בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף יט:
גמ' הכא בי"ד עסקינן וכו'. עיין בצל"ח מה שהקשה דאף באכילת מצה ממעט בע"פ ייע"ש ובאמת זה לק"מ דבשלמא חמץ א"א לאכלו כלל אבל מצה הרי אפשר לאכלו בדרך בישול או שרי' או במי פירות ללוש אותו שנית וכדומה הרבה ענינים דאין יוצאין בדרך זה ידי חובה מצה ומותר לאכלו בע"פ ועוד דבחלת תודה אין יוצאין בה ידי מצה כלל וש"ס מפורש הוא דחלת תודה עשאן לעצמו איכו יוצא בהם וכו' ואף למכור בשוק הוי רק אם לא שחט עליהן הזבח אבל אם שחט עליהן הזבח הוקבעו לשם תודה ושוב אין יוצא בהם ידי חובת מצה לכך כל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאכלה בע"פ וז"פ. מיהו מצד הסברא יפה כתב גם הצל"ח שממה שממעט בתחלת זמן אכילתו לא נחשב מביא קדשים לבית הפסול ייע"ש מיהו מ"ש דמותר לאכלו בע"פ י"ל כיון דסוף סוף יש לו טעם מצה שוה למצה ממש אסור לאכלו ותליא בשני טעמים אם מצה בע"פ אסור מכח לתאבון או מכח בלא ברכה ודו"ק היטב. ועיין במהרש"א ר"פ ע"פ ותראה כדברינו ממש וכוונתי לדבריו בזה ועיין ראי' לזה בתוס' פ"ג דב"ב דף סמ"ך ע"ב ד"ה מים לא נשתה ייע"ש דמוכח דכל דהוי חבוב מצוה כל מיני אסור ויע"ש ודו"ק. גם מה שהקשה הצל"ח ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחה ל"ה דחמץ ומתוך כך התחיל לחקור דאין עשה באכילת קדשים קלים ודבריו תמוהין מאוד שהרי ש"ס מפורש בזבחים דף צ"ז גבי יקדש הרי הוא כמוהו שאם פסולה תפסול וכו' ופריך שם ליתי עשה ולדחה ל"ת ושם מיירי מקדשים קלים כפרש"י שם ובפסחים בפ"ג ייע"ש והדבר מוכרת דמיירי בקדשים קלים דאל"כ ל"ש תאכל כחמור שבה ועיין בתוס' שם בזבחים דהוכיחו דהקושיא ל"ה מכח תאכל כחמור שבה מכח טעם אחר שכתבו שם אבל בלא"ה הוי ניחא להו דפריך מזה ומוכח להדיא דיש עשה באכילתה קדשים קלים והצל"ח עצמו הזכיר סוגיא זו לעיל בדבריו וכאן לא הזכירה. גם גוף קושייתו לק"מ דאיך מותר להקריב לכתחלה על אופן שידחה העשה לל"ת הרי אפשר לקיים שתיהן דלא יקריב ולא נצטרך לדחות וזה נקרא אפשר לקיים שתיהן כיון דיש לו זמן מרובה להקריבו אח"כ כמש"ל ואף אם נימא כיון דעובר בעשה אחר רגל אחד לא נחשב אפשר לקיים שתיהן מ"מ ממ"נ אם נדרו קודם ע"פ זמן מה א"כ הוי עשה דפשיעה שהי' יכול להקריבו קודם י"ד ועשה דפשיעה אינו דוחה ומה דפריך הש"ס גבי יקדש ליתי עשה ולדחי ל"ת כבר תרצו שם האחרונים קושיא זו וגם אני הארכתי בזה וכאן ל"ש תרוצם וגם אם נדרו בע"פ זה גופא הוי פשיעה דלמה כדר ביום שאסור לו להקריבו, גם בזה וכן אם אירע לו אונס שלא הי' יכול להקריבו עד הנה א"ם שוב פטור הוא מעשה זו כיון דעד הנה לא יכול להקריבו מכח אונס וכעת הוי אנוס בתקחז"ל שאסרו לו להקריבו להביא קדשים לבית הפסול א"כ שוב לא יעבור בעשה כלל כמ"ש הצל"ח בשם הפ"י במס' ר"ה ייע"ש א"כ שוב הוי בכלל אפשר לקיים שתיהן כיון דיכול להקריבו אחר פסח לכך אין כאן שייכות דחיית עשה לל"ת כלל וא"ש:
שם בי"ד עסקינן וכו'. הנה לשון בי"ד עסקינן אינו מדוקדק דבשלמא אם ל"ה אפשר למצוא דין זה בפסח עצמו רק בי"ד והוי קושיות הש"ס דלא משכחה לה בפסח עצמו שייך לתרץ דלא מיירי בפסח רק בי"ד אבל באמת בפסח ודאי ניחא להך דינא רק דהוי קושיא פשיטא לכך מתרץ דהרבותא הוי מכח י"ד הו"ל לומר לא נצרכה אלא לי"ד כלומר דהרבותא הוי עבור יום י"ד אבל גוף הדין מיירי בכל גוני ולמה אמר הכא בי"ד עסקינן דזה משמע דמיירי רק בי"ד וצ"ע כעת. ועיין בחדושי לפסחים בפ"ק דף י"ד ע"ב שם ישבתי זה על נכון ייע"ש ודו"ק:
גמ' ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט קסבר נו"נ אין קריבין ביו"ט. קשה לי לכאורה מנ"ל דס"ל כל נו"נ אין קריבין ביו"ט דלמא דוקא בתודה אמר כן כיון דיש בהם לחם שצריך אפיה ביו"ט א"כ נימא דהרי באמת למ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה בע"כ דס"ל דזה לא כקרא אוכל נפש בשביל דמשלחן גבוה קזכה כדאמר בש"ס לקמן א"כ י"ל אף מאן דמתירין ס"ל כן דל"ה אוכל נפש רק דמותר מכח דס"ל ל"ה מרבי כל דל"ה א"כ אם מותר מכח צורך גבוה א"כ תינח קרבנות דמקריבין ממנו לגבוה ממש הוי בכלל לה' כל דלה' כיון דהוי ממנו לה' אבל לחם דאין מקריבין ממנו לגבוה א"כ בכלל אוכל נפש לא הוי אפייתן כיון דאינו ראוי מיד רק אחר הקרבת קרבן א"כ הוי משלחן גבוה זכה ול"ה אוכל נפש ובכלל לה' ג"כ לא הוי כיון דאינו נקרב ממנו לגבוה ממש כלל לא הוי ל"ה ול"ש בי' שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם כיון דאין מקריבין ממנו לגבוה א"כ זה אין לו היתר מכח אוכל נפש ולא מכח צורך גבוה, ואף דאם נאסור לו הלחם ממילא לא יהי' יכול להקריב אף התודה מ"מ זה דומה לאוכל נפש דקיי"ל אוכל נפש ממש מותר אפי' באפשר לעשותו מעיו"ט ומכשירי אוכל נפש אסור באפשר מעיו"ט כן י"ל בגבוה ג"כ הדין כן כיון דאתא בק"ו מהדיוט או מכח ל"ה ג"כ דינו כשל הדיוט ולכך גוף שחיטת הקרבן והקרבתו הוי מלאכת גבוה ממש ולכך מותר אף באפשר מעיו"ט אבל הלחם כיון דממנו עצמו אין מקריבין לגבוה א"כ הוי רק מכשירי גבוה וכיון דאפשר לאפותו אתמול לכך הוי מכשירי גבוה דאפשר לעשותו מעיו"ט לכך אינו דוחה יו"ט ולכך יהי' הכונה כן דלא בעצרת הוי ג"כ מפני הלחם דאסור לאפותו ביו"ט אבל שאר כו"כ י"ל דמותר ביו"ט. אך נראה דהי' קשה לו איך סתם התנא ואמר ולא בעצרת הלא עכ"פ אם אפה את הלחם מעיו"ט מותר להקריב תודה ביו"ט ואיך קאמר סתמא ולא בעצרת בע"כ ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט. (אך עדיין קשה דלמא אסור מדרבנן דגזרו נאפה בעיו"ט אטו נאפה ביו"ט והרי משמע לקמן דלולי הוכחה דשתי לחם הוי אפשר לומר דנו"נ אין קריבין רק מדרבנן מכח שמא ישהא א"כ י"ל דבאמת קריבין ביו"ט רק בתודה גזרינן אם נתיר הקרבן יאפה אף הלחם וישהא אף הלחם על יו"ט כמו את גוף התודה וכמו שעושה בכל יום ולא ידע לחלק בין התודה ללחם ומהו פריך וצ"ע (ובשלמים) [ובשלמא[ בשאר נדרים לא גזרו שמא ישהא דאף אם ישהא היתר הוא משא"כ בלחם דאם ישהא הוי איסור ועיין לקמן בש"ס ד"ה אר"ה למ"ד כו"כ אין קריבין כו' מה שבארתי קושיא זו יותר מה שא"א לדחותה ייע"ש) ועפ"י הנ"ל ניחא לי מה דהי' קשה לי במה דאמר ר"ה לקמן דף כ' ע"ב למ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא כו' דהא שתי לחם דחובת היום נינהו ואינו דוחה לא את שבת ולא את יו"ט וקשה דהרי למ"ד כו"כ קריבין ביו"ט היאך יפרש הך דאין שתי לחם דוחה שבת ויו"ט ובע"כ דיש לו איזה חילוק א"כ זה עצמו החילוק יכול לסבור המ"ד אין קריבין דמדאורייתא קריבין ורבנן גזרו שמא ישהא ולכאורה הוא קושיא חמורה אך לפי דרכנו הנ"ל נראה כך דהנה י"ל מאן דס"ל נו"נ קריבין ס"ל או דדרשינן ל"ה כל דל"ה או מכח ק"ו דב"ה או דלא ס"ל לכם ולא לגבוה רק לכם ולא לנכרים וכו', והנה הט"ז כתב דדבר שמפורש בתורה להיתר ל"ש לאסרו מדרבנן ואין כח ביד חז"ל לאסרו מה שמפורש בתורה להיתר ולכך הי' נראה דהכא כמי אם נימא דילפינן כו"כ מל"ה כל דל"ה א"כ הוי כמפורש בקרא שמותר להקריבו ביו"ט ואינו דומה למה שלמדו חז"ל מביום אפי' בשבת ואעפ"כ אסרו חז"ל בשבת דהתם אטו כתיב שבת בהדיא בקרא רק מיתורא ילפינן לי' לכך בזה היו יכולין לגזור אבל כאן דכתיב ל"ה ומשמע כל הראוי לה' זה לא הוי מיתורא רק קרא מפורש אמר וחגותם וכו' כל הראוי ל"ה א"כ התירה התורה הכל ביו"ט א"כ לא היו יכולין חז"ל לגזור ולאסרו ובפרט אי נימא דמגוף הקרא דוחגותם ילפי דלא משמע להו לחלק בין חגיגה או שאר נדרים ונדבות בפרט לפמ"ש דגם בהו איכא עשה דובאתם שמה א"כ הוי זמנו קבוע ג"כ לכך מה חילוק יש בין נדרים ונדבות לזה לכך הוי בכלל וחגותם ממש א"כ קרא מפורש להתיר וא"כ מה לי זה או זה הוי מפורש להיתר ואין כח להם לאסרו אבל אי נימא דלא יליף מל"ה או לא ס"ל עשה זו דובאתם שמה והבאתם שמה וממילא וחגותם אין ראי' דהתם זמנו קבוע וא"כ אין ההיתר מפורש בתורה רק מכח ק"ו לבד ושלא יהא שלחנך מלא ובזה הי' כח ביד חז"ל לאסרו ולכך אמר רב הונא שפיר דבע"כ מ"ד אין קריבין היינו מדאורייתא אין קריבין דאי מדרבנן א"כ בע"כ לא יליף מל"ה ולא הוי בכלל וחגותם רק מכח ק"ו והיו יכולין לאסרו א"כ בק"ו תקשה משתי לחם דחובת היום ול"ש בי' שמא ישהא ומ"מ אינו דוחה ובתורת ק"ו אף זה הי' ראוי לדחות דאף בשתי לחם איכא הך ק"ו ובפרט אם לא דרשינן לכם ולא לגבוה אבל המתירין אף מדרבנן הם ילפי מל"ה כל דל"ה וס"ל דבכלל וחגותם הוא דהוי ובאתם שמה מ"ע והוי ב"כ זמנו קבוע והוי בכלל וחגותם אותו ל"ה א"כ להם לא קשיא כלל משתי לחם דשם ל"ה מהם לגבוה כלל ול"ש בכלל ל"ה כל דל"ה ולכך שאני שתי לחם דהם איכן בכלל ל"ה ולא בכלל וחגותם אבל למ"ד אין קריבין בע"כ אם מן התורה מותר לא ילפי מקרא ל"ה דא"כ לא הוי כח לאסור מדרבנן ורק מק"ו ילפי א"כ קשיא שפיר משתי לחם ודו"ק ועיימש"ל בישוב קושיות הח"ץ ותבין יותר ועמש"ל ד"ה כ"פ למיקם כו':
גמ' השתא סלותי מסלתינן נו"נ מבעיא. עיין בפ"י מה שהקשה למה לא פריך מקרא דאלה תעשו ל"ה במועדיכם וכו' ובאמת לק"מ מתרי טעמי חדא דאפשר הי' לומר דאלה תעשו קאי על שאר קרבנות הראוין לבא גם בחג המצות אבל תודה דאין ראוי לבא בחג המצות זה אינו בא אף בחג הסוכות ולכך לא פריך רק השתא סלותי מסלתינן וכו' א"כ גם תודה הוי דבר שאין מסתבר לאסרו בחוה"מ סוכות. גם י"ל דמזה ל"ה מצי פריך דנהי שמן התורה מותר מ"מ מדרבנן אסרו אף בחוה"מ מכח שמא ישהא עד חוה"מ קרבנותיו כמו דגזרו ביו"ט לחד מ"ד שמא ישהא לכך אף בחוה"מ אסרו מכח שמא ישהא ולכך פריך כיון דהשתא סלותי מסלתינן ולא גזרו שמא ישהא להכין לו עצים עד חוה"מ והוי מכוין מלאכתו במועד דג"כ אסור הוא ולא גזרו בזה בחוה"מ שמא ישהא לכוין מלאכת עצים עד חוה"מ ה"ה דלא ראוי לגזור בקרבנות בחוה"מ שמא ישהא. ויש להמתיק יותר דמה דאמרינן לקמן שמא ישהא אין הכונה שיעבור בבל תאחר כיון דזה יש לו דין שלש רגלים ואף אם לא יקריב באחד יקריב בשני ואטו בכולן יארע לו אונס רק הכונה של שמא ישהא היינו דהוי כמכוין מלאכתו במועד כמו דאסור לכוין מלאכתו במועד כן ה"כ כיון דל"ה אוכל נפש ממש דמשלחן גבוה קזכה ואין היתר נו"נ רק מכח דהוי צרכי גבוה ול"ה כל דל"ה א"כ תינח אם נזדמן לו כן אבל לכוין מלאכתו דוקא לשהות עד יו"ט זה אסור ולכך אמר שמא ישהא עד יו"ט והוי כמכוין במלאכתו על יו"ט ולכך ה"א דגם בחוה"מ יהי' אסור מכח שמא ישהא ויכוין מלאכתו למועד לכך פריך השתא סלותי מסלתינן ולא גזרו בזה שימתין במלאכתו עד חוה"מ מכ"ש נו"נ וכו' וק"ל:
גמ' כי פליגי למיקם עלה בבל תאחר. הנה הח"צ בתשובה הקשה לפרש"י דעצה טובה קמ"ל הלא מחויב הוא להקריב כיון דעבר עליו רגל אחד עובר בעשה עיין בפ"י וצל"ח מ"ש בזה. ולדעתי בראה לומר דהנה דין זה דעובר בעשה אינו מוסכם אליבא דכ"ע הוא דהנה לכאורה קשה לי במה דאמר לקמן דף כ' ע"ב דאמרי ב"ה לב"ש מה לנו"נ שאין קבוע להם זמן וכו' עד עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ופרש"י חיישינן שמא יפשע או יאנס וקשה מה בכך אם יפשע הלא לא יבטל בזה רק מ"ע של עולת ראי' א"כ אף בכו"כ כיון דמצוה להביאם ביו"ט ואם יעבור יו"ט שוב אף שיכול להקריב הקרבן מ"מ כבר עבר על מצות עשה של והבאתם שמה וא"כ ס"ס כבר עשה זו מעוות לא יוכל ליתקן א"כ מה לי עשה זו של עולת ראי' דליכא חשש רק ביטול מצוה זו ובין ביטול מצוה של והבאתם שמה ואף אי נימא דבמצוה זו של והבאתם שמה מהני טענת אונס לפוטרו ולכך ליכא חשש שמא יאנס דא"כ ממילא לא עבר עברה כלל משא"כ במצות של ראי' לא מהני אונס לפוטרו חדא דזה גופא טעמא בעי ומ"ט בזה יועיל אונס לפוטרו ובזה לא יועיל. והן אמת דיש בזה מקום לחלק לפמש"ל דזה שבא עבור ולא יראו פני ריקם לא הסכים הקב"ה רק ע"י הקרבה ומה לו באונס שלו מ"מ קשה א"כ לא הו"ל למתלי טעמא בין קבוע להם זמן או לא רק הו"ל לומר לזה מהני טענת אונס ולזה לא מהכי טענת אונס והרי לשניהם קבוע זמן דמבטל בזה מ"ע, והן אמת דיש לחלק ביניהם דודאי אונס לא משוי לי' קיום המצוה ממש דהרי ס"ס לא קיים המצוה ממש רק בכו"כ גוף המצוה הוי הקרבן והרי הוא קיים גם אחר החג ויכול לקיים המצוה אז ולזמן מרובה ל"ח שמא יאנס כנ"ל רק עיקר המצוה הוי מה שהוא מחויב להביאו ביו"ט ואם אחרו עובר על (מעשיו) [עשה] מה שאחרו עד הכה אז כיון דעברת העשה ל"ה על גוף הקרבן רק על שלא יאחרו רק יביאנו לזה מהני טענת אונס עליו שלא הי' יכול להביאו ולא עבר אעשה זו וגוף המצוה יקיים באמת אבל בעולת ראי' שגוף הקרבן אינו שייך לאחר יו"ט א"כ יתבטל מגוף המצוה ואונס לא משוי לי' קיום ממש וזה בכלל אמרו זה אין קבוע לו זמן ויכול לקיים גוף המצוה, אח"כ וזה קבוע לו זמן וא"י לקיים עוד המצוה כלל. מיהו כד דייקינן גם ז"א כראה דבשלמא אם לא הי' התורה עושה מזה [עשה] מפורש רק בלשון ל"ת שלא יאחרו הוי שייך חילוק הנ"ל דאם לא אחרו ברצון רק באונס לא נחשב לו פשיעה ולא עבר באיסור אבל התורה לא אמרה בלשון ל"ת רק אדרבא לאו דבל תאחר תלתה התורה בשלש רגלים א"כ אינו עובר במה שאחרו רגל אחד רק נהי דלא עבר על איחורו צותה התורה להביאו ברגל ראשון א"כ הוי זה מצוה ממש בפ"ע להביאו ברגל ראשון ואם אירע אונס שלא הביאו ס"ס חיסר אותו מצוה ומה לי שחיסר מצות עולת ראי' מה לי שחיסר מצות והבאתם שמה דמצוה ברגל א' והוא לא הביאו אם אין אונס משוי לי' קיום המצוה וכד דייקינן היטב כראה שאין מקום לחלק בין זה לזה כלל. לכך כראה לי דדין זה של רבא דעובר בעשה יהי' תלוי בדין זה דפליגי אם נו"נ קריבין ביו"ט או לא דלמ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט הם בע"כ לא ס"ל עשה זו דוהבאתם שמה כלל דאם הוי עשה דוהבאתם שמה הי' מותר להקריבן ביו"ט שהי' זמנם קבוע ג"כ. ובאמת הי' כראה להסביר הדבר יותר עוד כיון דמ"ע של ובאת שמה והבאתם שמה הוי ביו"ט א"כ הוי זמנו קבוע והוי חובת היום ומה לי חובת היום של עולת ראי' ומה לי חובת היום אם הוי מצוה מן התורה להביא כל חובותיו ביו"ט ומוכח שהקפידה התורה שכל שלמיו ונדריו יקריב ביו"ט א"כ זה עצמו ג"כ הוי חובת היום להקריב נו"כ ביו"ט ומה לי חיוב זה או זה, הן אמת דלפי מה שמשמע מדברי הפ"י בחדושיו כאן דעשה זו מצי לקיים אף לאחר יו"ט כ"ז שאינו חוזר מירושלים א"כ הוי א"ש קושייתנו כאן דלא נקרא חובת היום כיון שיכול להקריבו גם אחר הרגל קודם שהולך משם א"כ אין חיובו מחמת רגל דוקא ולא כקרא חובת היום והוי א"ש גם קושיא הראשונה דזה לא כקרא זמנו קבוע דבשלמא בעולת ראי' דאם עבר הרגל שוב אינו חייב באחריותו וא"כ כיון דיעבור הזמן ממילא תבטל הקרבן לכך חייש ב"ה שמא יאנס אבל כאן אף שיעבור הרגל עדיין יכול להקריבו כל זמן שאינו חוזר מירושלים לכך לא נחשב זמנו קבוע ול"ח לאונס דס"ס לא יחזור משם עד שיעבור האונס ויכול להקריבו אח"כ. אבל גוף דברי הפ"י אין נראין דמלשון הש"ס דקאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה ולא אמר כיון שחזר מירושלים אחר רגל אחד עובר בעשה משמע דתיכף אחר העברת הרגל תיכף עובר בעשה וכמו שלענין בל תאחר דתיכף כשעברו שלש רגלים עובר בבל תאחר אף שעדיין בירושלים כדמוכח מפרש"י בסוגיין שכתב דעצה טובה קמ"ל דאם לא יקריבנו בסוכות לא יכול להקריבו בפסח ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט והלא יכול הוא לשהות יום אחד אחר עצרת ולהקריבו והרי גם עתה כשרוצה להקריבו בסוכות צריך לשהות יום אחד אחר יו"ט ממש כדי להקריבו א"כ אותו יום יכול הוא לשהות גם אחר עצרת ולהקריבו אז ומה יפסיד יותר א"ו לענין בל תאחר תיכף כשעבר ג' רגלים אף שעדיין בא"י עובר אבל תאחר וא"כ מה לי הלאו דבל תאחר דתלה התורה הקרבנות בחג ומה לי עשה דובאתם שמה והבאתם שמה דתלוי בחג. ועוד דא"כ לר"מ דס"ל במס' ר"ה דברגל אחד עובר בלאו ויליף מקרא דובאת שמה והבאתם שמה א"כ לדידי' לא יעבור בבל תאחר כ"ז שלא פנה מירושלים וא"כ יהי' פלוגתא חדשה בין ר"מ לרבנן דלרבנן עוברין בבל תאחר מיד כמש"ל מפרש"י וכן מוכח להדיא מן הש"ס דמס' ר"ה שם דאמר רבא כיון שעברו ג' רגלים בכל יום עובר בבל תאחר משמע מיד ועוד מוכח שם יותר ממה דפריך אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה ואם יהי' בל תאחר תלוי בחזירתו מירושלים וכ"ז שלא חזר לא נחשב עבר הרגל א"כ משכחת לה כפשוטו שנה בלא רגלים שעדיין לא פנה לביתו מירושלים אלא ודאי דבל תאחר עוברין אחר ג' רגלים מיד ואי נימא דלר"מ אינו עובר מיד א"כ הוי פלוגתא חדשה בין ר"מ ורבנן א"כ מה פריך הש"ס שם דף ה' ע"ב גבי ולר"מ דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר מאי איכא למימר ומה קושיא נימא דהתם אתי לאשמעינן היכי דלא פנה מירושלים עדיין דאז מצד ג' רגלים עובר בבל תאחר אף שלא פנה לביתו ולכך קמ"ל דה"א דמכח הראשון קאתי וכמאן דעברו ג' רגלים דמי ועובר אף שלא פנה לביתו קמ"ל דלא נחשב כראשון והוי רק רגל אחד ושוב כיון שלא פנה לביתו אינו עובר א"ו דמצות ובאתם שמה עובר תיכף אחר הרגל א"כ ה"ה לרבנן דמוקי שם למשה הוי ג"כ כך, ועוד מוכח ממה דפריך הש"ס לרבא דאמר שם דעובר בעשה מהעיד ר' פפייס דהי' לנו פרה זבחי שלמים וכו' ואכלנו ולדה בחג וכו' ומה פריך נימא דהם לא יצאו מירושלים כלל משבועות עד החג או שדרו בירושלים ממש ולפי דעת הפ"י אם הוא דר ממש בירושלים לעולם לא יעבור כלל בעשה של ובאתם שמה והבאתם שמה ומה פריך הש"ס וגם זה לא שמענו מעולם כשדר בירושלים לא יעבור ברגל אחד בעשה. א"ו דלא במ"ש הפ"י ואין הדבר תלוי בביאה לירושלים רק שהחיוב תלוי ברגל שברגל צריך הוא להקריב כו"כ שלו ולכך הוי החיוב ברגל עצמו, ומ"ש התוס' דיכול להקריב קודם יו"ט לאו שבזה יקיים העשה של ובאתם שמה רק ממילא אם יקריבנו קודם יו"ט לא יהי' לו מה להקריב ביו"ט והחיוב של ובאתם שמה הוי רק אם יש לו קרבנות ביו"ט הוא מחויב להקריבם מכח מ"ע זו אבל אם כבר הקריבם פטור מעשה זו אבל אם לא הקריבם אז כשמגיע יו"ט ויש לו קרבנות הוי חיוב עשה ממש עליו להקריבם ביו"ט ולכך א"ש דברינו דזה תלוי בפלוגתא דנו"נ קרבין ביו"ט דמאן דס"ל כו"נ אין קריבין מן התורה הם לא ס"ל כלל עשה זו של ובאתם שמה והבאתם שמה ולא דרשו כלל זה לעשה לכך ס"ל דזה ל"ה קבוע לו זמן ואין דוחין מן התורה אבל מאן דס"ל כו"כ קריבין הן אם ס"ל מדאורייתא קריבין רק מדרבנן אין קריבין מכח שמא ישהא הוא ס"ל שפיר דגם בזה יש מצוה דובאתם שמה ולכך דומה לעולת ראי' שקבוע לה זמן ודוחה יו"ט ה"ה זה ובאמת מותר אף מדרבנן או דבררבנן מכח גזרה שמא ישהא שפיר שייך לחלק דיש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ולכך רבנן גזרו שמא ישהא ולכך רבא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט או אף דאין קריבין ס"ל דהוי מדרבנן מכח שמא ישהא לכך ס"ל דעובר בעשה אבל ברייתא זו דת"ק ור"ש כיון דהם ס"ל דמן התורה אין קריבין ביו"ט דהרי יליף מקרא דחג המצות וחג השבועות וכו' א"כ מוכח דס"ל לר"ש דמן התורה לא קרבו בעצרת שהוא יו"ט בע"כ הוא לא ס"ל עשה זו כלל לכך פרש"י רק עצה טובה, וא"ש יותר מה דנקט הברייתא פלוגתא זו דבל תאחר גם פלוגתא דנו"נ אין קריבין ביו"ט דזה תלוי בזה דלמ"ד אין קריבין לא עברי בעשה ולמ"ד קריבין עובר בעשה אבל בשביל מה שיעבור בעצרת אבל תאחר לת"ק דל"ב כסדרן אסור לו להקריבו בעצרת די"ל דוקא עבור עשה ממש כגון עולת ראי' דיש בזה עשה ממש החמור נדחה יו"ט מפני' גם מצות עשה דחייבה התורה להביאה ביו"ט א"כ היום הוי כגורם והוי כחובת היום אבל אם ליכא עשה רק לאו דבל תאחר יותר אבל עשה ליכא אין ל"ת דוחה יו"ט דעשה דוחה בעלמא אבל לא ל"ת גם לאו זה ל"ה חובת היום ממש ולא נחשב צורך היום לכך אסור לו להקריבו בעצרת אף שיעבור אבל תאחר. ויש להסביר הדבר יותר כיון דפליגי בזה בעלמא ר"י ור"ש דר"י לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש ורוב הפוסקים הסכימו דהלכה כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא ולכך בשלמא למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא אף אם ס"ל מיעוט לכם ולא לגבוה או דס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט מן התורה ולא דריש לכם ולא לגבוה כלל רק לכם ולא לנכרים לדידהו ודאי נחשב קרא דובאתם שמה והבאתם שמה למ"ע לעבור ברגל אחד אבל לר"ש עצמו דדריש טעמא דקרא וס"ל מן התורה כו"כ אין קריבין ביו"ט ובע"כ דדריש לכם ולא לגבוה א"כ כיון דחזינן דהתורה אמרה ל"ה כל דל"ה ומתיר עולת ראי' אף דיכול לקרבה בחוה"מ ונו"נ מיעטה מלכם ולא לגבוה בע"כ דרשינן טעמא דקרא דזה הוי חובת היום תמכו קבוע וזה ל"ה חובת היום תמנו קבוע א"כ גלתה התורה לנו בפירוש זה דנו"נ ל"ה חובת היום וגילה לכו התורה דלא נחשב ובאת שמה לעשה רק הוי רשות ועצה טובה בעלמא כיון דגילה לנו לכם ולא לגבוה גילה לנו שאין חיוב להביאם ביו"ט לכך עולת ראי' מותר דקבוע לה זמן משא"כ בנו"נ ל"ה חובת היום ולא קבוע זמן ומוכח דובאת שמה הוי רק עצה טובה ולכך גם ת"ק דר"ש יסבור בזה כר"ש דדריש טעמא דקרא ולכך ס"ל ג"כ דובאת שמה ל"ה חיוב רק עצה טובה לא עשה דמתמעט מלכם ולא לגבוה דלא הוי עשה וא"ש ודו"ק היטב:
והנה הצל"ח מיישב קושיות הח"צ בע"א ודבריו תמוהין דמה מפרש דמיירי בנדר ביום א' של סוכות הכה מפרש"י בלשונו לא משמע כן שכתב דמי שיש עליו תודה יביאנו בחג הסוכות משמע דיש עליו תודה מכבר קודם סוכות ובפרט מלשונו ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו משמע שהנדר הוי קודם סוכות ועוד תמי' יותר ממה שסיים וכל שלא בא בחג המצות א"צ להביאה לא בחב השבועות והרי זה כבר כדר וא"כ למה לא יצטרך להביאה בעצרת וסוכות מכח חיוב עשה עכ"פ. וגם גוף דבריו מ"ש דהוי אונס במה שלא יוכל להקריבו בפסח מכח חמץ ובעצרת מכח שהוא יו"ט מה אונס הוי בזה הרי עכ"פ יכול לשהות יום אחד או אחר יו"ט או להקדים קודם יו"ט ולהקריבו ומה אונס יש בזה לכך אין לדבריו מקום כלל לדעתי והנה עוד כראה לומר בקיצור יותר דלמ"ד דלא דריש טעמא דקרא א"כ כיון דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה מדאמרה התורה להביאו אז מוכח דיש בזה קפידא ועשה להביאו בזה"ז דוקא ונחשב למ"ע אבל למ"ד דדריש טעמא דקרא א"כ אמרינן דמה דכתבה התורה ובאת שמה הוי רק לעצה טובה כדי שלא יצטרך להטריח או כדי שלא יעבור בבל תאחר וכדרך שכתב רש"י דעצה טובה קאמר כן ה"נ ת"ק דר"ש ור"ש ס"ל תרוייהו כמאן דדריש טעמא דקרא ולכך ס"ל דובאת שמה והבאת שמה ל"ה רק עצה טובה לבד שלא יצטרך להטריח עבורו בפ"ע אבל לא מ"ע. ועפ"י דרכנו הנ"ל כראה ליישב קצת דברי הצל"ח שעמדנו עליו דסותר לפרש"י עצמו ולפמ"ש א"ש קצת דעיקר קושייתו של הח"ץ הוי על דברי הת"ק שהנה ת"ק דר"ש מסתמא לא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ולכך בע"כ ס"ל ובאת שמה הוי מ"ע ובזה שפיר שייך תירוץ של הצל"ח דלהת"ק הוי הנ"מ לענין אם כדר ביום א' של סוכות דאז ליכא עשה ומ"מ מחויב להביא שלא יעבור בבל תאחר אבל לר"ש דהוא ס"ל דדרשינן טעמא דקרא בלא"ה א"ש דלדידי' ל"ה ובאת שמה עשה רק עצה טיבה לכך אמר שפיר כל שאינו בא בחג המצות אינו חייב להביאו בחג השבועות כנ"ל ודו"ק. ומ"ש הפ"י לתרץ קושיות הח"צ דבאמר ולא אפריש אינו עובר בעשה הנה באמת המעיין בש"ס פ"ק דר"ה אמר שם חד צד די"ל דאמר ולא אפריש גרע לבל תאחר ייע"ש ונהי דנימא דנחזיק זה הצד גרע באפריש ולא אקריב אכתי תקשה אם נימא דבעינן קרא כדכתיב דמיירי רק באפריש ולא אקריב א"כ מה פריך הש"ס לרבא שם דעובר בעשה מהעיד ר' פפייס דאכלנו ולדה שלמים בחג ומה קושיא נימא דרק בקרבן שנדר הוא ואפריש ולא אקריב זה עובר בעשה אבל בולד קרבן דלא כדר הוא בעצמו רק בא ממילא פשיטא דמסתבר טפי דלא יעבור בעשה א"כ מה פריך הש"ס לרבא מאם אפריש ולא אקריב אלא בע"כ דלא משמע לי' לחלק כה"ג רק כיון דגלי קרא דהוא עובר בעשה מסתבר דעובר בכל ענין א"כ אם בולד עובר מכ"ש באמר ולא אפריש דעובר לכך כראה כמש"ל. ויש להסביר הדבר יותר לפי מה שהביא הפ"י הש"ס דיליף מאלה תעשו ל"ה במועדיכם דחייב להביא הקרבנות בחוה"מ א"כ כיון דיש עשה להביאו ביו"ט ויש חשש פן יארע לו אונס מותר להביאו ביו"ט עצמו כמו עולת ראי' ונחשב קבוע לו זמן ובע"כ מאן דאמר כו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה לא ס"ל עשה זו ג"כ או דס"ל כיון דר"ש דריש טעמא דקרא א"כ כיון דגלי קרא דלכם ולא לגבוה גלי דליכא עשה בזה רק הוי רשות בעלמא. והנה הפ"י הביא בשם הירושלמי רפ"ק דר"ה דלמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט מ"ש בחג המצות ובחג השבועות וכו' הוי הכונה סמוך לרגל לא בחג עצמו וכו' אך כראה דש"ס דילן לא יסבור הכי דא"כ תקשה אף שלא עבר כל הרגל רק בא הרגל יעבור בבל תאחר ורבא אמר בפירוש כיון שעברו ב' רגלים עובר בבל תאחר ואי נימא דהכונה הוי סמוך לרגל א"כ תיכף בהתחלת חג הסוכות האחרון יעבור בבל תאחר והכא משמע בש"ס דר"ש ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט ומ"מ ס"ל דבסוכות עצמו עדיין לא עבר בבל תאחר שהרי אומר בא בחג הסוכות, וא"ל דהכונה סמוך לסוכת דהרי התוס' כתבו דדוחק לפרש בא בחג השבועות היינו סמוך א"כ ה"ה בחג הסוכות דוחק לפרש סמוך. וגם אי נימא דלמ"ד נו"כ אין קרבין ביו"ט מן התורה עובר סמוך לסוכות בהגיע חג הסוכות תקשה לר"מ דס"ל ברגל א' עובר ויליף מובאת שמה לדידי' כיון דלא נזכר בזה עצרת ודאי הכונה על החג עצמו ורק כשעובר החג עובר בבל תאחר וכל של שלא עבר אינו עובר א"כ מה פריך הש"ס שם דף ה' ע"ב ולר"מ דס"ל ברגל אחד עובר מה איכא למימר ומה קושיא נימא דלא עבר עדיין הרגל רק התחיל רגל השלישי ולכך אי נימא דמכח קמא קאתי א"כ כבר עבר ג' רגלים ור"מ יסבור כמ"ד כו"כ אין קרבין ביו"ט והוי הכונה של בחג המצות ובחג השבועות וכו' סמוך לרגל ולכך בשלישי עובר תיכף כשהתחיל רגל שלישי אבל אם לא נחשב כקרבן ראשון רק קרבן חדש א"כ ל"ה רק רגל אחד ואינו עובר רק אחר עבור הרגל ומה קושיא לר"מ ובע"כ מוכח דלכ"ע אין עוברין בל תאחר רק כשעובר ג' רגלים ממש. לכך היה כראה דהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי רק בחג המצות וכו' קאי על יו"ט עצמו ובפסח וסוכות אפשר להקריב בחוה"מ ובעצרת כראה כיון דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה א"כ כמו דנחשב יו"ט לגבי עולת ראי' וחגיגה השייך לעצרת עצמו ה"ה דהוי תשלומין לגבי לאו דבל תאחר ונקרא תשלומין שלו חג השבועות. ובזה מיושב קושיות התוס' על רש"י מ"ש בא בחג השבועות דהתשלומין כקרא חג השבועות מיהו על רש"י שפיר הקשו דלפמ"ש א"כ למ"ד דל"ב כסדרן אם אירע שרגל השלישי הוי עצרת אינו עובר בל תאחר עד אחר תשלומי עצרת ומה שאמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים היינו או דהוא ס"ל כמ"ד דבעינן כסדרן א"כ הוי חג הסוכות אחרון ולכך עובר תיכף דימי הסוכות כבר עברו ושמיני עצרת לא נזכר בתורה רק חג הסוכות וזה כבר עבר או אף דס"ל דל"ב כסדרן מ"מ מדבר מרוב הרגלים כגון פסח וסוכות אם הם אחרונים עובר מיד אבל אם עצרת אחרון אינו עובר עד ימי התשלומין והרי רש"י סיים כאן שבעצרת א"י להקריב מפני שהוא יו"ט ומה בכך הרי יכול להקריבו אחר עצרת שיתעכב יום אחד דהרי השתא בסוכות ג"כ יצטרך לעכב ובע"כ דס"ל אחר עבור עצרת מיד עובר בבל תאחר א"כ ס"ל דתשלומי עצרת לא נקרא עצרת לכך הקשו שפיר עליו מה לשון בא בחג השבועות. מיהו קשה לי על התוס' דלפ"ז טפי הו"ל להקשות על רש"י כיון דר"ש ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט איך יפרש כלל קרא דבחג המצות ובחג השבועות וקשה לדידי' קושיות הירושלמי הנ"ל דממ"נ על תשלומין של עצרת לא ס"ל לרש"י ולפרש על קודם שבועות לא משמע לי' להתוס' לפרש דבא בחג השבועות הוי קודם א"כ איך יתפרש כלל לשון בחג השבועות שכתבה התורה ובע"כ כדעת הירושלמי דקאי על קודם שבועות וזה עצמו הכונה של בא בחג השבועות לכך דבריהם צע"ג כעת ודו"ק.
גמ' כדבעי ר"ל מר"י הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני וכו'. לכאורה יש לדייק למה לא מבעיא לי' בהריני נזיר ע"מ שאגלח על נדרים ונדבות שלי מכבר אך נראה דלפי סברתו דהוי מספקא לי' אם מהני לכך לרבותא מבעיא דלא מבעיא בנו"נ דודאי ספק לו אם מהני כיון דשניהם לא חובה ממש הוא דנזיר נדר ונדרים ונדבות כדר רק אף גם ממעות מעשר דלאו כדר הוא כלל רק חובה כמי מבעיא לי' אם מהני תנאו או לא. או אפשר דלדיוקא נקט דאם אמר להיפוך ע"מ תחלה מהכי אף ממעות מעשר שני אף שאינו נדר כלל רק דבר שבחובה או אפשר דבאמת כה"ג באומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות כו"כ שלי כיון דשניהם ל"ה דבר שבחובה ממש דזה מנדר וזה מנדר באמת מהכי תנאו וע"כ לא מהני רק באומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בו ידי חגיגה דחד לא הוי נדר וכן בהריני נזיר ממעות מעשר שבי וצ"ע בזה כעת. והנה לכאורה קשה לי כיון דפריך הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכה אלא בדפריש א"כ מה מבעיא לי' לר"ל הרי מוכח כן בברייתא דלא מהכי ומה מספקא לי' ואף אם נדחוק דהוא לא ידע הך ברייתא אכתי ר"י למה פשיט לי' מסברא ולא פשיט לי' מברייתא דמוכח כן. מיהו אפשר הי' לומר דמברייתא אין ראי' די"ל דהברייתא מיירי בדפריש שלא בתורת תנאי בלשון ע"מ רק אמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה בזה פשיט' לי' דלא מהני מיהו מ"מ רבותא הוי כיון דאמר תכ"ד תיכף ואצא בה ידי חגיגה קמ"ל דלא מהני אבל ר"ל מבעיא לי' אם בלשון ע"מ מהני או לא, מיהו לשון הש"ס דאמר כדבעי מכי' ר"ל מר"י משמע דמוקי לה לברייתא ג"כ בלשון ע"מ. אך כראה דהנה יש לדייק עוד לפי מה דמשני הש"ס בדפריש היכי משמע מלשון הברייתא דאפי' בפריש אינו יוצא הלא לא נאמר רק סתם ואינו יוצא בה משום חגיגה וא"ל דכוונתו דסתמא קאמר ואינו יוצא משום חגיגה דמשמע בכל ענין אינו יוצא דא"כ הרי כתבו התוס' דאם אומר ע"מ תחלה ודאי חל התנאי א"כ בע"כ מ"ש ואינו יוצא משום חגיגה לאו כללא הוא בכל ענין א"כ שוב מנ"ל דנימא דאפי' בפריש לא מהכי ואם זה עיקר כוונת הברייתא לא הו"ל למנקט בלשון שאינו מוכח כלל ואפשר לטעות בו ולא נדע עיקר הכונה. אך כראה דמ"ש התוס' דאם התנה תחלה ע"מ לא אין כוונתו דאז חל עליו חיוב תודה ויוצא בה משום חגיגה או דחל עליו הנזירות ומגלח ממעשר שני זה ודאי אינו דזה הכלל בידינו דהתורה אמרה דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אך הכונה כך דאם אמר תחלה הרי עלי תודה ואח"כ התנה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה אז חייב להביא תודה ומ"מ אינו יוצא בה אבל אם אמר להיפוך ע"מ תחלה אז להביא תודה ולצאת בה ידי חגיגה זה א"א כיון דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אך כיון דהוא לא נדר רק ע"מ שיוצא בה אם אינו יוצא אדעתא דהכי לא נדר לכך פטור מתודה וכן בנזיר להיות נזיר ולגלח ממעות מעשר א"א לכך ממילא פטור מנזירותו וממילא א"ש דבברייתא דנקט דאינו יוצא בתודה משום חגיגה באמת זה הוי מלתא דפסיקא שאם מביאו לשם תודה ודאי אינו יוצא בה משום חגיגה אף במתנה להיפוך ולכך נקט סתמא דבכל ענין אינו יוצא משום חגיגה ותנאי לא מהני רק לפטור לגמרי אבל אם מביאו איכו יוצא משום חגיגה ולכך זה הוי בעיא דר"ל באם נימא באומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא ג"כ הוי הכונה כן דרק אם מביאו אינו נפטר בזה משום חגיגה אבל אם רצה יכול לפטור לגמרי וכן בנזיר או דלמא בכה"ג חייב להביא ולהיות נזיר ומ"מ אינו יוצא ואינו מגלח ואהא פשיט לי' ר"י מסברא דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח. ולהסביר הדבר יותר כראה דהנה ודאי בשאר נו"נ כגון שלמים באמת אם נימא דחל התנאי ופטור הוא מלהביאם א"כ שוב הוי כחולין ממש כיון שאינו חייב להביאם ושוב יכול לצאת בהם ידי חגיגה אך בתודה כיון שהיא צריכה לחם ולחם בחנם א"א דקמייתי חולין בעזרה כמשמעות הש"ס במנחות דאף בלחם יש חשש חולין בעזרה וחגיגה ל"ש בה לחם א"כ צריך הוא כשרוצה להביאה עם לחם לקרוא לה שם תודה ולהקדיש עליו הלחם וא"כ כל שנודרו לשם תודה א"א לצאת בו ידי חגיגה כיון דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, ולכך בעיא דר"ל הוי כך דהנה הש"ס פושט לעיל דראב"ש ס"ל כו"כ קרבין ביו"ט ועיין במהרש"א מה שהקשה ועיין בצל"ח מה שתירץ דממה שנקט דוקא תודה מוכח כן ולפ"ז הוי בעיא דר"ל כך אי נימא דבאומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה פטור מתודה לגמרי לכך י"ל דראב"ש ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט ומה דנקט תודה ולא שאר נו"נ היינו בשביל אינו יוצא משום שלמי חגיגה דנקט כיון דהוא מיירי בדפריש א"כ בשלמא תודה נהי דפטור ממנה מ"מ אם מביא אותה א"י לצאת בה ידי חגיגה כנ"ל אבל שלמים אם פי' הי' יכול לצאת בהם ידי חגיגה או נימא דבאמת אין התנאי חל כלל וא"כ אף שאר קרבנות חייב להביא ואינו יוצא ידי חגיגה א"כ שוב לא הוי צריך למנקט תודה ובע"כ דס"ל נו"נ קריבין ביו"ט ולפי מה דפשיט ר"י דנדור ואינו יוצא שפיר מוכיח דס"ל כו"כ קריבין ממה דנקט תודה. אך לפמש"ל אכתי תקשה לפ"ז כיון שכתבנו דבאם מתנה תנאו להיפוך ומזכיר ע"מ תחלה אז פטור מתודה אבל מ"מ אינו יוצא בה אם מביאה א"כ אכתי נימא דס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט ומה דנקט תודה היינו שבזה בכל ענין אינו יוצא אף אם התנה תחלה ע"מ אבל בשאר קרבנות אם התנה תחלה יכול להביא ולצאת בה לכך א"א לומר דרך זה עפ"י הצל"ח מיהו גוף כוונת הסוגיא אפשר לפרש כן. ועוד הי' כראה לפרש סוגיא זו מה דלא פשיט לי' ר"ל מברייתא די"ל לפמ"ש במס' חגיגה דר"י ס"ל כולהו תשלומי דראשון נינהו ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני ועיי"ש בתוס' בחגיגה גבי הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב חמשה ביום ראשון מקריב חמשה ביום שני דהקשו שם תחלה כיון דלא הוי חזי בראשון לא חזי בשני ותרצו דנקרא חזי בראשון כיון שיש לו כהנים הרבה שיכול להקריבן בבת אחת ע"ש ולפ"ז משמע דלולי זה לא נקרא חזי בראשון אף דהוי המניעה מכח הקרבן אף דגברא חזי הוא א"כ לפ"ז י"ל באם נימא נו"נ אין קריבין ביו"ט א"כ המתנה הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה לא מהכי בלא טעמא דר"י רק כיון דביום ראשון לא אפשר להקריבו דנו"נ אין קריבין ביו"ט א"כ לא הוי חזי בראשון ולא חזי בשני אך זה אם נדרו קודם יו"ט אז כיון דביו"ט כבר לא הוי חזי לחגיגה לכך כל דלא חזי בראשון לא חזי בשני אבל אם לא נדרו רק בחול המועד א"כ ביו"ט ראשון הי' ראוי להקריבו לחגיגה דחולין הי' שוב הוי חזי בראשון וחזי בשני ולכך כבר כתבנו בשם הצל"ח דמה דמוכיח הש"ס דראב"ש ס"ל נו"נ קרבין ביו"ט היינו מכח תודה דנקט כנ"ל א"כ אי נימא דאם כדר אדם תודה ע"מ שיצא בה ידי חגיגה יוצא בה א"כ י"ל דבשאר קרבנות אף דנדרים אין קרבין ביו"ט היינו בסתמא אבל אם התנה בהם לשם חגיגה יוצא שפיר ולכך מותר להקריבן ביו"ט כיון דהם עולין לחגיגה ולכך לא מצי למתני שאר קרבנות דאין יוצא בהם משום חגיגה אבל בתודה אף שהתנה לחגיגה א"א לו להקריבה ביו"ט מכח הלחם כיון דלחם ל"ש לחגיגה לכך לא אפשר לאפות הלחם ביו"ט וכיון דאסור להקריבה ביו"ט שוב ל"ה חזי בראשון ולא חזי בשני לכך קמ"ל דדוקא תודה אינו יוצא משום חגיגה אם נדרו קודם יו"ט אבל בקרבן, אחר יוצא אבל אי נימא דאינו יוצא אף בתורת תנאי בשום קרבן וגם אף אם מתנה להיפוך זה מועיל לפטור מקרבן אבל מ"מ לא אפשר להקריבו לשם קרבן וחגיגה ולכך שוב קשה שפיר למה נקט תודה בע"כ דס"ל כו"כ קריבין וכפי' הצל"ח ייע"ש ולכך זה הוי בעיא דר"ל באם אמר הרי עלי תודה בחוה"מ ע"מ שאצא בה ידי חגיגה אם יוצא או לא אי נימא דראב"ש נקט תודה מכח דמהני בה תנאי ע"מ לצאת ולכך נקט דוקא תודה שבזה אינו יוצא אף דפריש מכח דלא חזי בראשון ומיירי אם נדרה קודם יו"ט אבל אם נדרה בחוה"מ יוצא או לא מהני תנאי ולכך בקנו תנאי תודה דס"ל נו"נ קריבין ביו"ט ולכך הוכרח ר"י לפשוט מסברא דאינו יוצא אף בפירש אף אם נדרה בחוה"מ וממילא מוכח מדנקט תודה דס"ל כו"כ קריבין ביו"ט וא"ש. מיהו גוף דבר זה דנימא דזה לא נקרא חזי בראשון אין זה מוכרח דמהתוס' שם אין ראי' די"ל התם כיון דעכ"פ לא הי' אוכלין לו לכך הוי ס"ד דזה לא נקרא חזי בראשון כיון דהוי המניעה מכח האדם המביא אבל אם האדם ראוי וחייב בחגיגה רק המניעה מכח הקרבן שאין ראוי להקריבו ל"ש כלל לומר דל"ה חזי בראשון לא חזי בשני לכך כראה יותר כפי' הראשון שכתבנו. ובזה יתיישב מה שהקשינו מכבר (ע"ש מש"ל בתוס' ד"ה אר"ש) דלמה מוכיח הש"ס דראב"ש ס"ל כו"כ קריבין ביו"ט דאל"כ היינו ת"ק דלמא פליגי באם יוצא משום חגיגה דת"ק ס"ל תכ"ד כד"ד יוצא משום חגיגה וראב"ש ס"ל דאינו יוצא אך לפי הנ"ל א"ש דאף אם נימא דהתנאי חל לא מהני רק להיות פטור מתודה אבל דנימא שיקריב תודה ויוצא בה משום חגיגה זה ודאי א"א וא"ל דפליגי דלת"ק יוצא משום חגיגה לכך מוכיח דס"ל כו"כ קריבין ביו"ט ודו"ק. והנה לכאורה הי' קשה לי למה הוצרך הש"ס לומר הטעם דדבר שבחובה הוא ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכן מה ס"ד דס"ל באם התנה ע"מ יצא בה ידי חגיגה הלא אין מביאין קדשים לבית הפסול וכאן הרי חגיגה נאכלת לשני ימים ולילה ואם מביא גם לשם תודה אינו נאכל רק ליום ולילה א"כ מביא בזה קדשים לבה"פ ואיך יקריבנו לשם תודה וחגיגה בפרט איך ס"ד דר"ל דמבעיא לי' אם מתנה אם מהני הלא מביא קדשים לבה"פ. ונראה דמזה ראי' למש"ל דזה ל"ה ספק בעיניו לומר דאינו יוצא בשל תודה ז"א ספק דהרי אין מביאין קדשים לבה"פ רק עיקר איבעיא שלו הוי אם נפטר מתודה כיון שא"י לקיים תנאו ומה דפריך הש"ס תחלה הא דבר שבחובה הוא ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין היינו לאלומי קושייתו דלדין אין מביאין קדשים כו' אין זה מפורש והוי בזה פלוגתא אבל דין דבר שבחובה הוי אליבא דכ"ע ולכך נקט טפי זה ואליבא דאמת לא מצי ר"ל לפשיט משם דל"מ תנאי דדלמא דוקא יוצא אינו יוצא מכח דס"ל אין מביאין קדשים כו' אבל להיפוך אפשר דפטור עכ"פ מתודה אם מתנה בתנאי וא"ש. אך זה קשה מנ"ל להש"ס דראב"ש ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט דלמא אין קריבין ומ"ש הצל"ח ממה דנקט תודה דלמא דוקא בתודה ס"ל דאינו יוצא אף בתנאי מכח דס"ל אין מביאין קדשים כו' אבל בקרבנות אחרים כגון שלמים יוצא משום חגיגה אם מתנה בתורת תנאי ע"מ שיצא בה ומנ"ל להוכיח דאינו יוצא לכך בע"כ צ"ל דהי' פשיטא לי' להש"ס כר"י דאף בתנאי אינו יוצא כלל וצ"ע עדיין:
והנה הצל"ח בסוגיא זו נסתפק אם שייך עשה בקדשים קלים ייע"ש ובמחכת"ה נעלם ממנו סוגיא דפסחים דף נ"ט גבי אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שמפורש ברש"י שם שיש בזה עשה והוא מוכרח בש"ס כמ"ש שם בחדושי ייע"ש:
רש"י ד"ה מפני חמץ שבה דכתיב על חלת לחם חמץ הנה זה הוי למותר ומי לא ידע שבתודה יש שם חמץ. אך כראה דכונה גדולה כיון רש"י בזה והוא דלכאורה הוי קשה לי למה לא יביאו תודה בי"ד הרי מ"ם חלות היו ועשרה מהם הוי רק חמץ וא"כ כיון שדעת הט"ז בה"פ ובסי' תרכ"ו שבזמן היתר יכול לערב חמץ בהיתר לבטלו גם קיי"ל דיבש ביבש בטל ברוב ולכמה פוסקים לא אמרינן בחמץ חתר וניעור וא"כ הרי בע"פ קודם זמן איסורו יכול לערב החמץ שלו במצה לערב את החלות שלא יהיו ניכרים כלל ויתבטלו ברוב מצה ויהי' מותר לאכול אח"כ כל היום ואף בלילה להסוברים דאינו חוזר וניעור. אך התירוץ הוא דבש"ס מנחות מביא שם דשלשים של מצה לא החזיקו רק כעשר של חמץ ולמד מדכתיב על חלת לחם חמץ שיהי' המצה שקול כחמץ ייע"ש א"כ מוכח שכל שלשים של מצה לא הי' בהם רק כעשר של חמץ א"כ הוי של מצה קטנים שנעשה מזה שלשים ושל חמץ רק עשרה א"כ ניכרים הם וא"א לערבם ואף אם אפשר לערבם שוב ליכא רוב כלל דהרי המצה שקול רק כהחמץ וליכא רוב ואדרבא כיון שנוטלין מכל מין חלה אחת נשאר חמץ יותר ולהוסיף על המצה א"א דבעינן לקיים המצוה כמצותו ולבטל במצה חולין אסור דשוב הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דנגד חולין הוי קדשים כדבר איסור גם להפקיעם ממצותם מה לי להביאם לבית הפסול מה לי אם יבטלם בחולין ס"ס המצוה של אכילתן לא יקיים בהם עוד לכך א"א להביאו. וז"ש רש"י כיון דכתיב על חלת לחם חמץ ומזה מוכיח הש"ס דצריך להיות המצה שקול כמו החמץ א"כ לא משכחת לה ע"י ביטול כלל וא"ש ודו"ק היטב. (ולפמ"ש הצל"ח בפסחים דף י"ג בשם הכ"מ דבממעט מיעוט הקרבן ל"ה איסור בדבר ושאני גבי תודה דהחמץ הוי כחלת המצה א"ש פרש"י יותר ע"ד הנ"ל ועיימ"ש שם בזה). ועוד יש ליישב פרש"י על נכון והוא דהנה הפ"י וצל"ח שניהם הקשו מה פריך הש"ס פשיטא הלא ראב"י ס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' ולמ"ד קדשים קלים לא הוי ממון בעלים מותר זה באכילה, והנה לדעתי הי' נראה ליישב בתחלה הכונה כן כיון דכתיב ממשקה לישראל מן המותר לישראל א"כ כראה כמו דבעינן שיהי' מותר לישראל כן ה"כ בעינן שבאותו אופן עצמו שהוא של גבוה יהי' מותר באופן זה לישראל אם הי' שלו א"כ הכא הן אמת דכעת שהוי של גבוה מותר הוא לישראל לראב"י והיינו מכח דל"ה שלו רק של אחרים או של גבוה וזה מותר אבל היאך יקריבנו לגבוה הלא של גבוה הוי ושלו הוא א"כ של גבוה לגבוה ראוי שיהי' אסור דזה לא הוי משקה לישראל דבשל ישראל אם הוא שלו אסור הוא רק דעכשיו יש לו היתר מצד דשל אחר הוא אבל של גבוה כיון דשלו הוא א"כ באופן כזה לישראל אסור בשלו לכך אסור חמץ של גבוה לגבוה ולא הוי מעין המותר לישראל ונהי דהתודה לחמה לא קרב לגבוה מ"מ אף בתפילין וכל דבר מצוה בעינן מן המותר בפיך ובפרט דהכא אם כלך כמ"ד דקדשי' קלים לא ממון בעלים הוא א"כ בע"כ דעיקרו הוי לגבוה ומשלחן גבוה ניתן להבעלים דהוי כאלו הגבוה ויתר את שלו להבעלים ולהכהן וצריך שיהי' ראוי לגבוה תחלה ולכך בעינן שיהי' ממשקה לישראל מעין אופן המותר לישראל. כן הי' נראה לכאורה אך באמת אין אנו צריכין לכ"ז דהנה הדין דאין הלחם קדוש עד שחיטת הזבח גם מבואר בש"ס מנחות פרק התודה דאין הלחם קדוש עד שיקרמו פניו בתנור ולמד מדכתיב על חלת לחם חמץ שיהי' כבר לחם ייע"ש בפרש"י ולפ"ז ממ"נ הרי בעינן שיהי' חמץ וממ"נ לאחר אפי' א"א שיתחמץ והחימוץ בע"כ הוי קודם קרימת פנים וקודם הקרימה לא הוקדש הלחם ועדיין שלו הוא א"כ תיכף כשנתחמץ טרם שנקרם פניו ונתקדש כבר כעשה חמץ ונאסר וכ"ז שלא נתקדש הלחם הוי שלו ואסור לו באכילה ובהנאה ושוב איך יחול עליו קדושת הזבח הלא בשעת הקדושה אז אסור הוא לו דשלו הוא עדיין וא"כ לא הוי מן המותר בפיך דאף דאם יחול ההקדש יחזור להיתרו אכן בעינן בשעת ההקדש יהי' מותר בפיך מכבר כמשמעות הלשון ממשקה לישראל מן המותר לישראל שיהי' ממה שמותר כבר לישראל תה אסור הוא עד הנה ולא חל עליו קדושת הזבח כלל, ועוד דבשלמא חמץ שהיה של גבוה מכבר זה מותר באכילה לראב"י אבל חמץ ששלו הוא מתחלה וא"כ נתחייב הוא לבערו מן העולם זה ודאי לא מצי להקדישו אח"כ ואין זה בכלל ביעור להסוברים דלא מהני בזכה בו אחר לפטור מבל יראה לכך ה"ב ההקדש אין זה ביעור ומכ"ש שלא נחשב זה עשה דתשביתו כלל לכך כיון שתיכף נתחייב בהשבתתם לא מצי חל ההקדש אח"כ וז"ש רש"י דכתיב על חלת לחם חמץ ומזה ילפינן דבעינן קרימת פנים ומקודם לא חל ההקדש לכך פריך שפיר פשיטא כיון דכבר נתחמץ ל"ש היתר של אחרים ושל גבוה אף לראב"י כנ"ל. מיהו אכתי לא הונח בזה דנהי שלא חל הקדושה עד שנשחט הזבח היינו קדושת הגוף אבל קדושת דמים אפשר דחל מכבר דתיכף שהפרישם לשם לחמי תודה הוי קדשו קדושת דמים רק דעדיין מהני שאלה עליו ולאחר שכשחט הזבח א"י לשאול עוד א"כ עכ"פ למאן דלית לי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"כ אף שיכול לשאול עליו ל"ה שלו וג"כ מותר באכילה א"כ משכחת לה שהקדישן בפה קודם שנתחמצו ושוב אף שנתחמץ מותר באכילה למ"ד דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה ול"ה ממון בעלים והואיל לא אמרינן ובע"כ צ"ל כמ"ש בתחלה דזה לא נחשב ממשקה לישראל כיון שעכ"פ חמץ שלו אסור לא הוי ממשקה לישראל כנלפעכ"ד נכון ודו"ק וכוונת רש"י יהי' כמ"ש בתחלה דל"ש בזה ביטול ואף דלגבי תפילין הוי נבלות מן המותר בפיך מ"מ גבי קרבנות שאני עיין פ"ג דפסחים דמשמע דאף מוקצה ל"ה מן המותר בפיך ייע"ש דף מ"ח ומכ"ש חמץ ודו"ק ועיימ"ש בזה בחדושי לפסחים דף י"ד ייע"ש:
רש"י ד"ה השתא לר"ש דאסר הני. הנה לכאורה אין דברי רש"י מובנין בזה חדא דזה הכל למותר מי לא ידע דעל ר"ש פריך הלא הש"ס מציין תחלה דברי ר"ש גם אף אם רצה רש"י לפרש דקאי הקושיא על ר"ש הו"ל למנקנט זה תחלה לציין על מתקיף לה ר' זירא הו"ל לרש"י לציין מתקיף לה ר' זירא על ר"ש דאסר הני. אך נראה דכונה גדולה כיון רש"י ז"ל והוא דהי' קשה לו מה פריך הש"ס השתא סלותי מסלתינן דהרי יש בזה פלוגתא אם כו"כ קרבין בחו"מ או לא דלמא באמת מאן דמתיר סלותי מסלתינן זה ס"ל כו"כ קרבין בחוה"מ ולכך ה"ה דסלותי מסלתינן אבל ר"ש דס"ל דנו"נ אין קריבין בחו"מ ויליף מקרא באמת יליף מק"ו אם נו"נ אסור מכ"ש ללקט עצים דאסור ומה קושיא ומה פריך הש"ס. ולכך פרש"י כן דהנה בסנהדרין דף פ"ו אמר שם הש"ס סתם משנה ר"מ וכו' סתם ספרי ר"ש ופרש"י שם דהך סתמא דכי ימצא איש במשנה תורה הוא לכך בע"כ ר"ש הוא א"כ מוכח מפרש"י דהברייתא תליא בהקרא כיון דהכתוב הנלמד ממנה הוי במשנה תורה מסתמא הוא ספרי ומסתמא אתיא כר"ש, א"כ לפ"ז ה"ה הכא הך ברייתא דמ"ק דף י"ב מלקטין עצים מן המחובר לצורך המועד מסתמא הוי ספרי כיון דאמרינן במס' חגיגה דף י"ו דמניין ילפינן דחוה"מ מותר בקצת מלאכות ובקצת אסור היינו מדכתיב ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי עצרת לה' אלהיך ייע"ש היאך יליף מזה דחוה"מ יש בו איסור מלאכה קצת ומותר בקצת וא"כ כיון דקרא זה דששת ימים הוי במ"ת א"כ סתמא דמלאכת חוה"מ ר"ש הוא כעין דאמרינן ממש בסנהדרין שם וא"כ פריך הש"ס שפיר דהרי חזינן דלר"ש עצמו דאוסר בהני ס"ל שם סלותי מסלתינן. וז"ש רש"י במתק לשונו השתא כר"ש דאסר הני כלומר לדידי' עצמו דאוסר כאן לדידי' עצמו סלותי מסלתינן כיון דסתמא דברייתא שם כוותי' אתיא א"כ קשיא ר"ש אדר"ש. ודו"ק היטב בזה כי הוא נכון מאוד בעזה"י:
רש"י ד"ה כ"פ למיקם עלה בבל תאחר וכו' דאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבא בשבילה לירושלים וכו. וקשה לי טובא למה יצטרך לבא בשבילה לירושלים הלא עכ"פ יכול הוא להקדים יום אחד לפני עצרת ולפני ע"פ ולהקריבו ואף אי נימא דאף זה בכלל כוונת רש"י דמה שיצטרך להקדים יום אחד נחשב ג"כ כטרחא יתירא כאלו עלה בפ"ע אכתי הרי בעצרת יכול לשהות יום אחד אחר עצרת ויקריבנו והרי מה לי אם מקריבו עכשיו בסוכות צריך הוא לשהות יום אחד מה לי אם ישהא יום אחר עצרת. מיהו לפמש"ל דלבל תאחר לא מהני תיכף אחר יו"ט א"כ יש ליישב קצת דאחר עצרת כבר יעבור אבל תאחר וקודם עצרת אם יבא להקדים יום קודם הוי בכלל טרחא יתירא כאלו בא מחדש מיהו זה דוחק ואינו סובל בלשון רש"י. גם מה לי אם יקדים יום אחד או בסוכות יתאחר יום אחד גם בעצרת אפשר לו להקריבו בערב עצרת ויבא שם בשחרית ויקריבנו בעיו"ט אך אפשר דקודם יו"ט מסתמא יש טרדא ואין פנאי להקריב בפרט בעיו"ט יש טרדא וצ"ע עדיין:
תוס' ד"ה ר"ש אומר וכו'. עיין מה שהקשו על רש"י וקושיא החמורה הוי דאיך אמר בא בחג השבועות הלא נו"נ אין קריבין ביו"ט וא"ל דס"ל קריבין דמהש"ס לא משמע כן דלא הזכיר רק ראב"ש. ולפענ"ד א"ש חד די"ל בפשיטות דמן התורה כו"כ קריבין ביו"ט רק שמדרבנן אסור מכח שמא ישהא ולכך אמר שפיר לענין מה דאמר ת"ק דס"ל דחייב להביאו בחג הסוכות שלא יעבור בבל תאחר כפרש"י ע"ז יליף ר"ש מקרא דמה שהי' ראוי לבא בחג המצות זה חייב להביאו בחג השבועות וכו' אבל מה שלא הי' ראוי לבא בחג המצות איכו חייב להביאו וכו' ומ"מ מדרבנן יכול להיות דמודה ר"ש דנו"נ אין קריבין מכח שמא ישהא אבל ראב"ש דאמר בהדיא מביא אדם תודתו בחג הסוכות משמע דיכול להביאו באמת לדידן לכך מוכח דס"ל נו"נ קרבין ביו"ט וז"פ. או י"ל יותר דלר"ש יהי' חילוק בדבר דהנה מה שהתורה חייבה להביאו ברגל כדיליף רבא מובאת שמה והבאתם שמה דהוי עשה י"ל כך דזה תלוי בדין אם בעינן כסדרן או לא די"ל עיקר הטעם של החיוב עשה הוי בעבור כיון דקבעה התורה זמן שבג' רגלים יעבור בבל תאחר א"כ כיון דהקפידא על הזמן הזה לכך חייבה התורה אותו להביאו בכל רגל ורגל כדי שלא יבא להצטרף לשלש רגלים לעבור בבל תאחר אבל בזמן דליכא חשש הצטרפות לבל תאחר כלל למ"ד דבעי כסדרן ואם הוי שלא כסדרן עדיין כל שלא התחיל החג המצות אינו בכלל התחלת לאו דבל תאחר לכך בזה י"ל דליכא חיוב עשה כלל של ובאת שמה, בפרט אליבא דר"ש לשטתו דס"ל דרשינן טעמא דקרא א"ם ודאי י"ל כך דלא אמרה התורה ובאת שמה רק באם הוי חג המצות ואילך דהוי התחלת זמן בל תאחר לכך שוב חייבה התורה בעשה כדי שלא יבא לעבור אבל תאחר אבל ברגלים דאין מצטרפין ליכא עשה כלל ולכך הוי כוונת ר"ש כן דאת הבא בחג המצות זה בא בחג השבועות וכו', כיון דבזה יש מ"ע ובאת שמה לכך הוי זמנו קבוע ודומה לעולת ראי' ומותר אף ביו"ט אבל דבר שאינו בא בחג המצות זה אינו מחויב להביא בחג השבועות וליכא עשה דובאת שמה ולאו דבל תאחר וממילא אסור להקריבו ביו"ט מכח כו"כ אין קריבין ביו"ט לכך יש חילוק לת"ק תמיד אין קריבין ביו"ט ולר"ש פעמים קריבין בחג המצות ואילך אבל אם נדרו אחר חג המצות אסור להביאו ביו"ט עד חג המצות הבא ולכך לא אמר דלר"ש כו"כ קריבין ביו"ט דלאו תמיד הוא דקרב רק לפעמים קרב ולפעמים אינו קרב אבל לראב"ש תמיד קרבי נו"נ ביו"ט ולכך מביא הש"ס דברי ראב"ש. אך א"כ תקשה מנ"ל להש"ס דראב"ש ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט דלמא ס"ל דאין קריבין בשאר יו"ט רק בסוכות כיון דס"ל דזה גורם לכך מצווה להביאו ביו"ט מכח בל תאחר לכך יקריבנו אבל בשאר יו"ט דל"ש בהם בל תאחר ל"ש להקריבו ביו"ט ומנ"ל דס"ל נו"נ קרבי ביו"ט. אך כראה דא"ש ויתיישב בזה מה שהקשה המרש"א מנ"ל להש"ס דפליגי בנו"נ דלמא פליגי בזה גורם ולכך נראה כוונת הש"ס דבאמת דוחה מה דקאמר תחלה והכי תנאי כהני תנאי דתחלה ל"ה ידע לומר דס"ל שזה אחרון א"כ ממילא אין חילוק בין סוכות לשאר יו"ט לכך אם ס"ל כו"נ קריבין בסוכות ה"ה בכל היו"ט ולכך דוחה הש"ס דהרי לפ"ז קשיא מ"ש חג הסוכות דנקט בע"כ דס"ל דזה גורם א"כ שוב י"ל דבהא פליגי ואין ראי' כלל דנו"נ קריבין וי"ל דס"ל לכ"ע אין קריבין ואף אם ס"ל קרב בחג הסוכות דלמא דוקא חג הסוכות מכח דזה גורם. אך אכתי קשה אף להס"ד מנ"ל דכל יו"ט הדין כן דלמא דוקא בסוכות ס"ל כן דהוא אחרון ואם יעבור עובר בבל תאחר משא"כ בשאר יו"ט ומנ"ל דס"ל כו"כ קריבין בכל יו"ט וצ"ע זה באמת מנ"ל להש"ס ממנו דס"ל בכל יו"ט קריבין דלמא דוקא בסוכות ס"ל כן דזה אחרון והוי זמנו קבוע לכך חיישינן שמא יאנס ואין להמתין עד חוה"מ כמו בעולת ראי' ומנ"ל דבשאר יו"ט הוי כן והי' מוכח מזה דיש חיוב עשה בכל יו"ט ולכך אם הוי זמנו קבוע מכח בל תאחר בסוכות ה"ה בכל יו"ט מותר כן מכח חיוב עשה דובאת שמה וכו' ולכך מוכיח ממנו דנו"נ קרבין אבל לפי מה שמוכיח מפרש"י דליכא בזה חיוב עשה ביו"ט קשה מנ"ל דנו"נ קרבי בכל יו"ט דלמא דוקא בסוכות הדין כן ולא בשאר יו"ט וצ"ע כעת. מיהו כראה להסביר הדבר וליישב הכל על נכון ולעולם נחזיק זה לסברא דעשה ובאת שמה למ"ד דדריש טעמא דקרא לא כאמר רק באותן רגלים דעובר בבל תאחר ע"י צרופן אבל במותן שאין מצטרפין לא נאמר עשה זו ולכך לר"ש יהי' חלוק דמחג המצות ואילך, כו"כ קריבין ביו"ט אבל הרגלים שקודם חג המצות אין קריבין ביו"ט כיון דליכא בהם עשה זו. ועיימש"ל בישובי לקושיות הח"צ לשיטת רש"י ותבין יותר ובזה יתיישבו הדברים יותר עפ"י דברי הצל"ח שמתרץ קושייתו דמיירי שנדר ביום א' של סוכות ייע"ש ותמהתי לעיל עליו מפרש"י בדברי ר"ש שכתב שכיון שאינו בא בחג המצות אין חייב להביאו בחג השבועות אך כעת א"ש דלר"ש בלא"ה א"ש כיון דהוא ס"ל דבעינן כסדרן וס"ל דדרשינן טעמא דקרא א"כ א"ש דהיכי דל"ה כסדרן ליכא עשה אבל להת"ק דס"ל דל"ב כסדרן או דלא ס"ל כלל דדרשינן טעמא דקרא א"כ איכא עשה בכל ענין ושפיר קשה קושיות הח"צ אבל לת"ק שייך תירוץ הצל"ח דנ"מ לענין אם כדר ביום א' של סוכות אז ל"ש להביאו מכח עשה רק מכח עצה טובה ומה דלא פריך הש"ס תיכף דלמא דוקא בסוכות ס"ל לראב"ש כן א"ש דמתחלה הוי קשה לי' ממ"נ אם ס"ל לראב"ש דל"ב כסדרן ומיירי בסוכות של שלא כסדרן וא"כ שוב אם אין סוכות דוקא גורם הזמן של בל תאחר ממילא מוכח דבכל יו"ט נו"כ קריבין ביו"ט וא"ל דס"ל כר"ש דבעינן כסדרן ומיירי בסוכות האחרון דהוי כסדרן א"כ קשה הרי בזה אומר ר"ש כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות וכו' ומותר להקריבו בכל יו"ט אף בפסח ועצרת היכי דהוי כסדרן א"כ ראב"ש לחומרא אתי לחלוק על ר"ש דהוא מתיר בכל ג' רגלים והוא רק בסוכות א"כ כך הו"ל לומר אין מביא אדם תודתו אלא בחג הסוכות דאז הוי משמע לחומרא אתא להחמיר על מה דקאמר ר"ש א"ו מדאמר לשון זה דמשמע לקולא אתי מיירי בסוכות דל"ה כסדרן כגון דנדר אחר פסח או עצרת וס"ל דמ"מ מביא בסוכות ובזה בין ת"ק בין ר"ש ס"ל דלא קרבי ולאקולא קאתי וא"כ לפ"ז שוב אין חילוק בין סוכות לשאר יו"ט ומוכח דבכל יו"ט קרבי, ולכך לא מביא הש"ס סברת ר"ש דזה אין נ"מ לנו דל"ה מעין הני תנאי שהזכיר תחלה דעולא ס"ל בכל כו"כ לא קרבי בכל יו"ט אף בסוכות אבל רשב"א ס"ל להיפוך דבכל יו"ט קרבי נו"נ ולכך הביא הני תנאי כהני תנאי דגם ת"ק וראב"ש בהא פליגי אבל ר"ש דמחלק בזה דלפעמים קרבי ולפעמים לא קרבי אין לו ענין לפלוגתא הנ"ל לכך לא הביאו ולכך פריך הש"ס א"כ תקשה מ"ש חג הסוכות דנקט ובע"כ לומר דלשטתו דס"ל דזה גורם א"כ הוי תמיד זה אחרון לכך שוב י"ל או דל"פ בנדרים כלל לענין יו"ט ואף אם מתיר ביו"ט אין ראי' לכל יו"ט די"ל דמיירי מסוכות שלא כסדרן דאז לר"ש ג"כ לא קרבי ביו"ט מכח דליכא בזה לאו ועשה וראב"ש ס"ל זה גורם לכך מתיר להקריבו בסוכות אף שלא כסדרן כלל ולכך אין ראי' דהכי תנאי כהני תנאי ודו"ק. זה כראה פי' הש"ס לדעתי:
בא"ד ודוחק לומר בא בחג השבועות שכשיבא לרגל יביאנו עמו או קודם לכן וכו'. בעניי לא ידעתי למה הוא דוחק בעיניהם הרי הש"ס מפרש תחלה אין מביאין תודה בחג המצות היינו בי"ד א"כ מוכח דגם עיו"ט נקרא בכלל חג המצות א"כ אפשר דגם מ"ש בחג השבועות הכונה על ערב שבועות ולמה הוא דוחק. אך נראה דא"ש דבשלמא התם הוי גוף החג ג"כ בכלל דלפי האמת ודאי אין מקריבין תודה אלא רק דע"ז לבד הוי קשה פשיטא ולכך משני דעיקר הרבותא הוי בשביל י"ד ומ"מ הדין אמת גם בחג עצמו לכך בהדי גוף החג יתכן לכלול אף עיו"ט בכלל אבל הכא בחג השבועות דביו"ט אסור להקריב ולא יהי' בכלל חג השבועות רק עיו"ט זה דוחק לפרש כן לקרוא חג השבועות רק עיו"ט וא"ש. ועיין בצל"ח והפ"י שהסכימו לד"א לתרץ קושיות התוס' והעלו דבתודה ל"ש לומר שיקריבה לשם שלמי שמחה כיון דמביא עמה לחם תודה וניכר שאינו לשם שמחה ייע"ש ודבריהם תמוהין שהרי מפורש הוא בברייתא להיפוך ויוצא בה משום שלמי שמחה א"כ מפורש שיוצא בה משום שמחה אף דהוי תודה ולחמה יוצא בה משום שמחה ואין לחלק בין לכתחלה בין דיעבד דזה אין סברא לחלק בענין זה וגם מלשון מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה משמע אף לכתחלה הוי כן ולכך דבריהם צ"ע. ועל גוף הש"ס קשה לי מה פריך הש"ס ראב"ש היינו ת"ק דנימא דבהא פליגי אם יוצא משום שלמי שמחה בתודה דת"ק ס"ל דאינו יוצא וראב"ש ס"ל דיוצא ובפרט לפמ"ש הם דבתודה ל"ש לצאת משום שלמי שמחה א"כ נימא דבהא פליגי ובפרט דנראה דמה דאמרינן בחגיגה דמותר להקריב נו"נ לשם שלמי שמחה נראה דזה דוקא למ"ד דנו"נ מן התורה אין קריבין אבל לא חייש לשמא ישהא לדידי' אם הוי צריך ליו"ט לשלמי שמחה מותר אבל למ"ד דמדרבנן אין קריבין מכח דחייש לשמא ישהא א"כ לדידי' אף שלמי שמחה אסור להקריבן דאם מותר להקריב לשם שמחה הדר החשש למקומו דישהא אותן לכך נימא דת"ק דאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ולא אמר ויוצא בה משום שלמי שמחת לכך כמו דס"ל דנו"נ אין קריבין ביו"ט ונהי דר"ש הוכחנו לעיל דלא יסבור דהוי דרבנן רק מן התורה מ"מ הת"ק יסבור דהוי רק דרבנן אין קריבין ביו"ט מכח שמא ישהא לכך כמו דס"ל ביו"ט אין קריבין שמא ישהא ס"ל דאף בחוה"מ אין יוצא משום שמחה מכח ה"ט דגזרו דאם יצא בה משום שמחה אתי לשהות עד חוה"מ אבל ר"ש ס"ל מן התורה אין קרבין וראב"ש לא חייש כלל לשמא ישהא לכך ס"ל דיוצא בזה משום שמחה ולכך נימא דת"ק וראב"ש ס"ל תרוייהו נו"נ אין קריבין ביו"ט רק דפליגי אם יוצא בהם משום שלמי שמחה או לא וצ"ע כעת. גם קשה לי למה לא נימא כמי להיפוך כמו דאמרינן דפליגי בנו"נ קריבין ביו"ט אף דלא נזכר זה מפורש בדברי ראב"ש דמתיר אף ביו"ט מפרשינן כן מכח דלא תקשה במה פליגי נימא כמי להיפוך כיון דראב"ש אמר אינו יוצא בה משום חגיגה ופריך הש"ס לקמן פשיטא ומשני בשהתנה ועיי"ש בתוס' דפירשו דאם הי' אומר תחלה ע"מ ודאי הי' מהני רק אם אמר תחלה הרי עלי תודה שוב ל"מ מ"ש אח"כ ע"מ ולפ"ז נראה דזה הוי או כמ"ד דתכ"ד לאו כד"ד ולכך לא מצי חוזר בו או דס"ל כמ"ד דבעינן תנאי קודם למעשה והכא המעשה קודם לא מבעיא לפרש"י בקדושין הוי תמיד הכונה על גוף הדבור דלא יהי' מעשה הדבור קודם אף גם להתוס' ופוסקים שם הכא כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ נחשב האמירה למעשה והוי מעשה קודם לתנאי וא"כ נימא דת"ק ס"ל כמ"ד דל"ב דיני תנאי ולכך ס"ל בתנאי יוצא אף משום חגיגה או דס"ל כמ"ד דתכ"ד כד"ד לכך יכול לחזור בו תכ"ד לכך אף דהתנה אחר אמירת תודה הוי כמו אם התנה מקודם ואמר תחלה ע"מ וראב"ש ס"ל תכ"ד לאו כד"ד וס"ל דבעינן דיני תנאי ולא להקדים מעשה לתנאי ומה פריך במה פליגי ולכאורה צ"ע בזה. ומה שהי' נראה ליישב היינו דזה יהי' סייעתא לדעת הש"ע והרמב"ם בחו"מ סי' רנ"ה דס"ל במקדיש לא אמרינן תכ"ד כד"ד והש"ך תמה שם עליהם והאריך בזה ולפי הנ"ל יהי' מוכח כן כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל להש"ס דוקא בתמורת עולה תמורת שלמים זה ל"ה בכלל אמירה לגבוה נהי דבאמת אמרה תורה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש היינו בתורת קנס כיון שאמרה התורה שלא ימיר והוא המיר קנסה אותו התורה שאף הראשון יהי' כשאר קדוש אבל זה הוי רק מטעם קנס אבל מ"מ עיקר קדושת התמורה הוי מכח דבאמת כפי מאמרו שרוצה להסיר הקדושה מזו לזו כן נעשה ונתפס השני בקדושת הראשון והוי כאלו ניטל הקדושה מראשון לשני רק דמ"מ קנסה אותו התורה דגם הראשון יהי' קדוש וא"כ כיון דעכ"פ עיקר תפיסת התמורה הוי מהקדש ראשון להשני א"כ בזה ל"ש לומר דאלים רשות הקדש שלא יהי' יכול לחזור בו דהרי זה הוי מהקדש להקדש דבשלמא מחולין להקדש אלים כח של הקדש לתפוס שלא יהי' יכול לחזור תכ"ד אבל מהקדש להקדש הדר דינו כשל הדיוט ותכ"ד כד"ד לכך שם יכול לחזור בו אבל במקדיש חולין אלים כח הקדש דנגמר מיד תכ"ד וא"י לחזור בו כלל. ועוד כראה להסביר הדבר יותר דהנה הש"ס פריך בתמורה למ"ד כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני למה מהני במימר ומשני דגלי קרא והי' הוא ותמורתו יהי' קודש א"כ עכ"פ כיון דמצד הסברא הי' ראוי שלא יועיל כלל הדבור כיון דאמר רחמנא לא תעביד ונהי דגלי קרא דמהני אבל עכ"פ לא יהי' עדיף מחולין ודין הדיוט דיכול לחזור תכ"ד וכאן ל"ש לחזק רשות גבוה דאדרבא לא ניחא לי' לגבוה בהך אמירה דהרי אסור להמיר והוי בלאו (אך הנ"ל יש לדחות דהרי המדקדק בש"ס ב"ק דף ע"ג פריך שם הך קושיא לאביי דס"ל שם למפרע הוא נפסל והוא ס"ל אי עביד מהני לכך צ"ל כמש"ל) ואדרבא אי נימא דיכול לחזור בו תכ"ד אז יכול לחזור בו ולתקן הלאו שלא יעבור אבל אי נימא דא"י לחזור בו לא יכול לתקן עוד הלאו ולכך כיון דמצד הסברא הי' ראוי שלא יחול כלל רק דגלתה התורה דמהני היינו בענין שעכ"פ עבר הלאו בין כך ובין כך אבל לומר דע"י חלות המעשה יעבור הלאו זה ודאי לא אמרה התורה שיחול המעשה כדי שיעבור בלאו ואדרבא אם לא יחול המעשה לא יעבור בלאו כיון דתכ"ד כד"ד לכך בתמורה לא אלים כח הדבור להיות כמעשה כשלא יכול לחזור בו תכ"ד אבל במקדיש חולין ממש במקום דליכא עבירה אלים כח הקדש דא"י לחזור בו אף תכ"ד (מיהו זה תינח מה דפוסק בפט"ו ממעשה קרבנות אבל במה דפוסק בפ"ב דתמורה דאף בתמורה א"י לחזור בו תכ"ד לא נתיישב בזה) ולכך יש לו ראי' מסוגיא דידן ולכך תיכף שאמר הרי עלי תודה חל עליו תודה ושוב אף תכ"ד א"י להתנות שום תנאי דהוי כמו חזרה וא"י לחזור בו ולכך ל"ה מצי הש"ס לומר דפליגי בהא דגם לת"ק ראוי שלא יצא בו ידי חגיגה כיון דגבי הקדש תכ"ד לאו כד"ד לכ"ע ולחדש פלוגתא שלא מצינו בש"ס לא ניחא לי' רק טפי ניחא לי' לאוקמא בפלוגתא דנו"נ דפליגי בי' תנאים אבל אי נימא דהקדש דינו כחולין דיכול לחזור תכ"ד א"כ כיון דיש פלוגתא בזה בעלמא אם תכ"ד כד"ד הו"ל לאוקמא פלוגתתם בהא אם יוצא משום חגיגה ואף דלא נזכר בדברי הת"ק חגיגה הרי עכשיו אינו נזכר יו"ט בדברי ראב"ש ואעפ"כ מפרשינן כן נימא כן להיפוך אליבא דת"ק דכוונתו דיוצא אף משום חגיגה בע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דבהקדש לכ"ע א"י לחזור תכ"ד כנ"ל ודו"ק. ועיימש"ל בד"ה כדבעי ר"ל מר"י שדחיתי ראי' זו ייע"ש ועיין בתשובות שלי לחו"מ סי' רכ"ה הארכתי בזה. ובמ"ש א"ש מה שהקשינו לעיל דנימא דפליגי בשלמי שמחה דלת"ק איכו יוצא די"ל כיון דפלוגתא זו לא מצינו מפורש בש"ס ניחא לי' טפי לאוקמא בפלוגתא דמצינו בעלמא ולא לחדש פלוגתא חדשה כנ"ל וא"ש ודו"ק: