בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף יג:
רש"י ד"ה פטור מתרומה גדולה וכו' וישראל לא יתן לכהן אלא אחד מחמישים במה ששייר ונמצא הכהן מפסיד פטור הלוי וכו'. הנה דברי רש"י הללו תמוהין לכאורה חדא כיון דאיסור יש בדבר לאכול בלי תרומה א"כ מה איריא מכח הפסד דכהן תיפוק לי' דאיך אוכל הלוי זה בלי תרומה גדולה והו"ל לרש"י לפרש מכח גוף האיסור לא מכח הפסד דכהן, מיהו זה הי' אפשר ליישב קצת די"ל כיון דעיקר איסור טבל הוי מכח שגזרה התורה שלא לאכול בלי תרומה וצריך ליתן תרומה להתיר השאר וכאן במעשר כיון דבאמת מפרישין ממנו תרומת מעשר א"כ יש כאן תרומה להתיר המעשר ואין כאן חשש איסור מכח התרומה כיון דסוף סוף הוא מפריש תרומה אך הא חשש רש"י דעכ"פ יש כאן הפסד כהן דבאמת עיקר התרומה יש לו להפריש קודם המעשר ואז היה מפריש מהכל והי' נוטל הכהן יותר אך כעת שנטל ממנו מעשר רק ממה ששייר יפריש תרומה א"כ מפסיד הכהן. אך קשה עוד על רש"י הרי קיי"ל חטה אחת פוטרת הכרי מן התורה א"כ ממ"נ למה לי קרא לכך דאין צריך להפריש הלוי תרומה שנית ממ"נ אם מכח הפסד כהן הרי בלא"ה אין לו שיעור ואי מכח איסור הרי כל מה שיפריש הבעלים די להיות תרומה אף על המעשר ואף אי נימא שהבעלים לא יתכוונו לפטור של הלוי רק שלו א"כ אם יש איסור בדבר שוב למה פרש"י מכח הפסד כהן ולא מכח גוף האיסור שאסור לאכול הלוי בלי תרומה. ולכאורה הי' כראה שמזה יהי' ראי' ברורה לדעת הנ"ב מה"ת בחלק יו"ד סי' ר"א שרוצה לחדש לדעת רש"י דמה דחטה אחת פוטרת הכרי היינו להתיר שאר הדגן אבל כדי נתינה חייב ליתן לכהן מן התורה אחד מנו"ן ומ"ח ייע"ש ומכאן הי' כראה ראי' ברורה לדבריו ולכך א"ש דלכך לא הוצרך רש"י לפרש מכח איסור של הלוי דחטה אחת פוטרת כל הכרי ומסתמא יתכוין הבעלים להפריש על הכל ויפטור גם של הלוי דתורם משלו על של חברו קיי"ל דא"צ דעת בעלים ולכך הוכרח רש"י לפרש דנהי לפטור האיסור שייך אף בחטה אחת מ"מ הנתינה לכהן צריך ליתן כשיעור א"כ זה לענין כשיעור מה שיש ריוח לבעלים זה לא ירצה להפסיד משלו שירויח הלוי יותר והוא יפסיד יותר ממה שהי' צריך ליתן תחלה לכך בודאי לא יפריש רק אחד מנו"ן ממה שמשייר וא"כ נהי דמ"מ של הלוי יפטור דיתכוין הבעלים להפריש זה גם על המעשר עכ"פ מפסיד הכהן משלו ולכך קמ"ל דאעפ"כ פטור וכן מפירש"י בברכות דף מ"ז שם בסוגיא זו משמע מרהיטת לשונו ג"כ דהוי מן התורה אחד מנו"ן ייע"ש. מיהו כראה שאין מזה הכרח לדעת הנ"ב די"ל דכוונת רש"י כך דהנה איסור תרומה ל"ש בזה מן התורה די"ל (דבמעט) [דבמעשר] התרומה בטלה ברוב מן התורה דאינו דומה לכל טבל שאסורה ואין התרומה בטלה בו דבזה ל"ש ביטול כיון דזה עיקר איסורו שאסרה התורה לאכול דגן עד שיפריש תרומה ובזה ל"ש ביטול אבל במעשר הרי מעשר יש לו תרומה שלו ול"ש לומר שמעשר זה אסור לאכול בלי תרומה תחלה שבאמת מפריש ממנו תרומה שלו גם במעשר לא חל עליו חיוב תרומה גדולה רק דעכ"פ יש חשש כיון דקודם המעשר הי' כאן חיוב להפריש תרומה והי' עומד להפריש ממנו כך וכך תרומה א"כ עכשיו שנטל ממנו מעשר תחלה הרי יש במעשר הזה שיעור תרומה שהיה ראוי ליטול ממנו תחלה שהרי התורה אמרה ליטול תרומה תחלה וא"כ יש כאן תערובות תרומה אך זה י"ל דבטל ברוב, אך זה לענין איסור מהני ביטול אבל לענין הפסד ממון דכהן ל"ש ביטול וכעין דאמרינן לקמן בסוף מס' זו איסורא בטל ממונא לא בטל ייע"ש וכן בתרומה לדידן אף היכי דבטל באחד ומאה צריך להרים ולכך ה"א דנהי דגלי קרא והרמותם וכו' דמעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה ותרומת מעשר ז"א מועיל רק לענין שלא יאסור כל המעשר באכילה בזה שפיר אם לא הוי כתיב קרא זה ה"א דמעשר חייב בתרומה גדולה כמו שאר טבל ואז לא שייך בי' ביטול ברוב כיון דזה עיקר המצוה שחייב בתרומה ובלי תרומה אסור לו לאכול ולכך גלי קרא דמעשר מן המעשר ולא שני תרומות דמעשר ל"ש לחייבו בתרומה גדולה לומר דהוא חייב בתרומה וזה עיקר איסורו דמעשר אינו חייב בתרומה וא"כ ל"ה זה עיקר איסורו ושוב אף שיש כאן תערובת במה שהי' ראוי להפריש ממנו מקודם אך זה נקרא תערובת לא גוף האיסור ולכך בטל ברוב מן התורה. אך לפ"ז ה"א דלא גלי קרא רק דאין התרומה טובלת לאסור באכילה המעשר אבל מ"מ צריך להרים עכ"פ התרומה ולכך מכ"ש לדידן דיש בו שיעור והוי בי' הפסד כהן דצריך להרים ליתן לכהן שלו דממון לא בטיל אך לרש"י לא ניחא כך דא"כ תקשה מנ"ל מקרא דונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר דהכונה בהקדימה בכרי ולחלק ביניהו נימא דהכונה לענין דעכ"פ צריך להרים דקרא דמעשר מן המעשר מרבה שאינה טובלת ומותר המעשר באכילה אף בלי תרומה גדולה וקרא דונחשב לכם מרבה דעכ"פ צריך להרים ליתן לכהן תרומה ממעשר זה מכח גזל השבט ובע"כ דמשמע לי' לש"ס מקרא דמעשר מן המעשר דאפי' להרים א"צ רק פטור לגמרי לכך ה"ה לדידן אף שיש בו שיעור אף זה א"צ ליתן לכהן כלל ולכך קמ"ל רש"י רבותא דאפי' להפסד דכהן ל"ח כלל וא"צ להרים כלל והוי זה חידוש ורבותא יותר וא"ש ודו"ק היטב. והנה בדרך הנ"ל הי' כראה ליישב מה שפרש"י בד"ה ומה ראית וכו' ודלמא אפכא והדבר תמוה כמו שהקשו התוס' דאיך שייך לומר אפכא דאם נתחייב בשבלים איך יפטור אח"כ בכרי ונראה דא"ש והוא דהנה בחלה קיי"ל דעיסה שנלושה כאחד יכול לתרום שלא מן המוקף אבל אם לא נתחייבה ביחד בחלה רק כ"א בפ"ע אין יכול לתרום. שלא מן המוקף כיון שלא נתחייב יחד ולכך ה"א הכא נמי כן דמלשון התוס' כאן בשם הירושלמי בד"ה כשם שתרומה גדולה נטלת וכו' משמע דס"ל דמן התורה בעינן מוקף וכו' ולכך ה"א דבהפרישו בשבלים אז חייב המעשר בתרומה בפ"ע דלא מהני בזה מה שהבעלים תורמין אח"כ משלהם כיון דלא נתחייב עם של הבעלים יחד כיון דנתחלק בשבלים א"כ לא חל חיוב' יחד לכך אין זה פוטר זה אבל בהקדימו בכרי כיון דנעשה כרי יחד א"כ חל חיוב תרומה שלו ביחד ולכך כל דחייב ביחד שוב אף שנתחלק אח"כ מהני לתרום מזה ע"ז אף שלא מן המוקף שוב עולה תרומת הבעלים גם על המעשר ולכך י"ל איפכא ולכך אמר ומה ראית ומשני דמסתברא להיפוך דבתר עיקר החיוב אזלינן דההוא אידגון וההוא לא אידגון ויהי' מוכח מזה דרש"י ס"ל דמוקף הוי מן התורה בתרומה גדולה ולא כמשמעות הפוסקי' ביו"ד דהוי דרבנן. ויש להסביר הדבר לפמש"ל בשם הנ"ב דרש"י יסבור דלהתיר די בחטה אחת אבל לכהן צריך שיעור נתינה מן התירה א"כ א"ש דכמו שכתבו שם הפוסקי' ביו"ד סי' של"א לשטתם בטעם שצריך מן המוקף מדרבנן בתרומה ולא בתרומת מעשר כן הוי לרש"י מן התורה דבתרומת מעשר שצריך שיעור דוקא ואם לאו לא ניתר כלל בזה אינה נטלת באומד רק שיעור ממש לכך ל"ב מוקף מן התורה אבל תרומה גדולה כיון דלהתיר האיסור די בחטה אחת רק בשביל שיעור נתינה צריך שיעור לכך נטלת באומד לכך צריך מוקף מן התורה וכיון דצריך מוקף מן התורה שפיר פרש"י ומה ראית דלמא אפכא כנ"ל ודו"ק:
והנה באמת דברי הצל"ח בנ"ב במה שמחלק בין לפטור הכרי ובין נתינה לכהן הוא דבר חדש ואין לו משמעות ודמיון בש"ס כמ"ש הוא עצמו דסברא חדשה הוא (גם זה סותר דברי רש"י כמש"ל ד"ה מחשב הא מדידה בעי ולפמ"ש א"ש דרש"י מיירי לעיל לענין דיעבד דוק בלשונו לפמ"ש יומתק מאוד ודו"ק היטב) גם עיין בהגה"ת בנו מה שהקשה ע"ז מכמה סוגיות ונדחק ליישב. אך לדעתי הכונה כך והיא כעין דאמרינן בפ"ד דב"מ דף נ"ז דאמר שם שמואל הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ואמר שם דהכא בדשמואל קמפלגי וכו' ואבע"א כ"ע אית להו דשמואל ומר סבר שחללו דיעבד אין לכתחלה לא ומ"ס אפי' לכתחלה ועיין בפרש"י שם שחללו דעבד אין דערכך בשיווי משמע ומ"ס אפי' לכתחלה ערכך כל דהו משמע ייע"ש דמוכח דמ"ד צריך לעשות לו דמים מן התורה ס"ל דלכתחלה צריך ליתן כל דמיו מן התורה ובדיעבד מהני אף בחטה אחת כן יסבור רש"י כעין זה ממש בתרומה דודאי לשון תתנו משמע ליתן שיעור נתינה אך זה רק לכתחלה דלכתחלה צריך ליתן מן התורה כשיעור נתינה דהיינו אחד מנו"ן או סמ"ך רק שבדיעבד מהני אפי' בחטה אחת כיון דלא פרשה בי' התורה שיעור ממש כמו בתרומת מעשר מוכח דשם הוי לעכובא דבעינן שיעור דוקא אבל כאן ל"ב שיעור דוקא ומהני בדיעבד אף בחטה אחת אבל כיון דמ"מ הוציא הכתוב בלשון נתינה מוכח דעכ"פ לכתחלה בעינן כשיעור נתינה והוי כמו התם ערכך שווי משמע ובעינן לכתחלה שויו ומ"מ מן התורה די בש"פ כן נמי בזה ממש ולכך נטלת באומד ובעינן מוקף כיון דבדיעבד סגי בחטה אחת אין מדקדקין בו כ"כ ורבנן תקנו דאף בדיעבד לא מהני בלי שיעורים הללו והיינו מה שצריך עכ"פ לכתחלה מן התורה תקנו רבנן בזה כעין דאורייתא דאף דיעבד יהי' כן דוקא כשיעור זה אבל לענין אומד דמן התורה אף לכתחלה די באומד כיון דעכ"פ בדיעבד מהני חטה אחת וכיון דמן התורה אף לכתחלה לא צריך מנין ממש ומדידה לא החמירו רבנן בזה בדיעבד או לכתחלה דלא תקנו רק כעין של תורה ולא יותר. ובהכי יתיישב יותר מה שהוכיחו התוס' בגיטין דבגט ל"ב ש"פ דונתן לא משמע שיעור נתינה כמו דקיי"ל דחטה אחת פוטרת הכרי והנה לשיטת רש"י הנ"ל בחומש דיסבור דבעינן מן התורה שיעור נתינה תקשה מ"ש מגט וע"ש בנ"ב סי' ר"א מה שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש יותר דהכה מן התורה ל"ש לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד רק בדבר מצוה אז שייך לחלק ולומר דהתורה עשתה זה למצוה לכתחלה אבל מ"מ אם עבר אינו מעכב כעין שמפורש זה בכמה דוכתא בפסחים ובקדשים דאם לא שנה עליו הכתוב לעכב הוי רק למצוה וכו' אבל בדבר הרשות ל"ש לחלק בין לכתחלה בין בדיעבד מן התורה ולא נמצא בשום מקום בדבר הרשות להיות מן התורה חלוק בין דיעבד בין לכתחלה ולכך א"ש דודאי אם לא הי' פחות מכשיעור נקרא נתינה כלל אז לא הוי שייך לחלק בין לכתחלה בין דעבד דהרי כל פחות מכשיעור לא הוי נתינה כלל וא"כ הוי כלא נתן כלל ואטו בלא נתן מי יצא ובע"כ שבאמת אף פחות מכשיעור נקרא נתינה רק כיון דהוציא הכתוב בלשון נתינה עכ"פ לכתחלה בעינן שיהי' כשיעור דאל"כ ל"ה כתוב בלשון נתינה ומדהוציא בלשון נתינה מוכח דלכתחלה בעינן כשיעור נתינה ובדיעבד מהני אף פחות מכשיעור מדלא פרטה התורה בו השיעור כמו בתרומת מעשר בע"כ דבאמת הוי נתינה אף כל דהו דאל"כ ל"ש בזה דיעבד דהוי כלא נתן כלל ובע"כ דבאמת אף כל שהוא הוי נתינה רק למצוה מן המובחר ונתינה מן המובחר הוי כשיעור ולכך תינח בתרומה דהוי מצוה אבל בגט דהוי דבר רשות בזה ל"ש לחלק בין לכתחלה בין דיעבד וכיון דעיקר נתינה באמת אף בכל שהוא הוי נתינה א"כ שוב בגט די בזה אף לכתחלה ומה שכתב' התורה בלשון נתינה בגט היינו לשאר דברים דבעינן מידו לידה ולא הוי בטלי גיטך מעג"ק ולשאר דברים דל"ה שם נתינה כלל בלא זה דאף דיעבד לא הוי נתינה אבל לא להיות בו כשיעור דבדעבד הוי נתינה בכ"ש ומצוה מן המובחר ל"ש בדבר רשות אבל בתרומה דל"ב נתינה מיד ליד וכדומה וגם הוי דבר מצוה בזה אמרינן להיפוך דהכונה שהוציא בלשון נתינה להיות לכתחלה נתינה מובחרת כשיעור ובזה יומתק יותר פרש"י דאדרבא אם לא היה מפריש כשיעור כלל אז דגלי דעתי' דאינו מפריש רק כ"ש אז הוי זה תרומה לכל אף להמעשר שביד הלוי דחטה אחת פוטר בדיעבד וגם בדיעבד מהני שלא מן המוקף אבל אם יבא לעשות מצוה מן המובחר ליתן אחד מנו"ן אז בודאי על המותר לא ירצה להפריש רק על מה שנשתייר א"כ אז איכא גלוי דעתו שאינו מפריש רק על שלו ולא על של חברו וא"כ שוב נתחייב המעשר בתרומה ונהי דבטל הוא התרומה בו כמש"ל דמיעטה התורה שאינו גוף האיסור וא"כ אין כאן רק תערובת ובטל ומיהו ה"א מכח הפסד כהן יצטרך עכ"פ להרים שיעור שהי' הבעה"ב נותן מזה אם הי' בידו קמ"ל רש"י דאף להפסד כהן לא חששו וא"צ כלל להרים וא"ש ודו"ק היטב. ולדרכי יומתק יותר דלדעת הצל"ח לא יתיישב מה שפרש"י לעיל בד"ה מחשב הא מדידה בעי ולדעת הצל"ח סתרי דברי רש"י למ"ש בחומש ולפמ"ש א"ש דהתם איירי רש"י לענין דעבד ודו"ק כנלפענ"ד נכון.
תוס' ד"ה ואם קלף ונתן לתוך ידו וכו' ותימא היאך מקלפא לי' וכו' הא אמר לעיל דמולל מלילות בע"ש הא בשבת אסור וכו'. והנה זה הי' אפשר ליישב דלכך לא נקט הברייתא למלול בשבת דהתם מיירי בא"י בדבר שחייב בתרומה ולכך אסור לו למלול ביו"ט דאיך יעשה עם התרומה כיון דאין תורמין עד אחר המלילה ובשלמא ביו"ט פריך הש"ס שפיר ומשני איידי דביו"ט שפיר זכאי בהרמתן אם נתחייבה היום וטבילי האידנא לכך מותר לו למלול ביו"ט אבל בשבת בודאי אינו זכאי בהרמתן בשום ענין ולכך לא עצי למלול בשבת רק מע"ש אבל כאן במקלפא לי' כסי כסי דמיירי בענין שאינו חייב בתרומה רק בח"ל וכדומה ולכך מותר למלול כסי כסי וכעין שכתב הפ"י לקמן בש"ס גבי כיצד מנפח ולכך תנא רק כיצד המולל בע"ש אך הא קשיא לי בין לרש"י בין להתוס' מ"ט לא הקשו מכאן עצמו דתרי מסיק הש"ס דאאל אסיפא דאם מלל ונתן לתוך חיקו חייב וכן בשבת וא"כ מוכח דאסור למלול לתוך חיקו ומ"ש חיקו או לכסי כסי וא"כ לפי דעת רש"י דקליפה היינו מתוך השבלים א"כ מ"ש מלילה ומ"ש קליפה ואיך יפרש רש"י סוגיא זו עצמה וכן למה לא הקשו התוס' מכאן רק מברייתא דלעיל. אך כראה דרש"י נזהר בזה במ"ש בלשונו בד"ה וכן לשבת אחת אחת ל"ה מפרק וכו' א"כ משמע מלשונו להדיא דעיקר ההיתר מכח דהוי אחת אחת ולכך א"ש דמלילה כיון דנופל מהם כמה יחד לכך אם גם נותן לתוך חיקו הוי מלאכה ממש וחייב אף משום שבת אבל במקלף כיון דהוי רק אחת אחת לכך אף לתוך ידו או כלי ל"ה מלאכה ממש ולכך לא הקשו התוס' מזה רק ממה דתנא לעיל המולל בע"ש יקשה למה קתני בע"ש כיון דהתם רק דין נפוח אתי לאשמעינן והו"ל לאשמעינן במקלף אחת אחת בשבת אז מנפח מיד ליד ולמה אשמעינן במלל בע"ש ובע"כ דאף באחת אחת אסור בשבת. ואין להקשות דאם הקושיא הוי רק מכח דלמה לא נקט כה"ג א"כ אכתי אף לפי תרוצם דמיירי שכבר כפרקו מאתמול מהשבלים אכתי תקשה למה לא אשמעינן בשבת גופו ובאם קלף מאתמול מתוך השבלים והיום מקלף אחת אחת. אך א"ש דבשלמא אם לא הי' צריך לקלף מתוך השבלים באמת רק הי' מותר כך שפיר הו"ל למתני כיצד אם קלף בשבת מנפח וכו' אבל כיון דהוכיחו דבאמת אסור רק אם קלף מתוך השבלים מאתמול אז מותר לקלף אחת אחת א"כ הי' צריך להאריך ולפרש שמאתמול נטלו משבלים והיום מקלף וכו' לכך נקט בקצור רק אם מלל מע"ש. או י"ל דבכה"ג היכי דקלפו מתוך השבלים מע"ש ל"ש אם מקלפו אחת אחת בשבת להיות צריך נפוח ול"ש נפוח אם כבר נקלף כך רק אם מקלפו מתוך השבלים ממש ולכך לא מצי למתני כה"ג ולכך לא הקשו רק על פרש"י דס"ל אף מתוך השבלים מותר, אך לפמ"ש א"ש דלכך לא תנא התם בשבת מכח חשש תרומה דאיך יעשה עם התרומה בשבת אבל כאן מיירי בח"ל דל"ש תרומה ומוכן לשבת דסיפא לא קשיא דהתם שאני כיון דאינו אחת אחת רק מולל כל השבולת יחד כנלפעכ"ד ליישב דעת רש"י. וגם מה שהקשו התוס' על רש"י במה שפרש"י דהוי מכח קבע דבש"ס משמע דהוי הטעם מכח גמר מלאכה ולפענ"ד א"ש דהנה דעת רש"י לעיל דבמלילות פטור אפי' באכילת קבע והטעם אף דקבע חייב אף קודם גמר מלאכה מ"מ הכא פטור דנראה דס"ל לרש"י דלא חייב בקבע קודם גמר מלאכה רק באם הוי דרך אכילתו ומירוח ובדבר שאפשר לבא לידי גמר מלאכה להתחייב במעשר אף דרך עראי בזה אף קודם שנגמר מלאכתו הוי קביעות שלו קביעות ונחשב קבע וחייב אבל במלילות דא"א לבא בזה לידי גמר מלאכה דגמר מלאכה הוי ע"י מירוח ודגון לא ע"י מלילות לכך כיון שבדרך זה לא יבא לידי גמר מלאכה לא נחשב קביעות זה קביעות ואף קבע שלו כעראי נחשב ולכך נראה דא"ש פרש"י דהוא לשיטתו אזיל דס"ל כן ולכך ס"ל דודאי לתוך ידו ל"ש בזה גמר מלאכה דגמר מלאכה הוי ע"י כלי דדומה לכרי והעמדת ערמה ולא בתוך ידו אינו דומה לערמה רק הכונה כך דעיקר חיוב שלו לתוך ידו הוי מכח קבע דשוב הוי קבע רק דהש"ס פריך אח"כ בהא דמנקטא לרב כסי כסי דמשמע דאפי' לתוך כלי מותר אהא פריך שפיר כיון דמחייב במקלף ונתן לתוך ידו במעשר בע"כ אפשר לבא ע"י כן לידי גמר מלאכה אם יתן לתוך כלי לכך אם במקלף לתוך כלי הוי גמר מלאכה שוב אף לתוך ידו חייב מכח דהו"ל קבע וחייב אף קודם גמר מלאכה אבל אם ע"י כלי ג"כ ל"ה גמר מלאכה א"כ א"א לבא בדרך זה לידי גמר שוב ראוי שיופטר אף בנתן לתוך ידו מכח דלא נחשב זה קבע כיון דלא יבא בזה לידי חיוב גורן וגמר מלאכה וס"ל לרש"י דבע"כ ברייתא זו אתיא דלא כרבי דלרבי אף בעראי חייב ומה איריא נתן לתוך ידו ובע"כ כר"י בר"י אתיא וכמש"ל בזה ליישב קושיית הפ"י על רש"י ותוס' דהכא מיירי שהכניסן לעשות מהם עיסה ונמלך עליהן למוללן דבכה"ג [חייב] ומ"מ כתבנו לעיל שם בזה דהיינו דוקא בדרך קבע חייב אבל שלא בקבע פטור ולכך נראה דאף בדרך זה ס"ל לרש"י דאינו חייב רק אם אפשר לבא לידי גמר מלאכה דהיינו אם יתן לתוך כלי דאז הוי גמר מלאכה והיינו ג"כ מכח זה דאם לא הכניס לעשות ממנו וכו' אף שמלל או קלפן לתוך כלי ג"כ ל"ה גורן וגמר מלאכה בזה לכך אף קביעות שלו ל"ה קבע אבל באם הכניסן לשם גורן אז אם אח"כ כמלך למללן או לקלפן אם עושה לתוך כלי הוי גמר מלאכה לכך שוב אף לתוך ידו הוי קבע עכ"פ וחייב לר"י בר"י. ולכך פריך הש"ס שפיר אם לתוך ידו הוי קבע מוכח דע"י כלי הוי גמר מלאכה למעשר מי איכא מידי דהוי גמר מלאכה למעשר ולא לשבת ואיך מקלפא לי' כסי כסי וא"ש. והתוס' לשטתם לעיל דס"ל בקבע חייב בכל ענין אף לר"י לכך הקשו כאן שפיר דאם חייב מכח קבע מנ"ל דהוי גמר מלאכה למעשר לכך השיגו על רש"י וכתבו ולא נהירא וא"ש ודו"ק היטב: