אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף טז.

דף טו:

גמ' אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אמר זו לשבת והי' אוכל את הראשונה אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש"ש והי' אומר ברוך ה' יום יום. והנה בחבורי על התורה פ' מקץ במדרש בפסוק וטבוח טבח והכן אין והכן אלא לשבת פרשנו שם מ"ש שכל מעשיו לש"ש דעיקר כוונת שמאי הי' בזה שהיה חושש פן רבוי האכילה ושתי' יזיק לו לעבודת ה' ולכך לא אכל רק כשהי' מכין המאכל תחלה לכבוד שבת ואז נתקדש המאכל הזה כיון שהוכן תחלה לדבר מצוה ושוב אף כשאכלו בחול שוב אין בו רק קדושה ואין אכילה כזו מזקת לו כלל אבל הלל כיון שכל מעשיו הי' לש"ש וכל אכילתו הוי רק לש"ש וכמ"ש במדרש פ' בהר שהי' אומר שהולך לגמול חסד עם האכסניא הוא הנפש שהוא כאכסניא דהיום בכאן ומחר בקבר ייע"ש א"כ כיון מעשיו הוי לש"ש והי' אוכל לש"ש א"כ לא הי' לו חשש בלא"ה שאכילתו תזיק לו כיון שכל מעשיו נחשב כעובד השם לכך לא הוצרך להכין תחלה לקדשו רק היה אומר ברוך ה' יום יום ייע"ש שהארכתי בזה. ובזה אפשר לפרש מ"ש בתורה פ' כי תשא ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו'. ונראה הכונה עפ"י הנ"ל ויובן בזה מ"ש בתורה זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והכונה דהנה זכור את יום השבת לקדשו פרש"י כשמאי להכין מיום א' לשבתא ועיין בט"ז סי' רמ"ב שכתב שהלשון מורה כן ולכך אמר אם תרצה לעשות ששת ימים מלאכתך ויהי' לך פחד פן ענין זה יזיק לך לעבדות ה' לכך אני נותן לך עצה שזכור את יום השבת לקדשו ותכוין ביום ראשון לשבת ותעשה הכל לכבוד שבת אז אתה יכול להיות ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ולא יזיק לך. וזש"ה ושמרו וכו' דהנה הטעם מה שצריך לכוין בכל יום לכ"ש ואינו דומה לשאר מצות שאינו מחויב להיות עוסק בהן רק כשמגיע זמנן ולא קודם זמנן ומ"ש שבת שמחויב בה להזכירו כל הימים אפי' בחול אך טעם הדבר כי כל המצות אין שייכין רק בזמנן ושלא בזמנן אין שייכות להם לכך אין לעסוק בצורך מצותן רק כשמגיע זמנן ולא קודם אך שבת מצותו שייך כל הימים כיון שהוא מרמז על בריאת עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וא"כ כיון שזכרונו שייך בכל יום לכך ראוי לעשות לו זכרון בכל יום להיות מכין תמיד צרכי שבת, ת"ש ושמרו בני ישראל את השבת והיינו דהשמירה יהי' לעשות את השבת לדורתם ברית עולם שיהיו עושין השבת לברית עולם שיהיו עושין אותו לעולם בין בשבת בין בחול ויהי' זוכרין אותו לעולם אף בחול והטעם שראוי לעשותו ברית עולם לזכרו אף בחול יותר מכל המצות ולזה נתן טעם מכח דאות הוא לעולם כיון שהוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכיון דהשבת הוי אות לעולם ושייך אות זה לעולם לכך ראוי לעשות לו זכרון לעולם במה שיכין את הכל תמיד לכבוד שבת כפרש"י בפסוק זכור את יום השבת לקדשו וא"ש:

שם מיתיבי לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' עד סוף כל הסוגיא. והכה יש לדייק בסוגיא זו הרבה חדא דאטו אי לאו ה"ט דצריך להודיע לא הי' מודיע להם מצות שבת להס"ד דמקשן שקאי על גוף המצוה וא"כ בלא"ה הי' צריך להודיע כדי שיקיימו אותה ככל המצות ומה פריך עבידא לגלויי הרי יצטרך להודיע להם בלא"ה בעצמו ואם הכונה שבשביל המצוה לא הי' מצוה להם עכשיו רק לאח"ז א"כ אף לה"ט דנותן מתנה לחבירו צריך להודיע אין החיוב להודיע רק בשעת המתנה ולא קודם ואף בלי הקושיא דעבידא לגלויי קשה גם למה דמשני מת"ש לא עבידא לגלויי קשה הרי כל מתן שכר מצות לא עבידא לגלויי וא"כ הוי צריך להודיע הכל ואם באמת הודיע בהכל למה נקט הקרא וחז"ל דוקא שבת גם איך נזכר בקרא דלדעת כי אני ה' מקדשכם דוקא שבת. והכה גוף לשון הכתוב כך הוא בפ' תשא אך את שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע שהוא אות על דבר אחר ומצורף לזה יתבאר משחז"ל לקמן דשבת נתן להם בצנעא ופריך א"ה לא לענשו נכרים עלה ועיין במהרש"א שתמה דאדרבא נכרי ששבת חייב מיתה וגם פרש"י שם תמוה שנקט בלשונו עונש שאר התורה. וליישב הכל נראה דהנה זה ידוע שמצות התורה עלינו אינו כמלך הגוזר על עבדיו שמתכוין בעבור טובת עצמו וכל הגזרות הוי להנאתו אבל הקב"ה א"צ לקבל שום סיוע מאתנו וכל מצותיו הוי רק כדרך הרופא המומחה המודיע לחולה מה שצריך לו לרפאותו ומה שלא יעשה דבר המזיק לו, והנה באמת נחזי אנן בדרך הטבע ברופא המודיע לחולה מקבל שכר בעד זה ואם יזדמן שהרופא הוא גדול ואינו רוצה שכר עכ"פ הרפואות אינו נותן משלו רק הרפואות צריך החולה עצמו לקנות ואם יארע רופא גדול כ"כ שנותן אף דבר הרפואות משלו זה הוי ענין גדול ופלא ומכ"ש אם נותן להחולה עוד מתנות בשכר שמקיים רפואתו ולהיפוך אם אינו מקיים רפואתו כועס על החולה וקונסו שבזה ניכר גודל אהבתו את החולה שהוא חפץ בטובתו ומצטער בצרתו זה הוי יותר פלא. והנה הקב"ה כן הוא מרפא אותנו במצות התורה כדכתיב כי רפאות הוא לשריך והוא עצמו נותן הרפואות כמאמרם ז"ל על פסוק מי הקדימני ואשלם אדם עשה לו מזוזה נתתי לו בית וכו' הרי שהקב"ה בעצמו נותן לאדם הדברים שיתרפא בהם ונותן עוד שכר אם האדם מקיימן ולהיפוך אם עובר הוא מענישו ולכאורה אם הקב"ה מתכוין רק לטובתינו אם אנו בעצמינו לא השגחנו על טובתינו מה להקב"ה בכך אך הוא אוהב אותנו כ"כ ומצטער על צרתינו ולפ"ז הוי זה פלא גדול, והנה מתחלה בשעת מתן תורה שלא היו ישראל מורגלין באמונה אז עדיין לא הי' זה נכנס בלבם לומר שבכל התורה שהקב"ה מצווה יהי' הכל הכונה לטובתינו רק היו סוברין שמצות השם הוי כמלך ב"ו הגוזר על עבדיו למען טובת עצמו כן נמי סברי שמצות התורה עלינו מתכוין הקב"ה לעצמו. והנה בכל המצות אין הגוף מרגיש בהם טובתם שהמה הכל ורובן ככולן רק טובת הנפש ורפואתה לא טובת הגוף ואדרבא רוב התורה הוי מכחישי הגוף וטובת הנפש אדם ההמוני אינו מרגיש לכך היו טועים שהכל הוי רק בעבור צורך השם ומזה היה נמשך ח"ו כפירה בו ית' ביכולתו דאם הוא צריך לקבל סיוע מתחתונים אינו אלהי העולם ממש ח"ו כיון שהוא צריך לברואיו לכך אמר הקב"ה למשה שיודיע לישראל מצות השבת, והנה מצות השבת זה הוי תענוגי הגוף ג"כ שהרי מנוחה טובה מאוד וכמו שפרעה ג"כ הסכים לדברי משה במצרים ע"ז ונתן להם מנוחה יום א' בשבוע וכן מצות תענוג השבת באכילה ושתי' וכדומה הוי הכל טובת הגוף ובמצוה זו מרגיש האדם הכאתו שהקב"ה התכוין במצוה זו להנאת האדם, ובפרט דמה בצע להקב"ה במה שיאכל האדם וישתה וכדומה אלא ודאי שאין הקב"ה מתכוין רק בעבור טובת האדם שחפץ הוא בטובתו ומזה יהי' ראיה על כלל התורה שהוי רק טובת האדם ורפואתו ולא יקשה להם איך יתכן אם הוא רק לטובתינו לעשות מזה מצות ה' וממ"נ לטובתינו אם נשגיח בעצמינו עליו נשגיח ואם לא מה להקב"ה בכך וע"ז ישיב שהרי בשבת ג"כ נעשה מצוה ממה שהוא הכאת האדם תה ראי' על כל כלל התורה תה מאמר חז"ל שאמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי דהנה באמת כל המצות הוי מתנה לישראל כיון שהוי הכל לטובתם א"כ אינן גזירת המלך רק אדרבא מתנה טובה היא מה שהקב"ה הודיע לכו כ"ז אך בכולן אין האדם מרגיש כיון שאינן טובת הגוף רק הנפש אבל השבת מפורסם שהיא מתנה טובה לאדם שגם הגוף נהנה ממנה ולכך לך והודיע לישראל אין הכונה שגוף המצוה יודיע שזה בלא"ה צריך להודיע כדי לקיימה רק הכונה לך והודיע דבר זה עצמו שהוי מצות השבת מתנה טובה והנאה לאדם ואינה כגזרת המלך שגוזר על עבדיו איזה דבר רק שמתנה טובה הוא לטובתם וזשחז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיע לישראל כלומר זה עצמו הודיע שמתנה טובה הוא מחמת שאני רוצה ליתנה לישראל ולא יטעו שהוי מצוה זו כעין גזירת המלך בעבור טובת עצמו רק לך והודיע שהכונה שלי לטובתם ממש והוי מתנה טובה והכונה שמזה יהי' ראי' על כלל התורה דאם בשבת אני מתכוין כן ה"ה בכל התורה. וזש"ה אך את שבתותי תשמורו שזה העיקר שהכל תלוי בו כי אות הוא ביני וביניכם לדעת כי על כלל התורה כי אני ה' מקדשכם שהכונה לקדש אתכם בקדושה יתירה במעשה המצות להיות קדושים דומין למלאכים כדי לקדש את הנפש ואין הכונה למעני כמו שבשבת אני מתכוין אף בעבור הגוף כן הוי בכל התורה וזה שהקשו חז"ל שאף זה לא הי' צריך להודיע שבשבת הוי הכונה לטובת האדם שהרי מלתא דעבידא לגלויי הוא שמעצמו יבין האדם וירגיש כשינוח בשבת ויאכל וישתה שהוי תענוג לו וממילא ירגיש שהוא לטובתו וממנו יוכיח על השאר שהכל לטובתינו. ולכך משני הש"ס כך דמת"ש לא עבידא לגלויי ולכאורה אינו מובן דלא נזכר בפסוק הזה מת"ש כלל רק מגוף מצות השבת אבל שכר לא מכר כאן כלל, אך לדרכנו א"ש שהכונה כך דהנה אם לא הי' הקב"ה מצוה על שבת ושיתן שכר בעבור זה אז היינו יודעין מסברא שהקב"ה יתן שכר דודאי אף מלך ב"ו משלם שכר פעולה להעובדין לו והוי השכר מובן מעצמו אך היו טועים שאין הקב"ה מתכוין בהמצות לטובתינו רק לטובת עצמו אך כשהקב"ה מצוה על השבת אז יש הוכחה ממילא שמתכוין הקב"ה לטובתינו לא למענו תה הוכחה על כלל התורה, אך לפ"ז מדרך השכל נותן שלא ליתן עוד שכר דאטו רופא המרפא חולה לא די שאינו מקבל שכר רק אף יתן זה דבר שאין השכל מסכים לזה ולכך לפ"ז מצד השכל הוא שלא ליתן לנו שכר דאין לכו שכר גדול מזה מהודעת התורה עצמה וא"כ כשנשמע באמת שהקב"ה נותן שכר בעבור שבת ג"כ שוב כבא לידי טעות שאף שבשבת מתכוין לא למענינו רק למענו דאם הי' מתכוין למענינו לא הי' נותן שכר עוד וא"כ יסברו שאף שבשבת לא הוי לטובתינו לכך צוה הקב"ה להודיע שלא כן הוא רק אף שנותן שכר בעבור שבת מ"מ מתכוין רק לטובתינו והוי בתורת מתנה ויהי' סימן על כלל התורה ת"ש חז"ל דלעולם הוי הודעה על גוף המצוה שהוי מתנה רק דפריך דהרי עבידא לגלוי ממילא שמעצמינו נבין כן ולכך משני מתן שכרה לא עבידא לגלוי כלומר שמצד השכל נותן שכיון שהוא לטובת עצמינו אין מגיע שכר לנו וא"כ כשנשמע שהקב"ה יתן שכר בעבור שבת ובפרט דבשבת הוי שכר מצוה בהאי עלמא כמאמרם ז"ל במס' שבת עשירים שבבל זוכין מפני שמענגין השבת וא"כ כשנראה שנותן הקב"ה שכר שוב נטעה אף על שבת שלא התכוין לנו לכך צריך להודיע שאעפ"כ מתכוין לנו וזה אות על כלל התורה. תה כוונת חז"ל א"ה לא לענשו ככרים עלה דבשלמא ישראל יש לנו סימן שאין הקב"ה מתכוון רק לטובתינו לא למענו מכח מצות השבת לכך יש לנו ידיעה ברורה שהוא אלהי עולם ומחויבים אנו לשמוע לו אבל נכרים כיון שאין יודעין מהשבת כלל א"כ יש להם לטעות שמתכוין ח"ו לכבוד עצמו כיון שאין השכל נותן שיתכוין בעבור האדם וא"כ אם מתכוין בעבור עצמו מוכח שאינו אלהי העולם ח"ו כיון שצריך למעשה ידיו ואין להאשים האומה"ע על ככה אף אם עוברין על שאר התורה ובזה א"ש פרש"י ולכך משני דבאמת שבת אודעינהו רק שמתן שכרה לא אודעינהו וא"כ מכ"ש דמוכח מן השבת דמתכוין בעבור טובת האדם ולכך היו מחויבין לשמוע לו דאף שאין יודעין ממתן שכר הרי זה הוי באמת מתנה והאדם צריך לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס לכך נענשין אם אין מקיימין ואין להם התנצלות כלל וא"ש. או הכונה מה שמשני הש"ס דמתן שכרה לא עבידא לגלויי ששוב יש לחוש שיטעו ישראל דאם ל"ה מודיע מצות השבת אז היו בטוחין על השכר אך היו סוברין שלכבוד עצמו הוא דורש ועכשיו כשצוה הקב"ה על השבת ואז הי' מוכח דהקב"ה מתכוין בעבור טובת האדם שוב יטעו שח"ו לא יתן עוד שכר דדי טובה זו לבד לכך צוה הקב"ה להודיע אף בשכר השבת לומר ששניהם יהיו שמתכוין בעבור טובת עצמינו וגם יתן שכר וזה יהי' ראי' לכלל התורה שמתכוין בעבורינו ושכר ג"כ יתן וא"ש והאומ"ה נענשין דאף שלא ידעו מנתינת השכר הרי מחוייבין לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס רק לישראל עשה הקב"ה חיבה יתירה והודיע אף השכר וא"ש. או יש לפרש מ"ש מתן שכרה לא אודעינהו היינו שבשאר מצות מפורש בהם בתורה השכר הרבה פעמים עצמו מספר ולכך אם לא הי' הקב"ה מגלה על שבת שהוי מתנה בעבור טובת ישראל היו טועין שהקב"ה מתכוין לכבוד עצמו וגם אף שהודיע הקב"ה משבת להיות זה ראי' על כלל התורה אם לא הי' מודיע הקב"ה שיתן שכר גם בשבת עדיין לא היו ישראל יודעין מזה ראי' על כלל התורה שהיו אומרים דאם מתכוין לטובתינו ל"ש נתינת שכר ולכך בשבת מסתמא לא יתן שכר כיון שהוא לטובתינו וא"כ בשאר מצות שנותן הקב"ה שכר מוכח להיפוך שאינו מתכוין כלל בעבורינו תה כוונת חז"ל במה שהקשו דהקב"ה צוה להודיע היינו שמשבת נקח ראיה לכלל התורה כמו שהוא הוי מתנה לישראל לטובתם כן כמי כלל התורה ופריך הש"ס הלא עבידא לגלויי וממילא נדע כן זה להוכיח זה ומשני דמתן שכר שבת לא עבידא לגלויי שמצד השכל אין מגיע שכר מזה בעבור הכאת האדם וא"כ עדיין יטעו כיון שבשאר מצות נותן הקב"ה שכר מוכח שלא התכוין לכבוד ישראל לכך צוה הקב"ה להודיע שאעפ"כ שנותן שכר נקח ראי' משבת על כלל התורה שבאמת גם בשבת יתן שכר ואעפ"כ הוא לטובתם ויהי' שבת ראי' על כלל התורה א"כ לפי האמת הוי עיקר הודעה השבת עצמו וזה יהי' אות לישראל על כלל התורה כי הוא מתכוין רק בעבורם רק בעבור מתן שכר שלא עבידא לגלויי הוצרך לצוות מפורש שיהי' שבת סימן ואות וא"ש בעזה"י. ועיימ"ש בחבורי על התורה בפ' עקב ייע"ש. ועוד יש לפרש מ"ש הש"ס א"ה לא לענשו ככרים עלייהו ג"כ עד"ז בקיצור דהנה שבת שקולה ככל התורה והטעם כיון ששבת מורה על חידוש העולם אחר שבראו הקב"ה יש מאין וניכר שהוא אלהי עולם ואנו מחויבין לשמוע לו בכל התורה אבל לולי שבת לא ניכר שהוא אלהי עולם ואין הוכחה להיות חיוב לשמוע לו בכל התורה ולכך שקולה שבת ככל התורה ולכך פריך שפיר דלא לענשו ככרים עלה על כלל התורה כיון דאין להם סימן זה וא"ש:

שם א"ה לא לענשו ככרים עלה וכו'. עיימש"ל בזה בסמוך ועיין במהרש"א מה שהקשה והבאתיו לעיל ועיין בפ"י מה שמתרץ ודבריו תמוהין דהרי עיקר הקושיא הוי מנ"ל דלמא באמת על כל התורה שלא קבלו יענשו באמת אבל על שבת לא יענשו לעתיד ודברי מהרש"א נכונין. ומה שתמה עליו הרב הצל"ח דכוונת הרמב"ם דצריך לכוין לשם שביתה היינו כשם חג בעלמא ייע"ש אין כראה דודאי חג לא כקרא שביתה דיו"ט לא כקרא שבת (ואף דפרש"י בדף י"ז בד"ה למקני שביתה דיו"ט נקרא שבת וכ"כ הפוסקים בה' פסת סי' תפ"ח עיין לקמן מ"ש ליישב זה על נכון ייע"ש) דהרי מלאכת אוכל נפש מותר בהם ולכך כיון שצריך לכוין לשם שביתה בע"כ הכונה לשם שבת ולא לשם חג ובפרט לפי הטעם דאיתא במדרש דלכך נכרי ששבת חייב מיתה דמשל למלך ומלכה שהיו יושבין המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה וא"כ בע"כ הוי הכונה רק לשם שבת כמו דמלמד שם מקרא דאות הוא ביני ובין בני ישראל ואף לפי דעת חז"ל דחייב אף בשני בשבת היינו ג"כ מה"ט דאם מתכונין לשם שבת ומדמין עצמן להתחבר לו ית' הוי כמורד במלכות דחייב מיתה אך עכ"פ לפי הטעם הוי רק אם מכוין לשם שבת דהוא אות בינו ית' ובין ישראל לא לשם חג ושביתה דעלמא שלא לשם שבת ישראל ודאי דאינו חייב מיתה לכך דברי מהרש"א נכונין. ועוד נלפע"ד לפרש הכונה עפמ"ש בש"ס וילקוט במס' מגילה בפסוק ביום השביעי כטוב לב המלך ביין ח"ל א"ר אבא יום השביעי שבת הי' לפי שהיתה ושתי הרשעה פושטת בנות ישראל ערומות ועושת בהם מלאכה ביום השבת לכך נגזר עליה שתהרג ערומה בשבת והיינו דכתיב ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה וכו' א"כ מוכח מזה דנענשה מדה כנגד מדה על שהכריחה אותם לעבוד בשבת נהרגה עי"ז בשבת וכן כל הגוים אשר מכריחין ישראל לחלל שבת יענשו על כך ולכך פריך בשלמא על כל עבירות אם הגוים מכריחין לישראל לעבור על התורה ראוין לעונש כיון שיודעין הגוים שמצות הקב"ה עליהם בתורה אין להם להכריחם לעבור על התורה אבל שבת שהגוים אינן יודעין שנצטוו ישראל על השבת אין לענוש אותם אם מכריחין לישראל לחלל שבת (ובשלמא שאר המצות שנתנו בפרהסיא יכול להיות שהוי הכונה כן להודיע להגוים ג"כ שידעו כי יענשו אם יכריחו לישראל לעבור עליהם אבל שבת שניתן בצנעא יכול להיות שלא יענשו ע"ז כיון שאם היו נענשין ע"ז הי' להקב"ה ליתן להם בפרהסיא כדי שגם הם ידעו כי מאת ה' היתה זאת) ואם באמת אין נענשין על כך למה ושתי נהרגה דוקא בשבת וקרא מוכח ע"ז כמ"ש המפרשים שם מלשון הקרא ביום השביעי וכו' וכקושיות הש"ס אטו עד השתא לא טב לבא בחמרא ולכך כיון דאתי קרא לרמז דבשבת הי' ושהיא נענשה מדה כנגד מדה מוכח דנענשין על שכופין לישראל לחלל שבת ולכך פריך שפיר א"ה כא לענשו ככרים עלה וכו' וא"ש ודו"ק היטב ועיימ"ש לקמן בסוף עוד בזה. והנה מש"ל דיו"ט לא נקרא שבת דאוכל נפש מותר בי'. אך באמת ז"א דהרי פרש"י בדף י"ז ד"ה למקני שביתה בשבת דיו"ט כמי נקרא שבת וכ"כ הפוסקים בא"ח סי' תפ"ח ומ"מ הי' כראה דא"ש דברינו לפמ"ש הח"י שם תחלה לחלק בין שבת ליום השבת דשבת נקרא אבל לא יום השבת וטעם הדבר כראה דאוכל נפש מותר ביו"ט ולכך ל"ה ראוי לקראו שביתה רק מ"מ כיון שגם אוכל נפש אין האדם עושהו עבור עצמו רק עבור מצות התורה א"כ מה שעושה לא לשם מלאכה עושה רק לשם מצוה לכך אף המלאכה נקרא שביתה, אך זה האדם המכוין רק עבור מצוה כקרא לו שבת אבל היום גופו לאו שבת הוא כיון דס"ס כעשה בו מלאכה ולכך נקרא שבת ולא יום השבת, ועוד כיון דלא הותר לעשות רק מה שהוא צורך היום ומי שאין צריך לו היום אסור לו לעשות מלאכה כלל לכך נקרא שבת למי ששובת לגמרי ממלאכה אבל היום גופו כיון שיש בני אדם העושין בו מלאכה לכך לא נקרא יום השבת ולכך עכ"פ כיון דיום השבת לא נקרא ובב"נ אזהרתן ממ"ש יום ולילה לא ישבותו ויו"ט לא נקרא יום שביתה ממילא אינו חייב על יו"ט. ועוד בר מן דין נראה דיש חילוק בין לשנא דרבנן ללשון תורה דמן התורה כיון דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ נהי דבשביל מה שמותר בו לצורך היה שם שביתה עליו כיון דזה כעשה רק לצורך שמחת יו"ט והוי הכשרו בכך ולא נקרא מלאכה מ"מ כיון דמותר בי' אף שלא לצורך א"כ זה שפיר הוי מלאכה לכך לא נקרא שבת אבל זה רק מן התורה אבל מדרבנן אסרו כל מה דל"ה צריך ליו"ט ואף טרחא יתירא אסרו א"כ לא הותר רק צורך היום וזה אינו בכלל מלאכה ולכך מדרבנן כקרא יום השבת ולכך בהזכרה ובתפלה לדידן נקרא שבת אבל מן התורה לא נקרא שבת ולכך בב"נ דכתיב יום ולילה לא ישבותו התם ודאי אין יו"ט בכלל מן התורה ואינו חייב מיתה אם שבת לשם חג ועוד כראה דבשלמא בישראל דבאמת מצווה על שמחת יו"ט א"כ כל מה שעושה הוי לשם מצוה וצורך היום לכך לא נקרא מלאכה כלל ונקרא שבת אבל בנכרי דאם אינו מצווה על כך אף דאחשבי' לשם מצוה באמת לאו מצוה הוא א"כ כל מה שעושה לשם אוכל נפש ולכך לא נקרא שביתה כלל. ושוב עיינתי בצל"ח וראיתי בו שאין כוונתו ששובת לשם חג לשם יו"ט של ישראל רק כוונתו דבאמת הנכרי שובת מכל מלאכה ממש רק לא לשם שבת ישראל רק סתם ששובת לשם חג שלו שעושה עצמו חג לשבות בו ממלאכה ובזה נסתר דברינו הנ"ל מ"ש לדחות דבריו. אבל גם ז"א נראה דממ"נ אם מפרשינן הך לאו דיום ולילה לא ישבותו הוי סתם אם שובת ממלאכה חייב א"כ אף שלא לשם שבת רק סתם אם אינו עושה מלאכה יהי' חייב ולמה בעינן לשם שבת ובע"כ מדכתיב לא ישבותו ולא כתיב לא ינוחו ומדאפקי' רחמנא בלשון שבת מוכח דכוונת התורה דוקא לשם שבת א"כ מזה מוכח דבעינן לשם שבת של ישראל מדאפקי' בלשון שבת בע"כ דוקא אם אחשביה בתורת שבת של ישראל חייב ולכך בעינן דוקא לשם שבת ובפרט לפמ"ש במדרש הטעם דמשל למלך ומטרונה שיושבין המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה א"כ מוכח דוקא אם מכוין לשם שבת של ישראל א"כ כוונתו להכניס ראשו כו' והוי העזה וחייב מיתה אבל אם אינו מכוין לשם שבת ישראל א"כ אין כוונתו להכניס ראשו ביניהם ומוכח ממדרש הנ"ל דדוקא אם מכוין לשם שבה של ישראל דלא כהצל"ח. וא"ל לכך כא נקרא יום השבת דאין קדושתו תמיד רק ע"י הב"ד וגוף הימים לפעמים חול משא"כ שבת דקביע וקיימא תמיד דא"כ כמה כקרא יו"ט דהרי לא הוי קביע ופעמים שהוי חול וא"כ גם שבת יכול לקרותו ודו"ק:

והנה עוד יש ליישב קושיות מהרש"א הנ"ל לפמ"ש בחבורי על התורה בילדותי על המדרש בשעה שיצא קין פגע באדה"ר אמר לו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי מיד התחיל אדה"ר מטפח על פניו ואמר כך גדול כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת עכ"ל והוא תמוה גם הקשו המפ' דהרי אחז"ל שק"ל שנה ישב אדה"ר בתענית בתשובה ואיך אמר כאן שלא ידע כחה של תשובה והארכתי שם בביאורו והעולה משם בקיצור כך היא דשני עניני תשובה יש שיש תשובת המשקל שבעינן לכל עברה לעשות כמה סגופים ויסורין כראוי לכל עון ועון ויש תשובה שבשעתא חדא עושה תשובה ומתחרט על מעשיו ומוחלין לו והחילוק הוי כך שבכל רשע ככלל בו חלק הרע מכח זוהמת חטאיו וכשעושה תשובה צריך לנקות עצמו מן הרע לגמרי ואינו מנקה א"ע רק ע"י יסורין וסגיפים ובזה צריך לעשות תשובת המשקל אך אם שימר שבת כהלכתו ע"י כן נמי כלה ממנו הרע ונשאר רק טוב כי ע"י שמירה שבת כלה כל הרע כמו שהי' בבריאת העולם כן ששבת תיקן כל הרע של חול ולכך בזה בשעה חדא נתקבל תשובתו ומוחלין לו חטאיו וע"ז אמרו חז"ל כל השומר שבת כהלכתו קוראין לו וסר עונך וחטאתך תכופר והיינו ע"י התשובה רק שבזה ל"ב תשובת המשקל רק בשנה חדא תשובה מהני ע"כ תוכן דברי שם. והנה עפ"י הנ"ל כבין מ"ש חז"ל כאן דהן אמת דחז"ל דרשו בפסוק הופיע מהר פארן דמפארן עמד וויתר מעונן לישראל משמע שהענישם על התורה ומצות אך יש להבין מ"ש ה' מסיני בא וכו' הופיע מהר פארן מה ענין הזכרתו מה שבא בסיני ואדרבא הרי בהר פארן ושעיר הי' תחלה קודם לסיני ולמה אמר ה' מסיני בא קודם הופיע מהר פארן. אך נראה דהנה דרכו ית' שאינו מחייב את האדם עד שמראה לו אדם אחר כנגדו כמ"ש חז"ל הלל מחייב את העניים ר"א בן חרסום מחייב את העשירים והיינו שבלעדם הי' מקום להם לטעון שאין יכולת בידם לקיים התורה אך אם מראה להם אחרים כנגדן שקיימוהו הם המחייבין אותם לגיהנם, וכן פרשנו בזה המדרש פ' דברים בפסוק אוכיחך ואערכה לעיניך אסדר כל לעיניך ייע"ש, וא"כ ה"נ אף שהיה הקב"ה בפארן ושעיר תחלה לא הי' הקב"ה רוצה להענישם כי פן אין יכולת ביד אדם לקיים את התורה כלל רק כשהלך הקב"ה לסיני וקבלו ישראל התורה א"כ מוכח שיש ביד ישראל לקיים את התורה אז נתחייבו האומ"ה על שהם לא קבלוה וז"ש ה' מסיני בא כשחזר הקב"ה מסיני וכבר קבלו ישראל את התורה אז הופיע מהר פארן ועמד וויתר ממונם לישראל וא"כ מוכח מזה שלא נתחייבו האומ"ה עד שקבלוה ישראל תחלה הם חייבו את האומ"ה. ולפ"ז פריך הש"ס דאם בשבת לא אודעינהו לאומות עדיין הי' לאומות מקום טענה שלכך לא קבלוה מכח שנתייראו שלא יוכלו לעמוד בה ויענשו ואף שיש תשובה ובידם להשיב מ"מ יכולין לומר דתשובת המשקל לא יכלו לעשות ואין בידם לעשות תשובה וסגופין לתקן חטאם ומה שישראל קבלוה היינו דהם ידעו מן השבת וכיון שידעו ממעלת השבת א"כ ידעו שיש להם תקנה בתשובה על שעה חדא ולכך קבלוהו כי תשובה בשעה חדא יכולין לעשות בצירוף שבת ואם גם הם לא היו יודעין מן השבת ולא היו יודעין מתשובה קלה גם הם לא היו מקבלין. וז"ש הש"ס א"ה לא לענשו נכרים עלה על כל התורה וז"ש רש"י שמצינו שהחזיר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצוה כמ"ש הופיע מהר פארן ושם משמע שלא נתחייבו רק ע"י קבלת ישראל ואם איתא דלא ידעו מן השבת לא הי' לו לענוש אותם על כלל התורה וא"ש. והנה עפ"י הנ"ל מדויק מאמר המדרש הנ"ל על נכון דודאי אדה"ר ידע כח התשובה אך הוא לא ידע רק כח תשובת המשקל היינו היסורין וסגופין ולכך ישב ק"ל שנה בתענית אבל כח השני של התשובה שדי בשעה אחת ע"י צירוף כח השבת זה לא ידע. אבל בקין שאמר לו שבשנה חדא עשה תשובה ונתפשר לכך תמה אדה"ר ודייק בלישנא ואמר כך גדול כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע כלומר שבשעה חדא יועיל תשובה ואלו הייתי יודע לא הוצרכתי לישב ק"ל שנה בתענית לכך פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת שתשובה כזו פעולתו רק ע"י שבת וא"ש ובחבורי לתורה הארכתי בזה אין עת האסף פה

והנה בחבורי לתורה פ' כי תשא כתבנו עוד ישוב בקושיות המרש"א הנ"ל בפסוק אך את שבתותי תשמורו וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם נראה הכונה להבין מה לשון אך וכו' אך הנה טעם שמירת שבת הוא שמורה על חידוש העולם כמ"ש בפ' בראשית כי בו שבת מכל מלאכתו וכו' וכן אמר במתן תורה כי ששת ימים עשה ה' וכו' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו א"כ עיקר שבת מורה על חידוש העולם יש מאין אך כל זה נצרך בזמן שלא הי' הבהמ"ק ולא היה ניכר הוא ית' בעולם הזה שהוא בעל העולם היה נצרך ששבת יהי' מרמז על כך שלא נטעה שהעולם קדמון ח"ו אבל בזמן שבנו ישראל המשכן א"כ ירד הקב"ה והשרה שכינתו בתחתונים ובזה נודע כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכמ"ש במדרש למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא וכו' א"כ כיון שהקב"ה כל חפץ עושה בשמים ובארץ מוכח שהוא בעל העולם דאל"ה איך עושה כל מה שחפץ א"כ שוב א"צ לשבת לרמז על חדוש העולם כי מן המשכן מוכח כן, אך אז הוי הרמז על ע"א על כבוד שלנו כיון דנכרי ששבת חייב מיתה והיינו מכח שיש במדרש וש"ס משל למלך ומטרוניתא שישבו המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה וא"כ נהי בעל יכולתו ית' ומציאותו א"צ לשבת מ"מ נצרך לשמור שבת לכבודינו לרמז על כבוד ישראל כיון שכל הגוים אין רשאין לשמור שבת רק אנחנו לכך הוי הוכחה גמורה על אהבתו ית' אותנו דהנה הקב"ה אוהב שבת על שגמר בו העולם כמ"ש בפ' בראשית וישבות ביום השביעי וכו' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש וכו' ולכך הקב"ה הוי המלך ושבת הוי המטרונה שלו ית' ולישראל ניתן לשמור השבת כי מרמז על חידוש העולם דלכך אוהב הקב"ה השבת מכח שבו שבת ולכך תינח בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל בזמן שיש בהמ"ק וניכר השראת השכינה בינינו ל"ה נצרך לשבת אך אז הוא מרמז לכבוד לנו כי מלך ומטרונה היושבין מי שמכניס ראשו ביניהם חייב מיתה וזה איש זר אבל בנו של המלך רשאי להכניס ראשו בלי מיחוש כלל ולכך נכרי ששבת חייב מיתה דאינו רשאי להכניס ראשו בין הקב"ה ובין שבת אבל ישראל שהם בנים למקום רשאים להכניס ראשן ביניהם, וז"ש כאן דאף שצוה על המשכן לא יאמרו שאין צריכין עוד לשבת לרמז על חידוש העולם לכך אמר אך את שבתותי תשמרו אעפ"כ תשמרו שבתותי כי אות הוא ביני וביניכם לדורתיכם לטובתכם הוי אות לדעת כי אני ה' מקדשכם ונצרך השבת לכם לכבוד ומן השראת השכינה ליכא ראי' דדלמא מכוין הקב"ה ח"ו לכבודו להראות שהכל ברשותו אולי לכבודו הוא מכוין אך שמירת השבת הוי מניעת הכבוד ותדע שהרי קרבנות מקבלין אף מנכרים א"כ מוכח שהקרבנות ל"ה מניעת הכבוד ושבת נכרי ששבת חייב מיתה מוכח דיש בזה מניעת הכבוד ולכך מן המשכן ל"ה ראי' דדלמא לכבודו הקב"ה מכוין ולעולם אנחנו עבדים למקום לכך צריך לשבת כי שמירת השבת אדרבא הוי מניעת הכבוד דמשל למלך ומטרונה וכו' ולכך נכרי ששבת חייב מיתה ואם לנו ניתן רשות לעשות מניעת הכבוד מוכח שאנחנו בנים למקום לכך אף שיש המשכן מ"מ שבתותי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את וכו' ומה אריכות הלשון אות הוא לעולם וכו' ומה ממעט לשון הוא אך הכונה כך דבזמן שאין ביהמ"ק קיים אז הוי גוף שמירת ישראל השבת אות על חידוש העולם אבל בזמן שבהמ"ק קיים אז גוף שמירת ישראל השבת לא הוי עבור חדוש העולם כי בלא"ה יש סימן במשכן אבל הוי אות להם לכבוד שלהם אך מה כבוד הוי ע"י השבת היינו מכח דעכ"פ גוף השבת עצמה מורה על חידוש העולם ולכך קדשו הקב"ה ודומה למטרונה ולכך שוב מה שישראל מותרין לשמור אותו הוי להם לכבוד וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל לעשות ברית להם להראות את חשיבות שלהם אות הוא לעולם שבת עצמו הוי אות כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וזה הוי שבת עצמו אות אבל שמירת בני ישראל השבת הוי על ע"א לעשות להם ברית עולם או אפשר להמתיק הענין יותר להבין מ"ש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וכו' והוא דהנה לפמ"ש משתנה ענין כוונת שמירת שבת לפי הזמן דבזמן שישראל מרש"מ אז הבהמ"ק קיים אז הוי עיקר הרמז לכבוד לנו להיות לאות לנו אבל בזמן שאין ערש"מ ואין בהמ"ק קיים אז מורה על כבודו ית' על חידוש העולם, ובזה נבין מ"ש חז"ל כאן די"ל דיש חילוק בין הזמנים דהרי עיקר הטעם דנכרי ששבת חייב מיתה מכח דמלך ומטרונה שיושבין המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה א"כ מוכח דהוי הטעם מכח דנגע בכבודו של מלך ולכך תינח בזמן שבהמ"ק קיים דא"צ אות על חידוש העולם וא"א לומר דהנכרים מכונין לכבודו ית' ועיקר שמירת שבת של ישראל הוי לכבוד להם דניתן להם רשות לשמור זה ולכך לנכרי לא ניתן רשות ואסור לו לעשות דבר מניעת הכבוד אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים א"כ הוי שמירת שבת מורה על חידוש העולם והוי לכבודו ית' א"כ גם הנכרים חייבין בכבודו ית' שהרי מצוין על ע"ז ואמונת חידוש העולם תלוי בזה לכך גם הם ראוי ומותר להם לשמור השבת לחלוק כבוד לו ית' להראות אמונת חידוש העולם ואין בזה בכלל טעם משל למלך ומטרונה שיושבין כי הוא אינו מכוין להעדר הכבוד רק אדרבא מכוין לכבוד. והן אמת דהרמב"ם פסק סתם נכרי ששבת חייב מיתה וכן בש"ס אמרינן סתם משמע אפי' בזה"ז אך א"ש דזה יהי' תלוי במה דפליגי ר"י ור"ש בעלמא אם דרשינן טעמא דקרא ייע"ש בפ"ז דב"מ גבי אלמנה עשירה אם ממשכנין וכו' לכך ה"נ למ"ד דלא דרש כן טעמא דקרא ודאי כיון שכתיב סתם יום ולילה לא ישבותו אסור אף בזה"ז ולא מחלקין בין זמן שביהמ"ק קיים או אינו קיים אבל למ"ד דדרשינן טעמא דקרא א"כ הרי עיקר הטעם מכח משל למלך ומטרונה וכו' א"כ יש לחלק בין זמן הבית או אח"כ ולכך הרי כאן ר' יוחנן משום רשב"י הוא דאמר זה דחוץ משבת שניתן להם בצנעא ולכך לשיטת ר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותרין הנכרים לשמור שבת ונענשין אם אין שומרים לכך פריך א"ה לא לענשו נכרים עלה בזמן שאין ביהמ"ק קיים וזה לר"ם לשיטתו אבל אנן דקיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמי' דקרא לכך בכל ענין חייב מיתה. ומעתה אמר כאן כך דהנה אם ישראל ערש"מ אז הבהמ"ק קיים ואז עושין את השבת לאות לכו אבל אם לא יעשו רש"מ אז הוי השבת אות על גוף חידוש העולם וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת שהמה ישמרו את השבת ומה יהי' שמירתם לעשות רש"מ וישרה הקב"ה שכינתו ביניהם ואז יומשך לעשות את השבת לדורתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל כי אם יעשו רש"מ ישמרו בזה השבת לעשות את השבת לאות לכבוד ישראל דאם לא יעשו רש"מ ולא ישמרו השבת אז אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' וכו' אז הוי לכבודו ית' לרמז על חידוש העולם ולכך יראו לשמור השבת במה שיעשו רש"מ יחשב בזה שמירה לשבת לעשות את השבת אות וסימן על ע"א לכבודן של ישראל. ועפ"ז כראה ליישב יותר סוגיא דכאן עפ"י דברי המרש"א שם שפי' א"ה לא לענשו ככרים עלה אם שמרו שבת והצל"ח תמה עליו דהרי קיי"ל אפי' בשני בשבת נמי חייב ייעש"ל והן אמת דלק"מ דעכ"פ לשם שבת בעינן ולא לשם יו"ט כמש"ל שם ולא כדעת הצל"ח אך לפמ"ש כעת א"ש בלא"ה דודאי זה תליא בדין אם דרשינן טעמא דקרא או לא דלמ"ד דרשינן טעמא דקרא הוי הטעם מכח משל למלך ומטרונה שיושבין וכו' אז בעינן דוקא שיתכוין לשם שבת ובשבת ממש ולא בשני בשבת רק לדידן דקיי"ל דלא דרשינן טעמי' דקרא לכך כיון שסתם הכתוב יום ולילה לא ישבותו ממילא אסור בכל ענין אפי' בשני בשבת אפי' לשם חג בעלמא אבל הש"ס פריך לר"ש דדריש טעמי' דקרא לכך ממילא הוי הלאו דלא ישבותו רק בשבת ממש ולשם שבת מכח משל למלך ומטרונה וכו' ולכך פריך לר"ש אף בשבת לא יענשו אם שערו כיון דאין יודעין מן השבת כפי' המרש"א שם ייע"ש ודו"ק. והנה עד כה דברינו בביאור דברי הש"ס הנ"ל ובישוב קושיות המרש"א הנ"ל, אך עדיין לא נתבאר הטעם באמת מ"ט בכל המצות אודעינהו ושבת לא אודעינהו מ"ש זה מזה ולבאר זה על נכון נעתיק מ"ש בחדושי לתורה פרשת עקב ובפרשת ואתחנן וז"ל שם בפסיק והי' עקב תשמעון במדרש רבנן אמרו שמא האמר לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי לך השבת אלא לטובתך שאתה אוכל ושותה ומתענג ואני נותן לך שכר חמרו ישראל להקב"ה וא מתי אתה נותן לנו שכר מצות שאנו עושין אמר להם הקב"ה שכר המצות שאתם עושין מפירותיהם אתם אוכלין אבל הקרן אני נותן לכם בעקב שנאמר והי' עקב תשמעון וכו', והנה להבין כוונת המדרש בזה הנה בקיצור הי' נראה לומר דהכונה עפמ"ש חז"ל במס' שבת שכל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אכיש מוחלין לו ועיין בט"ז ריש ה' שבה בזה ולפ"ז היו אפשר לומר דלכך נתן הקב"ה לישראל את השבת בשביל שראה הוא ית' שהם רעים ועלולין לחטוא לכך נתן להם יום השבת שיהיה לכפרה על עונם ולפ"ז הוי מעשיהם הרעים גורמים מה שנצטוו על השבה אבל אם הי' טובים לא הוי נותן להם השבת ולמעט זה בא המדרש לומר שמא תאמר לרעתך מחמת שאתה רע במעשים נתתי לך השבת לא נתתי לך את השבת חלא לטובתך בשביל שאתה טוב בשבת ובשביל מעשיך הטובים נתתי לך השבת ולא בשביל מעשיך הרעים וה כחה לזה הוא דחם עיקר השבת ניתן שיהי' לכפרה א"כ ל"ה ראוי לעשות עיקר המצוה בי במאכל ומשתה ותענוג רק אדרבא הוי ראוי להיות עיקר המצוה בעכום וסגופים כמו ביוה"כ ואף אם ל"ה בו מצות ענוי עכ"פ ל"ה ראוי להיות המצוה בתענוג ושמחה ומדהוי מצותו בתענוגים מוכח דלא ניתן עיקרו לכפרה וז"ש לא נתתי לך השבת אלא לטובתך בשביל שאתה טוב במעשים ולא רע וראי' שלא ניתן עקרו לכפרה שהרי אתה אוכל ושותה ומתענג ואני נותן לך שכר ומוכח דלא נעשה עיקרו לכפרה רק לתענוג ומנוחה ומוכח שניתן לך עבור מעשיך הטובים ולא הרעים כן הי' נראה לומר. אבל להבין המשך הסיום בזה מה שסיים ואימתי אתה נותן לנו שכר מצות וכו' נראה לומר רך בהקדם מ"ש לפרש בפ' ואתחנן בפסיק שמור את יום השבת לקדשו וכו' למען ינוח חברך ואמתך כמוך וכו' וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך משם על כן אנכי מצוך לעשות את יום השבת ויש לדייק למה בדברות הראשונות לא אמר כמוך וכאן אמר למען ינוח עבדך וכו' כמוך וגם יש לדייק למה בדברות הראשונות אמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו' נקט טעם השבת שהוא מורה על חידוש העולם וכאן נקט טעם אחר שהוא כי וזכרת כי עבדי היית במצרים ויפדך ה' משם על כן אנכי מצוך לעשות את יום השבת. אך נראה הכונה דהנה אחז"ל ככרי ששבת חייב מיתה ומפורש במדרש הטעם דמשל למלך ומטרונה שיושבים המכניס ראשו ביניהם חייב מיתה וא"כ לפ"ז מוכח שמצות השבת הוי כבוד לנו מה שזכינו לו שהרי אומ"ה אף שרוצים לשמרו אסורין כי אין ראוים לו א"כ הוי לנו כבוד גדול מה שאנחנו רשאים ומצווים לעשותו ובזה יובן בפשיטות הטעם ע"ש חז"ל בפ"ב דביצה דכל המצות נתנו לישראל בפרהסיא חוץ משבת שנתנה להם בצנעא ופריך א"ה לא לענשו נכרים עלה ומשני שבת אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו ולכאורה הוא מחוסר ביאור למה בכל המצות הודיעם מתן שכרו ולא מן שכר השבת אך לפמ"ש א"ש דהנה כל דבר שיש בו קטרוג דרכו ית' להסתיר מי השרים של מעלה שלא יקטרגו כי קיימו ככיסלא לאוגיא על ישראל ולכך ה"נ בשלמא בשאר המצות שאף האומ"ה אם רצו יכולין לקיימו א"כ אינו כבוד לעושיהן שהרי גם הגוי יכול לעשותו ולכך לא נקרא חלוקת כבוד רק עבודה ובעבור עבדות שייך קבלת שכר ואין לשרי אומ"ה מקים לקטרג על השכר כי כדין מגיע שכר להם אבל על השבת כיון שאם רצה הנכרי לשמרו אין מניחין לו א"כ מה שניתן לישראל השבת הוי להם לכבוד ואיך שייך עבור חלוקת כבוד שכר ואם יחלק המלך כבוד לאחד משריו האם יבקש ממנו שכר על החלוקת הכבוד שקיבל ממנו וא"כ כיון דבשבת הוי גוף המצוה חלוקת כבוד ל"ש בו נתינת שכר ואם הוא ית' מצד חסדו הגדול אעפ"כ כנותן שכר אם יודע זה לשרים של מעלה יהי' בזה קטרוג דלהם אין מניחין לקיימו מוכח דהענין הוי כבוד לא עבדות ולישראל נותנין שכר עבור כך כנראה שהוא עבדות והוי כמזכה שטרא לבי תרי לכך העלים מהם שכר שבת. ובזה יובן מ"ש בישעי' כ"ז אם תשיב משבת רגליך וכו' וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכו' אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר. והנה אומרו והאכלתיך נחלת יעקב אביך עמדו בזה חז"ל ולדעתי י"ל כך דהנה בפ' ויצא כשנאמר מפיו ית' ההבטחה ליעקב כמ"ש ויחלום וכו' והנה ה' נצב עליו ויאמר אנכי אלהי אביך וכו' הנה מאמר זה כראה ליעקב בחלום ובלילה ויש במדרש שם דלכך נאמר כי בא השמש דמשל למלך שאמר כבו את הפנסין שאני רוצה לדבר עם אוהבי בצנעא ייע"ש א"כ מפורש אומר דהקב"ה בכונה עשה כן להיות מדבר עם יעקב בלילה ובחלום כדי להסתיר הדבר מן המה"ש וכמו שבמשל אמר המלך לכבות הפנסין כדי לדבר עם אוהבו בצנעא מן האוהבים שלו וכדומה כן נשמר הוא ית' לדבר עם יעקב בצנעא בהסתר מן המה"ש. ולפ"ז הנה שכר שבת נמי הוי כן שנאמר בצנעא והוי מעין הבטחת יעקב ממש וז"ש הכתוב דהנה בשאר המצות א"א לאדם להחזיקן כ"כ לכבוד לו כיון דגם הגוי רשאי לעשותו וכן אין לו להתענג מהם כי מצות לאו ליהנות ניתנו ופרש"י לעול על צואריהן נתנו ולא להנאה אבל בשבת כיון דאומ"ה אינן רשאין לקיימו לכך ראוי לאדם להחזיקו לכבוד לו ולהתענג ממני כדרך כל חלוקת כבוד שהאדם מתענג ממנו ובפרט בכבוד ממנו ית' וז"ש וקראת לשבת עונג שתתענג מן השבת ולקדוש ה' מכובד שלא החזיק אותו לעבדות לך רק אדרבא לכבוד לך שאתה מכובד בו אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כמו שנחלתו נאמר בצנעא כן והאכלתיך השכר בצנעה ולא בפרהסיא מפני הקטרוג מן המה"ש שלא יקטרגו בכך. ולפ"ז הנה כיון שמצות שבת אינו ככל התורה רק הוא חלוקת כבוד ביתר שאת לנו שהרי כל האומ"ה אין רשאים לקיימו מעתה נאמר מה שזכו ישראל לכך שלהם ניתן כבוד זה היינו כיון שהיו בשיעבוד מצרים וטעם שיעבוד מצרים כתב הרב בעל מעשה ה' שהוי כדי להתפרסם מציאות ה' ויכולתו עי"כ ייע"ש ולפ"ז כיון שהיו ישראל עבדים בעבדות קשה כ"כ עבור כבודו ית' כדי להתפרסם כבודו בהם ראוים הם לחלוקת כבוד הזה ליתן להם השבת, ואפשר דמה"ט נצטוו במרה על השבת קודם מתן תורה ולא המתין עם השבת עד יום מ"ת אך אם הי' ניתן במ"ת לא הי' כיכר אם זכו לכבוד הזה עבור עבדות מצרים או עבור מה שקיימו וקבלו כל התורה לכך ניתן להם גם כבוד זה של השבת ולכך ניתן להם במרה קודם השבת ואז לא קבלו עדיין התורה ממילא מוכח שלכבוד הזה זכו עבור שיעבוד מצרים. ובזה יובן מ"ש חז"ל בפסוק שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך כאשר צוך במרה ומה כ"מ באיזה מקום נצטוו אך הכונה דדבר שהוי על האדם לעבדות אינו נזהר בו כ"כ אבל מה דהוי לו לכבוד הוא שומרו ביותר והנה השבת מדנתנה במרה ולא בכלל כל התורה מוכח דהוי לכבוד להם ולכך ניתן בפ"ע וז"ש שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך במרה ומוכח מזה דהוי לך לכבוד ובעי שמירה יתירא. ומעתה כבין הביאור על נכון דודאי גוף עדות השבת הוי על חידוש העולם ועל מציאותו ית' ולכך כאמר בראשונות כי ששת ימים עשה ה' אך מה שזכו ישראל שנמסר להם מצוה זו שיהיו הם העדים עליו ית' ועדותו יהי' תלוי בהם בזה לא זכו רק ע"י מה שהיו עבדים וסבלו צרות וענוים לפרסם כבודו ית' לכך נמסר להם כבוד זה וז"ס כאן תכרת כי עבד היית בארץ מצרים רק עבור הסוף כרי שויפדך ה' אלהיך משם ביד חזקה על כן עבור שסבלת יסורין עבור לפרסם כבודו ית' לכך על כן אנכי מצוך לעשות את יום השבת וזכית עי"כ שנמסר לך כבוד זה מה שלא היית ראוי לכבוד זה זולת שיעבוד מצרים, ולפ"ז נאמר יותר דודאי בדברות ראשונות קודם שעשו העגל היו הם ראוין לשמור את השבת בלעדי הטעם שהיו עבדים עבור כבודו ית' רק מצד עצמן היד חשובין כ"כ שראוין לשמור השבת ולכך נאמר שם כפשוטו כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' אך בדברות אחרונות שהי' אחר מעשה העגל כיון שירדו ממדריגתם אז לא הוי ראוין ליתן להם עוד השבת רק עבור מה שהיו עבדים במצרים בשבילו ית' ולכך כאמר כאן וזכרת כי עבד היית במצרים ע"כ אנכי מצוך לעשות את יום השבת. ובזה נבין שינוי הלשון מה שלא נאמר בראשונות כמוך והוא כי הנה מה שהעבד ישראל זוכה שניתן לו שמירת השבת אף דנכרי אסור לו לשבות היינו מכח שהוא עבד ישראל ועבד מלך הוי מלך לכך גם הוא ראוי לחלוקת כבוד זה לשמור את השבת ולפ"ז בדברות הראשונות שהיו ישראל ראוין לכבוד זה מצד עצמן ולא מצד שהיו עבדים במצרים ממילא ל"ה טעם שבת שלהם ושל העבד שוה אבל בדברות אחרונות שנאמר בהם כי גם ישראל לא זכו לשבת רק מכח וזכרת כי עבד היית במצרים דמחמת שהיינו עבדים לו ית' עבור כבודו לפרסם שמו ית' בעולם לכך זכינו לשבת א"כ הוי שמירת עבד שלנו ושמירת שבת שלנו שוה בטעמו דהעבד זוכה לשבת מחמת שהוא עבד לנו ואנחנו זוכין לשבת מה שכחנו היינו עבדים במצרים לו ית' א"כ הוי שורש הטעם בשוה לכך אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך דייקא כי טעם אחר לכולכם וא"ש ונכון בעזה"י. והנה להוסיף עוד טעם בדבר מ"ש בלשון לעשות את יום השבת דלפי פשוטו הוי ראוי לומר לשמור את יום השבת מהו לעשות אך הכונה עפמ"ש בחדושי לתורה מכבר ובהגדה של פסח דענין כוונת שמירת השבת נשתנה לפי הנהגת ישראל למטה שאם אין ישראל עדש"מ א"כ הם מאוחרין לכל מעשה בראשית ואין שבת שביעי לאדם רק לשמים וארץ וכמ"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארן וביום השביעי שבת וינפש ואם הם ערש"מ אז הם קודמין לכל מעשה בראשית והוי השבת שביעי לבריאת אדם הישראלי השביעי והשביעי חביב כמ"ש במדרש דכל השביעים חביבין והוא ית' רוצה שיהיו ישראל ערש"מ ויהי' השביעי שבת להם ולא לשביעי לשמים וארץ ייע"ש שהארכנו בזה בדברי חז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול ורבים נתקשו בזה היכן תמצא שבת של חול ופרשתי עפ"י דרך הנ"ל דאם אדם זוכה אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית וא"כ הוי השבת שביעי לישראל וישראל נקראו קודש ונקרא שבת קודש שהוא שביעי לישראל ונקרא שבת של קידש אבל כשאין ישראל ערש"מ אומרים לו יתוש קדמך ואז הוי האדם מאוחר לכל מעשה בראשית ואז הוי שבת שביעי למעשה שמים וארץ והווה נקראים חול ונקרא שבת של חול שהוא שביעי של חיל ייע"ש שהארכתי בזה. וז"ש שמור את יום השבת לקדשו שתשמרנו שתקיים כל התורה באופן שיהי' שבת קודש שיהי' קודש לקודש דאם לא יקיים התורה יהי' השבת של חול שהרי הוא מרמז על דברים שהם חול ולא קודש אבל אם השבת מורה על שהוא שביעי לבריאת האדם איש הישראלי וישראל בכלל נקראים קודש כמ"ש קודש ישראל ל"ה ראשית תבואתה א"כ הוי שבת לקודש ייע"ש ולזה אמר שמור את יום השבת לקדשו להיות של קודש וזה שסיים וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' ביד חזקה ע"כ אנכי מצוך לעשות את יום השבת שתעשה אתה את השבת לשבת חדש שיהי' נעשה לשמך לא לשם שמים וארץ וא"ש. ועכ"פ העולה מדברינו לעיל שאם הוי מצות שבת לכבוד לנו גוף המצוה ואינן ככל המצות שהם לעול על צווארינו כפרש"י גבי מצות לאו ליהנות נתנו ייע"ש אבל שבת הוי לכבוד לנו אז אין האומ"ה רשאים לעשות השבת כלל וכמ"ש במדרש במשל למלך ומטרונה שיושבין וכו' אבל אם הוי השבת לנו לעול ועבדות כדרך כל המצות ואינו דרך כבוד אז גם האומ"ה רשאים לקיימו כמו שמותרין לקיים כל המצות, והוכחה על כך אם הוי שבת לנו לעול או כבוד הוי ממה שצוה הקב"ה לנו להתענג בשבת ולמה כל המצות לא נתנו לנו לתענוג ובע"כ החילוק הוי דהמצות נתנו לנו לעול משא"כ שבת ניתן לכבוד ותענוג מתחלה ולפ"ז הנה במדרש פ' דברים בפסוק ראה החלותי תת לפניך את סיחון יש דרבנן אמרו לפי שנתיירא משה שמא לפי שאומ"ה אין מצוין על השבת שמא כשהם עושין את השבת אתה נושא להם פנים אמר לו הקב"ה אפי' עושין כל המצות אני מפילן לפניכם מניין ממה שקרינו בענין ראה החלותי תת לפניך את סיחון והנה גוף המדרש בארנו במקומו ועכ"פ מפורש במדרש שמשה רבינו נתירא רק מן השבת פן יקיימו האומ"ה השבת וישא להם פנים והנה מה שנתיירא מן השבת יותר מכל המצות היינו דכל המצות ידע משה רבינו שקשה על האומ"ה לקיימן ובודאי לא יקיימוהו ובחד מצוה לא יספיק להם להיות נחשב להם כקיום כל התורה ובשלמא ישראל שקבלו התורה די להם אח"כ אף בקיום חיק אחד כמ"ש ר"י אפי' למי שקיים חוק אחד ובפרט כיון דישראל יש להם אחדות וערבים זה בזה אחד משלים בעד השני כמ"ש כ"ז בסיום לש"ס נדה בחבורי מי נדה לכך די לכ"א חוק אחד אבל אומ"ה שלא יקבלוהו ואין ערבים זה בזה ואין להם אחדות להם אין די במצוה אחת רק בכל התורה ובאומ"ה הוי כדעת ר"ל דאפי' אם חיסר חוק אחד לא מהני ולכך מכל התורה לא נתיירא רק מן השבת הואיל ששקולה ככל התורה והוי רק מצוה אחת וקיל באומ"ה לקיימה וגם כל השומר שבת כהלכתו מוחלין כל עונותיו בזה שפיר נתיירא משה פן ישמרו השבת וישא להם פנים ולכך דייק המדרש לפי שאומ"ה אין מצווין על השבת כלומר דאם היו מצוין על השבת גם השבת הוי קשה להם לקיימו וכמ"ש תחלה כן במדרש שאימתי שמרו ישראל את השבת באלוש משמע דמאז והלאה קשה לישראל לשמרו ואיך חשש שישמרוהו האומ"ה אך הכונה דבישראל שהם מצוין ויצרם תקפם לעבור לכך קשה עליהם לקיימו אבל האומ"ה שאין מציין ואין יצרם תקפם לכך חשש פן ישמרו השבת כדבעי וישא להם פנים וכו' וא"כ עיקר הפחד של משה הוי רק מן השבת פן יעשוהו האומ"ה. והנה כמו כן יהי' כוונת המדרש כאן דשמא תאמר לרעתך נתתי לך השבת דע"י השבת ששקול ככל התורה יש לחוש פן גם האומ"ה ישמרו השבת וישא להם פנים דאם ל"ה השבת ל"ה לנו פחד מן האומ"ה כי כל התורה לא יוכלו לקיים ומצוה אחת לא יועיל להם אך כיון שנתן לנו השבת השקול ככל התורה יש לנו לחוש פן גם הם יקיימו השבת ויחשב להם ככל התורה וישא להם פנים לכך אמר לא נתתי לך את השבת אלא לטובתך והיינו כי אם היי ניתן לך לעול ומשא לא לכבוד היו גם הם רשאים לקיימו הי' לך חשש פן גם הם יעשו השבת אבל כיון דאתה אוכל ושותה ומתענג ואני נותן לך שכר א"כ מוכח דהוי לך השבת לכבוד דאם ל"ה לכבוד לא היית נהנה ממנו כשאר המצות דלאו להנות נתנו ובע"כ דהוי לכבוד לך וא"כ כיון דהוי לך לכבוד אין האומות רשאים ליטול כבוד זה מעצמם בלי רשות לכך אין לך להתיירא פן גם הם ישמרו השבת ולכך ל"ה אלא לטובתך ואמרו ישראל דהנה ידוע מה שהקשו המפ' דלמה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הרי כתיב ביומו תתן שכרו והקב"ה מקיים התורה תחלה ותרצו כיון דאין מגיע שכר רק מצד החסד מותר ליתן לו אימתי שירצה ייע"ש והנה ענין השכר דהוי רק מצד החסד י"ל דתליא בזה דחם הוי קיום כל התורה לכבוד לנו א"כ אם גוף המצוה הוי לכבוד ל"ש שכר בזה והוי השכר רק מצד החסר אבל אם הוי המצות לעול ולמשא ולא דרך כבוד אז מגיע לנו שכר מן הדין והנה בלא זה הי' אפשר לומר שכל המצות הוי לנו לכבוד ואין מגיע שכר רק מצד החסד וממילא אפשר ליתן לו אימתי שירצה אבל כיון דכאן אמר שלא נתן לנו את השבת רק לטובתך שא"א שאומ"ה ישמרוהו כיון דהוי לנו לכבוד וראי' ממה שאנו אוכלין ומתענגים בו וממילא מוכת דשאר המצות שאומ"ה רשאים לקיימן דאינו לנו לכבוד דאם כולם הוי לנו לכבוד למה רשאין אומ"ה לקיימן כיון דאתה אומר דמה דהוי לכבוד אין אומ"ה רשאים לקיימן וא"כ מוכח מדאומ"ה רשאין לקיימן דל"ה לנו דרך כבוד רק דרך עבדות ומשוי א"כ מגיע לנו שכר מן הדין וא"כ קשה אימתי אתה נותן לנו שכר המצות דשוב שייך בי' מצית ביומו תתן שכרו לכך אומר הקב"ה שמה שאין אכי נותן לכם שכר מיד לאו מכח שאין מגיע לכם מיד דבודאי מן הדין מגיע לכם מיד רק לכך אין אני נותן לכם תיכף דאינכם צריכין לו תיכף דהמצות שאתם עושין מפירותיהם אתם אוכלין ולמה לכם גוף השכר ולכך גוף השכר אני נותן לכם בעקב וא"ש בעזה"י. וחוץ לדרכנו י"ל דלכך אחז"ל בכאן דמתן שכר שבת לא אודעינהו היינו מטעם הנ"ל מחשש הנ"ל פן יעשו השבת וישא להם פנים אם ידעו גודל שכרו לכך בא אודעינהו כדי שלא יעשוהו ויסברו שאין מגיע שכרה בעדה כי הוא לכבוד לנו וגם י"ל דמ"ש דמתן שכרה לא אודעינהו היינו מה שאמרו שקולה שבת ככל התורה זה לא אודעינהו כדי שלא יחזיקוהו בו לעשותו והבן. ועוד לאלהי מלין בזה בענינים אלו בהרבה מקומות ואין עת האסף פה כולו אי"ה בזמן אחר כשיזכני ה' אמן:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה