אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יח.

דף יז:

גמ' גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א ברה"ר. יש לדייק על לשון גזרה שמא יטלנו בידו דהרי בע"כ הוי בידו שהרי הולך לטבלו וכך הו"ל לומר גזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ונראה לפרשן עפמ"ש רש"י במס' סוכה פ"ד דלכך לא קאמר שיוציאנו מרה"י לרה"ר משום דאף אם יעשה כן לא הוי עקירה משעה ראשונה לכך והתוס' הקשו עליו דא"כ גם במעביר ד"א ברה"ר נימא כן ייע"ש ולפ"ז י"ל דזה הוי כוונת הש"ס דנהי דעכשיו נוטלו בידו מ"מ אינו ע"ד להוציאנו או להעבירנו ד"א ברה"ר וא"כ אף אם יעשה כן ל"ה עקירה משעה ראשונה לכך ואין חשש בזה רק דאנן חיישינן שפעם אחת יטלנו בידו מתחלה כדי שיעבירנו ד"א ברה"ר ואז יהי' עקירה משעה ראשונה לכך וק"ל. והנה הרי"ף הביא טעם דר"י שמא יסחוט וטעם דר"ב שמא ישהא ולא הביא טעמא דשמא יעבירנו ולא טעמא דמתקן ועיין בהרא"ש שעמד ע"ז דהרי נ"מ לדין כלים חדשים. והנה מה שלא העתיק שמא יעבירנו עיימש"ל בד"ה מדלין בדלי טמא וכו' בם טעם מתקן ישבתי שם ייע"ש וכעת נראה בביאור יותר דלכך לא העתיק טעם דמתקן והוא דהנה קשה לי מה פריך הש"ס לקמן מאי אבל לא מטבילין ומפרש שמואל אין מטבילין כלי ע"ג מימיו ומ"ט לא משכי דאין מטבילין היינו כלים חדשים אין מטבילין ודין דכלי ע"ג מימיו י"ל או אם זה גרע ומסתבר יותר לאסור א"ם ל"צ למתניי' דממילא נשמע כיון דקתני משיקין ולא נקט רבותא יתירא דמטבילין אפילו מכח ערמה זו מוכח ממילא דאין מטבילין ואם לא גרע ממשיקין א"כ י"ל דתנא השקה וה"ה להטבלה דמותר כרבנן וכמו שהביא רש"י בשם י"מ ואין מטבילין היינו כלים חדשים או אפשר דהטבלה נשמע ממילא כיון דנקט בכלי אבן משמע אבל בכלי עץ אסור בכל ענין ואם מותר בכלי טמא א"כ לתני בכלי עץ והוא טמא א"ו דאין מטבילין ומה דנקט במשנה אין מטבילין היינו כלים חדשים א"ו מוכת דס"ל לשמואל ג"כ דלא אמרינן טעם מתקן כלל רק מותר לטבול כלים חדשים ביו"ט ול"ח לטעם מתקן כלל ולכך לא העתיק הרי"ף זה. מיהו לפמ"ש לקמן בחדושי בישוב דברי הרמב"ם דבשבת חייש רבא למתקן ולא ביו"ט א"כ א"ש לפי מה דמוקי לה שמואל ביו"ט הוכרח לפרש לטעם אין מטבילין כלי ע"ג מימיו דכלים חדשים מותר ביו"ט והוי א"ש מה דקאמר שמואל ביו"ט דאין הכונה לאוקמא דוקא ביו"ט רק כוונתו דאי מיירי ביו"ט אז א"א לפרושי רק אין מטבילין ע"ג מימיו דכלים חדשים מותר ביו"ט אבל אם איירי בשבת אפשר לפרש דקאי על כלים חדשים ומ"מ הוכרח הש"ס לומר אח"כ אם מיירי בשבת ורבנן הוא וכו' ולא אמר כרבנן והם מתירין הכל אף הטבלה והכא מיירי בכלים חדשים דמ"מ אף אם הכונה בכלים חדשים מ"ש אין מטבילין מוכח דכלי ע"ג מימיו אסור כנ"ל מדנקט כלי אבן וגם לא נקט רבותא יתירא בע"כ דיש חילוק בין יו"ט לשבת רק בגוף הפי' של אין מטבילין קמ"ל שמואל דאי מיירי בשבת אפשר לפרש בענין אין מטבילין דהיינו בכלים חדשים אך אי נימא כרבי ומיירי ביו"ט אז בע"כ מיירי אין מטבילין כלי ע"ג מימיו וז"ש ביו"ט אתה מוכרח לפרש כן אבל בשבת אין הכרח לכך. ועוד הי' נראה ליישב דעת הרי"ף דלכך הוכיח דלא קיי"ל כרבא דהנה התוס' הקשו למה אין משיקין בכלי עץ הלא הוי כטמא ביו"ט ובולד הטומאה ותרצו דאסור לטמא כדי לטבול ביו"ט ייע"ש ונראה דה"ט ל"ש רק לטעם מתקן דאז מה שנטמא ביו"ט מותר מכח דהוי מכשירין שא"א לעשותו מעיו"ט בזה אם לא נטמא רק שהוא בא לטמאו כדי לטהרו בזה נחשב מתקן וכן נמי לטעמא דשמא יסחוט או שמא יעבירנו כיון דלדידהו הוי הטבילה גופא איסור מצד עצמו ולכך נהי בנטמא ביו"ט כיון דלא הי' אפשר לטבלו מקודם לא גזרו אך לטמא לכתחלה כדי להטבילו אסור כיון דהטבילה גופו באיסור אבל למ"ד מטעם שמא ישהא א"כ הטבילה ליכא איסור כלל ול"ה מעשה איסור רק בנטמא מקודם גזרו שמא ישהא ולכך בנטמא ביו"ט או לטמאו ל"ש זה ומותר לטמא אף ביו"ט עצמו, מיהו צ"ל כמש"ל בד"ה דכ"ע כלי בשבת לא דביו"ט יש איסור בלא"ה לטמא כלי (עיי"ש שאף בדרבנן יש איסור כמו בטומאה דאורייתא) או אדם מכח בנבלתם לא תגעו א"כ ביו"ט בלא"ה א"ש אך בשבת דל"ש זה הי' מותר לטבלו אף בכלי עץ ולפ"ז בע"כ מה דקתני בכלי אבן ביו"ט מיירי לא בשבת. ולכך א"ש דהש"ס דמספקא לי' אם מתני' מיירי ביו"ט או בשבת היינו דמספקא לי' אם כרבא ואינך דבטבילה יש חשש איסור אז מיירי אף בשבת או מטעם שמא ישהא ובע"כ מיירי רק ביו"ט ולכך שמואל דאמר אין מטבילין וכו' ביו"ט מוכח דס"ל דהעיקר כטעמא דשמא ישהא ובע"כ מתני' מיירי ביו"ט לא בשבת ומוכח מזה דשמואל לא ס"ל כטעם מתקן כלל ולכך לא העתיק ועם מתקן. אך א"כ תקשה למה העתיק הטעם דשמא יסחוט לכך נראה כמ"ש בתחלה ודו"ק היטב. ועכ"פ כראה לדינא דביו"ט יש להקל לצרף דעת הרמב"ם לפמש"ל דל"ש ביו"ט טעם מתקן ומותר לטבול כלים חדשים ביו"ט עכ"פ. גם נראה דאם הי' משכון של נכרי בידו דאינו חייב רק אם דעתו לשקועי אם לא נראה דעתו לשקועי רק ביו"ט עצמו אז הוי כנתחייב ביו"ט עצמו ולא גרע מנטמא ביו"ט דמטבילין אותו וכן כל כה"ג בנתחייב היום מותר להטבילו לכ"ע וז"פ. ועכ"פ הרווחנו בהנ"ל ליישב מה דמוכרח הרי"ף להעתיק שני טעמים של שמא יסחוט [ושמא ישהא] ולא טעם מתקן דהנה לטעם מתקן גם ביו"ט שייך מתקן ולא הוצרך הוצרך הברייהא לטעם שמא ישהא ובע"כ דברייתא לית לי' טעמא דמתקן רק שמא ישהא אך בשמא ישהא לבד א"א לאוקמא דא"כ נצרך לומר דהמשנה איירי רק ביו"ט וכרבי דאי בשבת למה לא יהי' מותר בכלי עץ ונצטרך לומר דאתיא דלא כהלכתא ובע"כ כרב יוסף מכח שמא יסחוט מיהו בזה לבד אין די דהרי תניא כוותי' דר"ב מכח שמא ישהא ותיפוק לי' מכח שמא יסחוט ובע"כ דרק בשבת שייך שמא יסחוט ולא ביו"ט וכמש"ל דס"ל כדעת הבה"ג דסחיטה מותר באוכל נפש מן התורה ולכך ל"ש שמא יסחוט ולכך אתיא מתני' אף כרבנן ובשבת אסור בשל עץ כמ"ש התוס' די"ל מכח איסור טבילה וביו"ט אסור בכלי עץ מכח גרם טומאה ואסור מכח ובנבלתם לא תגעו וא"ש דברי הרי"ף ועייש"ל מ"ש ותבין. והנה אחר כמה ימים בא לידי ספר ש"א בתשובות וראיתי בו שמאריך בענינים אלו בתשובה אחת ולא זכיתי לעמוד על דבריו אולי יזכיני ה' בזמן אחר לבאר יותר:

גמ' יש לו בור בחצרו מה איכא למימר. קשה לי מה פריך הש"ס דלמא באמת בבור בחצרו מותר ומתני' איירי בבור ברה"ר וא"ל מדלא פירש דמיירי דוקא בבור ברה"ר אבל בבור בחצרו מותר משמע דבכל ענין אסור אך ז"א דהרי בלא"ה בנטמא בולד הטומאה מותר לטובלו ולפ"ז מתני' בע"כ לצדדין קתני ומיירי בנטמא באב הטומאה אף דזה דוחק יותר כיון דכולל הכל ואמר מטבילין הכל מלפני שבת מכ"ש דאפשר לומר בבור בחצרו דמותר ומיירי שיש לו בור ברה"ר בזה אוסר במשנה. ובאמת דקשה לי על המשנה כיון דנקט מטבילין הכל מלפני השבת ואם בולד הטומאה מותר איך כלל ואמר לשון הכל הלא מה שנטמא בולד מותר אף בשבת ולא הי' לו לומר לשון הכל וכן ב"ה דאמרי כלים מלפני השבת משמע דכל כלים הוי מלפני השבת. ולכך הי' נראה לי דבר חדש דלפמש"ל דגם בכלים שייך חיוב זה דלטהר ברגל גם למש"ל דכולהו ס"ל טעם דמתקן רק מכח מתקן הי' מותר מכח חיוב מ"ע לטהר ברגל ולכך הי' נראה כך דהנה התוס' הקשו מ"ט לא אמרינן גזרה שיוציאנו מרה"י לרה"ר ותרצו דיש היכר ע"י גיפופי אך הנה תירוץ זה לא יתכן רק אם הוי החשש שיטעה וישכח ויוציאנו מהני זה דיש היכר אבל אי נימא דיטעה מכח דהוי מצוה מותר לחלל השבת לא מהני מה שיש היכר ע"י גיפופי ולכך נראה דבדבר האסור בשבת דעלמא מכח חשש מתקן בלי הטעם שמא יעבירנו ולא הי' ראוי להתירו כאן רק מכח דהוי מצוה בזה יש חשש דאם יראה לו דהתירו לו בשבת שחל בו עיו"ט מה דאסור בעלמא בשבת יטעה אף להוציאנו מרה"י לרה"ר אבל בדבר דאף בשבת דעלמא הי' מותר דל"ש בי' חשש מתקן אז ממילא בשבת זה ליכא חשש שיוציאנו מרה"י לרה"ר דהרי יש היכר ע"י גיפופי וחשש שיורה לעצמו היתר דמותר נמי ליכא דמה"ת יטעה בכך אם לא יראה ריעותא ולכך א"ש הכל דרבה הי' קשה לו כיון דבמשנה נקט מטבילין הכל מלפני שבת משמע אף בנטמא בולד הטומאה והרי אח"כ קתני דבולד הטומאה מטבילין ולכך משני דהתם מיירי בבור בחצרו דאז ליכא חשש שמא יעבירנו רק חשש אטו בור ברה"ר שיוציאנו והרי שם איכא הכירא ע"י גיפופי מה אמרת שיטעה דמותר לחלל בזה הרי בהני ליכא חשש מתקן שוב לא יטעה להתיר איסור שבת אבל מתני' מיירי בבור ברה"ר אז אסור אף בולד כיון דליכא הכירא חיישינן שמא ישכח ויעביר ולכך אסור בכל ענין ולכך פריך הש"ס שפיר בור בחצרו מה איכא למימר דבע"כ באב הטומאה אף בבור בחצרו אסור דאם מותר א"כ מתניתא דמחלק בין אב הטומאה לולד מיירי בבור ברה"ר א"כ איך סתם כאן התנא דמטבילין הכל לפני שבת הלא ולד מותר בשבת ובע"כ דהתם איירי בבור בחצרו וכאן בבור ברה"ר ומוכח דבבור בחצרו אסור באב הטומאה והרי התם ל"ש שמא יעבירנו ולכך משני דבאב הטומאה דיש חשש מתקן רק דהי' מותר כאן מכח מצוה לכך גזרינן אטו בור ברה"ר שיוציאנו מרה"י לרה"ר ויאמר מותר והוי חשש איסור תורה לא גזרה לגזרה אבל בולד הטומאה דליכא חשש מתקן לא יטעה מזה להתיר איסור הוצאה מרה"י לרה"ר ושכחה לא שכיח כיון דיש גיפופי לכך מותר ולגזור אטו מים ובור ברה"ר ושמא יעבירנו הוי גזרה לגזרה ובשלמא שבת ויו"ט חדא גזרה הוא וכמ"ש התוס'. אבל רבה מפרש דהמשנה מיירי באמת בבור ברה"ר דזה אין דוחק כיון דלא משמע דמיירי בכל חבורות ויתכן לפרש דמיירי בבור ברה"ר ולכך אף בולד הטומאה אסור ומכח שמא ישכח הוא ויעבירנו דחשש שכחה שייך בכל דוכתא והיכי דאיכא חשש שיעבירנו אסרו אף במקום מצוה כמו בלולב שופר ומגילה אבל היכי דליכא חשש דאורייתא רק דנראה כמתקן אבל ליכא חשש בגופי' שיבא לידי דאורייתא בזה לא העמידו דבריהם במקום מצוה ולכך התירו כאן באדם ובשבת דעלמא אסור אף באדם מכח מתקן לדידי' רק מכח מצוה כאן מותר ובכלים דיש חשש שיעבירנו אסור אף במקום מצוה ובבור בחצרו באב הטומאה דיש חשש שיוציאנו לרה"ר אסור ובולד הטומאה דליכא חשש מתקן מותר בחצרו וברה"ר אסור מכח שמא יעבירנו. כן הי' נראה ביאור הסוגיא לדעתי זולת דמפרש"י ותוס' לא משמע כן:

גמ' גזרו יו"ט אטו שבת. הנה הפ"י הקשה דמ"ט עדיף זה מכל הטלטול דמותר ביו"ט אף שלא לצורך ונדחק בדבר, אך לדעתי נראה דא"ש ויתיישב בזה פרש"י מה דנקט בד"ה מדלין בדלי טעמא דמתקן, והנה חוץ לדרכנו הי' כראה לפרש פרש"י דס"ל כך דהנה מה דחששו כאן שמא יעבירנו הוי רק כיון דשכיח הוא טבילת כלים והרבה טובלין ביו"ט יש לחוש דבהרבה בכי אדם לא ימלט שאחד מהם יטעה ויעבירנו ד"א (וכן מורה לשוו הש"ס גבי שופר ומגילה דקאמר הכל חייבין בשופר וכו' ואין הכל בקיאין משמע מכח דהכל חייבין שייך חשש זה אבל ע"ד המיעוט לא היינו חוששין לשמא יעבירנו) אך לפ"ז תינח בהרבה טובלין אבל אם נאסור כל הטבילות רק מיעוטן נתיר הנה המיעוט ודאי יכול ליזהר ושיולי שייל ובי' ל"ח לטעות וא"כ מיעוט טבילת כלים הי' ראוי להתיר, אך הי מינייהו מפקת ואיזה טבילה נתיר ואיזה נאסור, לכך קבעו חז"ל כך דבאמת מה דלא פריך הש"ס על משנה דשבת דאין טובלין למה אין טובלין כקושיות הפ"י אך הנכון כמש"ל דשבת דעלמא ידע הש"ס הטעם מכח מתקן רק דכאן למה דלא ידע מטעם נראה כמיקר הי' קשה לו למה מתיר ב"ה באדם בע"כ דמכח מצוה של טבילת (כלים) [הרגל] לא גזרו ואם במקום מצוה לא חששו למתקן א כ קשיא כלים כמי דגם בהם יש מצוה זו ולכך משכי רבה מכח גזרת שמא יעבירנו ובזה חששו אף במקום מצוה כמש"ל אך כיון דבמיעוט מטבילה ל"ש שמא יעבירנו אך הי מינייהו מפקת לכך תקנו חז"ל כן והשוו מדותיהם להיות שבת ויו"ט שוין דמה דבשבת דעלמא אסור מכח מתקן גם ביו"ט ושבת עיו"ט יהי' אסור ומכח שמא יעבירנו אבל מה שבשבת דעלמא מותר דל"ש מתקן מותר גם בזה דל"ש שמא יעבירנו כיון דלא הותר רק דבר זה לבד ולא כל הטבילות ל"ש שמא יעבירנו דלא יבא לידי טעות בזה וא"ש כן הי' נראה ליישב פרש"י. אך נראה ליישב באופן יותר מרווח דרש"י הוכרח כן לפרש דהי' קשה לו קושיות הפ"י הנ"ל מה שייך גזרת יו"ט אטו שבת בהא ולכך מפרש כך דהנה מה דלא פריך הש"ס במס' שבת ידע הטעם דבשבת דעלמא יש איסור מתקן רק דכאן הי' קשה לו א"כ אדם נמי בע"כ דבמקום מצוה לא גזרו א"כ כלים כמי כנ"ל ולכך משני רבה שמא יעבירנו אך עדיין חששו חז"ל פן מי שלא ידע הדין לא ידע דיש בזה חשש שמא יעבירנו רק יסבור דמה שבשבת דעלמא אין טובלין הוי מכח חשש מתקן וכשיראה שביו"ט טובלין כלים ידע שבמקום מצוה לא חששו למתקן א"כ שוב יטעה לטבול בשבת שחל בו עיו"ט כיון דיבין מכח יו"ט שמכח מתקן לא אסרו במקום מצוה א"כ גם סמוך לרגל יש מצוה זו כנ"ל ומחשש שמא יעבירנו לא ידע כלל ויטעה להתיר בשבת שחל בו עיו"ט לכך אסרו אף ביו"ט לטבול, א"כ מי שלא ידע הטעם חז"ל על בוריו יראה כשאסור ביו"ט לטבול בע"כ דאף מתקן אסרו במקום מצוה א"כ מכ"ש שבשבת עיו"ט לא יבא לטבול ומי שידע הדין על בוריו שמטעם מתקן לא היו מעמידין תקנתם במקום מצוה ידע שעיקר החשש שמא יעבירנו ולכך א"ש דגזרינן יו"ט אטו שבת שחל בו עיו"ט ולכך א"ש פרש"י כיון דעיקר התקנה מה שאסרו ביו"ט הוי כדי שהטועה יטעה שמכח מתקן אסרוהו במקום מצוה ולא יטעה בשבת שחל בו עיו"ט אים תינח היכי דיש חשש מתקן אבל היכי דליכא חשש מתקן ל"ש כלל גזרה זו וא"ש מה שהקשו דהרי רבה לא ס"ל הטעם מתקן דודאי לולי החשש שמא יעבירנו לא הי' חושש רבה כאן כלל למתקן מכח דבמקום מצוה ל"ה חששו לנראה כמתקן כמו דהתירו באדם אך כיון דיש חשש שמא יעבירנו ד"א וחשש זה חששו אף במקום מצוה וא"כ שוב הוצרכו לאסור ביו"ט מכח מתקן דאי לא הא לא קיימא הא ויבא להתיר בשבת שחל בו עיו"ט ולא ידע חשש שמא יעבירנו ולכך אסרו אף ביו"ט כדי שהטועה יסבור שחששו למתקן אף במקום מצוה הדר דינא דבמקום שיש חשש מתקן אסור ביו"ט ובמקום דליכא חשש מתקן מותר ביו"ט וא"ש ודו"ק היטב:

גמ' ותסברא אי אית לי' מים יפים הני למ"ל אלא דל"ל וכיון דל"ל מזהר זהיר בהו הנה רש"י פי' דמזהר זהיר בהו והו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן ולפי פירושו העיקר חסר מן הספר ומה שהי' כראה לי לפרש בזה הוא כך דהנה התוס' עמדו למה פריך הש"ס דנגזור השקה אטו הטבלה ולא פריך בלא"ה נגזור בזה גופי' שמא יעבירנו ותרצו כיון דאית לי' מים אחרים איכו בהיל כ"כ ולכאורה זה סותר דברי הש"ס דקאמר דל"ל וכו' ועיין בפ"י שהרגיש בזה ומתרץ בדוחק. אך לפענ"ד כראה דזה יהי' דברי הש"ס בעצמו דהנה י"ל דדוקא בטבילה כיון דהוי מצוה וכמ"ש המרש"א דאף גבי טבילת כלים שייך לומר דהוי מצוה ברגל וכמש"ל ולפ"ז היכי דהוי מצוה יש חשש שהוא בהיל וטרוד לכך שייך בי' חשש שמא יעבירנו אבל בטבילת מים כיון דהוי רק דרך השקה וזריעה וא"כ אינו מעין טבילה רק זריעה וזה ודאי אינו בכלל מצוה כלל א"כ ל"ש בזה לומר דטרוד כיון דהוי רשות ממש לכך ליכא בזה חשש שמא יעבירנו ולפ"ז א"ש דהנה לכאורה קשה על הש"ס דמהו פריך נגזור השקה אטו הטבלה ומה קושיא דלמא דוקא בור בחצרו דעכ"פ שם טבילה עלה דאטו בבור בחצרו לא נחשב טבילה וא"כ כיון דהוי בכלל טבילה כמו ברה"ר ועל טבילת כלים גזרו רבנן ולא פלוג רבנן כיון דשם טבילה עלה והשינוי רק מבחוץ דהוי בור בחצרו אבל בהשקה דהוי ע"א ואין שם טבילה עליו א"כ אינו בכלל גזרת הטבלה כלל ודומה למה דלא אסרו לשאת שאר ענינים אטו הטבלה ומה פריך נגזור השקה אטו הטבלה אך כראה דזה עצמו הוי דברי הש"ס דהס"ד היי ס"ל דהשקה הוי כמי מטעם הטבלה ולא מטעם זריעה ומה דלא גזרינן בזה שמא יעבירנו הוי מטעם שכתבו התוס' כיון שיש לו מים אחרים אינו טרוד, ולכך פריך נהי דשמא יעבירנו ליכא נגזור עכ"פ השקה אטו הטבלה ולכך קאמר ותסברא דס"ל דהשקה מעין טבילה א"כ קשה כי אית לי' מים הרעים הני למ"ל ובע"כ דל"ל ואם ל"ל שוב מזהר זהיר בהו והוי טרוד ונגזור שמא יעבירנו ולמה לא גזרינן ובע"כ מטעם דהשקה אינו בכלל טבילה רק מעין זריעה ול"ש בו מצוה ואינו טרוד וא"כ אם אינו מעין טבילה ל"ש לגזור השקה אטו הטבלה כיון דאינו מעין טבילה כלל וא"ש ודו"ק היטב:

גמ' איתבי' מדלין בדלי טמא והוא טהור. עיין בפרש"י מ"ש דשאני זה מהשקה וכו' ולפ"ז קשה לכאורה על הרמב"ם דהעתיק הדין זה מדלין בדלי טמא ולכאורה קשה דבשלמא הברייתא דמדלין אתיא כרבנן דמתני' דס"ל משיקין המים אבל לא מטבילין ולכך קמ"ל דאף דאין מטבילין מ"מ מדלין בדלי טמא דזה קיל יותר אבל הרמב"ם כיון דפוסק דאף מטבילין א"כ למה העתיק הרמב"ם אח"כ הדין של מדלין בדלי טמא דמה אם משיקין המים וניכר שהוא מכוין לטבול ומ"מ מותר לטבלו אגב מימיו מכ"ש דמדלין בדלי טמא דלא ניכר דלשם טבילה הוא דמותר ולמה העתיק הרמב"ם דין זה. וצ"ל דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י רק ס"ל דאדרבא י"ל יותר סברא להיפוך דאם הכלי מעורב עם המים א"כ אם במים מותר להשיקו וליכא בזה חשש שמא ישהא שכתב הרמב"ם אז כיון דבזה ל"ח שישהא שוב גם בכלי שבו המים ל"ח בי' שמא ישהא גם י"ל מתוך שהותר למים הותר אף לכלי וכעין דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו וכו' אבל במדלין בדלי טמא דליכא בזה צד היתר ממקום אחר קמ"ל דאעפ"כ מותר ודו"ק:

והנה לעיל בד"ה דכ"ע כלים בשבת לא כו' רציתי ליישב דברי הרמב"ם מה שבהל' שבת פסק הטעם דמתקן ובהל' יו"ט שמא ישהא אך אח"כ דחיתי זה דבטבילת כלים א"א לומר ממ"נ החיוב רק סמוך לרגל לא ברגל ייע"ש, אך אחרי שובי נחמתי דאפשר דאף דהטעם הוי מכח קדשים מ"מ יש מצוה לטבול אף ביו"ט והוא דנהי דעיקר המצוה הוי מעיו"ט להיות כליו מוכן לקדשים מ"מ אם לא טבלן מעיו"ט יש מצוה גם ביו"ט דעכ"פ נהי דלא ישתמש בו קדשים יכול הוא להשתמש בהם חולין ויאכלם עם הקדשים יחד כיון דטבול יום אינו מטמא חולין ליכא חששא שיטמא החולין הנעשה בהכלים להקדשים אבל אם הוי טמא ממש א"כ הכלים שמשתמש בהם חולין לצורך יו"ט נטמאו החולין ואסור לאכול הקדשים כשאוכל החולין מחשש שיטמא הקדשים בפיו מן החולין ולכך עי"כ שחושש מפני הטומאה ממעט באכילת קדשים, ואם יבא לאכול קדשים יצטרך שלא לבשל בכלים הללו חולין וימעט משמחת יו"ט לכך הוי מצוה של לטהר ברגל גם בכלים ועיקר המצוה הוי סמוך לרגל ובאדם עצמו הוי דוקא סמוך לרגל דאם ברגל הוי טבול יום ובלא"ה אסור בקדשים אבל בכלים אם לא טבלן סמוך לרגל הוי מצוה אף ברגל עצמו לטבלן מהני טעמים שכתבנו שם וא"ש מה שבארתי טעם הרמב"ם שמא ישהא ומה שישבתי בזה שם סוגיות הש"ס על נכון ודו"ק היטב והנה מה שלא העתיקו הרי"ף והרמב"ם הטעם של שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אף דמוכרח הוא הך תרוצא גבי שופר לולב ומגילה (ועיימש"ל בד"ה שמא יעבירנו ייע"ש) וכעת נראה ליישב דברי הרמב"ם בדרך אחד ודברי הרי"ף והרמב"ם יחד בשני דרכים. והוא דהנה לפמ"ש בכמה דוכתא כאן והוכחתי דאף בטבילת כלים יש מצוה זו לטהר ברגל והנה קשה לכאורה מה חשש רבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והרי רש"י פי' שיעבירנו ממקומו עד המקוה משמע דלהוליכו בחכם לא חיישי' וכן להשיבו לביתו דלא טרוד כיון שקיים כבר המצוה ל"ח אבל העיקר הוי החשש ממקומו עד המקוה וא"כ קשה דנימא דעשה זו דטבילת כלים ידחה ל"ת דהעברת ד"א ברה"ר ובשלמא בשופר ולולב י"ל מתרי טעמי אחד דל"ה בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה והשנית דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל כאן כיון דהחיוב של לטהר ברגל הוי מנבלתם לא תגעו וזה הוי לאו וגם אם נטמא לטהר א"ע הוי עשה מכלל לאו, ונהי דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה י"ל דהיינו לחומרא כיון דעשה חמור מל"ת כדס"ל לכמה פוסקי' לכך אזלינן לחומרא ולאו הבא מכלל עשה נחשב לחומרא כעשה אבל להיפוך עשה הבא מכלל לאו כיון דעשה חמור אזלינן להיפוך לחומרא ונעשה כעשה וא"כ יש כאן לאו ועשה לאו המפורש של ובנבלתם לא תגעו ועשה הבא ממכה מכללא שאם כטמא יטהר א"ע והוי מ"ע לטבול ולאו שלא ישהא בטומאתו ואי נימא כמ"ש המג"א בסי' תמ"ו שלדחות מצטרפין לל"ת א"כ יש כאן נ"כ לאו ועשה וראוי לדחות לאו ועשה דיו"ט וגם בעידנא ל"ש כאן דהרי הנ"י פ"ב דב"מ הביא בשם הקדמונים דמה שעוסק בצרכי מצוה נחשב גם בעידנא רק דבחדושי במ"א וגם בסוגיא דאפר כירה כתבנו כן לחלק דדוקא במעשה הנצרך תמיד להמצוה ונהי שמשכחת לה דרך היתר עכ"פ גוף המעשה נעשה תמיד להכשיר המצוה אז נחשב אף העסק מגוף המצוה ונחשב הכל בעידנא אבל אם גוף העסק א"צ למצוה תמיד ואינו נעשה תמיד בהמצוה רק לפעמים אירע שצריך לעשות מעשה זו בהמצוה מ"מ לא נחשב עסק זה מן המצוה לכך לא נחשב בעידנא וא"כ בשלמא בלולב ושופר דעיקר הוי החשש שיטלנו וילך אצל בקי ללמוד דעסק זה ל"ה מגוף המצוה רק הולך ללמוד תחלה אבל זה אינו עסק מגוף המצוה ואם הוא בקי וא"צ ללמוד כלל א"צ להליכה זו וטלטול זה כלל לכך לא נחשב העסק מן המצוה אבל כאן דרוב בורות ל"ה בבית ממש רק בחצר וכדומה א"כ עכ"פ הולכת הכלי ממקומו למקוה נצרך תמיד להמצוה ועכ"פ עפ"י רוב נצרך להמצוה לכך עסק זה להוליכו להטבילה הוי מעין המצוה ונחשב בעידנא דכא ממש וא"כ ראוי שידחה עשה ול"ת זו של טבילת כלים עשה ול"ת דיו"ט ויהי' מותר אף להעבירו דרך רה"ר ממש ולכך הי' נראה דבאמת רבה ס"ל כרבא בפסחים ושבת דס"ל דמה דאין עולת חול ביו"ט ל"ה מכח עשה ול"ת רק מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ייע"ש א"כ ה"ה דטבילת כלים נלמד מההוא קרא דהוא לבדו וכמ"ש התוס' בפסחים דגם כסוי הדם נלמד מההוא קרא ולכך ה"כ זה ילפינן מהאי קרא לכך בזה שפיר גזר שמא יעבירנו אך אנן דקיי"ל כר"א דבתרא הוא מכח יו"ט עשה ול"ת לכך בזה ל"ש זה לכך לולי הטעם שמא ישהא הי' מותר אף להעבירו ברה"ר ממש ביו"ט ושבת הסמוך ליו"ט ולכך הוצרך הרמב"ם לטעם שמא ישהא. ובהכי א"ש מאוד מה שלא העתיק הרמב"ם הטעם דמתקן ביו"ט כמו בשבת דהנה חשש מתקן זה ודאי לא נעשה רק בשעת טבילה ממש וא"כ אף אם הי' תקון מן התורה הי' ראוי להתיר בזה מכח דעשה ול"ת דטבילה דוחה עשה ול"ת דיו"ט ומה חשש נראה כמתקן יש בזה רק דרבא לשטתו דס"ל דילפינן מהוא לבדו ולכך אף חשש כראה כמתקן שייך בזה אבל לדידן דקיי"ל כר"א שם לכך ביו"ט ל"ש בטבילה חשש מתקן רק שמא ישהא אבל בשבת דעלמא שפיר חיישינן כרבא מכח מתקן. אך הנה הרי"ף א"א ליישב כן שהוא כתב בפ"ב דב"מ דלדחות לא מצרפינן לל"ת והובא במג"א סי' תמ"ו, אך כראה דא"ש דהנה דעת ריב"א הובא בתוס' בכמה דוכתא דהיכי דאין עשה דוחה עשה ול"ת מ"מ הלאו עכ"פ נדחה ואם עבר אין לוקין עליו ואינו חייב רק על העשה ולפ"ז קשה כיון דכבר הוכחנו דבטבילת כלים נחשב בעידנא ממש א"כ קשיא בשלמא לכתחלה אין ראוי להעבירו דרך רה"ר כיון דיש עשה של יו"ט כנגדו ונהו דיש עשה של טבילת כלים כנגדו מ"מ שוב מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה ושוא"ת עדיף לכך לא יעבור לכתחלה לטלטלו דרך רה"ר אבל מ"מ מה גזרה וחששא יש בזה שמא יעבירנו הלא בדיעבד אם יעבירנו לא יעבור רק אמ"ע דיו"ט דהל"ת נדחה וא"כ שוב אם כבר עבר מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה להיפוך ונהי שעבר על מצות יו"ט בעשה מ"ע קיים כנגדו מצות טבילת כלים וקיים להיפך מצות טבילה זו וא"כ אם בדיעבד עבר וקיים המצוה י"ל להיפוך מה אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולמה ניחוש שמא יעבירנו. מיהו באמת לק"מ זה כיון דעכ"פ יש כאן לאו ג"כ רק דהלאו נדחה מפני עשה של טבילה א"כ עכ"פ שוב עשה של טבילה כבר נסתלק ונדחה מכח הלאו שכנגדו וכשאר כאן העשה של יו"ט בפ"ע וא"כ יש חשש שיעבירנו ויעשה איסור עשה של יו"ט עכ"פ, אך עדיין בראה לפי מה דס"ל לכמה פוסקי' ומוכח כן מהרמב"ם בהמ"א גבי נבלה וספיחי שביעית דס"ל דלאו קל מעשה והרא"ש ס"ל דנבלה חמור וס"ל לאו חמור מעשה א"כ להסוברים דלאו חמור כנ"ל י"ל בשלמא בשופר ולולב דהוי החשש של לאו ועשה בזה שפיר חששו וגזרו שמא יעבירנו אבל כאן דהוי בעידנא והוי כאן חשש רק עשה לבד וא"כ בעבור עשה אין לחוש בפרט כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ בשלמא בלולב דל"ה בעידנא ויש חשש לאו דחמור ובפרט אם הוי לאו ועשה לכך חשש חומר פן יעבור אלאו ועשה כדאי לבטל עבור זה עשה ודאית ולחוש שמא יעבירנו אבל כאן כיון דהוי בעידנא ממש א"כ ליכא חשש לאו רק עשה לבד וא"כ חשש פן יעבור על ספק עשה אין כדאי לדחות עבור זה עשה ודאית ולבטל מצות טבילת כלים עבור זה דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין ראוי מכח חשש ספק עשה לדחות עשה ודאית ואון לגזור בזה שמא יעבירנו אך נראה דרבה יסבור כרבא דיליף מכח הוא לבדו וכיון דאהדרי' קרא לאיסורא אהדרי' לאיסורא קמא דאף לפי תירוץ התוס' דף י"ב דלא הותר בהדיא אהדרי' לאיסורא קמא וגם יש איסור עשה דיו"ט ואיסור לאו הבא מכלל עשה מכח הוא לבדו כדאי הוא עבור ספק חומר איסורין הללו לדחות עשה ודאית של טבילה לגזור שמא יעבירנו אך אנן לדידן דקיי"ל כר"א דהטעם מכח יו"נו עשה ול"ת הוא א"כ הכא דהוי רק חשש ביטול עשה לבד אין ראוי לדחות ודאי עשה מכח ספק עשה ול"ש שמא יעבירנו אבל גבי לולב ושופר דל"ה בעידנא ויש עשה ול"ת לכך ספק זה דוחה ודאי עשה לבדה וא"ש. גם לפמש"ל בד"ה דכ"ע כלים בשבת לא כו' דאם כלים חייבין בטבילה ביו"ט תליא באם דרשינן טעמא דקרא או לא א"ש ב"כ די"ל דרבה מוקי מתני' כמ"ד דלא דריש טעמא דקרא וליכא חיוב כלל בטבילת כלים לכך שפיר ראוי לגזור שמא יעבירנו אבל לדידן דקיי"ל לפמש"ל דס"ל להרמב"ם כטעם דלא דרשינן טעמא דקרא לכך חייבין כלים בטבילה זו ל"ש בזה גזרה דשמא יעבירנו דאין ספק מוציא מידי ודאי ויהי' מוכח דס"ל להרי"ף ורמב"ם כשיטת ריב"א דאין לוקין עכ"פ על הלאו ודו"ק היטב.

גמ' כלי שנטמא כו' ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ואם איתא נגזור הא אטו הא. הנה מזה משמע דמה שנטמא ביו"ט ליכא חשש מתקן דהרי לפי הס"ד השתא ל"ה ידע מהך סברא דטומאה ביו"ט לא שכיחא וא"כ למה לא יאסור מטעם מתקן ובפרט לפי משמעות פרש"י דאף השתא ידע מטעם מתקן וא"כ למה לא יאסור מכח מתקן, וגם לפי האמת לרבא דהוי מטעם מתקן ומדלא אמר הש"ס דהקשה לרבא כל הני תיובתא כמו דאמר לרב יוסף משמע דלרבא לא נצרך כלל להני תרוצים ולפ"ז ממה דלא פריך לרבא מנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט והרי הוי מתקן ולתרץ דטומאה ביו"ט לא שכיחא מוכח מזה דלרבא לא נצרך להני טעמי רק בלא זה כל שנטמא ביו"ט ל"ה כראה כמתקן ונראה מזה ראי' למ"ש בק"א סי' תק"ו ובש"ס לעיל ובחבורי ס' החיים בהלכות יוה"כ סי' תרי"ח דגבי חלה הטעם של רבה דס"ל גלגל עיסה מעיו"ט וכו' דבלש ביו"ט לא נראה כמתקן כיון דבה"ש הי' ראוי לא נראה כמתקן ייע"ש א"כ ה"נ ודאי היכי דיש תקון ממש ושינוי בגופו אז אף שנתקלקל היום אסור מכח דהוי כמתקן אבל בדבר דל"ה שינוי בגופו רק סילוק איסור מבחוץ אז אם בה"ש הי' באיסור זה כראה כמתקן אבל אם בבה"ש לא הי' עליו איסור זה רק השתא נאסר לא כראה כמתקן ומותר לתקנו ביו"ט. ואף דכאן אמר רבה דאף בגלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט וכאן אמרינן דבנטמא בעיו"ט אין מטבילין ביו"ט היינו דהתם בחלה כיון דדרך יותר לאפות ביו"ט לצורך היום ובפרט דהדרך יותר לאפות ביום שלשין וגלגל ולא ללוש עיו"ט ולאפות ביו"ט לכך אם נלוש היום ליכא איסור מתקן ממילא אם אירע שנילוש מאתמול לא כראה כמתקן כיון דטפי נראה שנלוש היום משנלוש אתמול והיום נאפה אבל בנטמא בעיו"ט דיותר שכיח טומאה מכבר מטומאה ביו"ט כדאמרינן טומאה ביו"ט לא שכיחא וגם חול יש הרבה ימים ויו"ט יום אחד לכך לא נראה טפי שנטמא ביו"ט לכך אם באמת כטמא בעיו"ט אסור לטבלו ביו"ט אבל אם באמת כטמא ביו"ט מותר לטבלו כיון דנאסר היום. גם בלא"ה א"ש דהרי רבה לא ס"ל כאן הטעם משום מתקן רק מכח שמא יעבירנו ואפשר מה"ט גופא דלשטתו אזיל דס"ל התם בחלה דאף גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט כיון דאם נלוש ביו"ט לא כראה כמתקן אף בנלוש בעיו"ט לא נראה כמתקן ולכך ס"ל גם הכא אם נטמא ביו"ט לא כראה מתקן אף בנטמא בעיו"ט ל"ש חשש מתקן ולכך הוצרך לטעם שמא יעבירנו וא"ש ורבא ס"ל התם כשמואל דגלגל עיסה מעיו"ט אין מפריש ממנה חלה לכך ס"ל כאן דבנטמא בעיו"ט אסור מכח מתקן. ובזה יש ליישב פרש"י מה דפי' בד"ה מדלין בדלי טמא וכו' דמה שמשיקין את המים ולא מטבילין הוי מכח מתקן והקשו הכל הרי לרבה לא ס"ל טעמא דמתקן ולפמ"ש א"ש דודאי גם לרבה ס"ל הטעם דמתקן רק דס"ל בטומאה כיון דבנטמא ביו"ט מותר ול"ש חשש מתקן ממילא אף בנטמא בעיו"ט מותר לטובלו ולא כראה כמתקן דהרי אפשר שנטמא היום ואין מגוף הטבילה ניכר אימתי נטמא לכך לא שייך בזה חשש מתקן רק שמא יעבירנו אבל כיון דכבר אסור בנטמא בעיו"ט מכח שמא יעבירנו ונהי דבנטמא ביו"ט מותר לטבלו דל"ש בזה חשש שמא יעבירנו מכח דאינו בהול כ"כ כמ"ש המפרשים מיהו לפ"ז שוב במשיקין את המים שפיר כתב רש"י דלא מטבילין דנהי דבזה ל"ש חשש שמא יעבירנו כמ"ש המפר' מ"מ אסור מכח דנראה כמתקן דבזה כיון דטובל הכלי דוקא ע"י השקת המים א"כ מוכח שנטמא בעיו"ט דאם ביו"ט הרי הי' יכול לטובלו אף שלא ע"י השקת המים ולמה עושהו דוקא ע"י השקה ולכך אם עושה טבילתו דוקא ע"י השקה מוכח מלתא דבנטמא בעיו"ט הוא וכיון דמוכח מגוף הטבילה דכטאא בעיו"ט הוא ושוב שפיר יש בזה חשש נראה כמתקן דבזה מודה רבה דנראה כמתקן וכן במדלין בדלי כיון דטבילתו רק ע"י הדליות מים מוכחא מלתא דהוי נטמא בעיו"ט לכך שפיר הי' כראה כמתקן ולכך הוצרך לטעם דשם אין כראה כמתקן דמתכוין לדלות וכאן עכ"פ עיקר כוונתו לתקן וא"ש פרש"י ודו"ק היטב ועיימש"ל ד"ה דכ"ע כלים בשבת לא מ"ש בזה ייע"ש:

והנה עוד נראה להסביר הדבר יותר דנראה דרש"י יסבור כשיטת הרמב"ם וסייעתו דאם משקה את המים צריך להשיקן בכלי שאינו מקבל טומאה והטעם דאף אם יהי' מותר לטבול בזה ע"י השקה ובפרט דבנטמא ביו"ט ודאי מותר לטבול ע"מ לכתחלה אין לגרום טומאה לכלי שיצטרך לטובלו ביו"ט ובפרט לפי דעתי דיש בזה מצות עשה לטהר אף כלים מכ"ש שיש מצוה שלא לטמא וכמ"ש רש"י בד"ה לא שכיחא דמכ"ש שנזהרים מלטמאות לכך אסור ליתן בכלי המקבל טומאה רק בכלי שאינו מקבל טומאה ולכך כעת אם הכלי טמא א"כ יבא להשקותם בכלי המקבל טומאה ולכך פרש"י בדיוק מאוד וז"ל דמוכחא מלתא דטבילה ולכאורה מניין מוכח מלתא דטבילה דלמא מתכוין רק להשקה לבד אך לפמ"ש א"ש דאם להשקה לבד צריך לעשות בכלים שאין מקבלין טומאה וכיון דהוא עושה בכלי המקבל טומאה מוכח מלתא דהוא כבר טמא ובא לטהרו ושוב אם נטמא היום הרי הי' אפשר לטבלו בלא זה ולמ"ל באמצעות השקה ולכך בע"כ דנטמא אתמול ושוב שפיר הוי מתקן כמש"ל ובזה מודה רבה. וז"ש רש"י כיון דעכ"פ דעושה כדי להשקותו א"כ השקה מוכחא מלתא וע"י השקה מוכח מלתא דטבילה וטבילה היכי דמוכח מלתא אסור לכ"ע משום מתקן אבל בדלי די"ל דלשאוב מים הוא מתכוין לא מוכח מלתא דטבילה ולכך ליכא בזה חשש מתקן לכ"ע וא"ש ודו"ק ותבין. מיהו מ"ש רש"י ד"ה אב הטומאה מכח דנראה כמתקן זה לא יתיישב בזה דהרי לרבה לא הוי הטעם מכח מתקן רק מכח שמא יעבירנו וכו' וצ"ע כעת בזה ודו"ק היטב:

גמ' כלי שנטמא ביו"ט מלתא דל"ש. עיימ"ש בזה בתשובה לק"ק טארניפאל בסי' תצ"ז הל' יו"ט בשנת תר"א) בחבורי לא"ח החדש שם כתבתי דרך אגב השייך כמי לסוגיא זו בעזהש"י ייע"ש:

גמ' רב ביבי אמר גזרה שמא ישהא וכו'. הנה הצל"ח הקשה בשם האבן עתר דאין דרכו של הש"ס להביא תחלה תניא כוותי' ואח"כ דברי אמורא אחר. גם הקשה בשם מהר"מ ברבי דלרבא לדברי ר"א דס"ל במס' שבת דאף מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותר א"כ אטו יאמר דלא פליגו ב"ש וב"ה בהא. ולפענ"ד כראה ליישב חדא מגו חדא וליישב ג"כ מה שתמהו הכל על הרמב"ם דבפכ"ג מהל' שבת כתב הטעם דמתקן ובפ"ד מהל' יו"ט כתב הטעם מכח שמא ישהא ולפענ"ד א"ש דהנה רש"י פי' הטעם דשמא ישהא ויבא לידי תקלה ולכאורה הי' נראה לומר כוונה אחרת בשמא ישהא לפי דעת המרש"ל דמצות לטהר עצמו ברגל הוי סמוך לרגל ולפמש"ל אף בכלים שייך מצוה זו לכך גזרו חכמים שלא יטבול ביו"ט דאל"ה ישהא אותו עד יו"ט ויעבור אמ"ע של לטבול סמוך לרגל אך זה תינח ביו"ט אבל גבי שבת ל"ש ה"ט ולכך הוכרח רש"י לפרש דהתקלה הוי מכח חשש תרומה ולכך א"ש דהנה י"ל דהש"ס דאמר ת"כ דר"ב הוי ס"ל דמצות טבילה ברגל הוי ברגל לא סמוך לרגל ובפרט לפמ"ש הצל"ח דיש בזה פלוגתא ייע"ש ולכך ס"ל להש"ס כעת דאין החיוב סמוך לרגל רק ברגל עצמו או דס"ל דאין שייך חיוב טבילה בכלים רק באדם עצמו ולכך בע"כ החשש תקלה הוי רק מכח תרומה ממילא אין חילוק בין יו"ט לשבת והוי ת"כ דר"ב אבל רבא ס"ל דחיוב של טבילה הוי סמוך לרגל וס"ל דאף בכלים שייך חיוב זה ולכך אין ראי' דהתם ביו"ט שפיר חיישינן שמא ישהא ויהי' תקלה שיעבור אמ"ע של טבילה סמוך לרגל אבל בשבת ל"ש זה וחשש תקלת תרומה ל"ש לרבא דס"ל ל"ח לכך ולכך הוצרך בשבת לטעם מתקן:

ולכך מה שהקשה מהר"מ ברבי לר"א דמכשירין מותר מה טעם יהי' אסור ביו"ט להטביל כלים ולפי הנ"ל א"ש דביו"ט מודה רבא דהחשש שמא ישהא ולכך מביא הש"ס הך ת"כ דר"ב בסוף דבאמת ביו"ט נשאר טעם דשמא ישהא ורק בשבת מחדש רבא טעם אחר. וא"ש בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאיסור מתקן כהך ל"ש ביו"ט דבשלמא בשבת דלא הותר בי' אוכל נפש כלל או אף ביו"ט מתקן אחר או נראה כמתקן בדבר שהוי תיקון בגוף הכלי מה שנשתנה באיזה ענין מכמות שהי' זה ל"ה בכלל מלאכת אוכל נפש ואסור אבל תקון כלי כהך דבגוף הכלי לא נשתנה שום ענין ולא נעשה שינוי בגופו רק השינוי הוי רק בהשימוש שמעיקרא לא היה יכול להשתמש בו וכעת יכול הוי השינוי רק בהשימוש לא בגופו ואם לא ישתמש בו ליכא תקון כלל זה הוי מלאכת אוכל נפש עצמו וזה מותר ביו"ט ולכך בזה ל"ש חשש מתקן רק צריך לטעם שמא ישהא (וס"ל דאוכל נפש עצמו מותר, אף באפשר לעשותו מעיו"ט ועיימש"ל בד"ה דכ"ע כלים בשבת לא כו' מ"ש לבאר כאן יותר השייך לכאן ייע"ש ודו"ק) ולכך העתיק הרמב"ם הטעם ביו"ט שעא ישהא כת"כ דר"ב והיינו מכח שיבטל מ"ע של טבילה סמוך לרגל תה ל"ש בשבת ולכך הוצרך בשבת לטעם מתקן ולהיפוך ביו"ט ל"ש טעם מתקן רק מטעם שמא ישהא וא"ש. ולכך א"ש מה שהרמב"ם העתיק הטעם באין מגביהין תרומות ומעשרות מכח דנראה כמקדיש ותחלה כתב בפכ"ג מה' שבת הל' ט' הטעם מכח מתקן ואח"כ כתב בהל' י"ד הטעם מכח דנראה כמקדיש וסיים ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת ולפמ"ש מדויק על נכון דלכך תחלה בהלכה ט' דייק לשון בשבת וכן בהלכה י"ד גבי תקון סיים בשבת וגבי הקדש לא כתב הלשון בשבת אך לפמ"ש א"ש דמכאן יצא להרמב"ם כן כיון דת"כ דר"ב א"כ מוכח דתקון כהך ל"ש ביו"ט ולכך גבי שבת נתן הטעם דמתקן אבל לגבי יו"ט ל"ש הטעם דמתקן כיון דאין שינוי בגופו רק היתר אכילתו נחשב מלאכת אוכל נפש ומה לי סילוק איסור להתירו ומה לי בישול ואפי' לכך הוצרך בזה הטעם למקדיש וא"ש ודו"ק היטב בזה:

שם רב ביבי אמר שמא ישהא. הנה לפי שיטת רש"י הנ"ל שכתבנו דגם בכלים יש חיוב טהרה ברגל נראה דגם מכאן יהי' מוכח דלא כמהרש"ל דס"ל דחיוב הטהרה הוי סמוך לרגל דאל"כ איך גזרינן ביו"ט דישהא עד יו"ט שיהי' פנוי הלא בע"כ לא ישהא דהרי כשיבא יו"ט יצטרך להטבילו בעיו"ט להיות סמוך לרגל וא"כ אדרבא שם טרוד יותר בעיו"ט ועד יו"ט לא ישהא בע"כ ולכך בודאי לא ישהנו אלא ודאי דהמצוה הוי דוקא ביו"ט לא בעיו"ט לכך שפיר חיישינן שישהא ועיין בח"י ה"פ סי' תכ"ט הביא דברי הב"ח שהביא ראי' לדבריו ממה דאמרינן חייב אדם לטהר א"ע ברגל דהוי סמוך לרגל ולא ראה במחכת"ה דברי רש"י בכאן שמוכח מדבריו להיפך ועיימש"ל בזה:

גמ' רבא אמר מפני שנראה כמתקן כו'. הנה הרי"ף העתיק טעמא דר"י מכח שמא יסחוט וטעמא דר"ב מכח שמא ישהא ולא העתיק טעמא דרבה ולא טעמא דרבא ועיימש"ל בזה מה שלא העתיק טעמא דרבה ומה שלא העתיק טעמא דרבא נראה דא"ש ג"כ, לפמש"ל דמה דרבא דמתרץ מכח טעמא דמתקן ולא חייש לשמא ישהא אף דת"כ דר"ב היינו דרבא ס"ל דהברייתא אתיא כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ויש אף בכלים חיוב טבילה ביו"ט אבל רבא מתרץ למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא וליכא למגזר בזה שמא ישהא או דר"ב ס"ל דהחשש שמא ישהא הוי מכח תקלת תרומה ולכך אין חילוק בין שבת ליו"ט אבל רבא ס"ל דהחשש שמא ישהא הוי מכח דיבטל מצות טבילה לכך זה שייך רק ביו"ט לא בשבת ולכך הוצרך לטעם מתקן בשבת ולכך א"ש דבענין סברא זו דלא שייך טעם שמא ישהא רק ביו"ט לא בשבת פוסק כרבא כיון דהוא בתרא ובפרט כיון דרבה ור"י ורבא כולהו לא ס"ל החשש שמא ישהא נהי דנמצא בברייתא להיפוך י"ל היינו ביו"ט אבל בשבת הלכתא כרוב האמוראים דלא ס"ל החשש שמא ישהא ולכך פוסק הרי"ף כן אבל להיפוך בטעם מתקן הרי רוב האמוראים רבה ור"י ור"ב ס"ל דל"ש מתקן גבי טבילה כלל אף בשבת וא"כ הוי טעם רבא של מתקן יחיד הוא ונהי די"ל להיפוך דגם דעת ר"י דאמר שמא יסחוט יחיד הוא דכולם לא ס"ל כן מ"מ אליבא דרבא קשה מברייתא דנקט טעמא דשמא ישהא ולא נקט טעמא דמתקן וצ"ל לדידי' דהך ברייתא אתיא כמ"ד דס"ל מכשירין שאפשר לעשותו מעיו"ט ג"כ דוחה יו"ט לכך ל"ש כלל ביו"ט טעמא דמתקן רק שמא ישהא, ועיין בצל"ח מה שהקשה בשם המר"מ ברבי דלרבא לר"א דס"ל בשבת דאף מכשירין שאפשר לעשותו מעיו"ט דוחה יו"ט איך פליגי בהא ב"ש וב"ה ואטו יאמר דלא פליגי בהא ועיימש"ל בזה בסמוך ולפמ"ש כעת א"ש דאדרבא רבא יסבור דהך ברייתא דנקט ישהא אתיא כר"א דס"ל דמותר אף מכשירין שאפשר מעיו"ט לכך נותן ביו"ט טעמא דשמא ישהא ובשבת הוי טעמא דמתקן ולדידן דלא קיי"ל כר"א ס"ל לרבא הכל מטעם מתקן. א"כ לפ"ז לרבא נצטרך לאוקמא ברייתא דשמא ישהא דלא כהלכתא אבל לר"י מכח שמא יסחוט ס"ל דאתיא כהלכתא דביו"ט ל"ש שמא יסחוט די"ל דהנה דעת הבה"ג דסחיטה מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש. והנה בזה נבין כוונת רש"י מ"ש בד"ה שמא יסחוט טעמא דמתני' דאוסר בשבת ויו"ט וכו' וקשה למה נקט כאן רש"י מפורש שבת ויו"ט ובד"ה רבא אמר לא נקטו רש"י מפורש שבת ויו"ט וכאן נקט כן, הן אמת דלפמ"ש א"ש די"ל דרש"י מפרש ג"כ כמ"ש דרבא רק בשבת מפרש מכח מתקן אך ביו"ט מפרש הטעם מכח שמא ישהא ולכך נקט רק טעמא דמתני' דמשנה מיירי בעיקר הדין רק בשבת ויו"ט לא נזכר במשנה אבל ר"י מפרש אף יו"ט. אך כראה עוד דהנה לדעת הבה"ג דס"ל סחיטה מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש ולפ"ז אף שלא לצורך ג"כ מותר מן התורה עכ"פ מכח מתוך וכמ"ש התוס' במס' שבת גבי מגבן למ"ד דחייב משום בונה דהקשו יהי' מותר לבכות ביתו ביו"ט ותרצו דהוי רק מדרבנן ולפ"ז אי נימא דסחיטה מותר לצורך אוכל נפש כל הסחיטות מותר מן התורה ואינן אסורין רק מדרבנן שלא לשם אוכל נפש ולפ"ז ל"ש ביו"ט גזרה שמא יסחוט כיון דסחיטה גופא מותר מן התורה והוי גזרה לגזרה ולכך הי' נראה דלדידי' ל"ש טעמא דשמא יסחוט רק בשבת אבל ביו"ט ל"ש שמא יסחוט ומה דאסור ביו"ט הוי רק מכח גזרה אטו שבת כדמשני לרבה, כן הי' אפשר לפרש אך רש"י מיאן בזה דא"כ למה פריך לי' אביי מתינח כלים דבכי סחיטה וכו' למה דלא ידע גזרה הכי אטו הני הו"ל להקשות תינח שבת יו"ט מה איכא למימר ועוד דמשמע דלא איתבי' כל הני תיובתא רק לבתר דמשני גזרה הני אטו הני אבל בלא"ה ל"ה קשיא לי' והרי בלא זה קשה מכח מה דקשה תינח שבת ביו"ט מה איכא למימר אלא ודאי דר"י אף ביו"ט חייש לשמא יסחוט דלא כבה"ג רק אף ביו"ט אסור סחיטה מן התורה לאוכל נפש לכך אף ביו"ט יש גזרה זו דשמא יסחוט וז"ש רש"י דאוסר בשבת ויו"ט כלומר בשניהם הוי טעמא מכח שמא יסחוט ולכך נקט כן לאפוקי מדעת הבה"ג. אבל שיטת הרי"ף יהי' כך דס"ל באמת להלכתא כדעת הבה"ג דסחיטה מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש ואפשר גם שיטת רש"י יהי' בן ומה דלא פריך הש"ס לר"י תינח שבת יו"ט מה איכא למימר די"ל אולי סובר ר"י כמ"ד דלא אמרינן מתוך לכך סחיטה שלא לאוכל נפש מן התורה אסורה ולכך פריך רק מתינח כלים וכו', מיהו ז"א דהרי ר"י פריך לרבה לעיל דף י"ב וס"ל כמ"ד דאמרינן מתוך, אך מ"מ א"ש די"ל דלכך לא פריך על יו"ט דבשלמא לרבה ל"ה מצי פריך רק מיו"ט אף דלא נזכר במשנה בהדיא מ"מ מדלא מתיר ביו"ט מוכח דאף ביו"ט אסור ופריך מיו"ט אבל לר"י פריך טפי מסבת עצמו דשבת מפורש לאסור טבילה בכל הכלים ופריך בשבת עצמו משכחת לה להיתר ולפי מה דמשני גזרה הני אטו הני ידע דגם ביו"ט אפשר לתרץ כן ולכך הקשה לי' כל הני תיובתא ועכ"פ לדידן דידעינן מברייתא דשמא ישהא א"צ לדחוק לומר דאתיא הברייתא דלא כהלכתא רק הלכתא הוא וביו"ט דיש חיוב טבילת כלים ומ"ע חיישינן שמא ישהא כנ"ל ושמא יסחוט ל"ש דגזרה לגזרה לא גזרינן וסחיטה לצורך אוכל נפש מותר ושוב כל סחיטה מותרת מן התורה מכח מתוך ורק מדרבנן אסור לכך ל"ש בזה גזרה דשמא יסחוט רק שמא ישהא ובשבת דליכא מצות טבילה ול"ש שמא ישהא אך בשבת שייך שמא יסחוט כדעה ר"י וא"ש דעת הרי"ף. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש דלמה הכ"מ העתיק הרי"ף זה הלא אין נפ"מ לדידן ולפמ"ש א"ש דמברייתא דנותן טעם שמא ישהא מוכח דטעם המובחר בזה הוא מכח שמא יסחוט לא מכח מתקן וטעמא דרבה בלא"ה ליתנהו כנ"ל א"כ מוכח דביו"ט ל"ש שמא יסחוט ומוכח דסחיטה מותר באוכל נפש וא"ש ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה בולד הטומאה כו' עיימ"ש בשם י"מ והקשה דעכ"פ ראוי להשתמש בו חולין. ולדעתי כראה לפרש לפמש"ל דרבה ס"ל נמי טעם מתקן רק מכח מצוה של טבילת כלים לא העמידו חשש כראה כמתקן גם כתבנו לעיל דמצות טבילת כלים ביו"ט הוי רק מכח אכילת קדשום אבל במקום דא"א לאכול בהם קדשים ל"ש חיוב זה א"כ א"ש דברי היש מפורשים דהי' קשה לו כיון דבאמת ל"ה כאן מתקן רק נראה כמתקן א"כ מה חילוק יש בין אם הוא אב הטומאה או ולד הטומאה סוף סוף נראה כמתקן ובפרט מי יודע אם הוא מאב הטומאה או מולד ולכך ס"ל כך דודאי בשניהם נראה כמתקן רק בולד הטומאה כיון דל"ב הע"ש א"כ ראוי להשתמש בר קדשים תיכף וחל בהם חיוב טבילה של יו"ט דאף דהוי רק מדרבנן טומאה זו יש בהם מצות טבילה ביו"ט מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון ובמקום מצוה לא חששו לחשש כראה כמתקן אבל באב הטומאה כיון דהוא בעי הע"ש א"כ אינו ראוי לקדשים וכיון דאינו ראוי לקדשים שוב אין בו חיוב טבילה מן התורה ביו"ט וכיון דליכא מצות טבילה שוב חששו לחשש כראה כמתקן וא"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה המרש"א על הי"מ מה פריך הש"ס נגזור הא אטו הא הלא כבר תירץ טומאה ביו"ט לא שכיחא ייע"ש ואני מוסיף להקשות מה פריך הש"ס נגזור הא אטו הא דמשמע דפריך נגזור דולד אטו דאב ואי נימא דעיקר הטעם של האב דאין מטבילין אותו הוי מכח דא"צ לו היום מה גזרה שייך בזה טפי מכל מלאכות יו"ט דמה דהוי צורך היום מותר ומה דל"ה צורך היום אסור ולמה נגזור בזה טפי מבכל דוכתא אך לפמ"ש א"ש דהכונה כך דבאמת אב הטומאה הוי צורך היום לחולין רק דאסור מכח מתקן ולכך פריך שפיר אם בטבילה גזרו גזרה לגזרה א"כ נגזור אף בולד הטומאה אטו אב הטומאה דאסור מכח מתקן ולפ"ז א"ש דהנה זה הכלל כתבנו בכמה דוכתא דהא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן היינו אם עיקר הגזרה הוי מלתא דשכיחא אז במלתא דל"ש לא גזרו אבל אם עיקר הגזרה הוי מלתא דל"ש שוב גזרו בכל מלתא דל"ש ולכך בשלמא להס"ד דפריך נגזור ביו"ט אטו דעיו"ט כיון שטומאת עיו"ט דשכיח לכך שפיר משני דטומאה ביו"ט ל"ש ול"ש אטו שכיח לא גזרו אבל אח"כ דמביא ברייתא דאב הטומאה ומוכח דאף בנטמא ביו"ט באב הטומאה גזרו מחשש נראה כמתקן וכיון שגזרו בטומאה ביו"ט במלתא דל"ש שוב אף בולד הטומאה נגזור אטו דאב דמה לי בין זה לזה ולכך הדר הש"ס מתרוצא קמא דטומאה ביו"ט ל"ש רק הכונה דכהנים זריזין הם וטומאת ולד ל"ש אבל אב הטומאה שכיח לכך שוב ל"ש אטו שכיח לא גזרו ודו"ק. ועוד יש ליישב דברי הי"מ מכל הקושיות הנ"ל לפמש"ל בישוב דברי הרמב"ם דלא ס"ל הטעם שמא יעבירנו כיון דלשיטת ריב"א היכי דאיכא ל"ת ועשה עכ"פ הלאו נדחה מפני העשה ונשאר רק העשה לבד ואין לוקין וכתבנו דלפ"ז כאן הוי החשש שמא יעבירנו רק מכח חשש עשה לבד וא"כ אין להניח ודאי עשה מכח חשש ספק עשה ייעש"ל מ"ש בד"ה מדלין בדלי כו' אך כעת י"ל כיון דקיי"ל דעשה דפשיעה אינו דוחה א"כ הכא באם כטמא קודם יו"ט כיון דאפשר הי' לטבלו קודם א"כ הוי מלתא דפשיעה במה שהמתין עד יו"ט לכך אינו דוחה וכשאר לאו ועשה ממש ולכך שפיר ראוי לדחות עשה מכח חשש עברת לאו ועשה אבל בנטמא ביו"ט דלא הי' אפשר לטבלו קודם וטומאה עצמו ודאי בשגיאה נעשה לו דביו"ט מזהר זהיר מלטמא רק באונס בא לכך ל"ה פשיעה וא"כ ליכא רק חשש עשה לבד ואין ספק מוציא מידי ודאי ולכך א"ש דברי הי"מ דבאב הטומאה כיון דאין ראוי לקדשים א"כ שוב לא קיים בהו מצות טבילה של יו"ט והוי טבילתן רק רשות וא"כ אם הי' שבת היום יש חשש שמא יעבירנו ויעבור בל"ת ועשה ואלים בזה חשש שמא יעבירנו לכך אף ביו"ט לבד גזרו מכח שמא יעבירנו דיו"ט ושבת אחת הוא וכמו דמשני הש"ס תחלה וכמ"ש התוס' אבל בולד הטומאה כיון דל"ב הע"ש א"כ יש כאן מצות טבילה היום וא"כ ל"ש בזה שמא יעבירנו כיון דאינו רק חשש עשה. מיהו ז"א דולד הטומאה כיון דהוי דרבנן ומן התורה טהור הוא וליכא בזה מ"ע, מיהו בלא"ה א"ש וא"צ לומר אפי' דמוכרחין לומר הי"מ דולד הטומאה ל"ב הע"ש דאפילו אם בעי הע"ש א"ש לפמ"ש התוס' כיון דולד הטומאה דרבנן לא בהיל כל כך וליכא שמא יעבירנו א"כ א"ש דאב הטומאה כיון דבהיל ושייך שמא יעבירנו וגם מצוה ליכא כיון דבעי הע"ש לכך אסור מכח שמא יעבירנו אבל ולד אף דבעי הע"ש כיון דאינו בהול כ"כ לכך ליכא חשש שמא יעבירנו ולכך פריך הש"ס שפיר ע"ד הנ"ל דבשלמא לעיל הוי סבר דמלתא דלא שכיחא אטו שכיחא לא גזרו אבל השתא דחזינן דאף בנטמא ביו"ט באה"ט אין טובלין מכח גזירה שמא יעבירנו ומוכח דאף בנטמא ביו"ט דלא שכיחא גזרו בזה פריך שפיר דנגזור לא שכיח אטו שכיח ולכך חזר מתרוצו ומשני כהנים זריזין הם כלומר ותרוייהו יחד ביו"ט וגם בכהנים לבד תרוייהו יחד לא שכיח אבל ולד בכהנים רק הוי מעיו"ט תו ביו"ט אב הטומאה דשייך גבי ישראל זה שכיח הוא רק בכהנים ויו"ט תרוייהו יחד ל"ש לכך שוב ל"ש אטו שכיח לא גזרו וא"ש ודו"ק. וגם בדרך הראשון מ"ש כהנים זריזין הם קצרתי שם והכונה ג"כ עד"ז דרק תרוייהו יחד ביו"ט וכהנים יחד ל"ש וא"ש ודו"ק:

תוס' דיה גזרו יו"ט אטו שבת ולא הו"ל גזרה לגזרה כו'. דבריהם תמוהין למה לא הקשו לעיל כן גבי בור בחצרו אטו בור ברה"ר ועיין בפ"י שעמד בזה ולדעתי נראה כן דהנה לעיל הקשו התוס' דנימא שיוציאנו מרה"י לרה"ר ותרצו דזה יש לו היכר ע"י גיפופי ייע"ש ולפי דבריהם צ"ל דהחשש שמא יעבירנו ד"א הוי רק אם המים יהיו עומדין ברה"ר עם הבור או בכרמלית אבל אם יעמוד המים ברה"ר והבור ברה"י או להיפוך אין לגזור כלל דבזה יש לו היכר ולפ"ז הא דפריך יש לו בור בחצרו מה איכא למימר היינו אם הבור והמים הכל בחצרו ומה דמשני גזרינן בור בחצרו אטו בור ברה"ר הוי הכונה אטו הבור והמים ברה"ר או הבור ברה"ר והמים בכרמלית אבל אם המים ברה"י והבור ברה"ר הרי בזה ליכא גזרה דיש לו היכר. אך נראה די"ל כך דע"כ לא כתבו התוס' דזה יש לו היכר רק דאם ל"ה החשש שמא יעבירנו ד"א כיון דלהוציא מרה"י לרה"ר הוי מלתא דלא שכיחא כיון דיש לו היכר ול"ה גזרינן עבור זה לבד אבל כיון שיש טעם לגזור מכח חשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר שוב שפיר תקנו וחששו לכל החששות אף מה דלא שכיח (וי"ל יותר דבשלמא לאסור כל טבילות בשביל מלתא דל"ש איו סברא כיון דהטבילה מלתא דשכיחא והגזרה מלתא דל"ש לא גזרינן שכיחא אטו ל"ש אבל כיון דמסיק שמא יעבירנו א"כ כל הטבילות בלא"ה אסורין רק ביש לו בור בחצרו ראוי להתיר א"כ גם ההיתר ל"ש לכך גזרו ל"ש אטו לא שכיח כיון דההיתר ל"ש ואיסור ל"ש גזרו הא אטו הא ודו"ק) ולכך הכונה כפשוטו דגזרינן בור בחצרו אטו בור ברה"ר והמים ברה"י דיוציא מרה"י לרה"ר ואף דיש לו היכר ול"ש כלל מ"מ כיון שכבר גזרינן מכח שמא יעבירנו שוב חששו אף לחשש שיוציא מרה"י לרה"ר לכך יש כאן גזרה דאורייתא אטו בור ברה"ר והמים ברה"י ויוציאנו מרה"י לרה"ר ולכך ל"ה גזרה לגזרה רק גזרה אחת דלמא יטבול אף בבור ברה"ר ויעשה איסור תורה רק עבור זה לבד לא הי' ראוי לעשות תקנה חדשה אבל כיון שתקנו עבור חשש שמא יעבירנו ד"א חיישינן אף לשמא יוציא מרה"י לרה"ר לכך גזרינן אטו בור ברה"ר והמים ברה"י והוי חד גזרה אבל ביו"ט אטו שבת שפיר הקשו דהו"ל גזרה לגזרה דבזה ליכא דררא דאורייתא וא"ש. וכבר זאת כתבתי לעיל ברש"י ד"ה בולד כו' סברא זו שבשביל דבר דל"ש לבד לא עשו תקנה אבל אם עיקר התקנה נעשה בשביל מלתא דל"ש שוב תקכו בכל דבר דל"ש ודו"ק ייע"ש:

תוס' ד"ה היכי משכחת לה בכהנים וכו' וי"ל דמיירי בכלי שאינו ראוי לשמש בו מים וכו'. משמע דאם הוי הכלי ראוי לשמש בו מים אף בולד הטומאה אסור לטבול לישראל דגזרינן אטו אב הטומאה ולפ"ז לא הי' צריך התוס' לעיל לפרש דברייתא דנטמא ביו"ט מיירי באב הטומאה די"ל אף בולד הטומאה ובישראל ובראוי לקבל משקין רק י"ל דהם כתבו כן רק להס"ד דלא ידע מהך תרוצא ולפי המסקנא באמת אפשר מיירי אף בולד הטומאה כנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה