בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף יז:
גמרא הא מני חנני' הוא וכו' בש"א לא יבשל אלא א"כ עירב בתבשיל ולא יטמין אא"כ הי' לו חמין טמונין מבעי"ו וכו'. הנה באמת במשנה נקט ב' תבשילין וכאן נקט אא"כ עירב בתבשיל משמע לכאורה דבחד תבשיל סגי. אך הי' כראה דשניהם אמת די"ל דעת ב"ש כך הוא דס"ל דבעינן הכירא טובא דאם מערב מכל מין בפ"ע כגון פת לפת וחמין טמונין להטמנה די בתבשיל אחד לתבשיל לבד אבל אם רוצה לערב בתבשיל לבד אז צריך שני תבשילין דאז הוי הכירא טובא ומהני אף להטמנה ואפשר אף לאפי' מהני ולכך אם מערב במין אחד בתבשיל לבד די בשני תבשילין וס"ל דאחד מהם בעינן או שני תבשילין או מכל מין בפ"ע, ובהכי א"ש מה שהקשה הצל"ח דלמה הביא הש"ס הא מכי חנני' הוא ופרש"י דב"ש מחמרי במ"ת ולא הביא המשנה דג"כ מחמרי וס"ל דבעינן ב' תבשילין ולפמ"ש א"ש די"ל דרש"י ס"ל כר"ת דבעינן פת ותבשיל וא"כ אין כאן קולא מב"ש לב"ה די"ל דב"ש אדרבא מקילין וס"ל דב' תבשילין מהכי אף לפת ולהטמנה וב"ה ס"ל תבשיל אחד והשני בעינן פת דיקא א"כ אדרבא הוי ב"ה לחומרא, ואף אי נימא דיש צד חומרא לב"ש דב"ש ס"ל כל דלא עירב בשני תבשילין אף לתבשיל אסור ואם עירב שני תבשילין מהני אף לפת דאין עירוב לחצאין דהם ס"ל דאין עירוב לחצאין אבל ב"ה ס"ל דהעירוב צריך דוקא כל אחד ממין שלו וכיון דכל אחד הוי עירוב מיוחד בפ"ע לכך כ"א מהני בפ"ע פת לפת ותבשיל לתבשיל לכך אף אם לא עירב בפת מ"מ יכול לבשל ע"י עירוב דתבשיל וא"כ הוי לכ"א קולא וחומרא דלב"ש אף לבשל א"י רק בשני תבשילין ולב"ה בעינן דוקא שני ענינים פת ותבשיל אבל שני תבשילין ואף אלף לא מהני לפת והוי לכ"א קולא וחומרא גם אם יש לו שני תבשילין ואין לו פת הוי חומרא לב"ה לכך לא הי' ממשנה ראי' דב"ש מחמרי אבל כאן דנקט ב"ש גם הטמנה דעל הטמנה צריך בפ"ע עירוב וב"ה ס"ל דלהטמנה ל"ב כלל מוכח דב"ש מחמרי. גם י"ל כיון דכאן נקט ב"ש פת לאפות ותבשיל לבשל וכו' וב"ה אמרי דדי בתבשיל לבד מוכח כדעת הר"י וסייעתו דב"ה ל"ב כלל לאפי' תקון בפ"ע רק די בתבשיל לבד ומוכח מזה מה דס"ל לב"ש במשנה שני תבשילין הוי רק לחומרא דב"ה ס"ל די בתבשיל אחד לכל וב"ש ס"ל דבעינן או לכ"א ממינו או שני תבשילין לכל ומוכח דב"ש מחמרי לכך אמר הא מכי חנני' הוא וא"ש ודו"ק:
ועוד נראה לפרש מה דאמר חנני' הוא דהנה יש לדייק למה נקט הש"ס האיבעיא עבר ואפה מהו ולא נקט האיבעיא בתבשיל אם עבר ובישל מהו וא"ל דבישל פשיטא לי' דאסור רק על הפת כיון דעל הלחם יחי' האדם מסתבר טפי להתיר כמו דמצינו כה"ג בבישולי נכרים דיש חילוק בין פת לתבשיל דא"כ מה מבעיא לי' בפת ופשיט לי' מתבשיל ממבשל בשבת וכן ממעשר פירותיו הלא עיקר איבעיא שלו הוי על פת דוקא מכח דהוא חיי האדם, ועיין סברא זו דחיי האדם בשעה"מ בהל' יו"ט גבי ע"ת בשם בעל המאור אבל מכאן יהי' מוכח דלא כסברא זו דא"כ תקשה מה פשיט לי' ממבשל דלמא בפת התירו טפי דהוא חיי האדם ובע"כ דאין לחלק בזה אך קשה א"כ מה מבעיא לי' דוקא בעבר ואפה. והנראה דותה יהי' הוכחה לדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל ויהי' מוכח מזה דאם לא עירב בפת רק בתבשיל לבד אסור לו אף לבשל והטעם אף דמצד עיקר דינא כיון שעירב בתבשיל הי' מותר לו לבשל עכ"פ מ"מ גזרינן אם נתיר לו לבשל יבא אף לאפות לכך אסרו אף לבשל אבל להיפוך אם עירב בפת לבד פת לבד לא נחשב מעירוב כלל ואינו מתיר אף לאפות מצד גוף הדין ולא מכח גזרה ועיין בצל"ח מ"ש בזה ובק"א סי' תקכ"ז מ"ש וכעת כראה כך, ולכך הוי בעיות הש"ס בתרתי באם הניח עירוב בתבשיל לבד ולא בפת ובפרט לפמש"ל דגם האיבעיא דקמחו נאסר מיירי בכה"ג א"כ ה"נ מיירי כה"ג ולכך מבעיא לי' תרתי באם הניח בתבשיל אבל לא הניח כדינו אף בפת ומבעיא לי' תרוייהו אחד באם אסור גוף הפת שאפה כיון דאפאו באיסור ואת"ל שהפת מותר אכתי אם מותר לבשל אי נימא כיון שעל תבשל הניח רק האיסור מכח שעא יאפה וכאן דכבר עבר ואפה והפת מיתר לכך ליכא גזרה עוד דשמא יאפה ושוב מותר לבשל לכתחלה או דלמא דמ"מ אסור לבשל הוא לכתחלה כיון דלא הניח עירוב כדינו ולכך לא מצי למבעיא להיפוך באם הניח פת ולא תבשיל ועבר ובישל דבזה ליכא למבעיא רק בחד אם התבשיל מותר או לא אבל לאפות לכתחלה ודאי אסור דבפת לבד ל"ה עירוב כלל והוי כלא הניח כלל עירוב ולכך מבעיא להיפוך דאז תרתי מבעיא לי'. ויש להסביר הדבר יותר דבאמת קשה מה מבעיא לי' בעבר ואפה הלא מגוף המשנה מוכח כן דקתני אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת משמע דוקא אם הותיר הותיר לשבת אבל אם בישל לכתחלה לשבת אסור לשבת אף שכבר בישל ולמה לא מוכיח מכאן לכך הי' כראה דבזה פשיטא לי' להש"ס דבודאי בלא הניח עירוב כדינו דאסור התבשיל דאי נימא דמותר א"כ מיעקרא תורת עירוב לגמרי ומה אהני חז"ל בתקנתן שתקנו להניח עירוב ואינו דומה למעשר פירותיו או מבשל בשבת דהתם אף אם יהי' מותר לו הפירות בעבר ועישר לא מיעקרא תקנת חז"ל לגמרי כיון דאטו הוי המעשר דוקא בשבת ויו"ט הרי זה יכול לעשר כל השנה בחול ול"ח שימתין בכונה על שבת לכך לא מיעקרא תקנות חז"ל בזה אבל בזה כיון דעיקר התקון הוי שלא יבשל מיו"ט לשבת בלי עירוב ועיקר הבישול הוי דוקא ביו"ט לשבת שפיר יש לחוש אי נימא דמותר לו יבא לעקור תורת עירוב לגמרי. גם יש לחלק עוד בשלמא במעשר פירות דהוי בשב וא"ת ל"ח שיבא לשכוח לעשור בשבת לעבור בקום ועשה או לבשל בשבת אבל בעירוב דבאמת מותר לבשל מיו"ט לשבת רק דחז"ל תקנו בקום ועשה לעשות עירוב להיכר הנה אם יהי' נאסר לו לבשל בלי עירוב ואף אם יעבור ויבשל יהי' אסור לו בזה רמיא אנפשי' למדכר להניח עירוב אבל אי נימא דבדיעבד מותר בלי עירוב לא רמיא אנפשיה ולא יעשה העירוב כלל לכך מיעקרא תורת עירוב ולא יניח קודם יו"ט ולכך זה ודאי אסור אף בדיעבד רק דמבעיא לי' אם באמת הניח עירוב תבשיל רק ששכח להניח גם פת בזה י"ל כיון דלא מיעקרא תורת עירוב לגמרי שעכ"פ הניח עירוב נהי שאסרו לאפות על עירוב זה בכה"ג לא אלים האיסור לאסרו אף אם עבר ואפה ולכך בכה"ג מבעיא לי' בתרתי אם הפת מותר ואם מותר אח"כ לבשל עליו. ובזה א"ש מה דרוצה לפשוט ממה דקתני ומקנה קמחו לאחרים ולא קתני עבר ואפה מותר ולכאורה אינו מובן דהרי התנא נקנו גוני דמותר לכתחלה ועבר ואפה ל"ה תקנתא לכתחלה אך לפמ"ש דהכונה דהו"ל למתני תקנתא דעבר ואפה אז מותר לבשל אח"כ לכתחלה ולמה לא קתני הך תקנתא אלא ודאי דעכ"פ לבשל אסור אף שכבר עבר ואפה וע"ז דוחה הש"ס דתקנתא דנעשה ע"י התירא קתני אבל תקנתא הנעשה ע"י איסורא לא קתני ואח"כ פושט הש"ס מאם הערים אסור היינו לפמ"ש בק"א הכונה מה דנקט אכלו עד שלא אפה היינו אף דכבר בישל קודם האכילה מ"מ א"י לגמור רק את הראוי לו לבשל מתחלה אבל מה שהי' בדעתו לאפות לא מהני לי' העירוב כיון שאפיה לא התחיל עדיין ואף אם אחר שנאכל כמלך לבשלו ג"כ לא מהני כיון שבשעה שהעירוב קיים הי' בדעתו לאפותו אין זה גמר בישול שבתחלה רק בישול חדש ייע"ש ולפ"ז נראה מה שסיים כאן אבל מבשל הוא ליו"ט כלומר זה שרוצה לאפות תחלה לשבת שאנו אוסרים לו אף לבשל לשבת מיהו אם רוצה לבשלו ליו"ט עצמו מותר ובלבד שלא יערים לומר שיבשלו ליו"ט ואח"כ יותירנו לשבת וא"כ קתני אם הערים אסור והרי אי נימא דעבר ואפה בכה"ג מותר א"כ אף אם הי' אופהו הי' מותר כיון דעכ"פ לבשל מותר הוא מדינא דזה נחשב כאלו הי' העירוב קיים א"כ בזה אי נימא דבדיעבד מהני אם עבר ואפה מהני לי' מה שעכ"פ קיים עיקר עירוב א"כ ה"ה הכא כיון שנאכל אחר הבישול והבישול מותר לו שיהי' מותר בדעבד אפילו האפי' ומכ"ש אם בשלו ליו"ט בדרך הערמה שיהי' מותר ולכך משני דהחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד ורנב"י משני הא מני חנניה הוא כלומר ודאי לב"ש דמחמיר טפי דבעי לכל מין עירוב בפ"ע לכך לדידי' אם ליכא עירוב לההוא מינא נחשב כאלו לא הניח עירוב כלל דאסור התבשיל כן ה"נ לב"ש דס"ל כל מין נדון בפ"ע דוקא לכך לדידי' לענין אפי' הוי כלא הניח עירוב כלל אבל לב"ה דל"ב עירוב לכל מין בפ"ע א"כ י"ל אף דבתחלה החמירו להיות בפת ותבשיל מ"מ כיון דאינו מערב לכל מין בפ"ע הכל חד עירוב הוא והכל ענין אחד ולכך באם בדיעבד הניח בתבשיל לבד ג"כ הוי שם עירוב ולא מיעקרא שם עירוב לכך אף שלכתחלה אסרו בלי פת מ"מ בעבר ואפה מותר דזה הוי רק כאיסור דרבנן בעלמא ולכך פושט לי' שוב ממעשר פירותיו ומטביל כליו וכו' דבזה הכל ל"ש מיעקרא תקנתא דרבנן כנ"ל ומ"מ אסרוהו ה"ה בעבר ואפה הפת עצמו אסור כיון דבאיסור עשאו אף דל"ש בזה מיעקרא תקנתא דרבנן מ"מ אסור א"כ אם גוף הפת אסור שוב ודאי ממילא דלבשל אסור ג"כ כמו אם לא אפה כלל כן הי' כראה ביאור הסוגיא. מיהו מ"ש דאם לא הניח בפת גם התבשיל אסור הוא לא מוכח כן מכל הפוסקים רק משמע דכ"ע מודים דלבשל מותר על סמך תבשיל לבד לכך א"א לפרש כן הסוגיא מיהו עיקר פירושי לא נדחה בזה די"ל דיהי' ראי' לר"ת דבעינן פת ותבשיל ומ"מ לדידי' אם הניח פת ולא תבשיל לא מהני אף לפת ולכך מבעיא לי' רק בעבר ואפה אם נימא כיון דעכ"פ גוף ע"ת עשה ובשלמא אם לא הניח עירוב כלל י"ל דא"כ יש חשש דמיעקרא תקנתא דעירוב בזה בודאי אף בדיעבד אסור אבל אם הניח עירוב רק שלא הניח פת כיון דבזה לא מיעקרא תקנתא דרבנן והוי גוף איסור אפיה רק כאיסור דעלמא בזה י"ל דבדיעבד מותר ולכך פשיט לי' כנ"ל ומשני חנני' הוא דלדידי' הוי כל מין עירוב בפ"ע והוי כלא עירב כלל משא"כ לדידן וכמש"ל ודו"ק היטב בזה והבן:
במשנה חל להיות אחר השבת, הנה מה שלא נקט פלוגתתם ביו"ט דעלמא כבר נתרץ זה בפרש"י בד"ה ואדם בשבת דרבותא נקט דאפי' בשבת שרי ב"ה אך זה קשיא למה לא נקט פלוגתתם בשבת דעלמא. ולומר דנקט רבותא דאפי' ביו"ט דחייב אדם לטהר א"ע ברגל אסרו ב"ש דבר זה אינו מסתבר לומר כיון דכוחא דהיתרא עדיף לי' ובפרט כוחא דב"ה הו"ל לאשמעינן טפי בשבת דעלמא לרבותא דב"ה, ועוד ראיתי אח"כ בספר צל"ח שכתב דבשלמא אם ב"ש הוי מיירי אף בדיעבד הוי שייך לומר רבותא זו אבל ב"ש מדברים מלכתחלה דמטבילין הכל לפני שבת א"כ ל"ש רבותא זו ייע"ש. ולכאורה הי' נראה דאפשר ב"ה דמתירין אדם בשבת היינו רק אם הוא סמוך ליו"ט מכח חיוב לטהר א"ע ברגל אבל בשאר שבת אף הם אסרו אך באמת ז"א דהרי בש"ס לקמן אמר מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"כ אסור אלא כיון דבשבת שרי ביו"כ כמי שרי א"כ משמע להדיא דבכל שבת שרי דאם בכל שבת אסור הדרא קושיא לדוכתא ביו"כ לתסור. אך נראה דא"ש והוא דלטעם דרבא מכח חשש מתקן א"ש דיש בזה צד רבותא דה"א בשלמא שבת דעלמא שאינו עיו"ט שפיר לא מחזי כמתקן דנראה כמיקר דלא יתלו לומר שטובל לשם טומאה דלמה ימתין לטבול דוקא בשבת ולכך טפי שכיח הוא להקר כמו לתקן ועכ"פ שקולין הם ולא נראה טפי למתקן מלהקר דבמה ניכר טפי שמכוין לתקן ולכך כראה כמיקר ולא מתקן אבל בשבת שחל בו עיו"ט כיון דאז בעיו"ט דעלמא דרך כל הטמאים לטבול אז מכח חיוב לטהר א"ע ברגל א"כ אז ודאי נראה טפי שטובל לשם טומאה מלהקר כיון דאם הי' בחול דרך כל הטמאים לטבול לשם יו"ט וה"א דנראה טפי למתקן קמ"ל דמ"מ מותר ול"ח למתקן. אך לכאורה תינח לרבא אבל לאינך דלא ס"ל טעם מתקן קשה למה נקט בחל להיות אחר השבת אך כראה דלדידהו אפשר לחזור לסברא הראשונה שכתבנו די"ל בשבת דעלמא אף ב"ה אסרי והוא דהנה קשה לכאורה במה דפריך הש"ס הכל נגזור השקה אטו טבילה וכן הרבה קושיות מ"ט לא פריך גם זה נגזור אדם אטו כלים, אך א"ש דבשלמא בהני דליכא מצוה בטבילתן היום פריך שפיר נגזור אף גזרה לגזרה אבל באדם דיש בו חיוב מ"ע לטהר ברגל נהי דשבות ממש גזרו בעלמא אף במקום עשה מ"מ גזרה לגזרה ודאי לא גזרו לבטל עשה ולכך לא פריך מכאן ולכך תינח בשבת עיו"ט אבל בשבת דעלמא דליכא מ"ע הדר גזרינן אדם אטו כלים ואף לב"ה אסור אדם, אך זה בשבת כיון דצריך לכלים להשתמש בו היום ויש חשש אם נתיר לו אדם יטבול גם כלים לכך גזרו אדם אטו כלים אבל ביו"כ דא"צ לכלים היום ולכך ל"ש למגזור אדם אטו כלים וזה לא אתי למטעי דאם יראה טבילת אדם יבא לטבול כלים לצורך חול זה לא אתי למטעי דזה דבר פשוט דאסור להכין מיו"כ לחול ואינו דומה לטבילת אדם דנעשה טהור תיכף ומיד ונחשב כצורך היום משא"כ כלים דא"צ להם רק לחול בזה לא אתי לאחלופי ובשביל חשש כלים דאינן בני אכילה י"ל דהוא מלתא דלא שכיחא ובעבור זה לא גזרינן או דבשלמא בכלים דבני אכילה כיון דהאדם להוט אחריהן יש לחוש שיבא לבקש היתר לעצמו לטבול אף אותם אבל אותן דאינן צורך אכילה לא יטעה בהם להתיר אותם, גם י"ל דהם ס"ל כדעת רפרם דאין עו"ה ליו"כ כלל ולכך ליכא למגזר ביו"כ שמא יעבירנו ד"א וכן שמא ישהא על יו"כ אין דרכו לשהות הכלי לטבול אז ולכך מ"מ כלים אסור ביו"כ כמו דאסור ביו"ט דגזרינן יו"ט אמו שבת לענין כלים אבל לגזור עוד אדם אטו כלים ודאי כולי האי ודאי לא גזרינן וכן לגזור אדם ביו"כ אטו אדם בשבת דעלמא דזה הוי גזרה שלישית זה ודאי לא גזרינן (ועיימ"ש בסוף דברינו זה מ"ש סתירה לזה ייע"ש) ולכך מותר ביו"כ אדם ובשבת דעלמא אסור רק בשבת עי"ט במקום עשה לא העמידו דבריהם. כן הי' נראה לכאורה והי' יוצא מזה פלוגתא חדשה דלרבא בשבת דעלמא מותר לטבול אדם ולאינך אסור בשבת דעלמא. ועוד הי' נראה ליישב במה דנקט הפלוגתא בשבת עיו"ט והיא דהנה לכאורה קשה לי אלישנא דמתני' דנקט וב"ה אומרים כלים בע"ש ואדם בשבת הרי מה דאמר בע"ש הוי הכונה דוקא בע"ש וכן בלישנא דב"ש א"כ מה דנקט אח"כ אדם בשבת משמע ג"כ דוקא ובאמת בע"ש פשיטא דמותר וא"כ כך הו"ל לומר כלים בע"ש דוקא ואדם אף בשבת. ולכך נראה דמזה יהי' ראי' לדעת היש"ש שהובא בס' הצל"ח ג"ם שהשיג על רש"י דכתב דלכך נקט בשבת לרבותא דב"ה והוא כתב דדוקא נקט בשבת שהחיוב לטבול הוי סמוך לרגל לא ברגל עצמו ייע"ש ולכך א"ש דלפ"ז כראה אם טובל סמוך לרגל ממש מקיים המ"ע אבל טבל רחוק מן הרגל אף שממילא כשבא הרגל הוא טהור לא קיים בזה המצוה, וראי' ממ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים דביעור חמץ מן הבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו וכו' משמע שבביעור זה לא מקיים תשביתו אף שכוונת התורה הי' שלא ימצא חמץ בביתו ביו"ט והרי אם מבערו עכשיו ממילא לא יהי' לו חמץ בביתו מ"מ מוכח דאינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו א"כ ה"כ אם המצוה הוי סמוך לרגל דוקא אם טובל קודם סמוך לרגל לא מקיים בזה המ"ע ולכך א"ש דב"ש דס"ל דאסור לטבול בשבת ויו"ט דהעמידו חז"ל דבריהם במקום עשה זו ג"כ ממילא מוכרח לטבול קודם שבת גם אפשר דהמצוה הוי לטבול סמוך לרגל ואם אפשר לטבול סמוך לרגל אז מה שטובל מקודם הסמוך לרגל לא נחשב מן המצוה כיון דהי' יכול לטבול אף אח"כ אבל כיון שבשבת אסור לו לטבול עוד א"כ אם לא יטבול עכשיו לא יהי' לו שהות לטבול אח"כ לכך שוב הוי מן המצוה לטהר סמוך לרגל כיון דמתכוין לצורך הרגל ואין פנאי לעשותו אח"כ, אבל ב"ה דס"ל דמותר לטבול בשבת דעלמא לכך ס"ל דאדרבא ראוי יותר לקרב הטבילה להיות סמוך לרגל כי אז יקיים מ"ע של לטהר סמוך לרגל משא"כ אם יטבול בע"ש לכך ס"ל דוקא בשבת כלים דוקא בע"ש ואדם דוקא בשבת. ולכך נקט הפלוגתא בחל להיות אחר השבת דבשבת דעלמא ל"ה מצי למתני רק דאף בשבת יטבול אבל עדיין לא נשמע דאף רשאי לטבול בתחלה להמתין בכונה על שבת אף דאפשר לו בחול ימתין על שבת לכך קמ"ל בשבת שהוא עיו"ט יש לו להמתין לכתחלה דוקא על שבת וא"ש. מיהו לשיטת רש"י דמשמע דלא ס"ל כמהרש"ל צ"ל כפי דרך הראשון שכתבנו. והן אמת דקשה לי בעיו"ט שחל בשבת למה יהי' מותר לו לטבול הלא כיון דאדם בעי הערב שמש וא"כ אין לו תועלת בטבילתו היום רק על למחר א"כ הוי כמכין משבת ליו"ט וא"ל דהרי יש תועלת גם בטבול יום לכמה דברים אך הרי רש"י פי' בסוף הסוגיא דמיירי בכהן לתרומה משמע דבישראל אף דלתרומה לא מהני בלי הערב שמש מ"מ כיון דדרכו להשתמש חולין ולחולין ל"ב הע"ש מותר לו לטבול כמ"ש רש"י בדף י"ח לדחות דברי הי"מ גבי אב הטומאה דהרי ראוי לחולין וכאן כתב רש"י דאינו ראוי בלא הע"ש בע"כ דרש"י מחלק בין ישראל דרוב תשמיש שלו הוי חולין ולכך עיקר טבילתו הוי חולין אבל כהן עיקר תשמישו הוי תרומה וזה בעינן הע"ש ול"ה צורך היום א"כ קשה דהכא בטובל סמוך לרגל הרי עיקר כוונתו הוי עבור הרגל ועבור הרגל בעינן הע"ש כמ"ש הצל"ח דזה הוי לכנוס למקדש ולאכול קדשים הוי כמכין משבת ליו"ט וזה אסור מן התורה. והי' נראה מזה בעליל ראי' לדעת רש"י דמוכח ממנו דחיוב לטהר ברגל ל"ה דוקא סמוך לרגל רק אף ברגל עצמו מהני וכיון דיכול לעשות כן ביו"ט עצמו לא נחשב הכנה דאף דלהכין מלאכה ממש אף במה שיכול לעשותו ביו"ט אסור לעשותו מיו"ט לשבת ומשבת ליו"ט מ"מ דבר שאינו מלאכה ממש דבר שהוא אפשר לעשותו ביו"ט עצמו לא נחשב הכנה מיו"ט לשבת אבל דבר שא"א לעשותו ביו"ט עצמו ודאי הוי הכל הכנה כמו דאין מניחין ערובי תחומין מי"ט לשבת וכן ביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו מה"ט דהרי אם נולדה ביו"ט היתה אסורה רק מה שנולדה מקודם בשבת תהי' מותרת א"כ שבת מכינה ליו"ט א"כ ה"נ כעין זה ממש אם הי' טובל ביו"ט לא הי' מותר בקדשים ולכנוס למקדש וכעת שטבל בשבת הותר הוי שבת מכין ליו"ט ובע"כ דמה שחייב לטהר א"ע ברגל ל"ה עיקר הכונה לאכול קדשים ולכנוס למקדש וכיון דאין עיקר המצוה עבור זה רק הוי מצוה בפ"ע ושוב מותר הוא לטבול ביו"ט וכיון דמותר ביו"ט אף בשבת לא נחשב הכנה דשוב דומה לישראל שפרש"י אף דלתרומה בעי הע"ש כיון דאין עיקרו לכך נחשב צורך היום כן ה"נ אין עיקר כוונתו למקדש ולאכול קדשים רק לטהר לשם רגל וזה יכול לעשותו ביו"ט ול"ב הע"ש לכך ל"ה כמכין ליו"ט משבת כן כראה לכאורה. ועיין ראי' לדברינו בירושלמי מס' זו מ"ש שם דמציעין המטות מיו"ט לשבת ומשבת ליו"ט שכן מציעין מלילי שבת לשבת ומוכח דדבר שאינו מלאכה גמורה ל"ש הכנה בדבר המותר בשבת עצמו אבל במלאכה גמורה ודאי אין חילוק ואסור בכל ענין ודו"ק. והנה ראיתי ביש"ש שהביא ראי' מהרי"ף דקיי"ל כטעם רבא מכח מתקן ממה שפוסק במס' שבת אבל מגמע ובולע ואינו מחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה והיינו כאביי ובע"כ מכח דמסיק הש"ס דרבא הדר בי' ואם איתא דאנן לא קיי"ל כרבא אף דהוא הדר בי' אנן לא מהדרינן בי' ייע"ש ודבריו תמוהין דנהי דלא קיי"ל כרבא היינו בטעם מה דאסור לטבול כלים ביו"ט בזה פליגי כולם עליו דלא הוי מטעם מתקן אך בהך סברא דאמרינן הואיל ובשבת שרי ביו"כ נמי שרי וכן בהואיל דקודם אכילה שרי אף לאחר אכילה שרי אזה לא ראינו שום חילוק דמה דנדו הם מתרוצו של רבא י"ל דהוי מטעם אחר דלא ס"ל סברא דנראה כמתקן או דלא ס"ל סברא דנראה כמיקר והוי קשה להו א"ה אדם כמי אבל הך סברא אית להו וכיון שכן ואכן חזינן דרבא בעצמו הדר בי' משמעתי' מה"ת לא נהדר אנן וז"פ ונכון לדעתי. ועיין בחדושי למס' פסחים בסוגיא דקופיץ מ"ש שם בתוס' ד"ה בשבא בשבת טעם חדש לחלק בין טבילת כלים חדשים דאסור בשבת ובין ולד הטומאה דמותר ייע"ש. והנה מש"ל והעליתי די"ל דלהני החולקים על רבא אסור בשבת דעלמא ומ"מ לא גזרינן ביו"כ אטו שבת דכל כה"ג הוי כמה גזרות ולא גזרינן אך שבתי וראיתי דז"א דהרי פריך מכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט וכו' ומנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט דנגזור הא אטו הא ומ"ט לא משני דזה הוי שלש גזרות דיו"ט גופו אטו שבת הוי גזרה לגזרה ושוב ביו"ט גופו לגזור הא אטו הא ושלש גזרות לכ"ע לא גזרינן אלא ודאי דמשמע להש"ס דאם גזרינן גזרה לגזרה כה"ג ה"ה כמי דשוב כמה גזרות גזרינן ואין חילוק בין שנים לשלש ולפ"ז בע"כ אף בשבת דעלמא מותר דאל"כ נגזור יו"כ אטו שבת. אך מ"מ א"ש דברי די"ל כמ"ש דלרבא הוי רבותא בחל אחר השבת דבזה כראה יותר כמתקן לכך אף לדידהו אף דלפי האמת לא ס"ל הטעם דמתקן מ"מ רבותא הוי אליבא דב"ה דאף דנראה כמתקן מ"מ מותר לטבול ובפרט לפמ"ש המפ' דב"ש בע"כ ס"ל נועם דמתקן ולכך קמ"ל דב"ה לא ס"ל טעם דמתקן רק אף בשבת עיו"ט דנראה כמתקן מ"מ מותר ובפרט לפמ"ש לקמן די"ל דאף לדידהו איתא לטעם דמתקן דא"ש כאן. ועיימ"ש ברש"י ד"ה מלפני שבת דיש להחזיק סברא הנ"ל דלרבה ואינך אסור בשבת דעלמא טבילת אדם וישבתי קושיא זו שהקשיתי כאן שם ייע"ש
גמ' דכ"ע מיהת כלי בשבת לא. עיין בפ"י מה שהקשה למה לא פריך הש"ס במס' שבת גבי ואין טובלין למה לא פריך מ"ט ייע"ש ולדעתי כראה ליישב עפמש"ל בד"ה כלי שנטמא ייע"ש דאף רבה ס"ל טעם מתקן רק דס"ל כיון דבנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט שוב אף בנטמא בעיו"ט לא כראה כמתקן ייע"ש ולפ"ז נראה ונאמר דהנה מה דאמרינן בנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט י"ל דוקא ביו"ט הוא כן ולא בשבת ובאמת הצל"ח הקשה למה נקיי יו"ט ולא שבת וכן אח"כ גבי ולד הטומאה הי' כראה ג"כ דדוקא ביו"ט הוי כן כיון דלפמ"ש לקמן אף בכלים יש חיוב זה לטהר עצמו ברגל לכך אף דבולד הטומאה נראה ג"כ כמתקן כיון דל"ה תקון מן התורה רק מדרבנן שוב לא העמידו דבריהם במקום מצוה של לטהר אותם ברגל ואף אי נימא דבכלים ליכא מ"ע מן התורה לטהר ברגל י"ל עכ"פ מדרבנן איכא מצוה דחייבוהו לטהר אותם כיון דבאדם יש חיוב מן התורה גזרו אף בכלים לטהרם אטו אדם ויש מצוה דרבנן בזה ולכך אף דנראה כמתקן כיון דליכא חשש שמא יעבירנו וחשש מלאכה דאורייתא רק דנראה כמתקן בזה מותר מכח מצות דאורייתא או דרבנן לטהר ברגל אבל בשבת דעלמא אסור אף ולד הטומאה מכח מתקן. וא"ש שיטת הפוסקים דס"ל כלים חדשים אסור לטבול ביו"ט דהוי מתקן וכן הרמב"ם נתן טעם דאין מגביהין תרומות וכו' מכח מתקן והרי מוכח מזה דאף בדרבנן שייך מתקן ועיין בהה"מ מה שמחלק בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת מתקן שייך אף בדרבנן רק מכח מצות לטהר ברגל התירו אבל בכלים חדשים והפרשת תרומה דל"ש זה אסיר מכח דנראה כמתקן. ולכך עכ"פ נראה דמה דנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט הוי רק ביו"ט והוא דבאמת יש מ"ע לטהר ברגל אף הכלים רק אם נטמא בעיו"ט כיון דהי' יכול לטובלו מקודם יו"ט א"כ כמ"ש התוס' בערובין דף קו"ף דעשה דפשיעה אינו דוחה א"כ ה"כ אם הי' איסור מתקן זה איסור דאורייתא לא הי' מצות עשה זו דוחה האיסור כיון דפשע דהי' יכול לטובלו קודם יו"ט לכך כל שבדאורייתא לא דחי ה"ה בדרבנן כמ"ש המרמ"ל הובא במג"א סי' תמ"ו ומוכח כן מן הש"ס בבי שופר של ר"ה ייע"ש ולכך אסור מכח מתקן אבל בנטמא ביו"ט דלא הי' יכול לטובלו קודם בזה שפיר אף אם הי' איסור דאורייתא הי' נדחה מכח מ"ע זו כיון דחשש מתקן הוי בעידניה בשעת קיים המצוה ממש והוי עשה דוחה ל"ת וגוף הטומאה ל"ה פשיעה דזה בודאי באונס הוא דכל אדם נזהר שלא לטמא ברגל כמ"ש רש"י ד"ה לא שכיחא, וגם אין לומר דהוי עשה ול"ת די"ל דעשה זו הבאה מחמת ובנבלתם לא תגעו נחשב ג"כ כלאו ועשה ודוחה (ועיין במג"א סי' תמ"ו שלחד דעה דוחה כה"ג ייע"ש) או י"ל דבאמת אם הוי דאורייתא ממש ליה דחינן לי' מכח המ"ע כיון דהוי עשה ול"ת רק דבאמת איסור זה של מתקן הוי רק מדרבנן ועיין במה שהביא השעה"מ בשם הרא"מ והזכרתיו בכמה דוכתא דאף דחז"ל העמידו דבריהם במקום מצוה היינו שלא בעידנא אבל אם הוי בעידנא ממש לא העמידו דבריהם ייע"ש אך כראה דאם הי' יכול לקיימו בלא דחיית דבריהם כלל רק דפשע אף אם הוי בעידנא העמידו דבריהם ולכך א"ש דאם נטמא בעיו"ט העמידו דבריהם אף במקום מצוה אבל אם נטמא ביו"ט דלא פשע לא העמידו דבריהם במקום מצוה כיון דהוי בעידנא ממש ולכך מותר לטבול ביו"ט אבל גזרה דשמא יעבירנו לרבה כיון דאם יעבירנו יעשה איסור קודם המצוה ול"ה בעידנא לכך העמידו דבריהם בזה אבל בשבת דליכא מצוה וחיוב טבילה בזה אף בנטמא בשבת אסור לו לטבול הכלי ולכך לא חלקו בזה רק ביו"ט לא בשבת וגם לרבה לפמ"ש לקמן דאף הוא ס"ל טעם דמתקן לכך לדידי' ג"כ א"ש דלא קמשמע לן בשבת כן רק ביו"ט מותר דשמא יעבירנו ל"ש בנטמא ביו"ט ומכח גזרה דמתקן לא גזרו בזה במקום מצוה אף דגזרו יו"ט אטו שבת יתיישב זה לקמן בעזה"י. ומעתה כפרש כל הסוגיח דשם בשבת ל"ה מצי פריך מ"ט אין מטבילין דרבה ידע מטעם מתקן ובשבת כיון דאף אם נטמא היום שייך מתקן ואסור בשבת שוב יש כאן איסור מתקן ממש אבל הכא פריך שפיר דבשבת שחל בו עיו"ט כיון דאם נטמא היום במקום מצוה לא חששו לטעם מתקן היכי דהוי בעידנא א"כ אם בזה לא חששו למתקן שוב אף בנטמא בע"ש לא נראה כמתקן כלל דרבה לשטתו דס"ל אף גלגל העיסה מעיו"ט מפריש ממנו חלה ביו"ט דמה דמשכחת לה היום דרך היתר לא כראה עוד כמתקן עפ"י הדרך מש"ל ולכך הנה המקשן י"ל דהוי רבה בעצמו כעין שכתבו התוס' ברפ"ב דב"מ ולכך ה"נ רבה לשטתו פריך שפיר וכלים מ"ט לא כיון דבזה אם הי' כטמא היום הי' מותר שוב אף בנטמא אתמול ל"ש שמא יעבירנו כמ"ש המפו' ומה דאמרינן בנטמא ביו"ט דגזרינן אטו שבת היינו בנטמא בעיו"ט כיון דפשע שפיר העמידו דבריהם והיו גןזרין אטו שבת וכן נמי במה דפריך הש"ס אם כטמא ביו"ט נגזור אטו נטמא בעיו"ט אף דבזה לא פשע וא"כ הרי לא העמידו דבריהם במקום מצוה אך נראה דיש חילוק בין גזרה לגזרה דגזרה של מתקן כתבנו דלא גזרו במקום מצוה כיון דהוי בעידנא אבל גזרה שמא יעבירנו גזרו אף במקום מצוה כדמוכח בכמה דוכתא וכמ"ש כיון דל"ה בעידנא ולכך א"ש דבע"כ ומה דפריך הש"ס בנטמא ביו"ט נגזור הא אטו הא היינו דכולה חדא גזרה הוא כמ"ש התוס' ביו"ט ושבת דאל"ה קשיא הרי הוי גזרה לגזרה ובע"כ דשבת ויו"ט חדא גזרה הוא ומה דפריך נגזור אם כטמא ביו"ט אטו כטמא בעיו"ט בע"כ היינו כמי דחד גזרה הוא דיו"ט ושבת ואם כטמא ביו"ט הוי כולהו חד גזרה מכח שמא יעבירנו והוי כאלו הי' הך גזרה דשמא יעבירנו ביו"ט עצמו בנטמא היום ובהא שפיר גזרו אף במקום מצוה אבל אם ליכא גזרה דשמא יעבירנו שפיר לא גזרו בזה חשש מתקן דזה לא גזרו במקום מצוה כנ"ל אבל בשבת אף אם כטמא בו ביום אסור להטביל דאף בו הוי בכלל מתקן וא"ש ודוק היטב. ולפ"ז צ"ל דאף בנטמא בשבת ויו"ט שייך מתקן להכלי ולא דמי לחלה ביו"ט מטעם שאכתוב אי"ה לקמן לבאר זה יותר. והנה מ"ש ליישב קושיות הפ"י במה דפריך כ"ע בשבת לא ולא פריך כן במס' שבת כעת נראה להוסיף עוד דכן משמע מפרש"י ד"ה אין מטבילין אותו ביו"ט הואיל והי' יכול להטבילו מבעי"ו ואח"כ כתב בד"ה באב הטומאה אין מטבילין אותו ביו"ט מכח דכיון דטמא מן התורה הו"ל מתקן וכו' מוכח כוונתו דתרוייהו טעמי איצטרכו כיון דהי' לו לטובלו מבעי"ו שוב אינו דוחה לאיסור מתקן אבל בנטמא ביו"ט דלא הי' אפשר לטובלו מקודם דוחה לאיסור מתקן מצות הטבילה כן צריך לפרש דלא יסתרו זא"ז. מיהו לפמש"ל נצרך לומר דאף בנטמא ביו"ט הוי מתקן רק דמותר מכח דחוי המצוה ובשבת דליכא מצוה אסור והוי מתקן וצ"ל דאינו דומה לחלה שנלוש ביו"ט שכתבנו דל"ה מתקן כיון דהי' ראוי בה"ש, אך הכלל כך היא דבחלה כיון דברצונו דחאו ואם רצה היה יכול ללוש פחות פחות מכשיעור לכך אם בה"ש הי' ראוי והי' בידו להיות ראוי כל היום רק שהוא דחאו ע"מ לתקן ז"א בכלל תקין דממ"נ בה"ש הי' ראוי ולא נדחה ממילא רק בידו ע"מ לתקן אבל [אם[ בבה"ש לא הי' ראוי או שהי' ראו רק שלא נדחה מרצונו רק ממילא נדחה כה"ג אף בנדחה ביו"ט נחשב מתקן רק הטעם שמותר כמש"ל מכח מצות טהרה ברגל. וראיתי בצל"ח שכתב דלכך בנטמא ביו"ט מותר מכח דהוי מכשירי אוכל נפש שנתקלקלו ביו"ט דמותר לתקנם ייע"ש ולדעתי לא נראה כן דא"ב כמו דפריך הש"ס תינח כלים דבני סחיטה נינהו דלאו בני סחיטה נינהו מה איכא למימר קשה ג"כ תינח כלים שיש בהם אוכל נפש כלים שאין בהם שייכות אוכל נפש למה מותרין והתנא התיר הכל בנטמא ביו"ט ובע"כ הטעם כמש"ל או דבזה לא נחשב מתקן או מכח מצות טהרת רגל, מיהו אין בזה סתירה למש"ל בד"ה רב ביבי אמר גזרה שמא ישהא בישוב דברי הרמב"ם דביו"ט לכך העתיק הטעם שמא ישהא ולא מתקן מכח דהוי מלאכת אוכל נפש ול"ש להקשות בכלים דלאו אוכל נפש דבזה א"ש דבאמת בכלים דלאו אוכל נפש באמת הי' די במתקן רק דבשלמא בשבת אף אוכל נפש אסור לכך די בטעם מתקן אבל ביו"ט דאוכל נפש מותר אם יאמר מטעם מתקן יטעה להתיר כלים דאוכל נפש לכך נתן טעם שמא ישהא דבזה הכל אסורין. ואין לדחות מ"ש דנהי דהוי אוכל נפש מ"מ הוי רק מכשיריו והרי במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אינו דוחה יו"ט אך כראה דז"א דזה לא נקרא מכשירין רק אוכל נפש עצמו דמכשירין לא נקרא רק מה דהוי תקון בגוף הכלי אז נהי דמצד הנאת השימוש שכעת אפשר להשתמש בו נחשב מלאכת אוכל נפש מ"מ מצד גוף הכלי שנתקן יותר ממה שהי' בתחלה יש כאן חשש מתקן וגוף הכלי לאו אוכל נפש הוא רק דמ"מ נימא כיון דא"א בלא זה להשתמש בו הוי בכלל מלאכת אוכל נפש אך שוב יש לו רק שם מכשירין לא שם אוכל נפש עצמו אבל כאן דהתקון רק במה שראוי להשתמש בו א"כ ממ"נ מצד גוף הכלי אין כאן אוכל נפש כלל ומצד הנאת השימוש שכעת אפשר להשתמש בו הרי הנאת השימוש לבד הוי מלאכת אוכל נפש בעצמו כמו בישול ואפיה דלא אמרינן דהוי מתקן כלי בהא או מכשירי אוכל נפש וכן הבערת אש לא נחשב מכשירין רק אוכל נפש כן ה"נ אם בגוף הכלי ליכא תקון רק מה שמניח בו המאכל והוי הנחת המאכל בו התקון וזה מלאכת אוכל נפש הוא וס"ל להרמב"ם דזה מותר אף באפשר לעשותו מעיו"ט ער"ס תצ"ה ולכך הוצרך לטעם שמא ישהא ועיימ"ש שם לקמן בזה ותבין, והנה מש"ל בביאור הקושיא דכ"ע כלים בשבת לא דהיינו דבשבת זה מותר לטבול בו ביום אם כטמא היום מכח עצות טהרה סמוך לרגל יהי' הולך זה עפ"י דעת מהרש"ל שהמצוה הוי בשבת עצמו סמוך לרגל לכך אם נטמא בשבת מותר לטובלו תיכף היום דהמצוה היום ומ"מ אם כטמא ביו"ט מטבילין ביו"ט דודאי גם יו"ט עצמו בכלל המצוה אם לא טבלו סמוך לרגל הוי כל שעה ושעה המצוה ובפרט אם נטמא היום הוי לדידי' כמו סמוך לרגל כיון דכעת נטמא וא"ש דברי מש"ל והבן אבל לשיטת רש"י דס"ל דאין החיוב עד הרגל ל"ש דברינו זה ייע"ש ודו"ק. והנה מה שהזכרתי בדברינו כמה פעמים די"ל בשיטת רש"י דאף טהרת כלים הוי בכלל חיוב לטהר א"ע ברגל ויש ראי' לדברינו מדברי הטור בה' ר"ה סי' תר"ב שהביא בשם אבי העזרי בשם הירושלמי דזיי"ן ימים שבין ר"ה ליו"כ יש להזהר לאכול חולין בטהרה דבר"ה א"צ ליזהר דחייב כל אדם לטהר א"ע ברגל ייע"ש ואי נימא דחיוב הוי רק על האדם לא על הכלים הרי אפשר לו לאכול חולין טמאים ומ"מ הוא יהי' טהור דאין מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואפשר לו לאכול חולין טמאים ובכלים טמאים אלא ודאי דהחיוב של טהרה הוי על הכל בין על האדם בין על האוכלין בין על הכלים הכל בכלל. והן אמת דלפי נועם של הרמב"ם שהביא הצל"ח דלכך מצוה לטהר ברגל כדי לכנוס למקדש וכו' א"כ בכלים ל"ש זה אך באמת הוא בעצמו כתב כיון דאף בר"ה הוי חיוב זה א"כ מוכח דהוי גז"ה לכך י"ל דאף בכלים שייך כן, גם י"ל דהרי הרמב"ם נקט שם גם לאכול קדשים וזה שייך שפיר אף בכלים שלא יטמא הקודש ואדרבא לכך הי' כראה דדין זה אם הכלים בכלל או לא וכן אם ר"ה בכלל ויו"כ וכן דין של המרש"ל אם הוי החיוב קודם לרגל או לא הכל יהי' תלוי באם דרשינן טעמא דקרא או לא, דיש בזה פלוגתא דר"י ור"ש דר"ש דריש טעמא דקרא ור"י לא דריש ולכך למ"ד דלא דריש טעמא דקרא הוי זה גז"ה לטהר ברגל ולכך הוי החיוב ברגל עצמו ובכלים ל"ש חיוב זה כיון דלשון לא תגעו משמע רק על עצמם וכן ר"ה ויו"כ הוי בכלל זה דדינם כרגלים וכן כמי אף בזה"ז שייך האידנא אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא אז דרשינן דמ"ש התורה לטהר ברגל הוי הכונה כמ"ש הרמב"ם עבור לכנוס למקדש ולאכול קדשים ולכך ממילא החיוב לטהר סמוך לרגל שיהי' לו הע"ש כמ"ש הצל"ח לפי הך טעמא ובר"ה ויו"כ לא שייך חיוב זה ואף בכלים שייך זה שלא יטמא הקודש ולדידן ל"ש דין זה כלל, ולכך הנה הרמב"ם דהעתיק הדין והטעם של כדי לכנוס למקדש מוכח דיסבור דהלכה כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ועיין בלח"מ פ"ג מהל' מלוה שם שכ"כ דהרמב"ם פוסק כר"ש ומכאן יהי' ראי' לדבריו ולכך א"ש מה שעמד הצל"ח דר' יצחק לאחר החורבן הוי ואמר דין זה ולפמ"ש א"ש דר"י ס"ל כמ"ד דלא דריש טעמא דקרא ולכך ס"ל אף בזה"ז יש חיוב זה ולדידי' ממילא אין חיוב זה בכלים והטהרה ל"ה סמוך לרגל רק ברגל ממש אבל הרמב"ם מוכח מסוגיא דידן דס"ל דאף בכלים שייך חיוב זה כמש"ל ומוכח דכולהו ס"ל דדרשינן טעמא דקרא וס"ל הלכה כר"ש גם מוכח לפמש"ל דהחיוב הוי סמוך כרגל ומוכח דס"ל כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ולכך פוסק כן ולכך ממילא בזה"ז ל"ש דין זה וא"ש ודו"ק היטב, אך ז"א דבע"כ ר"י דריש טעמא דקרא דאל"כ קשה מנ"ל דחייב לטהר א"ע הרי מקרא דבנבלתם לא תגעו לא משמע רק שאינו רשאי לטמאות ומנ"ל דאם כטמא באונס שחייב לטהר א"ע עיין בש"ס ודו"ק ובע"כ דס"ל כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא והרמב"ם שינה את לשונו וכא כתב כלשון ר"י דחייב אדם לטהר א"ע רק כתב חייבין ישראל להיות טהורים ברגל וזה משמע שלא להטמאות אבל אם כטמא אין חיוב לטבול ושינה מלשון ר"י בש"ס בע"כ דס"ל כמ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא לכך פסק דלא כר"י רק כהברייתא דבנבלתם אך מן הטעם שנתן הרמב"ם לא משמע כן וצ"ע כעת בזה:
ועוד הי' נראה לומר בישוב קושיות הפ"י הנ"ל מה דלא פריך הש"ס במס' שבת מ"ט אין טובלין דהנה הר"ן כתב בטעם שמא ישהא שני טעמים אחד טעם של רש"י מכח חשש תקלה של תרומה והשני דהוי כמכוין מלאכתו במועד ייע"ש והנה ודאי אם מכוין במלאכתו במועד אסרה התורה מכ"ש מכוין מלאכתו בשבת שאסור אך היינו דוקא אם אין זמן המוכשר לכך דוקא בשבת רק שמשהא אותו עבור שהוא יום פנוי שייך מכוין מלאכתו אך אם השעה קבועה דוקא בשבת דיש בזה מ"ע ל"ש לאסור מכוין מלאכתו במועד, ולכך הנה לפ"ז יהי' מוכח דהר"ן ס"ל כדעת היש"ש דחיוב טהרה ברגל הוי סמוך לרגל לא ברגל ולכך שפיר יש חשש שהוא ישהא בכוונה עד יו"ט עצמו לטובלו והוי מכוין מלאכתו במועד וזמנו הקבוע ל"ה ביו"ט רק קודם יו"ט לכך נחשב מכוין מלאכתו וכו' ולפ"ד הר"ן רבה ידע גם הוא טעמא דשמא ישהא רק דחשש תקלת תרומה לא ס"ל ולכך בשבת דעלמא ידע דהטעם דאין טובלין מכח חשש שמא ישהא מלאכתו בשבת אך זה בשבת דעלמא אבל בשבת שחל בו עיו"ט כיון דאם טובלו סמוך לרגל מקיים בזה מ"ע של טבילה לרגל ליכא בזה איסורא של מכוין במלאכתו ולכך פריך שפיר כלים בשבת לא מ"ט אך רב ביבי מחדש אח"כ דחיישינן לתקלה אחרת לתקלה דתרומה לכך אף בשבת שחל בו עי"ט חיישינן לשמא ישהא. אך לכאורה קשיא א"כ מה פריך הש"ס תינח בשבת ביו"ט מה איכא למימר מה פריך אם החיוב הוי העיקר סמוך לרגל א"כ דוקא בשבת של עיו"ט ל"ח שמא ישהא דלא נקרא מכוין במלאכתו אבל ביו"ט עצמו דשוב ליכא מצוה חיישינן שיכוין מלאכתו. אך ז"א מכמה טעמים חדא דבשבת שחל בו עיו"ט כיון דהוא ג"כ יום פנוי יש בו מ"ע לטבול סמוך לרגל אין לחוש שמא ישהא עד יו"ט כיון דיכול לטובלו בשבת, ועוד דאפשר דאף אם הוי המצוה סמיך לרגל היינו אם אפשר לטבול סמוך לרגל אבל כעת שחל בשבת וחז"ל גזרו שמא יעבירנו וא"י לטובלו בשבת שוב הוי המצוה ביו"ט עצמו ול"ש שיכוין מלאכתו במועד. וזה כוח לי יותר דלתירוץ הראשון שכתבתי יש לדחות דהרי באמת גזרו חז"ל שלא יטבול בשבת מכח שמא יעבירנו וא"כ יש לחוש שישהא עד יו"ט אך לתירוץ השני א"ש. ועוד י"ל להיפוך דהעיקר כדעת רש"י דהחיוב הוי רק ברגל עצמו ולכך חשש שיכוין מלאכתו במועד ל"ש בטבילה כיון דזמנו אז ואז הוי מצותו ובשבת דעלמא ידע רבה דיש לאסור מכח שמא ישהא והוי מכוין מלאכתו בשבת אבל כאן פריך כך דבשבת שחל בו עיו"ט ל"ש חשש שמא ישהא דאם ירצה ליום פנוי הרי יכול להמתין על למחר ביו"ט דאז הוי ג"כ יום פנוי ולא יהי' בכלל מכוין מלאכתו במועד כיון דמצותו בכך וא"כ ליכא בזה חשש שמא ישהא דאם ישהא ימתין עד יו"ט וביו"ט ליכא חשש מכוין מלאכתו בזה ולכך משני מכח גזרה דשמא יעבירנו ורב ביבי מחדש חשש שמא ישהא ויבא לידי תקלה לכך בכל ענין יש חשש זה, או דהוא ס"ל דמצות טבילה הוי סמוך לרגל לכך ס"ל באמת כתירוץ רבה מכח חשש שמא יעבירנו רק דפריך ביו"ט מה איכא למימר ואהא משני רב ביבי דביו"ט חיישינן שמא ישהא ויכוין מלאכתו במועד ומצוה ל"ה אז רק סמוך לרגל כן הי' נראה לכאורה. מיהו ישוב זה ליתא דאם בשבת דעלמא אסור מכח שמא ישהא לתרץ רבה בפשיטות דגזרו שבת זה אטו שבת דעלמא כדמשני גזרה יו"ט אטו שבת לתרץ כן דגזרו שבת זה אטו שבת דעלמא וכולה חדא גזרה הוא אבל לפי דרך הראשון א"ש דלפי מה דלא ידע מגזרה דשמא יעבירנו רק מכח גזרת דהוי כמתקן אם גוף הגזרה דמתקן ראוי שלא להעמיד בזה מכח חיוב מצות טבילה סמוך לרגל מכ"ש שגזרה שבת זה אטו שבת דעלמא אין לגזור בזה ולכך משני גזרה דשמא יעבירנו זה גזרו אף בזה אף ביו"ט כיון דהוי כולה חדא גזרה והוי כמו אם הי' ביו"ט גופו חשש שמא יעבירנו וגזרה הך גזרינן אף במקום מצוה כיון דל"ה בעידנא דיש חשש שיעבור אאיסורא טרם שיקיים המצוה ואלים איסורא טפי כהנ"ל וא"ש ודו"ק היטב. והנה שוב עיינתי בצל"ח וראיתי בו משמעות ג"כ בכמה דוכתא שיש חיוב גם בטבילת כלום ביו"ט ויע"ש בד"ה בפרש"י ומטבילין מגב על גב וכו' וז"ל וכן אני אומר בטבילת כלים בשלמא ביו"ט הכל חייבין לטהר והמה טרודין ואח"כ בד"ה שמא יטלנו בידו מבואר יותר ח"ל ולפי דברינו אינו כן דבשלמא טבילת כלים איכא שבת שהוא עיו"ט או שבת שהוא יו"ט והכל טרודים במצוה זו של טבילת כלים וכו' ועוד מוכח כן בדבריו כמה פעמים מוכח דס"ל ג"כ דגם טבילת כלים בכלל מצוה זו ויש מזה סיוע לדברינו הנ"ל. והנה עפ"ז נראה ליישב דברי הרמב"ם שבה' שבת העתיק הטעם של מתקן ובה' יו"ט כתב הטעם שמא ישהא אותו בטומאתו ולדעתי נראה דמלשון זה שלא סיים הרמב"ם שמא ישהא אותו עד יו"ט בטומאתו מוכח שהוא אינו מפרש כפרש"י דהחשש שישהא אותו עד יו"ט דא"כ הו"ל לומר שישהא אותו עד יו"ט אך נראה דהוא מפרש דאין החשש בשביל תקלת תרומה רק עיקר החשש הוי להיפוך דאם נתיר לטבול ביו"ט יהי' משהא אותו עד יו"ט וביו"ט עצמו חיישינן מכח טרדת יו"ט ישכח לטבלו וישתנו כך ויבטל מצות טבילת כלים ביו"ט ולכך כתב שמא ישהא אותו בטומאתו כלומר דישכח מלטבלו ביו"ט וישהא אותו ויעבור על מצות טבילה ברגל, ולכך נראה דא"ש הכל ויתיישב ג"כ מה שהקשו דאיך אחר דתניא כוותי' דרב ביבי הביא תירוץ רבא מפני שהוא כמתקן אך א"ש הכל דהי' קשה להרמב"ם קישיות הפ"י דלמה לא פריך על אין טובלין את הכלים ומפרש הרמב"ם דודאי בשבת דעלמא ידע הש"ס הטעם משום מתקן רק דכאן הוי קשה לי' כיון דב"ה מתירין באדם ולמה לא חששו למתקן ובע"כ דהם ס"ל כיון דמצוה לטהר ברגל לכך במקום מצוה לא העמידו דבריהם לחוש למתקן ולכך פריך א"כ בכלים כמי יש מצוה זו דטבילה ובפרט לפמש"ל דענין דין זה אם בכלים חיוב זה ג"כ ואם הוי הטהרה ברגל או סמוך לרגל תליא בפלוגתא אם דרשינן טעמא דקרא או לא לכך כיון דב"ה ס"ל דאדם מותר אף בשבת שהוא עיו"ט בע"כ ס"ל דמכח מצוה לא גזרו ובע"כ דס"ל דהמצוה הוי סמוך לרגל ובע"כ דס"ל דדרשינן טעמא דקרא א"כ גם בכלים יש מצוה זו ולכך פריך מ"ט והוצרך לתרץ שמא יעבירנו דהך גזרה חששו אף במקום מצוה ורב ביבי משני כך דחיישינן שמא ישהא אותו בטומאתו ויעבור על מצות טבילה זו דישכח ולא יטבלנו כלל ולכך א"ש דכל הני איקומתא אזלי רק למ"ד דדריש טעמא דקרא ויש חיוב טבילה זו אף בכלים וגם החיוב הוי בעיו"ט כנ"ל ולכך הם מוקי טעמא דב"ה דס"ל דדריש טעמא דקרא וכן ברייתא דטעמא דשמא ישהא דס"ל אף בכלים שייך זה החיוב לכך מפרש טעותא כן אבל רבא רוצה לאוקמי מתניתי' ככ"ע אף כמ"ד דלא דריש טעמא דקרא ולכך לדידי' אין חיוב בטבילת כלים כלל ול"ש לי' גזרה שמא ישהא אותו ולכך מפרש דטעמא מכח מתקן רק דקשה אם לא ס"ל טעמא דקרא א"כ ל"ה החיוב בעיו"ט רק ביו"ט לאדם עצמו ולמה אדם מותר לטבול בשבת שהוא עיו"ט הרי עדיין ל"ש מצוה זו וניחוש למתקן ולכך פריך א"ה אדם כמי ומשני אדם נראה כמיקר אבל הרמב"ם דפוסק כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ולכך מפרש הטעם מכח לאכול בקדשים ולכנוס למקדש ולכך יש חיוב אף בכלים כן ולכך שוב קיי"ל כרב ביבי דהטעם מכח שמא ישהא דמתקן ליכא בזה דבמקום מצוה לא גזרו רק הטעם שמא ישהא אבל בשבת דעלמא דליכא מצוה בטבילה ל"ש שמא ישהא ושם הוי הטעם מכח מתקן לכ"ע דבשבת דעלמא לכ"ע שייך מתקן וא"ש דברי הרמב"ם. מיהו אכתי לא הונח בזה דאם הרמב"ם ס"ל כמ"ד דדריש טעמא דקרא א"כ הוי החיוב של טבילה דוקא סמוך ליו"ט אבל אם לא טבלו בעיו"ט שוב ביו"ט ליכא מצות טבילה בזה ול"ש שמא ישהא, והן אמת דהי' מקום לומר דמ"ש הרמב"ם הטעם שמא ישהא הכונה שישהא אותו עד יו"ט דהוא לא ידע הטעם דהמצוה הוי דוקא סמוך לרגל ויסבור דהמצוה הוי ברגל לכך ישהא אותו עד יו"ט ויעבור אמ"ע זו לכך אסרו לטבול ביו"ט ואז מוכרח לטבול סמוך לרגל ויקיים בזה המ"ע, וגם הי' אפשר להוסיף לפי מה שראיתי במ"א סברא דדוקא לבטל מ"ש בתורה לא דרשינן טעמא דקרא אבל להוסיף דרשינן טעמא דקרא א"כ לפ"ז י"ל דבודאי אם לא טבל עד יו"ט עצמו יש מצוה בטבילה זו דמ"מ גוף הכתוב משמע כפשוטו לטהר ברגל להיות טהור רק להוסיף דרשינן טעמא דקרא דהוי מכח קדשים ומקדם והוי החיוב גם בכלים וגם סמוך לרגל וזה הוי להוסיף אבל מ"מ גוף המצוה לא מבטלינן ואם לא טבל בעיו"ט יש מצוה ביו"ט אך גם בזה לא יתיישב דעכ"פ בכלים דהוי רק עיקר החיוב מכח טעמא דקדשים וקודש א"כ בכלים ממ"נ לפי גוף הכתוב ליכא חיוב בכלים ולפי טעם דלאכול בקדשים שוב אין חיוב זה רק סמוך ליו"ט לא ביו"ט עצמו ולפרש דהכונה שישהא אותן בטומאתן כמש"ל דיעבור על מ"ע ולא יטבלנו סמיך ליו"ט רק ביו"ט עצמו קשה למ"ל ה"ט אם ביו"ט עצמו ליכא טבילת כלים מצוה הדר יש כאן חשש מתקן כמו בשבת ולמה נתן ביו"ט טעם אחר לכך א"א לומר כן בישוב דברי הרמב"ם. מיהו גוף כוונת הש"ס אפשר לפרש כן ולהיש פוסקי' דקיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא אפשר לפרש להיפוך דהני דלא רצו לפרש טעמא דמתקן ביו"ט הסמוך לשבת הוי ס"ל דדרשינן טעמא דקרא ויש חיוב אף בכלים ובאדם סמוך לרגל וברייתא דת"כ דרב ביבי דחייש שמא ישהא ס"ל ג"ם דהטעם הוי מכח קדשים והחיוב סמוך לרגל לכך יש חשש שמא ישהא אבל רבא ס"ל כמ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא ול"ה החיוב סמוך לרגל לכך ל"ש גזרה שמא ישהא ולכך נותן טעם מכח מתקן ובאדם ב"כ ליכא מצוה סמוך לרגל לכך פריך א"ה אדם כמי למה מותר בשבת ודו"ק ועיימ"ש לקמן בד"ה איתבי' מדלין בדלי טמא כו' ליישב בדרך הנ"ל על הרמב"ם דגם ביו"ט איכא מצוה ייע"ש ודו"ק:
שם גמ' מ"ט וכו' שמא יעבירנו עיין בפ"י הביא שיטת רש"י בסוכה דמפרש דלכך לא אמר שמא יוציאנו מכח דלא הי' מחשבתו הראשונה לכך והתוס' הקשו דא"כ במעביר ד"א כמי הוי כן. ולדעתי כראה ליישב שיטת רש"י בפשיטות דהוא ס"ל ג"כ כמ"ש התוס' כאן ובסוכה דאין לחוש שמא יוציאנו דיש לו הכירא ע"י גיפופי החצר רק דהי' קשה לרש"י הרי קיי"ל המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב וה"ה דרך כל מקום פטור דחייב ולא קיי"ל כבן עזאי דפוטר א"כ ניחוש שמא מתחלה יתכוין להוציאו למקום פטור שלפני הבתים ושם ישכח ויצא בו לרה"ר ממש וניחוש שמא יהי' מקום פטור לפני הבתים כדרך כמה בתים לזה לא מהני הכירא דגיפופי שהרי למקום פטור מותר להוציא ומשם ישכח ויוציאנו לרה"ר דשם שוב ליכא הכירא לכך פרש"י דא"כ ממ"נ דמחשבה ראשונה לרה"ר ליכא למיחוש דהרי יש לו הכירא ולחוש שתחלה יתכוין רק למקום פטור ומשם לרה"ר שוב ל"ה מחשבה ראשונה לכך אבל להעביר ד"א דליכא הכירא חיישינן דיתכוין משעה ראשונה לכך, והנה לשון הש"ס דקאמר שמא יטלנו בידו ויעבירנו וכו' מורה על כך דלכאורה בקיצור הו"ל לומר שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגוף הדין דאינו חייב עד שיוציא כדרך המוציאים זה ל"ש כאן והוא פשוט ממילא אך נראה דהש"ס עצמו בא ליתן טעם לדבר למה חייש לשמא יעבירנו ולא לשמא יוציאנו ולכך אמר כך דהך חששא שפיר יש לחוש דיטלנו בידו ויעבירנו כלומר תיכף בשעת הנטילה בידו תיכף יתכוין להעבירו ויהי' מחשבתו משעת נטילה כדי להעבירו כיון דליכא הכירא אבל מרה"י לרה"ר אין לחוש שמשעת הנטילה יתכוין לכך דשם איכא היכרא מגיפופי' כנ"ל ועוד יש לפרש מה שנקט שמא יטלנו בידו וליישב פרש"י מקושיות התוס' והיא דהרי עיקר החשש בזה דשמא יעבירנו הוי מכח טרדותו שהוא בהול ולכך נראה דלא נחשב טרוד רק אם כבר הלולב ושופר ומגלה או הכלי בידו אז כיון דנטלו בידו ורמי אנפשי' לגמור מצותו כעת אז בזה נחשב טרוד בו וחיישינן שמכח טרדא ישכח ויעבירנו אבל כ"ז שלא נטלו בידו ל"ה טרוד ול"ח שישכח ויטלנו כדי להוציא מרה"י דכ"ז שאין המצוה בידו לא בחשב טרוד ול"ח לשכחה ולכך א"ש פרש"י דלהוציא מרה"י לרה"ר ממ"נ קודם שיטלנו ל"ה טרוד ולא יטלנו כדי להוציאו ואח"כ שכבר הוא בידו אף אם יוציאנו ל"ה מחשבתו משעת עקירה לכך אבל לחוש שמא יעבירנו שפיר חיישינן דאם הוי כבר בידו ישכח ויוציאנו לרה"ר ונהי דעל ההוצאה אין לחייבו כיון דהעקירה מרה"י ל"ה לכך מ"מ יתחייב על מה שיעבירנו ד"א ברה"ר דבזה תחלת העברתו לרה"ר הי' כדי להעבירו ד"א והי' מתחלה ד"א עד סוף בכונה אחת וכעין שפי' הפ"י דגם כוונתו צריך לפרש על דרך זה ולכך יהי' גם לדעתי הכונה כן, ולפ"ז הי' נראה ליישב מה שהקשה הפ"י במה דפריך דכ"ע בשבת לא מ"ט למה לא הקשה על משנה דשבת אין טובלין את הכלים ייע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהתם בבין השמשות מיירי וא"כ שם הוי החשש כפשוטו שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דא"ל הרי לא הי' עקירה משנה ראשונה לכך דהרי בזה אפשר שיהי' עקירה משעה ראשונה דהוא נטלו מבעוד יום ורצה להוציאו לרה"ר ולטבלו כי סבר שיספיק לו שהות לטבלו ועדיין יהי' יום וא"כ עכ"פ התכוין בשעה ראשונה לכך דאף שלא ידע שיהי' נעשה שבת מה בכך הרי עיקר הטעם דבעינן עקירה משעה ראשונה רק מכח דבעינן מלאכת מחשבת שיהי' מלאכה חשובה ומה בכך אם] לא] ידע תחלה שיהי' שבת הרי כל מלאכה נעשה בשגגת שבת וגם אף דעקירה ראשונה בזמן היתר הי' מ"מ כיון שגוף עיקר הוצאה לא הי' רק כשכבר קידש היום חייב עליו חטאת לכך בזה שפיר חיישינן שמא יטלנו להוציאו לרה"ר ולטובלו כי יסבור שיהי' לו שהות ובינתיים יחול עליו שבת ומ"מ כיון שכבר הוי בידו הוא טרוד וישכח ויוציאנו לרה"ר ושפיר יעשה חיוב חטאת אך זה דוקא בבה"ש אבל בשבת עצמו אף דישכח ויוציאנו אין לחוש דל"ה עקירה משעה ראשונה לכך דבזה בתחלת העקירה קודם שהוי בידו לא ישכח ויטלנו כדי להוציאו לרה"ר רק דיש חשש שאח"כ ישכח ושוב הוי חששא רחוקה שישכח תחלה ויוציאנו לרה"ר ושם יעבירנו ד"א ברה"ר לכך לא משמע להמקשן לחוש לכך ולכך פריך מ"ט אבל שם דהוי בבה"ש ויש חשש כפשוטו שישכח ויוציאנו לרה"ר זה הוי חששא טובא ופשיטא לי' דחיישינן ולכך לא פריך שם כן וא"ש. מיהו באמת אין כראה לומר כן דכמו דאם לא הי' עקירה משעה ראשונה לכך הוא פטור כן ה"כ אם הי' עקירה ראשונה בעוד יום וממ"נ אם עמד בינתיים שוב אף בשבת גופו נחשב עקירה חדשה וחייב אף שלא התכוין מעיקרא לכך ואם לא עמד לפוש שוב כיון דהעקירה הוי מבעי"ו פשיטא דפטיר לכך א"א ליישב כן. מיהו פרש"י גיפו מיושב שפיר ובהכי א"ש מאוד הלשון של הש"ס שמא יטלנו בידו דבא ליתן טעם למה לא נחוש שמא יוציאנו לכך אמר דקודם דיטלנו בידו ליכא חשש טעות רק דחיישינן שיטלנו בידו ומתוך שכבר הי' בידו אז יוטרד ויעבירנו ולכך אמר שמא יטלנו בידו וכיון שיהי' בידו שמא יעבירנו שכבר יהי' טרוד ולכך בבי שמא יוציאנו ל"ש זה מכח ממ"נ דקודם נטילה ליכא טרדא ולאחר נטילה ליכא חשש טעות דל"ה עקירה משעה ראשונה וא"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה ואם הערים אסור ולא דמי להערמה דר"א בר אהבה דאין עבוד באוכלין ואי משום טרחא דל"צ הא עדיפא וכו'. לכאורה קשה על אריכות לשון רש"י דלפי מה דסיים דהתירו סופן משום תחלתן הו"ל לפרש בקיצור דהתם ממנע ולא שחיט והתירו סופן משום תחלתן והכא ל"ש זה או להיפוך הו"ל לפרש דהתם אין עבוד באוכלין וליכא מלאכה כלל אבל כאן יש מלאכה ממש ותרוייהו טעמא למ"ל. אך כראה דהרי כאן מיירי שצריך לו לשבת לקיים בי' סעודת שבת וא"כ תקשה כמו דהתירו סופן משום תחלתן התם והיינו רק מכח חשש מניעת שמחת יו"ט דאולי עי"כ יתבטל משמחת יו"ט מכ"ש הכא שבודאי נמנע מעונג שבת באיסור זה ואיך נמנע לו לאכול ולכך פרש"י כך דחילוק יש בדבר דהיכי דהוי האיסור רק מכח טרדא שמטריח טרחא יתירא ביו"ט וזה הוי רק מכח מיעוט תענוג יו"ט דאם מטרח טרחא יתירא הוי ביטול עונג יו"ט והוי מניעת שמחת יו"ט בזה ראוי להתיר ולומר הרי אתה בא לאסור זה כדי להרבות שמחת יו"ט אדרבא ברבוי זה תמעט שמחת יו"ט דממנע ולא שחיט לכך ראוי לאוקמא אדינא ולהתיר אבל דבר דל"ה איסורו מכח שמחת יו"ט רק מכח איסור מלאכה וחלול יו"ט או דהוא כראה כמלאכה מדרבנן ולא מטעם שמחת יו"ט בזה אין כח לשמחת יו"ט לדחות האיסור ממ"א ת"ש רש"י דאם הי' חשש עבוד באוכלין והוי איסורו מע"א לא הי' מהני שמחת יו"ט להתירו רק באמת אין עבוד באוכלין ואי משום טרחא הרי זה הוי רק מענין ביטול שמחת יו"ט הא עדיפא דאז ממנע ויש חשש ביטול שמחת יו"ט יותר אבל כאן דהוי איסור מלאכה מע"א שיאמרו עיו"ט לשבת אין אופין וכו' לכך לא מצי עונג שבת לדחות איסור זה וא"ש. אך קשה דתינח לטעם ר"א אבל לטעם דרבא כדי שיברור מנה יפה א"כ גם זה הוי רק מכח עונג שבת קשה שפיר מ"ש מהערמה דר"א בר אהבה וצ"ל או דרבא באמת לא יסבור כר"א בר אהבה וגם שם יאסור הערמה או דנימא כמ"ש הפ"י בר"פ דתרוייהו טעמי איתנהו לכך גם לרבא יש כאן איסור מלאכה שיאמרו וכו' אך לפ"ז הי' כראה דבאופן דל"ש טעמא דר"א כגון בנדון שכתב (הפ"י) [הר"י] ולא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וכו' דלר"א סגי בתבשיל לבד ולרבא בעינן אף בפת או שאר נ"מ מש"ל אז אם עירב בתבשיל ולא בפת דלר"ת אסור לאפות מ"מ הערמה מותר דממ"נ לר"א ל"ב פת ולרבא שוב דומה להערמה דר"א בר"א דמותר בזה וכן בשאר האופנים שיש כ"מ בין רבא לר"א. כן הי' כראה לכאורה אך לדינא אין לנו רק משמעות הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומה שקשה על הרמב"ם פכ"ג מ"ה שבת דלא העתיק האיקומתא דאית לי' פירי אחדיתי עיין בחדושי לש"ס דף ל"א ע"ב בסוגיא דבית שנפחת מיע"ש מ"ש:
רש"י ד"ה מלפני השבת דקיי"ל בר"ה חייב אדם לטהר א"ע ברגל הלכך יטביל מע"ש דאסור להטביל בשבת ויו"ט. הנה מלשון רש"י שכתב הלכך יטביל ולא כתב הלכך יטבול בוי"ו דאז הוי משמע דעל האדם קאי דהוא יטבול מע"ש אבל מלשון יטביל משמע דקאי על הכלים דיטביל אותם בשלמא בלשון דמתני' דב"ש דנקט מטבילין א"ש דבעבור דכלל כלים עם אדם יחד נקט לשון מטבילין אבל כאן דרש"י מיירי מטהרת עצמו דחייב לטהר ברגל הו"ל לרש"י לומר הלכך יטבול מע"ש למה אמר לשון יטביל ביו"ד משמע לכאורה דס"ל לרש"י דחיוב לטהר ברגל ל"ה עבור אדם לבד רק אף לטהר כלים ג"כ חייב לטהר ברגל כל כליו כמו א"ע וגם לשון הלכך מ"ש רש"י איכו מובן מהו לשון הלכך. ולכך נראה דהי' קשה לרש"י כיון דעיקר פלוגתתם הוי אם מותר לטבול בשבת ויו"ט או לא מה ענין מטבילין לפני שבת דנקט כך הו"ל למתני בש"א אסור לטבול בשבת ויו"ט בין אדם בין כלים וב"ה מתירין לאדם וכו' או בשאר לשון כה"ג אך הכל בפלוגתא אם מותר לטבול בשבת אבל מה ענין העצה שנותן אימתי טובלין ולכך פרש"י כיון דיש חיוב לטהר א"ע ברגל לכך שייך פלוגתתם כה"ג אימתי יעשה חיוב זה. ועכ"פ נראה מוכח מפרש"י דס"ל דגם בכלים יש חיוב זה וכן מוכח יותר ממ"ש רש"י אח"כ בד"ה דלא שכיחא שהרי הכל מטהרין ברגל ומכ"ש שזהירין מלהטמא והרי שם בכלים מיירי ואם בכלים ליכא חיוב טהרה ברגל מה ק"ו איכא אטו לא אפשר שיטמא הכלי באיזה טומאה ומ"מ האדם לא יטמא דאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואין כלי מטמא אדם אלא ודאי דס"ל דאף בכלי יש חיוב זה, ונראה שהוציא רש"י כן מקושיות הפ"י דמה פריך הש"ס אח"כ לרבא א"ה אדם כמי מ"ט לא משני דבאדם מכח החיוב לא גזרו בזה וכן תיכף בקושיות המקשן דכ"ע כלים בשבת לא משמע דפריך רק על ב"ה דמ"ש אדם מכלים ולא פריך על גוף טעמא דב"ש דזה הוי א"ש לו מטעם מתקן רק דעל ב"ה פריך ממ"נ אם מטעם מתקן אף אדם לתסור וכן משמע מפרש"י במשנה דעיקר הקושיא הוי דמ"ש אדם מכלים ומה פריך נימא דבאדם יש בהם חיוב טהרה אבל לא בכלים ומזה הוציא רש"י דגם בכלים יש חיוב זה שיטהר האדם א"ע ואת כליו ברגל ולכך פריך שפיר מ"ש אדם מכלים. ולכך א"ש מה שפרש"י אח"כ במשנה דנקט שבת לרבותא דב"ה והקשה היש"ש דהרי צריך דוקא טבילה בשבת דחיוב טהרה ברגל הוי סמוך לרגל ולפמ"ש נראה דרש"י לשיטתו הוכיח מהש"ס דחיוב טהרה ל"ה סמוך לרגל דס"ל לרש"י כך דהי' קשה לו מה פריך הש"ס תינח בשבת ביו"ט מה איכא למימר מה פריך דלמא באמת לא אסרו רק בשבת וביו"ט באמת מיתר בין אדם בין כלים וצ"ל דהקושיא הוי דא"כ למה נקטו בכלים מלפני שבת ולא אמרו או לפני שבת או לאחר שבת אלא ודאי דאף ביו"ט אסור אך אם נימא כדעת מהרש"ל דחיוב טהרה הוי סמוך לרגל קשה מה פריך דלמא באמת ביו"ט מותר רק דנקטו לפני שבת כיון דחיוב הטהרה הוי קודם לרגל לכך כלים דאסור בשבת יטביל בע"ש ואדם בשבת ומה פריך רק להמרש"ל צ"ל דבאמת בכלים ליכא חיוב טהרה סמוך לרגל לכך שפיר פריך לתני כלים מלפני שבת או לאחר השבת אבל לדעת רש"י ס"ל כיון שמוכח מן הש"ס דפריך א"ה אדם כמי וממה שפריך בתחלה דכ"ע כלים בשבת לא כנ"ל ומוכח דיש מצות טבילה אף בכלים וא"כ קשה מה פריך א"ה תינח שבת ביו"ט מה איכא למימר ולכך שוב מוכח שפיר דחיוב לטהר ברגל הוי ביו"ט עצמו דאל"כ מנ"ל דביו"ט אסור באמת וא"ש ודו"ק היטב. והנה מה שטרחתי בכ"ז הוא ליישב פרש"י בד"ה מדלין בדלי וכו' שפרש"י דהטעם דהוי דאבל לא מטבילין מכח דנראה כמתקן אבל מדלין לא כראה כמתקן ותמהו הכל דהרי עכשיו מיירי אליבא דרבה והוא לא ס"ל הטעם מכח מתקן גם התוס' הקשו מ"ט לא פריך בהשקה ובולד הטומאה מאה מכח שמא יעבירנו והמרש"א הקשה ממדלין בדלי והנה לפמ"ש דיש חיוב טבילת כלים ביו"ט הוי א"ש מה שהקשו התוס' ממשיקין המים ומולד הטומאה די"ל דוקא היכי דבהיל מכח טרדא דמצוה שחייב לטבלו מכח טרדא דמצוה חיישינן שישכח ויוציאנו ויעבירנו ד"א או כמ"ש הפ"י דיסבור שמכח מצוה ומותר לו להעבירו ד"א ברה"ר אך בולד הטומאה דמן התורה טהור גמור הוא וליכא חיוב דאורייתא לטובלו וגם במשיקין המים שאינו כלי כלל ואינו בכלל חיוב לטהר ברגל דחיוב זה לא כאמר רק על אדם וכלים לא על משקה עצמו ולכך כיון דליכא בזה חיוב מצוה ל"ש שמא יעבירנו דלא טריד דאין זמנו בהול גם לא יטעה להתיר כיון דליכא בזה סרך מצוה כן הי' כראה פשוט. אך המרש"א הוסיף להקשות גם ממדלין בדלי קשה ניחוש שמא יעבירנו וכדי ליישב הכל הי' נראה דלכך פרש"י מכח מתקן דס"ל תרוייהו איתנהו והוא דס"ל דבשבת דעלמא ודאי אסור מכח מתקן וס"ל לרבה אדרבא חומרא יותר מרבא וס"ל דבשבת דעלמא אסור אף אדם מכח מתקן רק ברגל מותר מכח כיון דחייב לטהר א"ע ברגל במקום מצוה לא העמידו חז"ל דבריהם לאסור מכח תקון רק בכלי נהי דגם בו יש חיוב לטהר א"ע ברגל לפי הנ"ל מ"מ כאן יש עוד חשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר כמו בלולב ונהי דעבור זה לבד לא הי' נאסר כאן דבשלמא בלולב ושופר ומגילה דאלים מצוותיהו טפי דהוי עשה השוה בכל גם הוי עשה דרבים לכך חששו פן יטעה לומר דמצוה זו דוחה איסור העברת ד"א ברה"ר ויסברו דעשה דוחה לית אבל כאן בחיוב טבילה ברגל דאינו חיוב השוה לכל רק לטמא גם ל"ה רק עשה הבא מכלל לאו מנבלתם לא תגעו גם ל"ה עשה דרבים רק לטמא לכך לא יטעה להתיר עבור זה העברת ד"א ברה"ר. ויש להסביר יותר דהתם הדבר מסור לכל העולם ויש חשש טפי שיבא לידי טעות אחד מן העולם גם כיון דזמנו קבוע דוקא היום יש חשש טפי מכח טרדא וישכח ויעבירנו ד"א ברה"ר אבל כאן כיון דיש לו זמן הרבה לטבול א"כ טובלו מקודם ואף אם אירע מקצת שלא טבלו עד שבת ויו"ט אין לחוש בהם שיקרה שיעבירנו ד"א וראי' שבכאן לא אלים החשש שמא יעבירנו כ"כ דהרי אינך אמוראי נתנו טעמים אחרים לאסור כלים ולא רצו לתרץ מכח שמא יעבירנו ובשופר ולולב ומגילה כולהו מוכרחו להך טעמא שמא יעבירנו וא"ל דהם ס"ל הך טעמא רק דהוצרכו לטעמים אחרים לתרץ דלמה ביו"ט אסור דא"כ למה האריכו הפוסקי' אם מותר לטבול כלים חדשים בשבת וכו' ואמאי הרי גזרה דשמא יעבירנו יש בהו בודאי ונגזור שמא יעבירנו וממשמעות הפוסקים משמע דלאינך לא ס"ל כלל הטעם שמא יעבירנו כלל ובע"כ דס"ל דהכא ל"ש כ"כ חשש שמא יעבירנו כמו התם כיון דאין החיוב של הטהרה אלים כ"כ כמו אינך ולא טרוד בהו כ"כ כנ"ל ולכך ה"כ לרבה מבור חשש זה לבד ל"ה נאסר כלים כאן רק דעיקר החשש הוי כיון דבשבת דעלמא אסור לטבול בין כלים בין אדם מכח חשש מתקן רק דכאן מותר מכח עשה דרגל א"כ בזה שוב שפיר יש חשש דשמא יעבירנו כיון דיראה הרואה שבעלמא אין טובלין בשבת והיום טובלין מוכח דהמצוה דוחה האיסור שוב שפיר יטעה לומר אם בשבת דעלמא אסור טבילה זו וכאן מותר לא יבא לדעת דאיסור כמתקן דרבנן ואיסור העברה דאורייתא וזה הוי בעידנא וזה ל"ה בעידנא רק יטעה דמצוה זו דוחה איסור ויבא להתיר אף להעביר ד"א ולכך אסור בכלים דא"ש דתינח היכי דיש שני חששות מתקן גם שמא יעבירנו אז אסור אבל באדם דל"ש שמא יעבירנו התירו במקום מצוה או במשיקין המים דשם ל"ש חשש מתקן כדמוכח ממה דמותר אליבא דרבא בע"כ הטעם דנראה כמתקן ל"ש רק בדבר דהוי כלי או אדם גם מהני לי' הטבילה מטעם טבילה אבל במים דאינו כלי והתקון ל"ה בתורת טבילה רק בתורת זריעה שמחברו למים להיות נחשבין כמחוברין בקרקע ובטלו לגבייהו א"כ אדרבא בעסק זה מבטלו מחשיבותן להיות כקרקע ולבטלן ממציאות כה"ג לא נראה כמתקן וה"ה באינך במדלין דלי וכן בולד הטומאה ואינך שפרש"י דלא נחשבו מתקן אז כיון שהם מותרין גם בשבת דעלמא שוב לא אתי למטעי להעביר ד"א ברה"ר דמה"ת יתירו איסור כיון דאין להם ראי' דמצוה זו דוחה איסור כיון דלאו מכח מצוה מותר רק מותרין בכל שבת לכך ליכא בזה חשש שמא יעבירנו וא"ש ולפ"ז הדרינן למש"ל בפתח סוגיא זו דלרבה אסור בכל שבת אף אדם וביו"כ מותר לטבול מכח דחייב אדם לטהר א"ע ברגל במקום מצוה זו לא העמידו חז"ל תקנתן ומוכח מזה דאף בר"ה ויו"כ שייך מצוה זו לכך מותר לטבול ולא קשיא נגזור יו"כ אטו שבת דבמקום מצוה לא גזרו גזרה כזו ודוקא בגזרה דכלים דיש חשש שמא יעבירנו החמירו אף בגזרה לגזרה אבל באדם לא גזרו גזרה לגזרה במקום מצוה דאם לאיסור חשש מתקן לא חששו מכ"ש דבגזרה לגזרה לא חששו וא"ש. ועוד דדוקא אם בכל שבת אסור יש לגזור יו"כ אטו שבת וכן יו"ט אבל כאן דביו"ט ושבת שחל בו עיו"ט מותר אף ביו"כ מותר ובמקום שים בו מצוה אטו היכי שאין בו מצוה כגון שבת דעלמא כה"ג לא גזרו הא אטו הא וא"ש פרש"י ודו"ק ומיושב כל הסוגיא על נכון. ועוד הי' נראה לומר בדרך הנ"ל דרש"י ס"ל דחיוב לטהר ברגל לא של תורה ממש הוא רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא ולכך בעבור חד דרבנן כגון חשש מתקן או חשש שמא יעבירנו לא היו מעמידין חז"ל דבריהם דאף שמ"ע דאורייתא בטלו מה"ט התם כיון דאדם בהול מאוד אחריהן וקרוב לודאי שיבא לידי איסור תורה לכך אין מ"ע דוחה לאו זה דהוי בי' עשה ול"ת ול"ה בעידנא וכו' אבל כאן דאינו בהול כ"כ והוי רק חששא בעלמא וגזרה דרבנן שמא יארע כן בזה לא היו מעמידין דבריהם במקום עשה דרבנן של טהרת הרגל רק כיון שיש שני חששות מתקן וגם שמא יעבירנו א"כ הוי שוב מצוה זו דרבנן לטהר א"ע ברגל חד דרבנן במקום תרתי ונדחה הך חיובא אבל במקום דל"ש חשש שמא יעבירנו או דל"ש חשש מתקן בחד שבות דרבנן דחינן מפני חיוב טהרת הרגל וא"ש ג"כ כל הסוגיא ופרש"י כדרך הראשון שכתבנו לעיל לפרש"י ואף אי נימא דחיוב זה הוי מן התורה י"ל כן דחד שבות לא העמידו דבריהם במקום עשה זו אבל שני שבותים העמידו דבריהם נגד חיוב זה כנ"ל מיהו דרך הראשון נראה יותר לדעתי והוא נכון בעזה"י: