' יהושע דאף הואיל כה"ג דחזיא כ"א לדידי' לא אמרינן (מיהו אין פי' זה מוכרח ויש לפרש ע"ש הש"ס דחזיא לדידי' כלומר והוי בידו לעשות כן אבל התם דלאורחים הוא דחזי תה אין בידו שיבאו אורחים ועיין פרש"י בפסחים משמע כן הכונה מכח דזה בידו וזה אין בידו ונסתר פי' זה ודוק) ולכך ס"ל דלא מותר מכח שהפת נאפה יפה וא"כ א"ש מה שתרצו התוס' מכח הואיל דבצירוף תרווייהו מהני לר"א כיון דחזיא לדידי' אבל בחציו של ככרים ליכא הואיל ובעיסת הכלבים אף דאיכא הואיל מ"ע הרי עיסה עצמה אין ראוי לו רק לרועים דהוי עיסה עבה וגסה ואין ראוי' לדידי' רק לרועים ולכך פריך שפיר דקתני נאפת ביו"ט משמע ע"י מי שיהי' אפילו ע"י הבעלים והרי גוף העיסה לא חזיא לדידי' רק לרועים וא"כ הרי אף לרועים אין היתר רק מכח הואיל והואיל לבדו לא מהני רק אם חזיא לדידי' לשום דבר וכאן להבעלים עצמו אינו ראוי כלל. והן אמת דרשאי לאפות אף אם ראוי לחברו ולא לו אך היינו אם מותר לחברו בלא הואיל אבל אם מותר רק ע"י הואיל ולמאן דלא ס"ל כרבה, רק לא אמרינן הואיל רק בחזיא לדידי' אסור לאסר לאפות אם אינו ראוי לו כלל רק מכח הואיל ולכך פריך שפיר לר"ח מעיסת הכלבים ודו"ק היטב. ועכ"פ לפ"ז י"ל כך דמה שהתיר ר"ה לאפות של בני החיל היינו מכח הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' ולכך מה בכך דאפשר למפלגה בלישה מ"מ הרי כל חלק וחלק חזיא לי' ויכול להיות כ"א ליפול בחלקו וא"כ כ"א ראוי ליפול בחלקו לכך מהני מטעם הואיל אבל בנו"נ דל"ש הואיל וכל חדא חזיא לי' כיון דיש לגבוה חלק מבורר וחלק גבוה אין ראוי לכך אין שייך הואיל ולכך אסור. ובזה היה אפשר לומר דר"ח דאוסר עיסה חציו של נכרי לשטתו דהש"ס מסיק בפסחים דמחוורתא ר"ח כר"י וס"ל דאף בהואיל דכל חדא חזיא לי' לא אמרינן הואיל ולכך ס"ל בחציו של נכרים כיון דצורך ישראל ליכא בזה דאפשר למפלגה בלישה והואיל לא אמרינן לכך אסור. ולכאורה מוכח מן הש"ס כאן דס"ל כן דאם ס"ל כמו שרוצה הש"ס שם לומר בפסחים דר"ח כר"א מה פריך כאן בעיסת הכלבים והא ר"ח ל"ל הואיל ומה קושיא הלא לא ס"ל הואיל רק היכי דלא חזיא לדידי' רק לאורח אבל בחזיא לדידי' אמרינן הואיל וגבי עיסת הכלבים חזיא לדידי' ומודה דאמרינן הואיל ובע"כ דכאן אזיל קושייתו רק למה דמסיק הש"ס דר"ח כר"י ואף בכה"ג לא אמרינן הואיל ולפמ"ש כאן יומתק יותר דמוכיח הש"ס דר"ח ס"ל כן דאל"כ קשיא למה אוסר בחציו של נכרים ואינו מתיר מכח הואיל דכל חדא חזיא לי' אולי יפול בגורלו ובע"כ דלא ס"ל אף הואיל כזה. אך א"כ קשיא למה הוצרך להוכיח ממ"א דל"ל הואיל ויוכיח מגופו דל"ל הואיל. ועוד איך רוצה הש"ס לומר בפסחים דר"ח ס"ל כר"א והלא מכאן מוכח דלא ס"ל כן וא"ל דהתם הוי בידו לאכול איזה שירצה אבל כאן אינו בידו א"כ מה פריך מעיסת הכלבים הלא בזה הוי בידו לאכול איזה שירצה ולכך א"א לומר כן. מיהו זה יתכן להיות אמת דקושיות הש"ס דפריך והא ל"ל הואיל אזיל למאי דאמר שם ר"ח כר"י ומה דמתיר ר"ה לפרש"י אף באפשר למפלג בלישה ולהתוס' בלא אפשר הוי מטעם הואיל דכל חדא חזיא לי' דהוא ס"ל הואיל שפיר אבל בנו"נ דל"ש הואיל לכך אסור ודו"ק:

והנה טעם הסוברים דלא אמרינן הואיל וטעם הסוברים דאמרינן וכן נמי במה דפליגי לפרש"י באם אפשר למפלג בלישה או לא אם מותר הי' נראה דחדא טעמא הוא כיון דכתבה התורה לכם א"כ יש לפרש אם הוי כולו לכם מותר אבל אם ל"ה כולו לכם אסור או דאפשר לפרש דאפי' הוי מקצתו לכם כמו דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ודומיהן הרבה כן ה"נ אם הוי מקצת לכם ג"כ מותר ולכך מ"ד דלא אמרינן הואיל ס"ל דלכם משמע דיהי' לגמרי לכם אבל אם ל"ה לגמרי אסור ולכך ה"נ נהי שאפשר שיזדמנו לו אורחים מ"מ הרי איכא צד להיפוך אולי לא יזדמנו לו ולא הוי כולו לכם אבל למ"ד דאמרינן הואיל ס"ל דלכם הוי אפילו מקצת לכם לכך כיון דעכ"פ איכא חד צד להיתרא שיזדמנו לו אורחים לכך מותר ולכך ה"נ מאן דס"ל באפשר למפלגה בלישה מותר ס"ל דדרשינן לכם ואפי' מקצת לכם דהיינו אף שיש גם לנכרים חלק בו מ"מ אם הוי מקצת לכם מותר ומאן דס"ל דבאפשר למפלגה בלישה אסור ס"ל דלכם משמע רק כולו לכם ולכך היכי דא"א לכזית בשר בלי שחיטה נחשב כל המלאכה עבור ישראל לכך מותר והוי כולו לכם אבל היכי דאפשר למפלגה בלישה ל"ה כולו לכם רק מקצתו ואכן בעינן כולו לכם לכך אוסר. ולכך ר"ח לשטתו דלא ס"ל הואיל לכך ס"ל באפשר למפלגה בלישה אסור ור"ה שס"ל כהלכתא דאמרינן הואיל ודי מקצת לכם לכך ס"ל דאף באפשר למפלגה בלישה מותר. ומה דפריך הש"ס דר"ח ל"ל הואיל ממה דאמרינן באופה מיו"ט לחול ולא מוכיח מתוכו דס"ל דאם אפשר למפלגה בלישה אסור היינו דז"א מפורש בדבריו ומאן יימר דהואיל תליא בזה לכך מוכיח ממה דס"ל כן לר"ח בפירוש אבל כיון דחזינן דס"ל כן בפירוש נראה דחד טעמא הוא וזה תלוי בזה לפרש"י. ומה שהרמב"ם אינו פוסק כן דהוא יסבור כפי' התוס' וכמ"ש הפ"י ודו"ק היטב:

גמ' חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא. הקשה אחד מתלמידי דסוף סוף כיון דלא זכה בו הישראל מהשתא מה בכך דיהיבי רפתא הרי בנו"נ ג"כ יהי' של הבעלים ומ"מ לא מהני כיון דמשלחן גבוה קזכה מכ"ש הכא דהוי ממש של הנכרי עדיין והסברתיו ביותר. אך נראה דא"ש דזה דומה למה דקיי"ל במכירי כהונה דעשו שאינו זוכה כזוכה כאלו כבר בא לידו כן ה"כ דרגילין אנשי החיל ליתן רפתא לינוקא הוי כאלו כבר זכו בהם התינוקות דהוי כמו מכירי כהונה משא"כ בכו"כ א"א לומר דהוי כזכו כבר כיון דאין לבעלים בהם זכי' עד אחר זריקת דמים והקטרת אימורין א"כ א"א לזכות בהם קודם זריקת דם לכך שפיר נחשב כולו של גבוה:

ועיין בתוס' ומה שהקשה עליהם המרש"א והפ"י דא"כ איך אמרינן לקמן ופליגא דריב"ל הלא שם של ישראל הוי ובודאי אפשר למפלג עיימש"ל בד"ה אלא כגון דאית לי' נבלה ייע"ש מה שבארתי בזה על נכון:

גמ' טרפה הוי. הקשה לי אחד מן התלמידי' דלפמ"ש התוס' דעגל שלהם הי' מה פריך הש"ס ובפרט מי דחקו לתרץ עגל טרפה הוי נימא עגל של ישראל הוי והשבתי לו הנה בפשיטות י"ל כך דהנה הם נקטו בלשונם ושחטנו להם עגל והאכלכום הזכיר השחיטה ולא הבישול שלא אמר ובשלנו להם והאכלנום. והנה בשלמא אם הוי של הנכרים הוי יותר רבותא וכח דהיתרא השחיטה מן הבישול דבבישול הו' מקרבא הנייתא כיון דבשלו ישראל כבר ראוי הוא שיתנו ממנו לתנוק מעט ובפרט דמסתמא יתנו כיון שנגמר ביד ישראל אבל השחיטה עדיין לא מקרבא הנייתא דאף אחר השחיטה אינו ראוי לתנוק ואולי יטלו להם הבשר וילכו להם או יבשלו בעצמם ואינו ראוי לישראל דהוי בישולי נכרים וגם הם לא יתנו לו כיון דלא נגמר ביד ישראל ולכך קמ"ל כוחא דהיתרא דאפילו השחיטה עשו והתירו לעצמן מכ"ש את הבישול אבל אם הוי העגל של ישראל אז הוי להיפוך רבותא יותר בבישול דבשחיטה כיון דראוי להם כזית וא"א לכזית בשר בלי שחיטה אבל בבישול הרי אפשר למפלגה קודם לכך הוי הבישול רבותא טפי והו"ל למנקט כחא דהיתרא ובשלנו להם עגל והאכלנום ונדע מכ"ש השחיטה דמותר לכך מוכח דעגל שלהם הי'. או י"ל יותר בדרך יותר נכון דבאמת כיון דלא הזכיר הבישול רק השחיטה והו"ל לומר תרוייהו ובשלנו להם והאכלנום לכך נראה דלכך באמת רק השחיטה נעשה ע"י ישראל אבל הבישול בשלו להם הנכרים לעצמן ומ"ש שיצא שכרכם בהפסדכם היינו על השחיטה לא על הבישול, ומה דקשיא א"כ אם הוי על השחיטה הרי בהמה חצי' של נכרים וחצי' של ישראל אמר לעיל דמותר א"כ מ"ט פריך הש"ס כאן על ר"ה ולא פריך לעיל אמה דמתיר בהמה חצי' של נכרים זה לק"מ דבשלמא בבהמה שכבר היא חצי' של ישראל והוי שלו מכבר ודאי דמותר אבל דכעת העגל של ככרים לגמרי ואין לישראל חלק בו כלל רק דעתיד ליתן ממנו חלק לישראל א"כ שפיר י"ל דזה דומה לנו"נ דמשלחן גבוה זכה ואנן בתר השתא אזלינן דלאו שלו הוא אבל לר"ה דאמר אי יהבי רפתא לינוקא אף דהשתא אין להם חלק בו בע"כ דהוי כמו מכירי כהונה כמש"ל דגם בזה עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ אם נחשב כאלו כבר שלו הוא קשה שפיר למה אמר שבעגל אסור אף דהוי שלהם ולכך פריך שפיר לר"ה. ולכך ל"ה מצי לתרץ דעגל של ישראל הוי דא"כ אדרבא קשיא מפי דאז אם כבר יש לו חלק בו ודאי דמותר בשחיטה דהוי בהמה חצי' של ככרים וחצי' של ישראל ומכ"ש כאן דהוי כולו של ישראל וא"ל דהחיוב על הבישול שהרי הבישול לא הזכיר ובע"כ שהנכרים בשלוהו ומ"מ פריך שפיר דלא לחייבו על השחיטה כיון דעכ"פ השחיטה הי' ראוי ליתן ממנו לתנוק והתנוק יבשלו בעצמו או ע"י שאר ישראל ופריך שפיר לר"ה ודו"ק:

שם גמרא והא חזי לכלבים. קשה למה לא משני דמיירי שנטרף ביו"יט או שנודע אחר השחיטה שהוא טרפה וכיון דהוי בה"ש מוכן לאדם ומה דהוי מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לכך אין ראוי לכלבים, ונהי דזה הוי רק מדרבנן מ"מ הרי באמת עיקר המלאכה הוי לנכרים רק דהי' לד היתר דיתן ממנו לכלבים וא"כ הכא דבודאי לא יתן ממנו לכלבים הוי כאן איסור תורה במקומו דלכם ולא לנכרים. והן אמת דגם זה אם מוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים הוי תנאי ואנן קיי"ל דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים וא"כ בע"כ יצטרך לומר כתנאי ולכך מוקי לה בפשיטות כתנאי אך קשה מי דחקו כלל לומר דהוי עגל טרפה נימא דמיירי דהעגל גופו הוי מוקצה כגון שנולד ביו"ט מבהמה דעומדת לגדל וולדות דאז הוי העגל מוקצה וא"כ ל"ה מוכן לכלבים כיון דל"ה מוכן לאדם בה"ש או כגון שלא נודע אם כלו לו חדשיו והי' בתוך שבעת ימים מעל"ע וכדומה בענין דהוי מוקצה לאדם ולכך ל"ה מוכן לכלבים ומ"מ הם שחטוהו שמכח אונס הבלשת התירו להם איסור דרבנן והוא אמר דחללו מן התורה דהרי אמרה התורה לכם ולא לנכרים. ולכאורה הי' מוכח מזה כדעת התוס' דמיירי שהעגל שלהם ואין מוקצה בשל נכרי ולכך פריך והא חזי לכלבים אך נראה דבלא"ה א"ש דהרי פריך ממ"נ אם מוקצה מותר במקום הפסד ממון א"כ שוב והא חזי לכלבים ואף דהוי מוקצה מ"מ מותר ליתן להם מכח אונס ממון ושלא יעברו איסור תורה ואם אסור מוקצה אף באונס ממון א"כ איך טלטלו הם אותו נהי דל"ה ידעו הדין דלכם ולא לנכרים אטו לא ידעו הדין דמוקצה ז"א סברא ועוד זה י"ל כיון דטלטול מוקצה גופא הוי פלוגתא אם שייך מוקצה ביו"ט א"כ מ"מ הוי כתנאי ועוד דנראה דאף אם א"א לתנהו כלל לכלבים מדרבנן לא עשה איסור תורה כיון דהי' אפשר מן התורה ליתנו לכלבים ותדע דאל"כ מה פריך והא חזי לכלבים והא חזי למיכל מני' נימא דמיירי שהי' המעשה שלא אכלו מהם ולא האכילו לכלבים לכך אמר שיצא שכרכם בהפסדכם ולמה הוצרך לכל זה ולא תריץ שלא האכילו לישראל ולא לכלבים ובע"כ כיון שהי' מותר להם אף שלא עשה כן לא חילל יו"ט א"כ ה"כ אף שמדרבנן הי' אסור כיון שמן התורה הי' אפשר נחשב לכם ופריך שפיר. אך לפ"ז קשה לי באמת מה פריך הש"ס לר"ה דלמא ר"ה אינו מתיר רק באם באמת יהבו רפתא לינוקא אז מותר ע"י שהתנוק יטול ממנו באמת פת מעט אבל כאן דאמר והאכלנום ולא הזכיר שאכלו או האכילו מעט ממנו בזה אסור באמת לנכרים לכך אמר לכם ולא לנכרים ומי דחקו לומר דעגל טרפה הוי וצ"ע כעת:

רש"י ד"ה הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום. הנה עשה בזה כלומר ושינה פירושו ממעיקרא דלעיל פי' ע"מ לאכול הבשר כלומר אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יו"ט וכו' וכן פי' גבי ע"מ להקטיר אימורין אפילו אין כאן אלא צורך הכשר קרבן וכו' משמע דמפרש לשון ע"מ היינו דקמ"ל דבעינן אופן או שיהי' הבשר קיים או האימורין לכל חד כדאית לי' אבל כאן שינה פירושו ועשה כונה אחרת. והטעם דשם קמ"ל דבעינן שיהי' הבשר קיים להיות ראוי לאכול בערב אבל אם אין הבשר קיים אף אם האימורין קיימין לא יזרוק ואח"כ קמ"ל דאף אם אין הבשר קיים אם עכ"פ האימורין קיימין כמי מותר לזרוק אך אם שניהם אינן קיימין לא יזרוק אך בברייתא כיון דמיירי דאיתנהו גם לבשר דאם ליכא א"כ מה חילוק יש בין שבת לחול ובע"כ דישנו גם לבשר וא"כ למה אמר הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב הרי הורצה גם לאכול הבשר לערב ולמה נקט דוקא אימורין הרי מתיר גם הבשר לערב לכך פרש"י דכוונת ע"מ הוי דקמ"ל להיפוך שאינו רשאי להקטירם ולכך כתב בזה כונה אחרת וק"ל:

רש"י ד"ה מה בין זה לנו"נ דהוי חצין לו וחצין לגבוה הנה תיבת חצין לו וחצין לגבוה אינו מדוקדק דהרי החלב הוי לגבוה וכל הבהמה הוי להדיוט וא"ב הוי רובו להדיוט ומיעוטו לגבוה ולמה נקט רש"י לשון חצין וכך הו"ל לרש"י לפרש דהוי חלק לו וחלק לגבות או דהוי לו ולגבוה ולמה נקט לשון חצין. והן אמת דבלשון הש"ס קשה לי ג"כ דנקט בהמה חציה של ככרי וחצי' של ישראל למה נקט לשון חצי' וכך הו"ל למבעי' בהמה של נכרי ישראל בשותפות מהו לשוחטה ביו"ט, ולכאורה הי' כראה דאם הוי רובו של ישראל פשיטא לי' דשרי דבכ"מ רובו ככולו והוי עיקר המלאכה עבור ישראל וכן להיפוך ברובו של נכרי ודאי אסור דעיקרו עבור הנכרי רק בחציו של נכרי וחציו של ישראל בשוה בזה מבעיא לי' במחצת ע"מ אם כלך בתר צד ישראל או של נכרי ולכך הוי קשה לרש"י מה פריך לי' מנו"נ לפרוך לנפשי' הלא הוא מבעיא ליי רק בחציו של ככרי אבל במיעוטו של נכרי אף לדידי' מותר ותקשה הרי בנדרים ונדבות הוי מיעוטו לגבוה ולמה אסור ולפריך לנפשיה ולכך פי' דגם התם הוי לגבוה חציו והיינו די"ל דמה דמשני בש"ס כהנים כי קא זכו משלחן גבוה קזכה הכונה דה"ה לבעלים כפרש"י ותוס' והוא מוכרח דהרי מוכח בשלמים יש בהם אכילת בעלים ג"כ ובע"כ הכונה דנקט לדמיון כמו דכהנים משלחן גבוה קזכו ה"ה הבעלים א"כ י"ל דודאי אף להס"ד ידע דכהנים משלחן גבוה זכו רק בבעלים הי' סבור כיון דגוף הקרבן שלהם ממש לכך הם זכו משלהם לא משלחן גבוה אבל הכהנים דאינו שלהם בזה ודאי ידע דמשלחן גבוה זכו דחלקם שייך לגבות ומשם הם נוטלין ולכך כל החלב מכל הבהמה בצירוף חזה ושוק שפיר י"ל דעולה לחצי הבהמה והוי חציו לגבוה וחציו להדיוט ולכך לא קשיא לי' רק לר"ה דמתיר אף בחציו של נכרי ואהא משני דכמו דפשיטא לך דכהנים מסשלחן גבו קזכו ה"ה נמי בבעלים משלחן גבוה זכו לכך הוי הכל לגבוה. כן הי' נראה לפרש אבל אין לשון גוף הש"ס מורה כן רק משמע דאף זה מחדש דכהנים משלחן גבות קזכו לכך הי' כראה לפרש פרש"י דאף שהוי מיעוטו לגבוה מ"מ אף להס"ד דלא ידע דמשלחן גבוה קזכו זה ידע עכ"פ כיון דא"א לו לאכלו רק ע"י זריקת דם והקטרת אימורין גם עיקרו בא לסם גבוה חשוב עכ"פ הגבוה כהדיוט דנהי דרובו להדיוט ומיעוטו לגבוה מ"מ שקולין הם דהכונה הוי עיקרו לגבוה והוא המתיר ובמעשה הוי עיקרו ורובו להדיוט לכך שקולים הם ונחשבין כמו מע"מ אבל ברובו של ישראל ומיעוטו של נכרי זה פשיטא דאזלינן בתר רובא ומותר. ובזה הי' נראה לכאורה דא"צ לפרש מה דמשני כהנים כי קא זכו משלחן גבוה קזכו דה"ה בבעלים די"ל בבעלים לא אמרינן משלחן גבוה קזכו רק הכונה דמתחלה הוי ס ד דגם כהנים לא זכו משלחן גבוה והוי מע"מ ולכך משני דגם כהנים משלחן גבוה זכו וא"כ הוי רובו של גבוה ומיעוטא להדיוט וזה ודאי אסור דאנן בתר רובא אזלינן אך מלשון הש"ס דלקמן דאמר אי יהבי רפתא לינוקא משמע אף בעבור חלק כל שהוא לישראל מותר לאפות היכי דא"א למפלגי מקודם וכן מורה הלשון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. והנה באמת קשה לי על ר"ח דנקט בלשונו הכל בהמה חצי' של ככרי וכן בעיסה ולמה לא קמ"ל רבותא דבבהמה הו"ל לומר אפילו רובה של נכרי ומיעוטה של ישראל מותר דא"א לכזית בלא שחיטה ובעיסה אפילו רובו של ישראל ומיעוטו של נכרי אסור מכח דאפשר למפלגה בלישה מזה הי' מוכח לכאורה דאם הוי רובו של ישראל מודה ר"ח דמותר אף באפשר למפלג בלישה דבתר רובא אזלינן ולהיפוך ברובו של נכרי אף בבהמה דא"א לכזית בלא שחיטה אסורה דהכל נמשך אחר הרוב אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן וצ"ע. ומדברי ר"ה אין ראי' דמותר אף בחלק כל שהוא היכי דא"א למפלג די"ל כפרש"י דר"ה פליג אדר"ח ואדרבא נראה דבזה הוכיח רש"י דר"ה פליג דלא ניחא לי' לפרש כפי' התוס' דכאן א"א לחלוק דסוף סוף פליג דר"ח אוסר בשחיטה דא"א לחלוק מ"מ אוסר במיעוטו של ישראל ואיך עתיר ר"ה ובע"כ דפליג שוב אמרינן דהכונה כפשוטו ואף באפשר למפלג פליג וצ"ע כעת:

תוס' ד"ה עיסה חציה של נכרים וכו'. הנה לפי מה שהעליתי בחדושי לסוגיא דמתוך דל"ש לומר מתוך רק אם הוי שלא לצורך לו אבל אם עושהו לצורך רק דהוי לצורך איסור ל"ש בי' מתוך א"כ לא הוי קשה והני דבאמת א"צ לו המותר ואינו מתכוין אליו כלל והוי שלא לצורך רק דמ"מ אם ל"ה בו קצת צורך יו"ט הוי אסור כשיטת הפוס' וסייעתם לעיל ולכך נותן טעם דהפת נאפה יפה וא"כ הוי בו צורך קצת לכך מותר לכל מתוך אבל באופה לנכרים או בעיסת הכלבים דהוי לו צורך באפי' זו רק דהוי צורך איסור דהרי התורה אמרה לכם ולא לכלבים וא"כ הוי לצורך איסור ול"ש בי' מתוך לכך עבור הנאה זו של שבח הפת לא סותר מלאכה ממש של יו"ט ולכך אסור. מיהו התוס' שפיר הקשו דהם לא נחתו לחילוק זה ולא ס"ל ההוא חלוקא כמשמעות דבריהם בפ"ק דף י"ב בכמה קושיות שהקשו ולכך שפיר הקשו אם מכח מתוך גם הכא נימא דמותר מה"ט ומאותו צורך קצת דהפת יהי' נאפה יפה אך בהיות כן קשה באמת לשטתם מה הועילו בתרוצם דאינו מותר רק מכח הואיל והוא גופא קשה למה בלא הואיל לא יהי' מותר כאן מכח מתוך ומ"ש מהוצאת קטן ולולב וס"ת דב"ה מתירין לכתחלה דהוי ג"כ מלאכה דאורייתא לדידן דיש עו"ה ליו"ט ואינו מותר רק מכח מתוך והתירו לכתחלה ולמה יגרע זה הצורך דהפת נאפה יפה מהנהו צורך של קטן וס"ת ולולב ולמה יגרע צורך זה דהפת נאפה יפה מהני ולמה לא יהי' מותר בלא הואיל. וצ"ל דהתוס' ס"ל דוקא בהנהו מילי שהוי מילי דמצוה בהם כיון דמן התורה מותר מכח מתוך רק שמדרבנן הי' ראוי להחמיר ולאסור והכהו דהוי מילי דמצוה לא גזרו רבנן אבל בדבר הרשות אסור מדרבנן. אך לפ"ז קשה על הש"ע שפסק בסי' תקי"ח שאף כלים אשר צריכין לו קצת מותר להוציא א"כ משמע דאף דבר הרשות מותר ביש לו בו צורך קצת ומוכח דאף מדרבנן לא גזרו בזה אם הוא לצורך קצת וקשה מדברי התוס' דהכא דמשמע דבלאו טעם דהואיל אינו מותר מכח מתוך מדרבנן ומה לי הוצאה מה לי אפי' שניהם הוי ביו"ט בלאו ובשבת בסקילה וגם בש"ס מדמה להו אהדדי לענין מתוך ע"ש בדף י"ב. והיותר קשה דהתוס' עצמן כתבו לעיל דף י"ב בשם ר"ת דאפילו קטן לטייל בו ג"כ מותר א"כ מוכח דאף לדבר הרשות מותר מכח מתוך אף מדרבנן וא"כ קשה טובא שזה סותר לדבריהם דהכא ומ"ש הך צורך קצת מהך, ובפרט דלא נתנו שיעור לדבריהם מה יהי' הצורך קצת וא"כ מ"ש זה מהכא. ונראה לכאורה ללמוד מדבריהם דין חדש דלא מהני לצורך קצת רק אם זה הצורך הוי צורך לגופו ממש כגון קטן לטייל בו או למולו ולקרות בו כ"ז הוי הכאת הגוף ממש ונחשב הוא עצמו משתמש בו וכן כל הכלים דמותרין להוציא בעבור צורך קצת היינו אם הוא עצמו יכול הוא להשתמש בהם או שאר איזה הנאה דגופו נהנה ממעשה זה הוי צורך קצת ומותר אבל דבר שאין גופו נהנה ממנו עצמו רק דהוא מכשיר את האוכל נפש שיהי' טוב יותר א"כ הרי האוכל נפש עצמו הוי מלאכה וראוי שיתסור ואינו מותר רק מכח דהוי צורך יו"ט א"כ שוב השני הוי צורך קצת לצורך שמחת יו"ט בם אף אם הוא גופו ל"ה מלאכה ביו"ט מ"מ אם אין הצורך קצת צורך גופו ממש רק צורך המאכל אדם א"כ כיון שהמאכל עצמו אינו לאדם רק הנאת הגוף וצורך אדם וא"כ השני הוי צורך קצת לצורך אדם הוי צורך לצורך זה לא מהני, דודאי לומר דהוי שמחה לו במה שהפת שלו נאפה יפה בזה ל"ש כ"כ שמחה וגם אם הוי שמחה [לא[ הוי השמחה בפת שלו ורק שנצמח מפת השני ולא מהני צורך קצת רק אם גופו נהנה מגוף דבר זה ולא מה שהוי צורך לצורך כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב. ובמה שתרצו התוס' דמותר מכח הואיל ומקלעי לי' אורחים והקשו הרי ר"ח ל"ל הואיל, והנה באמת התירוץ הפשוט בזה דכאן דאיכא תרתי שהפת נאפה יפה וגם הואיל זה מהני אף לר"ח כמ"ש גם הצל"ח. ולדעתי יש להסביר הדבר עוד יותר דעיקר טעמא דר"ח דל"ל הואיל היינו כיון דקיי"ל דהיכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן א"כ מה חזית דנימא הואיל ואי מקלעי לי' אורחים חזי לי' נחשב צורך יו"ט אדרבא נימא הואיל ואי לא מקלעי לי' אורחים לא חזי לי' ול"ה צורך יו"ט רק חול ומה חזית דנלך לקולא נלך לחומרא, וכן מוכח בש"ס פ"ה דפסחים דאמרינן שם כי ל"ל לר"ח הואיל לקולא אבל לחומרא אית לי' והתוס' כתבו שם דבע"כ הוי מדרבנן דאי מד"ת אין לחלק בו בין לחומרא או לקולא ולפמ"ש א"ש די"ל דמן התורה הוא דעיקר טעמא דנימא להיפוך הואיל אבל לחומרא שפיר אמרינן הואיל, א"כ לפ"ז א"ש דתינח אם שני הצדדים שוין לקולא ולחומרא אמרינן לר"ח דלחומרא מקשינן ואמרינן להיפוך הואיל אבל היכי דצד האיסור אינו איסור גמור דגם בו יש היתר קצת וההיתר הוי היתר ממש א"כ אלים טפי צד ההיתר דזה הוי כולו להיתר וצד האיסור ל"ה כולו לאיסורא לכך אם יש כאן מעלה דהפת נאפה יפה א"כ אף אם לא יזדמנו לו אורחים ל"ה צורך חול ממש רק קצת צורך יו"ט ולהיפוך אם יזדמנו לו אורחים אז ודאי הוי צורך יו"ט א"כ הוי רובו לצורך יו"ט לכך בודאי אמרינן הואיל. רק מה שהקשה הצל"ח א"כ מה פריך בעיסת הכלבים הא ל"ל לר"ח הואיל ועמש"ל בזה. וכעת נראה כך דהנה לכאורה קשה מה פריך הא ל"ל לר"ח הואיל הלא אמרינן בפ"ג דפסחים דפלוגתת ר"ח ורבה דר"א ור"י הוא דר"ח כר"י ורבה כר"א א"כ מה קושיא נימא דמשנה דעיסת הכלבים הוי מטעם הואיל ואתיא כר"א דאית לי' הואיל ור"ח כר"י דל"ל הואיל, ובפרט לפמש"ל דבע"כ הך סוגיא אזיל למאן דס"ל דר"ח ורבה פליגי בפלוגתא דר"א ור"י דאם ס"ל כדדוחה הש"ס שם עד כאן לא אמר ר"א אלא דכל חדא וחדא חזיא לי' בלא"ה ל"ה פריך עידי כמש"ל ובע"כ עיקר קושייתו למ"ד ר"ח כר"י ורבה כר"א א"כ נימא דמשנה ר"א הוא ובע"כ דהוי דוחק לי' לומר דאתיא כתנאי וניחא לי' לאוקמא ככ"ע ולכך כיון דרוצה לאוקמא ככ"ע א"ש דהרי באמת פליגי רבנן ארשב"א ולא ס"ל שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא רק שהתוס' הקשו תחלה דקיי"ל כרשב"א תה לדידן אבל המשנה דרוצה הש"ס לאוקמא ככ"ע שפיר פריך הרי ל"ל לר"ח הואיל ולומר דזה עדיף מכח שהפת נאפה יפה הלא הת"ק לא ס"ל הך סברא א"כ הוי ההיתר מכח הואיל לבד וזה לא ס"ל לר"ח כן הי' נראה לומר. אבל באמת הא ליתא דא"כ קשיא מה הוצרך להקשות דר"ח ל"ל הואיל אף למאן דאית לי' הואיל קשיא הלא זה מהני רק למלקות אבל איסורא מיהו איתא אפילו לרבה ותדע דבלא"ה ל"ה נצרך ערוב תבשילין כלל לרבה ובעל כרחך דאיסורא דרבנן מיהו איתא וא"כ הו"ל להקשות לכ"ע למה מותר בעיסת הכלבים לכתחלה הלא לת"ק דלא ס"ל שהפת נאפה יפה מכח הואיל לבדו אין ראוי להתיר לכתחלה ומכ"ש דהי' קשה למש"ל דבעיסת הכלבים ל"ש שהפת נאפה יפה א"כ קשה לכ"ע. אך נראה דא"ש דודאי לרבה מן התורה מותר אף לצורך חול או שבת לגמרי רק דמדרבנן אסרו לצורך חול דמן התורה הי' מותר לגמרי רק דרבנן אסרו ולכך תינח מיו"ט לחול או לשבת דאופה לגמרי לשבת בלי תערובת צורך יו"ט גם כיון דאפשר הוא בשבת ע"י ע"ת לכך אסרו בלי ע"ת אבל לכלבים דהוי לו צורך הכרחי וכלבים אין כדאי לעשות תקנה עבורם וגם כיון דאינו אופה עבורם לבד רק בצירוף אכילת הרועים לא גזרו רבנן ומותר אף מדרבנן אבל לר"ח דל"ל הואיל פריך שפיר דיש כאן איסור תורה למאן דלא ס"ל דהפת נאפה יפה וא"ש ודו"ק:

ועוד הי' נראה לי בכוונת התוס' כך דהם מתחלה כתבו דאף דת"ק פליג מ"מ הלכה כרשב"א וכוונתם דא"ל דר"ח פליג על רבא דס"ל הלכה כרשב"א דהיאך מצינו פלוגתא זו וכל כה"ג לא הו"ל לר"ח לשתוק רק לפרש שם דאין הלכה כרשב"א ואין לחדש פלוגתא מעצמינו מה דלא מפורש בש"ס ולכך תרצו דבאמת מה דרשב"א מתיר היינו מכח הואיל וא"כ ממילא משתמע מאן דל"ל הואיל חולק וס"ל דהלכה כת"ק ולכך לא הוצרך ר"ח לפרש דאין הלכה כרשב"א דממילא משתמע דכיון דלא ס"ל הואיל דס"ל הלכה כת"ק ורבא דאומר שם הלכה כרשב"א היינו דלדידן דקיי"ל הלכה כרבה שס"ל הואיל ולכך פוסק כרשב"א רק דהי' קשה להתוס' הרי מדברי הש"ס לעיל מה דמבעיא בבהמה משמע דאפי' אסור והן אמת דמהתם אין ראי' די"ל דאפיה עדיף מכח הפת נאפה יפה מ"מ מסתימת הש"ס וממה שפלפל אח"כ בהני בי באגא משמע דלכ"ע עיסה חציה של נכרי אסור לכך כתבו מכח דהתם לא שייך הואיל לכך אסור לכ"ע אף לדידן אבל לר"ח עצמו דלא ס"ל הואיל ופליג ארשב"א לדידי' פריך שפיר מעיסת הכלבים דהרי ר"ח לא ס"ל הואיל כלל, וע"ז סובב והולך עיקר קושיות המקשן דהתרצן משני לי' מכח הואיל ואפשר לפייסן בנבלה דאף דע"י הואיל אכתי איסורא דרבנן יש אך שוב מותר מכח שהפת נאפה יפה ולכך פריך הא ר"ח ל"ל הואיל וא"כ לא ס"ל כרשב"א ואם הפת נאפה יפה לבד מהני להתיר גם בשל ככרי הי' להתיר ולכך פריך שפיר. ובזה א"ש שיטת הפוסקים שהביא הר"ן דבעיסה חצי' של נכרים מותר בתנור אחד רק בשני תנורים אסור והקשה לי אחד דמה פריך מעיסת הכלבים נימא דמיירי בתנור אחד ולפמ"ש א"ש דהם ס"ל כסברת התוס' דהפת נאפה יפה לא מהני להתיר רק בצירוף הואיל לכך לדידן דקיי"ל כמ"ד דאמרינן הואיל לכך מותר בתנור אחד אבל ר"ח דס"ל דלא אמרינן הואיל אף בתנור אחד אסור דלא מהני לדידי' הפת נאפה יפה לבד להיתר וא"ש ודו"ק. ועיימש"ל בש"ס ד"ה הכי בכי באגא השייך עוד להנ"ל ייע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל ויכול לאכול כ"א או זה או זה. כראה דאין זה אופן אחד דהיינו שיכול לאכול כ"א דהיינו או זה או זה כלומר משא"כ בנכרי דלאחר האפי' אין בידו לאכול איזה שירצה רק צריך לחלוק עם הנכרי ולא יניחנו לאכול מה שירצה אבל באם הכל שלו אז יכול לאכול מה שירצה לכך הוי מותר לאפותו, אך א"כ קשה לא הו"ל להאריך בלשונם דיכול לאכול כ"א ואחד והי' די לומר דיכול לאכול או זה או זה. לכך הי' נראה דהתוס' כיוונו בזה כונה מיוחדת דהנה בפסחים פ"ג בד"ה עד שתאפה עולה מדבריהם שם דאם הוי ע"י גחלים אז אסור לאפות חלה בטומאה אף קודם שקרא שם למ"ד דלא אמרינן הואיל אבל בתנור מותר אף בלא הואיל מכח דהפת נאפה יפה ייע"ש א"כ תחלה תרצו כאן כפשוטו דאם הכל של ישראל אז יכול לאכול הכל וז"ש דיכול לאכול כ"א ואחד היינו הכל ולפ"ז בחלה אסור לאפות בלא הואיל אף בתנור דהתם א"א לאכול הכל דצריך לשייר חלה ואסור אף בתנור ובתירוץ השני הוסיפו דאף דאינו יכול לאכול הכל מ"מ כיון שעכ"פ יכול לאכול או זה או זה ג"כ מותר ולפ"ז אף בחלה כיון דעכ"פ יכול לאכול איזה שירצה מותר לאפות בתנור אף בלי הואיל אבל בחציה של נכרי דאין הברירה בידו לאכול איזה שירצה לכך אסור. מיהו עדיין לא הונח בזה דהי' להם לקצר ולכתוב רק או זה או זה לכך כראה דהנה הפ"י והצל"ח הקשו דאיך כתבו דלכך מותר מכח הואיל הרי ר"ח ל"ל הואיל אך היה כראה לפמש"ל דהיכי דבידו מודה ר"ח דאמרינן הואיל א"כ ה"כ הרי בידו לאכול איזה שירצה אך בזה לבד איכו מספיק דקשה הרי גם כלבים ג"כ הוי בידו לאכול איזה שירצה עכ"פ וא"כ למה פריך ע"ז לר"ח ולמה הוצרך לתרץ בשיש לו נבלה אך צ"ל דהואיל זה לבד הואיל ובידו לאכול או זה או זה זה לא מהני לבדו רק דשניהם בעין והיינו כמו דכלבים לפי מה דמשני הש"ס בשיש לו נבלה דאיכא תרי הואיל אחד דיכול לפייסם הכל בנבלה ויכול לאכול הכל ואף אם את"ל דלא יאכל הכל אכתי בידו לאכול איזה שירצה כן ה"נ הואיל ויכול הוא לאכול כ"א ואחד א"כ יכול הוא לאכול הכל רק זה לבדו לא הספיק דזה הוי כאינו בידו דדלמא יסתתם האיצטומכא וכבר יהי' שבע וקץ במזונו ולא יהי' יכול לאכול הכל והוי אינו בידו ובזה ל"ל הואיל לכך כתבו דיכול לאכול או זה אד זה תה הוי בידו מיהו זה לבדו אינו מספיק דא"כ מה פריך מכלבים אלא ודאי דאף בזה לבד לא מהני והיינו דאף בנכרי יכול לאכול זה או זה רק דהכל אינו יכול לאכול אבל באם הכל שלו א"כ יכול לאכול הכל וזה לבדו לא מהני דאינו בידו לכך בעינן תרוייהו דיש כאן תרי הואיל חדא דיכול לאכול הכל ואם לא הכל יכול לאכול עכ"פ זה או זה לכך בתרי הואיל אף לר"ח מהני. ואח"כ כתבו מכח הואיל ומקלעי לי' אורחים וג"כ הכונה לומר אף דלא נאמר הואיל ויכול לאכול הכל מ"מ הואיל ומקלעי לי' אורחים ויאכלו הכל ואם לא מקלעי לי' אורחים אכתי יכול לאכול או זה או זה לכך בתרי הואיל אמרינן הואיל לכ"ע. כן הי' נראה לכאורה אך אכתי קשיא אכתי מה פריך מר"ח אף אם אין לו נבלה גם שם איכא תרי הואיל הול"ל דלמא משכחת לי' נבלה ויפייסם לגמרי בנבלה ואף אם לא ימצא נבלה יכול לאכול או זה או זה ויש ג"כ תרי הואיל, אך כראה דמ"מ אינו דומה דבהואיל אם מקלעי לי' אורחים אז הואיל זה לבדו מהני להיתר דאם יקלעו לי' אורחים בודאי יתן להם אבל הכא אף שיש לו נבלה אינו ברור שיפייסם בנבלה וא"כ מכ"ש אם אין לו נבלה לומר הואיל ואם הי' לו נבלה ואם הי' לו ג"כ אין הדבר ברור לכך לא נחשב הואיל רק מכח צירוף תרוייהו הואיל ויכול לאכול זה או זה ובם הואיל ואם הי' לו נבלה והני תרתי רק כחד חשיב והוי כחד הואיל ולכך פריך שפיר דר"ח לי"ל הואיל ומוכרח לתרץ מכח דיש לו נבלה אבל בהואיל ומקלעי אורחים זה לבדו הוי היתר ומכ"ש הואיל ויכול לאכול הכל זה לבדו הוי היתר לכך בצירוף עוד הואיל ויכול לאכול זה או זה אד בצירוף הואיל ומקלעי לי' אורחים הוי תרי הואיל ותרי הואיל מהני, ואף דאמרינן דתרי הואיל לא אמרינן היינו רק היכי דא"א לאחד בלתי חבירו אז הוי הואיל מגר הואיל זה ל"מ אבל אם כל חד מהני לצד היתר אם יש שני דרכים להיתר תרי הואיל לכ"ע מהני וא"ש ודו"ק ועיי"ל מבואר עוד בעזה"י בזה. ובגוף קושיות התוס' הי' קשה לכאורה מה הקשו מרשב"א דממלא כל התנור בפת הלא י"ל התם דהוי הכל של ישראל אם נאסר לו לאפות המותר א"כ באמת לא יאפה המותר כיון דהוא אסור וכל מה שהוא אסור יהי' אסור גם ע"י ככרי דאמירה לנכרי שבות וא"כ לא יהי' הפת ליו"ט יפה לכך ממילא הוי בהמותר צורך יו"ט ומותר לאפות אף המותר אבל הכא בעיסה חציה של ככרי וחציה של ישראל א"כ הרי העיסה כבר מוכנת והתנור מוכן לאפות בו ואם לא יאפה ישראל את חלקו של נכרי רק יחלקנו בלישה אז יאפה הנכרי השותף חלקו באותו תנור וס"ס יהי' התנור מלא והפת של ישראל נאפה יפה לכך שוב אין בו צורך יו"ט שיאפה ישראל אותו הפת לכך אסור לישראל לאפותה ביו"ט ומה הקשו. אך כראה דשפיר הקשו דא"כ קשיא מה פריך הש"ס מעיסת [כלבים] הלא שם הוי הכל שלו ואם לא יאפה של כלבים לא יהי' התנור מלא וא"כ לכך מותר לאפותה ביו"ט ומה קושיא ובע"כ משמע להש"ס דמה דאוסר בחצי' של נכרי היינו אפילו אין הנכרי בפנינו לאפות חלקו דאל"כ אדמחלק בין עיסה לבהמה לפלוג בעיסה גופו בין אם הוא בפניו של הנכרי דאסור בין אם הוא שלא בפני הנכרי דמותר א"י דבכל ענין אסור ולכך פריך שפיר מעיסת הכלבים ולכך הקשו שפיר דיהי' מותר מכח שהפת נאפה יפה. מיהו לפי האמת נראה דבעיסת הכלבים ל"ש הך מעלה דהפת נאפה יפה דזה ל"ש רק בפת יפה הנעשה עיקרו לאכילת אדם בזה נחשב מעלה אם הפת נאפה יפה והוי צורך יו"ט אבל בעיסה הכלבים דמשמע דעיקרו עומד לכלבים אף שהרועים אוכלין ממנו ג"כ מ"מ בודאי הוא פת קיבר והוי אכילה גסה ולכך בפת כזה ולרועים שהם בני אדם גסים והדיוטים ליש בזה מעלה זו של הפת נאפה יפה דאין זה שבח אצלם ואין דרכם לדקדק כלל באכילתם אם נאפה יפה או לא ולא נקרא בזה צורך יו"ט שיהי' הפת נאפה יפה, ובזה א"ש בפשיטות דברי התוס' שתירצו דמותר מכח הואיל ותמה הצל"ח דר"ח ל"ל הואיל ובאמת לק"מ דע"כ לא פליג ר"ח רק היכי דליכא רק טעמא דהואיל לבד אבל כאן דאיכא עוד טעמא להיתרא דהפת נאפה יפה בצירוף תרוייהו מהני אף לר"ח. וכן מצאתי בצל"ח שכ"כ רק שהקשה דא"כ מה פריך הש"ס בעיסת הכלבים והא ר"ח ל"ל הואיל ייע"ש ולפמ"ש א"ש דבעיסת הכלבים ל"ש שהפת נאפה יפה וליכא רק הואיל לבד שפיר פריך אבל ברשב"א דאיירי בענין ששייך הפת נאפה יפה לכ"ע מהני הואיל. ומה שהקשינו דמה הקשו התוס' נימא דכאן סוף סוף יהי' נאפה ע"י נכרי זה לק"מ בלא"ה דז"א סברא כלל דממ"נ אם נחשב הפת נאפה יפה צורך יו"ט אף דבלא"ה יהי' נעשה ע"י הנכרי יהי' לישראל מותר לאפותה דהרי צרכי יו"ט הותרו ביו"ט ואף באפשר לעשות ע"י ככרי או מאתמול מותר אוכל נפש ממש א"כ מה בכך דיהי' נעשה בלא"ה ס"ס אם הוי צורך יו"ט לו ראוי שיהי' מותר אף על ידו ואם ל"ה צורך יו"ט איך מותר בשלו לאפות יותר ממה שצריך ושפיר הקשו התוס' ודו"ק

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה