אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יט.

דף יח:

גמרא כלי שנטמא מעיו"ט אין טובלין אותו ביו"ט בה"ש וכו'. הנה הצל"ח הקשה מ"ט לא העתיק כ"ז הרמב"ם הן דין בה"ש של יו"ט הן של חול וכתב דשל יו"ט לא העתיק מכח דפוסק דלא גזרו על שבות בה"ש אבל על חול קשה וכו' והנה גם בשל יו"ט קשה דהרי משנה מפורשת דאין טובלין את הכלים בה"ש וכן תמה הפ"י בחדושיו על המרש"א מיהו באמת דברי הפ"י תמוהין דמה קושיא מתני' אתיא כמ"ד גזרו על שבות בה"ש והרמב"ם באמת לא העתיק זה דאין טובלין בה"ש וא"ש דברי הצל"ח. אך עוד נראה ליישב דברי הרמב"ם בזה והוא דהרמב"ם לשטתו דפוסק כמ"ד שמא ישהא ביו"ט ועיימש"ל בישוב זה דביו"ט לא חייש הרמב"ם למתקן רק לשמא ישהא ולפ"ז בבה"ש ל"ש כלל שמא ישהא דבשלמא אם יהי' מותר לטבול ביו"ט שהוא שעת פנוי חיישינן שמא ישהנו עד יו"ט אבל כאן דא"א לטבלו רק בה"ש מה ירויח להמתין עד אז ואדרבא אז עיקר טרדת יו"ט לכך אף למ"ד דגזרו על שבות בה"ש ביו"ט לגבי טבילה ל"ש זה ובע"כ הך מ"ד דאוסר אף בבה"ש ס"ל כטעם דרבא מכח מתקן וס"ל דגזרו על שבות בה"ש או כאינך טעמא מכח שמא יעבירנו אבל הרמב"ם פוסק כברייתא דת"כ דרב ביבי מכח שמא ישהא ולכך אין טובלין ביו"ט וממילא בבה"ש מותר. ובהכי א"ש מה שהקשה התוס' יו"ט דסידר הש"ס דברי רבא אחר דהביא ת"כ דר"ב וכן הקשה בצל"ח בשם אה"ע ועיימש"ל בזה ולפמ"ש א"ש דגם לרבא יש ת"כ מברייתא דת"ק אוסר בה"ש של יו"ט ודו"ק. ובזה י"ל מה שהשמיט הרמב"ם הדין של ימות החול והוא די"ל דהרמב"ם סובר דמה דחיישי לשמא לא ידע דבעי הע"ש היינו א אם בא לטבול בה"ש של יו"ט ובאמת זה אסור לטבול ולכך ס"ל לר"ש שזורי כיון דחזינן דלא ידע הדין דאין טובלין בה"ש. ובזה א"ש פרש"י דנקט טעמא דת"ק דהוי טבילה שלא לצורך ולא נקט טעמא דמפרש בש"ס ועיין במהרש"א אך לדעתי נראה דרש"י הוכרח לכך והוא דס"ל דזה אין סברא דר"ש שזורי יהי' חושש מן הסתם דלמא לא ידע הדין של הע"ש וכן לרבנן היכי דאין מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמשמע דאף רבנן מודים דחיישינן והרי בכל הדינין לא אמרינן כ"ע לא דינא גמירי רק מחזיקינן להו ביודעים מסתמא ולכך מפרש רש"י כך דודאי בעלמא אמרינן דמסתמא יודע הדין של הע"ש רק כאן דבא לטבלו בה"ש דיו"ט א"כ בע"כ אינו יודע אחד מהם או דאינו יודע דאסור לטבול ביו"ט שלא לצורך או דאינו יודע הדין דבעינן הע"ש וס"ל דזה הוי לצורך ולכך רבנן ס"ל דהיכי דאין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו חיישינן שאינו יודע הדין של הע"ש אבל היכי דמחשבתו כיכר מתוך מעשיו תלינן דיודע הדין של הע"ש ואינו יודע הדין שה שלא לצורך דאסור ביו"ט ור"ש ס"ל דיש לחוש אולי אינו יודע הדין של הע"ש ובזה מוכח דע"כ טעמא דרבנן הוי מכח שלא לצורך דבזה יש הוכחה קצת דאינו יודע הדין של הע"ש דאם ל"ה מטעם זה מה"ת ניחוש לשמא אינו יודע הדין. ובזה א"ש מה דתחלה לא פי' רש"י הטעם וכח שלא לצורך רק בקיצור שמא הוי יו"ט רק בד"ה מידע ידע פי' כן והיינו דלפי המסקנא דמוקי רבא דפליגי בנטמא פחות מכעדשה שוב א"צ לפרש דמיירי דטעמא דרבנן מכח טרחא שלא לצורך רק כפשוטו ומ"מ חייש ר"ש לשמא אינו יודע מכח הוכחה דאינו יודע הדין של פחות מכעדשה ובסתם אדם י"ל דבאמת ל"ח שאינו יודע הדין כלל רק מסתמא יודע ומה דאמר רבא במחשבתו נכרת מתוך מעשיו כ"ע לא פליגי היינו דאז מותר אף שלא ידע דין של פחות מכעדשה ומ"ש רש"י דבמחשבתו ניכר כהך פליגי היינו דבמחשבתו ניכר שאינו יודע ממה ששואל על פחות מכעדשה ע"ז כיון רש"י (ועיימ"ש לקמן דא"א לפרש כן כוונת רש"י בזה מצד לשונו שלא משמע כן) דבמחשבתו ניכר מתוך מעשיו כהך פליגי היינו דמחשבתו ניכר שאינו יודע מתוך מעשיו בהא פליגי אבל במחשבתו ניכר שיודע בהא לכ"ע מהני אף דטעה בפחות מכעדשה ולא כהצל"ח שלא הבין כן ולכך בסתמא לכ"ע ל"ח רק לפי מה שרצו הם לומר דבסתמא חיישינן שא"י מה"ת ניחוש לכך בע"כ מכח דלא ידע הדין דאסור לטבול בה"ש של יו"ט ובזה בע"כ דטעם הת"ק מכח דהוי טבילה שלא לצורך ולכך מזה יש רגליים לדבר דלא ידע הדין של הע"ש לכך להך אוקמתא הוכרח רש"י לפרש דטעמא מכח שלא לצורך ודו"ק אבל הרמב"ם סובר דאף לפי תירוץ רבא הוי הכונה כן דלולי דבא לטבול ביו"ט בה"ש אף דלא ידע חד דין אטו הוחזק דא"י כל הדינין למה דלא הוחזק לא הוחזק רק הכונה דס"ל לרבא דבעלמא בלא נטמא פחות מכעדשה אף דבא לטבול בה"ש אף דאסור מן הדין מ"מ כיון דהוי ספק מה אינו יודע אם הדין של אין טובלין ביו"ט שלא לצורך או הדין דבעי הע"ש טפי מסתבר דאינו יודע דין של שלא לצורך דאינו מפורש כ"כ ואינו פשוט כדין של הע"ש לכך מסתמא הדין של הע"ש יודע אך אם אינו יודע הדין של פחות מכעדשה א"כ חזינן שאינו בקי בדין טומאה ובדין של יו"ט לא חזינן אם בקי או לא בזה ס"ל לר"ש דאין ספק מוציא מידי ודאי דבטומאה ודאי אינו בקי בחד דינא וביו"ט אינו ידוע אם בקי או לא לכך טפי תלינן שאינו יודע דין של הע"ש ושל יו"ט יודע רק דבהע"ש טעה ולכך שוב אח"כ אף בחול אין מניחין לאיש כזה לטבלו בה"ש ורבנן ס"ל דאף בזה הע"ש דמפורש הוא מסתמא יודע רק דין של שלא לצורך יו"ט ושל פחות מכעדשה אינו יודע דאינו מפורש וא"כ לפ"ז הכל לדעת רבנן דס"ל גזרו על שבות בה"ש ואסור לטבול בה"ש משכחת לה לההוא דינא דבא לטבול בה"ש ויש ספק מהו אינו יודע אם דין של שלא לצורך או דין של הע"ש אבל לדידן דקיי"ל דעל שבות לא גזרו בה"ש כלל א"כ בה"ש של יו"ט מותר לטבול א"כ לא משכחת לה ההוא דינא שיהי' רגליים לדבר לחוש שאינו יודע הדין של הע"ש לכך ל"ח כלל דמסתמא דיני גמירי לכך לא העתיק הרמב"ם כ"ז. ודו"ק היטב כי הוא נכון מאוד בעזה"י.

ועוד הי' כראה בישוב פרש"י מה שנקט הטעם דת"ק שלא לצורך ומה שהקשינו לעיל למה לא פי' כן מתחלה רק בד"ה מידע ידע וליישב גם מה שהקשה המרש"א הרי ראוי הוא לחולין ובאמת רש"י עצמו דחה בזה הי"מ לעיל וכאן פי' היא עצמו כך. אך כראה דהנה לכאורה הי' קשה לי על רש"י למה הוצרך לפרש טעם רבנן מכח טבילה שלא לצורך בלא זה כיון דמשמע דלולי מחשבתו נכרת מתוך מעשיר היו מודים רבנן דאף בחול מחינן לי' לטבול בה"ש רק כיון דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו כיון דרהיט מוכח דיודע דין הע"ש א"כ תינח בחול אבל ביו"ט אין ראי' ממה דרהיט דדלמא רהיט מכח דחשש אולי יהי' כעשה יו"ט ולא יהי' יכול לטבלו מכח איסור יו"ט אבל לא מכח הע"ש רהיט, אך לכאורה הי' אפשר לומר דזה אינו סברא דאיסור טבילה ביו"ט אינו פשוט כמו הע"ש ולכך אם יודע דין איסור טבילה ביו"ט מכ"ש דיודע דין הע"ש אך י"ל דבאמת ממה שיודע הדין של טבילה ביו"ט דאסור אין ראי' לומר שיודע דין הע"ש רק אנן דיש לנו ספק למה הוא רהיט טפי מסתבר לומר דרהיט עבור ע"ש המפורש בתורה ממה שנתלה דרהיט עבור טבילות יו"ט לכך תלינן טפי בשביל הע"ש רהיט לכך הוצרך רש"י לפרש מכח טבילה שלא לצורך, ובזה א"ש הכל דודאי בסתמא אם אינו מגלה דעתו למה הוא מתכוין לטבלו ודאי לא נחשב טבילה שלא לצורך מכח דאין ראוי לקדשים דמ"מ הוא ראוי לחולין ולכך לעיל דמיירי בטובלו ביו"ט עצמו דליכא גלוי דעת למה מתכוין עיקר הטבילה פרש"י שפיר כיון דעכ"פ ראוי לחולין לא נחשב טבילה שלא לצורך אבל אם מגלה דעתו למה הוא טבלו אז אם טובלו עבור קדשים בזה מהני גלוי דעת שלו דהוא אחשבי' לטבילה זו רק עבור קדשים ולא לחולין ולבך שוב אם אינו ראוי לכך למה שהוא עושה עיקר וטובלו עבור כן נחשב טבילה שלא לצורך ולכך א"ש הכא דהכא מיירי בה"ש פרש"י ממ"נ אסור והוא דלעיל למה דלא ידע הש"ס מאוקמתא דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו ל"ה רש"י מצי לפרש הטעם מכח שלא לצורך כיון דליכא גלוי דעת כלל הרי הוא ראוי לחולין ובע"כ דס"ל להני כמ"ד דגזרו על שבות בה"ש אבל השתא דמוקי לה הש"ס דבמחשבתו נכרת מתוך מעשיו פליגי שוב פרש"י דא"צ לאוקמא שלא כהלכתא רק אפשר לומר דגם הם ס"ל כהלכה דלא גזרו על שבות בה"ש וכמ"ש, בם המרש"א כן ומה דאסור הטבילה הוי מכח שלא לצורך דממ"נ אם במה דקא רהיט הוי מכח הע"ש א"כ מגלה דעתו דטובלו עבור קדשים וכיון דעושה מעשה וגלוי דעת למה הוא טובלו ועושה מעשה לגלות דעתו הוי כאלו הוי הטבילה רק לקדשים והוי כטבילה שלא לצורך ואם נימא דמה שרהיט ל"ה כגלוי דעת עבור הע"ש רק מכח חשש שלא יהי' יו"ט א"כ שוב יש חשש דאינו יודע דין הע"ש ובלא"ה אסור להניחו בה"ש כמו בחול. אך באמת זה טעות מתרי טעמא דאם אנו הולכין כעת אחר מ"ד דלא גזרו על שבות בה"ש ודין הע"ש נימא שלא ידע א"כ איך שייך לומר שרהיט שלא יהי' נעשה לילה דמה בכך הרי אם אינו יודע דין הע"ש כלל מותר לו לטבול בה"ש ומה צורך לרוץ עבור זה. מיהו זה אפשר ליישב דמ"מ רץ פן יהי' נעשה ודאי לילה ואז בלא"ה אסור לטבול מכח מתקן ואינך טעמי, אך עוד זה יש לסתור דמה ניחוש שרהיט עבור חשש שלא יהי' יו"ט דא"כ אם יודע זה איך טובלו עכשיו ובשלמא אם רהיט מכח הע"ש שפיר פרש"י כיון שהוא כבר במקוה טובלו ויהי' לו למחר הע"ש אבל אם רהיט מכח איסור יו"ט א"כ כעת שחשכה לו למה טובלו ובע"כ שלא ידע דין זה, מיהו גם זה יש ליישב די"ל דעתה מיירי שהוא בה"ש כמפורש בברייתא וי"ל דהוא יודע רק דביו"ט גופא אסור לטבלו אבל בבה"ש סובר שמותר לטובלו ולכך רץ פן יהי' נעשה ודאי לילה ממש ובעת שאינו לילה רק בה"ש סובר שמותר לטבלו אך אף אם לא נימא קושיא הנ"ל ג"כ א"ש דברינו דעכ"פ לפי המסקנא דמיירי במחשבתו כיכר מתוך מעשיו א"כ הוי לנו גלוי דעת שטובלו עבור קדשים לכך נחשב טבילה שלא לצורך אבל להס"ד דלא ידע דמיירי במחשבתו כיכר מתוך מעשיו לכך לא אפשר לפרש מכח שלא לצורך כיון דראוי לחולין לכך לא פרש"י כן לעיל ודו"ק. ומ"ש לעיל בדרך הראשון שלרש"י לפי המסקנא בסתם בני אדם ל"ח שאינו יודע הדין רק בהך פליגי באינו יודע בדין פחות מכעדשה ובא לטבול בה"ש של יו"ט ופרשנו בזה כוונת רש"י אך באמת עיינתי שנית בפרש"י ולשונו וראיתי שז"א שהרי רש"י כתב וז"ל ובגברא כהך ס"ל לר"ש דלא אמרינן מחשבתו נכרת מתוך מעשיו א"כ א"א לפרש כוונתו כמ"ש. מיהו בגוף פרש"י א"ש די"ל דלהס"ד לא הוצרך רש"י לפרש כפירושו מתוך שלא לצורך רק לפי מה דמשני דפליגי באם מחשבתו נכרת וכו' וס"ל לר"ש שזורי דחיישינן לטעות וגם רבנן מודים דבאין מחשבתו נכרת חיישינן לטעות ובע"כ רק מכח ריעותא דבא לטבול בה"ש של יו"ט ובע"כ מוכח דטעמא הוי מכח טרחא שלא לצורך ומכח הע"ש וא"ש ודוק היטב ועכ"פ שיטת הרמב"ם ודאי אפשר לפרש כן עכ"פ כנ"ל ודו"ק:

גמ' ר"ש שזורי אומר אף בחול אסור מפני שצריך הע"ש. הנה ראיתי בצל"ח שהקשה ממ"נ אם הוא סברא דציית נימא לו שלא ישתמש בו עד שיהי' לו הע"ש ואם לא ציית מה מועיל שנימא לו שלא יטביל ייע"ש שהניח בקושיא, ולדעתי לק"מ דזה דומה למ"ש הט"ז בסי' תל"א בה"מ דלכך נקט לא לפתוח אינש לרבותא דלא מבעיא אם לא בקבע בלבו חיוב הבדיקה אלא אפי' נקבע בלבו חיוב הבדיקה מ"מ חיישינן שמא ישכח א"כ מוכח משם דדבר הנקבע בלבו אינו שכיח לשכוח כ"כ ולכך ה"נ להיפוך בשלמא באדם שיודע הדין מכבר שצריך הע"ש ובשעה שתלך לטובלו מתחלה הי' בדעתו רק על חולין לבד או בתנאי שיהי' לו ע"ש אז כבר כקבע בלבו הדבר שצריך הע"ש בזה אף אם לא יהי' לו ע"ש כעת וישתמש בו בינתיים חולין לא ישכח עבור זה להשתמש בו קרשים כיון דכבר נקבע הדבר בלבו דקדשים לא ישתמש בו בלי הע"ש אבל בזה שא"י הדין של הע"ש ויצא לטבול ע"ד להשתמש בו קדשים תיכף ובלי הע"ש א"כ אף אם נאמר לו הדין שבעי הע"ש חיישינן שמכח טרדתו בטבילה ישכח מה שאמרו לו וכיון דעכ"פ חולין ישתמש בו תיכף א"כ כיון דעד הנה הי' בלבו שחולין וקדשים שוין וע"ד כן הלך לטבול להשתמש בו הכל וכשיראה שהוא משתמש בו חולין ישכח וישתמש בו אף קדשים כמו שנקבע בלבו תחלה שהם שוין וישכח הדין חדש שנאמר לו אבל אם אנו אוסרין לו להטבילו כעת הנה בלי טבילה בדיל מכי' וזכור הוא שלא ישתמש בו כלל ולמחר כיון שיש לו שהות להיות נקבע הדבר בלבו בפרט כיון שכבר בא לטבלו ומנעוהו מכח זה אז זכרון זה יהי' בלבו חזק כמעשה ממש ושוב לא ישכח אח"כ שלא להשתמש בו קדשים בלי הע"ש וא"ש ונכון לדעתי:

גמ' ואמינא להו אנא במחשבתו נכרת מתוך מעשיו כ"ע ל"פ. עיין בצל"ח מה שהקשה דתחלה אמר במחשבתו ניכר וכו' משמע דבלא"ה אסור לכ"ע אף בחול ואח"כ אמר דאטמי בפחות מכעדשה וכו' מדהא לא גמר וכו' משמע דבסתם ל"ח וייע"ש מ"ש בזה. ולדעתי כראה די"ל דודאי בסתמא מותר ול"ח שטועה בדין רק לא לחכם נקט הש"ס דאטמי בפחות מכעדשה ולא נקט שאר איזה טעות אלא ודאי דדוקא אם אינן יודע זה הדין דאינו מפורש להדיא בתורה בזה אמרי רבנן הא לא גמר אבל הע"ש גמר וכן פרש"י בהדיא הא הוא דלא גמר דאינו מפורש בהדיא וכו' אבל אם טעה בדין המפורש בתורה להיפך ובא לשאול הדין המפורש להיפוך בזה אף רבנן מודים דאמרינן מדהא לא גמר ע"ש לא גמר לכך בכה"ג בסתמא אין מניחין לו לטבול בה"ש אך אם מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אמרינן דודאי ידע דין הע"ש ומותר. והכלל כך בסתמא ודאי ידע הדין של הע"ש והיכי דטעה בד"א המפורש בתורה אז לכ"ע חיישינן דאף דין של הע"ש אינו יודע אך אם מחשבתו נכרת מתוך מעשיו אף דטעה בד"א המפורש לכ"ע מהני מה שמחשבתו כיכר וכו' אך באם טעה בדבר שאינו מפורש בתורה ואין מחשבתו ניכר בהא פליגי. אך לפ"ז תקשה כיון דלדידהו במחשבתו פליגי ובסתמא לכ"ע חיישינן דאינו יודע והוא ס"ל דבין בסתמא בין במחשבתו ניכר וכו' לכ"ע ל"ח א"כ כמו דאמר במחשבתו נכרת לכ"ע ל"פ הו"ל לומר ג"כ זה בסתמא כ"ע לא פליגי אלא ודאי להיפוך בסתמא לכ"ע חיישינן כדס"ל מעיקרא ופלוגתתם הוי כפרש"י במחשבתו נכרת וכו' והבן:

גמ' כגון דאיטמי בפחות מכעדשה. הנה רש"י פי' דמנא אחרת הי' לו ונטמא בפחות מכעדשה אך אין לשון הסוגיא משמע כן ולולי דבריו הקדושים הי' כראה לפרש כך כיון דנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ורק בנטמא בעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט א"כ נראה לפענ"ד הדין בכלי שנטמא בעיו"ט וחזר ונטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט דבזה דל טומאה הראשונה מהכא הרי חזר ונטמא ואף אם הי' טובלו מעיו"ט ג"כ סוף סוף כטמא עכשיו ול"ש טעמו של רש"י לעיל ד"ה כטמא בעיו"ט שהי' יכול לטובלו מקודם דהרי סוף סוף הי' חוזר ונטמא עכשיו לכך בכה"ג נראה דמותר לטבלו ביו"ט ולקמן כדבר בזה לדינא וכעת נראה כך, ולפ"ז מפרש רבא כך דזה חוזר אדלעיל מנה שנטמא בעיו"ט דאין טובלין אותו בה"ש ביו"ט וס"ל לרבא דר"ש שזורי דאמר אף בחול אין מטבילין אותו קאי אדלעיל שנטמא בעיו"ט ולא הניחוהו לטבול בה"ש מכח חשש דלמא יו"ט הוא ואסור לטובלו ביו"ט אך שוב אירע שכלי זה כטמא ביו"ט פחות מכעדשה ובא לשאול אם הוי טמא דא"כ הוי נטמא ביו"ט ושוב מותר לטבלו ביו"ט דדל טומאה ראשונה מכאן מותר לטובלו ואם אינו כטמא מחדש שוב אסור לטובלו ביו"ט ולכך אם חזינן דזה הדין לא גמר שוב אמרינן אף הע"ש לא גמר ואסור שוב לטובלו אף בחול כן הי' כראה לומר הכונה של הסוגיא. אך לדינא אם מותר בכה"ג לטובלו ביו"ט יש לעיין בזה טובא. ונראה דתליא בזה בחלוקי הטעמים שיש במה דאין טובלין ביו"ט דלטעם דרבא מכח מתקן א"כ בע"כ עיקר הכונה דנראה כמתקן לעין הרואה ומה דמותר בנטמא ביו"ט היינו כמ"ש הצל"ח דהוי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט, או י"ל יותר כמ"ש אכי דכל היכי דהי' בה"ש ראוי לא נראה בזה כמתקן, ועכ"פ צ"ל מה דל"ח בזה להרואה היינו דמסתמא הרואה זה שיולי שייל אימתי כטמא זה ואם נודע לו שנטמא ביו"ט יודע שאינו בכלל מתקן אבל אם נודע לו שנטמא בעי"ט יאמר שהוא בכלל מתקן ולכך אם כטמא בעיו"ט וחזר ונטמא ביו"ט א"כ אם ישאל הרואה יוודע לו שבאמת נטמא ביו"ט וכיון שהאמת הוא שנטמא ביו"ט יש כמה ספיקי בדבר אולי לא יטעה הרואה לדמותו למתקן ואם ירצה לדמותו למתקן אולי אם יהי' שואל יאמרו לו הטומאה של יו"ט ולא של עיו"ט ואז לא ידמה למתקן לכך כל כה"ג לא חששו למתקן וכן כמי לטעמא דשמא ישהא נראה בהא ל"ש שמא ישהא כיון דעכ"פ בנטמא בעיו"ט אסור לו לטבול שוב לא ישהא דמי יודע אם יזדמן לו שיחזור ויהי' כטמא ביו"ט ולטמא אותו בידים כדי להטבילו י"ל דזה אסור באמת כעין שכתבו התוס' גבי השקה דלכך ל"ה בכלי עץ כן י"ל אף בזה כיון דמדינא אסור לטבול ביו"ט אסור אף לטמאותו שנית כדי לטובלו ביו"ט אך אם חזר ונטמא ממילא מותר לטובלו דשוב לא ישהא עד יו"ט אך לטעמא דרבה מכח שמא יעבירנו וכתב המרש"א דבנטמא ביו"ט אינו בהול לטבלו ובזה כיון דעכ"פ נטמא בעיו"ט ג"כ ודאי הוי בהיל ואטו אם חזר ונטמא ביו"ט אינו בהיל ועוד כיון דהם גוזרים הא אטו הא רק בנטמא ביו"ט מכח דטומאה ביו"ט לא שכיחא לא גזר ובזה אם כבר טמא בלא"ה אף טומאה ביו"ט שכיח הוא לכך יש לגזור אטו לא כטמא ביו"ט וכן רב יוסף ג"כ גזר כה"ג לכך לדידהו לא מהני אם חזר ונטמא ביו"ט. ובזה א"ש דיוק הלשון דאמר להו רבא ואמינא להו אנא דהיינו דהם היו סבורים דטעמא הוי כרבה או כר' יוסף ולא מהכי בנטמא ביו"ט שנית לכך לא הוו מצי לתרץ בחזר ונטמא בפחות מכעדשה ואתי לשייל ולתרץ בשני כלים הוי דחיק להו מלתא דלא נזכר כאן שני כלים ולכך הוכרחו לתרץ במחשבתו נכרת וכו' אבל רבא אמר ואמינא להו אנא דרבא לשיטתו מטעם מתקן ולפ"ז מהני בחזר ונטמא ביו"ט לכך מתרץ כגון דאיטמי בפחות מכעדשה. ובזה יש לומר פרפרת אחת דהנה שמואל אמר מה אין מטבילין אין מטבילין ע"ג מימיו לטהרו ביו"ט ודקדק הצל"ח דמשמע דמוקי לה כרבי ולא כרבנן ולמה פוסק הרמב"ם כרבנן וגם הוא גופא קשיא לי מי הכניסו לשמואל לכך הלא הוא בא רק לתרץ לשון מטבילין והי' די לומר אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ואי מיירי בשבת או ביו"ט אין לו ענין לדבריו כאן אך כראה דא"ש דהנה התוס' כתבו מה דמטבילין בכלי אבן אבל לא בכלי עץ אף דהוי נטמא ביו"ט ומותר לטובלו ביו"ט מ"מ אסור לטמא לכתחלה כדי לטובלו ביו"ט ולי הי' נראה לתרץ עוד דהרי אסור לטמא ביו"ט מכח ובנבלתם לא תבעו והן אמת דחז"ל אמרו דחייב לטהר ברגל משמע דהחיוב הוי הטבילה אך זה כשכבר נטמא הוי המצוה הטבילה אבל אם לא נטמא הוי עיקר המצוה שלא יטמא דהרי כן מפורש בקרא ובנבלתם לא תגעו רק אם כבר נטמא אז הוי כמו כל לאו הניתק לעשה לכך הוי המצוה לטבול אבל עיקר המצוה הוי שלא לטמא כלל, וכבר כתבנו לעיל דגם בכלים יש מצוה זו וכן ראיתי כעת משמעות גם בפ"י בחדושיו ד"ה שמא יעבירנו דטבילת כלים מצוה הוא ובע"כ הכונה מכח טבילת יו"ט דא"ל מכח טב"מ דהרי הפ"י דחה אח"ז דברי המרש"א דס"ל בכלים טב"מ א"כ בע"כ כוונת הפ"י כאן דהוי מצוה הכח חובת הרגל ולפ"ז כיון דאסור לעבור על לאו אפי' ע"מ לקיים העשה אח"כ ג"כ אסור א"כ ה"כ אסור לטמאות עצמו ביו"ט אפי' ע"מ לטהר בטבילה ולפ"ז אף כלים אסור לטמא ע"מ לטהר ולכך אף בטומאה דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לכך אסור ליתנו בכלי עץ אפי' שיהי' נטבל אך זה ל"ש רק ביו"ט אבל לא בשבת והרי בש"ס מוקי לה בשבת למתני' ולמה לא יהי' רשאי אף בכלי עץ וצריך לבא לתירוץ של התוס' דאסור לטמא ע"מ להטבילו בשבת מכח חשש טבילה ולפ"ז י"ל דהנה לכאורה יש לדייק למה אשמעינן המשנה דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו ולא אשמעינן רבותא יתירא דאפי' בכלי עץ טהור אסור לתנו מכח דגורם לכתחלה טבילה ביו"ט שלא לצורך ומכ"ש דנדע דאין מטבילין כלי אחר ע"ג מימיו דג"כ גורם הטבילה ביו"ט כיון דהי' יכול לטובלו קודם יו"ט וזה כ"ש דאסור וא"ל דזה נשמע ממילא מדיוקא מדנקט כלי אבן מוכח דבכלי עץ אסור א"כ גם זה נשמע מדיוקא דמדנקט בכלי אבן מוכח אבל בשום כלי עץ אף שיהי' כבר טמא אין משיקין ונשמע גם זה מדיוקא אלא ודאי מדנקט זה לא רצה לסמוך אדיוקא א"כ לאשמעינן רבותא יתירא להדיא דלא ישים בכלי עץ אך אי נימא דאיירי ביו"ט לא קשה זה דאם יתנהו בכלי עץ לא נדע דטעמו מכח זה דאסור לגרום טבילה ביו"ט לכתחלה אפי' ע"י השקה רק נימא התם טעמא מכח לאו דנבלתם לא תגעו אבל לגרום טבילה כה"ג מותר לכך קמ"ל אין מטבילין וכו' אבל אי נימא דמיירי בשבת א"כ קשה שפיר לאשמעינן רבותא יתירא דאפי' בכלי עץ לא ישים אך לפמ"ש א"ש כיון דאם חזר ונטמא ביו"ט מותר לטובלו א"כ ממילא נקט טפי הך דינא דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו דזה הוי חדא דאשמעינן בה תרתי דנשמע דאין מטבילין כלי טמא ע"ג מימיו ונשמע ג"כ דאסור ליתנו בכלי עץ טהור לגרום טבילה ביו"ט דאם הי' מותר ליתנו בכלי טהור א"כ תקשה אף בכלי טמא יהי' מותר כיון דהוא נותן לתוכו המים הרי הוא חוזר ונטמא היום ולו יהא דהוי טומאה דרבנן מ"מ עיקר איסור טבילה דרבנן ביו"ט והרי מדרבנן חזר ונטמא היום וא"כ מותר לטובלו ביו"ט ולמה לא יהי' מותר ליתנו בכלי עץ אלא ודאי דאסור ליתנו בכלי עץ טהור לגרום טומאה וטבילה לכך שוב ממילא אסור ליתן אף בכלי טמא מכח ממ"נ דמכח טומאה של אתמול אסור לטובלו ביו"ט ולטמאו היום שוב אסור לטמא כדי לטבלו ובפרט לפמש"ל דהיכי דחזר ונטמא ביו"ט ליכא חשש מראית עין להיות נראה כמתקן מכח כשישאל יאמרו לו שנטמא ביו"ט א"כ תינח בסתם טומאה אבל כאן אם יראה הרואה שהוא משיק בכלי עץ ידע שנטמא מאתמול דאם טהור הוא הרי אסור לטמא כדי לטבול בשבת ויו"ט וירגיש שנטמא מאתמול ושוב יש חשש נראה כמתקן וא"כ לכך נקט הך דינא חדא דאית בה תרתי וא"ש. ובזה מיושב הכל דשמואל יהי' סובר כרבה ור"י ולפ"ז כבר כתבנו לעיל דלדידהו אסור אף בחזר ונטמא ביו"ט ולכך אם הוא בא לפרש מה דנקטו אין מטבילין היינו כלי ע"ג מימיו הי' קשה לו למה לא אשמעינן רבותא יתירא דאפי' בכלי עץ טהור לא יטבול וא"ל דזה הוי חדא דאית בי' תרתי ז"א דאם בחזר ונטמא ביו"ט אין טובלין לא כשמע מזה כלל דאין מטבילין בכלי עץ טהור וקשה לאשמעינן רבותא טפי לכך הוצרך שמואל לפרש דאיירי ביו"ט ואז ל"ה צריך לאשמעינן דלא ישים בכלי עץ דזה אסור בלא"ה מכח לאו דבנבלתם לא תגעו ובע"כ הוצרך רק לאשמעינן דאין מטבילין בכלי שהוא כבר טמא אבל בשבת הו"ל לאשמעינן דאף בכלי עץ לא ישים ולכך הי' מוכרח שמואל לסיים לפירושו דוקא ביו"ט אבל לדידן דקיי"ל כשמא ישהא או שמא יתקן ואז בנטמא ביו"ט שנית מותר לטובלו ביו"ט וה"ה בשבת ולכך שוב שפיר אפשר לפרש דמיירי בשבת ונקט כן דקמ"ל תרתי דממה דנקט כן נשמע מני' חדא דאית בי' תרתי וא"ש ודו"ק היטב:

במשנה ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהם וכו'. הכה לכאורה כראה דלפמ"ש רש"י הטעם מכח דסמיכה הוי שבות א"כ נראה דלשטתם אזלי דב"ש דאסרי עולת ראי' אף דהוי חובת היום כיון דהוי צורך גבוה לבד הוי בכלל לכם ולא לגבוה א"ם כיון שבדאורייתא לא דחה ה"ה בדרבנן וכמ"ש הר"ן והובא במג"א סי' תמ"ו ולכך בשלמא גוף הקרבת שלמים כיון דהוי אכילת אדם ג"כ לכך מותר אבל סמיכה כיון דזה הוי רק צורך גבוה הוי כמו עולת ראי' ואינו דוחה יו"ט דסמיכת שלמים הוי כעולת ראי' בהקרבה אבל לב"ה דס"ל דעולת ראי' מותר ביו"ט מכח לה' כל דלה' א"כ כיון שצורך גבוה לבד מותר בחובת היום ה"ה סמיכה דשלמים דמותר דלא גרע מעולת ראי' בהקרבתו דהוי מלאכה דאורייתא. ובזה הוכח לי מה דקשה לי להס"ד דש"ס דפריך לעולא מר"ש ב"א דאמר דפליגי בעולה של יו"ט ובשלמים שאינן של יו"ט וקשה מה פריך מר"ש לסייעא לי' ממתני' דנקט פלוגתתם בעולה ולא בשלמים שאינן של יו"ט מוכת דבזה לכ"ע אסור דא"ל מה דנקטו ב"ה שלמים הוי אפי' אינן של יו"ט ז"א כיון דבע"כ שלמים דנקטו ב"ש הוי רק של יו"ט א"כ ממילא בהך גונא מיירי גם לב"ה כיון דנקט בהו חד לישנא ומשמע דפלוגתתם הוי רק בעולות לא בשלמים ולסייעו מהמשנה אך לפמ"ש א"ש די"ל כיון דהמשנה רוצה לאשמעינן מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם וזה ודאי אינו מותר רק בשלמים של יו"ט דאז הוי הסמיכה מחובת היום והוי כמו עולת ראי' אבל שלמים שאינן של יו"ט נהי אף דיתירו לב"ה מכח דהוי בכלל אוכל נפש הוי רק גוף הקרבה דא"א בע"א אבל הסמיכה דהוי רק צורך גבוה ודאי אסור כיון דל"ה של יו"ט כמו עולות שאינו של יו"ט לכך לא מצי למתני שלמים שאינן של יו"ט דבזה ודאי הסמיכה אסור בהו. ובזה יש ליישב פרש"י בד"ה אבל נדרים ונדבות וכו' וז"ל אבל חגיגה ועולת ראי' אף דיש להם תשלומין וכו' והקשה המרש"א דלמה נקט רש"י חגיגה והלא בחגיגה אף לב"ש דלא חיישי לשמא יאנס מותר מכח דהוי אוכל נפש ולפמ"ש א"ש כיון דכבר כתבנו דכל שבדאורייתא אינו דוחה ה"ה בדרבנן א"כ בשלמא לב"ש דס"ל אין סומכין א"ש באמת דהקרבה מותר [מכח] אכילת אדם וסומך באמת אינו סומך אבל ב"ה דמתיר אף סמיכה א"כ הרי הסמיכה ל"ה צורך אדם רק צורך גבוה תה הוי כמו הקרבת עולה ראי' הקשה רש"י שפיר דהרי אפשר כל שבעה ולכך הוצרך לתרץ מכח שמא יאנס. ובזה הי' אפשר ליישב מה שנקט רש"י במשנה הטעם דלכך אין סומכין מכח דסמיכה שבות והלא איכא חד מ"ד לקמן דטעמא דב"ש הוי מכח דשלמי חובה ועולת חובה ל"ב סמיכה א"כ למה נקט רש"י טעם זה דלפ"ז ממילא אסור דאסור לעבוד עבודה בקדשים וכן דקדק הצל"ח קצת ייע"ש אך לפמ"ש א"ש דרש"י הוצרך לפרש כן להס"ד דהי' סובר להקשות על עולא רק פליגי אף בשלמים שאינן של יו"ט ג"כ ולכך בשלמא אם אמרינן טעמא דב"ש מכח סמיכה שבות א"ש דלא נקט במשנה שלמי נדבה דמותר לב"ה משום דבזה ודאי אסור לסמוך דסמיכה שבות וזה הוי צורך גבוה לבד אבל אי נימא דטעמא דב"ש הוי מכח דל"ב סמיכה א"כ בשלמי נדבה דלכ"ע בעי סמיכה בפרט לב"ה א"כ יהי' מותר לסמוך אף שלמי נדבה ולמה לא נקט פלוגתתם בשלמי נדבה שאינן של יו"ט ולכך פרש"י דלהס"ד בע"כ סבר דטעמא דב"ש הוי רק מכח סמיכה שבות אבל לפי המסקנא דאיכא מ"ד דשלמי נדבה לכ"ע אסור שוב אפשר לומר דטעמא דב"ש הוי מכח דל"ב סמיכה וא"ש ודו"ק. ולפ"ז הי' מקום להקשות על הש"ס דרוצה להוכיח דתנאי הוא אם פליגי בנדרים ונדבות קריבין ביו"ט או לא ולמה לא הביא הך תנאים דלקמן דפליגי אם טעמא דב"ש מכח תיכף לסמיכה שחיטה ל"ב או מטעם דל"ב סמיכה דלמ"ד דל"ב סמיכה א"כ בע"כ מוכח ממשנה דידן דל"פ בשלמים דאל"כ ליתני פלוגתתם גם בשלמים שאינן של יו"ט ובע"כ דלדידי' ל"פ כלל בזה ור"ש ב"א ס"ל דפליגי א"כ היינו תנאי מיהו זה לק"מ די"ל דניחא לי' להביא מ"ד דס"ל כן בהדיא ולא נצטרך לידוק מדיוקא. אך הנה כד דייקינן נראה דא"א להעמיד דברינו הנ"ל לומר דפלוגתתם בסמיכה תליא בפלוגתא דעולת חדא דהרי מפורש בש"ס הטעם למ"ד דבעי סמיכה פליגי אם ל"ב תיכף לסמיכה שחיטה א"כ בהא פליגי ולא בסברא הנ"ל גם קשה הרי גם בשלמים יש מלאכות כגון זריקה דהוי שבות והקטרת אמורין דאינו נצרך לאוכל נפש עצמו רק כיון דהוי מכשירי הקרבן ועי"כ ניתר הבשר באכילה מותר א"כ ה"נ סמיכה כיון דעכ"פ בעי סמיכה הוי מכשירי קרבן והוי ממכשירי אוכל נפש כמו שאר מלאכת הקרבן ולמה לא יהי' מותר גם לב"ש (מיהו ז"א דבאמת אסור הבשר באכילה קודם הקטרת אמורין עיין לקמן בתוס' והוא ש"ס מפורש לכך א"צ לבא לדברינו כאן רק הקטרה הוי צורך אוכל נפש משא"כ הסמיכה מיהו לפמ"ש התוס' דף כ' ע"ב בסופו דאם א"י להקטיר אמוריו מבע"יו הוי כמו שנטמאו ומותר הבשר א"ש וצריך לבא לדברינו כאן דאל"ה אם האימורין יהי' אסור להקטירן יהי' מותר הבשר כך ושוב ל"ה הקטרתן צורך אכילה אם לא מטעם שכתבנו ודו"ק היטב בזה) מיהו זה הי' אפשר ליישב די"ל בשלמא שאר מלאכת הקרבן הרי השחיטה הוי הכרח ממש וא"א לכזית בשר בלא שחיטה וכן זריקה מעכב אכילת הבשר ולכך כיון דמעכב נחשב צורך אוכל נפש והקרבה אף דל"ה עכבת אוכל נפש מיהו כיון שכבר נשחט ונזרק הדם ונדחה יו"ט עבורו שוב חביבה מצוה בשעתה להקריב תיכף כמ"ש בש"ס גבי הקטר חלבי שבת אף דכשירים כל הלילה מ"מ חביבה מצוה בשעתה כיון שכבר נקרב ראוי לגמרו בשעתו וגם כיון שכבר נדחה יו"ט ודחתה שחיטה את יו"ט לכך נדחה אף להקרבה וכעין זה איתא בש"ס ג"כ שכבר דחתה שחיטה את השבת וכו' אבל סמיכה כיון דאינו מעכב הקרבת הקרבן ואינו נפסל בזה וגם הוי קודם השחיטה א"כ זה אינו נוגע לאוכל נפש כלל רק דמצות הכשר הקרבן לכתחלה הוי כן א"כ זה הוי רק צורך גבוה לבד לעשותו כמצותו והוי רק בכלל לה'. גם י"ל דהקרבת הקרבן נהי דבעולה לא נחשב צורך אוכל נפש מכח סברא דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם היינו בקרבן שעכ"פ הוא עצמו אין בו צורך אוכל נפש אבל קרבן שהוא עצמו יש בו אוכל נפש ולא הותר רק בשביל אוכל נפש שבו בודאי צער הוא לו ששלחן שלו יהי' מלא ויאכל חלקו ושלחן רבו יהי' ריקם ולא יקריבו ממנו למזבח לכך אף הקרבת הקרבן האימורין הוי בכלל אוכל נפש אבל הסמיכה ל"ה בכלל אוכל נפש כלל רק צורך גבוה ולב"ה מותר מכח ל"ה כל דל"ה וב"ש אסרי מקרא דממעט עולת ראי' ה"ה סמיכה או מקרא דלכם ולא לגבוה וכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון. גם מה דנתן טעם לב"ש מכח דל"ב תיכף לסמיכה שחיטה הי' אפשר ליישב ג"כ די"ל דהרי עיקר טעם דב"ש דאסרי עולת ראי' הוי מכח דאפשר להקריבה כל שבעה אבל בלא"ה היו מתירין גם הם מכח דהוי חובת היום א"כ סמיכה כיון דגוף הקרבן ס"ל דנקרב היום א"כ אם אינו סומך מבטל מצות סמיכה בודאי ונהי דב"ש לא חיישי שמא יאנס אבל היכי דבודאי ידוע שיתבטל מודים דמותר דהוי חובת היום לכך צריך לטעמא דס"ל ל"ב תיכף וכו' א"כ הי' יכול לעשותו קודם יו"ט וב"ה ס"ל כיון דתיכף לסמיכה שחיטה א"כ לא אפשר לעשותו קודם יו"ט לכך הוי סמיכה חובת היום והוי בכלל ל"ה כל דל"ה אבל בשלמים שאינן של יו"ט בשלמא גוף הקרבת הקרבן הוי אוכל נפש ממש כנ"ל גם הקטרת אימורין הוי מטעם הנ"ל אבל סמיכה כיון דאינו מעכב והוי קודם שחיטה הוי רק צורך גבוה והוי בכלל לכם ולא לגבוה כנלפענ"ד כעת ודו"ק:

גמ' מיתיבי א"ר שמעון בן אלעזר וכו'. לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס על עולא נימא כיון דעיקר מה שמתירין ב"ה עולה היינו כיון דבעבר החג אינו חייב באחריות א"כ יש חשש שמא יאנס א"כ קשה נימא דיש חילוק בין רגל שלישי או לא דבלא עבר רגל שלישי דלא עבר עדיין אבל תאחר א"כ יש לו זמן לאחר החג לכך אסור אף שלמים אבל אם היום רגל שלישי ואם יעבור כל הרגל יעבור אבל תאחר זה נחשב כמו זמנו קבוע היום ומותר שלמים וא"כ נימא דעולא מיירי קודם רגל שלישי ורשב"א מיירי ברגל שלישי. וא"ל דא"כ תקשה עולה נמי מ"ט אמר דכ"ע עולה שאינה של יו"ט דאינה קרבה אך עדיין לפמ"ש הצל"ח במשנה זו דאף דב"ש לא חיישי שמא יאנס מ"מ בשלמים שיש בהם אוכל נפש חיישי לשמא יאנס א"כ חזינן דלב"ש דוקא בתרי טעמי מותר ביו"ט היכי דיש בו אוכל נפש ושייך שמא יאנס א"כ י"ל עוד דדוקא בתלתא טעמי ס"ל לב"ש דהיכי דהוי חובת היום ואוכל נפש אז חיישי שמא יאנס אבל בחד מהני כגון שאינו אוכל נפש אף שהוי חובת היום או אף שיש בהם אוכל נפש רק שאינו חובת היום אף דיש חשש שמא יאנס דיעבור אבל תאחר מ"מ לא חיישי שמא יאנס וב"ה אף בחד מהני טעמי הן בעולת חובת היום כיון דהוי חובת היום חיישי שמא יאנס או באם לא הוי חובת היום רק אוכל נפש ג"כ חיישי לשמא יאנס אבל בעולה שאינו חובת היום ולא אוכל נפש אף דיש חשש שיאנס ויעבור אבל תאחר אסרי להקריבו ביו"ט וא"כ נימא דעולא מיירי באם לא יעבור אבל תאחר ורשב"א מיירי כשיעבור אבל תאחר. וא"ל דא"כ כיון דנקט ר"ש כל הדינים במה פליגי ובמה ל"פ למה לא נקט כמי הך דינא דבשלמים שאינן של יו"ט ולא יעבור אבל תאחר דלכ"ע אסרי די"ל דזה ל"ה צריך למנקט דזה פשיטא לי' אם אפשר להקריבו לאחר החג דאסור להקריבו בחג רק כל עיקר הרבותא שלו הוי הכל במקום דא"א להקריבו לאחר החג הן דהוי חובת היום ועבר זמנו בטל קרבנו הן מצד שיעבור אבל תאחר מ"מ בקצת כ"ע מודים ובקצת פליגי והוא מחלק הכל רק בענין דא"א להמתין עד אחר החג, מיהו כראה דמ"מ ודאי שלמים כיון דיש בהם אוכל נפש הוי רבותא מה דאסור להקריבם והו"ל להשמיענו זה דבכה"ג מודים ב"ה באם לא יעבור אבל תאחר דאסור להקריבו. גם י"ל כיון דעכ"פ ברגל אחד עובר בעשה א"כ אם טעמא דב"ה מכח שלא יעבור אבל תאחר א"כ הרי דעת קצת הוי דעשה חמור מל"ת א"ם אף ברגל אחד יהי' מותר דלא יעבור בעשה ועוד נראה להסביר הדבר יותר דהנה באמת דברי הצל"ח לכאורה אין להם הבנה כלל מה חילוק יש לומר דבזה חיישי לשמא יאנס היכי דיש אוכל נפש ובזה לא חיישי ב"ש אך נראה הכונה לפי מה דאיתא פלוגתא בירושלמי אם אונסא כמאן דעביד או לא דר"ל ס"ל אונסא כמאן דעביד ור"י ס"ל אונסא כמאן דלא עביד ולפ"ז מוכח דר"ל ס"ל אף לגבי אדם אונס נחשב כמאן דעביד ור"י ס"ל דהוי כמאן דלא עביד ייע"ש בש"ך סי' כ"א מה שביאר טעמו מכח דלגבי חברו הוא לא נתחייב לו רק ע"מ שיהי' כך וכך ייע"ש ולפ"ז א"ש דהכא ס"ל לב"ש דלמה ניחוש שמא יאנס ולא יקריבנו מה בכך הרי אונסא הוי כמאן דעביד ואם לגבי אדם הוי כן מכ"ש לגבוה כיון דאונס רחמנא פטריה א"כ הוי אונס כמאן דעביד וממ"נ אם יהי' יכול יקריבנו ואם לא מכח שיארע לו אונס הוי ג"כ כמו הקרבה אך זה בעולה שאין בו אכילת אדם רק לגבוה שייך לומר אונס רחמנא פטריה אבל בדבר שיש בו אכילת אדם הרי שהתורה רצתה הנאתו ואכילת אם יארע לו אונס עכ"פ אכילה והנאה יפסיד לכך לזה ודאי ל"ה אונסא כמאן דעביד לכך שוב בזה חיישי שמא יאנס ובזה א"ש פרש"י ולק"מ קושיות המרש"א כמ"ש הצל ח וא"כ תינח בדבר שיש בו אוכל נפש שייך לחלק כן אבל בדבר שאין בו אוכל נפש אי נימא דגם מחשש בל תאחר חיישי ב"ה שמא יאנס א"כ כמו שמתיר להקריב עולת חובה מכח שמא יאנס יתיר אף עולת נדבה מכח שמא יאנס ויעבור אבל תאחר אלא ודאי דמהא עבירות בל תאחר לא התירו כלל להקריב ביו"ט כיון דפשע דהי' יכול להקריב קודם. גם עוד אם בשביל חשש שמא יאנס תלוי הדבר א"כ בעצרת דליכא חוה"מ למ"ד אפי' שלא כסדרן עובר בבל תאחר יהי' מותר להקריב בעצרת עולת נדבה וזה לא שמענו והו"ל לב"ה להתיר אף עולת נדבה בעצרת אם עבר ג' רגלים מיהו זה איכו ראי' כ"כ די"ל דב"ה ס"ל בעינן סוכות אחרון דוקא. גם עוד נולד לי ספק חדש דלמ"ד ל"ב כסדרן אפשר כמו דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה לקרבנות שלו אפשר דאף לזה עולה התשלומין דיכול להקריב בתשלומי עצרת ואינו עובר אבל תאחר למ"ד דל"ב כסדרן ועיימש"ל בתוס' ד"ה אמר עולא מ"ש בע"א בענין הנ"ל בחשש שמא יאנס ושמא יפשע ובמה פליגי ב"ש וב"ה ייע"ש באריכות:

שם ארשב"א כו'. לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס נימא דעולא ס"ל כמ"ד דבתיכף לסמיכה שחיטה פליגי ובע"כ כיון דר' יוחנן משמע דס"ל בחגיגה דבשבות פליגי בע"כ הכונה כמש"ל דהיינו מה דאמר ב"ש אין סומכין עליהם היינו אם עבר ולא סמך בעיו"ט אין סומכין ביו"ט והיינו מכח דס"ל ל"ב תיכף לסמיכה שחיטה וא"כ הוי אפשר לעשותו מעיו"ט לכך אינו דוחה יו"ט וב"ה ס"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה לכך הוי לא אפשר מעיו"ט ודוחה יו"ט ולפ"ז נימא דבשלמי נדבה לכ"ע ל"ב תיכף לסמיכה שחיטה דרק בשלמי חובה כיון דאם שחטן מעיו"ט לא עשה ולא כלום לכך בעינן שיהי' סמיכה סמוך לשחיטה אבל בנדבה דיכול הוא לשחטן מעיו"ט מהני הסמיכה מעיו"ט ול"ב בהו תיכף לסמיכה שחיטה וסברא טובה הוא וא"כ לפ"ז נימא דבשלמא בשלמי חובה אף לב"ש דס"ל אין סומכין עליהם אם לא סמך מעיו"ט ומקריבין אותו בלי סמיכה היינו כיון דהוי חובת היום וזמנו קבוע היום אין ראוי לדחות הקרבן בעבור הסמיכה כיון דאינו מעכב ובפרט לפמ"ש הצל"ח והסברתיו דבדבר שיש בו אוכל נפש אף ב"ש חיישי שמא יאנס לכך בעבור הסמיכה לא מבטלינן גוף הקרבן דהוי חשש שמא יאנס ויתבטל לגמרי אבל גבי שלמים שאינן של יו"ט כיון דאין זמנו קבוע ואין לחוש לאונס לכך שוב אין ראוי לבטלו מסמיכה בחנם ולכך אם לא סמך עליו מעיו"ט אז לכ"ע אין מקריבין אותו ביו"ט ולכך במשנה דמיירי אם לא סמך עליו מעיו"ט כדקתני ואין סומכין עליהם וכו' וב"ה אמרי סומכין עליהם בזה אמר עולא שפיר בכה"ג לכ"ע נו"נ אין קריבין ביום טוב דלסמוך אסור ובלי סמיכה אין לבטל להקרבן ממצות סמיכה ולסמוך אסור אף דמכח זה ידחה האוכל נפש אסור מכח דהוי מכשירי אוכל נפש שאפשר מעיו"ט אבל רשב"א מיירי בענין אם כבר סמך עליהם מעיו"ט בזה אמר שפיר דפליגי בזה דלב"ש אף אם כבר סמך אסור מצד גוף הקרבה דאסור הוא וב"ה אמרי אם כבר סמך מותר להקריבו מכח דהוי אוכל נפש ומה קושיא. וא"ל דו"ש סמיכה מזריקה והקטרת אימורין דל"ה ג"כ באוכל נפש עצמו ומותר לב"ה וא"כ אף דהוי אפשר לעשותו מעיו"ט מ"מ דוחה יו"ט, אך ז"א דבשלמא בזריקה והקטרה חדא כיון שכבר דחתה שחיטה את יו"ט בתחלה ושחיטה עצמה דהוי מלאכת אוכל נפש ממש ומותר אף באפשר לעשותו מעיו"ט א"כ כיון שכבר דחתה שחיטה את ויו"ט שוב דוחה אף זריקה והקטרה משא"כ סמיכה דלא דחתה שחיטה את יו"ט עדיין וכעין זה אמרינן בש"ס בעלמא ועוד דלענין זריקה והקטרה דלא היו ראוין מחיים קודם שחיטה א"כ כמות שהיתה הבהמה בחיי' לא הי' אפשר לזרוק ולהקטיר מעיו"ט וא"כ לשחטו ולזרוק ולהקטיר איכו מחויב כיון דשחיטה עצמה מותר ביו"ט אף דאפשר בעיו"ט ממילא מותר כל המלאכות של אחר שחיטה הבאים אחרי' גם אפשר דגוף שחיטתן והקרבתן לא נחשב אפשר מעיו"ט דחיישינן למכמר בשרא ובשר שנשחט היום עדיף מנשחט אתמול אבל הסמיכה של קודם שחיטה הי' יכול לעשות מאתמול. ומכ"ש אי נימא כפשוטו דלר"י ל"ה כלל פלוגתתן בתיכף לסמיכה שחיטה רק כפשוטו אם נדחה שבות דסמיכה או לא א"כ נימא דבשלמי חובה שפיר ס"ל לב"ה דנדחה השבות מכח דלא הי' אפשר מעיו"ט דבעינן סמיכה בזמן הראוי לשחיטה אבל בשלמי נדבה לא דחינן שבות דסמיכה ובלא סמיכה לא מבטלינן מ"ע לכך אסור להקריב ביו"ט ואם כבר סמך עליהם מעיו"ט מותר להקריבן לביה ומה קושיא וצ"ע בזה לכאורה. והנה ראיתי בפ"י בחדושיו ריש משנה זו מוכח מדבריו שם דלר"י ס"ל דלכ"ע בעינן תיכף לסמיכה שחיטה רק דפליגי בשבות ולדבריו קשה יותר קושיא הנ"ל כנ"ל. אך באמת דבריו צ"ע דאיך אפשר לומר דר"י פליג אתרוייהו ואיך כתב ידו לחלוק עליהם בלי סיוע מתנא אחר והן אמת דלפמש"ל בישוב פרש"י במשנה דנקט הטעם דיש בהם אכילת אדם ולא נקט קרא דוחגותם הוי אפשר לומר דר"י ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט ולכך ס"ל דלמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט לכ"ע ופליגי רק בשלמי חובה א"א לומר דפליגי בשבות דכיון דהוי זמנו קבוע ודאי לא הי' להם לחוש לשבות ובפרט אם שלמי נדבה אסור לב"ש ובע"כ מכח אכילת אדם לא הותר כאן שלמי חובה דהרי שלמי נדבה אסור ובע"כ דזה לא נחשב צורך אדם רק כיון דהוי זמנו קבוע מקרא דוחגותם א"כ אם מלאכה של תורה הותר מכ"ש שבות דרבנן בע"כ דפליגי רק או בסמיכה עצמה דל"ב כלל סמיכה בשלמי חובה או דבעינן סמיכה רק דס"ל דיכול לסמוך מעיו"ט ול"ב סמיכה ביו"ט אבל למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט וא"כ יפלגו בשלמי נדבה בזה אם לב"ש מותר שלמים מכח דהוי צורך אכילה אדם א"צ לומר דפליגי בתיכף לסמיכה רק י"ל לכ"ע תיכף לסמיכה שחיטה רק דפליגי בשבות דלב"ש סמיכה דל"ה צורך אכילה לא הותר אף דהוי שבות ולב"ה מותר והוי א"ש פרש"י יותר דשייך זה לזה כיון דמעתיק דברי ר"י דבשבות פליגי בע"כ דפליגי בנו"נ לכך נקנו הטעם של אכילת אדם. והנה הן אמת דפרש"י בד"ה תיכף לסמיכה שחיטה וכו' ובחגיגה דף י"ו הי' מורה כן דלא הזכיר שם כלל משבות דמשמע דלפי הך פלוגתא לא פליגי בשבות כלל אך מלשון רש"י חגיגה דף י"ו ע"ב ד"ה מה"ד בסמיכה עצמה פליגי נקט שם רק הפלוגתא דל"ב סמיכה ולמה לא נקט הפלוגתא בתיכף לסמיכה שחיטה ג"כ בע"כ דבאמת בזה פליגי לר"י כנ"ל דזה תלוי בזה. גם פרש"י במשנה דנקט אבל עולת יחיד משמע דמפרש (דמיירי) דפליגי אף בעולת חובה ושלמי חובה וגם בהו ס"ל לב"ש דאין סומכין ואף בזה פי' הטעם משום שבות א"כ איך יפלוג ר"י על כל הני תנאי דס"ל דפליגי בסמיכה, מיהו זה הוי א"ש דאדרבא כיון דעכ"פ אף בשלמי נדבה מתירין ב"ש לקרוב א"כ אף בשלמי חובה ל"ה הטעם כלל מכח זמנו קבוע וחגותם רק מכח אכילת אדם לכך ממילא בסמיכה ל"ה צורך אדם אבל להני דסוברים נדרים לכ"ע אין קריבין וטעמא דב"ש בע"כ רק מכח וחגותם דהוי חובת היום לכך ראוי להתיר אף שבות ובע"כ דפליגי בסמיכה לכל חד כדאית לי' והוי א"ש פרש"י אך כבר הוכחנו מפרש"י חגיגה דא"א לפרש כוונתו כן לכך דברי הפ"י במכת"ה אין נראין בזה רק העיקר כמ"ש והבן:

רש"י ד"ה מידע ידע וכו' הלכך בה"ש דיו"ט אסור דמטביל ביו"ט שלא לצורך. הנה דברים הללו משוללי הבנה הם דנקט טעם חדש מה דלא מפורש בש"ס לעיל ולמה לא נקט טעמים אחרים המפורש לעיל בש"ס וכבר עמדו בזה המפ'. ולדעתי כראה כוונת רס"י לפמש"ל דאף טבילת כלים הוי מכלל חיוב לטהר ברגל אך זה היכי דראוי לקדשים אבל באינו ראוי לקדשים ליכא מצוה זו ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל כאן כטעם דרבא מכח כראה כמתקן אך באמת קיי"ל בשפוד שנרצף ביו"ט מותר לתקנו מכח דמכשירין שא"א לעשותו מעיו"ט דוחה יו"ט א"כ מוכח דאף תקון כלי מותר בשביל אוכל נפש היכי דלא אפשר מעיו"ט ולפ"ז הנה קיי"ל דבר שמפיג טעמו ג"כ נחשב א"א מעיו"ט אף דהי' יכול לעשותו מאתמול רק שלא הי' טעמו כ"כ טוב נחשב א"א מעיו"ט א"כ לפ"ז י"ל כיון דרש"י ס"ל דחיוב טבילה ברגל שייך אף בכלים א"כ הן אמת דעתה שצריך הע"ש א"כ א"א לטבול ביו"ט עצמו דלא יהי' הע"ש הוי הטבילה מצוה בסמוך לרגל כמ"ש המרש"ל אבל אם ל"ה בעי הע"ש אז הוי עיקר חיוב הטבילה ברגל לא סמוך לרגל רק הי' יותר מצוה ברגל עצמו דכמו דאמרינן טבילה בזמנה מצוה כן ה"כ הוי נחשב יו"ט בזמנה והי' עיקר המצוה ביו"ט עצמו ושוב ל"ה שייך בזה כלל איסור מתקן דמה בכך הלא הוי כמו מכשירין שא"א לעשותו מעיו"ט דדוחה יו"ט כן ה"כ כיון דצריך הכלי לטבלו לאכילת יו"ט וקדשים ומקודם יו"ט ל"ה עולה לו למצוה רק ביו"ט עצמו ולא גרע ממפיג טעם ונחשב א"א לעשותו מעיו"ט ודוחה יו"ט אבל כיון דבעי ע"ש א"כ שוב הוי עיקר טבילת רגל סמוך לרגל אבל ביו"ט עצמו שוב ליכא מצוה ושוב אסור מכח מתקן. וז"ש רש"י דהוי טבילה שלא לצורך ואין הכונה שלא לצורך כלל דהרי ראוי לחולין כקושיות המרש"א רק הכונה שלא לצורך יו"ט דאינו מקיים בזה מצות טבילה השייך ליו"ט דאם ל"ה בעי הע"ש הי' טבילה זו צורך חובת היום אבל עכשיו שוב ליכא צורך חובת היום רק רשות לבד ושוב אסור מכח מתקן. וזה למסקנא דקיי"ל כרבא אבל לעיל טרם ידע הש"ס טעמא דרבא שפיר דוחה רש"י דברי הי"מ מכח דראוי לחולין דהי"מ אזלי אליבא דרבה והוא לא ס"ל טעמא דמתקן כלל ולכך אין שייך חילוק בזה ולכך דוחה רש"י דבריהם ומזה יהי' סיוע לדעת המרש"א לעיל דמה שנקט רש"י בד"ה מדלין דלי טעמא דמתקן הוי רק לרבא למסקנא אבל לס"ד ל"ש הך טעמא דאם גם להס"ד יש טעמא דמתקן ל"ה צריך רש"י לדחות דברי הי"מ שהביא והוא עצמו פי' כן עכשיו ודו"ק. מיהו לפי האמת א"א לפרש כן פרש"י מתרי טעמי דבפרש"י במשנה מוכח דס"ל דעיקר הטהרה הוי ברגל לא סמוך לרגל א"כ מוכח דס"ל דאין הטעם מכח אכילת קדשים כלל רק הוי מצוה בפ"ע דבשביל קדשים הרי צריך הע"ש. ועוד שנית דמה דמותר במפיג טעמו היינו כיון דזה הוי פגם באוכל נפש עצמו דלא יהי' ערב לחיך לכך הוי בכלל היתר אוכל נפש אבל כאן מה שאינו נוגע לאוכל נפש רק לצורך מצוה ל"ה בכלל אוכל נפש לחשבו בכלל א"א לעשותו מעיו"ט ולכך פרש"י כעת צ"ע:

רש"י ד"ה מביאין שלמים ביו"ט לפי שיש בהם אכילת אדם וכו' ובד"ה אבל לא עולת וכו' דכתיב לכם ולא לגבוה. הנה דברי רש"י תמוהין מאוד בעיני דלמה נקט ברישא הטעם דיש בהם אכילת אדם הלא אליבא דב"ש לכ"ע שלמים שאינן של יו"ט אין קריבין ביו"ט ובע"כ לא מיירי כאן רק משלמים של יו"ט ולמ"ל דיש בהם אכילת אדם הלא מקרא מלא וחגותם אותו דחגינה מותר להקריבה ביו"ט ולמ"ל טעמא על קרא דמפורש בהדיא, ולהיפוך קשיא למה סיים על עולה דכתיב לכם ולא לגבוה הלא לאו מההוא קרא ממעטינן לי' בש"ס רק מוחגותם אותו חגיגה אין עולת ראי' לא דבע"כ הך ולא עולת הכונה על עולת ראי' דשל כדר אף לב"ה אין קריבה ביו"ט ובע"כ בשל ראי' מיירי וא"כ זה יליף ב"ש מוחגותם אותו דראי' לא ולמה נקט רש"י הטעם מלכם. מיהו זה הי' אפשר ליישב בשני דרכים אחד לפי מה שאיתא בזבחים דף ס"ו דראב"ש אמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומה לא יבדיל א"צ להבדיל והנה התוס' שם הקשו דא"כ בכל לאו נימא כן ותרצו דבשאר לאו מה"ת הוי ס"ד שיהי' חייב כן ייע"ש א"כ הכא דה"א שיהי' חייב להקריב קרבן ביו"ט א' קמ"ל דאינו חייב להקריב ביו"ט א' וי"ל חגיגה אין דחייב להקריב היום ביו"ט אבל עולת ראי' אין חיוב ביו"ט א' אבל לא איסור מיהו הא לק"מ דאנן לא קיי"ל כראב"ש רק אסור להבדיל בחטאת העוף, מיהו הרי חזינן דר' יוסי ס"ל נשים סומכות רשות והיינו דבכי ישראל חיובא אבל בנשים רשות ועיין במג"א סי' קכ"ח שכתב דגם נשיאות כפים בזרים הוי רשות לדידי' דדרשינן אתם ולא זרים חיובא אבל רשות איכא וצ"ל אף דלא קיי"ל כראב"ש דלא יבדיל רשות היינו דחם כתיב להדיא בתורה הלאו לא דרשינן לי' לרשות רק משמע איסורא ממש אבל היכי דלא כתיב להדיא הלאו רק נשמע מכלל העשה בזה יכול להיות דהכונה דזה חיובא אבל השאר רשות, והן אמת דשם דחיתי דברי המג"א כעין סברת התוס' שם בזבחים דף ס"ו דמה"ת הוי סיד שיהי' חיובא בזרים לברך דנימא שהוצרך התורה למעט זרים מחיובא כיון דעיקר המצוה התחיל רק באהרן ובניו לדבר אל אהרן ואל בניו בשלמא בחיוב סמיכה הוי הכל בכלל איצטריך למעט נשים מחיובא אבל כאן דעיקר המצוה כאמר רק לאהרן ובניו ממילא נדע שאין חיוב לזר לזה ולמה הוצרך כה תברכו אתם ולא זרים בע"כ לאיסורא אתא. אבל כאן שפיר י"ל כן כיון דזה הוי קרבן היום והוי חיובא דיומא א"כ ה"א שיהי' מחויב להביאו היום קמ"ל דא"צ להביאו דוקא היום (ממש) [ויש[ לפרש וחגוהם אותו חגיגה אין דזה הוי החיוב לכתחלה שיביאו דוקא ביו"ט אבל עולת ראי' לא דליכא חיובא דוקא היום אבל מ"מ איסורא ליכא ואטו נימא דלר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות יאמר דלא פליגי ב"ש וב"ה בהא רק לדידי' אף עולת ראי' קרבה, לכך פרש"י כך דהנה באמת כתיב לכם ולא לגבוה והתם א"א לפרש דלרשות אתא וכיון דהכל הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה רק דהתורה התירה מלכם ומה שאינו בכלל היתר חוזר לאיסורא קמא דדוקא לב"ה דאית להו מתוך אינו חוזר לאיסורא קמא ושייך לומר בלכם ולא לגבוה לרשות אבל לב"ש דל"ל מתוך אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא לכך לא שייך שם לדרוש לרשות רק נשאר באיסורא ממילא. עיין בש"ס דף י"ב ובתוס' שם מוכח כן דלב"ש אהדרי' לאיסורא קמא א"כ מוכח מן התם לאיסורא רק מהתם לבד הוי אפשר לומר דל"ה מרבה כל דל"ה וא"כ התירה התורה בהדיא לכך יליף מוחגותם חגיגה אין עולת ראי' לא ונשמע דעכ"פ חיובא ליכא ומוכח דלא מרבה ל"ה כל דל"ה דא"כ אף חיובא הוי דהרי זה סיום הפסוק של וחגותם והוי אף חיובא ובע"כ דגלי קרא דוחגותם חגיגה אין דל"ה חיובא ושוב נלמד מקרא דלכם ממילא לאיסורא וא"ש פרש"י דעיקר האיסור אף בעולת ראי' הוי מלכם ולא לגבוה וא"ש. ועוד יש לפרש פרש"י בזה והוא דהנה באמת ב"ה ילפי ק"ו שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם ולכך לא הי' ראי' מקרא דוחגותם לבד דדלמא אדרבא רבותא קמ"ל דהרי לגבוה מסתבר טפי להתיר חדא דלא יהא שלחנך מלא וכו' וגם מק"ו מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וכו' ולפ"ז כמו דלפי האמת אין מקריבין כו"כ ביו"ט אף שיש בהם צורך הדיוט כיון דיש בהם לגבוה ג"כ ול"ה עיקרו להדיוט כן ה"נ הי' לפי ה"א מקום לומר להיפוך דרבותא קמ"ל מוחגותם דלא מבעיא עולת ראי' דודאי מותר כיון דהוי כולו לגבוה והרי אף במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה וגם שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם אבל חגיגה ה"א כיון דאינו כולו לגבוה יהי' אסור דמטעם אכילת הדיוט אין להתירו דאין כולו להדיוט ואין עיקרו בשביל כך גם ההדיוט משלחן גבוה קזכה כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ובשביל צורך גבוה ושלא יהא שלחן רבך ריקם אין להתירו דאין כולו לגבוה סלקא לכך קמ"ל אף חגיגה מותרת והוי וחגותם לרבותא אפי' חגיגה מכ"ש עולת ראי' אך כיון דכתיב לכם ולא לגבוה א"כ נשבר הק"ו לומר דשל גבוה מסתבר טפי להתיר דאדרבא חזינן דהתורה אמרה של גבוה גרע ביו"ט מלהדיוט א"כ נהי דהי' אפשר לרבות עולת ראי' מכ"ה כל דכ"ה שוב ממעטינן לי' מוחגותם חגיגה אין עולת ראי' כא דא"ל דהוי כ"ש דהרי נלמוד מלכם דל"ה כ"ש א"כ שוב כיון דוחגותם ולא ראי' בע"כ דבא למעט עולת ראי' דאסור להקריבו ביו"ט ולכך הוצרך רש"י ללכם ולא לגבוה. אך פרש"י הנ"ל דנקט בשלמים הטעם שיש בהם אכילת אדם קשה שפיר למ"ל ה"ט וכן כמי שם בחגיגה דף י"ו פרש"י רק הך טעמא דלכם וטעמא דיש בהם צורך הדיוט. והנה פרש"י שם היה אפשר ליישב בדרך חדש דהנה רש"י נקט הטעם במתני' כאן דלכך אין סומכין דסמיכה שבות ועיין בתוס' לקמן דף כ' שכתבו דהדין עמו דכן מפורש בחגיגה דף י"ו לר"י שם ובאמת צריך לפרש אטו פליג ר"י על התנאים דלחד פליגי בתיכף לסמיכה שחיטה ולחד בסמיכה עצמה ובפרש"י עצמו בחגיגה שם במשנה נקנו טעמא דתיכף לסמיכה שחיטה ואטו סתרי דבריו שבכאן, ובע"כ הכונה לאחדים דנהי דסמיכה אינו מעכב מ"מ כיון דעיקר המצוה מן המובחר הוי לסמוך לכתחלה וא"כ הוי עכ"פ בכלל מכשירי אוכל נפש ואם לא הי' אפשר לעשותו מעיו"ט הי' דוחה יו"ט ולכך לב"ה דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה הוי א"א לעשותו מעיו"ט ודוחה שבות יו"ט אבל ב"ש ס"ל דל"ב סמיכה לשחיטה תיכף לכך כיון דאפשר לעשותו מעיו"ט אינו דוחה יו"ט ולכך פלוגתא דסמיכה לשחיטה ופלוגתא דשבות תלוי זה בזה וא"ש. ולפ"ז הנה עולא אמר ר"א בפסחים דף עיין ע"ב דשלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה ועיי"ש בתוס' דאפי' אם נדר בפירוש לשם חגיגה אין יוצא בה ועיין בפ"י מגילה דף ה' מה שהאריך בזה ולפ"ז אם חגיגה מעיו"ט לא מהני הי' נראה דל"ש בזה דל"ב תיכף לסמיכה שחיטה כיון דעכ"פ בעינן כדכתיב וסמך ושחט וא"כ נהי דב"ש כ"ב תיכף לסמיכה שחיטה עכ"פ בעינן שיהי' הסמיכה בזמן הראוי לשחוט אבל בזמן שאין ראוי לשחוט לא מהני בי' סמיכה לכ"ע וכמו דבעינן שחיטה בזמנה בעינן כמי סמיכה בזמנה כיון דכתיב וסמך ושחט אך לפ"ז תקשה לר"א דס"ל דלא מהני בשחטן מעיו"ט איך יפרש הוא למ"ד דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה אך י"ל דעולא אמר ר"א ס"ל כמ"ד בסמיכה עצמה פליגי אבל לא בתיכף לסמיכה שחיטה אך למ"ד דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה בע"כ דס"ל דאף בעיו"ט. מהני לשוחטו אך א"כ קשיא לרש"י הלכתא אהלכתא כיון דר"י אומר שם דבשבות הוא דפליגי בע"כ ס"ל כמ"ד דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה וגם קיי"ל כר"א דבעיו"ט אינו יוצא משום חגיגה א"כ איך משכחת לה תרוייהו ולכך מפרש רש"י כך די"ל דזה תליא בפלוגתא דאם כו"כ קריבין ביו"ט או לא והיינו דתנאים דפליגי אם נו"נ קריבין ביו"ט פליגי אליבא דב"ש וב"ה אם הם פליגי בהא או לא ועיין בפ"י מה שעמד בלשון והני תנאי כהני תנאי ולפמ"ש יתפרש כפשוטו גם כאן דכאן דפליגי אליבא דב"ש וב"ה ולכך למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט לא יפלגו ב"ה וב"ש כלל בעולת חובה ושלמי חגיגה רק זה לתרוייהו קרבו ובפרט דהם יסברו כמ"ד נשים סומכות רשות ודרשינן כמי חגיגה אין עולת ראי' לא לרשות ולא לאיסורא או דילפי מלה' כל דלה' ופליגי רק בעולת נדבה ולכך א"ש דכל הני סוגיא דפליגי בשלמי חובה ועולת חובה הם ס"ל כמ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט לכ"ע והם ס"ל דלכם ולא לגבוה לאיסורא אתא ולכך כיון דפליגי בתיכף לסמיכה שחיטה יסברו הם דשלמי חגיגה יוצא בהם אם שוחטן מעיו"ט אבל אנן קיי"ל כר"י דפליגי בתיכף לסמיכה וכו' וקיי"ל כר"א דבעיו"ט אינו יוצא בהם משום חגיגה משום דאנן כסבור כמ"ד כו"כ קרבין ביו"ט והיינו דאנן קיי"ל שמחת יו"ט מצוה הוא וגם כר' יוסי דנשים סימכות רשות לכך יהי' לדידן לכם ולא לגבוה רק דליכא חיובא אבל רשות איכא ולכך נסבור אנן דעולת ראי' ושלמי חגיגה לתרוייהו קרבו בין לב"ש ובין לב"ה ולתרוייהו מותר לסמוך כיון דבזה א"א לעשות הסמיכה מעיו"ט דאינן ראוי לשחיטה אז לכך נדחה שבות דסמיכה מפניו רק הם פליגי בשלמים ועולות של כו"כ ובזה ודאי יכול לשוחטן מעיו"ט לכך ס"ל לב"ש כיון דל"ב תיכף לסמיכה שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו"ט. והוציא רש"י כן מסוגיות הש"ס דף י"ב דאמר שם השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דאמר לך מני ב"ש הוא וכו' והקשו שם התוס' דאי ב"ש מה איריא עולת נדבה אפי' חובה נמי ייע"ש אך לרש"י ס"ל כך דהכונה כך דאמר לך מני ב"ש הוא ואתיא כמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט וס"ל דב"ש וב"ה פליגי בנו"נ ובהא אסרי ב"ש עולות ומתירין שלמים אבל בעולה חובה אף ב"ש מתירין לכך נקט עולת נדבה כב"ש ולוקה דל"ל מתוך דאי ב"ה ויסבור כמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט ובעולת חובה פליגי ונדבה לכ"ע אסור עכ"פ מלקות ליכא דאית לי' מתוך כמ"ש התוס' שם בפי' הסוגיא ולכך ס"ל לרש"י לדידן דאמר ר' יוחנן דפליגי בשבות ובע"כ בתיכף לסמיכה שחיטה וקיי"ל כר"א דשלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהם משום חגיגה פליגי רק בנו"נ וחובה לכ"ע קרבה ולכך נקט רש"י הטעם בשלמים דיש בהם אכילת אדם ועולה מכח לכם ולא לגבוה דהם ס"ל שמחת יו"ט רשות דר"א מתלמידי ב"ש הוא ולכך בע"כ לגבוה לאיסורא אתא אבל ב"ה ס"ל שמחת יו"ט מצוה ולכם ולא לגבוה לרשות אתא לכך מתירין אף עולה. כן הי' נראה ליישב פרש"י במס' חגיגה אבל פרש"י כאן א"א ליישב בזה דהרי נקט בלשונו דדוקא עולת צבור מותר אבל עולת יחיד לא משמע דאף עולת ראי' אסור לב"ש כמו עולת נדבה. וא"ל דבתרוייהו פליגי בין בחובה בין בנדבה א"כ אם מתני' מיירי מתרוייהו גם בשלמים יהי' מיירי בתרוייהו אף בחובה ושוב קשיא איך אמר אין סומכין עליהם הלא לפמ"ש בחובה ל"ש לסמוך מעיו"ט ומותר אף לב"ש לסמוך ביו"ט. ולכך כראה ליישב פרש"י בפשיטות דמה שנקט בעולה לימוד דלכם כבר כתבנו לעיל ומה שנקט ברישא הטעם מכח אכילת אדם כראה דרש"י מפרש דבע"כ ב"ש ס"ל דדרשינן טעמא דקרא כר"ש דס"ל כן דאם לא דרשינן טעמא דקרא א"כ קשיא כיון חזינן דהתורה אמרת וחגותם אותו דחגיגה מותר ביו"ט א"כ אף אם הוי הסמיכה מלאכה דאורייתא הי' ראוי להיות מותר ביו"ט כיון דהתורה התירה מלאכות דאורייתא שחיטה והקרבה למה יגרע סמיכה מהם ואף דסמיכה הי' אפשר מעיו"ט מ"מ בשל גבוה לא מצינו חילוק בין אפשר מעיו"ט או לא א"כ אף אם הוי סמיכה מלאכה דאורייתא הי' ראוי שיהי' מותר מכ"ש אם הוי דרבנן בע"כ ב"ש ס"ל דרשינן טעמא דקרא א"כ ס"ל דמה שהתיר חגיגה ולא עולת ראי' הוי מכח שיש בו צורך אדם והוי אוכל נפש ואם מותר בשביל אוכל נפש שוב הוי גלי קרא דהוא ולא מכשיריו דמכשירין שאפשר לעשותו מעיו"ט אינו דוחה יו"ט א"כ סמיכה אם הי' מלאכה דאורייתא לא הי' מותר ביו"ט מכח כיון דאינו מעכב בדעבד לא נחשב אוכל נפש ממש רק מכשירין מכח דלמצוה לכתחלה ראוי כן הוי רק בכלל מכשירין ושוב כיון דל"ב לדידי' תיכף לסמיכה שחיטה הוי בכלל מכשירין שאפשר לעשותו מעיו"ט דאינו דוחה יו"ט וכיון דבדאורייתא לא דחה ה"ה בדרבנן דכל דתקון כעין של תורה תקון כמ"ש הר"ן והובא במג"א סי' תמ"ו אבל אם לא ידרוש טעמא דקרא רק כפשוטו דגלי קרא דוחגותם דחגיגה מותר א"כ בשל גבוה לא מצינו לחלק בין אם א"א מעיו"ט או אפשר ולמה אסרי סמיכה הלא לא גרע דרבנן משל תורה ובפרט לפמש"ל בש"ס ריש סוגיא זו דעיקר הטעם דב"ש אסרי סמיכה מכח דס"ל דסמיכה כיון דאינו מעכב האכילה א"כ לא נחשב צורך הדיוט רק של גבוה לבד ושוב דומה זה לעולת ראי' דאינו דוחה יו"ט וכל שבדאורייתא ה"ה בדרבנן אך זה אם ב"ש דרשי טעמא דקרא א"כ מה שמתיר התורה החגיגה הוי רק בשביל אכילת הדיוט לכך ממילא סמיכה דהוי כולו לגבוה לא הותר ודומה לעולת ראי' ואם הי' של תורה לא הי' נדחה ה"ה דרבנן אבל אם לא דרשו טעמא דקרא רק נימא כפשוטו שחגיגה התורה התירה ממילא ראוי שיהי' מותר בכל פרטיו אף בסמיכה לפי מה דקמ"ל השתא דאף שלמי חובה בעי סמיכה וא"כ אף אם הי' דאורייתא סמוכה אסורה הי' ראוי להיות מותר כאן כ"ש דרבנן ובע"כ דדריש טעמא דקרא והוי הטעם מכח אכילת אדם לכך ל"ה סמיכה בכלל היתר זה וא"ש ודו"ק היטב ועיימש"ל בש"ס ד"ה מיתיבי ארשב"א מ"ש בדברי הפ"י בחדושיו השייך לכאן ודו"ק:

רש"י ד"ה שאינה של יו"ט כגון של נדר ונדבה. לכאורה הוא תמוה מה בעי רש"י בזה ומה ממעט הלא הוא המובן מפשוטו שעולה שאינה של יו"ט אך נראה דהנה עולת ראי' יש לו תשלומין כל שבעה ולפ"ז אם לא הקריבו ביום א' של יו"ט יכול להקריבו ביום ז' שהוא יו"ט ולכך ה"א דביום שביעי אסור ל קריבו דדוקא עולה של חיבת היום דהיינו ביום א' של יו"ט דהוי עיקר זמנו היום זה מותר אבל ביום השביעי נחשב אינה של יו"ט כיון דאין זמנה היום רק לשם תשלומין ונחשב אינה של יו"ט לכך פרש"י למעט זה דעולה שאינה של יו"ט רק כגון כדר ונדבה כלומר וה"ה מחוסר כפורים כל דהוי דומיא דנדר ונדבה שאינה נמשך מיו"ט כלל ולכך נקט רש"י כגון כו' אבל השייך ליו"ט אף שהוא מיו"ט א' מותר להקריבו וקי"ל:

רש"י ד"ה ועל שלמים שהם מחמת יו"ט כגון שלמי חגיגה ושמחה. הנה לכאורה זה הוי שפת יתר ומה הוי שלמים אחרים מחמת יו"ט אם לא חגיגה ושמחה אך לכאורה נראה דבא למעט שלא נטעה לפרש דשלמים הבאים מחמת יו"ט היינו שנדרם ביו"ט מחמת שצריך לבשר ונדר להביא שלמים. אך ז"א דהיינו שלמי שמחה באמת וזה מותר אך הכונה דהיינו טועין לפרש באם יש לו כבר שלמים שנדרם כבר רק שכעת רוצה להביאם כיון דאם עבר עליהם רגל אחד עובר בעשה א"כ הוי היו"ט גורם להביאם שלולי יו"ט לא הי' ממהר להקריבן רק מחמת יו"ט הוא ממהר להקריבם שלא יעבור בעשה ה"א דאף זה נקרא שלמים הבאים מחמת יו"ט לכך פרש"י רק כגון חגיגה ושלמי שמחה אבל שאר שלמים אסור להקריבן ביו"ט וז"פ:

תוס' ד"ה אמר עולא וכו' עיין במהרש"א מה שתמה על דבריהם הרי לב"ה נצרך דלא נאמר מכח לכם ולא לגבוה ייע"ש ולדעתי נראה דא"ש כיון דעשה דוחה ל"ת ונהי דיו"ט עשה ול"ת הוא מ"מ י"ל דעולא לא ס"ל דהוי עשה ול"ת רק כאינך אמוראי ואף אם ס"ל דהוי עשה ול"ת ס"ל דהם ס"ל כדעת המג"א סי' תמ"ו דלדחות מצטרפין לל"ת א"כ כיון דלא יראו פני ריקם הוי באמת ל"ת וכבר כתבנו לעיל בסוגיא דחל להיות אחר השבת די"ל דלאו הבא מכלל עשה הוי עשה אבל להיפוך עשה הבא מכלל לאו נחשב עשה בפ"ע והוי כלאו ועשה בפרט דהכא יש מצות ראי' והראי' א"א בלתי קרבן כיון דמצווה ולא יראו פני ריקם, א"כ יש כאן עשה דראי' ול"ת דלא יראו פני ריקם דא"א לזה בלא זה ואפשר דאף רש"י והרי"ף דלא ס"ל דמצטרפין לל"ת היינו ל"ת דעלמא אבל ל"ת זו עצמה יש בה מעשה דהוי עשה הבא מלאו ויש עכ"פ באמת כאן עשה בצירוף עשה ממש של הראי' ראוי לדחות עשה ול"ת די"ט משא"כ בשאר קרבנות ליכא עשה ול"ת דאף אם יש כאן לאו דבל תאחר מ"ע הוי עשה דפשיעה שהי' יכול להקריבו קודם ובלא לאו דבל תאחר אף אם נדרו ביו"ט וכדומה מ"מ הרי יכול להקריבו אח"כ ויכול לקיים את שתיהן ונהי דכתב הרשב"א בחדושיו גבי כיסוי הדם ביו"ט דמה שיכול הוא להמתין על אח"כ לא נחשב אפשר לקיים שתיהן א"ש דנהי דאמרינן למיתה ל"ח וחלקו שם התוס' בין מיתה דזמן מרובה או מועט היינו במיתה ממש אז לזמן מרובה חיישינן ולזמן מועט לא שכיח מיתה אבל אונס אחר הוי להיפוך דבזמן מועט יש לחוש פן יארע לו איזה אונס ולא יכול לעשותו תיכף ובינתיים פן יעבור זמנו אבל מה שיש לו שהות הרבה אין חשש דאף אם יארע לו איזה אונס יעשנו אח"כ ולכך א"ש דבשלמא בכסוי דהדם אינו עומד זמן מרובה והרי הולך ונבלע ואין רשומו כיכר לכך כיון דזמנו מועט יש לחוש שמא יארע לו אונס כמו דחיישי ב"ה הכא שמא יאנס לכך לא נחשב אפשר לקיים שתיהן מה שיעשנו אח"כ אבל בקרבנות דיכול להקריבם אף לאחר החג אין לחוש בי' שמא יאנס אבל בקרבן ראי' דאין לו שהות רק ימי החג בזמן כזה יש לחוש שמא יאנס ושוב עבר זמנו בטל קרבנו לכך נחשב בכלל לא אפשר לקיים שתיהן ולכך שוב ראוי שעשה זו של ראי' ושל ולא יראו פני ריקם ידחה לעשה ול"ת דיו"ט ולכך מסתבר מסברא דמה דכתיב לכם ולא לגבוה הוי רק בנדרים ונדבות דל"ש עשה דוחה ל"ת ועשה כנ"ל אבל בקרבן ראי' דשייך כן לא כאמר זה כנ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ושפיר הקשו למ"ל ל"ה כל דל"ה. ועוד נראה ליישב דהנה המג"א בסי' קכ"ח כתב דמה דדרשינן כה תברכו את בני ישראל אתם ולא זרים יהי' תלוי בפלוגתא דנשים סומכות רשות או אסורות לסמוך ייע"ש והנה באמת על המג"א הקשיתי במ"א דבשלמא דהוי ס"ד דהי' חיוב הוצרך להשמיענו דאינו חיוב אבל הכא מה"ת ה"א דיהי' חיוב בזרים דנצרך להשמיענו דאינו חיוב וכעין זה ממש כתבו התוס' בזבחים שם לראב"ש דאמר ולא יבדיל ייע"ש ועיימש"ל בזה אך הכא שפיר יהי' נראה כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא א"כ כיון שק"ו הוא שמה במקום שאסור להדיוט וכו' כמ"ש ב"ה אח"כ שהוי ק"ו לגבוה וכן שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם א"כ הוי מסברא כיון שחיוב ביו"ט לעשות לכם מכ"ש שראוי לעשות שלא יהי' שלחן גבוה ריקם א"כ נימא דמה שכתיב לכם ולא לגבוה הוי רק דא"צ להקריב כל כו"כ ביו"ט ואינו חיוב עליו אבל אם רוצה אין איסור בדבר מיהו למ"ד נשים אסורות לסמוך לדידי' ודאי הוי לכם ולא לגבוה לאיסור וכן למ"ד שמחת יו"ט רשות א"כ הוי לכם רק רשות לכך ממילא בע"כ ולא לגבוה לאיסור ולכך א"ש דב"ש דהקשו לב"ה מלכם ולא לגבוה היינו דהם ס"ל כר"א ובפרט דר"א מתלמידי ב"ש דס"ל שמחת יו"ט רשות א"כ בע"כ ולא לגבוה לאיסור אתי לכך הקשו שפיר מלכם אבל לב"ה הקשו התוס' שפיר דנימא דב"ה ס"ל כהלכתא דשמחת יו"ט מצוה וס"ל כר"י דנשים סומכות רשות לכך לא מוכח כלל מלכם ולא לגבוה לאיסור דבשלמא לנכרים ולכלבים כיון דבזה אין סברא למצוה ובע"כ לאיסור אתא אבל לגבוה אפשר דממעט רק דאין חיוב בדבר אבל לא איסור מיהו אם לא הוי ס"ל לב"ה מתוך הוי א"ש דהכא אינו דומה לנשים סומכות רשות דהתם בלא"ה לא ידענו איסורא כלל לנשים לסמוך זולת הקרא לכך כל שלא שמענו איסור מעולם י"ל דבא למעט מחיובא אבל הוי רשות אבל הכא כיון דהוי הכל בכלל איסור לא תעשו כל מלאכה והוי הכל בכלל רק דלכם התירה התורה ואם כן כל דל"ה בכלל לכם שוב אהדרי' ממילא ונשאר באיסורו כיון דהכל הוי בכלל איסור א"כ כיון דאינו בכלל היתר כשאר באיסורו לכך כתבו דהרי ב"ה אית לי' מתוך א"כ אף של"ה בכלל לכם לא אהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש התוס' דף י"ב א"כ לא הוי כלל בכלל לא תעשה מלאכה רק באיסור חדש של מיעוט לכם ולא לגבוה וא"כ אם זה גוף האיסור שוב אפשר לומר דלכם ולא לגבוה הוי דאין חיוב לגבוה ולמ"ל ל"ה כנלפענ"ד נכון. והנה פי' זה כראה יותר דלפי' הראשון קשה אם מתורת עשה דוחה ל"ת אתי עלה למה הוצרכו להקשות מכח מתוך. אך כראה להחזיק גם פי' הראשון והוא דהתוס' יסברו ג"כ כשיטת הרי"ף דלדחות אין מצטרפין לל"ת או ס"ל דעשה הבא מכלל לאו לא חשבינן לה לשתים להיות נדון כלאו ועשה מיהו זה ס"ל דעשה חמור מלאו כדעת הסוברים כן ולכך ס"ל בשלמא לאו הבא מכלל עשה אזלינן לחומרא וחשבינן לי' כבא ממנו לעשה אבל להיפוך עשה הבא מכלל לאו אזלינן להיפוך לחומרא וחשבינן לי' לעשה כפי האמת לעשה ולכך א"ש אם ל"ה ס"ל לב"ה מתוך כלל א"כ הוי יו"ט עשה ול"ת דשוב אהדרי' לאיסורא קמא וא"י עשה דקרבן ראי' לדחות עשה ול"ת אבל לב"ה דס"ל מתוך א"כ כתבו התוס' בדף י"ב דשוב לא אהדרי' לאיסורא קמא והוי רק לאו דלכם ולא לגבוה והוי לאו בעלמא או עשה א"ם יבא עשה דראי' וידחה לאו דלכם או העשה ולכך מסתבר דלא ממעט לכם רק כו"כ דל"ש דחי' או דהוי עשה דפשיעה או דאפשר לקיים שתיהן דאפשר להקריבו לאח"ז אבל עולת ראי' דל"ה פשיעה ולא אפשר אח"כ דלזמן מיעוט חיישינן שמא יאנס בדבר שאין לו שהות הרבה א"כ מסתבר דע"ז לא מיעט לכם דהוי עשה דוחה ל"ת או עשה דלא של גבוה וא"ש ודו"ק היטב ועיימש"ל בפרש"י ייע"ש. והנה מש"ל דבזמן קצר יש לחוש שמא יאנס ובזמן מרובה ל"ח לכך הנה אין זה דבר חדש דבע"כ מוכח כן מהש"ס לקמן דף כ' ע"ב דקאמרו ב"ה דשאני נו"ב דאין קבוע להם זמן ופרש"י שיכול להקריבם אח"כ ואמרו ב"ש אף זו אין קבוע להם זמן וכו' ומשני זה קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ופרש"י דחיישינן שיפשע או יאנס וכו' וא"כ קשה אף גבי כו"כ נחשב קבוע להם זמן מכח חשש שמא יפשע או יאנס ובע"כ התם דהוי זמן מרובה ל"ח שיפשע תמיד אד יאנס אבל הכא דהוי זמן קצר חיישינן שמא יאנס א"כ שפיר כתבנו דבזמן קצר לא נחשב אפשר לקיים שתיהן במה שיכול לקיים אח"כ מכח חשש פן יפשע או יאנס אבל מה שיש זמן מרובה נחשב אפשר לקיים שתיהן מה שיכול לקיימו אח"כ דבכה"ג ל"ח שמא יפשע או יאנס. הן אמת דמה שנקט רש"י שם שמא יפשע כראה דאין כוונתו דלהא לבד חיישינן שיהי' זה כשני טעמים דהיינו חד טעמא שמא יפשע וחד טעמא שמא יאנס דא"כ קשה דיהי' מוכח מן הש"ס דלזמן מועט חיישינן לפשיעה ולזמן מרובה ל"ח לפשיעה ובאמת יהי' מוכח להיפוך מן הש"ס גבי תפלת ערבית דאמרינן כיון דזמנו כל הלילה חיישינן דלמא אתי למפשע דיאמר עדיין יש לו שהות וא"כ מתחלה רוצה הש"ס לומר דלזמן מרובה דזמנו כל הלילה ל"ח לפשיעה ואח"כ דוחה הש"ס דאדרבא כיון דזמנו כל הלילה חיישינן טפי דלמא אתי למפשע דיאמר עדיין יש לו שהות א"כ מוכח להיפוך מן הש"ס, אך צ"ל דודאי היכי דאיכא למיחוש לפשיעה לבד טפי מסתבר דלזמן מרובה ניחוש כפשיעה מכח דיאמר עדיין יש לו שהות אבל כאן בקרבנות מזהיר זהיר טפי ול"ח לפשיעה לבד דזהיר בי' שלא יבאו לידי מעילה כמ"ש רש"י בחולין והפוסקי' ביו"ד סי' ה' דמי שיש לו זבח בתוך ביתו מפרסם לרבים שלא ימעלו בו כן ה"נ זהיר שלא לפשוע בו רק עיקר החשש הוי מכח שמא יאנס ולכך בריש סוגיא זו נקט רש"י שמא יאנס לבד מוכח דזה עיקר הטעם שמא יאנס רק דהי' קשה לרש"י כיון דאונס לא שכיח למה ניחוש לאונס לכך פרש"י דאיכא נמי חשש שמא יפשע, נהי דזה עצמו ג"כ מלתא דלא שכיחא הוא מ"מ בהצטרף חשש שמא יאנס אף דג"כ מלתא דל"ש מ"מ בהצטרף שני מעוטים נעשה שכיח וכעין שכתב הר"ן בחולין גבי אין לוקחין ביצים מן הנכרי ייע"ש מכח דמצטרף מיעוט טרפות למיעוט טמאים ייע"ש כן ה"כ בזה ולזה כוון רש"י מכח שמא יפשע ושמא יאנס לכך חיישי ב"ה אבל התם גבי תפלת ערבית ההם חשש שמא יאנס ל"ש דהתם אונס רחמנא פטריה ואם יאנוס יפטור באמת משא"כ הכא כיון דהוי החיוב מכח ולא יראו פני ריקם א"כ כמו דס"ל לר' יוחנן בירושלמי דאונסא כמאן דלא עביד וביאר הר"ן והש"ך הטעם מכח דהיכי דחברו מתנה מה לו ולאונסו ייע"ש כן ה"כ בשלמא בשאר מצות שחייב התורה את האדם בזה אונס רחמנא פטריה אבל כאן דהוי החיוב עבור ולא יראו פני ריקם א"כ מה לו י"ת ולאונסו מ"מ הקב"ה לא רצה להראות פניו רק ע"י הקרבן וב"ש ס"ל כדעת ר"ל בירושלמי דאונסא כמאן דעביד אף דמתחייב כנגדו ע"י אונס לכך ה"נ אף בקרבן ראי' לא חייש שמא יאנס רק בשלמים כיון דיש בהם אכילה א"כ בזה ודאי ל"ש לומר אונס רחמנא פטריה דמ"מ אכילה ליכא אבל בעולת ראי' ס"ל דאונס כמאן דעביד ולשמא יפשע לבד ל"ח כנ"ל וב"ה ס"ל כר"י דאונסא כמאן דלא עביד לכך חייש שמא יאנס אף בעולת ראי' ור"ל עצמו לא קשיא עליו מב"ה דהוא יוקים פלוגתתם בעולת נדבה וכמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט וכמש"ל בישוב פרש"י ודו"ק ועכ"פ התם במנחה וערבית כ"ש חשש אונס דהתם לכ"ע אונס רחמנא פטריה ולהיפוך התם הפשיעה עצמה חששא טובה הוא כיון דל"ש חשש מעילה התם חיישינן שמא יפשע ודו"ק היטב בכל זה. מיהו בפשיטות י"ל דאף דהוי שני טעמים ג"כ א"ש דאף בפשיעה לבד יש לחלק כן דהיכא דאין זמנו מרובה רק דהתם בערבית דהוי זמנו רק בלילה וכשהאיר הבוקר כבר עבר זמנו לכך יש לחוש לפשיעה שהוא יאמר עדיין יש לו שהות ובינתים יאיר היום ועבר זמנו אבל בדבר שזמנו תמיד ל"ח לפשיעה כיון דתמיד יכול להקריבו מסתמא לא יפשע לעולם ואף שיעבור אבל תאחר גוף הקרבן לא יפסול בזה גם י"ל זמן ג' רגלים ג"כ רב הוא וכל כה"ג ל"ח לפשיעה וא"ש. ולדרך הראשון קשה קצת למה הוצרך ב"ה לחלק בין נדרים דאין קבוע להם זמן אבל זה קבוע לו זמן ומ"ט לא אמר דבשאר נדרים מהני אונסא כמאן דעבד אבל בעולת ראי' לא מהני אונס לפוטרו וחיישינן שיאנס וצ"ע:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה