בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף יז.
גמרא א"ר אר"ח הלכה כרבי ולאסור עיין בפ"י מה שהקשה דלר"ח דל"ל הכנה למה יאסור ע"ח ייע"ש. ולכאורה הי' נלפע"ד די"ל דע"כ לא ס"ל לר"ח הכנה רק מה שנעשה בידי אדם כיון דגמרו בידי אדם (וכמ"ש התוס' סברא זו בשם הריצב"א בערובין דף ל"ח ייע"ש) והוי בידו לתקן אימתי שירצה לא נחשב הכנה כ"כ משא"כ בידי שמים ואין בידו לתקן לא נחשב כמוכן מיהו בחד צד עדיף בידי שמים כיון דהוי ממילא בלי שום מעשה אבל בידי אדם צריך מעשה וכמ"ש התוס' בסוגיא זו ד"ה למקני שביתה, ויש להסביר עוד הדבר דלכל אחד הוי קולא וחומרא דבידי שמים יש קולא דהוי ממילא בלי שום מעשה אבל יש לו חומרא דהוי דבר הנעשה מחדש יש מאין ואין הכנה זו כגומר הדבר רק הוי דבר חדש ממש ונולד דבר חדש וגם אינו בידו לגמור הדבר ולכך לא נחשב כאלו הי' מוכן מכבר מעיו"ט, אבל בידי אדם הוי להיפוך קולא יש לו שהוי רק כגומר כגון אפיה ובישול ואינך מלאכות שאינן דבר חדש ממש רק הוי כגומר מה שכבר ישנו בעולם גם כיון דבידו הי' לעשות זה אימת שירצה הוי מוכן ועומד כאלו הי' מוכן מעיו"ט כיון דהוי בידו, אך יש לו צד חמור כיון דצריך מעשה ולא נעשה ממילא לכך שקולין הם שניהם ומ"ד דהכנה אסורה אוסר בשניהם ומאן דמתיר מתיר בשניהם, אבל בעירוב כיון דמחוסר מעשה הוא וצריך מעשה דוקא ומ"מ אטו בעשייתו נעשה גוף המעשה דאטו ע"י העירוב נעשה ביתו ממש הרי אינו דומה לבישול ואפיה שבאמת במעשיו נגמר התקון אבל כאן בעירוב דאטו ע"י המעשה נימא שבאמת נעשה כאן ביתו או החבר נעשה כבית הלא מצד השכל והטבע לא נעשה כאן שינוי באמת רק דחז"ל הקנו לו מקום הזה שאם יעשה כך וכך הקנוהו חז"ל לו את המקום הזה להיות נחשב כביתו והם אמרו והם אמרו שזה הוי כביתו שאם יעשה כך מותר לו לטלטל או לילך אבל הוא דבר הנעשה ממילא ולא נמשך מגוף מעשה האדם ודומה למה דאמרינן אשה הקנו לו משמים כן ה"כ הבית והחצר וכן התחום תקנוהו לו מדרבנן והוי כמו הכנה שבידי שמים ומ"מ גרע ממנה שהרי תלוי' ביד האדם ולולי המעשה לא תקכוהו לו חז"ל ומ"מ הוי דבר חדש לגמרי גם זה א"א לעשותו רק היום סמוך לשבת דבין אם תחלת היום קונה עירוב או סוף היום עכ"פ הוי סמוך לשבת דוקא וצריך דוקא היום ולכך הוי הכנה דאסורה לכ"ע משא"כ באפי' ובישול כיון דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ה"כ כיון שהי' יכול לבשלו קודם יו"ט הוי כאלו נתבשל מקודם ולהוציא מידי הכנה דהוי רק כונה והזמנה לא מעשה מהני מה שבידו לשוי' מוכן מעיו"ט, משא"כ בידי שמים אינו בידו אבל בידי שמים יש מעלה שהוי ממילא ולא מחוסר מעשה אבל כאן דהוי מחוסר מעשה גם א"א להיות נעשה רק סמוך לשבת לכך אם הוי יו"ט הוי הכנה האסורה לכ"ע אף לר"ח וא"ש. או אפשר לומר דמה דהוצרך הש"ס לומר בטעם ע"ח מכח הכנה היינו לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך לכך לולי טעם דהכנה דחזינן דאסרה התורה ביו"ט הי' מותר מכח מתוך כיון דבשל תורה מותר מתוך ה"ה במלתא דרבנן דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון ולכך הוצרך לטעם דהכנה אבל ר"ח נראה דס"ל כר' יוסף דלא פליגי במתוך ולא אמרינן מתוך ולכך נהי דס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט נראה דס"ל דהיינו מכח קדושה אחת והוא דבאמת מסתמא ר"ח ס"ל כהלכתא דב' קדושות הם רק דס"ל כמו דהתורה התירה ביו"ט אוכל נפש מה שהוי רצון האדם לעשות מותר לו לעשות כן ה"כ נתנה התורה הברירה לאדם אם רוצה לעשות אותן ב' קדושות יכול לעשותו ואם רוצה יכול לעשות קדושה אחת מהם והיינו כיון דבאמת יו"ט קיל משבת לכך אם הוי לו יותר טובה לעשותן ב' קדושות יכול לעשותן ול"ה לחומרא קדושה אחת דקדושת יו"ט קילא משבת והקדושה שיש בשבת אינו ביו"ט ול"ה קדושה אחת לחומרא אבל להיפוך לקולא הוי קדושה אחת דקדושת יו"ט נכלל בשבת דיש בכלל מאתיים מנה ולכך אם יכול לבשל ביו"ט לצורך קדושת עצמו יוכל לבשל אף לשבת דאף שבת יש בו קדושת יו"ט והמבשל לשבת הוי מבשל ליו"ט דשבת יש בו קדושת יו"ט ויו"ט אין בו קדושת שבת, או דהדבר תלוי ברצונו כיון דהתורה תלתה ברצונו לעשות אשר יאכל לכל נפש יכול לעשותו קדושה אחת ויכול לעשותו ב' קדושות אך זה למלתא דשייך ביו"ט כגון אכילה וכדומה אבל בדבר דל"ש ביו"ט רק בשבת כגון ע"ח וכדומה נהי דכתבו התוספות דבשביל קדושה אחת הוא ל"ש לאסור ע"ח ביו"ט לשבת היינו לדידן דקיי"ל מתוך ולכך מצד יו"ט הי' ראוי להתיר רק לומר מכח קדושה אחת נחמיר דל"ה עירוב דהוי כמערב באמצע שבת בזה כתבו שפיר נהי דקדושת יו"ט ישנו בשבת מ"מ מצד קדושת יו"ט לא הי' נצרך ע"ח רק מכח קדושה הנוספת של שבת והרי זה הוי דבר חדש והוי ב' קדושות אף למ"ד דהוי קדושה אחת אף לחומרא אבל לר"ח דס"ל לפמ"ש דלא אמרינן מתוך ולא הואיל ומה דצרכי שבת נעשין ביו"ט היינו רק דלקולא הוי קדושה אחת א"כ מה דנבא להתיר עירוב יהי' ג"כ רק מכח קדושה אחת בזה א"א דלהקל לעשות ע"ח מיו"ט לשבת מכח קדושה אחת דהרי אדרבא זה אינו שייך ביו"ט וא"כ מצד קדושת יו"ט שיש בשבת א"צ ע רוב רק לקדושה הנוספת שים בשבת והרי לקדושה הנוספת ל"ה יו"ט ושבת שוין והוי ב' קדושות ושוב אין צרכי שבת נעשין ביו"ט ואם הוי מלאכה דאורייתא הי' אסור ה"ה דרבנן דכל דתקון רבנן כעין של הורה תקון לכך בלאו טעמא דהכנה אסור ולדידן בלאו טעמא דהכנה הי' מותר מכח מתוך ור"ח ליל מתוך. והכלל העולה ממ"ש דלמ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט ס"ל כך דמ"ד קדושה אחת הוי אפי' לחומרא ס"ל דקדושה אחת ממש הוא. או אפשר דס"ל ג"כ הך סברא דבשבת יש קדושת יו"ט ואין ביו"ט קדושת שבת רק דס"ל דלענין דבר האסור ביו"ט ג"כ א"כ כיון דשבת יש בו מעין קדושת יו"ט שוב הוי כמתקן באמצע היום דלא מהני כן ה"כ ס"ל דאזלינן בתר קדושת יו"ט שיש בשבת והוי באמצע הקדושה. ומ"ד ב' קדושות הם ס"ל דהוא רשאי לתקן לתוספת קדושה שנתוסף ביו"ט יותר מבשבת דקדושה זו הוי פנים חדשות ולזה הוי בתחלת היום וכיון שחל התקין ממילא כיתר אף הקדושה שיש בו מעין יו"ט ולהיפוך לבשל מיו"ט לשבת מותר כיון דליו"ט מותר לבשל ה"ה לשבת דיש בו מעין קדושה זו והוי כמבשל לעצמו ואזלינן בכל חד צד לקולא, לענין ערובי תחומין אמרינן דהוי ב' קדושות מכח קדושה הנוספת ולבשל מותר דמבשל לקדושת שיש בו מהיום דלזה הוי כיום ארוך וכן לביצה פריך הש"ס שפיר דנימא קסבר רב קדושה אחת והאמר הלכה כד' זקנים היינו ג"כ דאם לענין עירוב אמרינן כיון דהותר לקדושה הנוספת הותר גם לקדושת יו"ט הי' ראוי לומר גם בביצה כן כיון דלקדושת שבת היתרה הביצה דהוי יום אחר יותר קדושת יו"ט בזה וא"ש ודו"ק היטב בזה:
גמ' ת"ר שבת שחל להיות בר"ח או בחוש"מ עיין במהרש"א שהקשה בשם הת"י דלמה תחלה נקנו יו"ט שחל להיות בשבת ואח"כ שבת שחל להיות בר"ח או בחוש"מ ייע"ש שנדחק:
ולדעתי נראה דא"ש יותר דבכל חד רבותא קמ"ל דביו"ט דצריך לאמור ברכה בפ"ע בב"ש או להזכיר בתוך הברכה לב"ה גם לסיים לרבי אשמעינן רבותא דאף אם לא הי' יו"ט קודם שבת רק בע"ש הי' חול רק בשבת נעשה יו"ט א"כ חלו שניהם כאחד עליו יו"ט ושבת וה"א יו"ט לגבי שבת לאו כלום הוא ובפרט כיון דקיי"ל תוספת שבת דאורייתא וביו"ט הוי דרבנן א"כ חל שבת קודם יו"ט והוי יו"ט שחל בשבת ששבת הי' קודם מ"מ יש לו דין חשוב כדס"ל לכ"א. אבל בר"ח וחוש"מ דאין מזכירו רק בעבודה קמ"ל להיפוך דאף אם היו שני ימים ר"ח בע"ש ושבת א"כ חל ר"ח עליו תחלה דקודם שבת חל עליו חיוב הזכרת ר"ח גם לענין ר"ח הוי יום שני עיקר א"כ באמת חיוב ר"ח חל קודם שבת גם יום שני שהוי בשבת הוי עיקר ר"ח או בחוה"מ כה"ב שהוי גם ביום ע"ש דחל עליו חיוב זה קודם שבת וה"א דיקבע לו ברכה בפ"ע או להזכירו בתוך התפלה קמ"ל דאעפ"כ מתפלל רק של שבת ואומר מעין המאורע בעבודה וא"ש ודו"ק:
גמ' מאן דאמר ערובי תחומין כ"ש ערובי תבשילין וכו' קשה לי לפמ"ש הצל"ח להקשות דבע"ת למה לו תנאי בלי תנאי יניח ועיימ"ש בזה בק"א סי' תקכ"ז בטעם הדבר דלא ליתי לזלזולי ביו"ט ייע"ש א"כ קשה מנ"ל דמ"ד ע"ת כ"ש ערובי תבשילין דלמא להיפוך מ"ד ערובי תחומין הוי דוקא ערובי תחומין אבל ערוב תבשילין א"צ תנאי ויכול להניח בלי תנאי ומ"ד ערובי תבשילין בעי תנאי שיתנה כ"ש ע"ת דבעי תנאי ובלי תנאי לא יניח וכעין זה הקשו התוס' בכתובות דף כ"ב ד"ה מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא ייע"ש ובמהרש"א שם וצ"ע כעת בזה:
רש"י ד"ה מיו"ט לחברו וכו' דממ"נ הוי עירוב. עיין בפ"י מה שתמה על פרש"י בזה ומה שמתרץ אותו ולפי דבריו צריך לפרש מ"ש רש"י ולמחר יאמר כמו כן בתחומין משמע דהוא אומר בלשון זה ממש שאמר אתמול דהיינו אם היום קודש אין בדברי כלום כלשון שהזכיר רש"י לעיל ובאמת לדעת הפ"י לא שייך לומר אין בדברי כלום שהרי צריך שיחול העירוב היום לשבת עכ"פ, וצריך לדחוק דבע"ש אומר כך דאם היום חול אז צריך אני לאמירה זו דיקא שיחול העירוב ע"י אמירה זו ואם היום קודש אז אין בדברי כלום שאיני צריך לאמירה זו דבלאו אמירתי יחול היום העירוב כיון שהי' עירוב מאתמול ובאמת לשון רש"י כמו כן אינו משמע כן. ובאמת דברי הפ"י תמוהין מאוד מה ראה להקשות כן על רש"י דבודאי דברי רש"י מתפרשין כפשוטו שמניח על יום השבת לבד ואף דאנן קיי"ל דב' קדושות הם ול"ה העירוב סמוך לשבת מ"מ א"ש דע"כ לא אמרינן דאם ב' קדושות הם צריך שיהי' סמיך לשבת רק גמר הקנין דהיינו חלות הקנין שקיי"ל סוף היום קונה עירוב או תחלת היום קונה עירוב ובזה כיון דהוי ב' קדושות צריך שיהי' העירוב קיים בה"ש של שבת כדי שיקנה אז אבל האמירה יכול להיות אימת שירצה דאף אם מניח העירוב ביום א' ואומר שיהי' זה לשבת ונהי דתחלת עירוב בעי אמירה מ"מ אמירה זו רשאי להיות אפי' באיזה יום שירצה וחל האמירה על הפת ונעשה לשם עירוב רק צריך שיהי' קיים בה"ש של שבת שאז יוגמר הקנין וכמו במקדש בשטר לאחר למ"ד יום או מגרש בגט לאחר למ"ד יום דהאמירה חל מהשתא והגרושין לא חלו עד הזמן וצריך להיות קיים אז כן ה"נ בעירוב ולפ"ז הנה בערובין דף ל"ח ע"ב מוכח שם דרבה מתרץ טעמא דרב דתחלת היום קונה עירוב ואם תחלת היום קונה עירוב מוכח שם דל"ש איסור הכנה מצד גוף הקנין דשבת לעצמו מכין וגם איסור למקני שביתה מצד גוף הקנין ל"ש כיון דתחלת היום קונה עירוב א"כ בכל שבת הוי חלות הקנין לעצמו ובע"כ ל"ש בזה איסור קנין ממש. ומה"ט יומתק יותר מה שמחולקין בזה רב ורבא בתחומין אם יכול לערב ע"ת דכ"א לשטתו אזיל דרבא לשטתו דאמר בערובין סוף היום קונה עירוב ולפ"ז י"ל לדידי' שייך למקני שביתה בשבתא לא אף במה שנראה כקונה קנין ואין ראי' מכל קנין עירוב דהוי בחול בזמן היתר אבל רב לשטתו דמתרץ שם רבה דיסבור תחלת היום קונה עירוב א"כ לדידי' כל קנין עירוב בשבת הוא ומ"מ לא אסרו חכמים בי' משום קנין א"כ אם גוף קנין עירוב לא אסרוהו משום קנין שביתה בשבתא איך יאסור האמירה מה שבאמת ליכא קנין כלל כיון דמתנה להיות אסור מכח נראה כקנין לכך מתיר בתחומין ג"כ ועכ"פ כיון דקנין ממש ל"ש לאסור מכח דתחלת היום קונה עירוב ולא משום הכנה ואין איסור לערב תחלה בפת בע"ש שחל בו יו"ט רק מכח האמירה דהוי הכנה וכאן הוי האמירה בה' ונעשה העירוב באמירה בה' ושפיר כתב רש"י ממ"נ דגמר הקנין יהי' בין כך ובין כך בתחלת שבת רק האמירה שיעשנו לשם עירוב ולכך פרש"י ממ"נ דאם היום קודש כעשה באמירה של ה' לשם עירוב דהאמירה עושהו לשם עירוב אימת שירצה ולכך יכול לומר שפיר אם היום קודש אין בדברי כלום שאתמול כבר נעשה לעירוב על היום וא"צ לעשותו היום עירוב באמירה וממ"נ הוי העירוב עירוב במה שנעשה ע"י אמירה וגוף הקנין הוי בתחלת היום בכל ענין ומצד זה ליכא חשש כלל רק מצד האמירה וזה ממ"נ הוי עירוב וא"ש ודו"ק וא"צ לדברי הפ"י שמערב גם על יו"ט שני ודו"ק:
רש"י ד"ה הוא נאסר לאפות וכו'. הנה יש לדייק למה נקט רש"י דיקא לאפות ולא לבשל וכן אח"כ נקנו רש"י הכל לישנא דלאפות ולמה לא נקט תבשיל וא"ל בשביל דבקמח שייך אפיה הרי אח"כ בברייתא נקט אבל מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו נקט גם בישול בזה. אך נראה ליישב זה בשני דרכים והוא דהנה הי' קשה לרש"י מה שנקט הש"ס ש"מ הוא נאסר וקמחו נאסר מהו לשון ש"מ שייך בזה דהנה ש"מ ל"ש רק באם אין הדבר מפורש כ"כ במשנה וברייתא שהביא רק מתוך הוכחה שייך לסיים ש"מ אבל אם גוף הדין מפורש הוא ממש במה שנסתפק מה ש"מ שייך בזה הלא מפורש הוא הדבר שנסתפק בו, ונראה שמה"ט לא רצה רש"י לגרוס כגרסת התוס' דש"מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר דקשה מה ש"מ הלא כן מפורש בברייתא דמקנה קמחי לאחרים ולכך גורס רש"י להיפוך, והוא דהנה לכאורה הי' כראה דבעיא זו של הש"ס אם הוא נאסר וקמחו נאסר יהי' תלוי בפלוגתא דרבא ור' אשי בטעם העירוב דאם הוי הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת וכו' א"כ חוי עיקר הקפידא עבור המאכל שיהי' מאכל של שבת מבורר ויפה בזה אם לא הכין ערובי תבשילין ולא בירר התבשילין מעי"ט ראוי לקנוס אף קמחו אבל לטעם דר"א דהוי מכח איסור מלאכה שיאמרו מיו"ט לחול אין אופין בזה הוי עיקר הקפידא רק על המבשל העושה מלאכה בזה הי' ראוי לומר שהוא נאסר ואין קמחו נאסר. אך הנה לענין פת אם צריך ערובי תבשילין הי' כראה להיפוך דלמ"ד כדי שיברור מנה יפה הנה זה ל"ש רק בתבשיל דדרכו להכין ליו"ט ושבת דברים חשובין יותר אבל פת הוי תמיד בשוה ופת צריך כל יום ובשלמא תבשיל ללפות הפת שאין דרכו לעשות בחול רק ליו"ט ושבת צריך זכירה שלא ישכח להכין על שבת אבל פת דרכו להכין אף לחול א"כ ל"ש בי' כדי שיברור מנה יפה לשבת יעיין ברש"י דף ט"ז ע"א שפת יש בכל יום ייע"ש, א"כ לרבא לא הי' צריך עירוב רק לתבשיל אבל לא לפת אבל לר"א דהוי מכח איסור מלאכה בזה אין חילוק דכמו כן יש איסור באפיה כמו בבישול ולכך צריך עירוב גם לפת והנה הן אמת דמפורש הוא במשנה וברייתא וש"ס דגם לאפות אסור בלי עירוב אך י"ל דהיינו משים דהוא כדברי הפ"י ברפ"ב דכתב דרבא ור"א לא פליגי ותרוייהו טעמי איתנהו ולכך א"ש דקמחו ראוי להיות נאסר מכח טעמא דרבא כדי שיברור וגם אפילו לאפות אסור בלי עירוב מכח טעמא דר"א. אך לפ"ז הי' נראה דעכ"פ לאפות לא הי' ראוי להיות הקמח נאסר דבזה י"ל ממ"נ אם נלך בתר טעם דרבא הרי א"צ אפי' כלל עירוב ואם לטעמא דר"א די לאסור לו מה ענין קמחו לכאן ולכך מפרש רש"י דלענין בישול פשיטא לי' דהוא נאסר וקמחו נאסר לטעמא דרבא אך עיקר האיבעיא שלו הוי לאפות דבזה ממ"נ ליכא טעמא לאסור ולכך פשיט לי' מברייתא הנה מפורש לא הוי בברייתא די"ל דבשביל בישול צריך הקנאה ומה דנקט ואין אחרים אופין ומבשלין לו הכונה דשניהם יחד לא יעשו לו רק ע"י הקנאה וקמ"ל דשניהם אין יכולין לעשות לו בלי הקנאה אבל לאפות לבד אפשר דמותר לכך אמר הש"ס דבאמת לא מסתבר לומר כן דא"כ למה נקט אפיה כלל דהרי האפיה הוא למותר והי' לו למנקט רק הבישול אלא מדנקט אפי' ש"מ דהוא נאסר וקמחו נאסר אף לאפות וא"ש ודו"ק ועוד נראה דלכך נקט הש"ס ש"מ והוא דהנה י"ל דעת רש"י כדעת הר"י דלא בעינן פת ותבשיל רק תבשיל לבד די והטעם כתבנו לעיל דבאמת לטעמא דרבא א"צ על אפי' כלל עירוב דל"ש בזה כדי שיברור וכנ"ל וי"ל דס"ל לרש"י ג"כ כדעת הר"ש מבונבורק דהלכתא כרבא או אף לר"א מודה בהא דדי בתבשיל והיינו דעל אפי' לא הי' צריך כלל עירוב רק דאם נתיר לו האפי' יטעה להתיר אף תבשיל דהעולם לא ידעו לחלק בין פת לתבשיל ואם אפי' מותר יבאו אף לבשל ולכך אסרו גם האפי' אבל אם הניח תבשיל שוב מותר האפי' ממילא כיון דמותר לו לבשל מותר האפי' ממילא בלא"ה. ולכך א"ש דס"ל לרש"י דלתבשיל ודאי הוא נאסר וקמחו נאסר רק דמבעיא לי' אם נתן קמחו במתנה לאחרים לבשל דאת כיון דהבישול מותר מכח הקנאה שוב יהי' דינו כמו אם הניח עירוב תבשיל דאז מותר האפי' ממילא ה"ה כמי אם הקנה קמחו לאחרים כדי לבשל מותר לאפות לו אף בלי הקנאת קמחו בשיעור לאפות ולכך פרש"י לאפות ולכך בגוף הברייתא אינו מפורש כן דמה דנקט ואין אחרים אופין ומבשלין לו היינו רק אם לא הקנה להם קמחו לבשל אסור אף לאפות דגזרינן אפי' אטו בישול אבל אם הקנה להם בשיעור לבשל אז אפשר דמותר להם לאפות אף בלי הקנאת קמח לאפות אף שלא הקנה הקמח לאפות אך מלשון הברייתא דסתמא אבל מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו משמע דהקנאה בעינן על הכל אף על האפי' דאל"כ כך הו"ל לומר אבל מקנה קמחו לבשל לאחרים ואז אחרים אופין ומבשלין לו דאז הוי משמע אם הקנה רק על תבשיל די אבל מדנקט סתמא ומקנה קמחו לאחרים משמע דעל הכל בעי קנין מזה משמע דהוא נאסר וקמחו נאסר אף לאפות אף שהקנה לו על בישול וא"ש ודו"ק. או אפשר דכוונת רש"י דמיירי שלא הניח עירוב כדינו דבאמת הניח עירוב רק שלא הניח כדינו וס"ל לרש"י להיפוך כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל ולכך באם לא הניח על תבשיל פשיטא לי' לרש"י דהוא נאסר וקמחו נאסר רק מבעיא לי' על פת לבד אם לא הניח פת בזה י"ל נהי דעליו לא מהני הנחת עירוב תבשיל לאפות דבשלמא לענין מעשה האדם כיון דהוי שינוי בין מעשה האפי' למעשה תבשיל ולכך לא מהני תבשיל לאפי' דלא הוי מעין מלאכתו אך לענין גוף הקמח הרי גופו הוי ממונו שכמו כן הפת הוי מקמח כמו התבשיל והשינוי הוי רק ע"י מעשה האדם וא"כ ה"א דבזה ודאי יועיל ממ"נ שיאפו לו אחרים אף בלי הקנאה דאם כלך בתר הקמח הרי הבעלים ערבו בתבשיל והוי ממונו בגוף הדבר מה אמרת שהתם תבשיל וכאן לאפות הרי שינוי זה לא נשתנה מגופו רק ע"י מעשה אדם ישתנה והרי העושה זה עירב אף בפת וא"כ מותר מעשי ידיו אף לאפות ובאיזה צד שנלך יש כאן עירוב זה הוי עירוב דלגבי דעת הפועל יש לו עירוב של עצמו בפת ולגבי הקמח עצמו הרי יש לו עירוב של בעליו בתבשיל ולגוף הקמח הוי מינו ממש וממ"נ יש כאן עירוב וזה עיקר בעיות הש"ס באם הניח עירוב רק שלא הניח כדינו על פת בפ"ע. ומה דנקט רש"י לאפות ולא נקט להיפוך באם עירב על האפיה כגון שהניח פת ולא תבשיל ולענין אם מותר לבשל י"ל או דס"ל לרש"י דפת לא מהני אף לפת או אף אם מהני אפשר לרבותא נקט די"ל אף תבשיל דעדיף לא מהני להתיר הקמח או אפשר דס"ל דתבשיל ודאי אסור לעשות על סמך הפת אף ע"י אחרים כיון דתבשיל עדיף מפת דבישול הוי יותר מאפי' כמ"ש בק"א בכמה דוכתא וכן מתבשיל א"א להיות נעשה פת בזה ודאי לא מהני לבשל ע"י אחרים על סמך פת שלו אבל הא מבעיא לי' אם יכול לאפות ע"י אחר על סמך תבשיל שלו כיון דבישול עדיף מאפי' א"כ הוי אפי' זו כהתחלת הבישול ודומה. כאלו מבשל החצי בישול וכן הרי מפת אפשר להיות נעשה תבשיל לכך נהי דלגוף הבעלים אין זה היתר מכח דבדידי' בתר מלאכתו אזלינן והרי הוא אופה ואינו מבשל אבל מ"מ לענין הקמח ה"א שיועיל כיון דעכ"פ גוף ענין זה הוי מעין התבשיל ואפשר להיות נעשה עוד תבשיל ויהי' מותר עכ"פ ע"י אחרים וזה הוי בעיות הש"ס. ולפ"ז מגוף הברייתא אינו מפורש כלל דמה דנקט ולא אחרים אופין ומבשלין לו היינו בלא הניח ע"ת כלל ומה הוכחה הוי זה אך הכונה דהנה יש לדייק למה תחלה נקט ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין וכו' א"כ נקט הטמנה ג"כ ואח"כ גבי אחרים לא אופין ומבשלין לו לא נקט לא יטמין וקשה ממ"נ אם רצה לאשמעינן הכל כמו ברישא הו"ל למתני הטמנה ג"כ ואם סמך על הרישא כיון דקמ"ל ברישא דגם הטמנה אסור בלי ע"ת שוב לא נצרך לפרש הכל בסיפא כיון דעכ"פ אשמעינן דגם אחרים אסורין לו ממילא נדע דאסורין בכל מה שהוא אסור, א"כ שוב ל"ה צריך למנקט אפי' ובישול ג"כ והי' די למנקט חד או אפי' או בישול אלא ודאי דקמ"ל דכל חד בפ"ע אסור דאף אם הניח עירוב תבשיל בענין דמותר לבשל אף הוא עצמו וא"צ רק לאפות אז אף אחרים לא יאפו לו אף דמותר בבישול וכן להיפוך אם עירב בפת דמותר לאפות ואסור לבשל אז אף אחרים לא יבשלו לו וקמ"ל דכל חדא לבדו ג"כ אסור אף לאחרים אבל גבי הטמנה ממ"נ אם לא עירב כלל כבר נשמע מרישא דבלא עירוב הכל אסור ואם הניח עירוב הרי להטמנה לכ"ע לא צריך ענין בפ"ע רק סומך הן על תבשיל לכ"ע מהני אף להטמנה הן נמי על פת אם מהני פת לפת ה"ה להטמנה אפשר מהני דהוי הטמנה מעין אפי' ואם לא הוי מעין אפי' א"כ יש לו להטמנה דין תבשיל ועכ"פ בזה כיון דהטמנה לא נצרך לערב עליו בפ"ע לא הוצרך להזכירו כאן דפשיטא דלא יטמין כיון שאסורין אחרים לו במו הוא עצמו ולכך אמר שפיר הש"ס דש"מ מכח הוכחה דהוא נאסר וקמחו נאסר אף אם הניח עירוב בחד אסור בשני אף ע"י אחרים כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב:
תוס' ד"ה מ"ט למקני שביתה בשבתא לא וכו' וי"ל דאם לאו טעמא דמקני שביתה בשבתא משום טעמא דהכנה לא הוי אסרינן הואיל ויש שם ספק שמא חול הוא לגמרי וכו' הנה קושייתם הי' נראה ליישב בפשיטות ויתיישב ג"כ דקדוק רש"י מה דנקט בשבתא הלא ביו"ט מיירי, אך י"ל הכונה לפמ"ש הצל"ח בדף ל"ח ע"ב בשם הירושלמי וז"ל א"ר אילא ולמה מציעין המטות מיו"ט לשבת שכן מציעין המטות מלילי שבת לשבת ויאפו ויבשלו מיו"ט לשבת אין אופין ומבשלין מלילי שבת כשבת עכ"ל הנה מזה הי' כראה דס"ל להירושלמי דלא נאסר משום הכנה מיו"ט לשבת רק מה שאסור לעשות בשבת גופו לשבת אבל מה שמותר לעשות בשבת עצמו אפשר לעשות אף מיו"ט לשבת וליכא בזה משום הכנה וצ"ל דלא דמי לביצה דאסור בשבת שאחר יו"ט מכח הכנה דמאתמול נגמרה לה אף דאפשר להיות כן בשבת עצמו להיות נגמר היום י"ל הכנה דבידי שמים גרע טפי משא"כ הכנה דבידי אדם קיל, ואף דמלשון התוס' משמע להיפוך דבידי שמים קיל מ"מ י"ל הירושלמי ס"ל להיפוך וכעין זה כתבנו בחדושי ברפ"ק וכן מצאתיו בבעל המאור שמשמע כן מדבריו דבידי אדם קיל טפי לכך כל מה שאפשר לעשות בשבת עצמו ל"ה בכלל הכנה, או י"ל טפי דבביצה שאני כיון דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה לה א"ם כיון שצריך להיות הגמר יום קודם הלידה א"כ אם היתה נגמרה בשבת לא היתה באה לידינו בשבת רק למחר ביום חול א"כ שפיר א"א למעשה זו להיות נעשה בשבת ולהיות ראוי לשבת לכך נחשב הכנה. ובזה הי' אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בדף ב' ע"ב ד"ה מלתא דלא שכיחא שהקשו דבלא"ה יהי' נאסר מכח ספק דלמא אם לא נשחטה היתה נולדה היום ואתמול נגמרה לה ותאסור בלא גזרה מספק ורבינו אפרים אוסר באמת ביצים הנמצאים ביו"ט אחר השבת אך לפמ"ש א"ש דהרי הכנה כל שאפשר להיות נעשה גם היום לא הוי הכנה לכך בשלמא בנולדה הביצה ביו"ט אחר השבת אסורה כיון דמאתמול נגמרה לה הוי שבת מכין ליו"ט והיום לא הי' אפשר להיות נעשה כן דאם הי' היום נגמרה לא הי' אפשר להוולד היום רק למחר לכך נחשב הכנה אבל באם לא נגמרה ונולדה רק נשחטה ונמצא בה א"כ נהי כמי שנגמרה אתמול מ"מ הרי הי' אפשר זה להעשות היום שתהי' נגמר היום ואף אם נגמרה היום היתה אפשר לבא לידינו בדרך זה לשחוט התרנגולת והי' נמצא בה ביצה זו וא"כ כיון דהיה אפשר להעשות גם היום כן ל"ה הכנה כלל וא"ש. ותוכן הסברא כך הוא דדבר שלא הי' אפשר להיות נעשה רק אתמול נחשב הכנה דהרי דוקא אתמול גורם למעשה זו ולולי אתמול לא הי' אפשר להעשות כן וכיון דהיום של אתמול דיקא גורם לכך נקרא יו"ט מכין לשבת אבל מה שהי' אפשר להיות נעשה גם היום ואין לנו תועלת מה שנעשה אתמול דוקא לכך לא נקרא ההכנה על שם היום ולא היום גורם ההכנה לכך אף אם באמת נעשה אתמול לא נקרא הכנה מיו"ט לשבת כיון דאין היום גורם ההכנה, ולפ"ז א"ש גם הכא דהכונה הכל משום הכנה והכונה כן דאם הי' מותר לקנות שביתה בשבת ג"כ אז היה מותר לעשותו גם ביו"ט ולא הי' כקרא הכנה כיון דאין היום גורם הפעולה דוקא אבל כיון דלמקני שביתה בשבת אסור ולא מהני כאן הקנין רק מצד היום שהוי ע"ש שוב הוי הכנה מעלייא ואסור מכח הכנה וא"ש ודו"ק. מיהו כראה דבאמת מלשון הפוסקי' ובפרט במג"א משמע לכאורה בכמה דוכתא דבכל דבר שייך הכנה מיו"ט לשבת אף בדבר שהי' מותר לעשותו בשבת עצמו לכך הי' נראה דר' אילא בירושלמי יסבור כמ"ד דשבת ויו"ט קדושה אחת הוא ולכך ס"ל דל"ש בזה הכנה לומר דמכין מיו"ט לשבת דהוי קדושה אחת רק בדבר האסור בשבת בזה ל"ש לומר דהוי קדושה אחת דממ"נ אם קדושה אחת הוא איך יעשה זה היום הלא זה אסיר בשבת ובע"כ לומר שיו"ט הוי קדושה אחרת ומותר לעשות בו וכיון דצריכין אנו לבא מכח קדושה אחרת לכך שוב אסור מטעם הכנה דמכין מקדושת יו"ט לקדושת שבת אבל בדבר שמותר גם בשבת לעשותו ל"ש בזה הכנה דאנו חושבין אותו לקדושה אחת ממש ולא נחשב הכנה אבל לדידן דקיי"ל דהוי שתי קדושות לכל דבר שייך הכנה בכל דבר אף במה דמותר בשבת. מיהו עדיין אף אי נימא דלדידן בכל דבר שייך הכנה מ"מ כראה דהכנה זו הוי רק מדרבנן כיון דמן התורה דהכנה אסור נלמוד מקרא והי' ביום הששי וכו' וי"ל דהתם מיירי מדבר האסור בשבת עצמו וכעין דמיירי התם מאפי' ובישול כדכתיב אשר תאפו אפו וכו' לכך בזה דא"א לעשותו בשבת הוי בי' הכנה דאורייתא וכן כמי בביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת הוי ג"כ הכנה דאורייתא כנ"ל אבל דבר שמותר בשבת לעשותו בזה מן התורה לא נאסר משום הכנה אף אם נעשה בשבת ליו"ט ורק מדרבנן אסרוהו דדמיא להכנה דאורייתא ואתי לאחלופי בשל תורה לכך אסרו אף בהכנה כזו אך כיון דמדרבנן הוא שוב שפיר מיושב קושיות התוס' הנ"ל בד"ה מלתא דלא שכיחא כיון דאף אם נגמרה מאתמול הוי רק הכנה מדרבנן שוב אם אפשר שנגמרה מהיום הוי ספק דרבנן ולהקל:
ובזה א"ש גם סוגיא דהכא די"ל דהכנה דלא אפשר לעשותו היום כלל כיון דגוף הכנה הוי מדאורייתא זה הוי הכנה אף במה דגוף התקון ל"ה אלא מדרבנן כגון תחומין דמן התורה ל"ה ענין כלל ומעשה ורק מדרבנן הוי ענין מ"מ כיון דעכ"פ מדרבנן הוי ענין ומעשה שוב הוי הכנה מן התורה והוי רק חד דרבנן ואסור אבל אם הוי מותר לקנות שביתה בשבת אז אף אם הוי גוף קנין תחומין מן התורה הוי כאן רק הכנה דרבנן א"כ שוב כיון דגוף קנין תחומין דרבנן ומן התורה אינו תשמיש כלל לכך אינו דומה להצעת המטות דזה הוי תשמיש מן התורה דהוי הכאה מן התורה ולכך אסרוהו מכח הכנה אטו הכנה שם של תורה אבל בתחומין דהוי מן התורה מעשה בעלמא ול"ה לו הכאה כלל רק מדרבנן לכך אם שייך בי' הכנה של תורה אסור עכ"פ בזה מדרבנן אבל אם הוי מן התורה מהני שביתה בשבת עצמו א"כ ל"ה כאן הכנה רק מדרבנן וגם גוף הענין הוי רק דרבנן והוי תרי דרבנן לכך לא היו גוזרין עליו מכח הכנה דהוי גזרה לגזרה כיון דגוף הענין של תחומין רק מדרבנן ומן התורה אין כאן הכנה ואף אם הוי הכנה היה מותר מן התורה כיון דאפשר בשבת עצמו ולא נאסר הכנה כהך רק מדרבנן ובדרבנן שוב במה שגוף הענין דרבנן הוי תרי דרבנן וגזרה לגזרה ולכך משני דלמקני שביתה בשבת לא וכיון דא"י לקנות בשבת שוב הוי הכנה דאורייתא ורק חד דרבנן מכח איסור תחומין ולכך הוי אסור וז"ש דלמקני שביתה בשבת אסור ויש כאן הכנה מן התורה ואסור מכח הכנה. או אפשר לומר דמה דקיי"ל דיו"ט ושבת ב' קדושות הם היינו דוקא לדבר האסור לעשות בשבת עצמו כגון לענין עירוב דלערב ביו"ט להיות עירוב אחד עולה לשתיהן זה הוי ב' קדושות וכן נמי לענין הכנה כגון נולדה בזה אסורה בזה דרוצה הש"ס לומר בפ"ק דהטעם מכח דקדושה אחת הוא התם כיון דאם נולדה בשבת עצמו היתה אסורה כידוע לכך אין היתר רק מכח שנולדה אתמול ביום אחר לזה פריך שפיר הש"ס שם כיון דאמר רב הלכה כד' זקנים ולענין עירוב הוי ב' קדושות ה"ה כמי לענין הכנה ראוי להיות נחשב ב' קדושות אבל בדבר דאפשר הוא לעשותו בשבת עצמו ג"כ כגון להצעת המטות דנקט בירושלמי בזה שפיר הוי יו"ט ושבת קדושה אחת דנהי דלענין עירוב ל"ה קדושה אחת מ"מ להכנה הוי קדושה אחת, ותדע דהרי לר"ח מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט אף דהוי ב' קדושות בע"כ דשאני ושאני דבשלמא לענין עירוב וכדומה דאנו רוצין לעשות קדושה אחת כיום ארוך אחד להיות כחד יומא ממש בזה אמרינן דב' קדושות הן ול"ה חד יומא ממש אבל לענין הכנה מיו"ט לשבת בזה לא נצרך להיות כחד יומא רק להיות קדושתן שוה דאם הוי קדושתן שוה יכול להכין מיו"ט לשבת אך אם אין קדושתן שוה א"י להכין מיו"ט לשבת ובזה י"ל שפיר דהוי קדושה אחת דעכ"פ הוי קדושתן שוה, רק בנולדה בזה אסורה בזה פריך שפיר דהאמר רב ב' קדושות הם דהתם בדבר האסור אם היה נעשה בשבת לאסרו מכח זה אם נולדה ביו"ט כיון דלהס"ד התם לא הוי ס"ל לרב מכח הכנה רק מכח דקדושה אחת הוא א"כ אם לא הי' יום אחד ממש רק קדושתן שוה מ"מ אין ראוי לאסרו מה שנולד באחד להיות אסור בחברו אם לא ס"ל טעם דהכנה רק אם הוי ס"ל דהוי קדושה אחת ויום אחד ממש וכיומא אריכתא דמי ולכך פריך שפיר האמר רב הלכה כד' זקנים דהוי ב' קדושות ולא יום אחד ממש ולכך משני מכח הכנה ואז כיון דאם נולדה בשבת עצמו היתה אסורה ואין היתר רק מכח דנולד מחברו א"כ אין היתר רק מכח דנימא דב' קדושות הם ומכח דהוי יום אחר שוב אמרינן ממ"נ אם יום אחר הוא שוב אסור מכח הכנה אבל בדבר דמותר אם נעשה בשבת עצמו בזה אמרינן דהוי קדושה אחת דהיינו לא יום אחד ממש רק לענין דהוי קדושתן שוה וליכא בזה איסור הכנה. ולפ"ז יהי' דברי הירושלמי נכונין אף לדידן ח"ש הש"ס כאן דלמקני שביתה בשבתא אסור לכך שוב הוי ב' קדושות ושוב אסור מכח הכנה וז"ש הש"ס דלמקני שביתה בשבת אסור לכך שיב אסור מכח הכנה וא"ש. ולכל הפירושים א"ש מה דמתיר רבא ערובי תבשילין דבזה ל"ש הכנה דהרי רבא לשיטתו הו"ל טעם העירוב מכח כדי שיברור מנה יפה לשבת וא"כ ברירת העירוב הוי מענין מנה יפה לשבת והרי ענין זה הוא מותר בשבת עצמו ושוב כל מה שמותר בשבת ל"ש בזה הכנה מיו"ט לשבת וא"ש. אך הנה על התירוץ התוס' קשה לי למה יהי' קל איסור הכנה מאיסור למקני שביתה בשבת הלא אדרבא גוף הכנה דאורייתא ונהי דהכנה זו דרבנן הוי רק מכח דתחומין דרבנן אבל גוף הכנה הוי דאורייתא אבל איסור קנין שביתה הן גוף תחומין דרבנן הוא הן איסור קנין עצמו אף קנין חפץ הוי דרבנן והוי תרי דרבנן והכנה עצמה הוי של תורה וכמ"ש התוס' בערובין דהכנה דאורייתא הוא א"כ למה מכח הכנה הי' מותר כיון דספק הוא שמא חול הוא לגמרי ובשביל למקני שביתה יהי' אסור ולכאורה הדבר חמוה לי. ומה שנראה ליישב הוי כך דכוונתם דהנה איסור קנין הוי עיקרו מכח גזרה שמא יכתוב ולפ"ז בכה"ג חמור איסור גזרה מאיסור עצמו דבאיסור עצמו כגון הכנה בעצמו באמת מותר כאן דממ"נ אם הוי חול אין כאן הכנה ואם הוי יו"ט באמת לא יקנה כלל וליכא כאן איסור כלל ממ"נ אבל באיסור למקני שביתה דזה הוי האיסור דנראה כקונה קנין א"כ מה בכך דבאמת ליכא כאן איסור קנין מ"מ כל דנראה כקנין יש כאן חשש איסור גזרה שמא יטעה לקנות קנין ממש או שמא יבא לכתוב ובכה"ג חמור איסור דשייך בי' גזרה מאיסור דל"ש בי' גזרה רק איסור מצד עצמו. כנלפע"ד נכון:
בא"ד מ"ט למקני שביתה בשבתא כו'. עיין במהרש"א ועיין בפ"י ובצל"ח מה שתמהו עליו דאיך יפרש סוף דברי התוס' שכתבו דלמקני שביתה היינו הכנה היאך שייך הכנה מיו"ט לחברו ודבריהם תמוהין חדא הרי המרש"א לא כתב זה רק בביאור לשון התוס' לפי מה שהם מתרצים דליש כאן טעם דהכנה בזה מוכרח לומר דכן כוונת התוס' דהתם מיירי מיו"ט לשבת וכאן מיו"ט לחברו אבל לפי מה שמסיק התוס' דלמקני שביתה היינו טעמא דהכנה שוב חזרו מתרוצם הראשון ומפרשי' דגם הכא מיירי מיו"ט לשבת ומה קושיא. ואפשר דכוונתם הוי במה שמשמע מדברי מהרש"א בדבור שאח"ז דגם במה שהקשו על ר"י הוי הכונה כן והרי זה הקשו בתר התירוץ דלמקני שביתה היינו הכנה ומשמע מדבריו דאף לפי הך תרוצא איירי כאן מיו"ט לחברו, אך הו"ל לציין כאן. ועוד גם בזה לק"מ דבאמת אינו דומה כלל לנולדה בזה מותרת בזה דהתם ל"ש הכנה במעשה רק לענין אכילת יום השני בזה אמרינן ממ"נ אם הוי חול לא נחשב הכנה דסעודת חול לא בעי הזמנה ולא נחשב הכנה דממילא לה הכנה אבל להכין במעשה מיו"ט לחול ודאי אסור בגוף המעשה ואין להכין שום דבר צורך מי"ט לחול וכיון דס"ס לנו הוי ספק שמא יו"ט הוא ולולי העירוב לא הי' יכול לילך ולטלטל רק ע"י העירוב יטלטל ואולי באמת חול הוא ומכין מיו"ט לחול והוי מסיר המונע של חול ביו"ט ובק"א בחדושי לש"ע הארכתי לכך הנכון דברי המרש"א:
תוס' ד"ה אי אמרת הוא נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים וכו'. הנה אני בעניי לא יכולתי להבין דברי התוס' בזה מה שהקשו בזה כיון דקמחו נאסר מה מהני הקנאה הלא כיון דהוי רק קנס בעלמא שחז"ל קנסוהו שלא יבשל בלי עירוב או שאסרו אותו מדרבנן בלי עירוב לא אסרו רק בעוד הקמח בידו ורשותו איך אם הוא ביד אחרים שהם הניחו העירוב לא נאסר דלא אסרוהו רק בעודו ברשותו ולא כשיצא מרשותו, וגם מה שהקשו איך אחרים מבשלין לו אם הוא אסור מה קושיא הלא עיקר העירוב הוי מכח איסור מלאכה שיאמרו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו מיו"ט לחול א"כ אם הוי עיקר העירוב מכח איסור מלאכה לכך די במי שעושה המלאכה אם יש לו היכר הוא שאסור לעשות מיו"ט לשבת ק"ו לחול מה איכפת לנו בשביל מי הוא עושה וצ"ע בזה. ועיימ"ש הר"ן בזה ועיימ"ש בק"א סי' תקכ"ז ליישב דבריהם ייע"ש היטב: