בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף כ.
גמ' תני תנא קמי' דר"י כו' לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה. עיין פרש"י ותוס' הקשו עליו דהרי זה בקרבן צבור כתיב ועי' במפ'. ולכאורה הי' נראה לפרש גוף הסוגיא באופן אחר דמה דאמר לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה אין הכונה דמזה גופו ילפינן לחובה דבאמת זה בצבור מיירי ודורות משעה לא ילפינן כמ"ש התוס' רק הכונה כך דהפ"י הקשה למה לי קרא הרי בל"ז הוקשו כל הקרבנות זה לזה מהיקש דזאת התורה לעולה ולמנחה וכו' ותירץ דהיקש זה לא נאמר לסמיכה ייע"ש ולפ"ז יהי' הכונה כך דמה דאמרינן דאין סמיכה בקרבן צבור ילפינן מהך קרא כיון דגלי קרא דויעשה כמשפט שכאן עשה בה סמיכה ממילא מוכח דלדורות ל"ב סמיכה בקרבן צבור דאל"כ למה נכתב זה דמה דהוי הוי ובע"כ דבא ללמד שלא נימא דתמיד בעי קרבן צבור סמיכה קמ"ל דוקא אז לשעה עשאה כמשפטו עולת נדבה אבל לדורות ל"ב קרבן צבור סמיכה אך לפ"ז קשיא בלא מיעוט זה מה"ת הוי ס"ד דנבעי כל קרבנות צבור סמיכה דאיצטרך לכתוב כאן כמשפט למעט דל"ב סמיכה הלא עיקר סמיכה בקרבנות יחיד כתיב ובקרבנות צבור דליכא קרא מה"ת כחייב ואם מסברא לא יוצרך סמיכה למ"ל דכמשפט ולגופי' לא איצטרך דמה דהוי הוי ובע"כ מזה מוכח דהיקשא דזאת התורה לעולה מהכי אף לסמיכה לכך הוי ילפינן ממנו. אף קרבן צבור לכך איצטריך קרא דכמשפט למעט קרבנות צבור מסמיכה וא"כ כוונת הש"ס כך דבלא קרא דכמשפט ל"ה נודע דעולת חובה בעי סמיכה ואי מהיקשא דזאת התורה מנ"ל דלמא לא אתיא לסמיכה אבל כיון דכתיב ויעשה כמשפט מוכח דבא למעט קרבנות צבור לדורות מסמיכה והרי בלא"ה מנא לן דיצטרכו סמיכה בע"כ דהוי ילפינן מהיקשא א"כ מוכח דהיקשא מהני אף לסמיכה ממילא שוב לעולת חובה של יחיד נשאר ההיקש במקומה ובעי סמיכה. אך באמת מלשון הש"ס דפריך ודלמא ב"ה שלמי חובה ועולת חובה יליף ועולת חובה בעי קרא ולמה אמר דיליף שלמי חובה מעולת חובה הלא כיון דיש קרא שוב ילפינן הכל מהיקשא דזאת התורה ובע"כ מוכח שאין לפרש כן. ולכך כראה ליישב פרש"י והוא דהנה קשה עוד לדברי התוס' שכתבו דילפינן דורות משעה ויחיד מצבור קשה הרי סמיכה בבעלים בעינן ובקרבנות צבור במקום שהי' סמיכה הי' נצרך להיות בזקינים לא ע"י כהן והתם אהרן הוי הסומך וא"כ ל"ה סמיכה בבעלים א"כ אם מזה ילפינן מקרבן צבור נלמד מהתם בעולת חובה דל"ב סמיכה בבעלים. אך נראה דבאמת קרבן צבור ל"ה רק מה שבא עבור הצבור לחיוב עצמם זה נקרא קרבן צבור אבל התם הרי חנוך המשכן כבר נעשה כל זיי"ן מלואים וביום השמיני ל"ה חנוך רק לאהרן שאז התחיל הוא לעבוד ואז כיון שעבודתו נוגע לו ולכלל ישראל שהוא כעשה הכהן והדבר כבוד לו וגם הוי לטובת ישראל שנעשה עבורם לכהן לכפר עליהם לכך הי' צריך שאהרן יביא משלו קרבנות לחנך א"ע והקהל יביאו משלהם לחנך את אהרן אבל שניהם באו עבור אהרן ובפרט אם הי' זה לכפר עון העגל שעשה אהרן א"כ הרי עשיתו הי' הוא עצמו הגורם מה שעשאו וישראל היו הגורמים מה שהם כפו אותו לעשות ורצו להרגו שיעשנו לכך כיון שע"י שניהם נעשה מעשה אהרן הוצרכו שניהם להביא הקרבן אבל שניהם הוי לכפר עון אהרן מה שעשה הוא ולכך נקרא הוא הבעלים של כל הקרבנות שעבורו הכל באו לכך סמך הוא עליהם והוי סמיכה בבעלים ונחשב קרבן יחיד ושפיר ילפינן ממנו סמיכה בבעלים וקרבן יחיד וא"ש ודו"ק:
גמ' ב"ש היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה וכו' עיין בפרש"י מ"ש הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט, הנה לשון זה משמע דבחול אף ב"ש ס"ל דצריך סמיכה מדרבנן והיינו אף דמן התורה ל"ב סמיכה מ"מ ס"ל דמדרבנן תקנו סמיכה רק כיון דל"ה מן התורה לכך שוב לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט מזה מבואר דלא כמ"ש הפ"י דלא משכחת סמיכה מדרבנן, והקשה עוד ממ"נ אם ל"ב סמיכה למה פליגי ביו"ט ולא בחול ואם מדרבנן בעי סמיכה הרי הוי עבודה בקדשים ובע"כ דאמרינן לי' אקפי ידייכו א"כ שוב ליכא בזה שבות כלל כדמוכח להדיא במס' חגיגה דף י"ו ייע"ש והניח בצ"ע. והתימא שלא הביא פרש"י הללו דמוכח מדבריו דבחול בעי סמיכה רק דביו"ט פליגי. ומה שהקשה הוא הי' נראה דודאי כאן סומך בכל כוחו מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון ומה דפריך הש"ס בחגיגה משום נחת רוח לנשים עבדינן עבודה בקדשים י"ל כך דודאי לאו עבודה ממש הוא דמה דאסרה התורה לעבוד עבודה בקדשים היינו אם מתכוין לצורך עצמו אבל אם אינו מתכוין רק עבור הקרבן לא נחשב עבודה לו יהא שאינו מחויב בכך מ"מ אם רוצה לקיים מצוה מן המובחר להחשיב את הקרבן יותר כל דלא מתכוין עבור עצמו רק עבור הקרבן לא נחשב עבודה, והרי דרשינן גבי פרה אדומה אשר לא עובד בה דבעינן דוקא עבודה דניחא לי' אבל לא ניחא לי' לא וא"כ ה"נ בעינן שיתכוין לטובת עצמו לשם מלאכה אז הוי מלאכה ולא אם מחשב לצורך הכשר קרבן רק מה דפריך דהוי עבודה בקדשים הוא רק דקושיות הש"ס הוי מכח מראית עין דנראה כעובד עבודה בקדשים או כיון דהוי רק כדי לעשות נחת רוח לנשים א"כ כיון דהוי מכח נחת רוח הוי כמתכוין לטובת עצמם והוי כעבודה ממש אבל באיש ל"ש עבודה בקדשים, דבשלמא בנשים דליכא שום סמיכה בהו מן התורה לכך שפיר הוי מ"ע דנראה כעבודה אבל בזכר כיון דבשאר קרבנות חייב הוא בסמיכה רק בשלמי חובה פטור מסמיכה א"כ עכ"פ מ"ע ליכא דאטו הרואה ידע אם זה שלמי חובה או נדבה ולכך ליכא בזה מ"ע כלל. ובהכי הוי א"ש מה דב"ש אסרי בזה סמיכה ביו"ט כיון דנו"נ. אין קריבין ביו"ט. ועולת חובה אין קריבה לב"ש גם עולה זכר ושלמים נקבה לכך יש בזה חשש מ"ע ולכך שוב אין סומכין עליהם דנראה כעבודה בקדשים. ובהכי הוי א"ש מה שהקשינו לעיל לפרש"י במשנה דנקט הטעם שיש בהם אכילת אדם ייע"ש ולפמ"ש כאן י"ל דהי' קשה לרש"י דלא הוצרך ר"י לפרש מכח שבות רק כיון דנו"נ אין קריבין ביו"ט א"כ שוב נראה כעבודה בקדשים ולמה הוצרך לטעם שבות ובע"כ הוא ס"ל דאף לב"ש נו"נ קריבין ביו"ט ואף ביו"ט ל"ה מ"ע לכך הוצרך לטעם שבות. אך א"כ קשיא מנ"ל להש"ס דב"ה ילפי שלמי חובה משלמי נדבה דלמא גם הם לא ילפי רק דלשטתם דס"ל עולת חובה קרבה ביו"ט א"כ שוב ליכא מ"ע ביו"ט דדלמא עולה הוא לכך ס"ל דסומכין על שלמי' אבל ב"ש דס"ל עולה אין קרבה ביו"ט לכך יש בזה מ"ע לכך נראה כעבודה בקדשים לכך ס"ל אין סומכין בשלמים לכך צריך לומר כמ"ש דגם בעולה זה זכר וזה נקבה וניכר לכך בע"כ ס"ל לב"ה דבעי סמיכה מן התורה אבל באשה דליכא שום סמיכה רק רשות לכך נראה כעבודה בקדשים, גם באיש כיון דישנו לסמיכה במקצת קרבנות תקכו רבנן כן בכל קרבנות ול"ה מכח נחת רוח רק מכח מצות סמיכה דתקנו רבנן לכך ל"ה עבודה אבל באשה דלא משכחת שום סמיכה כלל בהו ול"ש בהו תקון רבנן דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ולא היכי דל"ה כוותי' בשל תורה כעין דאמרינן בפ"ק דב"מ לכך ל"ה רק רשות כדי לעשות נחת רוח ולנחם רוח שלהם הוי עבודה בקדשים. ועוד י"ל דכעין דאמרינן בש"ס מס' שבת דמה דהוי תכשיט לאיש אחד הוי תכשיט לכל אבל לאשה ל"ה תכשיט כיון דנשים עם בפ"ע הם א"כ י"ל בנדון כזה בסמיכה אף במקום שא"צ סמיכה מ"מ היכי דרוצה לסמוך לעשות מצוה מן המובחר ל"ה הסמיכה עבודה רק הכשר הקרבן באופן יותר נאות ול"ה בכלל לשם עבודה אך זה לאיש דכיון דיש לו סמיכה שהוי חיוב מן התורה לכך אף במקום דל"ה חיוב לא נקרא עבודה רק מכשיר הקרבן ומצוה מן המובחר אבל באשה דהוי עם בפ"ע ובדידהו לא מצינו סמיכה כלל לא כקרא סמיכה מצוה מן המובחר ושפיר הוי עבודה לכך אמרינן להו אקפי ידייכו אבל באיש שפיר סומך בכל כוחו דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון כשאר סמיכות. מיהו אף אם נחזיק כפי מה שמשמע מדברי התוס' בזבחים שהביא הפ"י כאן דלמ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ג"כ אמרינן לי' אקפי ידייכו ובלא"ה הוי בכלל עבודה א"ש די"ל דהרי רש"י פי' לקמן גבי מה ששאלו על החלה שנטמאת ואמרו לא יזיזנה ממקומה דרחמנא אחשבי' להבערתן הרי מוכח דאף דאינה מלאכה מ"מ המצוה אחשבי' למלאכה א"כ ה"ב י"ל דאף באקפי ידייכו אם רבנן תקנו בזה לסמוך וחייבוהו לסמוך בענין זה אף זה נחשב מלאכה מדרבנן דמדרבנן אחשבי' למצוה ושוב נחשב למלאכה ומה דמוכיח הש"ס בחגיגה דסמיכה בכל כוחו בעינן דאל"ה ל"ה שבות היינו דאם כל סמיכה ל"ה בכל כוחו ל"ש רחמנא אחשבי' דבשלמא גבי ביעור כגון שרפה וכדומה דהוי ודאי מלאכה דאורייתא לכך אמרינן אם אחשבי' רחמנא לאכילת כלבים כביעור של שרפה ממש מוכח דרחמנא אחשבי' כמו שרפה אבל כאן אם לא יהי' סמיכה בכל כוחו כלל א"כ ליכא שום סמיכה שיהי' בכלל מלאכה לכך ל"ש אחשבי' כלל בפרט הכא כיון דאף סמיכה בכל כוחו הוי רק שבות דרבנן דאיסור משתמש בבע"ח דרבנן לכך אם ל"ה בעי כלל בכל כוחו סמיכה לכך ל"ה נחשב כלל מצות הסמיכה:
בכלל מלאכה אבל כיון דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ שוב אף דתקנו רבנן סמיכה באקפי ידייכו אחשבוהו רבנן להך סמיכה כאלו סמך בכל כוחו לכך שוב מהכי לומר דאחשבי' מדרבנן כיון דאחשבוהו לכלל סמיכה הוי כאלו סמך בכל כוחו והוי כאן שבות מדרבכנ, אבל לענין עבודה בקדשים ל"ש אחשבי' דממ"נ הם ל"ה מצוה ל"ה עבודה כיון דל"ה בכלל עבודה ואם נחשב מצוה שוב צורך הקרבן לא נחשב עבודה אבל לענין שבת שפיר כיון דהוי מצוה מדרבנן נחשב שבות דהוי בכלל משתמש בבע"ח כן הי' נראה לומר ומיישב קושיות הפ"י דלעולם יש סמיכה מדרבנן ופליגי רק ביו"ט. אך הא קשיא לי כיון דאיסור משתמש בבע"ח הוי רק דרבנן וכמפורש בש"ס דאינו אסור רק משום שבות א"כ הרי משמע מן הש"ס ובפרט מפרש"י דכתב הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט דאם הוי מצות סמיכה מן התורה הי' דוחה יו"ט רק כיון שאינו מן התורה לא דחי א"כ לו יהא דל"ה מן התורה אם עכ"פ מדרבנן הוי מצוה למה אסור מכח שבות ממ"נ אם נלך בתר דאורייתא ליכא כאן מלאכה כלל ואם כלך בתר דרבנן הרי יש כאן מצוה דמצוה לסמוך ולמה יחשב עבודה ומכ"ש לפמש"ל דהוי רק מלאכה מכח אחשבי' דהוי מצוה וממ"נ אם ל"ה מצוה ליכא עבודה ואם הוי מצוה שוב לא ראוי לגזור עליו שבות כדמוכח מפרש"י מיהו זה הי' אפשר ליישב דרש"י ס"ל כתירוץ הראשון שכתבנו דהוי הסמיכה בכל כוחו אך זה קשיא דאכתי אם מדרבנן הוי מצוה למה יגזרו עליו רבנן שבות ואי נימא דאף מדרבנן ל"ה סמיכה מצוה רק רשות הדק"ל לפלוגי בחול אם חייב לסמוך או לא וצ"ע כעת בזה:
גמ' הוא דאמר כי האי תנא וכו'. קשה מי דחקו להש"ס לומר דפליגי שני תנאים בדבר לר"י בר (אבדימי) [אבא] נימא דל"ה שני תנאים כלל רק ר"י ס"ל כמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט ופליגי ב"ש וב"ה הן בשלמים של יו"ט הן באינן של יו"ט ומיירי בשניהם ולכך א"ש דמה דאמר ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך היינו בשלמי נדבה דבהו מפורש סמיכה ובעי סמיכה לכ"ע רק ב"ש ס"ל כיון דהם זמן שחיטתן תמיד לכך מהני להו סמיכה תמיד דהוי בזמן הראוי לשחיטה אבל ר' יוסי בר"י קאי על שלמי חובה דאם שחטן מעיו"ט לא מהני ולכך בהו אם סמך מעיו"ט לא מהני דעכ"פ בעינן סמיכה בזמן הראוי לשחיטה ולכך בעולת חובה דלכ"ע בעי סמיכה דילפינן מכמשפט א"כ סמיכה שלו בעיו"ט לא מהני ולכך שוב גזרינן אם לא יסמוך סמוך לשחיטה רק רחוק דלמא יבא לסמוך מעיו"ט לכך תקנו שיהי' הסמיכה סמוך לשחיטה ואז לא יבא לידי טעות לסמוך מעיו"ט ולכך בזה לכ"ע בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וה"ה בשלמי נדבה אם הוי בעי סמיכה הוי צריך תיכף לסמיכה שחיטה מה"ט רק בזה פליגי כלל אם בעי סמיכה דב"ש ס"ל שלמי חובה ל"ב סמיכה ולכך אמר ר"י בר"י כ"ע ל"פ בתיכף לסמיכה שחיטה שצריך היינו בעולת חובה דבזה לכ"ע בעי תיכף כו' רק דפליגי בשלמי חובה אם בעי כלל סמיכה וא"כ ל"פ כלל אליבא דר' יצחק רק שניהם ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט וזה קאי על שלמי נדבה וזה על חובה וצ"ע ועוד קשה לי על גוף איסור סמיכה מכח שבות הלא אין שבות במקדש ונהי דיש שבותין החמורים דהוי במקדש כמ"ש התוס' בערובין מ"מ הרי שימוש בבע"ח ל"ה רק מכח לאו דלמען ינוח שורך וכו' א"כ הרי שביתת בהמתו הוי רק לאו בעלמא וא"כ הוי רק שבות לאו בעלמא ולמה נחמיר בשבות כזה יותר מבשאר שבותים וצ"ע והנה מה שהביא הפ"י ראי' מהתוס' בזבחים דהיכי דהוי סמיכה מדרבנן אמרינן לי' אקפי ידייכו כראה דאין מזה ראי' די"ל כיון דאמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון א"כ בכל הסמיכות אף במקום דל"ה מן התורה מ"מ תקנו רבנן כעין של תורה להיות סומך בכל כוחו ועבודה לא נראה כעבודה בקדשים כיון דהוי כעין סמיכות של תורה ממש לא נראה כעבודה בקדשים אך זה בכל הסמיכות שאפשר לקיים בהו תיכף לסמיכה שחיטה כשל תורה עשאוהו לגמרי כשל תורה להיות בכל כוחו ולא כראה כעבודה בקדשים כיון דהוי כעין סמיכה ממש אבל בסמיכת אשם מצורע להך סברא דהוי לאו דאורייתא ס"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מן התורה כמ"ש הפ"י בעצמו א"כ באשם מצורע כיון דא"א לקיים בי' תיכף לסמיכה שחיטה א"כ בלא"ה ל"ה כשל תורה לכך שפיר כראה כעבודה בקדשים כיון דל"ה כעין כל הסמיכות של תורה לכך צ"ל אקפי ידייכו. וכן בזה נדחה ראיות הפ"י דהיכי דליה סמיכה מן התורה ל"ב תיכף לסמיכה שחיטה וראי' דאל"כ במצורע לעייל ידיו ולסמוך ולדעתי אין זה הכרח דודאי היכי דאפשר לתקן מצות סמיכה לגמרי כשל תורה בכל כוחו וגם תיכף לסמיכה שחיטה אז תקנוהו כעין דאורייתא ממש אבל במצורע ממ"נ א"א לקיים כשל תורה דאם יעייל ידיו ויסמוך א"כ ל"ה בכל כוחו ול"ה כשל תורה דבעינן בכל כוחו וא"כ כיון דס"ס לא יקיים כשל תורה ממש לכך טפי עדיף שיקיים מצות סמיכה בכל כוחו ויסמוך בחוץ אבל היכי דאפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה ובכל כוחו כראה דתקנוהו בתרוייהו כעין של תורה ממש. ומה שהקשה הפ"י דמה פריך מר' יוסי דלמא הכונה שצריך סמיכה מדרבנן באמת לק"מ חדא דכיון דחדא לשנא נקט שצריך ואח"כ בדברי ב"ה דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה צריך והרי בתיכף לסמיכה שחיטה הוי הכונה צריך מן התורה א"כ כיון דחד לשנא נקט מוכח דגם לשון על הסמיכה שצריך משמע מן התורה כמו לשון ב"ה בתיכף לסמיכה שחיטה, ועוד י"ל יותר דא"כ אי נימא שצריך סמיכה היינו מדרבנן תקשה להיפוך מנ"ל דלב"ה ילפי שלמי חובה משלמי נדבה דלמא גם הוא ס"ל דלא ילפי שלמי חובה וגם הם ס"ל דהוי רק דרבנן ופליגי אם בעינן תיכף לסמיכה שחיטה בדרבנן וקשה ממ"נ אם הך שצריך סמיכה הוי מן התורה קשה על ר' יצחק מב"ש איך אמר דלב"ש לא בעי סמיכה ואם הך שצריך סמיכה מדרבנן קשה להיפוך דלמא גם כב"ה אתיא ואף הם ס"ל רק דרבנן וא"ש. כנלפענ"ד נכון בזה:
תוס' ד"ה ויקרב את העולה וכו'. הנה כבר כתבנו בש"ס ליישב פרש"י לעיל וכעת כראה עוד ליישב דכיון דקיי"ל כל הסמיכות צריך להיות בבעלים א"כ קשה היכא כתיב ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה הרי ל"ה כמשפט עולת נדבה דבעולת נדבה הוי בבעלים והתם באהרן לא הוי בבעלים דבעלים הוי הצבור ובע"כ דקאי רק על עולת אהרן שהי' שלו והתם שפיר הוי הסמיכה כמשפט עולת נדבה דהוי ג"כ בבעלים וא"ש. או י"ל דהנה התוס' הקשו דהרי קרבן צבור ל"ב סמיכה אך כראה דאדרבא אם הוי כתיב במשפט בבי"ת הי' משמע שנעשה עפ"י הדין דכאן הי' דינו כן דבעי סמיכה אבל כיון דכתיב כמשפט בכ"ף משמע להיפוך דכאן ל"ה הדין כן רק הוראת שעה דלשון כמשפט מורה על דין השייך תמיד אבל הוראת שעה לא נקרא משפט ולכך אמר דכאן עשה לפי שעה כמשפט של אחר הנוהג לדורות אך הרי עולת נדבה לא נזכר בההוא ענינא כלל ואיך סתמה התורה כמשפט ולא פרשה על אתה משפט ובע"כ הכונה מדסתם על משפט הנזכר בההוא ענינא ובע"כ קאי על עולת חובה של אהרן הנזכר לעיל מכה וממילא מוכח דעולת חובה טעון סמיכה רק מדלא אמר כמשפט הראשון מוכח דבאמת עולת חובה גופו לא מפורש בי' סמיכה רק דילפינן מעולת נדבה לכך כיון דעיקר הדבר נאמר בעולת נדבה אמר סתם כמשפט מיהו כיון דלא כזכר כלל בההוא ענינא עולת נדבה ל"ש לומר כמשפט נדבה דעל איזה משפט נדע אנחנו שהוא מכוין בע"כ הכונה דהמשפט נזכר בההוא ענינא בעולת חובה שילפינן מעולת נדבה דבעי סמיכה והתם הוי משפט ממש לדורות והכא עשאה לפי שעה כדין דהתם וא"ש ודו"ק. או אפשר לומר דהנה אף דנימא קרבן חובה ל"ב סמיכה או בקרבנות צבור דודאי ל"ב סמיכה מ"מ רשאי לסמוך אם רוצה בפרט לר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות ה"ה נמי בהנהו הדין כן ואף דפריך הש"ס הא עביד עבודה בקדשים י"ל דהוי רק דרבנן דנראה כעבודה ולא מן התורה ובפרט לפמש"ל די"ל דוקא בנשים הוי כעבודה ולא בזכרים ואף לר"י דס"ל נשים אסורות לסמוך י"ל התם שאני דגילה קרא בהדיא בני ישראל ולא בנות ישראל אבל היכי דליכא מיעוט בהדיא ודאי הוי רשות, ולכך א"ש דהנה אם הי' סמיכה זו חיוב ל"ה צ"ל ויעשה כמשפט דפשיטא דעשאה כדינה ממש וללמד לדורות ל"ש זה גבי מעשה אהרן רק הו"ל לכתוב בפ' הקרבנות והמצות גם א"כ הו"ל לכתוב ויעשה במשפט בבי"ת ולא כמשפט בכ"ף דזה משמע דהוא גופא ל"ה משפט רק דעשאה כמשפט לכך נראה דלא הי' סמיכה זו מן הדין בפרט כמ"ש התוס' דקרבן צבור ל"ב סמיכה רק דמ"מ הראה לנו זריזות של אהרן שאף במה שלא היה מצווה עשאה כמשפט כאלו הי' מצווה עליו ועשה מצוה מן המובחר וסמך עליו ולכך שוב קשיא ממ"נ אם בשלו לא סמך קשה למה בשל צבור עשה זריזות זה ולא בשלו ואם גם בשלו עשה כן קשיא באמת למה לא גילה חידוש זה בשלו בתחלה ולמה המתין עד קרבן הצבור אך מזה מוכח דעולת חובה של יחיד בעי סמיכה לכך שם בשלו ל"ה חידוש כיון דהי' חייב מן הדין רק בשל צבור דלא הי' חייב קמ"ל דמ"מ עשאה כמשפט וסמך עליו וא"ש ועוד הי' כראה ליישב דהנה אם בקרבנות של"ב סמיכה אם מותר לסמוך בהם יהי' תלוי באם עולת חובה בעי סמיכה או לא דהנה מה שקרבן צבור ל"ב סמיכה י"ל או דהמה יותר קדושים ודוקא בעולת נדבה דאינו קדוש כ"כ רק תלוי ברצונו בזה מותר לסמוך עליו אבל בקרבן חובה דהוי חיוב עליו ומוכרה להביאן והמה קדושים יותר לא הותר לסמוך עליהם לעשות בהם כעין עבודה והוי הסמיכה אסורה בהם, או י"ל בקרבן צבור דבמה ששייך סמיכה צריכין כל הזקנים לסמוך וחס התורה עליהם שלא להטריח הזקנים כל פעם ולכך פטרה מסמיכה אבל אם רצו לסמוך רשאים וכעין זה איתא בפ"ט דפסחים כן בפלוגתא דהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דחד אמר הורצה דחס רחמנא עלה ואי עביד תבא עליו ברכה וח"א רחמנא דחי' כטמא ייע"ש א"כ ה"ה בזה י"ל כן. ונראה דזה תליא באם קרבן חובה של יחיד בעי סמיכה או לא דאי נימא בקרבן של יחיד בעי סמיכה י"ל הטעם מה דפטרה קרבן צבור היינו מכח דחס רחמנא עלה שלא להטריח הזקנים אבל אם סומך תבא עליו ברכה אבל אם נימא דגם עולת יחיד חובה ל"ב סמיכה בע"כ ל"ש הטעם דחס רחמנא עלה דלמה יחוס על היחיד בקרבן חובה יותר מבנדבה ובע"כ הכונה דמחמת שהוא קדוש יותר צותה התורה שלא לסמוך ולכך שוב הוי איסור בזה הסמיכה ואסור לסמוך. לכך א"ש די"ל דודאי דאי מ"ש ויעשה כמשפט הכונה דלא צותה לו התורה הסמיכה דהרי לא מצינו בזה בדברי משה רבינו שאמר לו קרב אל המזבח וכו' שיצוה לו לשנות זה משאר קרבן צבור ולסמוך ובע"כ שאהרן מעצמו עשה זה וסמך למצוה מן המובחר וכמש"ל דלשון כמשפט מורה ע"ז אך אם הי' אהרן רשאי לסמוך עליו מוכח שעולת חובה של יחיד בעי סמיכה ולכך מה דפטור קרבן צבור הוי מכח דחס רחמנא וכו' ולכך אם רוצה רשאי לסמוך אבל אם עולת חובה של יחיד פטור מסמיכה ובע"כ דהוי מכס קדושתו הקפידה התורה שוב אסור לו לסמוך ואיך הי' רשאי לסמוך אם הוא פטור ומזה מוכח דעולת חובה בעי סמיכה. אך באמת ז"א דמלשון הש"ס דפריך מה לעולת חובה שכן כליל כו' מה לשלמי נדבה שהן מצוין מוכח להיפוך דחיוב הסמיכה הוי יותר מעלה אם מצווה לסמוך נחשב לו יותר קדושה דהיינו מכח המצוה שבו דאף לר' יהודא דס"ל במקום דפטור אסור לסמוך י"ל היינו דוקא התם כיון דמפורש בקרא בני ישראל ולא בכות ישראל וכו' כנ"ל גם י"ל דזה הוי ממילא כיון דפטור ממילא אסור אבל עיקר הדין שאנו דנין הוי על הפטור ועל החיוב אם חייב במצות סמיכה או לא לכך מה שהוא חייב הוי יותר חשיבות וקדושה לקרבן א"כ נסתרו דברינו בזה לכך כראה כמו שרצינו לומר בתחלה והבן: