אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יג.

דף יב:

גמרא הא רבי הא ר"י. הנה ראיתי בספר הצל"ח שהקשה דלשון זה ל"ש רק היכי דפריך אהדדי שני משניות או ברייתות וכדומה אבל הכא לא פריך אהדדי רק לרבא מהמשנה והו"ל לומר מתני' רבי היא וכו'. אך נלפענ"ד ליישב כך ונקדים שני הקדמות והוא דהנה התוס' כתבו דלרבי א"א לתרום ביו"ט מכח דנתחייב מעיו"ט ולר' יוסי יכול לתרום דמאתמול לא נתחייב רק היום כשמתחיל למלול והנה החיוב מה שהיום נתחייב נראה או דהוי רק ע"י ברירה בכלי דזה דומה למה דמוכח בעלמא אף דשותין על הגת מ"מ אם בא למזגו קובע למעשר שהמזיגה קובע למעשר כן ה"כ י"ב דהברירה ביד הוי רק דרך עראי ואינו חייב במעשר רק אם בא לברור אותו בכלי אז מלאכה זו קובע למעשר וכן איתא כדומה לזה בברייתא שהביא הש"ס אחר זה ע"ב כיצד מנפח לענין מעשר מנפח על יד על יד ואם נתן לתוך חיקו חייב במעשר וא"כ נראה דהתם מיירי בנפח ביד ממש לכך אם גם על יד על יד אינו חייב ואם נתן לתוך חיקו הנתינה לחיקו קובע למעשר אבל אם מנפח ע"י כלי קנון ותמחוי אף על יד על יד נקבע למעשר דבשלמא ביד ממש אם אוכלו ג"כ ממש מיד כיכר הוא שעראי הוא לבד אבל אם נותן לתוך חיקו או מנפח בכלי אינו ניכר שעראי הוא לכך נקבע למעשר ולכך לר' יוסי הנפוח בכלי קובע למעשר. או אפשר דאכילת יו"ט קובע למעשר כמ"ש התוס' בכמה דוכתא דאכילת יו"ט קובע למעשר ולכך לא נקבע למעשר לר"י עד יו"ט או עד שמנפח בכלי, ועוד נקדים דכמ"ש רש"י דסתם שבלין אין מפרישין תרומה עד שנעשו דגן א"כ כמו שסתם תרומה לא נפרש בשבלים כן אף שנעשה מלילות לא תורמין ממנו עד שיתנפחו כראוי ויהי' נבדל הפסולת אז כיון שנגמר מלאכתו ממש דרך להפריש ממנו מעשר ותרומה ולא קודם (או י"ל לפמ"ש הצל"ח דלכך אין מפרישין עד אחר המלילה מכח דכתיב דגן כן ה"נ צריך שיהי' עד אחר נפוח שיהי' דגן ממש אז הוי שיעור תרומה ליתנו וזה עיקר מצותו דגוף החיוב חל עליו מקודם אבל מ"מ עיקר מצוה מן המובחר הוי לאחר נפוח וא"ש וכן מוכח מלשון רש"י לקמן ע"ב ד"ה אלא מן הגורן ומן היקב שנגמר כולה וכו' משמע גמר כולה בעינן לגמרי ודו"ק והבן) ולכך א"ש דהנה לכאורה הוי קשה לפי מה דמשני הש"ס לפי' התוס' דלרבי אסור לתרום ביו"ט דכבר נתחייב מקודם א"כ למה הוצרך לתרץ תחלה הברייתא דלכך נקט עיו"ט מכח איידי ולמה לא משני טפי דגם אתיא כרבי ולכך כיון דאסור לתרום ביו"ט ממילא אסור למלול ביו"ט כיון דאין מפרישין תרומה עד אחר המלילה א"כ איך יעשה עם התרומה ולכך אסור למלול ביו"ט רק אם נמלל [בעיו"ט] דאז מפריש ממנו בעיו"ט תרומה אבל רבא ס"ל כר' יוסי בר"י דלא נתחייב עד יו"ט כנ"ל לכך מותר לו למלול ביו"ט או דרבא מיירי בענין דלא נתחייב בתרומה כלל או בח"ל או בשל נכרים ומה פריך נימא דאתיא ג"כ כרבי כמו המשנה דידן. אך כראה דהש"ס עצמו נזהר בזה ומיישב דבשלמא משנה דידן אתיא כרבי אבל הברייתא ממ"כ אם נימא דדרך לפרוש תרומה קודם א"כ אף כרבי לא מצי אתיא הברייתא דהרי אפשר לתרום קודם ולמלול ביו"ט ואם נימא דאין דרך לפרוש תרומה עד אחר המלילה א"כ שוב בע"כ לא אתיא כרבי דא"כ הרי אין דרך לפרוש עד אחר הנפוח וא"כ איך קתני בברייתא דביו"ט מנפח בקנון ותמחוי הלא אם לא נפוח עד יו"ט לא תרם עד עכשיו ואכתי איך יעשה עם התרומה והו"ל לאסור אף הנפוח ביו"ט ובע"כ מדמתיר הנפוח ביו"ט ע"י כלי בע"כ דאתיא רק כר"י בר"י דלא נתחייב מעיו"ט בתרומה רק היום ע"י הכלי או ע"י יו"ט עצמו וא"כ אם כר"י שוב הו"ל להתיר גם המלילה ובע"כ הוצרך לתרץ מכח איידי. וז"ש הש"ס הא רבי המשנה כרבי דלדידי' אסור לתרום ולא תקשה לך א"כ למה הוצרכתי לתרץ ברייתא מכח איידי ולמה לא ג"כ כרבי ולכך לא ימלול מכח התרומה שדרכו אחר המלילה לכך אמר ז"א דאם איסור המלילה מכח התרומה הוא א"כ אף הנפוח יהי' אסור כיון דאין מפרישין עד אחר הנפוח ובע"כ הא היינו הברייתא אתיא כר"י בר"י וא"כ שוב קשיא אף המלילה יהי' מותר בע"כ אתיא לתרץ דהוי רק מכח איידי וא"ש ודו"ק. והנה עוד כראה ליישב קושיא הנ"ל דלכאורה קשיא מה פריך הש"ס א"כ מצינו לתרומה שזכאי בהרמתן מה קושיא הלא באמת בברייתא ס"ל לר"י דלב"ה אף תרומה מוליכין וילפי מתרומה למתנות רק ב"ש הוא דפריך מה לתרומה שזכאי בהרמתן א"כ מה קושיא דלמא מה"ט גופא לא חיישי ב"ה לפרכא דב"ש מכח דס"ל אף תרומה זכאי בהרמתן ומה פריך נימא רבא ס"ל ג"כ הלכתא כר"י ולכך אף תרומה זכאי בהרמתן אך הנה קיי"ל כל היכי דאפשר למעט בפלוגתא עדיף כל היכי דאפשר ולכך פריך הש"ס כך הרי חזינן במשנה דידן פריך ב"ה עצמן מה לתרומה שאינו זכאי בהרמתן א"כ ס"ל דאסור לתרום ביו"ט ואף להוליך אסור נהי דבברייתא ס"ל לר"י דלב"ה מותר להוליך ע"כ לא פליגי אלא בגוף הולכה אבל עדיין מה"ת לומר דפליגי אף בגוף הדבר אם זכאי בהרמתן ולכך מסתבר לומר דבהא לא פליגי ר"י ורבי דגוף הרמה אסור ביו"ט ולכך משני הש"ס כך דלפי פשוטו לא הוי מצי לומר דלרבי אסור לתרום ביו"ט כפי' התוס' דאפשר מעיו"ט ולר"י בר"י מותר וא"כ בע"כ רבא כר"י בר"י ס"ל דמותר למלול ואף שאז יצטרך להפריש ביו"ט בע"כ כר"י ס"ל אך הוא גופא קשיא מנ"ל דהלכה כר"י בר"י ולא כרבי והלא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו אך לפ"ז משני הש"ס כך כיון דעכ"פ מצינו בזה פלוגתא בלא"ה בין רבי לר"י בר"י א"כ שוב מסתבר לומר דלא יהי' דברי ב"ה כהלכתא בלא טעמא הלא הם למדו תרומה מחלה והרי קושיא של ב"ש אלימתא דמה לחלה שזכאי בהרמתה ולכך מסתבר לומר דבהא פליגי ב"ש וב"ה והמשנה עם ר"י ע"ד שאיתא לעיל בסוגיא דסולם של שובך ייע"ש בפרש"י דת"ק דשוטחן בחמה ור"א ור"ש פליגי במה פליגי ב"ש וב"ה בסולם אם ברה"ר או ברה"י וכן נמי כאן יהי' ע"ד זה פלוגתא דרבי ור"י דרבי ס"ל דב"ה וב"ש בחלה פליגי אבל בתרומה לכ"ע אין מוליכין דמה לתרומה שאינה זכאי בהרמתה ור"י בר"י כר"י ס"ל דפליגי בתרומה וב"ה סברי אף זכאי בהרמתה ולכך יליף שפיר לתרומה מחלה וב"ש הוא דסברי כרבי דאין תרומה זכאי בהרמתה וא"כ א"ש שוב פסק רבא כיון דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכאן ר"י דברייתא ור"י בר"י בחד שיטה קיימו וכבר איפסקא הלכתא כר"י ולכך פוסק כר"י בר"י דמוללין מלילות ביו"ט וז"ש הש"ס לא קשיא הא רבי כלומר משנה דידן אתיא כרבי דס"ל לב"ה ג"כ אין מוליכין תרומה דאינו זכאי בהרמתן אבל הא היינו הברייתא דר"י דס"ל דלב"ה מוליכין תרומה אתיא כר"י בר"י דס"ל אף תרומה זכאי בהרמתן ולכך פוסק רבא כר"י בר"י וכר"י דאיפסקא הלכתא כוותי' ואין הלכה כרבי מחביריו וא"ש ודו"ק היטב, ולפי מה דמשני מאי תרומה רוב תרומה ג"כ א"ש דב"ש אזלי בתר רוב כיון דרוב אינו זכאי בהרמתה אין מוליכין וב"ה ס"ל כיון דעכ"פ משכחת לה דזכאי בהרמתן לכך מוליכין ודו"ק.

גמרא ולר"י בר"י נמי משכחת לה וכו'. עיין בפ"י מה שהקשה הרי משכחת לה בדבר שגמרו לא הוי מלאכה ייע"ש. ולפענ"ד א"ש והוא דיש לדמות זה לדעת רש"י דס"ל לקמן דף כ"ז גבי חלה שנטמאת דרחמנא אחשבי' להבערתן לכך אף דבר שאינו מלאכה נחשב מלאכה א"כ ה"כ בזה דנהי דמצד עצמו לא הוי מלאכה אם עד הנה לא נתחייב בתרומה עד עכשיו ע"י ענין זה יתחייב בתרומה הן ע"י עסק זה או ע"י הכנסה לבית בראיות פני הבית כיון דרחמנא אחשבי' לגמר המלאכה להיות בזה נקבע למעשר א"כ רחמנא אחשבי' והוי מלאכה ממש ואסור לעשותו ביו"ט. ולכך נראה דאף התוס' דלא ס"ל כן התם נראה דהיינו דוקא התם דהיכן נמצא דרחמנא אחשבי' להיות מלאכה הלא התורה לא הקפידה רק על הביעור שלא יהי' החלה בעולם וע"ז הקפידה התורה להתבער מן העולם אבל לא נמצא גלוי דעת שהתורה תחשיב זה הענין למלאכה אבל הכא במעשר דחזינן שהתורה הקפידה על המעשר ותרומה שאינו חייב עד שיוגמר מלאכתו והתורה אחשבי' מלאכה זאת להיות גמר מלאכה לחייבו במעשר לכך אמרינן אחשבי' ונחשב כמלאכה ממש וחייב עליו משום שבת ויו"ט ג"כ ואסור לעשות כן ביו"ט. ואין להקשות ממה דאיתא לקמן ע"ב גבי וכן לשבת דקאמר שם הש"ס דשאני שבת דבשבת מלאכת מחשבת בעינן וא"כ מוכח משם דאף דהוי מלאכה לענין מעשר ל"ה גמר מלאכה לענין שבת. ברם א"ש ולק"מ דהתם דקאמר וכן לשבת ואי איתא דמיירי שאינו חייב משום שבת רק במקום דמתחייב משום מעשר כך הו"ל לומר וחייב כמי משום שבת כלומר בזה האופן דנתחייב משום מעשר אז חייב משום שבת אבל אם אינו חייב משים מעשר לא נתחייב מכח שבת אבל מדקאמר וכן לענין שבת מוכח דבא לומר דחייב משום שבת לבד אף במקום דלא שייך חיוב דמעשר ואהא פריך שפיר הא דביתהו דרב מקלפא לי' כסי כסי ובהא מחלק שפיר דבמעשר הוי גמר מלאכה ובשבת לא אבל במקום דחייב מכח מעשר ודאי מגו דהוי גמר מלאכה למעשר הוי גמר מלאכה לשבת ודומה לתקון כלי כאלו מתקנו עכשיו וכעין שאיתא בש"ס גבי ענביו מרובה מעליו ומיעטן ביו"ט הוי מתקן כלי ועיין בחדושי שם שהארכתי בזה והוכחתי דיש שיטות דהוי דאורייתא ממש כן ה"כ במה שע"י כן נתחייב בתרומה ומעשר חשיב תקון כלי שעד הנה לא נחשב גורן וחשוב לענין מעשר לכך חייב אף ביו"ט ועכ"פ דומה למתקן ודאי הוי כמו התם במיעט ענביו ואסור עכ"פ מדרבנן ולכך ל"ה בזה זכאין בהרמתן דכ"ז רק מדרבנן אנחנו דנין דעיקר הפרשה ביו"ט לאו דאורייתא ומכ"ש עיקר הולכה לכהן ולכך כיון דכאן מיירי רק מדרבנן בזה וודאי הוי כמתקן ואסור עכ"פ מדרבנן לכך לא משכחת לה זכאי בהרמתן רק כעין דפריך הש"ס בהכניס לעשות מהם גורן דאז כבר נגמר מלאכתו למעשר קודם נהי דאז הי' פטור בעראי ועכשיו ע"י המלילות נתחייב בעראי מ"מ בחיוב עראי לא נחשב מלאכה כיון דעכ"פ בקבע כבר נתחייב בשלמא מה שחייב באכילת קבע זה שפיר נחשב מלאכה שעד הנה לא הוי נחשב כלל לדגן שהרי אפי' בקבע היה פטור ועכשיו נעשה דגן ולא הי' עליו שם דגן כלל לכך כיון דזה הוי גמר מלאכה למעשר הוי נמי לשבת מן התורה או מדרבנן ועכ"פ נראה כמתקן אבל מה שבקבע כבר חייב ושם דגן עליו נהי דעכשיו נתחדש שיתחייב אף בעראי אין כאן שם חדש דהרי עיקר טעמו מכח דבמלילה זה גרנו והוי זה כקביעות והרי אם בא לאכול כאן קבע ממש לא הי' לנו חיוב חדש וגמר חדש דהרי בקבע כבר נתחייב א"כ כיון שבקבע חייב מכבר ומלילות אינו פועל רק דזה הוי קביעות שלו וא"כ הוי רק כאוכל קבע דהרי קבע בדעת האדם תליא לכך מלילות הוי לו כאוכל קבע בענין אחר ובקבע כבר חייב ואין כאן תקון חדש וגמר חדש רק דהוי כאוכלו קבע דמלילות נקרא קבע ומ"מ ענין חדש ל"ה ואינו דומה למתקן וגם ל"ש רחמנא אחשבי' כיון דעיקר מלאכתו כבר נגמר מיהו זה יתכן רק לפרש"י דהגרסא לר"י בר"י אבל להתוס' דכתבו דהקושיא לרבי ומכח דלא נתחייב בעיו"ט רק השתא ביו"ט א"כ מוכח לכאורה דהגמר מלאכה הוי ביו"ט וא"כ שוב הוי כאן חיוב חדש ויהי' אסור לעשות כן ביו"ט ומה פריך הש"ס דזכאי בהרמתן. מיהו אפשר דס"ל לאכול מיד לא אסרו דנהי דהוי מלאכה מ"מ לא עדיף משחיטה ובישול וכדומה דהוי לצורך אוכל נפש ומותר ולכך מלילות שבאו ליתן על יד על יד לתוך פיו לא נחשב מלאכה ודומה לבורר לאכול לאלתר אבל להעמיד ערימה וכדומה בענין שאינו ראוי לאכילה תיכף רק אח"כ הוי מלאכה ממש ודומה לבורר שאסור בו ביום לכמה פוסקים כנלפע"ד נכון ועיימש"ל בתוס' ד"ה הא ר' יוסי וכו', מיהו עדיין תקשה קושיות הפ"י דמשכחת לה בקשואין ודלועין משיפקסו דזה נעשה ממילא. מיהו כיון דאינו בידי אדם לא נחשב זכאי בהרמתה בזה כיון דאינו בידו ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה הא ר' יוסי וכו'. עיין בפ"י מה שהקשה דלר"י אף בקבע פטור א"כ הך ברייתא דלקמן דתנא בה כיצד מנפח וכו' ואם נתן לתוך חיקו חייב כמאן אתיא וכו' ייע"ש ודבריו תמוהין שהרי ופורש כאן בש"ס דאף לר"י בר"י בהכניס לעשות מהם עיסה ונמלך למללן חייב ייע"ש בפרש"י א"כ י"ל בכה"ג מיירי הברייתא דלקמן כיצד מנפח ואתיא כר"י וז"פ, וא"ל דבכה"ג אף בדרך עראי חייב מנ"ל זה דלמא ס"ל לרש"י לר"י אפי' בקבע פטור אבל אם הכניס לעשות מהם גורן ונמלך למללן אז חייב ועיימש"ל בזה בתוס' ד"ה ואם קלף וכו' השייך לכאן עוד ודו"ק:

בא"ד לכנ"ל הא דכהן זכאי בהרמתה. הנה תיבת דכהן אינו מובן ובאמת הי' כראה דט"ס הוא בדברי התוס' וצ"ל הא דכאן זכאי בהרמתה היינו מה דאמרינן דכאן זכאי בהרמתה היינו דכאן במלל ביו"ט דזכאי בהרמתה ותיבת דכהן נחלף ה"א בא'. אך כיון שיש בכמה ספרי הש"ס כן הי' כראה לכאורה לפרש דבריהם דהם לשטתם דס"ל לעיל כדעת הירושלמי דאף דקיי"ל כר"י דמוליכין תרומה מ"מ היינו דוקא ברגיל אבל באינו רגיל אסור ולהוליך בודאי אסור והכה הטעם כתבו לעיל דלכך אסור באינו רגיל מכח דלא דעתיה דאינש וכו' ולכך יאמרו שהוא תרם אותו ביו"ט ולכך הוא אוכל בביתו ולכאורה אינו מובן מה לשון זה שהוא תרם אותו ביו"ט ולכך הוא אוכל בביתו וכך הו"ל למכתב דיאמרו שהוא תרם אותו ביו"ט ולכך אוכל בביתו מה לשון שהוא, ולכך בע"כ כוונתם כן דודאי אם הי' מותר להבעלים להפריש התרומה לא הוי חשש מראית עין לומר שמכח האכילה יטעו לומר שתרם ביו"ט דמהיכי תיתי יומשך להם הוכחה זאת ומה ענין זה לזה אך בע"כ כוונת הירושלמי כך דבחלה ומתנות כיון דמותר להבעלים להוליך לביתו של כהן מותרין אף הם להרים ולהפריש ולשלוח להכהן אבל בתרומה כיון דלהוליך לביתו של כהן אסור בודאי מכח מ"ע לומר שתרם ביו"ט לכך כיון דאסור להוליך שוב אסור לו לתרום בעצמו דאם יבא לתרום יש חשש שיבא להוליך ג"כ ולכך אינו מותר להפריש רק לכהן הבא לאכול אז אם הוא כבר בביתו ובא לתרום מסתמא יאכלנו שם ויהי' זכור מתוך כך ולא יבא להוליך והכהן מותר לו לתרום, ולא הוי בכלל כל מילי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח דזה לא נאמר רק אם מצד גוף הענין א"י לעשות אבל באמת כאן מצד גוף התרומה יכול לתרום ואם עבר ותרם תרומתו תרומה ולכך הוי בכלל מצי עביד רק מכח גזרה אחרת דלמא יבא להוליך אסרוהו ובפרט דמן התורה יבול לתרום ורק מדרבנן אסור לו הוי בכלל מצי עביד ויכול הכהן לתרום ואין זה בכלל גזרה לגזרה די"ל דכולה חדא גזרה הוא דאם יתרום יבא להוליך ולכך ס"ל להירושלמי דאף בדבר שזכאי בהרמתו היום לר"י בר"י מ"מ אין רשאי לתרום הבעלים רק הכהן לבדו ושוב אם הכהן לבדו התורם ביו"ט אם יראו אותו אוכל בביתו ואינו רגיל אצלו שפיר יאמרו שמניין לכהן זה שאינו רגיל כאן בביתו בע"כ שהוא תרם התרומה כמו שתרומה שנתחייב ביו"ט תורם הכהן כן יאמרו שאף תרומה שנתחייב מעיו"ט הכהן תרמו ולכך הוא אוכל בביתו ויומשך מזה מ"ע ולכך שוב אסור רק ברגיל בלא"ה ושוב ליכא כלל מ"ע ולכך א"ש דכתבו כאן דהא דכהן דזכאי בהרמתה דמוכח מן הירושלמי הנ"ל דאף בדבר דמותר לתרום ביו"ט הוי רק ע"י הכהן לא ישראל וא"ש. ויש להמתיק הדבר דלכך נקטו הא דכהן זכאי בהרמתה היינו דס"ל דבאמת הברייתא והמשנה לא פליגי בתרומה אליבא דב"ה די"ל דמה דתנא במשנה דב"ה אמרי מה לי תרומה שאינו זכאי בהרמתה ומודים ב"ה שאין מוליכין היינו כיון דהמשנה מיירי להוליך לביתו של כהן דבחלה ומתנות מתירין ב"ה אף להוליך לביתו של כהן ובזה ילפי ב"ש כמו דלב"ה עכ"פ אין מוליכין את התרומה לביתו של כהן כך אין מוליכין את החלה ומתנות לביתו וע"ז אמרו ב"ה מה לתרומה שאינו זכאי בהרמתה דעכ"פ און הבעלים זוכין בהרמתה לכך אסור לו להוליך אבל בחלה דאף הבעלים זכאין בהרמתה לכך מותר אף להוליך א"כ מה דאיתא במשנה אינו זכאי בהרמתה היינו דבעלים אין זכאין בהרמתה אבל כאן בברייתא כוונת ב"ה לענין ליתן לכהן בביתו אז ס"ל לב"ה דאף תרומה מותר ליתן לו בביתו לאכול ברגיל דהכהן שפיר יכול לאכול בביתו וב"ש אסרי אף בביתו ואמרי ב"ש דמה לחלה שזכאי בהרמתה משא"כ כתרומה שאינו זכאי בהרמתה בע"כ הכינה בזה דבתרומה אפי' הכהן אינו זכאי בהרמתה לתרום ולכך מהא פריך הש"ס שפיר לרבא דממשנה ל"ה קשה עידי די"ל דהתם הכונה דבעלים אין זכאין בהרמתה ולכך אין מוליכין להתם אבל הכהן אפשר דזכאי בהרמתה אבל מברייתא דמיירי רק מאכילתו של כהן בביתו ובע"כ דאף הכהן אינו זכאי בהרמתה פריך שפיר ארבא א"כ צינו לתרומה שזכאי עכ"פ הכהן ולכך כתבו התוס' שפיר דהא דפריך מכהן שזכאי בהרמתה היינו הברייתא אליבא דב"ה דהכונה דאפי' הכהן אינו זכאי בהרמתה ובאמת מצינו עכ"פ לכהן שזכאי בהרמתה וכו' וא"ש וס"ל להתוס' דהירושלמי דאוסר באינו רגיל אזיל למסקנא דכאן דמאי תרומה רוב תרומה אבל יש תרומה שזכאי בהרמתה ולכך כיון דבזה ביו"ט הוי רק הכהן התורם שפיר יטעו לומר אם יראו כהן שאינו רגיל אוכל בביתו תרומה שאסור לתרום ביו"ט יאמרו ג"כ שהוא תרמו ביו"ט ולכך שכיח כאן ואוכלו כאן וא"ש ודו"ק. ועפ"י הדברים הנ"ל הי' אפשר ליישב מה שפרש"י לעיל הלכה כר"י ואליבא דב"ה דאפי' תרומה מותר להוליך ועיימש"ל בזה וגם דברי הרמב"ם שפוסק דלא כהירושלמי בהא עייש"ל, ולפמ"ש א"ש דהי' מקום לומר דבתרומה לא פליגי כלל הברייתא והמשנה דמה דאסרי ב"ה במשנה להוליך תרומה היינו להוליך לביתו של כהן בזה מתירין בחלה ואסרי בתרומה אבל בברייתא מיירי ליתן לו בביתו ברגיל בזה מתירין ב"ה וב"ש אסרי אף כה"ג ולא קאמר הש"ס דמתני' דלא כר"י רק דבמשנה קאמר דבמתנות כמי פליגי עכ"פ ור"י אמר דבמתנות לא פליגי וא"ל דל"פ היינו בענין ליתן לו בביתו ברגיל חדא דז"א סברא דמ"ש אם ב"ש אסרי להוליך חלה במשנה דידן וגם בתרומה דאסרי אף להוליך מה"ת יתירו בביתו ברגיל כיון דהוא יליף במשנה דידן חלה מתרומה א"כ גם בזה יליף ואין היקש לחצאין ולכך בע"כ במשנה דידן דאסרי לב"ש בחלה ומתנות לכל אסרי אפי' בביתו וא"כ ר"י דאמר במתנות ל"פ ובפרט מלשון ר"י דאמר במתנות ל"פ ובע"כ משמע מזה דבאופן דתנא אמר דפליגי קאמר איהו ל"פ כמ"ש המפו' כעין זה ייע"ש כן נמי לדרכנו דבמה דאמר המשנה ות"ק דפליגי אמר איהו ל"פ ובע"כ דאף להוליך מתירי ולכך אמר המשנה דלא כר"י אבל בענין התרומה שפיר י"ל דמה דמשמע במשנה דאף ב"ה מודים בתרומה דאין מוליכין היינו רק להוליך בביתו של כהן כיון דבחלה ומתנות מתירין אף להוליך א"כ נהי דב"ה מתירין בתרומה ליתן בביתו עכ"פ להוליך אסרי ותקשה להו קושיות ב"ש עכ"פ להוליך בחלה נלמוד מתרומה ולכך אהא תרצו דמה לתרומה שאין הבעלים זכאין בהפרשתן לכך אסירי אף להוליך אבל בחלה דהבעלים זכאין בהפרשתן לכך מותר אף להוליך ובתרומה אמרי ב"ה בברייתא דמוליכין היינו בביתו ברגיל דבזה ס"ל לב"ה דאף תרומה זכאי בהפרשתן הכהן דהכהן מותר לו להפריש בביתו של ישראל תרומה שנתחייבה היום ולכך מותר לו לאכול שם וכיון דמשכחת לה עכ"פ ענין הפרשה ביו"ט בכהן בביתו של ישראל מותר לו אף לאכול שם וב"ש סברי כיון דרוב תרומה אינו זכאי בהרמתה לכך נחשב אינו זכאי לכך אף בביתו אסור לאכול וב"ה ס"ל כיון דמשכחת לה בשום ענין זכאי ביו"ט לכך שפיר ילפי ב"ה מחלה כמו התם דהבעלים זכאי בהרמתן מותר אף להוליך כן בתרומה דאין הבעלים זכאין רק הכהן מותר לו להפריש מותר לו לאוכלו שם וזה הוי לפי המסקנא דמשני הש"ס מאי תרומה רוב תרומה א"כ ל"ה צ"ל דהברייתא ומשנה פליגי כלל בתרומה לפי דעת הירושלמי אך לפ"ז הי' קשה לרש"י למה הוצרך לומר הלכה כר"י הלא ממ"נ מה דהם ל"פ במתנות זה אין כ"מ לדידן אליבא דב"ה רק אליבא דב"ש ול"ש בזה הלכה ואם אליבא דב"ה בתרומה ל"ש לומר הלכה כר"י רק בהא ליכא פלוגתא והו"ל לומר הלכה כב"ה אף בתרומה או אף זה למותר כיון דבתרומה ליכא פלוגתא פשיטא דהלכה כב"ה ובע"כ דהש"ס לא ס"ל כן רק בתרומה מתירין ב"ה אפי' להוליך ממש לביתו של כהן כמו בחלה ולכך פרש"י הלכה כר"י דאפי' תרומה מותר להוליך דייקא ולכך גם הרמב"ם הי' קשה לו לפי דעת הירושלמי ולפי מה דמסיק הש"ס מאי תרומה רוב תרומה ל"ה צריך הש"ס לומר דמשנה וברייתא פליגי אליב' דב"ה בתרומה ולומר הלכה כר"י ובע"כ דהש"ס לא ס"ל כהירושלמי רק מפרש דאף להוליך ממש לביתו מותר אף בתרומה ולכך הוצרך לומר הלכה כר"י ובע"כ דס"ל להש"ס דשאני יו"ט משבת בזה וא"ש פסקי הרמב"ם ודו"ק. אך לפי"ז א"א לומר כטעם שכתבנו לעיל דלכך אסור לבעלים רק לכהן מכח דבעלים אם נתיר להם לתרום יבא אף להוליך אבל אם לא נתיר לו לתרום שרק הכהן בעצמו יתרום אז אית לי' היכרא מה ההוא ויזכור שהוא יו"ט ולא יבא להוליך אך כעת שכתבנו דאדרבא איסור הולכה תלוי במה שאינו זכאי בהרמתה א"כ מוכח לכאורה דהרמה בלא"ה אסור לבעלים ואדרבא מה"ט אסור לו להוליך מכח דאינו זכאי הוא בהרמתה, לפ"ז צ"ל דטעם החילוק בזה דבחלה ומתנות דשכיחי לא יבא לטעות בין נתחייב היום לנתחייב מאתמול וכיון דשכיח זה כמו זה וגם יותר שכיח לאפות ביו"ט פת חמה דהוא טובה יותר ולשחוט היום לכך לא גזרו שמא יטעה להתיר אף בשל אתמול להפריש אבל תרומה כיון דרוב תרומה עכ"פ הוי נתחייב מעיו"ט כדקאמר בש"ס כאן ולכך אם ע"ד המיעוט יזדמן תרומה שמפריש היום אם נתיר להבעלים יבא לטעות להתיר כל תרומה דשכיח יותר לכך לא התירו לו רק לכהן והוא זריז והכהן כבר ידע הדין מה שמותר לו להפריש היום ומה שהוא אסור ולכך כיון דלא הותר לו הפרשה רק ע"י הכהן ממילא נאסור לו הולכה לבעלים מכח שהוא אינו זכאי בהפרשתה וגם שהכהן עצמו אסור בו להוליכו דבשלמא בחלה ומתכות כיון דמותר לישראל להוליכו לבית כהן לא הצריכו חז"ל להטריח את הכהן לבא לביתו לאכלו שם והתירו לו אף להוליכו מכח טרחא דכהן אבל בתרומה כיון דישראל אסור לו לתרום וצריך הכהן לבא לביתו וכיון דס"ס מוכרח הכהן להטריח לבא לביתו ולכך שוב אפשר לו לאכלו שם ולמה יוליכנו שם ואף דבאינו רגיל אסור מ"מ גם זה הרי אפשר לקרוא לכהן הרגיל בביתו דמה לי כהן זה או זה לכך לא התירו לאינו רגיל רק ברגיל. ועוד דבשלמא בחלה ומתנות דשכיח הרבה שנתחייבו היום ליכא מ"ע בהולכה ולא יטעו לומר שתרם היום אבל בתרומה דהרוב הוי רק מאתמול כדקאמר הש"ס מאי תרומה כו' לכך שפיר יש לחוש למ"ע להוליכו שם. ולכך בזה א"ש יותר דרכנו הנ"ל דבמשנה דידן דמיירי מענין הולכה לביתו של כהן שפיר אמרי ב"ה דבחלה מותר אף להוליך ואין ראי' מתרומה דאסור להוליך דשאני תרומה דאינו זכאי בהרמתה דאף שאפשר לתרום בנתחייב ביו"ט מ"מ רוב תרומה אינו זכאי בהרמתן דבזה מודה לב"ש דאזלינן בתר רוב תרומה כיון דרוב תרומה אינו זכאי בהרמתן חיישינן למ"ע דהרוא' לא יתלה רק בהרוב לא ובהמיעוט ולא יחוש למיעוטא ושפיר יש חשש מ"ע אבל בברייתא דמיירי לענין לאכול בביתו וברגיל דליכא חשש מ"ע שפיר למדו ב"ה תרומה מחלה כמו בחלה דמותר בדידי' אף להוליך כן ה"כ בתרומה יהי' מותר עכ"פ ליתן לו בביתו ובזה ל"ש לומר מה לחלה שזכאי בהרמתה דאף תרומה זכאי בהרמתה בנתחייב היום וא"ל דרוב תרומה אינו זכאי דמה בכך בשלמא לענין היכי דיש חשש מ"ע שפיר יש לחלק בין היכי דאיכא רוב או לא דאז איכא חשש מ"ע דהרואה לא יחוש למיעוטא אבל בביתו וברגיל כיון דבזה ל"ש איסור מצר ע"ע רק מצד איסור גופו אנו דכין אם יש כאן היתר נתינה או לא בזה אין סברא לחלק בין רוב או לא רק כיון דעכ"פ הותר כאן הפרשה בשום ענין שייך בי' מתוך שהותר זה הותר זה לכך לא אזלי ב"ה בזה בתר רוב ולא הי' צריך הש"ס לעשות פלוגתא בין המשנה ובין הברייתא ולומר הלכה כר"י ובע"כ דלא ס"ל להש"ס כהירושלמי רק אף להוליך מותר בתרומה ממש ולכך שפיר פרש"י ופסק הרמב"ם וא"ש ודו"ק היטב:

והנה בגוף הקושיא מה שהקשו התוס' על פרש"י כראה דלק"מ מה שהקשו דלרבי הוי אפשר מעיו"ט כבר ישבתיו זה לעיל דרש"י כבר תיקן זה דשאני הכא כיון דאין דרך להפריש עד שיעשה [דגן[ לא נחשב אפשר לעשותו מעיו"ט וכעת אבאר יותר דרש"י לשטתו שהוכחנו לעיל דס"ל בע"כ מה דא"א לעשותו רק אם יעשה דבר אחר קודם לזה ולא הי' ראוי לעשותו בעיו"ט כמות שהוא ממש רק הי' מחוסר מעשה לא נחשב אפשר לעשותו מעיו"ט ייע"ש בא"ח סי' תצ"ה ובחדושי לש"ס ולכך ה"כ כיון דאין דרך לתרום עד שיעשה דגן תה עיקר מצותו דדגן כתיב לכך מה שהי' ראוי להפריש מקודם הדגון זה לא נקרא אפשר מעיו"ט וכמ"ש התוס' דף ס' גבי גלגל עיסה מעיו"ט ייע"ש, ומה שהיה אפשר לעשותו דגן מעיו"ט זה לא נחשב אפשר לגבי תרומה כיון דהתרומה לא הי' אפשר להרים תרומה עד שיעשה דגן תחלה וכיון דאז לא הוי דון לא הי' ראוי כמות שהוא בעינא לתרומה וכיון דהדגן עצמו אין איסור ביו"ט ל"ש לאסרו מכח התרומה דהי' אפשר מעיו"וט וא"ש ומה שהקשו התוס' דלפרש"י אפי' בקבע פטור לר"י ומברייתא לא משמע כן הנה אף אי נימא כהבנתם ג"כ לא קשיא מידי די"ל דהברייתא נקטה פלוגתא בעראי לרבותא דרבי דאפילו בעראי חייב כה"ג ולעולם י"ל דלר"י גם בקבע פטור ועוד נראה דבאמת גם לרש"י חייב בקבע ומ"מ א"ש. והנה בדבר אחד נתכוונתי עם הפ"י ואני אבאר הדבר יותר דבודאי בקבע אסור לו למלול ביו"ט דבשלמא דרך עראי בלבד י"ל דמתחלה כא עלה על דעתו קודם יו"ט שירצה לאכול זה רק עכשיו נפל כן בדעתו ולא עלה זה במחשבתו קודם יו"ט אבל דרך קבע כיון דאכילת קבע דרך כל אדם להכין קודם יו"ט ולאסיק אדעתי' תחלה מה יאכל למחר ולכך בזה שפיר קנסוהו דהו"ל להכין קודם יו"ט ולעשותו ואסור ביו"ט דרך קבע. ועוד נראה יותר דהפ"י כתב דדין זה יהי' תלוי באם בורר אסור ביו"ט לבו ביום ייע"ש ולפענ"ד דכאן לכ"ע אסור לפמש"ל דמה דמתחייב על ידו במעשר נחשב מלאכה בם לענין שבת הן מדאורייתא או דרבנן ולכך א"ש דבשלמא באם חייב דרך עראי אז מ"מ מותר לו למלול אף שצריך להפריש מעשר ממנו כיון דלא ע"י מעשה של עכשיו חייל חיוב זה רק כיון דבדרך עראי חייב א"כ חיוב זה הי' בו מכבר שכל אימת שירצה למללו חייב במעשר ואיסור זה כבר חל עליו ואין כאן גמר מלאכה ותקון כלי אבל אם עראי פטור ואינו חייב רק בקבע אם יתן לתוך חיקו וכדומה א"כ בזה הנתינה לתוך חיקו מחייבו במעשר ועושהו קבע זה שפיר הוי גמר מלאכה ותקין כלי ולכך אף דבורר יהי' מותר לבו ביום היינו דברירה הותר לצורך אוכל נפש אם אוכל מיד וכיון דהותר הותר לגמרי אבל תקון כלי וגמר מלאכה לא מצינו שהותר ביו"ט דזה איסור אחר הוא ובודאי מתקן כלי אף ביו"ט אסור אף לצורך אוכל נפש ומה שמותר למלול לאכול מיד זה לא הוי תקון כלי לכך שוב אם בורר לתוך חיקו הוי תקון כלי ממש ואיסור זה לא הותר לצורך אוכל נפש לכך אסור ביו"ט וא"ש דברי רש"י ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה א"ד וכו'. הכה נלפענ"ד ליישב קושייתם עפ"י מה שמחולקין רש"י ותוס' לעיל דרש"י ס"ל לדעת התוס' אף בקבע פטור לר"י והתוס' ס"ל בקבע חייב ולכך נראה דבהא פליגי הני תרי לישני דל"ק אמר כך מחלוקת בשבלין בקבע אבל בקבע בקטניות ד"ה אסורייתא טבלא ובעראי בין בשבלין בן בקטניות פליגי ובל"ב אמר מחלוקת בשבלין בעראי אבל בקטניות בעראי ד"ה אסורייתא לא טבלא ובקבע בין בשבלין בין בקטניות פליגי והוי ע"ד שכתבו התוס' ממש. ויש להסביר הדבר יותר דהכונה כך דודאי בקבע עדיף קטניות משבלין גבי מלילה דבשבלין אף בקבע אין דרכו ע"י מלילה רק ע"י דגון ומרוח ולכך אף קבע ע"י מלילה לא נחשב קביעות שלו קביעות אבל בקטניות דרכו בכך ע"י קבע ולכך עדיף בזה קטניות מדגן דבזה בטלה דעתו אצל כל אדם ובזה לא בטלה דעתו אצל כל אדם אבל בדרך עראי הוי להיפוך שבאכילת עראי דרכו של שבלים למלילה כמו לקטניות דהבא לאכול עראי אין דרכו לעשות דגן רק ע"י מלילה ולכך באכילת עראי דרכו של דנן במלילה כמו קטניות לכך בזה שוב זה דגן וחייב מן התורה ובקטניות אינו רק דרבנן לכך ודאי דגן עדיף מקטניות דודאי כל אכילת עראי מן התורה ראוי לפטור אף ע"י מלילה רק שמדרבנן חייבוהו אף בעראי ע"י מלילות ולכך בדגן שקבע שלו מן התורה גזרו אף בעראי אטו קבע שלו וכן קבע בקטניות אף דמן התורה פטור גזרו בזה אטו קבע דדגן דחייב מן התורה אבל עראי דקטניות אטו קבע דקטניות או אטו עראי דדגן לא גזרינן דהוי גזרה לגזרה כעין דאמרינן ממש גבי רובו ומקפיד וכמה דוכתא ולכך א"ש ה"נ דליק אמר מחלוקת בשבלין ס"ל כפרש"י דבקבע פליגי ואף בזה פוטר ר"י, ולכך אמר מחלוקת בשבלין בקבע דר"י פוטר דאין דרכו של דגן בקבע ע"י מלילות ובטלה דעתו אצל כל אדם אבל בקבע בקטניות ד"ה אסורייתא טבלא דבקבע קטניות עדיף מדגן אבל בעראי י"ל או דבין בקטניות בין בשבלים לא טבלא או אפשר דבזה בין בשבלין בין בקטניות פליגי ולאידך לישנא פליגי רק בעראי ובהא שבלין עדיפי ולכך מחלוקת בשבלין אבל בקטניות ד"ה אסורייתא לא טבלא ובקבע י"ל בין בשבלין בין בקטניות חייב ול"פ בקבע כלל רק בעראי. ועוד יש להסביר הדבר דהנה בקבע דגן דרכו רק ע"י מרוח לא ע"י מלילות אבל קטניות דרכו ע"י מלילות בקבע ולכך הנה בקבע יש מעלה וחסרון לכל אחד דדגן הוי דאורייתא אך אין דרכו במלילות אבל קטניות הוי דרבנן אך זה דרך קביעתו ויצא זה בזה לכך ס"ל דעדיף הך מעלה מה דבקטניות דרכו בכך ולכך לכ"ע אסורייתא טבלא, ואף שכתבנו לעיל דעיקר גזירתו קבע קטניות הוי אטו דגן והרי בדגן גופו ס"ל לר"י דפטור אך א"ש דגזרינן קבע דקטניות במלילות כיון דזה דרכו בכך אטו קבע דדגן ע"י מירוח כיון דזה דרכו בדגן וזה דרכו בקטניות גזרינן קבע דקטניות לפי דרכו אטו קבע דדגן לפי דרכו ולכך לכ"ע אסורייתא טבלא אבל בעראי דדגן כיון דבזה שוה דגן לקטניות דשניהם דרכן ע"י מלילה לכך דגן נהי דאכילת עראי פטור מן התורה מ"מ מדרבנן חייב כיון דיש לו מעלה אחת דקבע שלו דאורייתא ואף אם עראי דדגן אין דרכו במלילות מ"מ נהי שיש חדא לריעותא דאין דרכו בכך מ"מ הוי חדא למעליותא דעכ"פ גוף חיוב תרומה שלו הוי מן התורה ולכך יצא זה בזה ולכך מחייבו רבי אבל בקטניות דהוי עיקר תרומה שלו דרבנן גם אכילת עראי דרבנן והוי תרתי לריעותא אף דיש לו מעלה אחת כנגדו דזה דרכו בכך ע"י מלילות שוב הוי חדא במקום תרתי ולא מהני לכך בעראי גרע קטניות מדגן ובקבע עדיף. ועוד י"ל דבאמת מצינו בכמה דוכתא שחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר מבשל תורה ועיין בפ"ט דכתובות ובאה"ע סי' ס"ט וצ"ב בב"ש שם ולפי"ז ה"נ הוי כן דהנה בקבע בקטניות כיון דבאמת עיקר תרומה בקבע הוי מן התורה לכך שוב בקטניות דהוי דרבנן ויש לו עיקר מן התורה ולכך עשו חז"ל לו חזוק יותר משל תורה ואף דבדגן פטור ע"י מלילות בקטניות עשו חזוק לדבריהם וחייבוהו ע"י מלילות אבל בעראי בקטניות הנה חזוק יותר משל תורה ל"ש רק אם הוי כעין דאורייתא אבל מה דל"ה כעין ד"ת ל"ש חזוק יותר משל תורם והרי אמרינן בגיטין דף ס"ה דאף כעין דאורייתא לא תקון רק בדבר שיש לו עיקר מן התורה מכ"ש שחזוק יותר משל תורה ל"ש בזה ולכך א"ש דבקבע דדגן דהוי מן התורה לכך בקטניות עשו חזוק יותר משל תורה אבל בעראי דאף בדגן הוי דרבנן ומן התורה כראה שאין שום עראי חייב לכך שוב נהי דחד ס"ל דחייב בדגן בעראי מ"מ בקטניות הוי תרי דרבנן עראי וגוף התרומה דרבנן לכך בזה הקילו ולכ"ע לא טבלא ולכך לל"ק דפליגי בקבע עדיף קטניות בתרומה מדגן ולל"ב דפליגי בעראי עדיף שבלין מקטניות וא"ש כנלפע"ד ודו"ק היטב בזה כי הוא נכון בס"ד.

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה