בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כ:
גמרא האי צורבא מרבנן וכו'. יש לדייק אכתי למה (לא) אמר לו מה זו שתיקה והוי להיפוך ממ"ש לו הוא מה זה סמיכה שאתה בא לסמוך והוא שאל לו מה זו שתיקה שאינו שותק ולמה לא אמר להיפוך מה זו שאלה או מה זו שיחה והוי דומיא ממש מ"ש לו הוא ששאלו למה עושה כך הו"ל להשיב כמי למה הוא עשה להיפוך ושואל ואבל למה שאלו להיפוך מה זו שתיקה שאינו נופל על הלשון שאמר לו הוא:
ועיין בתוס' חגיגה דף ז' ע"ב מה שהקשו בזה ועיימ"ש בזה במהדורא תנינא שלי בחדושי לסוגיא דחגיגה שם בישוב קושייתם ובביאור כל הסוגיא שם בדרך חידוד בעז"ה:
גמ' אמר להם ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להם זמן וכו'. לכאורה קשה לפי פי' התוס' דשלמים מקריבין אפי' לב"ש א"כ מה משני ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להם זמן סוף סוף חזינן דשלמים ג"כ אין קבוע להם זמן ומותרין בשביל צורך הדיוט ובעולות אסורין מוכח דהדיוט עדיף משל גבוה ומה ק"ו הוא זה הרי שלמים ועולות יוכיחו דאין קבוע להם זמן ושלמים מותר ועולות אסורין. וצ"ע כעת בזה:
גמ' אמר להם ב"ש והלא כבר כאמר לכם ולא לגבוה לכאורה קשה למה לא אמר ב"ש זה תיכף כשאמרו ב"ה ק"ו הנ"ל הרי כתיב לכם ולא לגבוה וקרא עדיף מק"ו וגילה דלא ילפינן מק"ו וא"ל דב"ש ידעו מתירוץ ב"ה דלכם ולא לכותים א"כ הו"ל להש"ס לסדר כל זה בתחלה ואח"כ הק"ו. אך נראה דהנה לכאורה קשה לי להסוברים בר"ס תצ"ה דאוכל נפש עצמו אף שאפשר לעשותו מעיו"ט דוחה יו"ט א"כ מה ראי' מייתי ב"ש מלכם ולא לגבוה ולמה הוצרכו ב"ה לומר לכם ולא לכותים נימא דבאמת ממעט לגבוה והיינו אם אפשר הי' לעשותו מעיו"ט אז לכם מותר אף באפשר מעיו"ט אבל לגבוה אסור באפשר מעיו"ט אבל בא"א מעיו"ט י"ל אף לגבוה מותר ומה ראי' הוא מלכם ולא לגבוה ולמה הוצרכו ב"ה לומר דלכם ולא לכותים ויש ראי' מזה להסוברים דאוכל נפש ג"כ אסור באפשר מעיו"ט לכך אין היתר רק בא"א לכך מוכח דלגבוה אסור אף בא"א מעיו"ט. אך נראה ליישב דעת הסוברים דס"ל אף באפשר מעיו"ט מותר היינו דזה כוונת ב"ה דהיינו הם עצמן הי' ספק להם מה הכונה של לכם אם מותר אוכל נפש אף באפשר מעיו"ט או רק בא"א מעיו"ט ולכך מוכיח מזה עצמו כיון דאמרה התורה לכם ולא לגבוה ולכך לומר דלגבוה אסור אף בא"א מעיו"ט זה אינו סברא כלל דהרי איכא ק"ו מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה ובע"כ מקום דא"א מעיו"ט מותר לגבוה ובע"כ מה שגלי קרא דלא לגבוה היינו רק באפשר מעיו"ט כגון נו"נ ומזה מוכח דלכם מותר אף באפשר מעיו"ט א"כ מן הק"ו של ב"ה אנו ילפינן הק"ו של לכם. ולכך א"ש כיון דעיקר אמירת ק"ו של ב"ה הוי רק לב"ש דלדידהו בלא"ה מותר מכח מתוך כמ"ש הפ"י דעיקר טענת ב"ה הוי רק לב"ש ולכך א"ש דבתחלה ל"ה מצי הש"ס לומר מכח לכם ולא לגבוה דלפי ק"ו דב"ה ממילא יהי' מוכח מזה דדרשת לכם ולא לגבוה הוי רק למעט נו"כ ולכם מותר אף באפשר מעיו"ט ולכך תחלה דוחה ב"ש ק"ו דב"ה דליכא ק"ו דנו"נ יוכיחו וכיון דליכא הוכחה דלכם מותר אף באפשר מעיו"ט שוב אמרינן כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמרינן דלכם אינו ממעט רק באם א"א מעיו"ט אבל באפשר מעיו"ט אסור ולכך כיון דלכם הוי רק בא"א מעיו"ט ממילא מוכח דלגבוה אסור אף בא"א מעיו"ט ולכך שפיר אמר הרי כתיב לכם ולא לגבוה. ובזה נבין מ"ש התוס' דב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה וכו' ויש לדייק א"כ למה נקטו כאן לכם ולא לכותים ולא אמרו ולא לגבוה לנו"נ, אך נראה דהנה דין זה אם אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט תליא בדין זה דהנה מה ששבת דחוי' אצל חולה או הותרה אצל חולה כתבו הכל דתליא בדין אם טומאה הותרה בצבור או דחוי' בציבור ייע"ש א"כ לפ"ז כראה דגם זה אם יו"ט הותרה בשביל אוכל נפש או דחוי' למ"ד טומאה הותרה בצבור הוי יו"ט הותר אצל אוכל נפש ולפ"ז אף באפשר מעיו"ט מותר ביו"ט אבל למ"ד טומאה דחוי' בצבור אז אף יו"ט דחוי' אצל אוכל נפש ולכך אינו מותר רק בא"א מעיו"ט ולכך א"ש דברייתא זו דאמרי ב"ה לכם ולא לכלבים ס"ל כמ"ד טומאה דחוי' בצבור לכך אוכל נפש אינו מותר רק בא"א מעיו"ט אבל באפשר מעיו"ט אסור וא"כ אם כמעט לכם ולא לגבוה בע"כ יהי' אף בא"א מעיו"ט וכמעט אף עולה ראי' ובע"כ דממעט רק לכם ולא לכלבים ונו"נ דאין קריבין ביו"ט הוי מטעם אחר מכח דלה' אינו מרבה רק קבוע לו זמן ונו"נ דליכא רבוי ממילא אסירי גם לפ"ז ל"צ כלל למעט נו"נ כיון דאף אוכל נפש אינו מותר רק בא"א מעיו"ט א"כ לגבוה ג"כ כיון דהי' אפשר להקריבם מעיו"ט אסירי ביו"ט וא"צ קרא לכך אבל היכי דממעט כו"כ מלכם ס"ל כמ"ד טומאה הותרה בציבור ואץ אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט לכך שוב ממה שממעט לגבוה היינו דלכם מותר אף באפשר מעיו"ט ולגבוה לא הותר כה"ג באפשר מעיו"ט כגון נו"נ אבל בא"א מעיו"ט כגון עולת ראי' אין ראיה לאסור וא"ש ודו"ק. ועוד הי' כראה ליישב מה שהקשינו למה לא אמרי ב"ש תחלה הך קושיא דלכם והוא דהנה הפ"י הקשה לפרש"י דהק"ו הוי מכח תמידין ומוספין נימא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא קרבן צבור ואף דקרבן צבור כתיב בהדיא מ"מ קיי"ל אף היכי דמפריך ק"ו אמרינן דיו ייע"ש ואני מוסיף בדבר יותר דהרי אמרינן בש"ס פסחים דבא וראה כמה מצוה חביבה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשר כל הלילה ודוחה את השבת והנה מה דהקטר חלבים דוחה שבת ילפינן מעולת שבת בשבתו עיין בפ"ה דפסחים ולפ"ז איצטריך ק"ו שפיר דביו"ט לא נאמר רבוי להקטיר חלבים ביום וא"כ אפשר דלא הותר רק שחיטתן וזריקתן דהוי זמנו היום אבל הקטר חלבים דכשר כל הלילה לא ידחה יו"ט ולכך איצטריך ק"ו דמה בשבת שאסור להדיוט מותר לגבוה אף בהקטר חלבים ביו"ט שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אף בהקטר חלבים ואיצטריך ק"ו שפיר. אך נראה דא"ש דהנה ב"ש דאמרי לכם ולא לגבוה קשיא מה ראי' דלמא הכונה רק למעט כו"כ ומנ"ל דלמעט אף עולת ראי' אך בע"כ הוי כוונת ב"ש כיון דאמר סתמא ולא לגבוה משמע דלגמרי איתמעיט של גבוה בכל ענין כיון דסתמא אמר לכם ולא לגבוה אך לפ"ז קשיא הרי בע"כ לאו סתמא אמר דבכל ענין אסור לגבוה דהרי עכ"פ תמידין ומוספין וקרבנות צבור בודאי מותר ביו"ט א"כ בע"כ דלאו סתמא אמר ולא לגבוה וא"כ שוב אפשר לומר דממעט רק כו"כ. אך כראה דשפיר י"ל דהכונה לגמרי דהנה באמת יו"ט הותרה אצל אוכל נפש ואף באפשר מעיו"ט מותר ביו"ט וי"ל דהיינו דקא ממעט דלכם לצורך אוכל נפש זה הותר לגמרי ונעשה כהיתר אבל לגבוה לא נעשה כהיתר ממש רק דחוי' הוא יו"ט אצל גבוה ולכך ממילא תמידין ומוספין אף דהכרח היום לשחטן מ"מ הקטרתן דאפשר בלילה יקטיר בלילה ועולת ראי' דאפשר לגמרי להקריב בחוה"מ יקריב בחוה"מ ואין חיוב כלל ביו"ט וא"כ שפיר מיירי ולא לגבוה לגמרי ושפיר מביאין ראי' ב"ש מלכם ולא לגבוה ולכך אמרי ב"ה הרי איכא ק"ו מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו' א"כ עכ"פ מוכח שהקטרת אמורין כשר ביו"ט דאם שבת הותרה אצל קרבן צבור מכ"ש יו"ט א"כ כיון דלגבוה מותר אף דאפשר בלילה והותר לגמרי בע"כ דלא לגבוה לאו בכל ענין מיירי שהרי קרבן צבור מותר א"כ שוב י"ל אף עולת ראי' ל"ה בכלל רק הוי הכונה רק נו"כ ולא יותר והוי ק"ו דב"ה רק למעט הלימוד של ב"ש דלא נלמוד מלכם. וא"ש מה שהקשה הפ"י דהרי ב"ה אית לי' מתוך וכו' ולפמ"ש א"ש דעיקר הק"ו הוי למעט רק דאין ראי' מלכם ומיושב מה שהקשינו לעיל דלמה לא אמרי ב"ש תחלה הקרא דלכם דאדרבא אם הי' ק"ו דב"ה ק"ו שוב לא הי' מוכח מלכם ולא לגבוה ולכך אמר תחלה דהק"ו פריכא הוא ושוב אם ליכא ק"ו שוב אמרינן דלכם ולא לגבוה מדבר בכל ענין דהוי יו"ט רק דחוי' אצל גבוה לא הותרה וא"ש. כן הי' נלפעכ"ד לכאורה אך לפ"ז יהי' לנו פלוגתא חדשה דלב"ש יהי' אסור להקטיר חלבים של קרבן צבור ביו"ט רק בלילה תה לא שמענו מעולם וכל כהאי הו"ל להש"ס לבאר דפליגי בהא ולא לסתום. לכך כראה ליישב קושיות הפ"י בפשיטות דאין כוונת ב"ה לומר ק"ו דמן הק"ו ילפינן היתר דבזה שפיר הוי קשה דנימא דיו לבא מן הדין אך באמת אטו הוי יתור תיבת לכם למעט של גבוה (אך באמת ממה דאמרי ב"ה לכם ולא לכותים מוכח דלכם מיותר אך מ"מ א"ש דברינו דמ"מ נהי דדייק דתיבת לכם מיותר דהי' די אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה ומיותר הוא מ"מ א"ש דשל גבוה כיון דעדיף הוי בכלל לכם ובכלל מאתיים מכה כיון דהקרבן הוי לו לשמו וכיון דעדיף הוי בכלל לכם ממש ובכלל מאתיים מנה וא"ש ודו"ק) דהרי לגופי' איצטריך להיתר אוכל נפש רק כוונת ב"ש כיון דאם לא כתבה התורה לכם הי' הכל אסור רק כיון דכתבה התורה לכם להיתר וא"כ לגבוה דלא כתיב להיתר ממילא באיסורו עומד וב"ה אמרי כיון דאיכא ק"ו לגבוה א"כ ממילא לא הוי צריך לכתוב של גבוה דהוי בכלל לכם כיון דכ"ש הוא דשל גבוה עדיף מלכם א"ם הוי בכלל מאתיים מנה לכך בכלל לכם הוי מכ"ש של גבוה ול"ש בזה דיו. ולכך מיושב ג"כ דקדוק הנ"ל דכל זמן שלא דחו ב"ש הק"ו של ב"ה ל"ה מצי להקשות מלכם כיון דאינו מיותר א"כ אדרבא בכלל לכם הוי של גבוה דיש בכלל מאתיים מנה ולכך דחו דאין הק"ו ראי' דגבוה עדיף דנדרים יוכיחו ושוב אם ליכא ראי' דעדיף א"כ כיון דגלתה התורה לכם ולא גלתה של גבוה מוכח דשל גבוה אסור ולכך אמרי לכם ולא לגבוה וא"ש ודו"ק:
גמ' אמר ר"ה למ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט לא תימא כו'. לכאורה קשה לי מי דחקו לומר דהוי הגזרה מכח שמא ישהא והוי קשה לו משתי לחם דלמא הכונה לכך אסור מכח דגזרינן יו"ט אטו שבת דבשבת בודאי אסור כו"כ מן התורה וגזרינן יו"ט אטו שבת ל וכמו דאמרינן לעיל גבי טבילת כלים דגזרינן יו"ט אטו שבת כן ה"נ בזה י"ל דגזרו יו"ט אטו שבת) ולכך גם שתי לחם אסור מה"ט נהי דביו"ט הי' מותר גזרינן יו"ט אטו שבת ומה קושיא. ונראה דא"ש דבשתי לחם אי נימא דהם דוחין יו"ט מן התורה אף דאפשר לאפותן בחול ונאמר דזה אין קפידא ממה שאפשר מעיו"ט א"כ גם בשבת יהי' מותר דהרי הוי קרבן צבור וקרבן צבור דוחה שבת ולכך מביא ראי' שפיר דאם זה לא נחשב ריעותא במה שהי' אפשר לאפותו מעיו"ט א"כ גם שבת ידחה דהוי קרבן צבור ובע"כ דמכח שאפשר לאפותו מע"ש אינו דוחה השבת לכך ה"ה דאינו דוחה יו"ט מן התורה. ובזה הי' נראה ליישב פרש"י שפי' שמא ישהא שיהי' לו בשר מצוי ברגל והקשה הצל"ח דא"כ תינח שלמים עולות מה איכא למימר ייע"ש ולפמ"ש א"ש די"ל דבאמת התירוץ שכתבנו ליתא דאכתי קשיא מה פריך הרי אי נימא נו"נ קריבין ביו"ט מן התורה חזינן שיש חילוקי בין שבת ליו"ט דבשבת אסור להקריב כו"כ וביו"ט מותר א"כ ה"נ בשתי לחם כיון דאפשר לאפותן מעיו"ט לכך שבת אינו דוחה ויו"ט דוחה וגזרינן יו"ט אטו שבת וא"ל דאין שבות במקדש דהרי כמה שבותים יש במקדש וב"ש ס"ל דאין סומכין מכח שבות וכבר כתבו התוס' בערובין דכמה שבותים יש במקדש ומה פריך. אך נראה דבדבר דהוי צורך אכילה לא אפשר למגזר בי' יו"ט אטו שבת דהרי הכל יודעין דשבת חלוק מיו"ט דאוכל נפש מותר ביו"ט ואסור בשבת א"כ כל שיש בו צורך אכילה לא אתי למחלף שבת ביו"ט דידעו החילוק דבשבת אסור אוכל נפש וביו"ט מותר ולכך בשתי לחם דהוי אוכל נפש לא יטעו להחליף בין שבת ליו"ט ולכך א"ש פרש"י דבעולות בלא"ה הוי אסור מכח גזרה יו"ט אטו שבת אבל בשלמים דיש בהם אוכל נפש א"כ בזה לא יטעו להחליף בין שבת ליו"ט ולכך צריך לטעם שמא ישהא ולכך מביא ראי' שפיר משתי לחם דשם הוי אכילת אדם ול"ש גזרה יו"ט אטו שבת ולא שמא ישהא ומ"מ אינו דוחה ולכך פרש"י בשלמים שמא ישהא עד הרגל שיהי' לו בשר ובעולה בלא"ה א"ש מכח גזרה יו"ט אטו שבת וא"ש ודו"ק:
והנה כבר הקשינו לעיל בחדושי לר"ה (עייש"ל בד"ה ולא בעצרת כו') דא"כ תינח למ"ד אין קריבין ביו"ט ומה נעשה למ"ד דקריבין ביו"ט מה יענה למה שתי לחם אין דוחה יו"ט, וכעת נבאר הדבר יותר דא"ל דבאמת מ"ד כו"כ קריבין ס"ל כרשב"ג דס"ל שתי לחם אפייתן דוחה יו"ט דא"כ אף למ"ד כו"כ אין קריבין דלמא ס"ל מדאורייתא מחזי חזי ורבנן גזרו שמא ישהא וס"ל כמ"ד שתי לחם דוחה יו"ט. ולכאורה הי' אפשר לפרש דכוונתו רק להוכיח דיש מ"ד דס"ל נו"נ אין קריבין מן התורה ובע"כ מ"ד דס"ל שתי לחם אין דוחה ס"ל דאין קריבין מן התורה. אך ז"א לפמ"ש המרש"א והפ"י דבע"כ מ"ד דס"ל כאן כו"כ אין קריבין הוי מן התורה רק דכוונתו להוכיח דמ"ד לעיל אבל כו"כ לכ"ע אין קריבין הוא ס"ל מדאורייתא א"כ לפ"ז קשה ממ"נ אם מוכיח דיש מ"ד דס"ל לא קרבה מן התורה הרי יש תנאים מפורשים לעיל וא"צ להוכחה משתי לחם ואם מוכיח דמ"ד לעיל ס"ל כן קשה מה ראי' דלמא ס"ל דשתי לחם דוחה יו"ט ואם זה דוחק דיסבור כן קשה א"כ מה נעשה למ"ד כו"כ (אין) קריבין ביו"ט ולכאורה צ"ע בזה. ומה שנראה ליישב הוא עפ"י מה שהקשינו לעיל דמה פריך הש"ס משתי לחם נימא דטעמא דשתי לחם הוי מכח גזרה יו"ט אטו שבת או גזרה יו"ט אטו יו"ט שיחול להיות בשבת עצמו ובאמת אמרינן כן גבי טבילות כלים דגזרינן יו"ט אטו שבת. ואך כראה דא"ש והוא דא"כ הרי קיי"ל דעולת ראי' ושלמי חגיגה ג"כ אין דוחין שבת כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"א מה' חגיגה והוא מן הש"ס וא"כ קשיא אף בעולת ראי' נגזר יו"ט אטו שבת ובע"כ דלא גזרינן וא"כ קשיא משתי לחם. ולפ"ז הי' כראה לפרש פי' חדש בסוגיא והוא דלאבא שאול דס"ל כו"כ קריבין ביו"ט י"ל דהוא מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה רק בשלמי נדבה ועולת נדבה אבל בעולת ראי' ושלמי שמחה ל"פ כלל ומה דאמרו ב"ש וב"ה עולות ושלמים הוי רק בנו"כ לא בשל חובה ולפ"ז ל"ה קשיא לי' כלל די"ל להיפוך דבנו"נ ודאי לא אתי לאחלופי יו"ט אטו שבת דמידע ידעו לחלק בין יו"ט לשבת דכמה שנויים יש דבשבת אוכל נפש אסור לגמרי וביו"ט מותר אף באפשר לעשותו מעיו"ט וא"כ ממילא לא יטעו בנו"כ דידעו דביו"ט שאני משבת ולא יטעו בין שבת ליו"ט אבל בעולת ראי' ושלמי חובה כיון דבשבת אם יש קרבן חובה דוחה שבת כמ"ש הפ"י כגון פסח ופרו של אהרן א"כ בזה שפיר אם כראה דחגיגה ושלמי חובה דוחין יו"ט נימא דהוי זמנם קבוע ממש וידחה אף שבת כמו קרבן חובה של שבת ויטעו להתיר אף בשבת לכך גזרו יו"ט אטו שבת ביו"ט שחל להיות בשבת ולכך ה"ה בשתי לחם ג"כ גזרו כה"ג אטו יו"ט שחל להיות בשבת וי"ל דלהיפוך עולת ראי' ושלמי חובה לכ"ע אסורין מכח יו"ט אטו שבת וכן בשתי לחם ול"פ רק בנו"נ אבל למ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט ובע"כ דפליגי בשלמי חובה ועולת חובה ובזה מתירין ב"ה בזה קשיא שפיר מ"ש משתי לחם דא"ל מכח גזרה יו"ט אטו שבת דא"כ עולת ראי' נמי ובע"כ דס"ל מדאורייתא לא חזי וא"ש ודו"ק. ושוב ראיתי בשעה"מ ה' חגיגה הרגיש קצת בקושיא הנ"ל שהקשינו אך לא ביאר כל הצורך כמו שבארנו גם בישוב שכתבנו לקמן הרגיש קצת ולא ביאר כמו שבארנו ייע"ש ותבין. ועוד הי' כראה ליישב הסוגיא דהנה מ"ש המהרש"א והפ"י דמ"ש למ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט לא קאי אדלעיל דבע"כ מדאורייתא הוי דהרי אמרו נו"נ יוכיחו ואמרו לכם ולא לגבוה וכו' ולפענ"ד אין הדבר מוכרח כלל דמה שהקשה מלכם ולא לגבוה פשיטא דאין ראי' די"ל דהם מיירי להדיא מעולת ראי' דליכא צורך אכילה כלל בהא ממעטי מלכם אבל בשלמים דיש בהם אכילת אדם א"כ אם ל"ה ידענו שהוא מן התורה ומכח טעמא דמפרש לקמן מכח דמשלחן גבוה קזכה לפי פשוטו ה"א דשלמים הוי בכלל לכם ממש דהרי הוי אוכל נפש ממש ובכה"ג ה"א דמותר מן התורה ואינו אסור רק מגזרה שמא ישהא ובהא מביא ראי' משתי לחם דהוי אכילת אדם ומ"מ אסור ובע"כ דזה ליה בכלל לכם דמשלחן גבוה קזכה. ובזה הוי א"ש פרש"י דנקט הטעם שמא ישהא שיהי' לו בשר ברגל והקשה הצל"ח א"כ בעולות מה איכא למימר ובאמת לק"מ דבעולת ידע דהוי טעמא מכח לכם ולא לגבוה רק בשלמים ה"א דזה בכלל לכם הוא ואינו אסור רק מכח גזרה דשמא ישהא ולכך מוכיח משתי לחם, ולפ"ז נראה דאף מה דאמר ב"ה מה במקום שאסור להדיוט וכו' אין הכונה בדרך ק"ו רק הנה הי' אפשר לפרש כך די"ל נו"נ ודאי קרבי ביו"ט מן התורה רק מדרבנן לא קרבי מכח גזרה שמא ישהא ולפ"ז הי' ראוי לאסור אף עולת ראי' לגזור אטו נדבה ול"ה גזרה לגזרה דכולה חדא גזרה הוא דאי לא הא לא קיימא הא וכעין דאמרינן לעיל גבי טבילת כלים דגזרינן יו"ט אטו שבת ייע"ש בתוס' וכן בפ"ק כולהו חדא גזרה הוא והי' ראוי לאסור אף עולת ראי' ולכך אמרי ב"ה דלא מצינו בזה לאסור עולת ראי' מדרבנן דהכה הבעל המאור כתב ברפ"ק דביצה דאף דאמרינן דביו"ט דקיל החמירו דלא ליתי לזלזולי בי' היינו רק בדבר שאינו שייך בשבת בלא"ה אבל בדבר השייך בשבת א"א לאסרו ביו"ט מכח דהוי כחוכא ואטלולא ייע"ש, ולפ"ז כראה דה"נ אמרי ב"ה דא"א להחמיר ביו"ט כלל לאסור בהם עולת ראי' דהרי מה בשבת במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה בקבוע להם זמן אף בקרבן יחיד כמ"ש הפ"י מכ"ש ביו"ט דמותר להדיוט דראוי להיות מותר לגבוה בקבוע לו זמן ואיך אפשר להחמיר ביו"ט בקבוע לו זמן להחמיר בי' יותר מבשבת הלא הוי כחוכא ואטלולא, וב"ש הבינו דכוונתם כיון דבשבת מותר לגבוה מכ"ש ביו"ט דמותר לגבוה דא"א להחמיר ביו"ט יותר מבשבת כיון דבשבת מותר לגבוה ולכך אמרו נו"נ יוכיחו דחזינן דאסרו רבנן לגבוה ומוכח דל"ה זה כחוכא ואטלולא מכח דשאני קרבן שבת דהוי קבוע לו זמן אבל זה שאין קבוע לו זמן דאסור בשבת כו"כ לא יהי' ביו"ט כחוכא ואטלולא א"כ ה"כ בעולת ראי' דאין קבוע לה זמן לב"ש לא יהי' כחוכא ואטלולא ביו"ט, וב"ה אמרי דזה נחשב קבוע לו זמן ממש ולכך שפיר יהי' כחוכא ואטלולא דהרי בשבת בקבוע לו זמן בקרבן השייך לו דוחה שבת א"כ אם כאן נאסר בקבוע לו זמן יהי' כחוכא ואטלולא לכך א"א לאסרו בזה מדרבנן ואחר שאמרו ב"ה דא"א לאסרו מדרבנן הדר אמרי ב"ש דמן התורה ראוי לאסרו מכח לכם ולא לגבוה וכו'. כן הי' אפשר לפרש דתחלת פלפולם הי' רק לדרבנן ולא מן התורה והדר מ"ש מכח לכם הוי רק על עולה לא על שלמים לכך קמ"ל ר"ה דלא נטעה כן רק לא תימא מדאורייתא חזי וכו'. ולפ"ז א"ש דשוב הדרינן דכוונתו הי' רק דלא נימא דליכא למ"ד דאין קריבין מן התורה רק כ"ע ס"ל מן התורה קריבין רק רבנן גזרו שמא ישהא ולכך מוכיח דעכ"פ מ"ד דשתי לחם אין דוחה יו"ט הוא ס"ל בע"כ דנו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה וא"כ שוב מסתבר דלא יהי' ב' מחלוקת בדבר כיון דמיד דקריבין ס"ל אף מדרבנן דקריבין ומ"ד דשתי לחם אין דוחה ס"ל מן התורה אין קריבין א"כ מסתבר שלא יהי' שלש מחלוקת בדבר לכך מסתבר דמ"ד זה דאין קריבין ס"ל מן התורה אין קריבין ומ"ד קריבין ס"ל דשתי לחם דוחה יו"ט באמת. ובהכי יתיישב מה דקשה לי לכאורה דלמה קמ"ל ר"ה זה דלא נימא מדאורייתא מחזי חזי דמה כ"מ זה לדינא אם הוי מדרבנן או מן התורה כיון דאף דהוי מן התורה מ"מ אין לוקה כמ"ש התוס' בדף י"ב וא"כ מה כ"מ אם הוי דרבנן או מן התורה, אך כראה דכ"מ לנו דהנה הפוסקים מחולקין בסי' תצ"ה באוכל נפש שאפשר מעיו"ט אם דוחה יו"ט או לא ולכאורה קשה להסוברים דאו"נ מותר אף באפשר בעיו"ט א"כ מה משני ב"ה דשאני נו"כ דאין קבוע להם זמן מ"מ יוכיחו דהרי חזינן דאוכל נפש מותר אף באפשר לעשותו מעיו"ט ונו"נ אין קריבין כיון דהי' אפשר להקריבם קודם ומ"מ מוכח דחזינן דלגבוה חמור מאו"נ וא"ל דלכך אין קריבין מכח דאפשר להקריבם אח"כ אחר יו"ט משא"כ בא"נ אם צריך לה היום ביו"ט א"א להמתין על למחר, דהרי חזינן דאף אם יעבור אבל תאחר מ"מ אין קריבין ביו"ט ובזה א"א להמתין עד אחר יו"ט וגם ברגל אחד הרי יעבור בעשה עכ"פ וא"א להמתין ומ"מ אין קריבין ואכתי הוי יוכיח לסתור הק"ו דגרע לגבוה מלהדיוט, ונראה דמזה יהי' מוכח כהסוברים דבא"נ עצמה מה שהי' אפשר מעיו"ט אין דוחה יו"ט ואינו מותר רק בא"א לכך שפיר משני דנו"נ אין קבוע להם זמן והי' אפשר להקריבו קודם יו"ט, ולפ"ז הנה אם נימא דעיקר פלפולם ל"ה מן התורה רק מדרבנן שוב אין ראי' די"ל דלעולם אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט וכוונת ר"ה הוי רק לענין דרבנן דל"ה כחוכא ואטלולא לומר מה דמותר בשבת אסור ביו"ט כיון דזה אין קבוע לו זמן ולא מצינו כה"ג בשבת להיתר אבל בקבוע לו זמן דמצינו כה"ג להיתר א"א לאסרו ביו"ט מדרבנן ובק"ו ממש לא מיירי כלל ואין ראי' מזה. ולכך זה יהי' כוונת ר"ה דלא נימא דלא מצינו למ"ד דנו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה רק כ"ע ס"ל (מסתמא) [מה"ת] קריבין רק מדרבנן ס"ל דאין קריבין ואין כוונת ב"ש כו"כ יוכיחו מן התורה רק מדרבנן א"כ לפ"ז י"ל אוכל נפש מותר אף באפשר מעיו"ט אך באמת לא תימא כן רק מדאורייתא לא חזי כיון דחזינן שיש מ"ד דס"ל בשתי לחם דאינו דוחה יו"ט ובע"כ דלהך מ"ד מן התורה הוא א"כ למעט במחלוקת עדיף שלא יהי' שלש מחלוקת בדבר ולכך גם הך מ"ד ס"ל דהוי מן התורה וא"כ שוב אם בדאורייתא הם דנין מוכח ממ"ש ב"ש יוכיחו וב"ה השיבו שאין קבוע להם זמן מוכח דאוכל נפש אסור באפשר מעיו"ט ומוכח לדינא דבאפשר מעיו"ט אסור בא"כ ונ"מ לדינא וא"ש כן י"ל ע"ד הפלפול אך ע"ד האמת היותר קרוב הי' כראה ליישב קושיא הנ"ל שהקשיתי דמה כעשה למ"ד נו"נ קריבין למה שתי לחם אין דוחין יו"ט אך נראה דהנה כבר הקשיתי לעיל דנימא בשתי לחם הטעם דגזרינן יו"ט אטו שבת ובפרט אטו יו"ט שחל להיות בשבת וכתבנו דא"כ בעולת ראי' כמי נגזור כהך יו"ט אטו שבת שחל בו יו"ט, אך אכתי קשה לפי מה דאמרינן בעירובין דאין שבות במקדש אבל שבות דמקדש במדינה יש שבות וא"כ הרי אמרינן במנחות פרק שתי לחם דהקשה אדם קשה כברזל דאם אפייתן בפנים איך אין דוחין את השבת הלא אפסילה בלינה וכתבו התוס' שם דתברא מי ששנה זו לא שנה זו א"כ מוכח דלמ"ד אין דוחין את השבת ואת יו"ט בע"כ ס"ל דאפייתן בחוץ א"כ מה קשיא נימא דלכך אין דוחין יו"ט מכח דגזרינן יו"ט אטו שבת ואף דאין שבות במקדש מ"מ כיון דלדידי' הוי אפייתן בחוץ הוי שבות דמקדש במדינה ושפיר גזרו משא"כ בהקרבת עולת ראי' דהוי במקדש בפנים והוי שבות דמקדש במקדש לא גזרינן בזה דאין שבות במקדש. אך באמת א"ש דא"כ איך ס"ד דנו"נ מן התורה קרבי רק רבנן גזרו שמא ישהא ואסרי הקרבה ביו"ט מדרבנן הלא זה הוי ג"כ שבות דמקדש במקדש ולמה גזרו בזה ואם גזרו שמא ישהא אף דהוי רק חשש לאו דבל תאחר או עשה ומ"מ גזרו שבות כזה במקדש מכ"ש דראוי לגזור יו"ט אטו שבת דהוי איסור סקילה ושבות חמור, וא"כ קשיא ממ"נ אם גזרינן יו"ט אטו שבת בשתי לחם נגזור אף בעולת ראי' כן ואם אין שבות בזה במקדש למה נגזור שמא ישהא דהוי שבות דמקדש במקדש ומזה מוכיח דבאמת לא גזרינן לא יו"ט אטו שבת ולא שמא ישהא רק מדאורייתא לא קרבי אבל למ"ד נו"נ קריבין שפיר י"ל דס"ל דגזרינן יו"ט אטו שבת ובשתי לחם הוי שבות דמקדש במדינה ובעולת ראי' הוי שבות דמקדש במקדש וא"ש ודו"ק היטב. ובהכי א"ש לכאורה דעת הרמב"ם דפוסק בה' תמידין ומוספין דשתי לחם אפייתן בפנים ואין דוחין וכו' ותמהו עליו דהוי נגד הש"ס ייע"ש ולפמ"ש נראה דיצא להרמב"ם כן מהש"ס פ"ג דפסחים דפריך שם למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט ממשנה זו דשתי לחם אין דוחין את יו"ט ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט דיו"ט ביו"ט מבעיא יעו"ש וקשה מה קושיא נימא דס"ל באמת מן התורה מותר לאפותן רק מדרבנן גזרו יו"ט אטו יו"ט שחל להיות בשבת ואין דומה לנו"נ או צרכי שבת נעשין ביו"ט דבאוכל נפש לא יטעו בין יו"ט לשבת דזה ידוע הוא וגם בנו"נ דאינן חובת היום לא יטעו אבל בשתי לחם דחובת היום נינהו ובשבת בכה"ג מותר בקרבן ציבור וזמנו קבוע לכך כיון דהוי חובת היום יטעו להתיר אף בחל בשבת ועולת ראי' דמותר מכח דהוי שבות דמקדש במקדש ולחם הוי שבות דמקדש במדינה ונו"נ באמת מן התורה לא קרבי כמ"ש ר"ה או דס"ל באמת קרבי כיון דעדיין השתא לא ידע הש"ס ממה שמסיק שם לכם ולא לגבוה א"כ בע"כ ס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט וגם מכח הך קושיא גופא דאם צרכי שבת נעשין ביו"ט מכ"ש צרכי יו"ט ביו"ט כיון דיש בהם אכילת אדם נהי דמשלחן גבוה קזכה לא ברע מצרכי שבת ביו"ט מכ"ש הכא דסוף סוף יומשך מהם אכילה גם הוי צרכי יו"ט שלא יעבור אעשה או אבל תאחר ואו אם ס"ל לא קרבי מכח דידע דלנדרים יש מיעוט דלכם וכו' רק דסבר דלא קאי על חובת היום א"כ פשיטא דקשיא דנימא כנ"ל דבשתי לחם גזרו אטו יו"ט שחל בשבת כמש"ל דהוי שבות דמקדש במדינה ובעולת ראי' הוי במקדש בע"כ מוכח דס"ל דאפייתן הוי בפנים לכ"ע ואף דאינו דוחה יו"ט הוי אפייתן בפנים, והיינו דס"ל דהא בהא תליא די"ל נהי דבעלמא אפסיל בלינה כאן כיון דגילה קרא דלכם ולא לגבוה למעט שתי לחם וא"כ התורה אמרה להביא שתי לחם ואמרה שלא לאפותן ביו"ט א"כ גילה קרא דלא יפסלו בזה בלינה א"כ בהכי אכשרי' רחמנא רק התם דפריך הש"ס אהדדי היינו דרב ששת ס"ל כמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט ולא ס"ל דלכם ולא לגבוה כלל וס"ל מה דאין דוחה שבת ויו"ט הוי רק דרבנן ושפיר הקשה איך תקכו רבנן כן הרי אפסלו בלינה משא"כ כאן הולך הש"ס למ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט ולא ניחא לי' לאוקמא דרבה כתנאי כמ"ד דקריבין רק ס"ל דבא ליישב דבריו אף למ"ד אין קריבין א"כ שפיר י"ל דאפייתן בפנים ומ"מ כיון דגילה קרא דלכם ולא לגבוה א"ם מוכח דבהכי אכשרי' רחמנא. אך באמת זה טעות חדא דאכתי מנ"ל דבהכי אכשרי' רחמנא הרי אפשר להיות אפייתן בחוץ ועוד הרי באמת מה דהוי חובת היום ממש לא ממעטין מלכם ולא לגבוה רק שתי לחם כיון דאפשר מעיו"ט לכך ממעטינן לי' מלכם כמ"ש רש"י כאן א"כ אדרבא אם בעלמא אפסלו בלינה א"כ שוב א"א לאפותן מעיו"ט וא"כ לא נתמעטו כלל מלכם ולא לגבוה ומנ"ל להכשיר בהו פסול לינה ושלא לדחות יו"ט נימא להיפוך. ועוד הרי למ"ד דפסחים דפריך לרבה לא ידע עדיין מהך לימוד דלכם לכך נסתרין דברינו הללו, מיהו גוף הדבר ניתן לומר דעכ"פ יש ראי' מן הש"ס דזה אמת אף אם אין דוחין יו"ט הוי אפייתן בפנים דבלא"ה הו"ל לתרץ מכח גזרה יו"ט אטו שבת בע"כ דהוי פסיקא לי' להש"ס דתרוייהו איתנהו דאינו דוחה יו"ט ואפייתן בפנים ולא כמ"ש התוס' במנחות דתברא מי ששנה זו לא שנה זו וא"ש ודו"ק וביאור גוף דעת הרמב"ם יהי' כמיש הלח"מ שם והראי' יהי' כנ"ל ועיין בחדושי בסוגיא דמנחות דף מ"ח בארתי שם דרך הנ"ל נמי ייע"ש:
והנה לשון הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה שחגיגה ועולת ראי' אין דוחין את השבת ואת הטומאה מכח דאין קבוע להם זמן והנה לכאורה זה סותר מה דאמרי ב"ה כאן דאף זו קבוע לו זמן ושוב ראיתי בלח"מ שם שהרגיש בזה. והנה זה הי' נראה ליישב בפשיטות והוא דעיקר הטעם דנחשב קבוע לו זמן הוי מכח שמא יפשע או יאנס כפרש"י ולפ"ז בשלמא לענין יו"ט אי נימא דבכל יו"ט לא יקריבנו רק ידחה לחוה"מ שפיר לא ימלט שלא יארע בשנה אחת למקצת אנשים שלא יארע להם שום אונס כיון דאנו דנין לעולם בכל שכה ושנה לא ימלט שלא יארע פ"א פשיעה ואונס לכך נחשב קבוע לו זמן לדחות יו"ט אבל לענין שבת וטומאה דאין זה בכל שנה רק שאירע זה דרך מקרה שנזדמן כן פ"א הכה אין זה ברור שבפעם הזאת יארע אח"כ פשיעה ואונס שלא יקריבנו ואולי בפעם הזאת לא יהי' אונס כלל דמלתא דלא שכיחא הוא לכך בזה לא נחשב קבוע זמן לדחות שבת וטומאה אבל לענין יו"ט דאם נימא דאינו דוחה יו"ט בכל שנה לא ידחה יו"ט ובזה הוי כאנן סהדי שלא ימלט שיארע אונס ופשיעה בשום זמן לכך הוי כאנן סהדי בזה ונחשב קבוע לו זמן וא"ש אך בזה יש לעיין הנה בש"ס פסחים דף ע"ו אמר שם הטעם דאינו דוחה שבת כיון דאית לי' תשלומין ובדף ע' ע"ב נתן טעם מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים שבעה שמנה הוי והכה תרתי למ"ל ובאמת קשה על הרמב"ם למה לא נקט הקרא של וחגותם אותו. וגם עוד קשה על הרמב"ם שסיים שם אבל דוחה את יו"ט אף דנו"נ אין קריבין ביו"ט הנהו לאו כו"כ נינהו אלא חובת היום ויש לדייק דבאמת הש"ס לא נתן טעם זה רק מכח שקבוע לו זמן ובפרט הרי שתי לחם ג"כ הוי חובת היום ומ"מ אין דוחה יו"ט כמ"ש הרמב"ם להדיא מכח לכם ולא לגבוה ייע"ש בהל' תמידין ומוספין ובע"כ הטעם מה דמותר עולת ראי' וחגיגה הוי מכח שקבוע לו זמן ולמה נקט שהם חובה. והנה לכאורה עלה ברבי לומר דקשה לי במה דפריך התם הש"ס שבעה שמונה הוי ופרש"י דסוכות יש לו תשלומין כל שמכה ומשמע דאף בשע"צ מותר להקריב עולת ראי' וקשה מ"ש משתי לחם הרי שתי לחם הוי חובת היום ועיקר מה דאסור לאפותן ביו"ט היינו מכח דהי' אפשר לאפותן בעיו"ט א"כ מה שמותר חגיגה ועולת ראי' היינו כפרש"י מכח דא"א להקדים ולאחר וא"כ תינח ביו"ט ראשון דלא הי' אפשר להקריבו מקודם אבל ביו"ט אחרון דהי' אפשר להקריבו כל חוה"מ ויו"ט א' א"כ הוי כשתי לחם ממש ולמה ידחה יו"ט אחרון ומה קושיא שמכה הוי אולי אינו דוחה שע"צ ולכך הי' נראה דבאמת זה תלוי בזה דמאן דיליף מוחגותם ס"ל כמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט ולא דריש לכם ולא לגבוה רק ולא לכלבים ולכך ממילא קשה שמנה הוי אבל למ"ד דאין כו"כ קריבין ביו"ט וס"ל דילפינן מלכם ולא לגבוה וא"כ ה"ה שתי לחם אין דוחה יו"ט א"כ ה"ה דעולת ראי' וחגיגה אין דוחין יו"ט אחרון לכך א"א ללמוד מוחגותם דליכא שמנה לכך צריך לומר הטעם דאין זמנו קבוע ולכך נתן הש"ס והרמב"ם הטעם כיון דאית לי' תשלומין. אך לפ"ז תקשה איך אמר שבעת ימים הרי ליכא שבעה אם אינו דוחה שבת א"כ ליכא רק ששה אם אינו דוחה יו"ט אחרון, אך נראה דא"ש דהנה שם בפסחים דף ע' אמר שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם וכו' ולא משום חגיגה דהו"ל דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וע"ש בתוס' שכתבו דאף אם נדרן לשם חגיגה לא מהני דסברא הוא דבעינן זביחה בזמן חגיגה ולכאורה קשה לי למה להו ללמוד מסברא הלא ממקומו הוא מוכרע דאם אפשר לשחטן מעיו"ט למה ידחה יו"ט הרי בשתי לחם אף דהוי חובת היום מ"מ אינו דוחה יו"ט משום דאפשר מעיו"ט א"כ בחגיגה אם אפשר מעיו"ט למה ידחה יו"ט ובע"כ דזה לא מהני מעיו"ט. אך באמת לק"מ דאינו דומה דבשלמא שתי לחם עיקר המצוה יהי' נעשה ביו"ט הקרבתה רק אפייתה והכשר המצוה יהי' בעיו"ט לכך בזה לא נחשב זמנו קבוע כיון דאפשר לאפותו בעיו"ט ומ"מ גוף המצוה לא יהי' נדחה מזמנו הראוי לעיקר דהעיקר יהי' נעשה ביו"ט אבל בקרבן חגיגה אם נימא דיקריבנה מעיו"ט יצטרך אז לזרוק דמה ולעשות הקרבתה דבלא"ה יופסל בלינה א"כ יהי' עיקר מצותו נעשה בעיו"ט שלא בזמנו וחביבה מצוה בשעתה ואין ראוי לדחות כל המצוה לעשותו קודם זמכו לכך כה"ג אף אם בדיעבד כשר בעיו"ט לא נחשב אין זמנו קבוע ומ"מ ראוי שידחה יו"ט בעיקר מצותו לכך הוצרכו לומר מכח סברא. ולפ"ז נאמר דבאמת זה יהי' תלוי בזה דלמ"ד דלא דרשינן לכם ולא לגבוה לדידי' אמרינן דבעינן מצד הסברא זביחה ביו"ט עצמה ושבעה משכחת לה ביו"ט עצמה עם האחרון ומה דליכא שמנה דאינו דוחה שבת אבל למ"ד דילפינן מלכם ולא לגבוה א"כ יו"ט אחרון אינו דוחה מכח לכם כמו שתי לחם א"כ בע"כ מ"ש שבעת ימים היינו דמותר אף בעיו"ט כקושיות התוס' ומ"מ דוחה יו"ט א' זה לא נקרא אפשר מעיו"ט נ"ל. וא"כ לפ"ז א"ש שיטת הרמב"ם דלא העתיק קרא דוחגותם דכיון דהוא פוסק כמ"ד לכם ולא לגבוה א"כ אין ראי' דלמא דוחה שבת וליכא שבעת ימים ושמנה ליכא דאינו דוחה יו"ט אחרון כמו שתי לחם ושבת דוחה היינו אם אירע יום ראשון בשבת דאז משכחת לה שבעה אבל אם אירע אח"כ שבת ודאי לא גרע שבת מיו"ט אחרון רק דמשכחת לה שבעה ביו"ט ראשון שחל בשבת ולכך אין ראי' דלא דחה שבת ובע"כ הוצרך לטעם דלא קבוע זמן, ובהכי א"ש מה שנקט הטעם דחובת יום נינהו ולא שקבוע לו זמן דבאמת כבר הבאתי שקשה על הרמב"ם איך אמר שאין קבוע לו זמן הרי ב"ה אמרי שקבוע לו זמן אך לדרכנו א"ש הכל דהנה בברייתא זו אמרו שם ב"ה לכם ולא לכלבים וכו' ולפ"ז מוכח לכאורה דלא סברי לכם ולא לגבוה ואף שהתוס' כתבו להיפוך אין זה מוכרח רק י"ל כפשוטו דמשמע דהם לא סברו כלל לכם ולא לגבוה ובפרט לפי מה שמפרש רבינו שמואל שם דס"ל לת"ק דנו"נ קריבין ביו"ט א"כ לא דרשינן לכם וכו' ולפ"ז יהי' סובר דשתי לחם דוחה יו"ט כרשב"ג ועיין מזה פ"ג דפסחים דף מ"ז ולכך שפיר אמר הטעם דזה קבוע לו זמן ולא קשיא א"כ למה לא דחיא שבת י"ל מקרא דוחגותם דשבעה שמכה הוי כיון דדחיא יו"ט אחרון ובע"כ דלא דחיא שבת אבל אכן דקיי"ל כמ"ד לכם ולא לגבוה כמ"ש הרמב"ם להדיא הך לימוד בשתי לחם א"כ ממילא לא דחיא יו"ט אחרון א"כ אין ראי' משבעת ימים דלא דחיא שבת בע"כ מה שזה הלכה פסוקה דלא דחיא שבת הוי מכח סברא דאין קבוע לו זמן ומוכח דטעם הוי מכח דאין קבוע לו זמן ולכך העתיק הרמב"ם זה הטעם ולפ"ז כיון דלא נחשב קבוע זמן בע"כ הטעם מה דשאני מנו"נ לאו מכח קביעות זמן כלל רק מכח דחובה נינהו ובעל כרחך מה דשאני משתי לחם היינו דשם מ"מ עיקר הקרבתן יהי' ביו"ט ורק אפייתן לא יהי' ביו"ט זה שפיר אינו דוחה כיון דלא איפסלה בלינה בע"כ מאיזה טעם דס"ל להרמב"ם כן דלא נפסלו בלינה כמ"ש המפ' א"כ אפשר לאפותן מעיו"ט ומ"מ גוף מצותן יהי' ביו"ט לכך נחשב אפייתן כנו"נ אבל בקרבן חגיגה ועולת ראי' מעיו"ט אי אפשר לשחטן דיופסלו בלינה ולהקריבן בעיו"ט לגמרי שלא כמצותן לא נחשב קיום חובת היום בזה דאף שלפ"ז יהי' בדיעבד כשר בעיו"ט מ"מ לכתחלה איכו ראוי לכך כיון דחובת היום נינהו דחיא יו"ט ולא דמיין לנו"נ וא"ש. אך באמת א"א לפרש כן לכאורה די"ל מה שהקשינו לעיל דמה פריך שבעה שמנה הוי הרי לא דחיא יו"ט אחרון די"ל דהוכחת הש"ס מכח (ב"ש) [כש"כ[ דאם לא דחיא יו"ט אחרון מכח דל"ה חובת היום כיון דהי' אפשר להקריבו קודם מכ"ש דלא דחיא שבת דבאמצע יו"ט מה"ט דהי' אפשר להקריבו קודם וסוף סוף מוכח דלא דחיא שבת. אך באמת א"ש דברינו בזה די"ל דאכתי אם חל יום ראשון בשבת מנ"ל דלא דחיא ואדרבא קשה לי על הש"ס עצמו מנ"ל ללמוד מקרא דוחגותם דלא דחיא שבת לגמרי הלא בע"כ לפי האמת דלא דחיא שבת בע"כ קרא דוחגותם לא מיירי בחל יו"ט א' בשבת דא"כ הוי רק ששה כמו דפריך הש"ס שם באמת ובע"כ דלא מיירי בחל יו"ט א' בשבת א"כ מה ראי' הוא זה לענין יו"ט א' בשבת דלמא דוקא אם באמצע חוה"מ הוי שבת אינו דוחה כיון דהי' אפשר להקריב אותו מקודם והוי כמו שתי לחם ביו"ט אבל אם יו"ט א' בשבת דלא הי' אפשר להקריבו מקודם י"ל שפיר דדוחה שבת דנחשב זמנו קבוע ועל אח"כ לא דחינן מכח שמא יארע לו אונס כפרש"י בכאן וצ"ע כעת. ובפרט לפי מה שנראה לדחות קושיא הנ"ל שהקשינו דאיך משכחת לה שמכה הלא יו"ט אחרון אין ראוי לדחות כמו שתי לחם ובאמת לק"מ דבשלמא בשתי לחם דאם יאפה מעיו"ט לא יצטרך לחלל יו"ט ונרויח בזה חלול יו"ט א"כ אמרינן דעיקר מצותו לא הוי לחלל יו"ט עבורו דעיקר מצותו כאמר לאפותו מעיו"ט ולא כאמר לשם דחיית יו"ט כלל אך חגיגה כיון דעכ"פ עיקר מצותו הוי להקריבו ביו"ט א' א"כ כאמר מצותו לדחות יו"ט ואלו הוי רוצה הי' יכול להקריבו ביו"ט א' והי' מותר לו וס"ס הי' נעשה חלול זה ביו"ט, א"כ לא היינו מרויחין כלום אם הי' עושהו כמצותו ומה לי יו"ט זה או זה לכך כיון שנאמר לדחות יו"ט בזה שפיר דוחה אף יו"ט אחרון ושפיר הקשה שמנה הוי. ולפי"ז הקשה קושיא הנ"ל ביותר דמנ"ל מקרא זה דאינו דוחה שבת אם חל ביו"ט א' דלמא דוקא באמצע יו"ט אינו דוחה שבת דלענין שבת שפיר היינו מרויחין דאם הי' מקריבו כמצותו לא הי' נדחה שבת רק יו"ט וכעת ידחה שבת לכך כיון שהי' אפשר לו דרך יותר היתר לא נדחה שבת עבורו אבל ביו"ט א' בשבת דלא הי' אפשר דרך היתר יותר אפשר דדוחה שבת וצ"ע כעת ואין בידי ספרי המפ' על פסחים לעיין אם נתעוררו בזה. ואפשר הי' ליישב שני הסוגיות בזה מה דבחד מקום למד מוחגותם ואח"כ אמר דאין קבוע לו זמן די"ל דתרוייהו צריכי דודאי אם חל יו"ט א' בשבת דיש לו זמן כל שבעת ושמונת ימים ל"ח שיהי' באונס כל שבעת ימים ובפרט אם עיקר יו"ט א' חל בשבת א"כ מה שאינו מקריבו עכשיו הוי רק מכח אונס וזוולת זה הי' מקריבו ממילא רמיא אנפשי' תיכף להקריבו ליום מחר ול"ח בזה לפשיעה ואונס לכך ל"ה זמנו קבוע אבל אם יו"ט א' לא הי' בשבת רק שבת היה באמצע א"כ ה"א בב' וב' ימים שפיר יש לחוש בזה לאונס ופשיעה ובפרט כיון דעיקר זמן הקרבתו הי' ביו"ט א' והי' יכול להקריבו אז והכל הקריבו אז א"כ יש לחוש אולי ידמה לו שגם הוא כבר הקריב בזמנו ויצא הדבר מלבו שלא הקריב, ועיין כעין חילוק זה בט"ז יו"ד סי' כ"ה לענין בדיקת הסימנין ייע"ש א"כ בכה"ג שפיר ראוי למיחש פן יפשע או ישכח ולא יקריב עוד וה"א דזה נחשב זמנו קבוע לכך בזה יליף מקרא דשבעת ימים דמוכח דאינו דוחה שבת בכה"ג והיינו מה"ט גופו כיון דהי' אפשר להקריבו קודם וביו"ט א' בשבת בלא זה אינו דוחה דל"ה זמנו קבוע וא"ש ודו"ק. ובהכי הוי א"ש מה שנקט הרמב"ם הטעם דאין זמנו קבוע והיינו דממ"נ ביו"ט א' הוי הטעם מכח דלא נחשב זמנו קבוע ולשאר ימים אם חל בהם שבת בשלמא הך מ"ד דיליף מוחגותם ס"ל דשתי לחם דוחין יו"ט אף דהי' אפשר מקודם וס"ל דזה נקרא זמנו קבוע ממילא צריך ללמוד שבת מקרא דוחגותם אותו אבל לדידן דקיי"ל שתי לחם אין דוחין יו"ט א"כ אם יו"ט אינו דוחה מכח דהי' אפשר מאתמול מכ"ש דאינו דוחה שבת אם הי' אפשר להקריבו בימים הקודמין א"כ ממ"נ א"צ קרא לכך רק דל"ה זמנו קבוע או מצד דאפשר להקריבו אח"כ או מצד דאפשר הי' להקריבו קודם ודו"ק ומה דכאן ס"ל לב"ה דהוי זמנו קבוע היינו כמ"ש לעיל דשאני יו"ט דהוי בכל שנה משא"כ שבת וטומאה כנ"ל. והנה ליישב מה שנקט הרמב"ם הלשון דחובות נינהו ולא נקט זמנו קבוע הי' נראה והוא דנשים לב מה דס"ל להרמב"ם אם ס"ל כו"כ אין קריבין ביו"ט מן התורה או מדרבנן והנה לכאורה הי' כראה דמה דאר"ה אלא אפי' מדאורייתא לא חזי דהא שתי לחם וכו' אין הכונה לדמות שתי לחם דמשתי לחם יהי' מוכרח לומר דגם בנו"נ הוי דאורייתא דודאי שאני ושאני נו"נ משתי לחם חדא די"ל דשאני לחם דל"ש בהו שלא יהא שלחנך מלא וכו' כיון דאין מקריבין ממנו לגבוה ועוד הרי עיקר הקרבתן יהי' ביו"ט אבל בנו"נ דשייך בהו שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וגם אם נאסור לו יהי' אסור להקריבו לגמרי י"ל שפיר דהוי צורך יו"ט וגם י"ל דמותר בשביל דהוי אוכל נפש ואינו (דומה] לשתי לחם דהתם הוי קדשי קדשים ובהו שפיר י"ל דמשלחן גבוה קזכה אבל בנו"נ דהוי קדשים קלים י"ל בהו לא אמרינן משלחן גבוה קזכה רק הוי אוכל נפש ממש, רק כוונת ר"ה דהוא לשטתו אזיל דאמר לקמן מה בין זה לנו"נ ומשני דמשלחן גבוה קזכה הוא ס"ל כן לעצמו דאף בקדשים קלים אמרינן משלחן גבוה קזכה ולכך מ"ש אלא אף מדאורייתא לא חזי אין הכונה מכח הכרח רק מצד הסברא דנראה לו לומר כן דהוי מן התורה רק שלא תקשה עליו דהיכן מצינו דמיון כזה לומר דמה שהוי אוכל נפש יהי' אסור ביו"ט לכך הביא ראי' דהרי חזינן דשתי לחם דחובת היום נינהו וכו' וא"כ מוכח דאף דהוי אוכל נפש מ"מ אסור ומוכח דאמרינן סברא זו דאף דהוי אוכל נפש לא מהני מכח דמשלחן גבוה קזכה א"כ לדידי' אין סברא לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים ואף בהו אמרינן כן ואמרינן דמן התורה לא קרבי. ולפ"ז ס"ל להרמב"ם דר"ה דס"ל מן התורה לא קרבי ס"ל דמה דלא דחיא שבת ילפינן מוחגותם וס"ל דזה הוי זמנו קבוע כדמשני ב"ה כאן אבל הרמב"ם פוסק כסוגיא דאמר אח"כ בפסחים דל"ה זמנו קבוע לפ"ז בע"כ ס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט מן התורה ורק מדרבנן אין קריבין ולא דמיא לשתי לחם כלל ולכך כיון דמן התורה אף כו"כ הי' מותר רק דרבנן גזרו מכח שמא ישהא אים לפ"ז א"צ לטעם קביעות זמן רק בשלמא כו"כ חיישינן שמא ישהא אבל בחגיגה ועולת ראי' דהוי חובה ול"ש שמא ישהא לכך מותר אף בדרבנן ולכך ס"ל להרמב"ם דלהש"ס בפסחים דנתן טעם מכח דאית לי' תשלומין ס"ל בע"כ דקרבי ביו"ט מן התורה ורק מדרבנן אסור שמא ישהא לכך מחלק הרמב"ם בין נדרים לחובות מכח דהוי חובה ול"ש שמא ישהא. ואפשר להוסיף בזה מ"ש ר"ה לא תימא וכו' דהנה כבר כתבנו לעיל דלא כהמרש"א והפ"י רק ר"ה על דברי הת"ק קאי והיינו דהי' ה"א לאסרן מדרבנן כמו בנו"נ לכך נתן ב"ה טעם דאין מקום לאסרן מדרבנן ייעש"ל ולפ"ז י"ל דהנה לכאורה הי' מקום לומר דמן התורה לא נחשב חגיגה ועולת ראי' זמנו קבוע כיון דיש לו תשלומין דמן התורה ל"ח לפשיעה ואונס רק נחשב אין זמנו קבוע אבל מדרבנן שפיר חיישינן לפשיעה ואונס ומדרבנן נחשב זמנו קבוע ולכך הוי א"ש דלענין שבת וטומאה אינו דוחה דמן התורה הוי אין זמנו קבוע אבל כאן אמרי ב"ה דאף דהי' ראוי לאסרו מדרבנן כמו בנו"נ מ"מ מדרבנן שוב הוי זמנו קבוע ואין דומה לנו"נ ולכך מה שאמרו ב"ה זמנו קבוע מדרבנן אך ר"ה קמ"ל דלא נימא מדאורייתא מחזי חזי מכח דבע"כ אף זה ל"ה זמנו קבוע מדלא דחיא שבת וטומאה ובע"כ דאף נו"נ קרבי מן התורה ועיקר פלפולם הוי רק מדרבנן ובדרבנן שפיר הוי זמנו קבוע לכך אמר שלא כן הוא רק אף מן התורה לא חזי ומ"ש ב"ה זמנו קבוע הוי מן התורה ומה שאינו דוחה שבת הוי רק מקרא דוחגותם אבל הרמב"ם ס"ל דהלכתא כסתימת הש"ס בפסחים דף ע"ו דהוי מכח אין קבוע לו זמן וכיון דנחשב אין קבוע לו זמן מוכח דס"ל כו"כ קרבי ביו"ט מן התורה ורק מדרבנן אין קריבין מכח שמא ישהא ולכך שוב א"צ ליתן טעם לדרבנן מכח דהוי קבוע לו זמן רק מכח דחובה נינהו ל"ש שעא ישהא וברייתא דס"ל לב"ה דהוי קבוע לו זמן אתיא כמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט מן התורה אבל אכן קיי"ל דהוי דרבנן ואף דהרמב"ם ס"ל הלימוד דלכם ולא לגבוה כבר כתבנו די"ל דכאן שאני דנחשב לכם או מצד דהוי אכילת אדם בקדשים קלים או מצד שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם נחשב בכלל לכם וא"ש. או י"ל להיפוך דהרמב"ם ס"ל דנו"נ לא קרבי מן התורה וס"ל דמן התורה לא נחשב קבוע זמן מכח דמן התורה ל"ח לאונס ולכך לא דחיא שבת וטומאה אבל מדרבנן נחשב קבוע זמן מכח דבדרבנן חיישינן לאונס ולפ"ז הנה כתבנו לעיל די"ל דר"ה קאי על הני ברייתא עצמן ולא כפי' המרש"א ופ"י דקאי על מ"ש בדף י"ט ולכך כעת כראה להחזיק פירושם ושלא כדעתי דאדרבא על הת"ק דאמר דב"ה אמרי שקבוע לו זמן הוא ודאי ס"ל דהוי רק דרבנן ועיקר טעמו הוי דהוי ראוי לגזור בי' כמו בכו"כ דראוי לגזור בי' עולת ראי' אטו נו"נ דהוי כולה חדא גזרה ואי לא הא לא קיימא הא רק מכח דקבוע לו זמן וא"א לאסרו כמש"ל וב"ה ודאי מיירי מדרבנן ובפרט לפי מה שאיתא בפ"ק דף י"ב ע"ב גבי גז"ש חלה מתנה לכהן דפרש"י גז"ש מדרבנן כן ה"כ י"ל האי ק"ו הוי רק מדרבנן ועלה שפיר קאמר דיש חילוק בינו לנו"נ דקביעי לו זמן אך ר"ה קאי על דף י"ט דאמר נו"נ ד"ה לא קרבי ביו"ט ע"ז קאמר דא"צ לדחוק דגם הוא ס"ל רק מדרבנן רק י"ל דהם יסברו שפיר דמדאורייתא לא חזי דהרי חזינן דאיכא מ"ד דשתי לחם לא דחיא יו"ט א"כ כיון שאיכא מ"ד כן ס"ל לאינך ג"כ כן אבל הני ברייתא ס"ל דנו"נ קרבי ביו"ט רק מדרבנן לא קרבי וס"ל שתי לחם דוחין יו"ט אבל אכן דקימ"ל שתי לחם לא דחיא יו"ט א"כ ה"ה נו"נ לא קרבי מן התורה ושוב אם מן התורה לא קרבי א"א לומר הטעם דבחגיגה ועולת ראי' הוי קבוע זמן דמן התורה ל"ה קבוע זמן ולכך הוצרך הרמב"ם לטעם דחובות נינהו ואין דומה לנו"נ וצ"ל מה דלא דמיא לשתי לחם דג"כ חובה נינהו דהתם אף אם אין אפייתו דוחה יו"ט מ"מ עיקר חובתו כעשה ביו"ט אבל בקרבן אי נימא דלא דחיא יו"ט אז גוף החיוב לא יהי' נעשה כלל היום דא"א דאם יהי' נשחט אמש יופסל בלינה לכך לא דחינן חובת היום מכח יו"ט ולכך כתב הרמב"ם דחובה נינהו ולא דחינן חובת היום לגמרי מפני יו"ט וא"ש. ועוד הי' כראה ליישב דברי הרמב"ם והוא דדבר זה אם נחשב זמנו קבוע או לא יהי' תליא במה דפליגי ר"מ ור"י בסוכה בעשאה בהמה דופן לסוכה ומסיק הש"ס דפליגי אם חיישינן למיתה או לא ייע"ש והנה הראשונים העלו דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן למיתה רק דפליגי בזמן מועט וכו' והנה מה הוי זמן מועט מוכח מן הש"ס שם בסוכה דזיי"ן ימים ימי הסוכות נקראו זמן מועט ופליגי בזה אם חיישינן למיתה ועיין בלח"מ פ"א מה' נזירות והובא דבריו בשעה"מ פ"א מה' סוכה דמשמע דהרמב"ם פוסק דחיישינן למיתה דזמן מועט רק בסוכה הטעם מכח דמתיחא באשלי ייע"ש שקצרנו בזה גם הביא שם השעה"מ דברי הלח"מ והריטב"א דלחוש לשמא יבקע הנוד תלוי ג"כ באם חיישינן למיתה ייע"ש א"כ מוכח משם דה"ה כל אונס שאין דרך להזדמן תלוי בזה אם חיישינן למיתה חיישינן לכל אונס ייע"ש ותבין, ולפ"ז ה"כ למ"ד דחיישינן למיתה בזמן מועט ה"נ חיישינן שמא ימות בתוך ימי החג או שמא יארע לו אונס אבל למ"ד דל"ח למיתה בזמן מועט לא נחשב זמנו קבוע דכיון דיש לו תשלומין ולשמא ימות או יאנס ל"ח לזמן מועט ולכך י"ל ב"ה דאמרי כאן שקבוע לו זמן ס"ל כמ"ד דחיישינן למיתה וס"ל מה דלא דחיא שבת דילפינן מוחגותם והש"ס דפסחים דף ע"ו דקאמר הטעם דאית לי' תשלומין ס"ל כמ"ד דל"ח למיתה בזמן מועט לכך ל"ה קבוע לו זמן וא"צ לקרא דוחגותם וי"ל גם הרמב"ם פוסק להלכתא דל"ח לזמן מועט למיתה וכמשמעות ע"ש בה' סוכה וכמו שרצה השעה"מ לומר בתחלה ואף דאח"כ הקשה מה' תרומות כמה תרוצים כאמרו בזה עכ"פ כאן יתכן לומר כן. ויש להסביר הדבר יותר ליישב הכל די"ל דקשה דלב"ה תרווייהו למ"ל תחלה אמרו ק"ו ואח"כ אמרו ל"ה כל דל"ה וכיון דיש ק"ו למ"ל ל"ה וא"ל דמכח דלא נמעט לכם ולא לגבוה הלא כיון דיש ק"ו כמו דכתיב ל"ה אמרינן דלכם קאי רק למעט כותים או נו"נ כן ה"נ אם נלמוד מק"ו נימא דלכם קאי רק למעט כותים או כו"כ. אך כראה דב"ה אמרי לתרוייהו דלמ"ד דל"ח למיתה בזמן מועט א"כ לדידי' ל"ה קבוע זמן וליכא ק"ו מכח פרכת ב"ש נו"נ יוכיחו איצטריך לדידי' ל"ה כל דל"ה ולמ"ד חיישינן למיתה והוי זמנו קבוע לדידי' לא איצטריך ל"ה דילפינן מק"ו ולכך תחלה אמר ק"ו ופריך לי' ב"ש ומשני זמנו קבוע אך שלא תקשה עדיין למ"ד ל"ח למיתה דמפריך ק"ו לכך אמר ל"ה כל דל"ה ולפ"ז התם כמי מ"ד דיליף מוחגותם ס"ל דחיישינן למיתה והוי זמנו קבוע ולכך צריך ליליף מקרא דוחגותם ומ"ד זה ס"ל בע"כ דלא דרשינן לכם ולא לגבוה או אף אם דרשינן מ"מ לא ממעטינן מני' שתי לחם רק זה דוחה יו"ט שפיר ולכך יש ראי' מקרא דוחגותם דשמנה הוי בע"כ דלא דחיא שבת אבל הש"ס דף ע"ו אזיל למ"ד דשתי לחם אינו דוחה יו"ט וא"כ ליכא שמנה כלל דאינו דוחה ש"ע ולכך ליכא ראי' כלל מקרא דוחגותם כמ"ש כ"ז לעיל אך מ"ד זה ס"ל דל"ח למיתה בזמן מועט לכך ל"ה זמנו קבוע ולכך איכו דוחה שבת וטומאה ולכך הרמב"ם דפוסק דשתי לחם אין דוחה יו"ט א"א ללמוד מוחגותם רק מכח דאין זמנו קבוע ובע"כ ל"ח למיתה דזמן מועט ולכך שוב ליכא ק"ו דב"ה כלל רק מה דמותר להקריב עולה ראי' הוי מכח לימוד ל"ה כל דל"ה אך תקשה א"כ כרבי מל"ה אפי' נו"כ ולכך נתן זה הרמב"ם טעם דלשון ל"ה משמע רק חובות מה ששייך ל"ה ואין הדבר תלוי ברצון של האדם אם להקריבו או לא רק הוי חוב ל"ה אבל מה שלא הוי חוב ל"ה רק ברצון האדם לא הוי בכלל ל"ה וא"ש ובשתי לחם לא הוי בכלל ל"ה כיון דאין מקריבין ממנו כלל לגבוה לא הוי בכלל ל"ה או אף אם הוי בכלל ל"ה מ"מ כיון דגוף הקרבתן יהי' ביו"ט רק אפייתן יהי' מקודם וכיון דס"ס גוף הקרבה הי' ביו"ט האפי' שיהי' מעיו"ט לא אתרבי בכלל ל"ה דאף אם כעשה אפייתו בעיו"ט מ"מ יהי' ל"ה ביו"ט הקרבתן אבל בעולת ראי' אם נאסר לו להקריבן ביו"ט לא יקריב כלל דלשחטן מאמש יופסל בלינה ולכך יתבטל הקרבה לגמרי ולכך לא יהי' ל"ה לכך אתרבי מל"ה רק נו"נ דיש בהם הקרבה ממש לגבוה ואם נאסור לא יהי' ל"ה כלל וראוי לרבות בכלל ל"ה לכך נתן הרמב"ם טעם דחובת נינהו ואין ראוי לרבות בכלל ל"ה רק החוב השייך ל"ה ובא מחיוב הקב"ה שהתורה הכריחו לכך אבל מה שלא בא בחיוב התורה לא הוי בכלל ל"ה וא"ש ודו"ק. אך לפ"ז קשיא לי מה אר"ה לא תימא מדאורייתא מחזי חזי ופרש"י דל"ה כל דל"ה וכו' דהא שתי לחם וכו' ומה ראי' הוא זה דלמא שאני שתי לחם דלא הוי בכלל ל"ה משא"כ נו"נ דהוי בכלל ל"ה. מיהו אפשר לומר דזה עצמו כוונת ר"ה דלא נטעה שלא נדייק כלל מה הוי בכלל לשון ל"ה רק נימא כיון דכתיב ל"ה מרבי הכל א"כ גם שתי לחם ידחה יו"ט ובע"כ דלא ילפינן מל"ה רק מה דמשמע בכוונת ל"ה א"כ גם בנו"נ לא הוי בכלל לשון ל"ה כיון [דלאו] דחובה נינהו, או אפשר דר"ה אזיל להך סברא דלא ילפינן מל"ה, ואי נימא דלא דרשינן כלל לכם ולא לגבוה רק לכם ולא לכותים ונו"נ קריבין לכך מביא ראי' דהא שתי לחם וכו' ומוכח דדרשינן לכם ולא לגבוה א"כ שוב ה"ה נו"נ אין קריבין ביו"ט ולפ"ז אפשר דאף לפי הסברא דילפינן מל"ה כיון דאיצטרך ל"ה רק דלא כמעט מלכם כמש"ל התוס' דף י"ט ולכך ה"א דלא דרשינן לכם ולא לגבוה רק ולא לכותים וממילא אף נו"כ מותר לכך מביא ראי' דהא שתי לחם וכו' ובע"כ דדרשינן לכם ולא לגבוה וכמ"ש בפסחים דף מ"ז וברמב"ם דזה נלמוד מלכם וא"כ כיון דדרשינן לכם ולא לגבוה א"כ אף נו"נ אסור מכח מיעוט זה דמל"ה כל דל"ה לא אתרבי כיון דחובות משמע אבל נדרים לא משמע מל"ה. כן נלפע"ד נכון בשיטת הרמב"ם ודו"ק ואין פנאי להאריך יותר אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה כי הוא ענין עמוק בזה:
שם גמ' ורבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהא. עי' בצל"ח מה שהקשה א"כ גם בחוה"מ כגזור שמא ישהא ייע"ש ובאמת לק"מ די"ל דוקא ביו"ט כיון דמחויב הוא להקריבו שלמי שמחה וגם מבואר בש"ס דשלמים של נו"נ יוצא בהם משום שלמי שמחה ומותר לשחטן ביו"ט לכך חיישינן דלמא עיקר סמיכתו יהי' שישהא אותם כדי להרויח לצאת בזה שלמי שמחה מיהו אם אסרינן לי' להקריב נו"נ לא יבא לסמוך ע"ז לשהות אותם כי יהי' חושש אולי לא יהיו לו אוכלין מרובין ושלמי שמחה באוכלים תלוי ואם לא יהי' לו אוכלין מרובין אינו מחויב להביא שלמי שמחה וא"כ שוב לא יהי' יכול להקריב השלמים דשלא לשם שלמי שמחה אסור להקריב דנו"נ אין קריבין ביו"ט וא"כ לא יעמיד עצמו עד יו"ט ולשהות אותם עד חוה"מ דאם לא ירויח בזה שלמי שמחה לפטור בזה מה בצע לו אם ישהנו עד חוה"מ לכך [לא] יבא לשהותן אבל אם נו"נ קריבין ביו"ט שפיר ישהא אותם כדי להרויח לפטור משלמי שמחה ולא יחוש שמא לא יהיו לו אוכלין ולא יצטרך לשלמי שמחה מ"מ הרי יכול הוא להקריבן כך ביו"ט ויתן הבשר לאחרים לחלקן לשאר בני אדם וס"ס לא יעבור בעשה לכך יכניס עצמו לספק זה בתחלה ולכך אסרוהו להקריב ביו"ט ושוב לא יכניס א"ע לספק זה כנ"ל. מיהו אכתי לא הוכח בזה דאכתי יכניס עצמו לספק זה דהרי אף אם לא יצטרך לשלמי שמחה יכול להקריבן בחוה"מ א"כ אכתי לא יהי' לו אחריות ויכנוס לספק זה. ולכך נראה דבאמת דוקא ביום אחד חיישינן לאונס אבל בחוה"מ דהוי כמה ימים ל"ח לאונס דלא שכיח שיהי' כמה ימים באונס אם היום באונס לא יהי' למחר באונס, ואף דבעולת ראי' חיישי ב"ה לאונס אף בחוה"מ היינו דשם הוי זמנו קבוע באמת היום רק דלומר של"ה זמנו קבוע מכח דאפשר בחוה"מ בזה אמרי כיון דעכ"פ אין הדבר ברור שיקריבנו בחוה"מ דאולי יהי' לו אונס לכך כל שאין הדבר ברור אזלינן בתר עיקר זמנו דהוי זמנו קבוע לעיקר היום אבל בנו"נ דהוי עיקר החשש שמא ישהא א"כ זה גופא הוי חששא בעלמא וגזרה שמא ישהא ואף אם ישהא הוי רק חששא שמא יארע לו אונס לכך בשלמא ביום אחד דשכיח אונסא אבל בחוה"מ דהוי כמה ימים ול"ש אונסא כל כך הוי ספיקי טובא לחוש שמא ישהא ושמא יהי' כל ימי חוה"מ באונס, לכך נראה דעיקר התקנה הוי מכח יו"ט של עצרת כיון דזה הוי רק חדא יומא ואם עבר האי יומא כבר עבר בעשה דברגל אחד עובר בעשה ולכך חיישי שפיר דאם נימא דנו"נ קרבי ביו"ט א"כ אם יזדמן זה לפני עצרת יבא לשהותם עד עצרת והוי חד יומא ואולי יארע לו אונס האי יומא ושוב כבר עבר בעשה ולכך הוכרחו לגזור שלא להקריב נו"נ בעצרת ושוב בכל היו"ט גזרו אטו עצרת ואין זה גזרה לגזרה דאם כתבו התוס' לעיל גבי טבילת כלים דיו"ט ושבת אחת הוא והוי חדא גזרה מכ"ש שכל היו"ט הוי כחדא ואסרו להקריב בכל יו"ט מכח עצרת אבל בחוה"מ דהוי הרבה ימים ובהו לא שכיח אונס לכך גזרו שמא ישהא וחוה"מ ויו"ט ענינים נפרדים הם לכך מותר בחוה"מ וא"ש. אך מזה יהי' מוכח דלא כמ"ש בסוגיא דמביאין שלמים דבעצרת דיש לו תשלומין כל שבעה מהני אף לענין דאינו עובר בעשה של ובאת שמה והבאתם שמה רק אחר תשלומין השבעה ייעש"ל דא"כ אין חילוק בין עצרת לשאר יו"ט וגם בהו לא שכיח אונס ובע"כ יהי' מוכח דלא מהני תשלומין של עצרת רק לגופי' לקרבנות של עצרת עצמו אבל לנו"נ שאין חובת היום שלו ממש אז בשלמא שאר יו"ט דכל שבעה יקרא חג המצות חג הסוכות לא עבר היו"ט עדיין אך בעצרת דאין תשלומין נקרא ע"ש עצרת כבר עבר היו"ט ועבר בעשה לכך א"ש כאן אבל אי נימא כמש"ל דבם בזה מהני תשלומין נשאר קושיות הצל"ח הנ"ל בדוכתא. ועיין בשעה"מ שהקשה ג"כ קושיות הצל"ח. מיהו כראה ליישב עוד מתרי טעמי חדא די"ל דלא גזרו חז"ל בחוה"מ דבשלמא אם לא היו גוזרין כלל גזרה זו לא הי' עולה על דעת האדם לחוש לאונס ואז הי' שוהא אותו עד יו"ט ועל אונס ל"ה מסיק אדעתי' אבל כיון שתקנו חז"ל לאסור הקרבתן ביו"ט א"כ כבר רואה דחששו חז"ל לשמא יארע כו אונס א"כ רואה שחששו לאונס שוב ממילא לא ישהנו הוא עצמו לחוה"מ מחשש שמא יארע לו אונס אז ומעצמו לא יעשה עוד כן. ועוד כראה דודאי לשבעה ימים ל"ח לאונס שמא יהי' באונס כל שבעה כמש"ל כיון דזה עצמו חששא רחוקה פן ישהא לחוש עוד על אונס כל שבעה ל"ח רק עיקר החשש על חד יומא בזה שכיח הוא טרדא ואונס ולכך זה ודאי דכבוד יו"ט חמור מכבוד חוה"מ ולכך יש לחוש אם נתיר לו להקריבו ביו"ט אולי יארע לו אז אונס וטרדא ושוב לא ירצה להקריבו בחוה"מ רק ירצה טפי להשהנו על יו"ט אחרון או על יו"ט אחר כי כבוד יו"ט חמור לו ושוב יש לחוש דישהנו על יו"ט שנית ואולי גם אז יארע לו אונס בפרט אם ישהנו על יו"ט אחר ויעבור בעשה ובל תאחר אבל כיון דאסרו להקריב ביו"ט ואין חשש רק דישהנו על חוה"מ זה כיון דהוי ארבעה וחמשה ימים וששה ג"כ בסוכות כל כה"ב אם יארע לו בחד אונס יקריבו בשני ולא חששו לאונס על כולם וא"ש. גם י"ל דלא תקנו חז"ל דבר דהוי כחוכא ואטלולא דבשלמא ביו"ט דאינו מותר בו רק אוכל נפש אז אף דיגזרו בו של גבוה לאסור ל"ה כחוכא ואטלולא אבל בחוה"מ דאף סלותי מסלתינן כדפריך לי' א"כ יהי' מלתא כחוכא ואטלולא לאסור קרבנות ומלאכות הדיוט יהי' מותר לכך ל"ה מצי לאסרו בחוה"מ. וכעין סברת בעה"מ הנ"ל שהבאתי לעיל דא"א לאסור ביו"ט מה דמותר בשבת מכ"ש בזה מה דמותר בו ביום כל דברים הדיוטים ולאסור זה וא"ש ודו"ק:
גמ' איבעיא להו למ"ד נו"נ אין קריבין בי"ט עבר ושחט מהו וכו' רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה וכו'. הנה מזה משמע דהבשר מותר באכילה וקשה הרי לעיל מבעיא בש"ס בעבר ואפה מהו משמע דאף באם עשה איסור דרבנן מ"מ אפשר דקנסינן לי' ואסור ביו"ט באכילה וא"כ מכ"ש בעשה מלאכה דאורייתא למ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט דהוי מן התורה כמש"ל ר"ה וא"כ פשיטא דראוי לאסור שחיטתו שלא יאכל הבשר בו ביום ואיך אמר רבא זורק את הדם להתיר בשר באכילה. ואם ס"ל כאן דביו"ט לא קנסינן לי' לאסור מעשיו הו"ל לפשוט מהא דמשמע דבין לרבא בין לרבה בר ר"ה מותר הבשר והו"ל לפשוט לעיל מהא דמותר בעבר ואפה וכן מהברייתא דכבשי עצרת דקתני ביו"ט הדם יזרוק והבשר יאכל א"כ משמע דמותר בעבר ושחט והו"ל לפשוט זה מהברייתא. ובזה הי' נראה ליישב מה שלא העתיק הרמב"ם הדין זה באם עבר ושחט די"ל כך דהנה התוס' בנדרים כתבו מה דמבעיא שם דף ל"ו אם הני כהני שלוחי דידן נינהו אף דבקדושין אמר דשלוחי דרחמנא נינהו מ"מ רוצה לפשוט ממשנה או ברייתא ולפ"ז י"ל ה"כ כן דודאי מן הברייתא דכבשי עצרת לא הי' יכול הש"ס להוכיח דדלמא התם מיירי בשוגג לכך מותר הבשר אבל במזיד י"ל דאסור הבשר ומדברי רבא באמת הוי מצי למפשט רק דעיקר בעיות הש"ס התם בעבר ואפה הוי רק אם נוכל למפשט זה ממשנה וברייתא ודוחה שם דלא אפשר למפשט זה ממשנה וברייתא, ולדינא א"ש מה שפסקו הפוסקים לקולא והקשיתי בק"א דהרי הוי ספק דשיל"מ ולחומרא אך לפמ"ש א"ש דלדידן מוכח מסוגיא זו דרבא ורבה דמותר אך הנה הם יהי' סוברים שניהם דלמ"ד אין קריבין הוי רק מדרבנן ולכך הנה הש"ס לעיל רוצה לפשוט מהמשנה דהמבשל בשבת במזיד ל"י ודוחה הש"ס אסורא דשבת שאני ופרש"י התם איסור סקילה וכו' אבל הכא הוי רק איסור דרבנן וכו' משמע אבל אם הוי דאורייתא הי' אסור ביו"ט כמו בשבת אף דזה בסקילה וזה בלאו מ"מ דומה למה דאמרינן ביבמות כל שבדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה וכו' וא"כ לפ"ז רבא ורבה ס"ל דלמ"ד נו"נ אין קריבין הוי רק דרבנן ולכך ס"ל דמדרבנן מותר הבשר אבל לדידן דקיי"ל כר"ה דלמ"ד נו"נ מן התורה אסור לכך ממילא אסור הבשר לגמרי לכך ס"ל להרמב"ם כרבא דאסור לזרוק רק כדי להתיר בשר באכילה וכיון דלדידן ליכא בשר בכל אופן דאף המבשל בשוגג בשבת לא יאכל בו ביום לכך אסור לזרוק בכל ענין וכיון שאינו מבואר כן בש"ס דין זה לכך לא העתיקו הרמב"ם. ויש להסביר הדבר יותר לפמש"ל דמה דאמר ר"ה לדברי האומר נו"נ וכו' אלא אפי' מדאורייתא לא חזי אין הכונה דלכ"ע הוי כן רק כוונתו דלמ"ד שתי לחם אין דוחין יו"ט איהו ס"ל דאין נו"נ קריבין מן התורה אבל למ"ד דשתי לחם דוחין יו"ט ס"ל דנו"נ קריבין מן התורה מיהו מדרבנן י"ל דלא קרבי מכח שמא ישהא א"כ י"ל דמה דפליגי רבה ורבא הוי רק למ"ד שתי לחם דוחין יו"ט ומה דנו"נ לא קרבי הוי מדרבנן לכך מותר הבשר בדעבד אבל לדידן דקיי"ל שתי לחם אין דוחין יו"ט מן התורה א"כ ה"ה נו"נ לא קרבי מן התורה לכך אסור הבשר אף בדעבד ואף בשוגג לפי מה דקיי"ל דהמבשל בשבת בשוגג לא יאכל בו ביום לכך לא העתיק הרמב"ם דין זה. ועוד כראה לומר דבאמת כמו דקנסינן לי' דלא יאכל הבשר כן ה"נ קנסינן לי' דלא יזרוק הדם כלל ובהכי הוי א"ש לכאורה פרש"י דפי' לקמן ד"ה ואם זרק ולא כמלך ולכאורה מ"ש ולא כמלך למותר דמה נ"מ אם נמלך או לא לו יהא דנמלך ועבר במזיד מ"מ אם זרק הורצה, ונראה דס"ל לרש"י דמה דאמרינן הדם יזרוק והבשר יאכל ולא קנסינן לי' היינו או דשאני איסור שבת מאיסור יו"ט כפשיטת לשון הש"ס לעיל דאמר שאני איסורא דשבת א"כ י"ל ביו"ט אף בעבר על איסור תורה לא קנסינן לי' או אף לפי משמעות לשון רש"י שם לעיל דאם עשה מלאכה של תורה אף ביו"ט קנסינן לי' מ"מ אתיא ברייתא זו כמ"ד כו"כ קרבין ביו"ט מן התורה א"כ הוי רק איסור דרבנן ובדרבנן לא קנסינן לי' דאם שחטו שלא לשמן דינו כדין נו"נ עכ"פ והוי רק דרבנן, או י"ל דמיירי בשוגג ואתיא כמ"ד בשוגג יאכל בו ביום לכך הבשר יאכל ולכך הדם יזרוק אבל בשבת דודאי יש כאן איסור תורה בשחיטתן שלא לשמן ובאיסור שבת ודאי קנסינן לי' במזיד לכך אם שחנו במזיד או אף אם שחטו בשוגג רק שהי' זורק במזיד י"ל אף דהוי שבות דרבנן כיון דמסיק כאן הש"ס שאני שבות שבת משבות יו"ט א"כ י"ל ה"ה בזה נהי דביו"ט קיי"ל בעבר ואפה מותר מ"מ בשבת אף אם עבר אדרבנן אסור כדין מבשל בשבת לכך אף אם הי' זורק לא הי' הורצה מדרבנן דקנסוהו ולכך פרש"י דזרק ולא כמלך והי' שוגג הן על השחיטה הן על הזריקה לכך אתיא כמ"ד דבשוגג לא קנסוהו במבשל בשבת או באיסור דרבנן בשוגג לכ"ע לא קנסוהו לכך הורצה. ובהכי הוי א"ש מה שהי' קשה לי ושוב מצאתיו במהרש"א שהקשה כן דלמה לא אמר א"ב שבת ייע"ש ולפמ"ש כיון דהם פליגי בעבר ושחט במזיד א"כ ל"ה מצי לומר א"ב שבת דבשבת בשחט במזיד דעשה איסור סקילה לכ"ע קנסינן לי' ואסור לזרוק לכתחלה ומה דפריך מן כבשי עצרת היינו רק מן שוגג דהתם בע"כ בשוגג מיירי דאי במזיד אף בדעבד לא יהי' הורצה ובע"כ דאתיא בשוגג וכמ"ד דבשוגג לא קנסינן לי' א"כ אף לכתחלה יהי' מותר ופריך שפיר לרבה אבל הם אם אין כ"מ ביניהם רק בשבת בשוגג לא הו"ל למנקט פלוגתתם במזיד כיון דבמזיד ליכא נ"מ לדידהו בשבת דבזה לכ"ע אין זורקין ובע"כ דא"ב אחריתי אף במזיד וא"ש ודו"ק. ואפשר מה"ט השמיטו הרמב"ם דהם יסברו דקרבי ביו"ט מן התורה ואין איסור רק דרבנן אבל לדידן דקיי"ל דאסור מן התורה א"כ בין לרבא בין לרבה אסור לזרוק כלל הדם מכח דקנסוהו כמו במבשל בשבת ואפשר אף בשוגג לדידן דקיי"ל אף בשוגג קנסוהו לבו ביום עכ"פ לכך לא העתיקו הרמב"ם ואף אי נימא דבשוגג יהי' מותר או נ"מ אחרת במקום דל"ש קנס כיון שאין זה מפורש בש"ס ולא הי' אפשר להעתיקו כדמפורש בש"ס אין דרכו להעתיק מה שאינו מבואר בש"ס וא"ש ודו"ק:
גמ' מאי ביניהו. קשה לי לשיטת הסוברים בש"ע והוא בתוס' לעיל דף י"א ע"ב דהערמה אינו מותר רק קודם אכילה אבל לאחר אכילה אסור הערמה א"כ למה לא קאמר כ"מ אף ביש הבשר בעין כגון שהוי לאחר אכילה ולכך לרבא דאמר כדי להתיר הבשר באכילה אם הוא כבר לאחר אכילה דא"צ לבשר עוד אסור לו לזרוק הדם ואף להערים לומר שיאכל ממנו אסור דאף בשבות דרבנן אסור הערמה כמו התם במליחה דהוי רק דרבנן ולמ"ד כדי להקטיר אימורין לערב מותר אף כל היום והי' מוכח מזה דהערמה מותר אף לאחר אכילה ולהפוסקים דאסור צ"ע כעת. וא"ל דהכא שאני דהוי קדשים ויש מצוה באכילתן א"כ גם לאחר אכילה אין בזה מצות שמחת יו"ט עוד ואטו יש מצוה לאכול הרבה פעמים ביום א"כ אם כבר סעד שוב ליכא מצות שמחת יו"ט. מיהו שוב ליכא להקשות להסוברים דהערמה אסור לאחר אכילה די"ל התם שאני כיון דל"ה אכילת מצוה רק רשות א"כ בשלמא קודם האכילה אין ניכר הערמה כ"כ אבל לאחר האכילה ניכר הערמה מה ולכך אסור לו להערים כיון דאין דעתו לאכלו ומסתמא לא יאכלנו ניכר הערמה אבל כאן דהוי אכילת מצוה בקדשים לכך אף אחר אכילה מסתמא יראה לאכול ממנו לדחוק נפשו לאכול ממנו והוי צורך היום וגם מסתמא יעשה כן ולא ניכר הערמה. אך קשה מה בכך אף אם יאכלנו ל"ה צורך היום עוד כיון דכבר קיים הוא שמחת יו"ט ואם נחשב מצוה אף אם אוכל הרבה פעמים ביו"ט א"כ שוב אף לאחר אכילה לא ניכר הערמה דדלמא ידחק נפשו לאכול עוד לקיים עוד מצות שמחת יו"ט כמו הכא דאמרינן דמותר לזרוק דמסתמא ידחוק נפשו לאכול א"כ ה"כ בכל אכילת יו"ט יש מצוה בריבוי א"כ ג"כ יש הוכחה דמסתמא ידחוק נפשו לאכול עוד לשמחת יו"ט ולמה נאסר בזה הערמה אחר אכילה, ודוחק לחלק דכאן איכא תרתי אכילת קדשים וגם שמחת יו"ט משא"כ בשמחת יו"ט לבד וצ"ע כעת. והנה הפ"י הקשה למה לא אמרינן א"ב עולה, ומה שנראה ליישב דהנה לפמש"ל התוס' דבשביל שלא יהא שלחנך מלא נחשב בירך קצת א"כ מה"ט הוי ראוי להיות מותר לזרוק הדם כדי להיות שלחן רבך מלא ויהי' לו תענוג יו"ט, ואף דאין האימורין נקטרין עד לערב מ"מ נחשב שלחן רבך מלא חדא די"ל דמעלה אותם ביו"ט ע"ג המזבח וכיון דהיכי דהוא מעלה ומלינה בראשו של מזבח לא פסלה לינה מוכח דבזה קלטתו המזבח א"כ ממילא כיון דקלטתו נחשב שלחנו מלא, ועוד כראה כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ מה שנקרב בלילה הוי כאלו נקרב ביום לכך נחשב שלחן המזבח מלא והוי לצורך היום מה שנהנה במה שנזרק הדם וקלטתו המזבח להיות נקנה לו על לערב. אך נראה דשלחן רבך מלא ל"ה רק בעולה דכולו לגבוה אז כקרא שלחן רבך מלא כיון דהוי כולו כליל אבל בשלמים דהוי עיקרו לאכילה ורק מיעוטו אימוריו הוי למזבח בזה לא נחשב שלחן רבך מלא כיון דהעיקר ממנו הוי להדיוט ובאמת טעם זה דשלחן רבך אמרי ב"ה רק גבי עולה דשם שייך שפיר טעם זה, ולפ"ז א"ש דהכא בשלמים שפיר אם נטמא הבשר ס"ל לרבא דלא יזרוק הדם דגזרו בזה על שבות כיון דאין בזה צורך יו"ט דא"ל דהוי לו צורך מכח שלא יהא שלחנך מלא דבזה לא יחשב שלחן רבו מלא באימורין לבד אבל בעולה דהוי כולו לגבוה א"כ בדעבד אם שחטו נהי דאסור להקריבו ביו"ט מכח לכם ולא לגבוה מ"מ מותר לזרוק הדם כדי להקטיר העולה כולה בערב דהוי צורך יו"ט שלא יהא שלחנך מלא. ולמ"ד כו"כ קרבין ביו"ט מ"מ אין מקריבין את העולה ביו"ט רק בלילה כיון דגם זה הוי בכלל שלחן רבך מלא ובשלמא בחלבי שבת אמרינן בפסחים הטעם דחביבה מצוה בשעתה אבל בנו"נ דאין זמנם דוקא היום ולא נקרא בשעתו אין מקטירין אותו רק לעת ערב ובפרט אם מעלה בראשו של מזבח ביו"ט, ובשלמים למ"ד קריבין מותר אף להקטיר האימורין מבעי"ו כדי להתיר הבשר כיון דאפשר להקריבם שוב אסור הבשר בלי הקטרת אימורין ומותר להקטירן ביו"ט בשביל צורך הבשר אבל למ"ד נו"נ אין קריבין לכך בין עולה בין אימורי שלמים אסור להקטירן בעבר ושחט רק בלילה. ולכך בשלמא בעולה מותר לזרוק הדם בעבור הנאת שלא יהא שלחנך מלא וכו' אבל בשלמים דלא יתוקן בזה שיהי' שלחן רבך מלא לכך אסור לזרוק הדם כיון דל"ה צורך יו"ט ולכך לא אמר א"ב עולה וא"ש ודו"ק היטב בזה.
רש"י ד"ה שמא ישהא ושמא יארע לו אונס. הנה בתחלה גבי ד"ה שקבוע לו זמן נקט רש"י שמא יפשע או יאנס והכא נקט רק שמא יאנס לבד. ונראה דהכא דעשו חז"ל תקנה לו שהוא לא יעבור בבל תאחר בעבור חשש פשיעה ל"ה ראוי לחוש לתקנתו דלא יפשע ולא יעבור בבל תאחר ואין ראוי לעשות לו תקנה רק מכח חשש אונס היכי דלא פשע אבל ברישא דל"ה מכח תקנתא שלו רק מצד גוף הקרבן אם ידחה יו"ט או לא בזה שפיר הן ע"י אונס או פשיעה ס"ס נחשב זמנו קבוע וא"ש:
תוס' ד"ה מאי בינייהו. עי' בצל"ח מה שהאריך בדבריהם הרבה והנה אין דבריו מוכרחין מה שהקשה עליהם דמה התחלה לקושייתם הלא זה מפורש בש"ס [פסחי'] דף נ"ט דאם א"י להקריבם הוי כמו שנטמאו אימורין כראה דא"ש דבשלמא התם כיון דגוף הקרבה מוכרח לו שמוכרח הוא להקריבו היום כדי לעשות פסח דמיירי התם במחוסר כפורים בע"פ וא"כ מוכרח הוא להקריבו היום ובפרט בע"כ מיירי התם דלא הי' אפשר להקריבו קודם דאל"כ הרי הוי עשה דפשיעה ואיך אמר שם דיבא עשה דפסח וידחה עשה דהשלמה ובע"כ עשה דפשיעה אינו דוחה כמ"ש התוס' בערובין ובע"כ מיירי דלא פשע שלא היה אפשר לו להקריבו מקודם וא"כ הוי גוף הקרבה באונס לכך כה"ג שפיר הוי כמו שנטמאו אימורין או נאבדו דאונסא כמאן דעביד אבל כאן דמצד הדין אין קריבין ביו"ט רק דהוא עבר ושחט א"כ לא נחשב אונס שהרי הי' יכול להקריבם מקודם או למחר ויעשה כדין להקטיר תחלה ואח"כ יאכל וא"כ הוי ס"ד לילך בתר מעיקרא של שעת שחיטה שהי' יכול להקריב כדין ולכך לא נחשב אונס וכאיתנהו בעינא דמי ול"ה כמו שנטמאו אימורין. ועוד דהתם הוי אכילת הבשר הכרח לו כדפריך התם הש"ס דכל זמן דאין הכהנים אוכלין בעלים אין מתכפרין וא"כ כיון שצריך הוא לכפרה כדי לעשות הפסח והכפרה צריך לאכילת הבשר א"כ אכילת הבשר הכרח לו עתה והקטרת אימורין א"א עתה לכך שפיר הוי אונס ונחשב כאלו נטמאו אימורין אבל הכא מי מכריחו לא יזרוק הדם ולא יאכל הבשר (ובפרט דמן התורה מותר לזרוק והבשר יאכל לערב ומה אונס הוי יזרוק הדם השתא והבשר יאכל לערב) ואין האכילה הכרח לו השתא שנחשבהו כאונס כיון שא"י השתא להקטירם ולכך הקשו שפיר. ואהא תרצו דמ"מ לא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא וכיון דהשתא כבר נשחט ואי נימא שלא יאכל הבשר ימעט זמן אכילתו נחשב בזה כאונס השתא ונחשב כנטמאו אימורין, ובפרט לרבא דאי נימא דהבשר אסור השתא לא יהי' אפשר לו לזרוק הדם א"כ שפיר הוי כאונס דאף אונסא מדרבנן נחשב כאונס לשל תורה כמ"ש גבי חמץ כיון שאנוס הוא בתקחז"ל אינו עובר בב"י כן ה"כ כיון שאם לא יאכל הבשר השתא לא יהי' זורק הדם מדרבנן ויופסל כל הקרבן לכך נחשב כנטמאו אמורין ואזלינן בתר השתא והוי אונס כיון שיופסל הקרבן. אך לפ"ז קשה למה לא אמר הש"ס הך א"ב בין רבא לרבה דלרבא מותר הבשר באכילה כיון דאם נאסור לו לא יזרוק הדם והוי פסול הקרבן שוב הוי אונס בתקחז"ל לאכול הבשר השתא והוי כנטמאו אמורין או שאבדו ומותר הבשר בו ביום אבל לרבה דאף בלא הבשר מותר בזריקה מכח האימורין א"כ שוב כיון דהקרבן כשר והבשר אפשר לאכלו לערב ל"ה אנוס ואינו דומה לנטמאו אמורין לכך אסור לו הבשר בו ביום באכילה ונימא דכ"מ להיתר הבשר, אך אי נימא דלא כדעת הצל"ח לעיל בסוגיא דאין מביאין תודה בחג המצות רק נימא דמה שממעט תחלת זמן אכילתו הוי ג"כ בכלל אין מביאין קדשים לבית הפסול א"ש די"ל [דמה] שלא הי' יכול לאכלו רק לערב הוי אונס דממעט זמן אכילתו אבל אי נימא כסברתו דזה לא נחשב ממעט זמן אכילתו א"כ ל"ה אונס ול"ה בכלל הבאת קדשים לבה"פ ונימא הך כ"מ. ואפשר שהוא בכלל כוונת הש"ס דאם ל"ה ידעינן דאף בנטמא בשר מותר לזרוק לרבה ל"ה ידעינן דל"ה אונס בזה לכך קמ"ל דאם נטמא בשר מ"מ מותר לזרוק הדם לכך שוב ממילא ידעינן דל"ה אונס ואסור הבשר בו ביום. אך אכתי תקשה היאך אמר בברייתא דכבשי עצרת הדם תרוק והבשר יאכל ותקשה לרבה איך מותר הבשר בו ביום הלא אפשר להמתין עד לערב ולפרוך הש"ס מכאן לרבה ובע"כ מוכח דלא כהצל"ח רק גם זה נחשב בכלל הבאת קדשים לבה"פ ודו"ק היטב. ועפ"י דרך הנ"ל הי' כראה ליישב דברי הרמב"ם מה שהשמיט הדין הזה של פלוגתא רבא ורבה די"ל דהוא הי' קשה לו קושיות התוס' וס"ל כדעת הצל"ח הנ"ל א"כ זה ל"ה אונס ולכך קשה לי' איך מותר הבשר בו ביום לכך ס"ל כך דרבא ורבה יהיו סוברין דלא כר"ה רק נו"נ של שלמים קרבי ביו"ט מן התורה ודוקא עולות לא קרבי מן התורה מכח לכם ולא לגבוה אבל שלמים קרבי מן התורה דהוי אוכל נפש ולא ס"ל הסברא של משלחן גבוה קזכה רק מדרבנן לא קרבי מכח שמא ישהא וכמש"ל בביאור דברי ר"ה וכן מצאתי בשעה"מ שכ"כ בה' חגיגה ייע"ש וא"כ כן יסברו הם לאמת ולכך א"ש דאי נימא דהבשר יהי' אסור בו ביום א"כ חילל יו"ט מן התורה דשחט שלא לצורך ואף אם יזרוק הדם מ"מ בשביל גבוה הוא הותר דהוי לכם ולא לגבוה ועשה איסור תורה אבל אם יהי' הבשר מותר לא עשה איסור מן התורה כלל לכך שפיר הוי הכרח אכילת בשר לו היום ודומה כמו מחוסר כפורים והוי כמו נטמאו אמורין או שאבדו דאזלינן בתר השתא ומותר הבשר אבל לדידן דקיי"ל כר"ה דהוי מדאורייתא דמשלחן גבוה קזכה, ובפרט אפשר דאיבעיא שלהם אזלא למ"ד שתי לחם דוחין יו"ט ואז ודאי הוי כו"כ רק מדרבנן ולכך פליגי שפיר אבל לדידן דקי"ל שתי לחם אין דוחין יו"ט וא"כ גם כו"כ הוי מן התורה א"כ אף אם יאכל הבשר לא תיקן בזה חילול יו"ט ומה דעבר עבר לכך שוב אין הכרח לו אכילת בשר היום דוקא לכך שוב אינו דומה לנטמאו אמורין כיון שאפשר לו לאכול את הבשר לערב לכך שוב אסור לו לאכול בו ביום ושוב כיון דקי"ל כרבא דאסור לזרוק רק כדי לאכול הבשר לכך בכל ענין לא יזרוק הדם ואף שממילא יופסל הקרבן מ"מ כיון שמדרבנן הוא ומן התורה הי' מותר לזרוק הדם א"כ לא הוי אונס מן התורה ובתר דאורייתא אזלינן ואינו דומה לנטמאו אימורין, וי"ל עוד דיהי' תלוי במה דפליגי בעלמא בפ"ד דשבועות גבי לאפוקי מלך אם אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן ורבא יסבור דבתר דרבנן אזלינן לכך כאן הוי אונס ואכן קיי"ל בתר דאורייתא אזלינן כמ"ד התם כן א"כ ל"ה אונס לכך אסור לו הבשר, גם י"ל דתליא בפלוגתא אם אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא דלא היה אונס דלא הי' צריך לשחטו היום ואין פנאי להאריך בזה עכ"פ א"ש מה שלא העתיקו הרמב"ם דלדידן בכל ענין לא יזרוק הדם וכיון שאינו מפורש בש"ס לא העתיקו הרמב"ם. ומה שפסק בכבשי עצרת דהבשר יאכל נראה דהתם כיון דאינו נאכל אלא ליום ולילה א"כ אם נאסור לו היום ונשאר רק מיעוטו הלילה ורוב זמן אכילתו יהי' אסור לכך בודאי הוי בכלל הבאת קדשים לבה"פ כיון דכמעט רוב זמן אכילתו ולכך הוי אונס אבל כאן בשלמים דנאכלין לשני ימים ולילה אם יחסר לו יום. הזה עדיין רוב זמן אכילתן קיים ורובו ככולו בזה ל"ה בכלל אין מביאין קדשים לבה"פ כיון דרובו קיים והוי בסיף זמן הכשרו ובזה קיים סברת הצל"ח דיש חילוק בין נפסל אח"כ או תחלה ולכך ל"ה עבור זה אונס אבל בדבר שאינו זמנו רק יום ולילה אחד אם כחסר לו רובו הוי בכלל הבאת קדשים לבה"פ ולא כמשמעות הצל"ח שגם בתודה הוי כן ייע"ש לכך הוי אונס בכבשי עצרת לכך יזרוק הדם והבשר יאכל ודו"ק היטב ועוד הי' נלפענ"ד ליישב דברי התוס' שלא קשה עליהם קושיות הצל"ח דהרי זה סוגיא מפורשת די"ל דהתוס' ס"ל כמש"ל דבע"כ רבא דאמר דהבשר מותר ס"ל נו"נ קרבי ביו"ט מן התורה דאל"כ הבשר אסור מכח קנס כמו מבשל בשבת ובע"כ דס"ל דהוי רק דרבנן ולפ"ז הנה בעולה ודאי הוי ד"ת דלכם ולא לגבוה רק בשלמים ס"ל דהוי דרבנן מכח דהוי אוכל נפש ולכך ס"ל ממילא דהאימורין אסור עד לערב כיון דהבשר מותר בלא"ה רק לגבוה זה אסור ביו"ט ולכך יקטירם בערב ולכך הקשו שפיר דבשלמא התם דבין אם יאכל הבשר או לא ס"ס אסור הוא להקטיר את האימורין ביום לכך הוי אונס ממש והוי כמו נטמאו אימורין אבל הכא אי נימא דהבשר אסור בלי הקטרת אימורין א"כ שוב יהי' מותר אף להקטיר האימורין דהוי צורך אוכל נפש כמו השחיטה דמותר מן התורה רק שרבנן גזרו שמא ישהא וכאן דכבר שחט ול"ש גזרה זו לכך יהי' מותר להקטיר אף את האימורין בשביל הבשר א"כ אינו דומה לנטמאו אימורין ולכך הקשו שפיר ועלה תרצו דמ"מ לא אזלינן בתר איפכא לומר כיון דאם נאסור הבשר יהי' מותר להקטיר האימורין שוב ל"ה כנטמאו אימורין רק אזלינן בתר עיקר דינא מצד עצמן כיון דמצד עצמן אסור להקטיר האימורין דהוי רק לגבוה שפיר הוי כנטמאו אימורין ושוב מותר הבשר בלא"ה ואמרינן להיפוך כיון דאם נאסור האימורין להקריב יהי' מותר הבשר לכך לא נחשב הקטרתן צורך אוכל נפש וא"ש. או י"ל דבזה גופא הוי מחולקין דתחלה הוי ס"ל דביו"ט אם עבר ד"ת יש לקנסו לאסור הבשר ובע"כ ס"ל דהוי רק איסור דרבנן כאן וא"כ שפיר הקשו דהרי אם נאסור הבשר יהי' מותר אף להקטיר האימורין וע"ז תרצו דדוקא בשבת אסרינן אבל ביו"ט אף אם הוי מן התורה מותר הבשר באכילה ולא קנסינן לי' א"כ ס"ל לעולם דנו"נ לא קרבי ביו"ט מן התורה לכך בין כך ובין כך אסור להקטיר האימורין לכך שוב הוי כמו נטמאו אמורין וא"ש. ובדרך זה הי' נראה ליישב מה שהקשינו לעיל למה לא פשיט הש"ס בעיא דעבר ואפה מדברי רבא דס"ל דהבשר מותר ולפי הנ"ל נראה דלא אפשר למפשט מזה די"ל דבשלמא היכי דהאיסור של מעשיו יהי' בשוה בין כך ובין כך הן מן התורה כגון במבשל בשבת הן מדרבנן בעבר ואפה דמן התורה ליכא איסור אף אם לא יאכל ממנו מכח הואיל דקיי"ל כמ"ד מטעם הואיל ומקלעי אורחים וכו' וא"כ כיון שלא יבא לידי איסור יותר לכך קנסוהו שלא יאכל אבל הכא אם כו"כ קרבין ביו"ט מן התורה א"כ [אם] נאסור לו הבשר עשה למפרע איסור תורה וחילול יו"ט ואם יאכל הבשר לא עשה איסור תורה בכה"ג לא העמידו דבריהם לקנסו למשוך מזה איסור תורה. אך נראה דז"א דממ"נ אם כלך בתר דאורייתא גם בזה לא חילול יו"ט מכח הואיל דעכ"פ אם רצה היה יכול לאכלו ואם בתר דרבנן גם התם בעבר ואפה ליכא הואיל כיון דרבנן אסרוהו. ומ מ יש להחזיק זה דהי' אפשר לומר דרבא ס"ל כאן כמ"ד דלא אמרינן הואיל ובעינן שיאכל ממנו ממש ולכך אם יאכל יעשה איסור תורה ולכך לא קנסוהו והתם איבעיא בעבר ואפה אזיל למ"ד דאמרינן הואיל לכך י"ל שפיר דקנסוהו לאסור כיון דמן התורה לא יעבור דבתר דאורייתא אזלינן דהוא מותר וברייתא בכבשי עצרת י"ל דמיירי בשוגג כמש"ל לכך לא פשיט מהא:
ומדי דברי בזה אזכיר מש"ל בסוגיא הקודמת דנראה דהרמב"ם יסבור דנו"נ לא קרבי ביו"ט הוי רק מדרבנן, כעת כראה ראי' לזה ממ"ש בה' שגגות הביאו הצל"ח כאן שאם שחט קרבן צבור שלא לשמו בשבת חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב וקשה מפני מה לא כתב דאם הי' ביו"ט דלוקה ארבעי' א"ו דקרבן צבור שלא לשמו דכשר לא משכחת לה רק בכבשי עצרת כמ"ש הצל"ח א"כ בזה כיון דיש בהם אוכל נפש מותר מן התורה ולכך אינו לוקה וכיון שרוצה הרמב"ם לאשמעינן דלוקה ומ"מ הקרבן כשר לכך ל"ה אפשר לו לאשמעינן ביו"ט דאינו לוקה כיון דנו"נ קרבין מן התורה. מיהו מזה אין ראי' חדא דאכתי גם בקרבן יחיד כתב הרמב"ם כן והו"ל לאשמעינן בקרבן יחיד ביו"ט ועוד כיון דהרמב"ם מיירי בהל' שגגות ושם אינו מדבר רק מחטאת ואין ענין מלקות לשם ועוד דאין דרכו לכתוב רק המפורש בש"ס ותוספתא וזה תוספתא הוא כמ"ש הכ"מ ועוד דאף למ"ד אין קריבין מן התורה מ"מ אינו לוקה כמ"ש התוס' בדף י"ב א"כ באמת אינו לוקה. וגם מ"ש הצל"ח שבע"כ לא מיירי בחטאת שחטאת שלא לשמו לגמרי פסול ובאמת בתוספתא שהביא הכ"מ מפורש בה חטאת הצבור ששחטה שלא לשמו חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב א"כ מוכח דבחטאת מיירי, ומה שהקשה הרי חטאת שלא לשמו פסול יבואר לקמן אי"ה כשיהי' פנאי. והנה מה שיעדתי לעיל ליישב דברי הרמב"ם בשם התוספתא והוא בכ"מ בה' שגגות דהשוחט חטאת צבור שלא לשמו חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב והרי חטאת פסולה שלא לשמו, והנה טרם עיוני בספרים עלה בדעתי לומר שפסול שלא לשמו בחטאת אינו רק בחטאת יחיד כיון דהוקבע לשם חטאת שוב אם שחטו לשם עולה פסולה אבל בקרבן של צבור כיון דאמרינן קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ולב ב"ד מתנה עליהן דאם לא יהיו ראוין לקרבן זה לא יהי' כן א"כ כמו דתמידין שלא הוצרכו לצבור נפדו תמימין וכו' כן ה"נ אם שחטן שלא לשמן ג"כ למפרע לא נעשו חטאת כלל ועומדין רק לשם קרבן זה ששחטן עבורן והוי כלא הי' חטאת מעיקרא רק כאלו הי' קרבן זה דלב ב"ד מתנה עליהם. ואחר שעלה זה בדעתי אנהרינהו לעיני מן שמיא וראיתי בפ"י בסוגיא זו בחדושיו שהביא דברי הרמב"ם בפי' המשניות רפ"ק דזבחים דבקרבן צבור לא מפסיל בי' שלא לשמו, ואמת דכן איתא ברמב"ם שם אך לדעתי אין הכונה כמו שהבין הפ"י דגוף הקרבן עולה לשמו. חדא דא"כ נצטרך לומר דברייתא זו דכבשי עצרת הוי בפלוגתא ולא ס"ל סכין מושכתן למה שהן כמ"ש הפ"י דאל"כ אף בשבת יהי' כשר וזה הוי דוחק גם א"כ סתרי דברי הרמב"ם אהדדי דהוא פוסק דלב ב"ד מתנה עליהם ופוסק דכבשי עצרת אם הי' שבת לא יזרוק ואם המה כשרים לשם עצרת מ"ט לא יזרוק, עוד היותר קשה דטעם זה דסכין מושכתן תלוי בדין לב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש בש"ס פ"ק דזבחים שם וא"כ בשלמא לענין לעקור שם הראשון ממנו מהני הטעם דלב ב"ד מתנה עליהם ולא חל עליהם שם הראשון עד שעת שחיטה אבל להיפוך לעשותו קרבן הראשון להיות כשר אף אם שחטו שלא לשמו מה מהני לב ב"ד ס"ס השוחט שחטו שלא לשמו והרי עבודה בעינן כונה מעלייא ואיך מהני לב ב"ד בזה הרי העבודה הוא המכשירה והוא שחטה שלא לשמו ומה יכול לפעול בזה לב ב"ד. אך נראה דהקרבן ודאי אינו כשר לשמו ומ"ש הרמב"ם דלשון לבעלים מרמז דבקרבן צבור לא פסול בהם שלא לשמו הכונה רק דלכך נקט לבעלים ולא סתם אלא שלא עלו (לבעלים) לשם חובה מפני הסיפא כדי לרמז דמיירי בקרבן יחיד והיינו דלכך נקט בקרבן יחיד משום דבעי למתני סיפא חוץ הפסח והחטאת דפסול ממש בהם שלא לשמו ובקרבן צבור לא פסול בהם שלא לשמו כלומר אף בחטאת בענין בקרבן יחיד הוא פסול מ"מ בקרבן צבור לא מפסיל ממש וכשר הקרבן ולכך נקט בקרבן יחיד משום סיפא דחטאת ובזה שייך שפיר הטעם דסכין מושכתן למה שהם כיון דלב ב"ד מתנה עליהם ולא חל עליהן הקדושה עד שחיטה א"כ ממילא אם שחטן שלא לשמן לא חל עליהם כלל שם חטאת משא"כ ביחיד דכבר נעשה חטאת ובחטאת גילה קרא דפסול, ומ"ש הרמב"ם שם דסמך לקרבן יחיד ממה דכתיב מוצא שפתיך כו' ועשית כאשר נדרת וכו' נדבה אין הכונה דבא ללמוד דדוקא בקרבן יחיד הוי כן ולא בקרבן צבור מכח דקרא דמובא שפתיך ביחיד מיירי דאם נפרש כן הוי משמע דס"ל דבקרבן צבור עולה לשם חובה ממש אך באמת אין הכונה כן רק דכוונתו לגופו דמה שבקרבן יחיד כשר הקרבן אף שלא לשמו זה ילפינן מכאשר נדרת נדבה דאם לאו יהי' נדבה וה"ה בקרבן צבור הוי כן רק דלא מפסיל ממש מכח שלא לשמו. ועוד ראי' יותר ברורה דבש"ס פ"ק דזבחים ובפסחים פריך הש"ס בכמה דוכתא מה לשינוי בעלים וכו' ואינו בצבור כביחיד מבואר להדיח דבפסול שלא לשמו ישנו בצבור כביחיד וא"כ מוכח להדיא דבקרבן צבור פוסל בי' שלא לשמו ודוחק לומר דבכל דוכתא פריך למ"ד דלא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם אלא ודאי שאף בקרבן צבור פוסל שלא לשמו לענין דלא. מהני לעלות לשם חובה ובע"כ מ"ש הרמב"ם הוי רק לענין דהקרבן כשר להקריבו אבל אינו עולה לשם חיבה ויש ראי' ברורה מתוספתא הנ"ל שהביא הכ"מ דקאמר חטאת הצבור ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת ויקטיר אימוריו לערב מוכח דלא עלה לשם חובה מדאינו מקטירו בשבת ומ"מ כשר הוא ולא כהצל"ח שלא ראה דברי הרמב"ם וגם לא כהפ"י. ובהכי הוי א"ש דלא סתרי דברי הרמב"ם מ"ש בפט"ו מפסולי המוקדשין בכבשי עצרת דאם הי' שבת לא יזרוק ובפ"ב מה' שגגות פסק בקרבן צבור דיזרוק לכתחלה ומתחלה אוסיף לבאר עוד דהנה ראיתי בהרע"ב ברטנורה פ"ק דזבחים דכתב דבקרבן צבור שלא לשמו עלה לשם חובה ובתוי"ט כתב שכן מבואר ברמב"ם והדבר תמוה שברמב"ם אינו מבואר שעלה לשם חובה בפירוש וי"ל כוונתו כמ"ש והיותר תמוה על הרע"ב ותוי"ט והפ"י שברמב"ם מבואר בפירוש בפט"ו מה' פסולי המוקדשין שאם שחטן שלא לשמן הכבשי עצרת לא עלו לבעלים לשם חובה לכך נראה כמ"ש ובזה א"ש דברי הרמב"ם דלא סתרי, ולכאורה עלה בלבי לחלק בין כבשי עצרת דהוי חובת היום ובין קרבן צבור דלא מיירי בחובת היום ואין למטעי בי' ע"ד שאכתוב לקמן ייע"ש, מיהו ז"א חדא מדכתב הרמב"ם בה' שגגות וכן אם שחט יתר על חובת היום משמע דתחלה מחובת היום מיירי וכן בפט"ו מפסולי המוקדשין כתב בכבשי עצרת בין לפני זמנן בין לאחר זמנן משמע אף בכה"ג לא יזרוק בשבת לכך כראה דעיקר החילוק בין חטאת לשאר קרבנות דעיקר מה שגזרו שלא יזרוק בשבת היינו דאם יזרוק יטעה להקטיר האימורין ג"כ בשבת ובשלמא ביו"ט דלא חמור רק בלאו לכך לא גזרו בזה משום שבות לאסור הזריקה דשבות שאינו חמור כ"כ לא גזרו במקדש אבל בשבת דהוי שבות חמור לכך גזרו שמא יקטיר האימורין ג"כ לכך אסרו בזה הזריקה ולכך בשלמא בשלמים דאף בקרבן יחיד כשר רק שלא עלו לשם חובה ממילא בקרבן צבור דעדיף טפי דהרי בחטאת ביחיד פסול ובצבור כשר ממילא יש לחוש דלמא יטעו לומר דבקרבן צבור מעלינן לי' מעלה אחת על קרבן יחיד ולכך בחטאת דביחיד פסול בצבור כשר רק שלא עלו לשם חובה וממילא בשאר קרבנות דאף ביחיד כשר רק שלא עלו לשם חובה יטעה לומר ג"כ דמעלינן לי' מעלה אחת כמו בחטאת ולכך אם הכא בקרבן יחיד כשר בצבור עלו לשם חובה ויטעה להקריבן בשבת ויחלל שבת בסקילה לכך אסרו בזה הזריקה להכירא שלא יבא להקריבן ג"כ וביו"ט דהוי רק לאו או חשש שלא יקריב אחרים והוי רק ביטול מ"ע לא גזרו בזה שבות במקדש רק בשבת אבל גבי חטאת דאין להם הוכחה לטעות דהקרבן עולה לשם חובה דהרי אדרבא ביחיד פסול לגמרי שלא לשמו אם בזה כשר די בכך ולא יטעה להעלותו שני דרגות ולכך ממילא לא יטעה להקטירם היום בשבת לכך לא גזרו משום שבות ומיירי הרמב"ם רק בחטאת כלשון התוספתא שמיירי להדיא כך. אך א"כ תקשה מה פריך הש"ס לרבה בר ר"ה מכבשי עצרת נימא דהתם בקרבן צבור שפיר יש לחוש שיטעה דמעלינן לי' מעלה אחת דעלו לשם חובה אבל בקרבן יחיד דלא יטעה לכך לא גזרו בזה משום שבות. ואפשר דביו"ט כיון דאיכא אוכל נפש דמוסר בי' ויש סברא להתיר בזה נו"נ מכח ק"ו דב"ה ושלא יהא שלחנך מלא לכך יש בזה חשש טעות כמו בכבשי עצרת בשבת. או י"ל טעמא אחריני דלכך בחטאת יזרוק דבחטאת כיון דבשל יחיד פסול לקרבן לגמרי אם נחמיר עלי' בקרבן צבור שלא יזרוק לגמרי כא יאמר שמכח שבות הוא רק יטעה לומר מכח דאף בקרבן צבור פסול בחטאת שלא לשמו וא"כ כמו דיש חשש דאם נתיר לו לזרוק דלמא יקטיר האימורין ג"כ יש לחוש כמי להיפוך דלמא יטעו לומר דפסול חטאת צבור שלא לשמו ולכך כיון דיש לחוש לכך ולכך אוקמוהו אדינא אבל בכבשי עצרת ושאר קרבנות דכשרים אף ביחיד שלא לשמו ולשם חובה אף של צבור אינו עולה לכך ליכא בזה חשש טעות ומידע ידע דמכח שבות הוא ולכך אסרוהו בשבת וא"ש. והנה שוב עיינתי בפ"י וראיתי בסוף דבריו שרוצה לחלק בין שאר קרבנות לכבשי עצרת דבהם לא עלו לשם חובה ובזה הוי א"ש מ"ש הרמב"ם בכבשי עצרת שלא עלו לשם חובה מיהו תימה שהפ"י לא הביא דבריו של הרמב"ם דכתב להדיא כן ולפי דבריו הוי א"ש ג"כ דלא סתרי דבריו אהדדי די"ל בקרבן דפסול בי' שלא לשמו לענין דעכ"פ לא עלו לשם חובה לכך לא יזרוק בשבת וגזרו עליו שבות אבל בקרבן צבור כגון חטאת דעולה לשם חובה לא גזרו עליו שבות דאדרבא אם נאסר לו יצטרך לחלל שבת מחדש להקריב אחר לכך לא גזרו עליו שבות, אך אין דברי הפ"י נוחין בחלוקו שהרי עיקר טעם סכין מושכתן למה שהן הוי מכח לב ב"ד מתנה עליהן כמ"ש בש"ס ורמב"ם ובתוי"ט פ"ק דזבחים ומוכח להדיא בפ"ק דשבועות גבי מותר הקטורת מה היו עושין בה דבכל דבר אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם וכן במה דאמרינן תמידין שלא נצרכו לצבור נפדין תמימין משמע עזה דלב ב"ד התנה על כל דבר שיארע בענין שלא יצטרך לצבור לא יהי' בו קדושה לכך א"א לומר כדעת הפ"י רק כמ"ש. והנה מדי דברי בזה אזכיר מ"ש התוס' במנחות דף מ"ח דמה דאמרינן עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן אף דיכול לאכול בשר חי מ"מ בשר חי ל"ה זכות ולדעתי נראה דבשר קדשים לא הי' רשאי לאכלו חי כיון דבעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כנלפע"ד בזה, והנה אף דמפורש בפסחים דף ע"א דשעירי רגלים נאכלין חיים היינו אם חל בשבת דא"א לבשלו ואתי עשה דאכילת קדשים שלא ימעט באכילתו ודוחה עשה דלמשחה לגדולה אך היכי דאפשר במבושל נראה דאסור לאכלו חי כיון דיש שהות עוד לילה ויום ודו"ק:
והנה מה שתמהתי לעיל על הפ"י והרע"ב והתוי"ט כעת אני תמה יותר שהרי בפט"ו מפסולי המוקדשין כתב הרמב"ם להדיא דזבחים שנזבחו בשינוי השם בין קרבנות יחיד בין קרבנות צבור כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וא"כ לפי דבריהם סתרי דברי הרמב"ם זא"ז למ"ש בפי' המשניות וגם הכ"מ כתב שם שיצא לו כן ממ"ש בש"ס דשנוי בעלים אינו בצבור כביחיד וכו' מוכח דשנוי השם ישנו בצבור ייע"ש ות"ל הוא הראי' שהבאתי לעיל א"כ מוכח להדיא דקרבן צבור אינו עולה לשם חובה. ודוק בלשון הרמב"ם שאח"כ גבי חוץ מן החטאת לא כתב הרמב"ם בין של יחיד בין של צבור כמ"ש ברישא והיינו דס"ל דבשל צבור כשר חטאת שלא לשמו ומה שלא ביאר כן בהדיא כיון שאינו מפורש בש"ס לא הזכירו כדרכו ברוב המקומות מיהו לפמ"ש שמהתוספתא שהביא הכ"מ בה' שגגות מוכח כן קשה למה לא ביאר הרמב"ם זה בה' פסולי המוקדשין דבחטאת צבור כשר שלא לשמו וצ"ע קצת בזה. גם מה שהקשה הצל"ח מנ"ל להתוס' דגם הבשר לבעלים אסור קודם הקטרת אימורין והאריך בזה ובאמת נראה דא"ש דהרי קשה גם בחטאת מנ"ל דאסור לכהנים כיון דקרא כתיב רק בחזה גם בחזה ושוק הרי קרא כתיב רק חזה לבד ומנ"ל דאף השוק אסור ובע"כ דילפינן מהדדי דסברא הוא כיון דחזינן שהקפידה התורה על הקטרת אימורין וגילה שהאימורין מתירין הבשר מה לי זה או זה, או כיון דהוקשו כל הקרבנות זה לזה מזאת התורה לעולה וכו' א"כ גם לזה ילפינן מהקישא דדינם שוה לענין זה דאסור קודם הקטרת האימורין. ועוד כראה דמגוף הפסוק מוכח כן דבחטאת ילפינן דכתיב בפ' צו באשם והקטיר אותם הכהן וכו' כל זכר בכהנים יאכלנו א"כ דרשינן כמי כן מתחלה והקטיר ואח"כ כל זכר וכו' וכתיב התם כחטאת כאשם הוא תורה אחת להם א"כ אף בחטאת הוי כן ובשוק כתיב אחר [כך[ והי' החזה לאהרן ולבניו ואח"כ כתיב את שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם לכך דרשינן כמי כן מתחלה והקטיר וכו' ואח"כ והי' החזה וכן אח"כ תתנו את שוק הימין ולכך ה"כ ילפינן לגוף הקרבן כיון דכתיב מזבחי שלמיכם א"כ אמרינן דרק אחר הקרבת האימורין אז הוי השלמים שלכם של הבעלים וכעין דאמרינן בתרומה דאין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך כן ה"נ בשלמים אמרה התורה לאחר הקרבה אז תתנו שוק הימין מזבחי שלמיכם אבל קודם הקרבה ל"ה השלמים שלכם וילפינן מזה לגוף בשר השלמים וא"ש. ומה שהקשה הצל"ח דלמה לא הביא הש"ס ראי' ממשנה דפסח שנטמא החלב וכו' כראה דאין ראי' די"ל דבדבר אשר גוף האכילה משלחן גבוה קזכה והאימורין הם המתירין בשר והמזכין אותם לאכילה בזה לא מהני מה שנטמאו או אבדו סוף סוף הרי לא קרב מתירין וכמו שאם נטמא הדם אסור הבשר והאימורין ולא נחשב כהקריבן ממש כן ה"כ בבשר אם האימורין מתירין אם לא קרבו מתירין לא מהני מה שנטמאו אבל בפסח דעיקרו לאכילה ול"ש משלחן גבוה קזכה דעיקרו אינו בא רק לאכילה וכמ"ש בש"ס בכמה דוכתא לכך בזה ל"ש לומר משלחן גבוה קזכה לכך בזה שפיר אם ישנו לאימורין בעין הם קודמין ואם לאו הבשר מותר ואין ראי' לשאר קרבנות דאין עיקרן לאכילה ולכך הוי רק משלחן גבוה קזכה ואין לו זכי' רק בהקרבת אימורין. ובזה הי' כראה לומר דדין זה אם הבשר לבעלים מותר קודם הקטרת אימורין או לא תליא באם כו"כ קרבין ביו"ט או לא דאי נימא דנו"נ אין קרבין ביו"ט מן התורה ובע"כ הטעם כדאמר ר"ה מכח משלחן גבוה קזכה ממילא אם לא נקטרו אימורין לא. מהני בנאבדו או נטמאו אבל למ"ד נו"נ קרבין ביו"ט והיינו שלמים בע"כ דס"ל דהוי אכילת הדיוט ולא משלחן גבוה קזכה לכך אף אם נטמאו האימורין מותר הבשר. אך זה אינו מתרי טעמי חדא דהרי כאן הולכין להסוברים דנו"נ אין קרבין ביו"ט ואף אם ניישב זה די"ל דהיינו מדרבנן ומן התורה ס"ל קרבין אכתי הרי בחטאת דודאי משלחן גבוה קזכה ומ"מ אמרינן בנטמאו אמורין או שאבדו דמותר הבשר. מיהו להיפוך י"ל דלמ"ד לאו משלחן גבוה זכה לדידי' ל"ב כלל אימורין לבשר להיות מתיריו ואינו דומה לחזה ושוק דבכהנים ודאי משלחן גבוה זכה לכך בעינן האימורין אבל בבשר לבעלים ל"ב אימורין כלל ואף באיתנהו מותר הבשר אבל למ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט לדידי' אף בבשר לבעלים משלחן גבוה קזכה אף הבשר אסור כל שלא נקטרו האימורין כמו בחזה ושוק לכהנים ולכך הכא למ"ד כו"כ אין קריבין שפיר הקשו דהרי לא נקטרו האימורין, ונראה דזה כוונת המשנה למלך בפי"א ממעה"ק שהביא הצל"ח שכתב דהה"ד בחטאת ואשמות וה"ה בשר קדשים קלים לבעלים כמ"ש בהל' פסולי המוקדשין והאימורין מתירין הבשר ועיין בצל"ח מה שתמה שהרי מפורש הוא בש"ס בחטאת ואשמות וגם מהרמב"ם אין ראי' כלל ונראה דכוונת המשלמ"ל אינו לאשמעינן דגוף הדין הוי כן בחטאת ואש מות רק דכוונתו דלא נימא דמה דהוי בחטאת ואשמות כן הוי מקרא דכל זכר בכהנים יאכלנו כמש"ל וא"כ אם מקרא ילפינן בשלמים דליכא קרא דלא משמע לי' לימוד הנ"ל של מזבחי שלמיכם לדרשא ממילא יהי' מותר לכך אמר דז"א דליכא קרא לחטאת ואשם בפ"ע דאם הוי קרא לא הוי עזב הש"ס הלימוד של חטאת והי' מביא הקרא של חזה ושוק ואף אם רצה ללמד דין חזה ושוק הוי עכ"פ מביא גם לימוד של חטאת ואשם ובפרט בפסחים דפריך על חטאת למה פריך מחזה ושוק ולא מגוף הקרא דחטאת ובע"כ דליכא קרא רק מחזה ושוק ילפינן מסברא כיון דגלתה התורה דחזה ושוק אסור קודם הקרבת אימורין בע"כ הטעם כיון שאימורין מתירין הבשר אסור קודם המתירין א"כ ה"ה בחטאת כן, וז"ש ונראה דהה"ד בחטאת ואשמות ג"כ מההוא קרא דחזה ושוק ילפינן מצד הסברא או מכח הקישא דזאת התורה וא"כ אם מזה ילפינן ה"ה כמי בשר שלמים לבעלים ג"כ ילפינן מחזה ושוק מההוא סברא גופא דהאימורין מתירין הבשר ולכך ציין לעיין בהל' פסולי המוקדשין דהאימורין מתירין הבשר כלומר כיון דהאימורין מתירין הבשר הן בחזה ושוק הן בחטאת ממילא הסברא נותן דילפינן זה מזה לענין דאסורין קודם הקטרת האימורין וא"כ שוב אף הבשר כיון דמוכח מן הש"ס דנו"נ אסורין ביו"ט מוכח דאמרינן משלחן גבוה זכה א"כ מוכח דהוי ג"כ האימורין מתירין דודאי כל היכי דמשלחן גבוה קזכה הוי רק ע"י האימורין לכך ג"כ אסור קודם הקטרת האימורין וא"ש. אך קשיא לפ"ז דמפסח אין ראי' דהתם לאו משלחן גבוה זכה למה לא העתיק הרמב"ם הדין של נטמאו אימורין וכו' כמו שהקשה הצל"ח ואין פנאי להאריך בזה כעת אולי יזכני ה' בזמן אחר ועיין בחדושי למס' פסחים דף נ"ט ישבתי זה על נכון. ויותר י"ל בפשיטות כיון דכתב הרמב"ם בפח"י דהאימורין מתירין הבשר לאדם ולמה לא כתב לכהנים כמ"ש אח"כ בדם חטאת העוף בע"כ הכונה דלכל אדם הוי האימורין מתירין לאדם ודו"ק ומה שהקשה הצל"ח דברי הרמב"ם אהדדי דבה' פסילי המוקדשין פט"ו כתב בכבשי עצרת דאם היה שבת לא יזרוק ובה' שגגות פ"ב כתב בשוחט קרבן צבור שלא לשמו דיקטיר אימורין לערב וכו' נלפע"ד ליישב עפמש"ל די"ל דבשבת קנסינן לי' על שעבר איסור א"כ י"ל כך דהרמב"ם מפרש מה דאמרינן לעיל בסוגיא, דעבר ואפה דשאני איסורא שבת מאיסור יו"ט ס"ל ביו"ט לא קנסוהו כלל אם עשה איסור אפי' איסור של תורה. ויש להסביר הדבר יותר דהנה הרמב"ם מסיים בה' פסולי המוקדשין ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב ולמה סיים כן וכן הוא לשון הברייתא וגם בה' שגגות סיים ויקטיר את האימורין לערב והבשר יאכל ולמה סיים והבשר יאכל, אך נראה דהרמב"ם ס"ל דגם בשבת מותר הי' לאכול את הבשר חי וס"ל דגם בשר קדשים מותר לאכול חי וס"ל אף בשר חי הוי זכות רק ס"ל כיון דהוי מעשה שבת אסור הבשר בשבת כדין מבשל בשבת ולכך קמ"ל הברייתא ע"מ להקטיר אימורין לערב אבל לא לאכול הבשר בשבת דאסור מכח מעשה שבת ולכך ה"נ בה' שגגות סיים כן דאחר הקטרה מותר הבשר בלילה ולא קודם ולפ"ז מוכח מהברייתא דמעשה שבת אסור ולפ"ז הי' קשה להרמב"ם במה דלא פשיט הש"ס דעבר ואפה מברייתא דכבשי עצרת דנקט הבשר יאכל אך כתבנו לעיל די"ל דמיירי בשוגג ולפ"ז ס"ל להרמב"ם כך דבודאי איסורא דשוגג קיל ממזיד והרי כמה מ"ד דס"ל במבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל א"כ אף לדידן דקיי"ל אף בשוגג לא יאכל מ"מ היינו רק ביחיד דקנסוהו שוגג אטו מזיד אבל בצבור ל"ש חשדא כ"כ לקנוס שוגג אטו מזיד ובפרט ביחיד גזרו פן יהי' מזיד ויאמר שוגג הייתי אבל בקרבן צבור שאין לו הפסד לעצמו לא יבא לשקר לומר שוגג הייתי לכך אזלינן בתר עיקר דינא דאם הוא שוגג מותר ובמזיד אסור מיהו כיון דהוי עבר ואפה איבעיא דלא איפשטא אם מותר או לא לכך ס"ל להרמב"ם כמ"ש בהל' יו"ט דאף בעבר ואפה במזיד מותר לכך פוסק כך דאם שחטו ביו"ט אף במזיד תרוק והבשר מותר באכילה אבל בשבת במזיד קנסוהו דלא יזרוק כדין מבשל בשבת מיהו אם זרק הורצה כדי להקטיר אימורין דאם הוא פשע הרי הגבוה לא פשע לכך בדעבד הורצה להקטיר אימורין אבל הבשר אסור כדין מבשל בשבת במזיד ומזה מיירי בהל' פסולי המוקדשין בכבשי עצרת ששחטן במזיד אבל בהל' שגגות דמיירי אם שחטן בשוגג כמ"ש להדיא דחייב חטאת לכך בזה בקרבן צבור לא קנסוהו בשוגג אטו מזיד לכך מותר לכתחלה לזרוק והבשר מותר לאלתר אבל בקרבן יחיד גזרו שוגג אטו מזיד לכך אף בשוגג לא יזרוק ואם זרק הורצה ומ"מ הבשר אסור בו ביום כדין מבשל בשבת בשוגג לכך כתב רק דיקטיר האימורין לערב והבשר יאכל אח"כ כדין מבשל בשבת בשוגג דמותר למ"ש וא"ש ודו"ק. כנלפע"ד נכון דלא סתרי דבריו אהדדי כלל. והנה נראה ראי' למ"ש כ"ז דהנה רש"י פי' בד"ה לרבא לא זריק משום שבות ולכאורה קשה למה לא פי' מטעם קנס כיון דעבר ושחט קנסוהו שלא יזרוק ובשלמא היכא דאיכא שמחת יו"ט לא גזרו לבטל המצוה אבל היכי דל"ש שמחת יו"ט קנסוהו כיון דעבר ושחט, ובפרט דעל פרש"י קשה הלא אין שבות במקדש כמ"ש הפ"י, והן אמת דא"ש דע"כ לא אמרינן אין שבות במקדש רק היכי דאין הדבר בא ע"י פשיעה אז לא גזרו על שבות אבל אם בא ע"י פשיעה שפיר גזרו על שבות ובאמת הפ"י דרך קצת בדרך הזה רק שכתב לולי פרש"י ולמה לא העמיד כן בכוונת רש"י, ועוד הרי עיקר הטעם דלא גזרו במקדש שבות מכח דכהנים זריזין הם ול"ש בזה גזרה אבל הכא דחזינן שלא נזהרו בזה ואדרבא פשעו במה שהניחו לשחטו שלא כדין כיון דלא נזהרו שפיר יש לגזור בזה משום שבות אף במקדש ובפרט דהכא איכא חשש כיון דראינו שהתחילו לשחטו אם נתיר להם לזרוק הדם יטעו אף להקטיר האימורין כיון דס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט כיון שהתחילו לשחטו אך קשה למה לא פרש"י מטעם קנס. אך כראה דזה הכריחו לרש"י חדא מה דאמרינן לקמן שאני שבות שבת משבות יו"ט משמע דהוי מכח שבות גם מה פריך הש"ס לרבה מה הקושיא דלמא ס"ל לרבה דביו"ט לא קנסוהו לאסור הזריקה אבל בשבת לכך לא יזרוק מטעם קנס והן אמת די"ל דלהס"ד דלא ידע לחלק בין שבת ליו"ט לכך שפיר הקשה דלו יהא דהוי מטעם קנס למה לא נקנסי' אף ביו"ט אך להתירוץ דמשני שאני שבות שבת שוב לא הו"ל לתרץ מכח שבות רק מכח קנס כנ"ל והוכיח מזה רש"י דל"ה מטעם קנס, ואפשר דס"ל לרש"י עוד דקנס ל"ש רק בשל יחיד דאז קנסוהו להבעלים על שהביאו לעזרה לשחטו ביו"ט אבל בקרבן צבור אף אם הוא פשע ששחטו שלא לשמו הצבור מה חטאו ולכך בקרבן צבור ל"ש קנס ולכך קשה אם הטעם מכח קנס קשה מה אמר לרבא ניחא הלא גם לרבא קשיא דבצבור ל"ש קנס ובע"כ ל"ה מטעם קנס. אך הרמב"ם ס"ל דגם בצבור שייך קנס מכח מעשה שבת ולכך הי' קשה לו למה פריך הש"ס לרבה ולא משני מטעם קנס ולכך ס"ל להרמב"ם כיון דזה הוי איבעיא דלא איפשטא בעבר ואפה ביו"ט אם מותר אם מדמינן יו"ט לשבת או לא לכך פריך הש"ס כאן רק כך דאי נימא דעבר ואפה אסור דיו"ט שוה לשבת קשה מכאן לרבה בר ר"ה דבע"כ מיירי בשוגג דאי במזיד גם ביו"ט יחסר ובע"כ איירי בשוגג א"כ אף בשבת מ"ט לא יזרוק וא"כ נפשוט מכאן דעבר ואפה מותר ביו"ט אף במזיד ולכך יהי' מיירי כאן במזיד וא"כ נפשוט לרבה בעיא זו ואם לרבה יהי' מוכח דמותר בעבר ואפה ה"ה לרבא דבהא לא פליגי וכעין שפרש"י בכמה דוכתא ועיין בחו"מ בש"ך סי' פ"ח ואהא דוחה ש"ס די"ל לענין קנס שוה יו"ט לשבת רק לענין שבות שאני שבות שבת משבות יו"ט אבל לדידן דקיי"ל האיבעיא לקולא דעבר ואפה מותר ביו"ט ממילא מפרשינן הברייתא דכבשי עצרת במזיד ומכח קנס דביו"ט לא קנסוהו ובשבת קנסוהו ובשוגג אף בשבת לא קנסוהו דבקרבן צבור ל"ש קנס בשוגג דאם שייך קנס בשוגג קשה אכתי מה פריך לרבה נימא דלעולם אם עבר במזיד ואפה אף ביו"ט קנסוהו והכא מיירי בשוגג בזה חמור שבת מיו"ט דביו"ט לא קנסוהו בשוגג ובשבת אף בשוגג קנסוהו ומה פריך לרבה אלא ודאי מוכח דבשוגג ל"ש קנס בקרבן צבור כלל ולכך פריך שפיר לרבה והוצרך לתרץ מכח שבות ומוכח מזה דבשוגג ל"ש קנס בקרבן צבור אף בשבת לכך מחלק הרמב"ם לדידן בשבת בקרבן צבור בין שוגג למזיד וא"ש ודו"ק היטב:
והנה מה שדברנו עד כה בסוגיא זו אם הך ברייתא דכבשי עצרת מיירי ששחטן במזיד או בשוגג הנה כעת ראיתי שלפמש"ל בסוגיא דמתוך בד"ה רש"י ד"ה לוקה משום ל"ת כל מלאכה כו' די"ל סברא חדשה דאף דקיי"ל השוחט בשבת שחיטתו כשרה אפי' במזיד ולא אמרינן דעביד לא מהני היינו רק בחולין אבל בקדשים דבעינן כונה דוקא בשוגג שחיטתו כשרה אבל במזיד פסול והנה כעת אבאר הדבר יותר דאף דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים ולא אמרינן עביד לא מהכי דשם גלי קרא דדרשינן אם כאשר נדרת נדר ואם לאו יהא נדבה וכעין דמשני הש"ס כמה תרוצים במס' תמורה למ"ד עביד לא מהני אבל לענין שבת דליכא קרא י"ל שפיר דבקדשים עביד לא מהני ובה' שגגות דכ' הרמב"ם השוחט קרבן צבור וכו' וכן הברייתא דכבשי עצרת דקתני אם זרק הורצה י"ל דמיירי הכל בשוגג על שבת אבל [לא] אם שחטן במזיד בשבת או אף ביו"ט שלא לשמן, מיהו ביו"ט דליכא לאו מפורש רק מכח לכם ולא לגבוה בזה ל"ש עביד לא מהני כמ"ש שם דזה דוקא בלאו מפורש, אבל אם שחטו בשבת במתיד על שבת אז שחיטתו פסולה מן התורה בקדשים דעביד לא מהני למ"ד דעביד לא מהני ולהסוברים דקיי"ל דעביד מהני אז אף במזיד שחיטתו כשרה ואין פנאי לבאר זה יותר אולי יזכני ה' לבאר יותר זה ודו"ק:
בעזה"י מהדורא תנינא מ"ש בסוגיא זו דנו"נ וכבשי עצרת ששחטן כו' גמ' תניא אמרו לתם ב"ה לב"ש מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו'. עיין בפ"י מה שהקשה דנימא דיו כמו בשבת דהוי ק"צ גם הקשה שם בדבריו דלמ"ל ק"ו תיפוק לי' מכח מתוך. ולפענ"ד חדא קושיא מתורצת בחברתה והוא עפמ"ש בחבורי ס' החיים סי' תקי"א ליישב שיטת רש"י דס"ל דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל שהקשו עליו התוס' מאופה מיו"ט לחול שלוקה דנימא מתוך, וכתבתי ליישב דהנה גוף מאמר מתוך אין לו הבנה דמה ענין ללמוד מצורך לשלא לצורך ואדרבא לצורך יש להתיר ושלא לצורך יש לאסור ואם הדין כך דמותר בין לצורך או שלא לצורך הו"ל לומר בין לצורך בין שלא לצורך מותר ומה לשון מתוך שהותרה לצורך וכו'. אך הכונה כיון דבשבת ויו"ט בעינן מלאכת מחשבת וכל שלא הוי מלאכת מחשבת אינו אסור מן התורה וא"כ אם עושה מלאכה שלא לצורך ראוי להיות מותר בלא"ה רק כיון דעכ"פ האדם עושהו ורוצה בכך א"כ לחומרא מהני אחשבי' כיון דהוא ניחא לי' בכך הוי לצורך אך זה בשבת אבל ביו"ט מותר ממ"נ אם נלך בתר האמת דהוי שלא לצורך ל"ה מלאכת מחשבת ואם כלך בתר כוונתו דנחשב לו לצורך ולכך שוב מותר כיון דלצורך מותר ביו"ט ולכך אמר מתוך שהותרה לצורך הותר כמי שלא לצורך מכח ממ"נ וכנ"ל א"כ תינח באופה שלא לצורך כלל אבל באופה מיו"ט לחול א"כ מלאכת מחשבת הוי כיון דעושהו לצורך חול וביו"ט אסור כיון דאינו לצורך היום ואף דהוא רוצה בכך לא מהני מחשבתו לקולא להתיר איסור תורה ולכך לוקה ייע"ש ודו"ק ובהשמטות מ"ש בזה שם ייע"ש. אך א"כ קשה דא"כ גבי גבוה מ"ט אמרינן בפ"ק דאמרינן מתוך הרי צורך גבוה הוי מלאכת מחשבת ומצד יו"ט אסור דכיון דאינו לצורך אוכל נפש, אך בזה א"ש דבזה מהני ק"ו דב"ה דודאי עיקר כוונת ההיתר מכח מתוך רק דהוי קשה לו כיון דהוי מחשבת איסור א"כ ל"ש ממ"נ הנ"ל לכך אמר דעכ"פ מחשבת גבוה אינו פועל איסור דאינו דומה לאופה מיו"ט לחול דהרי הוי ק"ו דגבוה קיל מהדיוט כיון דבשבת אסור להדיוט ומותר לגבוה מכ"ש ביו"ט דמותר להדיוט שמותר לגבוה א"כ עכ"פ יש סברא דאין מחשבת גבוה גורם איסור, ונהי דאין ללמוד היתר מכח זה די"ל דיו מ"מ שוב מותר מכח מתוך דהוי בזה כשלא לצורך כלל ומותר מכח מתוך, ואינו דומה לבעלמא דאמרינן דיו היינו היכי דאנו רוצין ללמוד שדבר זה יתחדש איזה דין חדש בזה אין כח לק"ו זה היכי די"ל דיו אין כח ללמוד ממנו דין חדש אבל כאן ההיתר גופו הוי בלא"ה מכח מתוך רק דהוי ס"ד דנאמר דלגבוה מגרע כח ההיתר לכך אמר דהרי הוי ק"ו דלגבוה קיל טפי ממלאכת הדיוט א"כ עכ"פ לא ברע לכך שוב מותר מכח מתוך וא"ש ודו"ק:
גמ' אמרו להם ב"ה אף זו קבוע להם זמן דתנן עבר הרגל ולא חב כו'. יש לדייק דבאיזה סברא פליגי אטו ב"ש לא ידעו סיפא דמתני' דעבר הרגל ולא חג ואטו ב"ה לא ידעו הרישא דבתוך הרגל יכול לחוג כל שבעה ולמה ב"ש ס"ל דנחשב אין קבוע לו זמן וב"ה ס"ל דנחשב קבוע לו זמן ובחדושי לעיל כבר כתבנו דפליגי חם חיישינן בזמן מועט לאונס או לא. אך כעת כראה דח"ש דהכה בחגיגה דף ט' פליגי שם ר"א ור"י אם כולהו תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה דר"א ס"ל דהוי תשלומין זה לזה ור"י ס"ל כולהו תשלומין דראשון ועיי"ש בתוס' שכתבו דבעצרת כ"ע מודים דתשלומין דראשון הוא ייע"ש ולפ"ז נראה דהנה תרוייהו ב"ש וב"ה מודים דהיכי דל"ה עיקר זמנו אח"כ רק בתורת תשלומין זה נחשב זמנו קבוע כיון דעכ"פ עיקר מצותו בזמנו הוי רק ביו"ט רק שאם לא עשה ביומו יש לו תשלומין אח"כ אך כיון דעכ"פ עיקר זמנו הוי רק היום נחשב זמנו קבוע דחביבה מצוה בשעתה שהרי מה"ט הקטר חלבים דוחה שבת כיון דחביבה מצוה בשעתה אך אם הוי תשלומין זה לזה א"כ אם יקריבנו למחר נחשב מצוה בזמנו כמו אתמול שהרי אם לא נתחייב אתמול כמי מתחייב היום א"כ הוי קיום מצוה בשעתי' ואינו דומה להקטר חלבים דהוי רק תשלומין ואין עכשיו עיקר זמנו דאין קרבן בלילה ולמחר נפסלין לכך הוי רק בתורת תשלומין לבד משא"כ בזה הוי למחר זמנו כמו היום ולכך ב"ש ס"ל דכולהו תשלומין זה לזה לכך אמרי דאף אלו אין זמנן קבוע כיון דיש לו תשלומין כל שבעה אבל ב"ה ס"ל דכולהו תשלומין דראשון לכך נחשב קבוע להם זמן דחביבה מצוה בשעתה אך מנ"ל זה לב"ה דהוי כולהו תשלומין דראשון אך דהוי קשה לו כיון דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ובשלמא אם כולהו תשלומין דראשון א"כ לא גרע כל היו"ט מעצרת דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ויש ליום אחד תשלומין שבעה ובכל יו"ט נמי יש ליום אחד תשלומין שבעה אבל אם כולהו תשלומין זה לזה א"כ גרע כל יו"ט מעצרת שהרי בעצרת ים ליום אחד תשלומין שבעה וכאן ליום אחרון אין לו שום תשלום רק יום אחד לבד והי' לו להיות תשלומין ליום אחרון עוד ששה כמו בשבועות ולמה עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ובע"כ דהוי כולהו תשלומין דראשון ולכך קאמר שפיר ב"ה דאף זה קבוע לו זמן שהרי תנן עבר הרגל ולא חג שוב אינו חייב באחריותו ולמה לא יהי' ליום הזה נמי תשלומין שבעה כמו בעצרת ובע"כ דהוי תשלומין דראשון א"כ שוב נחשב קבוע להם זמן דחביבה מצוה בשעתה. ומה דס"ל לר"א דהוי תשלומין זה לזה וחילק על ב"ה היינו דהוא ס"ל כברייתא דאבא שאול דלא אמרו ב"ה זה כלל כפרש"י ומה דלא קאמר הש"ס הך א"ב בין ת"ק לא"ש היינו משום דאנן קיי"ל כר"י דכולהו תשלומין דראשון א"כ לשטתו ניחא לי' לאוקמא ככ"ע דאף איש ס"ל דהוי כולהו תשלומין דראשון רק דא"ב ד"א לענין נו"נ קרבין ביו"ט אך לר"א הוי זה א"ב דכולהו תשלומין זה לזה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' לפי' רבינו שמואל ממ"ש בפסחים דף מ"ז דסבר לה כא"ש דאמר לכם ולא לנכרים ותמה הפ"י דהרי אדרבא לפרש"י קשה טפי דהרי ת"ק דא"ש אמר זה ולא א"ש ובע"כ כיון דא"ש אינו חולק בזה על הת"ק נקט לי' בלשנא דא"ש כיון דמפורש כן בש"ס ייע"ש ולפמ"ש א"ש דברי התוס' דלרש"י דפי' דעיקר הוכחה דפליגי הוי במה דלא סיים נו"נ יוכיחו א"כ י"ל דלר"א דס"ל דכולהו תשלומין זה לזה אין הכרח לומר דפליגי בדין נו"נ רק דא"ב אם הוי כולהו תשלומין דראשון דלת"ק הוי לב"ה כולהו תשלומין דראשון ולא"ש הוי אף לב"ה כולהו תשלומין זה לזה רק דהש"ס דידן אזיל לר"י לכך מוקי לה דא"ב בד"א לענין אם נו"נ קרבין ביו"ט כדי להיות מלתא דת"ק ככ"ע אבל שם בפסחים כיון דהוי רק דרך דחי' לתרץ למ"ד דס"ל צרכי שבת נעשה ביו"ט מתרץ שם שפיר די"ל דס"ל תשלומין זה לזה והוי א"ב בין ת"ק לא"ש לענין אם כולה תשלומין דראשון אבל בנו"נ מודה א"ש לת"ק לכך נקט לי' דס"ל כא"ש וכמ"ש הפ"י כיון שהוא נזכר שמו בפירוש אך זה הוי לפרש"י אבל לפי' ר"ש א"כ מגוף לשון א"ש מוכח דס"ל דנו"נ אין קרבין ביו"ט הקשו שפיר דאיך קאמר התם להיפוך לא"ש וא"ש לשון התוס' ודו"ק. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דפסק כר"י דתשלומי דראשון הם וכבר תמה הכ"מ למה פסק דלא כר"א שהוא גדול מר"י ולפמ"ש א"ש דר"א בע"כ סבר כא"ש ור"י ס"ל כת"ק ולכך פסק כת"ק נגד א"ש ודו"ק היטב. ובגוף הדבר לפמ"ש דלת"ק פליגי ב"ש וב"ה אם הוי תשלומין זה לזה או לראשון מה דלא הביא שם הש"ס הך פלוגתא דהכא י"ל עוד בזה די"ל הסברא להיפוך דהנה י"ל דבחד יומא שכיח שיזדמן לו אונס אבל לא שכיח שיאריך האונס זמן רב ולכך למ"ד כולהו תשלומין דראשון לא נחשב חגיגה קבוע לה זמן דאף אם לא יקריבנו היום יקריבנו כל שבעה דאף שיזדמן לו למחר אונס יש לו שהות כל שבעה ולשיהי' כל שבעה אונס זה ל"ש אך אי נימא דכולהו תשלומין זה לזה א"כ אין לכל יום תשלים רק יומו של מחר ולכך יש לחוש אולי למחר יזדמן לו אונס א"כ כבר בטל לי' מצות היום ההוא ואף שאח"כ לא יהי' לו אונס יתחיל עליו חיוב חדש אבל מצות היום ההוא כבר בטל לי' ולכך נחשב קבוע לו זמן ולכך לאונס דחד יומא יש לחוש שפיר ולכך י"ל דב"ש ס"ל כולהו תשלומין דראשון ולכך ס"ל דאף זה לא קבוע לה זמן וב"ה ס"ל דכולהו תשלומין זה לזה ולחד יומא חיישינן לאונס לכך נחשב קבוע לה זמן ולכך י"ל דבזה פליגי ר"א ור' יוחנן בכוונת ב"ס וב"ה דשניהם ס"ל דב"ש וב"ה מחולקין אם הוי כולהו תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה רק ר"א ס"ל הסברא כמ"ש עתה דב"ש ס"ל תשלומין דראשון וב"ה ס"ל תשלומין זה לזה והלכה כב"ה ור"י ס"ל להיפוך דב"ש ס"ל תשלומין זה לזה וב"ה ס"ל תשלומין דראשון. ומה דסיימו ב"ה אף זה קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו י"ל לדברי הנ"ל דב"ה ס"ל תשלומין זה לזה י"ל הכונה כך דלכאורה קשה מה קמ"ל דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו דפשיטא הוא כיון דהמצוה שייכא ברגל אם עבר הרגל שאינו חייב באחריותו ועוד מה שסיים וע"ז נאמר מעוות לא יוכל לתקן דקשה למה נאמר ע"ז כן יותר מעל מצות פסח וסוכה ולולב דג"כ אם עבר זמנן אין לו תקנה עוד ולמה אמר דוקא ע"ז נאמר, אך אם כאמר דהוי תשלומין זה לזה א"ש דהוי ס"ד כיון דכל יום יש לו תשלומין מיום שאחריו א"כ יום האחרון של השבעה למה יגרע יהי' לו תשלומין יום אחד עכ"פ לאחריו כמו כל הימים שיש לכל יום תשלום יום אחד לכך קמ"ל דבזה אינו כן רק עבר הרגל ולא חג שוב אינו חייב באחריותו ול"ש בו עוד תשלום יום אחד ולכך סיים ע"ז נאמר כלומר על יום האחרון כאמר דהוי מעוות לא יוכל לתקן משא"כ ימים הראשונים הוי מעוות שיוכל לתקן דבכל יום יש לו תשלום ביום שאחריו ולכך קמ"ל לדיוקא דע"ז כאמר מעוות וכו' אבל ימים הראשונים יש לכ"א תשלומין אח"כ וא"כ מזה מוכח דהוי תשלומין זה לזה וז"ש ב"ה אף זה קבוע לה זמן ובהך סברא פליגי ר"י ור"א דלר"א מסתבר לי' לפרש דב"ה ס"ל תשלומין זה לזה ולר"י מסתבר לי' טפי לפרש להיפוך דב"ה ס"ל כולהו תשלומין דראשון וא"ש ודו"ק. ולכך לא הביא הש"ס שם בחגיגה פלוגתא זו כיון דלדברי שניהם מתפרשת הברייתא שפיר דכל חד מפרש כפי שטותו וא"ש ודו"ק. והנה מ"ש דלמ"ד תשלומין זה לזה א"כ כיון דליום הזה אין לו תשלום רק יומו וליום אחד יש לחוש לאונס אבל אם יש לו תשלומין כל שבעה אז למשך שבעה ימים אין לחוש לאונס ולא נחשב קבוע לה זמן הנה כעת נראה ראי' לדבר מכח דקשה לי מה דחה ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג י"ט הראשון של חג וכו' וקשה נהי דמשחיטה ליכא ק"ו אכתי נלמוד ק"ו מהקטר חלבים ואיברים דכשר כל הלילה ודוחה את השבת א"כ בזה יש ללמוד ק"ו שפיר מה במקום שאסור להדיוט בישול מותר לגבוה הקטר חלבים ואיברים מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה ובזה אין לדחות כו"כ יוכיחו דיש להוכיח כסברת ב"ה דמה לנו"נ שאין קבוע להם זמן וא"ל כסברת ב"ש דאף זו אין קבוע לה זמן דיש לו זמן כל הרגל דהרי אף הקטר חלבים כשר כל הלילה ג"כ וא"כ אף בזה אין זמנו קבוע מה אמרת דחביבה מצוה בשעתה כמ"ש במנחות א"כ בחגיגה נמי נימא דחביבה מצוה בשעתה וראוי להקריבו היום ולא למחר וא"כ בזה יש ק"ו גמור ודוחק לומר דהך ת"ק ס"ל דהקטר חלבים ואברים אינו דוחה שבת חדא דלא שמענו דעה זו מעולם ועוד א"כ מנ"ל דא"ש ות"ק פליגי בנו"נ דלמא פליגי בהקטר חלבים בשבת דלת"ק לא קרבי ולכך דוחין ב"ש שפיר נו"נ יוכיחו דאין לדחות כדחיית ב"ה דנדרים אין קבוע לו זמן דאף זה אין קבוע לו זמן לב"ש כיון דיש לו זמן כל הרגל אך א"ש ס"ל דהקטר חלבים דוחה שבת ולכך א"א לומר נו"נ יוכיחו דיש לדחות שאין קבוע להם זמן לעולם משא"כ עולת ראי' וא"ל דגם זה אין קבוע לו זמן דיש לו זמן כל שבעה דזה שייך אף בהקטר חלבים דיש לו זמן כל הלילה ומדלא קאמר כן מוכח דהקטר חלבים לכ"ע כל הלילה ואעפ"כ לא נחשב אין זמנו קבוע כיון דבלילה אחת חיישינן לאונס או שמא יפשע לכך נחשב זמנו קבוע אבל בעולת ראי' דיש לו תשלומין כל שבעה ל"ח לאונס ופשיעה אבל בלילה אחת חיישינן לאונס ופשיעה וא"כ ה"נ למ"ד תשלומין זה לזה א"כ אין לו לאותו יום רק תשלום אחד בזה יש לחוש לאונס ופשיעה ונחשב זמנו קבוע אבל למ"ד כולם תשלומין דראשון נחשב אין זמנו קבוע. והנה לכאורה הי' אפשר לדחות ראי' זו די"ל דלעולם אין חילוק בין יש לו זמן יום אחד או הרבה ימים ומה דלא יליף הש"ס מהקטר חלבים היינו כדדוחה הש"ס במנחות דף ע"ו דשאני הקטר חלבים שכבר דחתה שחיטה את השבת לכך דוחה שבת אף שזמנו כל הלילה והשחיטה זמנו קבוע משא"כ עולת ראי' דגוף השחיטה אפשר אח"כ לכך לא נחשב זמנו קבוע, אך א"כ קשה לי מנ"ל לחדש דבנו"נ פליגי דלמא פליגי בד"א שהרי המעיין שם במנחות משמע דדין קצירת העומר אם דוחה שבת תליא בהך סברא דאם חביבה מצוה בשעתה ולא אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת אז קצירת העומר כמי דוחה שבת דילפינן מהקטר חלבים אבל אם אמרינן הך סברא שאני הקטר חלבים שכבר דחתה שחיטה את השבת ממילא אין קצירת העומר דוחה שבת א"כ נימא דלכ"ע נו"נ לא קרבי דבזה לא מצינו פלוגתא מפורשת אבל בקצירת העומר דוחה שבת פליגי דת"ק ס"ל הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת וליכא ללמוד מהקטר חלבים רק משחיטה ולכך בזה דחו ב"ש שפיר נו"נ יוכיחו מה אמרת שאין קבוע להם זמן אף זה אין קבוע לה זמן כיון דיש לו תשלומין כל שבעה אך א"ש ס"ל דלא אמרינן הך סברא שכבר דחתה שחיטה את השבת ולכך לא יוכלו להשיב נו"כ יוכיחו דמה לנו"נ שאין להם זמן קבוע מה אמרת אף אלו יש להם תשלומין כל שבעה בע"כ מה שיש לו תשלום ימים קבועים לא נחשב אין זמנו קבוע דאל"כ גם הקטר חלבים אין לו זמן קבוע דכשר כל הלילה ולכך לא אמרו ב"ש כו"כ יוכיחו וממילא כיון דלא ס"ל הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת ממילא ס"ל דקצירת העומר דוחה שבת דילפינן מהקטר חלבים וא"כ נימא דקצירת עומר א"ב אך מכ"ז מוכח מדלא קאמר הש"ס כן מוכח דיש חילוק בין יש לו זמן רק לילה אחת בין יש לו שהות ז' ימים דבזה ל"ח לאונס ובזה ים לחוש לאונס. והנה במ"ש יש ליישב דברי הרמב"ם בה' חגיגה שכתב וז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות לבור וכו' והוא תמוה שהרי בש"ס מפורש כאן דאמר להם ב"ה לב"ש אף זה זמנו קבוע וכו' וכבר תמה הלח"מ שם בזה ונדחק לפרש שאין זמנו קבוע כ"כ כשאר קרבנות צבור והוא דוחק ובפרט מה שסיים אבל דוחין את יו"ט ואע"פ שאין מקריבין ביו"ט נו"כ אלא חובות ולמה לא כתב הטעם דאלו זמנן קבוע משא"כ נו"נ אין זמנו קבוע כלל כדקאמר ב"ה בע"כ דס"ל להרמב"ם דאף אלו אין להם זמן קבוע כלל נחשבו ולכך נתן טעם אחר שהם חובה ובע"כ מוכח דלא כהלח"מ וא"כ נשארין דברי הרמב"ם בקושיא. ולכך כראה דהרמב"ם ס"ל דמ"ש ב"ה אף זה קבוע לה זמן היינו דהוי ס"ל דתשלומין זה לזה נינהו אבל לדידן דקיי"ל תשלומין דראשון הוא לא נחשב קבוע לו זמן ובהא פליגי ר"א ור"י בחגיגה דר"א ס"ל אף לפי המסקנא דב"ה מסיק הרי אומר ל"ה כל דל"ה נשארו נמי בסברא זו דהוי תשלומין זה לזה ומה דאיצטריך ל"ה ולא ילפי מכח ק"ו היינו כמש"ל התוס' כדי שלא נטעה מלכם למדרש ולא לגבוה ור"י ס"ל דלפי המסקנא דלמדו זה מל"ה חזרו ב"ה ומודים דלא נחשב זמנו קבוע מכח דהוי תשלומין דראשון ולכך ליכא ק"ו דנו"נ יוכיחו ולכך איצטריך קרא ל"ה מיהו ס"ל דלא מוקמינן ל"ה רק על מה דמסתבר טפי דהיינו חובות אבל לא נו"נ ולכך כתב לכך דוחין יו"ט לפי שאין אלו נדרים אלא חובות ולהס"ד דב"ה הוי ס"ל דהוי תשלומין זה לזה ומ"ש כדתנן עבר זמנו וכו' היינו כדפירשנו לעיל בזה, ויש ראי' לפירושינו הנ"ל ממ"ש הרמב"ם בהל' חגיגה בהעתיקו לשון המשנה עבר הרגל וכו' סיים, וע"ז וכיוצא בו נאמר מעוות לא יוכל לתקן ולמה הוסיף על לשון המשנה וכיוצא בו והיינו דהוי קשה לו למה ע"ז דוקא הרי בכל המצות שיש להם זמן קבוע אם עבר בטל מצותו ולכך הוצרך לפרש דע"ז לאו דוקא רק על כיוצא בו נאמר ג"כ כן אך זה לדידן דקיי"ל כולהו תשלומין דראשון אבל אם כפרש כולהו תשלומין זה לזה א"ש כפשוטו דכוונת התנא על יום האחרון דביום האחרון הוי מעוות לא יוכל לתקן דאין לו תשלום אפי' יום אחד אך שאר הימים לא כאמר עליהם דהוי מעוות לא יוכל לתקן כיון דיש להם תשלומין כל יום לחברו ולכך א"ש לשון ע"ז כפשוטו על יום האחרון וא"צ לדחוק ולפרש דכוונתו וכיוצא בו ולכך תחלה מביאין ב"ה ראי' מהך לשנא דמתני' דהוי תשלומין זה לזה ולא משמע להו לפרש דע"ז וכיוצא בו אמר אך אח"כ דילפי מל"ה חזרו ב"ה וס"ל דתשלומין דראשון הוא ומ"ש וע"ת נאמר היינו ע"ז וכיוצא בו וכמ"ש הרמב"ם בלשונו וא"ש ודו"ק:
גמ' במאי קמפלגי נו"נ קריבין ביו"ט א"ב. הכה רש"י נדחק לפרש דההוכחה הוי ממה דא"ש לא כזכר בדבריו נו"נ יוכיחו אך לשון הש"ס לא משמע כן ומדאמר א"ש אומרה בלשון אחרת משמע דבגוף הלשון יש חילוק ביניהם. לכך כראה הכונה כך דהנה גבי טומאה בצבור אף שכתבה התורה בפירוש להיתר וכן בפ"כ לחולה בשבת מ"מ קיי"ל דהוי רק דחוי' בצבור ולחולה ולא הותרה ממש וכבר דברנו בזה לעיל בכמה דוכתא דמלאכת אוכל נפש ביו"ט י"ל בזה כמי דהוי רק דחוי' או די"ל דהוי הותרה ממש, והנה החילוק הוי כך דהנה בדבר דהוי רק דחוי' דומה למה דקיי"ל בעשה דוחה ל"ת דבעינן בעידנא ממש וכל שלא בעידנא לא דחה רק בדבר דהוי צורך המצוה וא"א בלעדו כבר נחשב כמו בעידנא כמ"ש כ"ז הפוסקים אבל בדבר דהוי הותרה ממש ל"ב כלל בעידנא ואימתי שיהי' נעשה ההיתר יהי' נעשה ולכך הנה הטעם דנו"נ אין קריבין אף דיש בהם חלק להדיוט היינו דמכח דבעלים משלחן גבוה קזכה והכונה הוי כך דבשלמא בכל שחיטה וכדומה אף דלא נעשה הכאת אכילה תיכף רק אח"כ מ"מ כיון דלא אפשר בע"א והשחיטה הוי רק לצורך הדיוט אף זה נחשב בעידנא אבל בדבר דהוי השחיטה לצורך גבוה א"כ בשעת שחיטה א"א לכוין עיקרו להדיוט רק לגבוה וא"כ אף שאח"כ יומשך הנאה להדיוט מ"מ שוב הוי שלא בעידנא ולכך לא דחו, וא"כ תינח אם נימא דמלאכת אוכל נפש ביו"ט הוי דחוי' ולכך בעינן בעידנא ממילא אסור להקריב נו"נ דזה לא נחשב בעידנא אף שיש בו חלק להדיוט אך אם נאמר דהוי הותרה ממש א"כ בזה אף נו"נ מותר כל שיש בהם חלק להדיוט כיון דל"ב בזה בעידנא והרי ס"ס אח"כ ירויח ההדיוט ג"כ מותר להקריבן ביו"ט. ולכך א"ש דת"ק דאמר דב"ה אמרו דמה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שיהי' מותר לגבוה א"כ מדקאמר לשון מותר משמע דס"ל דהוי היתר ממש ולא דחוי' וכיון דל"ה דחוי' ממילא מותר נו"נ של שלמים ג"כ ומה דקאמר נו"נ יוכיחו היינו עולות כמ"ש התוס' אבל א"ש שאמר מקום שכירתך פתוחה אז משמע דמן הדין אין לו היתר רק אעפ"כ הוי כירתך פתוחה מכח דחוי' הוא ביו"ט ממילא נו"נ אסור אף שיש בהם חלק הדיוט כיון דל"ה בעידנא דמשלחן גבוה קזכה ולכך אמר במאי קמפלגו בין לשון הת"ק שאמר הק"ו בלשון שמותר להדיוט בין לשון א"ש שאמר במקום שכירתך פתוחה ולכך קאמר נו"נ יוכיחו וכפי' התוס' דת"ק ס"ל דנו"נ קריבין ולא"ש אין קריבין. ומה שהקשו עליו התוס' כבר יישבו הפ"י שם ויש להסביר הדבר יותר דהנה מה שהת"ק יליף בלשון ומה במקום שמותר להדיוט וא"ש יליף לה בלשון שכירתך פתוחה נראה דכיון דמלאכת יו"ט יש בו שחיטה ויש בו בישול ובקרבן צבור נמי הותרה שניהם דהשחיטה מותר ביו"ט והקטר חלבים ואיברים מותר בשבת נמי כמ"ש בש"ס דבא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה דהקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ודוחין השבת ולכך הת"ק שאמר בלשון ומת במקום שאסור להדיוט כו' יליף לה משחיטה דבשבת שחיטה אסורה להדיוט ומותר לגבוה מכ"ש ביו"ט דמותר להדיוט לשחוט דמותר לגבוה אבל א"ש דיליף בלשון שכירתך פתוחה יליף לה מבישול דמה בשבת דאסור הבישול ולגבוה מותר להקטיר מכ"ש ביו"ט דמותר להדיוט לבשל מכ"ש דמותר לגבוה להקטיר, אך זה גופא בעי טעמא למה זה יליף משחיטה וזה מבישול אך בע"כ דבהא פליגי אם מלאכת יו"ט הותרה או דחוי' דאם דחוי' אין ראי' די"ל דבשלמא להדיוט מותר כיון דשמחת יו"ט א"א לבערב דאז כבר אינו יו"ט ואף הוי יו"ט הרי שמחת יו"ט הוי כל שבעה ומה שיאכל אז יהי' על מצוה שחייב אז אבל לא יעלה לו למה שהי' חייב ביום שלפניו ולכך כיון שאין לו תשלומין לכך דוחה שמחת יו"ט למלאכת יו"ט אבל לגבוה כיון דאין חיוב עולת ראי' רק אחת ולא יותר ואם יקריב היום לא יקריב למחר ואם לא יקריב היום לא יתבטל לגמרי דאפשר להקריבו למחר לכך אינו דוחה יו"ט אבל תמידין ומוספין דאם לא יקריב היום בשבת לא יהי' אפשר כלל להקריב למחר לכך דוחין שבת אך זה אם נימא דמלאכת יו"ט הוי רק דחוי' לכך יש לחלק בין אם א"א לקיימו אח"כ בין אפשר לקיימו אח"כ אבל אם נימא דהותרה לגמרי והוי היתר ממש בזה אין סברא לחלק בין אם אפשר אח"כ או לא, ולכך הת"ק ס"ל דמלאכת אוכל נפש הותר ביו"ט ולכך יליף לי' מן שחיטה אשחיטה וכיון דעולת ראי' מותר השחיטה ה"ה ההקטרה אבל א"ש ס"ל דמלאכת אוכל נפש דחוי' ביו"ט לא הותרה ולכך משחיטה ליכא למילף ק"ו די"ל כנ"ל דזה א"א מבערב וזה אפשר מבערב ולכך יליף לי' מבישול ומן הקטר חלבים די"ל דבשבת גופו יש חילוק דגוף שחיטת קרבנות הותרה בצבור אבל הקטר חלבים כיון דכשר כל הלילה רק מכח חביבה מצוה בשעתה מקטירין אותם בשבת זה הוי רק דחוי' דחביבה מצוה בשעתה דוחה לשבת וזה הוי דחוי' לא הותרה וכן מורה לשון הש"ס ביומא דף מ"ו דקאמר שם שבת דתחלתו הותרה בצבור סופו נמי דחה משמע דכוונתו כך דטומאה כיון דאף תחלתו הוי רק דחוי' לכך סופו אין לו כח אף לדחות אבל שבת דהותרה בתחלה לכך סופו דוחה עכ"פ ולפ"ז א"ש דא"ש [ס"ל[ דמלאכת אוכל נפש דחוי' לא הותרה ולכך א"א להביא ראי' משחיטה די"ל דאוכל הדיוט שאני דא"א לקיימו למחר אבל עולת ראי' דאפשר לעשותו למחר לא דחה ולכך מביא ראי' מבישול דמה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה והוי דחוי' מכח חביבה מצוה בשעתה ביו"ט דכירתך פתוחה בתורת דחויה אינו דין שיהי' מותר להקריבו ביו"ט אף דאפשר למחר כמו הקטר חלבים דאפשר בלילה ומותר ביום וא"כ מוכח מן שינוי הלשון דזה סבר דחוי' וזה סבר הותרה ולכך קאמר במאי קמפלגי בנו"נ קריבין ביו"ט כגון שלמים אם בעינן בעידנא או ל"ב בעידנא וא"ש ודו"ק. גם י"ל דלפמ"ש הפ"י דנימא דיו כמו דבשבת הוי רק ק"צ ה"ה ביו"ט אך צריך לומר דהני ברייתות אתיא כר' טרפון בב"ק דס"ל היכי דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולפ"ז י"ל דמ"ס נו"נ קרבין ביו"ט היינו דשחיטה ודאי דמותר לתרוייהו רק מ"ש קריבין הכונה על הקטרה דת"ק דיליף מה במקום שאסור להדיוט יליף משחיטה א"כ בע"כ לא דריש השתא מל"ה כל דל"ה וא"כ שוב בשלמא שחיטה יליף מק"ו ולא אמרינן דיו מכח דמפריך ק"ו וכו' אבל כיון דאיצטריך ק"ו לשחיטה שוב לענין הקטרת אימורין לא ילפינן לי' מק"ו ולא יקטירם עד לערב מכח דאמרינן דיו. אבל א"ש דיליף מכירתך פתוחה ס"ל דשחיטה ל"צ ק"ו דיליף מל"ה כל דל"ה רק דבהקטרה כיון דזה כשר כל הלילה לא יליף לי' מל"ה דלא הוי דומיא דחגיגה שמדבר מענין השחיטה וזריקה דא"א בלילה אבל הקטרה אפשר בלילה לכך יליף לי' מק"ו מהקטרת אימורין של שבת שאפשר בלילה ומקטירין בשבת ולכך לא אמרינן דיו כיון דמפריך ק"ו דלשחיטה ל"צ הק"ו כלל, ובפרט דבזה ל"ש דיו דק"ו שלו הוי רק כך מה במקום שכירתך סתומה הוי כירת רבך פתוחה במקום שהשחיטה גם ההקטרה מותר מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך יהי' פתוחה כמו השחיטה וז"ש בש"ס במאי קמפלגי אם נו"נ קריבין ביו"ט היינו ההקטרה אם מקטירין ביו"ט או לא אם ילפינן ההוא ק"ו גם להקטרה או לא. מיהו ז"א דלנו"נ ל"ש הך ק"ו דיש לפרוך שאין קבוע להם זמן ותדע שהרי רש"י פי' בד"ה מדאורייתא מחזי חזי שפי' מכח דל"ה כל דל"ה וקשה למה לא פי' מטעם ק"ו ובפרט דהשתא לפום מה דס"ל דגם נו"נ מותר א"כ ליכא יוכיח א"כ ודאי דהוי ק"ו גמור א"כ למ"ל מ"ש רש"י דוקא מל"ה ובע"כ הכונה דלנו"נ ליכא ק"ו דאין קבוע להם זמן וא"כ א"א לומר דילפינן אותם מק"ו. אך באמת כד דייקינן אדרבא בזה א"ש וא"צ לבא לדברי הפ"י ומכח דיו ובלא זה א"ש דלת"ק לא יליף ק"ו רק משחיטה ולא ס"ל דרשא דל"ה היינו דהוא ס"ל כו"נ אין קריבין ביו"ט לכך לא איצטריך לי' ק"ו רק לעולת ראי' ובזה אפשר לו ללמוד משחיטה ומה לו ללמוד מבישול ו הקטרה אך א"ש ס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט ויליף מל"ה כל דל"ה ולכך שוב תינח השחיטה אבל הקטרה ליכא הוכחה מל"ה כל דל"ה כיון דאפשר מבערב לכך יליף לי' להקטרת נו"נ מק"ו מבישול דמה בשבת דאסור לבשל מותר להקטיר ביום מה שמותר לשחוט ביו"ט דמותר הבשול מכ"ש דמותר הקטרה במקום שמותר השחיטה ולכך יליף ק"ו מהקטרה דכ"מ לנו"נ לענין הקטרה דיש ק"ו שפיר אף לנו"נ כיון דהשחיטה מותר בהו ביו"ט מותר גם הקטרה דבזה ל"ש פרכא דאין קבוע להם זמן כיון דנשחטו שוב אין חילוק ביניהם לתמידין ומוספין דבשניהם אפשר לבערב ואעפ"כ חביבה מצוה בשעתה ומותר מבעו"י וא"ש ועיין בדברי המהרש"א לקמן מ"ש מה שיש לעמוד על פרש"י הנ"ל מ"ש מכח דכתיב ל"ה ולא מכח דהוי צורך הדיוט ולא ידע מטעמא דמשלחן גבוה קזכה ייע"ש מ"ש בזה. והנה לפמש"ל דדבר זה אם אמרינן שאני כו"כ דמשלחן גבוה קזכה או לא תליא אם אוכל נפש הותרה ביו"ט או דחוי' י"ל מש"ל דף כ"א בבעיא דר' אויא סבא מר"ה בבהמה חציה של ככרים וכו' דמה בין זה לנו"נ והשיב לו אני היום סמכוני כו' ובעי מנאי מלתא דבעי טעמא וטעמא מהו וכו' נו"נ כהנים משלחן גבוה קזכה והנה לשון בעי מנאי מלתא הוי למותר והי' די לומר ובעי מלתא דבעי טעמא וגם מ"ש וטעמא מהו ופרש"י הגמרא קאמר לה משמע דר"ה עצמו לא אמר טעמו של דבר ולמה לא אמרו הוא ועיין בפמ"ג א"ח בפתיחה לה' שבת ע"ש בסופו בזה. ולפמ"ש י"ל כך די"ל דאוכל נפש מדאורייתא הוי ודאי היתר גמור רק מדרבנן י"ל דעשאוהו רק כעין דחוי' ובפרט לדעת הפוסקים דמלאכת אוכל נפש עצמו באפשר מעיו"ט אינו דוחה יו"ט ובע"כ דהם ס"ל דהוי רק כעין דחוי' ולכך בהי' אפשר מעיו"ט אינו דוחה יו"ט רק מן התורה ודאי אין לחלק בין אפשר ללא אפשר דקרא סתמא כתיב ומותר כל אוכל נפש דמן התורה הוי הותרה רק מדרבנן הוי דחוי' ולכך א"ש דהש"ס לדידן ס"ל דנו"נ מן התורה מותר להקריבן ביו"ט רק מדרבנן אסור והיינו כיון דמדרבנן עשאוהו רק כעין דחוי' ממילא כיון דכהנים משלחן גבוה קזכו ול"ה בעידנא לכך אינו דוחה יו"ט כמו באפשר מעיו"ט שאינו דוחה יו"ט ולכך מה"ט גם שתי לחם דאפשר לאפות מעיו"ט אינו דוחה יו"ט מדרבנן אך ר"ה דקאמר דלמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט אפי' מדאורייתא לא קרבי והיינו דלא משמע לי' לחלק ולומר דמדרבנן הוי דחוי' ולכך לא משמע לי' טעם לאסרו מדרבנן רק מכח שמא ישהא לזה מוכיח מב' לחם דל"ש טעם שמא ישהא ושוב כיון דליכא טעם שמא ישהא בע"כ ס"ל דמן התורה אסור מכח לכם ולא לגבוה ולכך מן התורה קשה שפיר מה בין חציה של ככרי לנו"נ וא"ל משלחן גבוה קזכה דמה בכך כיון דמן התורה הוי הותרה ממש מה בכך דתחלת עבודת' ליה עבור הדיוט ס"ס יש כאן תועלת להדיוט ולכך קאמר ובעי מינאי דייקא מלתא דבעי טעמא כפרש"י דבעי עיון דלדידי' דס"ל דהוי דאורייתא צ"ע וטעם לחלק אך הש"ס קאמר לדידן וטעמא מאי לכך קאמר וטעמא הוי וכו' דלדידן ס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט מדרבנן ולא מכח שמא ישהא רק מכח דמדרבנן עשו לאוכל נפש ביו"ט רק כעין דחוי' ביו"ט וכיון דהוי כעין דחוי' ממילא בעינן בעידנא וכיון דמשלחן גבוה קזכה וש"ה בעידנא לכך לא דחה יו"ט וא"ש ודו"ק:
גמ' אמר ר"ה למ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מחזי חזי וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה דהרי דברי הת"ק מוכח שהוי מן התורה דאל"כ מה קאמר כו"נ יוכיחו דשם מן התורה מיירי, ועיין בשעה"מ ה' חגיגה שתמה עליו דבברייתא מיירי בעולות בזה ס"ל דמדאורייתא לא חזי אבל ר"ה מיירי בשלמים וכמו שמשמע מפרש"י שכתב שמא ישהא כדי שיהי' לו בשר מצוי ברגל ובשלמים שפיר י"ל דמדאורייתא מחזי חזי וכו' ולפענ"ד כראה ליישב דברי המרש"א ע"פ מה שהקשה הצל"ח לקמן דף כ"א בסוגיא דבהמה חציה של נכרי דלהס"ד דלא ידע מסברא דמשלחן גבוה קזכה למה פריך מחצי' של ככרים ומנו"נ הו"ל להקשות מבהמה שכולה של ישראל דודאי מותר לשחטה ביו"ט ומ"ש שתי לחם דאסורין דהוי כולו להדיוט ומתרץ לו תלמידו דבקדשי קדשים ידע דמשלחן גבוה קזכה רק בקדשים קלים הוי ס"ל דלא אמרינן משלחן גבוה קזכה והצל"ח הקשה עליו דא"כ מה קאמר ר"ה לראי' דנו"נ מדאורייתא כמי לא חזי משתי לחם דלמא שאני שתי לחם דהוי קדשי קדשים מיהו קושייתו לא תפול רק אי נימא דר"ה מיירי משלמים אך אי נימא דלא כפרש"י שפי' שמא ישהא שיהי' לו בשר מצוי ברגל רק נפרש שמא ישהא כפי' הצל"ח כדי שירויח טרחא שיעלה שם בלא"ה ולא יצטרך לטרוח עבורן בפ"ע א"כ אפשר לפרש דר"ה מיירי בעולות שהם נמי קדשי קדשים ושפיר מביא ראי' משתי לחם. ואני מוסיף על דברי הצל"ח שא"צ לחלק ולומר דהס"ד הוי ס"ל לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים דלכאורה אם כבר ידע דבקדשי קדשים שייך לומר משלחן גבוה קזכה איך לא אסיק אדעתי' לומר גם בקדשים קלים סברא זו, אך נראה דהוי ס"ל דבדבר שחזינן שהגבוה נוטל חלקו ומשייר להדיוט חלקו בזה אין סברא לומר דכהנים ובעלים משלחן גבוה זכה שהרי הגבוה כבר נטל חלקו ואם הי' הגבוה חפץ בכולו הי' נוטלו כולו כמו שנוטל מקצתו ולכך הסברא נותן מה שהגבוה נוטל הוי לגבות ומה שמשייר להדיוט הוי חלק הדיוט ולא אמרינן משלחן גבוה קזכה אך בדבר שאין לגבוה כלום עמנו רק כולו להדיוט אז בזה שפיר מוכח הסברא להיפוך מדחזינן שאין הגבוה נוטל ממנו כלום בע"כ מוכח דכולו לגבוה הוא וכל מה שהבעלים אוכלין הוי של גבוה כולו שהרי אין לגבוה כלום ממנו בע"כ דאכילת בעלים או כהנים עצמו של גבוה הוא לכך מסתבר טפי לומר דמשלחן גבוה קזכה לכך בשאר קדשים שיש חלק לגבוה וחלק להדיוט בזה סבר דלא אמרינן משלחן גבוה קזכה הן בקדשי קדשים הן בקדשים קלים רק בשתי לחם דאין בהם חלק גבוה כלל אם ידע דזה כולו לגבוה הוא ומשלחן גבוה קזכה לכך לא פריך מזה רק מחצי' של ככרים ונו"נ אך א"כ מהו פריך ר"ה דהא שתי לחם דחובת היום נינהו מה ראי' משתי לחם לשאר קדשים הרי בשתי לחם ודאי משלחן גבוה קזכה אך צ"ל דר"ה מיירי כמי מעולם דהוי כולו לגבוה ולכך מביא ראי' שפיר משתי לחם ומה דקאמר שמא ישהא היינו כפי' הצל"ח שמא ישהא מכח טרחא וא"כ בזה יסבוב קושיות המרש"א דלא ניחא לי' לפרש דמיירי בשלמים כפרש"י דא"כ מה ראי' משתי לחם ובע"כ ר"ה בעולות מיירי ובעולות כבר מוכח מברייתא ראשונה דלא קרבי. אך גם לפרש"י דר"ה משלמים מיירי יש ליישב קושית מהרש"א בלא דברי השעה"מ דת"ק מיירי בעולות רק אף אם ת"ק כמי מיירי בשלמים א"ש דהנה רש"י פי' בד"ה לא תימא מדאורייתא מחזי חזי דכתיב ל"ה כל דל"ה ויש לדייק למ"ל לפרש כן דנהי דכתבנו לעיל דמכח ק"ו ליכא לפרש דבזה ליכא ק"ו דאין קבוע לה זמן אכתי הרי להס"ד לא ידע מהך טעמא דמשלחן גבוה קזכה כדפריך לקמן מה בין זה לנו"נ א"ם בלא"ה ראוי להיות מותר כיון דיש בהם צורך הדיוט כמו בחצ' של נכרי וחציו של ישראל ובשלמא לולי פרש"י על טעם שמא ישהא והוי אפשר לפרש דר"ה בעולות מירי הוי א"ש דבעולות אם הוי מן התורה מותר הי' צריך רק ללמוד מל"ה אבל כיון דרש"י מפרש שמא ישהא כדי שיהי' לו בשר מצוי א"כ בע"כ בשלמים מיירי ובשלמים הוי אפשר לפרש כפשוטו לא תימא מד"ת מחזי חזי דהוי צורך הדיוט כמו חצי' של נכרים וחצי' של ישראל רק רבנן גזרו בי' שמא ישהא וכו' דהא שתי לחם וכו' ובע"כ מדאורייתא לא חזי מכח דמשלחן גבוה קזכה ולמ"ל לרש"י לפרש מל"ה כל דל"ה וא"כ פרש"י סתרי אהדדי. אך כראה דרש"י בעצמו הרגיש בקושית המרש"א במה דקאמר לא תימא כו' הרי מוכח מדברי הת"ק דמדאורייתא לא חזי גם ידע רש"י מפי' ר"ש שהביאו התוס' די"ל להיפוך לת"ק מותר להקריב נו"נ ולא"ש אסור רק דהוי קשה לו איך קאמר בפסחים להיפוך דלא"ש מותר כקושיות התוס' ולכך מפרש רש"י כך, דודאי כיון דא"ש אומרה בלשון אחרת קשה דמה כ"מ בדבר ובע"כ דיש בינייהו איזה נ"מ לדינא ובע"כ דנו"נ א"ב אך מי המתיר נו"נ ומי האוסר יהי' תליא בדברי ר"ה אם מדאורייתא לא חזי או רק מדרבנן דהנה לכאורה אפשר לפרש דב"ש דאמרו נו"כ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה הם כמי מודים דנו"נ קריבין ביו"ט רק דהם ס"ל מה דקריבין ביו"ט היינו רק מקרא דל"ה כל דל"ה כיון דכתיב קרא יתירא מרבינן מיני' כל דל"ה רק הרי כתיב נמי לכם ולא לגבוה ולכך מחלקין דל"ה מרבה נו"נ שיש בהם חלק להדיוט ולכם ממעט אלו שאין בהם חלק להדיוט כלל או דהשתא לא ידעו כלל מדרשא דלכם ולא לגבוה רק ס"ל דלגבוה מסברא אסור רק ל"ה מרבה גם לגבוה ומוקומינן לי' אמה דמסתבר טפי דהיינו כשיש בהם חלק להדיוט אך כשאין בהם חלק להדיוט נשאר על הסברא שאסור ולכך אמרו ב"ש כך נו"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה אם ל"ה כתבה התורה לה' לרבות הוי אסרינן לגבות ואם הוי סברא דלגבוה עדיף מהדיוט למ"ל יתורא דקרא דל"ה תיפוק לי' שיהי' מותר מן הק"ו ובע"כ דלולא יתורא דקרא הוי אסרינן לי' ולמה לא נלמוד מק"ו משבת ובע"כ שק"ו זה איכו ק"ו וכיוצא בזה מצינו שפירשו התוס' באיזה מקומות סוגיות הש"ס דהכונה אלו לא כאמר וכו' כן יהי' הכונה כאן ולכך דוחין הב"ה שפיר דשאני כו"כ שאין קבוע להם זמן ולכך ליכא ללמדם מק"ו לכך איצטריך קרא ל"ה אבל עולת ראי' דהוי זמנו קבוע א"צ ל"ה וילפינן לי' מק"ו. ובהיות כן הוי אפשר לפרש כוונת הש"ס כך עפמ"ש הצל"ח דלכך לא אסרו חז"ל להקריב בחוה"מ נו"נ מכח שמא ישהא מכח דדבר המפורש להיתר אין כח ביד חז"ל לאסרו א"כ י"ל ה"נ בשלמים אם נו"נ אין להם היתר בפירוש בתורה רק מכח מה שיש בהם צורך הדיוט אז יש כח ביד חז"ל לאסרן מכח גזרת שמא ישהא אבל אם ילפינן להו מל"ה כל דל"ה א"כ כיון דכתיב קרא לכך אין כח ביד חז"ל לאסרן ולכך י"ל כך דהת"ק דקאמר כו"כ יוכיחו בע"כ ס"ל דלאו מסברא נו"נ קרבי רק מכח קרא דל"ה דאל"כ לא הקשו מידי א"כ כיון דכתיב קרא לכך אין כח ביד חז"ל לאסרו מגזרת שמא ישהא אבל א"ש דלא אמר נו"נ יוכיחו בע"כ דס"ל דלאו מקרא דל"ה מותרין רק מסברא כיון דיש בהם חלק להדיוט וכיון דמסברא מותרין ממילא ראוין לאסור מדרבנן מכח גזרה דשמא ישהא וא"כ אפשר לומר כך דנו"נ א"ב דלת"ק מותרין אף מדרבנן ולא"ש אסורין מדרבנן אך זה אם לא נפרש כר"ה אך ר"ה אמר דלמ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט א"א לומר דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן גזרו בי' דא"כ דמן התורה לכ"ע מותרין א"כ קשה משתי לחם דחובת היום וכו' א"כ אמאן תרמיי' ובע"כ מוכח להיפוך דמ"ד כו"כ לא קרבי מן התורה לא קרבי ואתיא משנה דשתי לחם כהך תנא ולכך יהי' הכונה להיפוך דלת"ק אסורין מן התורה באמת ולא"ש שריא וכפרש"י לפי האמת ולכך בפסחים אזיל כמי כפי האמת כר"ה לכך מפרש דלת"ק אסורין ולא"ש מותר לכך קאמר סבר לה כא"ש ולכך פרש"י מדאורייתא מכח ל"ה כדי שלא תקשה קושיות המרש"א כיון דרש"י מפרש דת"ק ס"ל לא קרבי ולא"ש קרבי ולת"ק בע"כ מן התורה לא קרבי וא"כ למה הוצרך להוכיח משתי לחם ואין לפרש להיפוך דלת"ק קרבי ולא"ש לא קרבי דאיך אפשר לומר דלת"ק קרבי הרי אמר אדרבא כו"כ יוכיחו וגם איך שייך לעשות פלוגתא בזה בין ת"ק לא"ש כלל לכך פרש"י דאפשר לומר דמדאורייתא מחזי חזי מכח קרא דל"ה ולכך כיון די"ל קרא לכך ולכך י"ל להיפוך לת"ק קרבי והיינו דקושיות ב"ש הוי רק דלמ"ל קרא לכך ובע"כ דלא דרשינן הך ק"ו אבל לפי האמת דאיכא קרא אף דרבנן ל"ה כח לאסור אבל לא"ש דלא ס"ל היתרם מקרא רק מסברא לכך גזרו רבנן שמא ישהא וז"ש ר"ה דלא תאמר למ"ד כו"כ לא קרבי מדאורייתא מחזי חזי ומדרבנן לא חזי ויהי' ת"ק סובר קרבי אף מדרבנן ולא"ש לא קרבי מדרבנן דא"כ שתי לחם דלא קרבי אמאן תרמיי' אלא ודאי דלמ"ד לא חזי מדאורייתא לא חזי ולכך הוי הכונה להיפוך דלמ"ד לא קרבי מן התורה לא קרבי ואז הוי להיפוך לת"ק לא קרבי ולא"ש קרבי וכן אזיל שם הש"ס בפסחים ומ"ש רש"י מדאורייתא מחזי חזי מכח ל"ה אין הכונה דמ"ד לא קרבי מדרבנן יסבור דיליף מקרא דל"ה דא"כ ל"ה אסרו רבנן רק כוונתו דאם כאמר דאף למ"ד דלא קרבי הוי רק מדרבנן בע"כ צ"ל דאפשר ללמוד נו"נ מקרא דל"ה ולכך בהא יהי' מחולקין דת"ק יליף מקרא דליה ומותר אף מדרבנן ולא"ש אינו מקרא רק מסברא דיש בהם צורך הדיוט לכך אסרו רבנן מכח שמא ישהא וא"ש ודו"ק: