בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף טז:
גמ' איבעיא להו כו' או כזית לכל אחד וכו' תנן אכלו או שאבד וכו'. הנה קשה לי דתחלה מספקא להש"ס ומשמע לי' להש"ס אולי בעינן כזית לכ"א בפ"ע ואח"כ רוצה להוכיח דל"ב אף כזית רק די בכל שהוא ובתחלה הו"ל להקשות ממתני' דמשמע דל"ב כזית ואח"כ אם יתרץ זה יהי' מבעיא מה הכונה בזה אם בעינן כזית לכ"א. אך נראה דא"ש והוא דתחלה ידע הש"ס דאפשר לומר דמה דנקט במשנה שייר כל שהוא היינו כזית ול"ה קשה לו אם הוי כזית למה נקרא כ"ש דהכונה אפשר דתחלה בעינן כזית לכאו"א אך אם נאבד או נאכל ונשתייר רק חד כזית מהני לכולן דהי מינייהו מפקת כיון דתחלה הוי עירוב כדין איך נדע של מי נאבד לכך הוי כספק דרבנן ולהקל או מטעמא כיון דנשאר קיים לגבי חד מהני לכל והוי א"ש לשון כ"ש דהכונה שלא נשתייר לכ"א כזית כדבעינן בתחלה ולכך מבעיא לי' רק אם בעינן כזית לכל חד או כזית לכולם אבל לפי מה דמסיק דדי בכזית לכולן שפיר פריך שוב הרי קתני שייר כ"ש וא"ל דכ"ש היינו כזית דא"כ ל"ש לשין שיור כיון דבתחלה ג"כ די בכזית א"כ ל"ש בזה לשון שור ואיך קתני שיור לכזית ולכך פריך שפיר ומשני דמ"מ הוי הכונה כזית, וא"ש דלכך פרש"י דלגבי ככר שלם קרי לי' כל שהו כלומר שבתחלה הוי ס"ד דמחמת שצריך בהחלה יותר מכזית קרי לכזית כ"ש ולכך לא פריך רק חי בימא דבעינן רק כזית לכולן א"כ לענין מה נקרא כזית כ"ש אם בתחלה ג"כ די בכזית ולכך פרש"י דלגבי ככר שלם קרי לי' כ"ש כלומר לאו לבבי שיעור עירוב בתחלה קרי לי' כ"ש רק לגבי ככר שלם קרי לי' כ"ש. והנה מה שנקט רש"י ככר אך דאין מערבין בפת כרחה דאין הכונה שהוא עשה עירוב מככר שלם רק הכונה כיון דדרך העולם לעשות פתו ככרות ככרות ואין דרך בעה"ב לחלק ככרו לקטנים לכזית לבד רק עושה ככר אחד מכמה זיתים לכך נגד שיעור ככר שלם שדרך העולם לעשות אותן לשיעור החשיב בעיני העולם נחשב כזית כ"ש והכונה נגד שיעור החשוב אצל העולם שדרכן לשער בהם חת הככרות שלהם לכך כנגד שיעור שדרכן לעשות יחד הוי כזית נחשב כ"ש וא"ש. אך עדיין קשה דאכתי למה לא פריך מאידך ברייתא תיכף דתחלתו וסופו אין לי שיעור. ולכך כראה ליישב דהנה בלא זה הי' אפשר לומר להיפוך דהנה אם היחיד מערב עירוב רק לעצמו אז די בכ"ש כיון דהוי העירוב רק עבורו אבל אם מערב לכמה בני אדם אז בעינן שיעור חשוב לכ"א ובלא"ה נ"ה דבר חשוב לכ"א אם אין בו כזית לכל חד ולכך הוי אפשר לומר דמה דאמר ע"ת צריך כזית היינו אם מערב לכמה בני אדם צריך כזית לכ"א אבל אם מערב רק לעצמו די בכ"ש ובהכי מיירי המשנה וברייתא דכל שהוא ואין לו שיעור ולכך לא פריך הש"ס תחלה רק מבעיא לי' כן אי נימא דהכונה כזית לכל חד ובזה י"ל דאדרבא כזית לו לבד א"צ רק די בכ"ש רק לרבים צריך שיעור או הכונה להיפוך דהכונה כזית אחד לכולו אז הוי גוף שיעור העירוב בכזית ולכך ממילא אף ליחיד צריך כזית והוי שוה ליחיד ולרבים ולכך כשפשיט לי' דכזית אחד לכולן שוב שפיר הקשה דהרי משמע משם דדי בכ"ש וא"ש. מיהו קשה לי מה פריך הש"ס דלמא הא דאמר צריך כזית היינו בתחלה ובדעבד סגי בכ"ש ובשלמא מה דקתני תחלתו וסופו אין לו שיעור א"ש דלשון זה משמע שאין שיעור כלל אבל מה דפריך ממשנה דשייר כ"ש מה פריך דלמא לכתחלה בעינן כזית ובדיעבד סגי בכ"ש בפרט אם היה כזית ונשתייר די בדעבד בכ"ש ומה פריך וצ"ע:
שם ת"ש תבשיל זה צלי ואפי' כבוש ואפי' שלוק ואפי' מבושל. הכה הצל"ח הקשה דמה אפי' שייך במבושל אדרבא זה עיקר המצוה ייע"ש. והנה לולי פרש"י הי' כראה דאין הכונה במ"ש ואפי' כבוש וכו' היינו על תבשיל של העירוב שיהי' כביש שלוק וכו' רק הכונה על הנסמך שרוצה לעשות ביו"ט ולסמוך על עירוב הזה או דקאי על התנאי שרוצה להתנות עליו שהרי צריך לפרש המלאכות מה רוצה לעשות ולכך ה"א דוקא אם העירוב הוי מבושל ממש שאז הוי בכלל מאתים מנה יכול לסמוך בין הדומה לו בישול ממש בין הגרוע ממנו כגון אפיה צלי כבוש ושלוק דאף ששלוק יותר מ"מ הרי עיקר העירוב הוי מכח איסור מלאכה ופשיטא דבישול כל צרכו נחשב יותר מלאכה משלוק דהרי מבושל כדרכו הוי מתקן ומלאכת מחשבת אסרה תורה אבל שלוק יותר מדרכו הוי כמקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת גם כל מלאכה בעינן כדרך העושין מלאכה זו ולכך מותר לסמוך עליו הכל אבל אם הוי התבשיל צלי ה"א כיון דצלי גרוע מבישול א"כ אם סי' צלי אין יכול לסמיך עליו רק לצלות או לאפות לדעת הר"י דמהני תבשיל לאפי' אבל כבוש דהוי כמבושל או שלוק או מבושל כדרכו דהוי יותר מצלי אסור לו לסמוך עליו קמ"ל דאף על צלי יכול להתנות הכל. ובהכי א"ש מאוד לשון הברייתא דלפי פשוטו למה נקט תבשיל זה צלי למה צלי ולא מבושל אבל לפמ"ש הכונה להתירא דתבשיל זה לא בעינן דוקא מבושל רק יכול להיות צלי ומ"מ ואפי' כבוש אפי' שלוק ומבושל הכל יכול לסמוך עליו ולהתנות עליו והשתא א"ש דנקט הכל לא זה אף זה דאף כבוש אף דהוי כמבושל ועדיף מצלי וכן לא כבוש דל"ה אצל האש רק שלוק אצל האש יותר מכדי צרכו הרבה ולא שלוק דהוי יותר מכדי צרכו ול"ה בכלל מלאכת מחשבת רק אף מבושל כדרכו דהוי עדיף מצלי והוי מלאכה חשובה כדרך המבשלים הכל מותר לסמוך על תבשיל צלי ומכ"ש לצלות או לאפות לדעת הר"י ודאי דמותר לסמוך עליו, ואפשר אף לר"ת דס"ל דבעינן פת ותבשיל ולא מהכי תבשיל לפת אפשר דוקא אם הוא מבושל אז ל"ה מעין אפיה לכך צריך פת בפ"ע אבל בצלי הרי לולי קרא הוי ס"ד בש"ס דצלי ל"ה בכלל בישול והוי מעין אפיה רק דגלי קרא דויבשלו את הפסח דהוי בכלל בישול וגלי קרא רק דהוי בכלל בישול ג"כ אבל לא למעטו מכלל אפיה כמעיקרא והוי בכלל שניהם לכך יכול לסמוך עליו הן כבוש הן שלוק ומבושל הן לאפות ומודה ר"ת דבחד סגי וקמ"ל דאם הוי התבשיל צלי לא מבעיא צלי ואפי' דיכול לסמוך עליו אף כבוש שלוק ומבושל ובהכי הוי א"ש אף אם נפרש כפשוטו דקאי על העירוב דקמ"ל דה"א דוקא צלי מהכי דאז הוי חד תקון בין לאפות בין לבשל והוי חד דבר אבל אם הוי כבוש שלוק ומבושל א"כ ה"א זה אינו מעין אפי' ולא מבעיא לדעת הר"י דרק תבשיל מהני ופת ל"ה עירוב כלל א"כ ה"א דכבוש שלוק ומבושל דאינו מעץ האפי' לא יועיל לאפי' וכיון דלא יועיל לאפי' אינו מועיל כלל דאין תקון לחצאין קמ"ל דאפילו כבוש שלוק ומבושל וכו' ולכך א"ש מה דנקט מבושל בסוף דה"א אדרבא אם אינו מבושל כדרכו הן מצד כביש או ששלוק יותר מדאי הוי קצת מעין צלי ואפיה שג"כ ל"ה כדרך בישול ממש אבל בישול כדרכו אינו מעין אפי' ולא יועיל לפת ואפשר שוב לגבי עצמו לא יועיל וכן לר"ת דס"ל באמת גבי מבושל בעינן פת ממש ה"א דחד עירוב תקנו חז"ל ולא שני ערובין דאין תקון לחצאין וכיון דמבושל לא מהני לפת לא מהכי לתבשיל לכך קמ"ל תבשיל זה לכתחלה ראוי להיות צלי כדי לתקן תרוייהו מיהו מהני אפילו כבוש שלוק ומבושל להר"י מהני אף לפת ולר"ת עכ"פ לתבשיל ויש עירוב לחצאין וא"ש. ולפמ"ש בתחלה הכונה דקאי על הנסמך מה דנקט אח"כ וקולייס האספנין וכו' היינו ענין בפ"ע דגם זה מהני לעירוב ותנא מילי מילי קתני ודינא דעירוב קמ"ל, תחלה קמ"ל שיכול להיות צלי ויכול לעשות עליו הכל ואח"כ קמ"ל דגם קולייס האספנין מהני וכו' לערוב ואף עליו יכול לסמוך הכל ואח"כ קמ"ל דין אחר תחלתו וסופו אין לו שיעור וכו' ומילי דעירוב קמ"ל ולפמ"ש יהי' מיושב מה שהקשה הח"צ בתשובה הובא בצל"ח למה נקט כבוש ולא מלוח ייע"ש ולפמ"ש א"ש כיון דעל הסמיכה קאמר א"כ אדרבא. מליח כיון דהוי כרותח דצלי פשיטא דיכול לסמוך על צלי ועיקר הרבותא הוי דצלי מהני לבישול ושלוק וכבוש וא"ש. ועיין בק"א בחדושי לש"ע מ"ש עוד בזה בעזה"י:
שם לא אין לו שיעור למעלה וכו'. הכה לפי"ז לשון וסופו ל"ש לענין למעלה שלא יוסיף כך וכך מה שייך זה לענין דעבד. אך כראה דא"ש דה"א דוקא בתחלה אם נחית רק לכזית מהכי אף בכזית אך אם הוא עירב בתחלה על כמה זיתים יחד ה"א כיון דהוא נחית להתנות על כמה זיתים ולא רצה להתנות על כזית לכך אף בדיעבד שנאכל או נאבד יצטרך להוסיף עליו להיות כשיעור שהיה בשעת התנאי קמ"ל דא"צ להוסיף עליו ושוב ראיתי בצל"ח שפי' כן בתחלה מה דמשני המשנה לא כזית ייע"ש. ועוד נראה דלכאורה הי' קשה מה פריך הש"ס מתחלתו וסופו אין לו שיעור דלמא אין הכוונה לשיעור במנין כמה יהי' בו רק הכונה דלענין הבישול דה"א דוקא צריך שיהי' מבושל כשיעור בישול לא פחות ולא יותר, רק כשיעור שדרך בני אדם לבשל לכך קמ"ל דאין שיעור לבשולו רק הן תחלת הבישול שלא נתבשל כל צרכו ומתחיל להתבשל הן סופו שכבר הוא מבושל ומבשלו יותר אין לו שיעור ויכול להיות מבושל הן מעט או הרבה ומה פריך. אך א"ש דזה עכ"פ ברור שצריך להיות מבישל כמאכל בן דרוסאי דבלא"ה הוי כחי ואין שם תבשיל עליו כלל והרי בעינן תבשיל וא"כ לפי הס"ד דאין לו שיעור הכונה הן למעלה הן למטה לא אפשר לפרש על שיעור הבישול קאמר דבודאי יש לו שיעור למטה לכך בע"כ דקאי על שיעורו בכמות ולכך מוכיח דל"ב כזית אבל למה דמשני אין לו שיעור למעלה ויש לו שיעור למטה הדר אפשר לפרש מה שקאמר תחלתו וסופו אין לו שיעור היינו למעלה דממאכל בן דרוסאי ואילך אין לו שיעור הן לבשלו יותר ממאכל בן דרוסאי ואילך עד כשיעור בישולו הן סופו אם מבושל יותר מדאי ואף דכבר נקט שלוק מ"מ משום תחלתו נקט לי' דה"א מאכל בן דרוסאי לא מהני רק במבושל כשיעור לכך קמ"ל כללא בזה דהן תחלתו של הבישול הן סופו אין לו שיעור כמה יהי' מבושל למעלה ממאכל בן דרוסאי וא"ש ודו"ק היטב:
שם רבי אומר מערבין ע"ח אבל לא ערובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו. לכאורה הי' כראה דאם הניח ע"ת בעיו"ט על יו"ט שיהי' הולך לצד פלוני יהי' מותר לו להניח אח"כ עירוב ביו"ט על שבת ג"כ דכיון דהי' מותר לו ביו"ט לשבת דג"כ כיון דמותר לו לילך היום ג"כ א"כ אי אתה אוסרו בדבר המותר לו. אך ז"א דא"כ תקשה למה מחלק בין ע"ח לע"ת טפי הו"ל לחלק בע"ת גופו בין עירב לאותו צד שהיה יכול לילך ביו"ט ובין עירב לאותו צד שלא הי' יכול לילך ביו"ט דלא מהכי לערב אלא ודאי דאין חילוק בדבר ולעולם א"י להניח ע"ת דאינו דומה לע"ח דמצד עצמו בלי תקון הוי דבר המותר ביו"ט אבל בע"ח דמצד עצמו הוא אסור רק ע"י תקון מותר לכך מ"מ כיון דלשבת לא תקין נחשב דבר האסור ולא מהני עירוב ביו"ט. ועוד נראה להוכיח כן דאי נימא דאם עירב לצד שיכול לילך ביו"ט מהני העירוב דדומה לע"ח מה פריך הש"ס הלכה כרבי לקולא או לחומרא פשיטא דלקולא מה פשיטא לי' דלמא הכונה כן הרי גבי ע"ת אי נימא דאם הניח לאותו צד שיש לו לילך ביו"ט מהני העירוב של תחומין א"כ הוי בזה קולא וחומרא דקולא הוי דיכול לילך לאותו צד שהניח העירוב וחומרא הוי שא"י לילך על צד האחר שיש לו מביתו ואינו כבני עירו דיש להם אלפיים לעיר וא"כ אולי סובר שמואל דרק לחומרא חשש לדעת רבי דאולי ספוקי מספקא לי' אם הלכה כרבי או כרבנן ולכך אומר הלכה כרבי לחומרא דאם הניח ע"ת לאותו צד שיכול לילך ביו"ט אז אסור לו לילך לצד אחר ואבד את אלפיים שיש לו לצד ביתו דאולי קנה עירוב כרבי ואבד אלפיים של צד ביתו ומ"מ לקולא למקום שהניח עירוב לא מהני דלחומרא חושש לרבנן וזה הוי הספק אם לקולא ג"כ פוסק כרבי או רק לחומרא כגון בע"ת דהרי זה חמר גמל וכמ"ש כעין זה בש"ס ערובין ופוסקים אלא ודאי דבע"ת לא מהני כלל לרבי ולכך יש לו אלפיים לכל חד צד מביתו ולכך שפיר פריך פשיטא דלקולא וא"ש ודו"ק ועיימש"ל עוד כעין זה ייע"ש בסמוך:
שם איבעיא להו הלכה כרבי לקולא וכו' פשיטא לקולא וכו'. קשה לי לפי דעת רש"י והרמב"ם הובא בטוש"ע א"ח סי' שפ"ח דמה דחצר ומבוי הוי רשות אחד לכלים ששבתו בתוכן הוי רק אם לא ערבי החצר עם הבתים אבל אם ערבו הבתים בתוך החצר אסור אף להוציא כלים ששבתו בחצר למבוי ייע"ש א"כ לפ"ז הכא לרבי אם ערבו הבתים ולא שתפו במבוי לרבי דהוי עירוב אסור להוציא מחצר למבוי אבל לרבנן דל"ה עירוב מותר להוציא מחצר למבוי כלים ששבתו בחצר א"כ נימא דמבעיא לי' אם ס"ל לשמואל הלכה כרבי לקולא דמהני העירוב ומותר להוציא מבתים לחצר או הכונה דספוקי מספקא לי' אם הלכה כרבי או כרבנן ולכך אמר הלכה כרבי לחומרא דהוי עירוב ואסור להוציא ממבוי לחצר ומחצר למבוי דדלמא הוי עירוב ושוב ליכא חצרות לבתים וכמ"ש המג"א בטעמו שם ולכך ס"ל דאזלינן הכא והכא לחומרא מן הבתים לחצר אסור דדלמא הלכה כרבנן ומן החצר למבוי אסור דדלמא הוי עירוב וליכא חצרות למבוי ואסור מחצר למבוי ומה פריך פשיטא. ואפשר לדחוק דקושייתו הוי רק דאם כן כוונתו הו"ל לומר הלכה כרבי אף לקולא או רק לחומרא מדלא אמר לשון אף לקולא רק לקולא או לחומר א משמע דהוא מבעיא לי' אם רבי לקולא אמר או לחומרא. ובזה נסתר הוכחה שהוכחנו לעיל בסמוך לענין אם לערב ע"ת במקום שהי' יכול לילך ביו"ט אם מהני לרבי ולפמ"ש נדחה הראי' שם. מיהו שבתי וראיתי דלפמ"ש התוס' דרבי ס"ל דקדושה אחת הוא א"כ ממילא ל"ש ספק זה כלל דאם עירב ביו"ט לצד אחד יכול לילך באותו צד גם בשבת ולערב לצד אחר אינו יכול ובע"כ מיירי רק שלא עירב לשום צד ביו"ט וליכא לספוקי ספק הנ"ל ייע"ש ותבין:
שם איבעיא להו הלכה כרבי כו'. עיין בפ"י וצל"ח מה שהקשו למה לא מבעיא לי' אליבא דרב ייע"ש ולדעתי הי' כראה ליישב בפשיטות והוא דהנה לכאורה מה מבעיא לי' פשיטא כיון דרב ושמואל מבכי גולה היו פשיטא דהוי תני כגרסתם דרבי לקולא ומה"ת עלתה על דעתו להסתפק וכמ"ש גם הפ"י כן אך כראה דמיקר ספיקו הוי כך דהנה טעם דברי רבי י"ל בשני אופנים או דבין ת"ק בין רבי ס"ל דאיסור ערובין הוי מטעם מתקן רק דת"ק ס"ל דבכל ענין שייך מתקן אף בע"ח ורבי ס"ל דטעם מתקן הוי רק בתחומין ולא בחצרות וכמשמעות פרש"י או לפי טעמם של התוס' מכח הכנה ופליגי אם גם בזה שייך הכנה או לא וכמ"ש התוס' במס' ערובין דפליגי בהא רבי ורבנן והביאם הפ"י בתוס' ד"ה מערבין ע"ח ואכתוב בזה לקמן, או י"ל כמשמעות התוס' כאן דאם הוי ס"ל לרבי מטעם הכנה או מתקן הוי מודה שיש לאסור בשניהם רק רבי ס"ל דטעם ע"ת ל"ה מכח מתקן או הכנה רק רבי לשטתו דס"ל קדושה אחת הוא ולכך בע"ח ל"ש זה, והנה התוס' בדף י"ז ד"ה אין הלכה כאותו זוג כתבו דלא אמר הלכה כת"ק דאז הוי משמע בכל דבריו ולפ"ז ה"נ אם הוי טעמו דרבי מכח דמודה דהוי מכח מתקן או הכנה רק דפליג דבזה ל"ש הכנה הוי א"ש דאמר שמואל הלכה כרבי דהוי הלכה בכל דבריו כמותו אבל אם הוי טעמא דרבי מכח קדומה אחת הרי התם דאמר רב הלכה כד' זקנים דב' קדושות הם לא פליג שמואל עליו ומוכח דמודה בזה לרב דב' קדושות הם א"כ במה דקאמר הלכה כרבי הוי רק במה דאמר דמערבין ע"ח אבל לא מטעמי' דרבי סובר מצד דעיקר טעם ע"ת הוי מכח קדושה אחת ושמואל ס"ל מכח הכנה ומתקן ובזה ל"ש הכנה ומתקן וא"כ הו"ל לומר או הלכה כרבי ולא מטעמי', וכעין דאמרינן בפ' הכותב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' ומחדש שם רב טעם אחר ייע"ש כן ה"כ הו"ל לומר כן או לומר אין הלכה כת"ק אבל מדאמר הלכה כרבי סתם משמע בכל דבריו ולכך מספקא לי' להש"ס בטעמא דרבי למה מחלק בין ע"ח לע"ת אי נימא דטעמא הוי מכח דמודה לחכמים דהאיסור הוי מכח מתקן או הכנה א"כ שפיר קאמר שמואל הלכה כרבי לגמרי לכך בזה שוב מסתבר דהלכה לקולא אמר כגרסת בני גולה או דלמא הוי טעמא דרבי דחולק לגמרי על טעם דהכנה ומתקן רק ס"ל מכח קדושה אחת הוא א"כ קשיא למה אמר שמואל הלכה כרבי סתם הו"ל לומר ולא מטעמי' או אין הלכה כת"ק אלא ודאי דשמואל תכא דלחומרא אמר רבי לכך הוי הלכה כוותיה וכטעמי' כיון דאוסר אף ע"ח בע"כ ל"ה מכח קדושה אחת רק מכח הכנה ומתקן. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י בתוס' ד"ה מערבין שבערובין כתבו דרבי ורבנן פליגי בטעם הכנה וכאן משמע מדבריהם דרבי ס"ל מטעם קדושה אחת ולפמ"ש א"ש דזה תלוי באמת בבעיא דש"ס אם הלכה כרבי לקולא או לחומרא דא"ל דבודאי טעמא דרבי מכח קדושה אחת הו"ל לשמואל לומר הלכה כרבי ולא מטעמי' או אין הלכה כת"ק וא"ל דטעמא דרבי ודאי לא מכח קדושה אחת רק דפליגי אם בם בע"ח שייך הכנה א"כ מה מבעיא לי' לשמואל אם לקולא או לחומרא טפי מרב ומה"ת ניחוש דשמואל אפכא תני מבני הגולה ולכך בע"כ די"ל טעמא דרבי לכאן או לכאן לכך בזה עצמו מספקא לש"ס וא"ש דתינח לשמואל אבל לרב דאמר הלכה כת"ק כיון דת"ק ס"ל ב' קדושות הם דרבי מצינו לו דס"ל קדושה אחת וי"ל לשטתו אזיל אבל ת"ק ס"ל מסתמא כהלכתא כרבנן דב' קדושות הם א"כ בין אם הת"ק לקולא אמר או לחומרא הכל הוי מסתמא מטעם הכנה דמה"ת ניחוש דס"ל דלא כהלכתא וכיון שכן שוב בין אם רב לקולא אמר או לחומרא הוי הכל הלכתא כת"ק וכטעמי' ושפיר אמר רב הלכתא כת"ק ושוב מה"ת ניחוש דרב אפכא תכא מבני בולה ולכך מסתמא גם הוא תנא כבני גולה ולחומרא אמרו לכך מבעיא לי' רק לשמואל וא"ש ודו"ק היטב כי זה כראה לי דרך היותר קצר מפי' המפ' ודו"ק.
רש"י ד"ה צריכין דעת וכו' כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו וכו' לכאורה יש לדייק מנ"ל לרש"י דהאיבעיא הוי שישאלנו קודם הנחה ממש דלמא הוי האיבעיא רק אם צריך להודיע לו קודם יו"ט שידע הנסמך קודם יו"ט לסמוך עליו או א"צ להודיע לו רק ביו"ט או אפשר כיון דעירוב ביו"ט לא מהני רק צריך להניח מעיו"ט אף להשני צריך להודיע קודם יו"ט שיהי' סומך עליו קודם יו"ט ודלמא הוי הכונה כן. אך כראה דדבר גדול דיבר רש"י ז"ל דהנה הר"ן כתב שעיקר הוכחה של הש"ס לא הוי מאבוה דשמואל ור' אמי די"ל דהם הי' דרכם בכל שנה לערב והיו יודעין כן וסומכין עליהם מאתמול אבל עיקר הוכחה הוי מר' יעקב ייע"ש אבל לרש"י לא הוי ניחא לי' בזה דפשט לשון הש"ס משמע דמאבוה דשמואל פשיט ור' יעקב הוי ענין בפ"ע ולכך מפרש רש"י כך דאם הוי איבעיא שלו אם צריך שידע זה השני כדי שיסמוך עליו מעיו"ט שפיר ל"ה ראי' מאבוה דשמואל דשם כיון שהי' דרכם כן ידעו וסמכו על כך מעיו"ט אבל זה לא מבעיא כלל רק מבעיא לי' אם לא מהני הנחת עירוב לחברו רק ע"י שליחות חברו בתחלה דקודם הנחת עירוב צריך להודיע לחברו והיינו דלא נעשה שלוחו בלא דעתו ולא מהני לי' אף אם הודיעו אח"כ ובזה שפיר פושט מאבוה דשמואל דנהי דהעולם ידעו מזה שדרכם כך הם לא שאלו פיהם אם יערבו עליהם או לא ואם א"י לערב רק ע"י רשות חברו מה מהני שהם ידעו אם לא מינה אותו שליח ובע"כ מוכח דל"ב בזה דעת קודם ההנחה וא"ש פרש"י דהוכרח לפרש כן ליישב לשון הש"ס. אך לפ"ז קשה לי על הר"ן דלפי מה דכתב הוא דמהם אין ראי' דידעו משמע דהוא מפרש דהאיבעיא הוי רק אם צריך להודיעו לו קודם יו"ט שיסמוך עליו מבעי"ו או לא ותחלה העתיק פרש"י דהאיבעיא הוי אם צריך להיות נמלך בו תחלה. והנה לשון הרא"ש בפסקיו ת"ל ושמעינן מכל הני דא"צ דעת וכו' מלשונו שם למעיין בו משמע להדיא דלא כהר"ן רק מאבוה דשמואל ור' אמי משמע ג"כ דא"צ דעת שכתב שם דמכולהו משמע וכו' והיינו דמפרש כפרש"י בזה לכך מוכח מכולהו ודברי הר"ן צ"ע בזה. ועיימ"ש בק"א סי' תקכ"ז סעיף ח' מ"ש השייך לכאן ודו"ק:
רש"י ד"ה לשנה חזיא דהוי עציב לשנה האחרת ור"ה הי' דא"י להניח ולהתנות. הנה הכל תמהו על רש"י מה בעי רש"י בזה ומי דחקו לכך ומ"ש בזה המרש"א דבריו דחוקין כמ"ש הפ"י והצל"ח. ולדעתי כראה לפרש כך דהנה הי' קשה לרש"י כמ"ש המפ' דמ"ט הי' עציב פעם ב' כיון דחזא דאמר לו לסמוך עליו בפעם א' והנראה כך דהנה קיי"ל בסי' תק"ג דאסור להכין מיו"ט לחברו אפי' ביו"ט של ר"ה והטעם דלחומרא הוי קדושה אחת ולא:
לקולא ולפ"ז הי' כראה דהנה מה שיכול לסמוך על גדול העיר היינו אם נודע לו ביום ו' אבל אם נודע לו ביום ה' כיון דיכול הוא לערב ולהתנות אסור לו לסמוך על גדול העיר ולפ"ז הי' כראה דבר"ה אם אירע ביום ה' וביום ו' ונודע לו ביום ה' שלא עירב אין לו תקנה דלערב אינו יכול דהוי קדושה אחת ומ"מ לסמוך על גדול העיר לא מהני דלקולא ל"ה קדושה אחת ואם יסמוך בזה על גדול העיר הוי לקולא שהרי בשאר יו"ט בנודע לו ביום ה' אינו יכול לסמוך על גדול העיר ואף אם עבר ולא עירב ביום ה' דינו כאלו בעיו"ט ידע וסמך על גדול העיר דל"מ עירוב א"כ אם היום בר"ה יוכל לסמוך על גדול העיר הוי קדושה אחת לקולא לכך הי' כראה לכאורה דאין לו תקנה בנודע לו ביום ה'. אך באמת כראה דז"א דבשלמא במילי דעלמא שפיר אמרינן דלקולא ל"ה קדושה אחת אבל הכא לענין עירוב הרי אם נאנס ולא הניח עירוב יוכל לסמוך על גדול העיר א"כ לא גרע מה שהוא אנוס בתקחז"ל משאר אונס וכיון דס"ס א"י לערב מכח דהוי קדושה אחת לחומרא שוב כיון דהוי אונס מהכי לי' עירוב של גדול העיר. ועוד כראה יותר לפמ"ש המג"א בסי' תק"ג דלכך אם נאכל ע"ת בראשון יכול לילך בשני אף דהוי לקולא מכח דהראשון עיקר ייע"ש א"כ ה"כ לענין עירוב תבשילין כיון דהראשון עיקר והשני כחול לכך ל"ה כמכין מיו"ט לשבת לכך בזה מהני לי' אף לקולא ולכך אף דבשאר יו"ט לא מהני לי' עירוב של גדול העיר בר"ה מהני. תה שכיון רש"י דלכך הוא היה עציב פ"ב דבתחלה נודע לו בע"ש אז שפיר אמר לו שמואל לסמוך עליו אבל כאן נודע לו בה' לכך הי' סבור שבה' לא מהני לי' לסמוך על גדול העיר מיהו אם הי' שאר יו"ט א"כ ממ"נ אם ידע שמהני לי' תנאי ולהתנות מה עציבותיה תרי יכול להניח עירוב ואם סבר שא"י לערב ולהתנות א"כ מה בין ה' לוי"ו ופשיטא דמהני לו עירוב של הגדול, ולכך פרש"י דר"ה הי' שא"י להניח ולהתנות לכך הי' סבר כיון שבשאר יו"ט א"י לסמוך בה' על גדול העיר גם כאן א"י לסמוך דהוי לקולא ולא אמרינן קדושה אחת הוא ולהניח ג"כ אינו יכול דלחומרא הוי קדושה אחת ולכך השיב לו שמואל דפושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור דבאמת כה"ג הוי אף לקולא קדושה אחת מטעם הנ"ל רק דלדידך אסור. ובהכי יתיישב יותר מ"ש לכ"ע שרי לדידך אסור דפשיטא דלכ"ע מותר דהרי לכך הוא מערב והו"ל רק לומר פושע את לדידך אסור ופשיטא דאין לטעות דבשביל פשיעה שלו יהי' אסור לכל וזה הי' קשה לרש"י ולכך מפרש רש"י דהוא הי' עצב דמחמת שהי' סבור בנזכר בה' בר"ה א"י לסמוך על גדול העיר ואין לו תקנה לכך אמר לו שלא כן דלכ"ע שרי אף אם נזכרו היום שלא כדעתך רק לדידך אסור מטעם אחר דפושע את וא"ש. או י"ל כוונת רש"י דהיה קשה לו למה דנו שמואל לפושע ולא אמר דמסתמא שכח או נאנס דאין דרך של אדם לסמוך תחלה על עירוב של אחר דדלמא לא יערב הגדול על כל העיר ואף אם הי' דרכו כך מ"מ הרי יש לחוש לשכחה שמא ישכח חברו ולכך כל כה"ג אין דרכו לסמוך על אחרים ובודאי הי' מערב בעצמו אם לא היה נאנס או שכח גם הי' קשה לרש"י למה הי' עצב הלא ידע שמהני לי' עירוב של גדול העיר ולכך מפרש רש"י כך דכאן מיירי שנזכר ביום ה' ולכך הסמיא הי' סבור שב' קדושות הם ומותר לו לערב עדיין ואז א"י לסמוך על גדול העיר כיון שיכול לערב בעצמו ומ"מ הי' עצב מה שנצרך לכך לערב ביו"ט ולהתנות דהרי לכתחלה אסור לסמוך על כך לערב ביו"ט רק צריך לערב בעיו"ט ולכך הי' עצב מה שבא לידו שיצטרך להניח עירוב ביו"ט ולכך שמואל דראה דהי' עצב ומכר ביום ה' הנה בזה שפיר הבין שפושע הוא כיון שידע שיש לו תקנה להניח הערוב ביו"ט בחמישי לא הי' זריז למהר להניחו בעיו"ט דסמך שיניחו ביו"ט עצמו כיון דבידו לעשות כן סמך בתחלה על כך ולא הי' זריז למהר לעשותו בעיו"ט:
ואין להקשות דא"כ מ"ט היה עצב עכשיו הרי מה כעשה לדעת הרא"ש דפי' דפושע הוי שסמך על גדול העיר א"כ מה הי' עצב עכשיו ובע"כ שכעת נמלך בדבר כן ה"נ לדרכו הנה שמואל הבין שמחמת שידע שיש לו תקנה להניח ביו"ט וסבר שגם בר"ה יכול להניח בחמישי לכך הי' פושע ולא הניח בעיו"ט ולכך דנו לפושע ולכך שוב קשה למה אמר לי' לדידך אסור הרי יש לו תקנה להניח בעצמו ולכך פרש"י דבאמת ר"ה הי' ולכך א"ש גם כפל הלשון לכ"ע שרי שהקשינו לעיל דהוא למותר ולפמ"ש א"ש דתרתי קמ"ל שמואל דהסמיא הי' סבור שבר"ה יכול להניח עירוב והי' עצב שיצטרך לערב ביו"ט ולכך סבור שיש לו תקכה לערב וכל העולם צריכין לערב ולא הותר להם לסמוך על גדול העיר כיון דיכול להניח בעצמם ולכך סבר שיש לו תקכה לערב ולכך קמ"ל שמואל דטעה בתרתי דלכ"ע שרי אף בלי עירוב כיון דהיום ר"ה וא"י להניח עירוב דהוי קדושה אחת לכך לכ"ע שרי בלי עירוב ולדידך אסור לגמרי הן ע"י עירוב שלך דר"ה היום הן בעירוב שלי כיון דפושע את וא"ש. או אפשר לומר להיפוך דביום ה' אף שיכול לערב ולהתנות מ"מ אם יש גדול העיר שהניח עירוב טפי ראוי לו לסמוך על גדול העיר מלערב ביו"ט ויכול לסמוך על גדול העיר יותר ולפ"ז הנה הי' קשה לרש"י דלשון חזי' דהוי עציב ל"ש בששי כיון דבששי הוי שעה שצריך להכין לשבת מה עציבותי' הו"ל לשאול לו היאך יתנהג אם יבשל או לא ולא הו"ל לשתוק ולהיות עצב אלא הי"ל לשאול איך יתנהג אלא ודאי דבחמישי הי' ואז ל"ה צריך לשאול היום עד למחר לכך לא רצה לשאול להיות שואל שלא כענין כיון דאין נצרך לו היום דבה' אינו רשאי להכין לשבת לכך לא רצה לשאול שלא כענין ועצב הי' אולי לא יהי' יכול לבשל ביו"ט, ומזה הוכיח רש"י דבחמישי הי', גם הי' קשה לרש"י מה היה עצב בפ"ב כיון שכבר ראה בפ"א שא"ל סמוך אדידי לכך מפרש רש"י דבפעם א' הי' בשאר ימים טובים והנה שמואל אמר לו ביום ה' לסמוך עליו דבאמת טפי עדיף לסמוך על גדול העיר מלהניח בעצמו ביו"ט אך סבר ההוא סמיא כמ"ד בש"ס דע"ת צריך דעת שידע מעיו"ט ובלי דעת לא מהני ולכך סבר שבשלמא ביו"ט דעלמא בה' כיון שמהני עירוב של עצמו לערב א"כ נחשב דעת כיון דעדיין יכול הוא לערב בעצמו הוי כנודע לו בעיו"ט והוי כמערב עכשיו מיהו טפי עדיף מלהניח בעצמו כיון דעיקר העירוב המונח בעיו"ט ממש אין דומה כ"כ כמתקן ביו"ט מיהו דעת נחשב ממש ולכך בפעם השנית הי' הדבר בר"ה וג"כ בה' דבלא"ה ל"ש הי' עצב ולכך הי' סובר דכאן דא"י לערב בעצמו שוב לא מהני סמיכתו דהוי בלי דעת כיון שא"י להתנות ולכך הי' עצב. ת"ש רש"י כאן לשנה האחרת כלומר דאם הוי אירע זה ביו"ט זה עצמו שאירע בפ"א הי' לו לומר לשנה באותו פרק או באותו יו"ט מהו לשון לשנה האחרת אך הכונה דבאמת תחלה הי' יו"ט אחר בה"א וי"ו ואח"כ אמר לשנה כלומר בזמן שהתחיל השנה האחרת והיינו בר"ה בהתחלת שנה אחרת והי' ר"ה שא"י להניח ולהתנות ולכך הוי עציב ולכך א"ש מ"ש ר"ה הי' ודו"ק היטב. ומזה מוכח דיותר טוב להניח את עצמו ולסמוך על גדול העיר מלערב ביו"ט ביום ה' ולהתנות כנלפע"ד וזה עיקר בעיני ועיימ"ש בק"א בש"ע לבאר זה יותר להבין כאן ייע"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה לא ערובי חצרות לטלטל למחר דנראה כמתקן דבר. הנה מ"ש רש"י הטעם דהוי כמתקן ולא פי' הטעם על תחומין עיין בפ"י וכדבריו מוכח ממ"ש רש"י אח"כ בד"ה שאתה אוסרו בדבר האסור לו כתב לעשות דבר וכו' ואח"כ כתב ואי אתה אוסרו וכו' נקט בלשונו לתקן דבר ולמה שינה לשונו אלא ודאי דבע"ת הוי הטעם מכח למקני שביתה בשבתא דהוי מכח איסור עשי' ולא מכח כראה כמתקן ולכך נקט לעשות אבל אח"כ בחצרות נקט לתקן דהאיסור הוי מכח דנראה כמתקן אבל הא קשיא למה נקט רש"י לטלטל למחר דהוא למותר ומי לא ידע דהעירוב של חצרות הוי לטלטל ולמה לא פי' על ע"ת דהוי לילך למחר וכך הו"ל לומר ולא ע"ח דנראה כמתקן דבר ולמה נקטו לטלטל למחר. ונראה לפרש די"ל או דהי' קשה כיון דיש שתופי מבואות ג"כ ולמה לא נקט הש"ס שתופי מבואות ג"כ וממ"נ אם מותר להניח שתופי מבואות הו"ל לומר דמותר להניחו ביו"ט ואם אסור הו"ל למנקט ג"כ דאסור שתופי מבואות ולמה עזב זה ולכך פרש"י דלא הוצרך לפרש זה הוי רק למנקט מתרוייהו הן מתיקון הליכות עצמו הן טלטול איזה חפץ דשניהם אסורין ביו"ט לשבת אבל בטלטול גופו לא הוצרך לפרש דמה לי ע"ח או שתופי מבואות ס"ס לטלטול הוא, וזה כיון רש"י במתק לשונו דלכך נקט ע"ח מכח דאין ראי' מע"ת דשם הוי הליכת עצמו וכאן הוי לטלטל מחר וי"ל דזה עדיף וכסברת רבי דזה הוי דבר המותר ביו"ט אבל בטלטול גופו שוב אין סברא לחלק ולא הוצרך להשמיענו דאסור. או י"ל כוונת רש"י כיון דהוא בא ליתן טעם דלכך אסור בחצרות מכח דהוי כמתקן הי' קשה לרש"י למה נקט אח"כ בתחומין הטעם דלמקני שביתה בשבתא לא ולא נתן הטעם דהוי כמתקן ולכך פי' דשם הוי להלוך ל"ה כמתקן שהרי אלפיים הללו שירויח בצד זה יפסיד בצד השני של צד ביתו א"כ ל"ה כמתקן דכמו שמתקן בצד זה מקלקל בצד השני אבל בע"ח דהוי לטלטל מחר זה אסור דנראה כמתקן דבר דבזה אינו מקלקל כלל וז"ש רש"י דזה הוי לטלטל מחר דנראה כמתקן דבר אבל תחומין דהוי להילוך ל"ה כמתקן: או י"ל מטעם אחר לא נראה תחומין כמתקן דהנה כל עיקר מתקן נצמח מתקון כלי דנראה כמתקן כלי ולכך צריך להיות התקון בדבר הניכר מגוף המעשה אז נראה כמתקן כלי אבל דבר שאין ניכר מגוף המעשה לא נראה כמתקן כלי והן אמת דגבי טבילת כלים אמרינן לקמן מכח דנראה כמתקן אך אדרבא הא הוי קשה לרש"י דהרי כמה מ"ד ס"ל שם טעם אחרינא ולא ס"ל דהוי מתקן ולמה כאן בברייתא אסרינן ע"ח מכח דהוי כמתקן, אך החילוק הוי כך דבטבילה דלא ניכר התיקון מתוכו ממש וכן הכא בתחומין אטו בהליכתו למחר יהי' ניכר שהוא הולך חוץ לתחום הרי כל מה שהולך יכול להיות דתוך תחומו הוא לכך כל שמתוך המעשה לא כיכר שינוי לא נחשב כמתקן אבל בע"ח כיון דהוא לטלטל מחר והוצאה זו מבית לחצר ניכר הוא שהוא מוציא למקום האסור ואינו מותר רק ע"י עירוב לכך כראה כמתקן דבר אבל בתחומין של מחר לא יהי' כיכר שינוי בגוף המעשה לא כראה היום כמתקן ולכך הוצרך לקמן בתחומין הטעם דלמקני שביתה בשבתא ולא מטעם מתקן. אך באמת ז"א דהרי לקמן לרבא אמרינן הך טעמא דבתחומין לא משום דלמקני שביתה בשבתא לא והרי רבא ס"ל שם בטבילת כלים הטעם דנראה כמתקן אף דאח"כ כשישתמש בכלי לא יהי' ניכר אם הוא מכח טבילתו או לא. מיהו כראה דא"ש דאכתי איכו דומה דבשלמא בטבילה גוף מעשה הטבילה הוי כמתקן כלי אף אם לא ישתמש בו כלל כראה כמתקן דיוצא מטומאה לטהרה וכיון שכן דגוף הדבר כראה כמתקן לכך הרי עכשיו הוי פעולה ניכרת ונראה כמתקן שהרי עושה מעשה וטובלו אבל כאן בתחומין וחצרות אם לא ילך למחר למקום שרוצה או לא יטלטל למחר לא נחשב מעשה זו של הנחה כמתקן כלל דגוף המעשה ל"ה שום תקון ועיקר התקון הוי מה שילך למחר ויטלטל מבית לחצר ובזה כיון דעיקר התקון הוי מה שבזה יעשה איזה דבר שהי' אסור לו בלא זה א"כ אזלינן בתר המעשה עצמה שבאה עליו התקון אם מגוף המעשה שיעשה למחר יהי' ניכר מתוכו שהוי ע"י מעשה של אתמול אז נחשב המעשה של אתמול כמתקן כלי אבל בתחומין דלמחר לא ניכר מגוף המעשה שהולך חוץ לתחום וכל מה שהולך אפשר דתוך התחום הוא לא נראה כמתקן ככי וז"ש רש"י לטלטל למחר לכך נראה כמתקן איזה דבר וא"ש. והנה לכאורה כראה ראי' לפרש"י דבע"ח יש טעם מתקן מה שאינו בתחומין ממה דאמרינן לקמן מערב אדם ע"ת מיו"ט לחברו ומתנה וכו' מ"ד ערובי תחומין כ"ש ערובי תבשילין מ"ד ערובי תבשילין אבל ע"ת לא דלמקני שביתה בשבתא לא ולמה לא הזכיר ע"ח וכך הו"ל לומר מ"ד ע"ת כ"ש ע"ח ותבשילין ומ"ד ערובי תבשילין אבל ע"ת וחצרות לא ולמה לא הזכיר חצרות אלא ודאי דבחצרות דיש בהו טעם מתקן דנראה כמתקן איזה דבר זה לכ"ע אסור מיו"ט לשבת אף. לל"ק ולכך ע"ח לכ"ע אסור להניח ולהתנות והי' מוכח כפרש"י בזה. והנה עוד הי' נראה דלכך נקט רש"י לטלטל למחר דלכאורה הי' נראה דין חדש להסוברים דשייך עירוב ביו"ט א"כ לפ"ז אם לא הניח ע"ח מעיו"ט דאסור לטלטל בחצר שלא לצורך כלל א"כ אם הניח ע"ח על שבת לטלטל למחר לרבי דס"ל דיכול להניח עירוב על למחר א"כ הי' כראה דבשלמא בערובי תחומין לא מבעיא אם תחלת היום קונה עירוב דאז לא חל עד יום השבת אף גם אם סוף היום קונה עירוב א"כ לא נקנה העירוב עד כלות היום ממש לכך אסור לו לילך ביו"ט על סמך העירוב לומר דהרי כבר נעשה ביתו דהרי לא יקנה עד סוף היום ממש ובכל היום לאו ביתו הוא אך זה בע"ת אבל בע"ח הי' נראה דל"ש פלוגתא זו דסוף היום קונה או תחלת היום דבזה ל"ה קנין ממש רק עירוב להורות דנחשבין כחד ולהיכר בעלמא לכך כל אימת דמתערבין או משתתפין יחד כעשו כחד ולכך אם באמצע היום נעשה באמצע היום כחד ולכך נהי דבאמצע יו"ט א"י להניח עירוב להתיר הטלטול לאותו יום מ"מ כאן דמניח בשביל שבת דזה מותר, דבשלמא לערב ביו"ט לצורך דבר שהי' אסור לו מקודם הוי מתקן ממש ואסור ביו"ט להניח עירוב לצורך עצמו אבל כאן דמניח עבור שבת א"כ עיקר כוונתו הוי עבור טלטול לצורך דזה מותר היום רק דבשבת יאסור וכיון דמניח לשם דבר המותר היום ל"ה מתקן ושוב כיון דחל העירוב שוב נעשו כחד ומהני אף ליו"ט עצמו כיון דנעשו כחד הוי בית אחד ומותר לטלטל מהשתא אף שלא לצורך ובפרט מגו דהוי ערוב לגבי שבת הוי כמי לגבי יו"ט והי' אפשר לומר דלכך אמרי רבנן דנראה כמתקן מכח דאם יהי' מערב יועיל גם להיום לטלטל דבר שהי' אסור לו לכך הוא נראה כמתקן ולכך אסרי רבנן או דלא מכח דנראה כמתקן רק דהוי מתקן ממש כיון דיהי' מותר לו אף היום מכח עירוב זה הוי מתקן ממש ולכך אסרי רבנן ולא דנראה כמתקן רק מתקן ממש הוא ואך רש"י ס"ל באמת דמתוך מהני אף שלא לצורך כלל א"כ לא משכחת לה איסור ע"ח ביו"ט וא"כ אינו מועיל ליו"ט כלל רק לשבת ולכך כתב דהע"ח הוי רק לטלטל מחר כלומר דהיום לא יבא מזה שום טובה רק למחר מ"מ אסרוהו רבנן נהי דבה מתקן כיון דהיום מותר לגמרי מ"מ כראה כמתקן דבר. או אפשר לפמ"ש בסוגיא דמתוך דעל צורך חול ל"ש כלל מתוך ומודה רש"י דאסור א"כ אף לרש"י שייך איסור טלטול חצרות ביו"ט על צורך מחר לפ"ז הי' סברא לומר דאם יניח העירוב לצורך שבת להתיר דבר המותר לו יותר ממילא גם היום ומה שאסור היום ג"כ יותר ולכך אסרוהו רבנן דהוי מתקן ממש ולכך פרש"י דבאמת לא אמרינן מגו רק אף דמניח על למחר מ"מ היום אסור מה שהי' אסור בתחלה או אפשר דס"ל דאף בע"ח אמרינן סוף היום או תחלת היום קונה עירוב ולכך פרש"י דאף דהעירוב הוי רק לטלטל מחר אבל היום לא יבא לו שום תקנה מזה אף לרבי מ"מ אסרוהו דנראה כמתקן דבר אף דלא הוי מתקן ממש וא"ש ודו"ק. והנה הטעם דל"ש בע"ח הכנה הי' נראה לי כיון דמוכח בש"ס בערובין דף ל"ח ובפרש"י שם דאם תחלת היום קונה עירוב ליכא איסור הכנה כלל בערובי תחומין רק אם מערב מחדש כיון דצריך אמירה מבעי"ו לכך הוי הכנה ייע"ש א"כ לפ"ז יהי' מוכח מזה כדעת הב"י דסי' שצ"ה ובב"י וש"ע סי' שס"ו דבע"ח ושתופי מבואות אין הברכה מעכב ועיין במג"א סי' שס"ו דהיינו גוף האמירה איכו מעכב וכוונתו דאי הברכה פשיטא ולא הי' צריך להשמיענו דאטו גרע מכל המצות דאין הברכה מעכב בע"כ הכונה על גוף האמירה דאינו מעכב א"כ א"ש דבשלמא בע"ת דשם במערב מחדש בעינן אמירה ממש לכך הוי הכנה מכח האמירה אבל בע"ח הי' קשה לרש"י למ"ד תחלת היום קונה עירוב א"כ למה אסרי רבנן לגמרי לערב ע"ח דהקנין הוי בשבת עצמו ואמירה א"צ והו"ל עכ"פ לרבנן להתיר אם אינו אומר כלום ולכך מפרש הטעם מכח דהוי נראה כמתקן דבר וא"ש:
ובזה הי' כראה ליישב מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה למקני שביתה למה נקט כאן הטעם למקני שביתה והתם משום הכנה, והנה מה שלא אמר שם למקני שביתה הוי א"ש בפשיטות והיא דהרי יש פלוגתא בערובין אם סוף היום קונה עירוב או תחלת היום ורבא אמר שם בדף ל"ה דזאת אומרת סוף היום קונה עירוב ור"פ דוחה שם דלעולם תחלת היום קונה עירוב ולפ"ז א"ש דהנה טעם למקני שביתה בשבתא ל"ש רק אם סוף היום קונה עירוב והוי הקנין ביום וי"ו ביו"ט לכך שייך לומר דביום חול שייך קנין אבל לא כשחל ביו"ט אבל למ"ד תחלת היום קונה עירוב א"כ הוי תמיד תחלת הקנין בשבת א"כ אין חילוק בין חל ששי ביו"ט או בחול ס"ס קנין השביתה הוי בשבת ולכך א"ש דהכא אזיל הש"ס מפורש אליבא דרבא דאמר ערובי תבשילין אבל ערובי תחומין לא ולדידי' אמר שפיר דלמקני שביתה בשבת לא דס"ל סוף היום קונה עירוב אבל התם סתמא דסוגיא דערובין מפרש אליבא דהלכתא דקיי"ל תחלת היום קונה עירוב ול"ש למקני שביתה בשבתא לכך מפרש הטעם משום הכנה. והכא לא הוי מצי לפרש טעם הכנה די"ל דהתם מדבר מן ערובי תחומין ושייך בי' הכנה כיון דצריך אמירה לכך אף אם תחלת היום קונה עירוב מ"מ הוי הכנה מכח אמירה אבל בע"ח נראה דמצד גוף המעשה ל"ש הכנה דאינו קנין ממש ולא נקרא הכנה מצד עצמה ועיקר הכנה בזה הוי מכח האמירה והרי באמת א"צ אמירה בע"ח אך כאן כיון דמיירי בשני יו"ט וצריך להתנות בזה ודאי צריך אמירה ולכך שוב נאסר מכח הכנה אך אם הוי מותר לקנות שביתה ביו"ט לא הי' צריך כלל לתנאי רק הי' יכול להניח כפשוטו אך כיון דלמקני שביתה בשבתא אסור א"כ צריך הוא לתנאי, וזה עצמו כוונת הש"ס מכח הכנה רק דהי' קשה להש"ס ממ"נ אם ס"ל לרבא דע"ח מותר להניח למה נקט ערובי תבשילין הו"ל למנקט רבותא יותר אפי' ע"ח אלא ודאי ס"ל דאף ע"ח אסור א"כ בע"ח דל"ש הכנה רק מכח האמירה והרי באמת ע"ח א"צ אמירה ומה הכנה יהי' שייך בזה לכך אמר דכאן הוי אמירתו הכרח כיון דלמקני שביתה בשבתא אסור א"כ בזה הוכרח לאמור ולהתנות וכיון דהוכרח לאמירה מכח התנאי דבלא"ה אסור שוב אסור מכח הכנה. וא"ש ודו"ק. אך באמת אנן קיי"ל דע"ח מהני על תנאי עיין בק"א מ"ש ע"ז ולהסביר דבר זה שכתבתי כאן ג"כ ייע"ש בסי' תקכ"ח ייע"ש מ"ש בזה ובדעת הרי"ף ייע"ש: