אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יב:

דף יב.

במשנה אמרו להם ב"ש גז"ש חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כשם שאין מוליכין את התרומה כך אין מוליכין את המתנות וכו' הנה יש לדייק דלמה התחילו בחלה ומתנות וסיימו רק בחד כך אין מוליכין את המתנות ולא סיימו חלה ומתנות. אך כראה הכונה דהנה לכאורה הי' אפשר לומר דלכך מותר להוליך חלה כיון דלצורך עצמו ודאי אם רצה הי' יכול להוליך לאיזה מקום שירצה (ומפורש הוא במשנה דהאשה ששאלה מים ומלח וכו' דיכול להוליכה למקום שרוצה) אם ניחא לי' לאוכלו בבית אחרים יכול לאוכלה ולהוליכו שם לאיזה מקום שירצה כמפורש במשנה הנ"ל וא"כ לפ"ז הרי מוכח מפרש"י ותוס' בפ"ג דפסחים דמותר לאפות חלה ע"י הואיל ואי בעי מתשיל עלה רק שכתבו דהיכי דאפשר בלא הואיל אין לעשות ע"י הואיל אבל היכי דא"א בלא הואיל מותר ע"י הואיל א"כ ה"נ אם מלאכת אפי' דהוא מלאכה מן התורה מותר ע"י הואיל מכ"ש שההולכה לכהן דהוי מדרבנן מותר ע"י הואיל א"כ לכך מותר להוליך חלה מכח דעדיין אף בביתו של כהן ראוי לו דהואיל ואי בעי מתשיל עלה וראוי היא לדידי' ויאכלנו הוא שם ולצורך עצמו מותר להוליך א"כ מותר להוליך גם עכשיו מכח הואיל דלא גרע מאפי' דאורייתא. ויומתק יותר לפמ"ש בק"א סי' תק"ו דלכך אסור להוליך לכהן מכח דהכהן רק משלחן גבוה קזכה ועיקר הנתינה לו ל"ה להנאתו של כהן רק לגבוה א"כ הוי טרחא שלא לצורך יו"ט אבל כיון דשייך בזה הואיל ואי בעי מתשיל עלה א"כ ל"ה הטרחא לצורך גבוה רק נחשב בדידי' קטרח דעד ביתו של כהן כל זמן שאינו מגיע ליד הכהן יכול לשאול עליו א"כ בדידי' קטרח ולכך מותר אך תינח בחלה דמותר להפריש חלה ביו"ט ולכך שייך בזה הואיל ואי בע' מתשיל עלה ואף דשוב יהי' טבל ולא חזי לי' מ"מ יכול הוא להפריש ממ"א עלי' לא מבעיא אי נימא דאף דהעיסה נלושה מעיו"ט כיון דבאמת הופרש' מאתמול רק דהיום כמלך עלי' ונשאל א"כ הוי כעיסה שנלושה היום דהיום נעשה חיוב החדש פשיטא דא"ש דיכול להפריש מכי' ובי' אף גם אם נימא דא"י להפריש מני' ובי' עכ"פ יכול ללוש עיסה אחרת ולהפריש ממנה אף על זו חד חלה א"כ כיון דבידו לשאול עליה ולתקן זה הוי בדידי' קטרח ומותר אבל בתרומה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט א"כ אם ישאל עליה יחזור לטבלו בפרט לפמ"ש דזה הוי כנתחייב מעיו"ט רק בחלה בידו ללוש עיסה אחרת היום ובתרומה ל"ש זה א"כ אם ישאל עליה יהי' כולו אסור א"כ ס"ס אינו ראוי לדידי' וקטרח רק בשביל הכהן ולכך אין מוליכין אך במתכות שפיר יש ראי' דהרי מתנות אין לו תקנה להיות נשארים לעצמו דנהי דיכול לקנותם מכהן מ"מ זה אינו בידו רק ביד הכהן אולי לא ירצה הכהן וגם אז צריך לבא תחלה ליד הכהן ומיד הכהן יזכה הוא ואם עבור הנאת הכהן עצמו אסור להוליך מכ"ש עבור ישראל שיזכה מן הכהן לכך שפיר יש ראי' מתרומה דאסור אך ב"ש לשיטתו דס"ל אין שאלה בהקדש א"כ אף על חלה ל"ש שאלה א"כ לדידי' הדר שקול חלה ומתנות ותרומה להדדי וכולם קטרח בשל כהן ולכך אומר כך אני לומד גז"ש אפי' לחלה מתרומה דלדידי ליכא שאלה בחלה ואף לדידכו דאמריתו יש שאלה בהקדש ואין ראי' מחלה לתרומה אודו לי מיהת כשם שמודיתו לי דאין מוליכין את התרומה כך אין מוליכין את המתנות דבזה ודאי בשניהם טרח בשל כהן וא"ש. ובזה נראה דיש להמתיק לשון רש"י בד"ה כשם שאין מוליכין את התרומה ופרש"י שהרי מאתמול הוגבהה והוא תמוה דמה טעם הוא זה דמוכיח דמודים בזה ב"ה הלא אף בחלה שהורמה מאמש ס"ל דמוליכין. אך נראה הכונה כך דבחלה אף שהורמה מאמש מ"מ כיון שעדיין הי' בידו למתשל עלי' כל שעה א"כ לא נחשב הפרשתה הפרשה גמור' רק בשעה זו שמוליכה אצל הכהן דאז חזינן שגמר בדעתו שזה יהי' חלה אבל כל עוד שאינו מוליכה לכהן יתכן שיהי' נמלך עליו א"כ הוי כאלו היום הורמה שלא גמר בדעתו להיות זה חלה עד שעה זו ולכך הוי כדבר שא"א לעשותו מעיו"ט ולכך דוחה יו"ט לב"ה, ובפרט לפמ"ש בק"א סי' הנ"ל דטעם ב"ה הוי מכח שמחת יו"ט דכהן וכיון דלא הי' אפשר לעשותו מאתמול דוחה יו"ט ולכך ה"נ כיון דכל שעה סבר שעדיין יהי' נמלך וסבר שמא יחזור בו ולא גמר בדעתו לכך הוי כאלו הורמה היום בפרט אם נימא דאף לב"ש דאינו אוסר רק בהורמה מאמש דהיינו אם כבר נאכל אתמול גוף העיסה דאז אין בידו לתשול עלי' אבל אם לא נאכל אתמול שוב הוי בכלל הורמה היום מיהו לב"ש א"א לומר כן דס"ל אין שאלה בהקדש אבל לב"ה שפיר יש לומר דס"ל יש שאלה בהקדש א"כ הוי בכלל הורמה מהיום אבל בתרומה כיון דאין מפרישין תרומות ומעשרות ביו"ט א"כ סמוך ליו"ט תיכף בודאי גמר בדעתו שזה ישאר תרומה שהרי ידע שביו"ט לא יהי' יכול עוד לשאול עליו א"כ קודם יו"ט נמלך שזה יהי' דוקא תרומה שוב חל הגבהתה ממש מעיו"ט. וזה שפיר הוי הורמה מאמש והוי כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותה מעיו"ט דאינו דוחה יו"ט לכ"ע ושעיר פרש"י שהרי מאתמול הוגבהה שזה ודאי חל הגבהתה מאתמול לכך מודים ב"ה דאסור להפריש. או יש לפרש פרש"י בשום לב מ"ש רש"י אח"כ בד"ה זכאי לא נתנו חכמים כח וזכות בהפרשתה ולכאורה מה בעי רש"י בזה והי' די לומר זכאי רשאי. אך הכונה דהנה לכאורה הי' אפשר לומר דפליגי ב"ש וב"ה לשטתם דפליגי לעיל אם אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דב"ש לשיטתו דס"ל לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה וכו' לכך אסור להוליך חלה ומתנות כיון דאינו צורך אוכל נפש ממש רק לשם מצוה והכהן משלחן גבוה זכה לכך לא הוי צורך ממש אבל ב"ה לשיטתם דס"ל דאמרינן מתוך ולכך ה"נ מותר להוליך חלה ומתנות לכהן דעכ"פ הוי צורך קצת כיון דכתבו התוס' דצורך מצוה הוי צורך קצת ומכ"ש לפרש"י דל"ב צורך קצת ובפרט כיון די"ל כיון דעכ"פ החלה וכו' ראוי לכהן נחשב צורך קצת ולכך מותר להוליכו, וזה נראה כוונת רש"י כאן דמה דאמרו ב"ה מתוך שזכאי בהרמתן דב"ש לשיטתם דס"ל דלא אמרינן מתוך ולכך שפיר מביאין ראי' מתרומה לחלה אבל ב"ה לשיטתם דס"ל דאמרינן מתוך ולכך אם בדאורייתא אמרינן מתוך מכ"ש בדרבנן ולכך כיון דעיקר איסור הנתינה לכהן הוי או מכח דהוי כמו מקח וממכר או כמתקן או דהוי טרחא דלא צריך ולכך א"ש דאם מה שמותר להפריש חלה ביו"ט ל"ה מכח לצורך רק לא הי' בו חשש מתקן או מקח וממכר וטרחא לגבוה בהפרשה לבד בלי איסור נתינה ולכך אם לא הי' שייך במפריש איסור זה כלל השייך בנתינה ל"ה שייך כאן מתוך שהרי איסור זה לא הותר ביו"ט לצורך אבל באמת במפריש ג"כ שייך איסור זה עצמו השייך בנתינה רק דהותר לצורך אוכל נפש דלא גרע ממלאכה ממש דמותר באוכל נפש וכיון דרק מכח לצורך הותר שוב אמרינן מתוך שהותר ענין זה לצורך הותר נמי שלא לצורך להוליכו לכהן ולכך פרש"י לא נתנו לו חכמים כח וזכות בהפרשתה אבל בחלה יש לו זכות בהפרשתה דהוי לצורך שלו ובשביל טובתו וזכותו הותר לא בעבור שאין בהפרשה איסור רק הוי איסור רק שהותר לזכותו לכך אמרינן בזה מתוך וא"ש אבל בתרומה ל"ש מתוך כיון דהפרשה אסורה וכיון שכן אף בהולכה ל"ש מתוך דא"א להקל בהולכה יותר מבהפרשה. ולפ"ז הי' כראה לומר עוד דהנה לכאורה הי' אפשר לומר דלפי טעם ב"ה דאמרי תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דלפ"ז אין מתירין ב"ה רק בעודן בידו ממעשה הפרשה אז מותר להוליכן לכהן דומיא מה דאמרינן בש"ס בהתוקע שמותר להוליך השופר לביתו וכן קיי"ל בא"ת סי' של"א במג"א שמותר להוליך האיזמל כ"ז שהוא בידו לביתו כן ה"נ אמרי ב"ה כך בשלמא תרומה שאינו זכאי בהרמתה א"כ בע"כ הופרשו מאתמול וא"כ אינן בידו היום ושוב אסור לטלו להוליכו לכהן אבל בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן א"כ כיון שהם בידו בשעת הרמה לכך כיון דהוי בידו מותר להוליכו אף לכהן אבל אם נסתלק מידו אפשר אף בחלה ומתנות אסור אף לב"ה. מיהו באמת ז"א דהרי אף בהורמו מאמש מתירין ב"ה אף שאינן בידו מכבר, אך נראה דא"ש די"ל דודאי לומר מתוך שהותרה הורמה הותרה אף הולכה י"ל דבהרמה יש איסור אחר ובהולכה איסור אחר כמ"ש הפ"י והצל"ח רק דאנן אמרינן כיון דבחלה ומתנות מותר להרים היום וכיון שמפריש היום א"כ בעודו בידו ודאי דמותר להוליכו לכהן וכיון שהותר הולכה עצמה בעודו בידו שוב אמרינן מתוך שהותרה הולכה בעודו בידו שוב מותר אף בהורמו מאמש מכח מתוך. וז"ש רש"י כאן דעד כאן לא מתירין ב"ה רק בחלה ומתנות כיון דמשכחת לה בהורמו מהיום שוב אמרינן מתוך כיון שהותרה הולכה היום הותר אף בהורמו מאמש אבל בתרומה שליכא הרמה מהיום רק מאתמול הוגבהה ובזה ליכא הופרש מהיום א"כ ליכא בזה מתוך ולכך מביאין ב"ש ראי' להיפוך כיון דאין מוליכין תרומה ולא אמרינן מתוך שהותרה הולכה לצורך בחלה הותר כמי בתרומה או מכח שהותר הפרשת חלה הותר כמי הולכת תרומה ולכך כמו שאין מוליכין את התרומה כך אין מוליכין את המתנות וב"ה משיבין מה לתרומה שאינו זכאי בהרמתה וכיון דיש חילוק בין חלה לתרומה בזה לכך גם בזה יש חילוק ולא אמרינן מתוך מחלה ומתנות לתרומה כיון דחלוקים הם אבל בחלה עצמה שפיר כיון שזכאי בהרמתה לכך אמרינן מתוך שהותר הורמה הותר הולכה וא"ש. ויש להמתיק יותר מש"ל בביאור לשון שאין לו כח וזכות בהפרשתה לפמש"ל בחדושי בסוגיא דמתוך דלפרש"י עיקר הטעם דמתוך כיון שהותר לעשות לצרכו מותר לעשות אף שלא לצורך דגלי דעתי' דנחשב גם זה לו לצורך ואחשבי' ונחשב לו גם זה לצורך א"כ א"ש כוונת רש"י דאם לא הי' היתר הפרשה מכח צורך וזכות שלו רק מטעם אחר אבל זכות שלו לא התירו כה"ג לכך ל"ש בזה מתוך אבל כיון שהותר מכח זכות שלו וכיון שהותר ענין זה לצורך שלו וזכותו שפיר אמרינן מתוך שהותר לצורך הותר אף שלא לצורך דגם זה נחשב לו צורך כיון דניחא לי' בכך וא"ש, ולפמ"ש א"ש גם בלשון הברייתא דנקט ב"ה חלה ומתנות מתנה לכהן וכו' פתח בחלה ומתנות וסיים במתנות לבד מכח מ"ש דבחלה ליכא ראי' כיון דשייך בי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה ולכך אינו מביא ראי' רק למתנות וא"ש. והנה עפ"י דרך הנ"ל מכח מתוך נראה ליישב מ"ש [רש"י[ ג"כ במשנה בד"ה ומתנות וז"ל הרמתן התירו ולא הולכתן וכולן משום גזרה דאין מגביהין תרומות ומעשרות וכו' ולכאורה יפלא חדא מה בעי רש"י בהך וכולן והו"ל לומר בקיצור ולא הולכתן משום גזרה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ומה לשון וכולן, גם מי דחקו לרש"י לכך לפרש משום גזרה דאין מגביהין והנה לשון זה משמע דטעם איסור גופו דהוי כמקח וממכר ל"ש כאן רק עיקר האיסור הוי דכיון דגזרו חכמים אין מגביהין תרומות ומעשרות אף זה הוי בכלל גזרה זו דלא פלוג בתקנתן וכו' ומי דחקו לכ"ז ולא כתב דיש בזה גופו בהולכה חשש דדומה למקח וממכר כמ"ש המפ'. אך נראה דא"ש דלכאורה קשה על רש"י דפי' דהטעם דמותר הרמה במתנות מכח דבלא"ה א"א לאכול הבשר ולמ"ל טעם זה בלא"ה ליכא בזה חשש לאסור בשלמא בחלה ותרומה דומה למתקן או מקדיש כיון דהעיסה ותבואה מתחלה הי' אסור ועכשיו הותר דומה למתקן גם כיון שצריך לקרות שם דומה למקדיש וכדומה אבל המתנות אדרבא כיון דלא טבלי וא"צ קריאת שם א"כ אין חשש איסור כלל ולמה צריך לטעם שלא יכול לאכול הבשר כך. אך לכאורה הי' אפשר לומר דהטעם מכח טרחא שלא לצורך דלולי דא"י לאכול הבשר הוי אסור מכח טרחא שלא לצורך עכ"פ אך כיון דא"י לאכול הבשר כך הוי טרחא לצורך אך באמת רש"י בא למעט זה דאם הוי איסור הרמת המתנות מטעם טרחא שלא לצורך ולשם כך הוצרך לטעם דהוי צורך יו"ט או דלא הוי בזה חשש איסור כלל בהפרשת המתנות ובהולכת חלה ומתנות הי' אסור מכח דהוי כמקח וממכר שוב ל"ה שייך טעם ב"ה מכח שבזה זכאי בהרמתן מה ענין זה לזה אם בהרמתן ל"ש כלל האי טעמא השייך בהולכה ול"ש בזה מתוך ולכך סיים רש"י שלא כן הוא שמה שנתתי טעם דלכך מותר הרמה מכח צורך יו"ט דמשמע אם לאו צורך יו"ט הוי אסור הרמה אף במתנות וכן מה דהולכתן באמת אסור כולם טעם אחד להם דכולם הוי מכח גזרה דאין מגביהין כלומר אף בהולכה ליכא טעם לאיסור רק דדומה לגזרה דאין מגביהין והוי בכלל זה וכיון שטעם אחד לשניהם שוב שפיר מתירין ב"ה מכח כיון דהותר הך גזרה לצורך אוכל נפש להרמה הותר נמי שלא לצורך להוליך והוי מענין אחד ושייך בי' מתוך כנלפענ"ד נכון בכוונת רש"י:

והנה כעת כשאר לי לבאר מש"ל שי"ל דלכך בחלה מותר מכח הואיל ובידו למתשל עליו ובדידי' קטרח וכן מש"ל דפליגי לשטתם אם אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' ולכאורה קשה על כ"ז שהרי לפמ"ש התוס' בשם הירושלמי אף להאכילן בביתו אסור א"כ בזה ל"ש הטעם הואיל ואי בעי מתשיל דמה בכך דהולכה לבית כהן הוי בדידי' קטרח דיכול לשאול עליו מ"מ איך יתנו בבית כהן לכהן הלא אף בביתו אסור ליתן לו ובשעת נתינה לא טרח בדידי' שהרי כיון שמוציאו ליד כהן שוב א"י לשאול עליו דתרומה ביד כהן ל"מ שאלה וא"כ עדיין יש ראי' מתרומה לחלה דאף בחלה אסור ליתן ליד הכהן אך נראה דא"ש דלכאורה יש להבין מה טעם הוא של הירושלמי לומר דבאין רגילין לאכול אצלו אסור וברגילין לאכול אצלו מותר וגם צריך הודעה מאתמול ולכך נראה דהנה זה ודאי דעיקר האיסור בזה הוי הולכה מבית לבית ומחצר לחצר דעיקר האיסור הוי ההולכה וכמש"ל דמכח גדר הוצאה נגעו בה רק הנה רש"י פי' לעיל בסוגיא דמתוך דעיקר איסור הטלטול נאסר משום הוצאה ומה שלא גזרו אף על אוכלין ומשקין מכח שהוא גזרה דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ייע"ש ולפ"ז ס"ל להירושלמי דהכא בחלה דבזה שפיר יכולין לעמוד בה דהוי מעוטא דמעוטא וגם אינה אוכלין ומשקין ממש כיון דאינו ראו לבעלים לכך בזה לב"ש דס"ל דאסור להוליך חלה ומתנות לכהן שוב אסרו אף הטלטול בביתו מכח איסור הולכה דטלטול מכח גדר הוצאה נגעו בה וה"ה בזה מכח חשש הולכה אסרו אף בביתו ליתן לו וב"ה דס"ל דליכא בזה איסור הולכה וכיון דמותר להוליך מכ"ש שמותר ליתן לו בביתו ולכך אף לב"ש דוקא באם לא היו רגילין לאכול בביתו בזה אף אם היום ירצה לאכול בביתו כיון דאין דרכו בכך חיישינן שמא ישכח ויוליכנו לביתו ולכך אסור אף לאכול בביתו וחדא גזרה הוא דאי לא הא לא קיימא הא כיון דעיקר הדרך שלא יאכל בביתו קרוב הוא לודאי שיוליכו למקומו אבל ברגיל לאכול בביתו בלא"ה בזה ל"ח שמא ישכח ויוליכנו לביתו מיהו אם לא הודיעו מעיו"ט לכהן הוי כמוקצה כיון דבה"ש לא הי' דעתו על כך וכיון דהכהן הבעלים שלו וכיון דהוא אסור להוליכו הוי כמוקצה אבל אם הודיעו והי' דעתו עליו ואז הוי כמו הכנה ממש שהכינו ויצא מכלל מוקצה גם רגילין הם לאכול בזה מותר. ובזה א"ש בין אם נימא דמשנה דדמאי אתיא אליבא דב"ש כיון דהם אסרי ההולכה לכך אסרי אף הנתינה בביתו אבל ב"ה דמתירין מתירין אף הולכה אף גם אי נימא דאתיא אף כב"ה ואף ב"ה לא אסרי רק הנתינה בביתו לא הולכה כראה דהיינו דוקא בתרומה ומתנות בהנהו דל"ש שאלה בזה אסרי הולכה מטעם דל"ה לצורך יו"ט כלל או דהוי טרחא דלא לצורך או מכח הוצאה שלא לצורך אבל הנתינה בביתו מותר דס"ל דלא גזרינן הטלטול אטו הוצאה או דהם לא ס"ל כלל מוקצה ואיסור טלטול ביו"ט או אף אם בעלמא ס"ל מוקצה כאן דהוי באמת אוכל לא גזרו בזה טלטול ומותר ליתן להם בביתם אז כיון שרגילין לאכול אצלם ליכא חשש שיוציאו אותם לחוץ אך בחלה נראה כיון דבזה שייך שאלה א"כ מותר אף להוליך לב"ה דבזה ל"ה הולכה שלא לצורך כיון דבידו לתשיל עליו בדידי' קטרח ומותר ולכך א"ש דלא הוי מצי להביא ראי' ב"ש מתרומה לחלה דשאני חלה כיון דהולכה מותר בזה מכח הואיל שוב אין טעם לגזור בזה הנתינה בביתו כיון דלא נאסר רק מכח איסור הולכה אבל בתרומה דל"ש הואיל ואי בעי מתשיל עלה כיון דהולכה אסורה לכך אוסר אף הנתינה לכך מביא ראי' רק למתנות כיון דגם בזה ל"ש שאלה א"כ אם בתרומה אסור הולכה ראוי לאסור גם במתנות ושוב אם במתנות הולכה אסורה ראוי לאסור אף הנתינה בביתו אטו הולכה כמו בתרומה וב"ה אמרי דשאני מתכות כיון דזכאי בהרמתן אפשר אף להוליך מותר מכח מתוך כמש"ל או אף דהולכה אסור עכ"פ הנתינה בביתו מותר כיון דהרמה מותר אבל בתרומה דאסור הרמה אסור אף בביתו. כנלפעכ"ד נכון דאף להסוברים דב"ה אינו מתיר רק נתינה בביתו וברגילין וכו' היינו דוקא בתרומה ומתנות אבל חלה מותר אף להוליך מכח הואיל ולפ"ז הך משנה דנקט שם בפ"ד דדמאי מעשר עני ובזה שייך שאלה ושייך בי' הואיל ואי בעי מתשיל עלה ולמה לא יהי' מותר להוליכו אף לביתו בע"כ דאתיא כב"ש דאין שאלה בהקדש ולב"ה באמת מהני כה"ג אף להוליך וא"ש:

רש"י ד"ה מעיו"ט אין ביו"ט לא המולל מעיו"ט קתני ולא קתני המולל ביו"ט וכו'. ולכאורה הוא תמוה ומה בעי רש"י בזה. ולכאורה נראה הכונה דהוא בא לתקן מה שהקשינו לקמן מה פריך אביי דלמא לכך נקט הברייתא מולל בעיו"ט דמיירי שלא נתרם התרומה עדיין ולכך אסור לו למלול דאיך יעשה עם התרומה דדרך להפריש תרומה רק אחר המלילה ולדעת הצל"ח הוי מצוה מן המובחר מן התורה כן ולכך אם מלל מעיו"ט דאז מסתמא הפרישו מעיו"ט לכך מנפח וכו' אבל אם לא מלל בעיו"ט אסור לו למלול מכח התרומה אבל רבא מיירי בח"ל בענין שפטור מתרומה לכך מותר למלול ומה קושיא ייעש"ל מ"ש, לכך כדי ליישב זה דייק רש"י בלשונו קתני בעיו"ט ובדבר דשייך בו תרומה לתני המולל ביו"ט ובדבר דאין שייך בו תרומה ובזה א"ש יותר דיוק הלשון דהנה בשלמא אם הוי קתני מולל ביו"ט לאשמעינן גוף דין זה דמותר למלול ביו"ט אז הוי א"ש די"ל כיון דהתנא בא"י קאי דחייב בתרומה לכך למנקט דינו בענין אם אירע שכבר תרם התרומה בשבלין מה שאין דרך לעשות כן זה הוי מלתא דלא שכיחא ולכך אם הוי קתני בברייתא מולל אדם מלילות בעיו"ט דהוי משמע דדין עלילות אתי לאשמעינן הוי א"ש דלא נקט מולל ביו"ט דאין התנא רוצה לאשמעינן דין דל"ש בענין שאם תרם כבר בשבלין לכך לא נקט רק מה דשכיח יותר אבל כיון שקתני המולל מעיו"ט משמע דלא אתי לאשמעינן דין עלילות רק דאם אירע שמלל מה יעשה בנפיחה א"כ כיון דדין נפיחה אתי לאשמעינן הוי מצי להשמיענו בלשון המולל ביו"ט דהיינו שאירע שתרם מקודם יו"ט ומלל ביו"ט אז מנפח וכו' אלא ודאי דבעיו"ט דוקא אבל ביו"ט אסור לגמרי, ויש להסביר הדבר יותר דבשלמא אם הוי קתני מולל אדם בעיו"ט אז הוי משמע דדין לכתחלה אתי לאשמעינן דימלול בעיו"ט וינפח ביו"ט הוי א"ש דדין לכתחלה לא מצי למתני דימלול ביו"ט כיון דעפ"י הרוב אין מפרישין קודם המלילה איך ימלול ביו"ט ובדרך אם אירע שהפריש קודם אם אירע לא קתני אבל השתא דנקט המולל ולשון המולל משמע אם אירע שמלל בעיו"ט למחר מנפח וכו' וכיון דנקט בלשון אם אירע שפיר מצי למתני אף ביו"ט עצמו בדרך אם אירע דהיינו אם אירע שהפריש קודם יו"ט ומלל ביו"ט וזה שדייק רש"י המולל בעיו"ט קתני דמשמע דיעבד אם אירע כן ולא קתני המולל ביו"ט דבכה"ג הוי מצי למתני אף ביו"ט. והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר דט"ס נפל בדפוס בדברי רש"י דהמגי' ראה שבתחלה נקט רש"י לשון המולל בעיו"ט לכך גם אח"כ הגיה כן ולא קתני המולל ביו"ט ולפענ"ד דזה הוי ה"א יתירא וכך צ"ל ולא קתני מולל ביו"ט דהנה הי' קשה לרש"י מה פריך דלמא רבותא אשמעינן במלל בעיו"ט לא מבעיא אם מלל ביו"ט ודאי מותר לנפח בקנון ותמחוי דהוי כלא אפשר מעיו"ט כיון דמאתמול לא נמלל עדיין ולא הי' ראוי לנפח אז והוי מחוסר מעשה ובפרט לפמ"ש בק"א סי' תצ"ה שבע"כ מוכרח לומר כן דאביי ס"ל כן דאל"כ תקשה לדידי' דמוכיח מברייתא דאסור למלול ביו"ט מ"ש מלילה ומ"ש נפיחה בקנון ותמחוי דג"כ הוי איסור דרבנן ומותר ביו"ט אף דאפשר לעשותו הי' בעיו"ט ובע"כ דאביי ס"ל לחלק בין מחוסר מעשה קודם או לא כמ"ש בק"א שם א"ם שפיר הי' קשה לאביי ממ"נ אם אין חילוק בזה בין מחוסר מעשה או לא תקשה מ"ש מלילה ומ"ש נפיחה בקנון ותמחוי ואם ס"ל לחלק בין אפשר מעיו"ט ולא הי' מחוסר מעשה קודם או לא א"כ שוב דלמא רבותא אשמעינן דאף דמלל בעיו"ט ולא הי' מחוסר מעשה רק הנפיחה מותר לנפח ביו"ט ומכ"ש במלל ביו"ט לכך כתב רש"י דהקושיא כך למה קתני המולל בעיו"ט ליתני כך מולל אדם ביו"ט לאשמעינן דין מלילה עצמו דמותר למלול ביו"ט וא"כ הרי גוף המלילה ל"ה מחוסר מעשה והוי אפשר מעיו"ט ואעפ"כ מותר למלול ממילא נדע ה"ה נפיחה דמותר בדרבנן אף באפשר לעשותו מעיו"ט ויהי' כשמע תרוייהו גוף הדין דמותר מלאכה דרבנן אף באפשר מעיו"ט גם לאשמעינן גוף הדין דמנפח על יד על יד ובקנון ותמחוי ולא בנפה וכו' אלא ודאי מדלא קתני כן מוכח דביו"ט אסור למלול וא"ש והוי ה"א יתירא בפרש"י כנלפע"ד נכון. ומש"ל דלאביי כתבנו כן הוא טעות וצריך למחקו דלאביי תרצתי בדרך אחר דבזה א"א ליישב דברי אביי רק דבשיטת רש"י כתבנו דהכרח לומר כן דבע"כ רש"י ס"ל כן ולכך רש"י לשטתו שכתבנו שם גם כאן ס"ל כן ייע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה אין מוליכין לאו דוקא מוליכין דה"ה אם יבא הכהן לביתו אסור ליתן לו וכו'. הנה כוונת דבריהם עיין במהרש"א ומהר"מ ושאר מפ' אך לדעתי עדיין דבריהם צ"ע דא"כ למה כתבו תחלה דבריהם אליבא דב"ש ואטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן טפי הו"ל לומר דבריהם על ב"ה דאף ב"ה דאמרי מוליכין היינו רק ליתן לו בביתו וברגיל אבל בלא"ה לא ועוד אף אם באו להשמיענו דבריהם אליבא דב"ש קשה א"כ למה כתבו רבותא דאפי' בביתו לא יתן לו הלא אם כוונת הירושלמי אליבא דב"ה א"כ אינו מתיר ב"ה רק בביתו ורגיל והודיעם א"כ שוב ב"ש אף בכה"ג אסרו א"כ הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' ברגילין והודיעם אסרי ולמה כתבו רק סתם דאף בביתו אסור ליתן לו. ולכאורה הי' נראה בביאור דבריהם דהם ס"ל דיש חילוק בין תרומה ובין חלה והוא דהנה ודאי לשון הירושלמי דאמר ההיא ילפינן מהוא והוא הביא שם המשנה דאין מוליכין ולא ברייתא דתרומה מוכח דבא הירושלמי לומר זה אליבא דב"ש דמה דאמרי אין מוליכין ילפינן מההיא דלא יטלם מיהו הוי קשה לי' אם כוונת הירושלמי רק אליבא דב"ש קשה אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דאין כ"מ לדינא כיון דב"ה מתירין לגמרי לכך מפרש דהירושלמי מתכוין לשניהם ועיקר כוונתו לאשמעינן ללמוד לשון מוליכין מלשון לא יטלם דגם לשון מוליכין יש לפרש נתינה בביתו והכונה כך דבמשנה דב"ש דאמרי דאין מוליכין הוי הכונה כמו התם לא יטלם דבזה אסרי ב"ש אף ליתן לו בביתו והיינו באינו רגיל אבל ברגיל מותר אם הודיעם וב"ה מתירין בזה אף בלי רגיל רק אף להוליך ג"כ אבל בתרומה אף דאמרי ב"ה מוליכין הוי הכונה רק ליתן בביתו למי שרגיל בלא"ה והודיעם וב"ש אף בזה אסרי א"כ נ"מ מדברי הירושלמי בין לב"ש בין לב"ה דבחלה לפי משנה דידן אסרי ב"ש באינו רגיל וברגיל מתירין וב"ה מתירין אף באינו רגיל אבל בתרומה לב"ה אינו מותר אף לר' יוסי אליבא דב"ה. רק ברגיל וב"ש אסרי אף ברגיל אך אי נימא כן לא א"ש בר"י לשון ב"ה דאמרי כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה הלא אף לדידהו שאני תרומה ממתנות דמתנות מותר אף להוליך ובתרומה אסור להוליך אך כראה דא"ש דהם מפרשי' כוונת הירושלמי כן דבהא פליגי ר"י ותנא דידן דת"ק ס"ל דברגיל מתירין אף ב"ש ולא פליגי רק באינו רגיל ולפ"ז באינו רגיל ודאי תרומה אסור ולא פליגי רק בחלה ומתנות דב"ש אסרי באינו רגיל וב"ה מתירין ובתרומה אסרי שניהם באינו רגיל וברגיל מתירין ור"י ס"ל להיפוך דב"ש ס"ל אף ברגיל אסור בתרומה ולכך אמר שפליגי בתרומה וס"ל דבחלה ומתנות לכ"ע מוליכין היינו ברגילין לאכול אצלו בזה לכ"ע מותר ובאינו רגיל לכ"ע אסור ובתרומה ברגיל פליגי ופליג ר"י על המשנה בתרומה דס"ל להמשנה דלב"ש ג"כ מותר ברגיל דלא פליגי בתרומה גם ס"ל לב"ה מותר חלה אף באינו רגיל ור"י ס"ל דבחלה אינו מותר רק ברגיל לשניהם גם בתרומה ב"ש אסרי אף ברגיל. מיהו גם זה ליתא דא"כ כמו דאמר ר"י לא נחלקו על המתכות שמוליכין היינו ברגיל הו"ל לומר להיפוך דבאינו רגיל לכ"ע אסור גם לשון לא נחלקו משמע שבזה הענין עצמו שאמרה המשנה נחלקו אמר הוא לא נחלקו גם קשה אם כזה מה שייכות לומר אח"כ הלכה כר"י הלא אין נ"מ לנו אליבא דב"ה רק אליבא דב"ש אם הם אסרי אף ברגיל אבל לדברי ב"ה אין נ"מ לנו דאף לתנא דמתני' הוא מודה ברגיל רק דהוא מוקי פלוגתייהו באינו רגיל וא"ל דהכונה דהלכה כר"י דחלה אסור באינו רגיל אף אליבא דב"ה דגבי ההוא דהו"ל גרבא דחמרא דתרומה לא משמע כן רק דנ"מ גבי תרומה, מיהו ארווחנא בזה דאפשר דלזה כיון רש"י במ"ש הלכה כר"י ואליבא דב"ה דאפי' תרומה מותר להוליך וכבר נתקשה הצל"ח מה בעי רש"י בזה ועיימ"ש בק"א בזה וכעת נראה כך דבא לאפוקי זה דלא נימא דהלכה כר"י דס"ל באינו רגיל אסור בחלה ומתנות ובאמת מן הש"ס מוכח להיפוך ולכך פרש"י דהלכה כר"י ואליבא דב"ה דאפי' תרומה מותר להוליך דר"י מיירי באמת באין רגילין ואף בזה מתירין ב"ה להוליך והלכה כר"י אך דברי התוס' צ"ע כנ"ל. והנה לכאורה הי' כראה ליישב דברי התוס' דס"ל כמ"ש בק"א לדעת הרמב"ם ועכשיו אבאר יותר דהנה י"ל גבי חלה ומתנות ל"ש שמחת יו"ט דכהן מכח דעיקר הנתינה הוי לצורך גבוה כמ"ש בק"א ייע"ש ואף דקיי"ל במקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת ובמקדש בתרומה ומעשרות מקודשת משמע דבזה ל"ה משלחן גבוה קזכה נראה דבאמת גם בתרומה ומעשרות י"ל משלחן גבוה רק דמ"מ סוף סוף אחר שכבר זכה בו שלו הוא ובשלמא הכא לענין הולכה לכהן טרם שזכה בו הכהן לא נחשב הולכתו לצורך כהן רק לגבוה דתחלת הנתינה הוי לשם גבוה לא לשם הכהן ולכך לא נחשב זה הולכת לצורך שמחת יו"ט רק לצורך גבוה והיינו בשעת הולכה אבל אח"כ כשכבר בא ליד הכהן לו יהא שמשלחן גבוה הוי מ"מ כבר זכה ומעכשיו הוא שלו ויכול לקדש בו רק בקדשים קלים התם איכא קרא כדיליף שם בש"ס בקדושין בסוגיא דהמקדש בחלקו שם גלי קרא דאף לאחר שהגיע וזכה בו הכהן נחשב של גבוה ולא ניתן לו רק לאכילה ובשעת אכילה משלחן גבוה קזכה כלומר דהתם אך שכבר הוא ביד הכהן וזכה בו עדיין נחשב של גבוה וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ומה שיש לו לאכול הוי רק בשעת אכילה משלחן גבוה קזכה ולכך א"י לקדש בו שלא ניתן לו משלחן גבוה רק לאכול אבל שאר מתנות כהונה בשעה שהגיע ליד הכהן וזכה בו זכה משלחן גבוה שיהי' שלו לכל דבר ובשעת זכי' מגבוה זכה בו לגמרי לכך יכול לקדש בו אבל מ"מ בשעה ראשונה שמגיע לידו ל"ה הנתינה לי רק יד הכהן הוי כיד הגבוה ותחלה זוכה בו לגבוה ומשל גבוה זוכה לעצמו (ועיימ"ש בסוף דבור זה השייך לבאר כאן יותר ועיין בתוס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין וכו' ייע"ש) לכך תחלת הולכה לכהן הוי העבודה לגבוה ודומה ללכם ולא לגבוה לכך ל"ש בזה שמחת יו"ט רק דלב"ה מותר מכח מתוך כיון דהותר הולכה בחלה דהוי בי' משום שמחת יו"ט דאם נאסר לו הולכה יטעה לאסור הפרשה ג"כ מהך טעמא דהוי כמקדיש או דיתיירא פן יאבד החלה או יאכלנה וימנע מללוש כלל עיסה לכבוד יו"ט ודומה למה דאמרינן גבי גוזלות דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט וכיון שכן לכך התירו אף להוליך והוי בכלל שמחת יו"ט, ואף לב"ש דלא ס"ל התירו סופן משום תחלתן כאן מודים כיון דבאמת יש בזה גם עכשיו צורך שמחת יו"ט דכהן רק דהי' ראוי לאסור מכח לכם ולא לגבוה כיון דהולכה זו לא הוי צורך עצמו רק צורך גבוה אבל כיון דיש בהולכה זו צורך עצמו דבלא"ה אתי לאמנועי משמחת יו"ט א"כ תחלת המעשה יש בזה משום שמחת יו"ט וגם לפי האמת יש כאן שמחת יו"ט דכהן לכך כה"ג התירו ודאי סופן משום תחלתן דאתי לממנע לגמרי וכיון דהותר הולכה של חלה שנילושה היום שוב אף לב"ש מותר אף להוליך משל אמש דאסור להפרישה דאף לב"ש דלא אמרינן מתוך מ"מ כאן דהוי ענין אחד ממש אי לא הא לא קיימא הא אם נאסור לו הולכה של נלושה מאתמול יאסור אף בשל היום דבשלמא גוף הפרשה ידע מעצמו דיש לחלק בין נילוש מהיום לנילוש מאתמול ולא יבא לאסור זה משום זה וגם כיון דדרך להפריש חלה בשעת לישה כמבואר בכמה דוכתא א"כ הרי בזה ניכר החילוק בין אם מפריש מעיסה שנילושה היום או נילוש מאתמול וכיון שמתוך המעשה ניכר אימתי נילוש לכך אם נאסור בנילוש מאמש לא יטעה לאסור אף בנילוש היום אבל בהולכת חלה דלא ניכר מתוך גוף הולכה אם של אמש הוא או של היום א"כ אם יראה הרואה שאנו אוסרין לו להוליך חלה יטעה דאסור לגמרי אף בשל היום ושוב אתי לממנע משמחת יו"ט והוי הכל בכלל שמחת יו"ט אבל בין תרומה לחלה לא טעו לכך ב"ש לשטתם דלא ס"ל מתוך אסרי בשל תרומה דל"ש בזה שמחת יו"ט ומתוך ל"ש וב"ה לשטתם דס"ל דאמרינן מתוך לכך מתירין אף תרומה ובפרט דבחלה כיון דהותר הותר אבל תרומה וחלה הוי ענינים נפרדים לכך ס"ל דלא הותר וב"ה ס"ל דאמרינן מתוך לכך מותר אף בתרומה. הארכנו בזה לבאר יותר דברינו הנ"ל בק"א לש"ע בשיטת הרמב"ם עכ"פ נראה דהתוס' נ"כ יסברו כן ובזה יהי' א"ש דבריהם דהם ס"ל ג"כ דאין הלכה כהירושלמי דהוא לא ס"ל מתוך ואנן קיי"ל דאמרינן מתוך רק דהם רוצים להוכיח רק דעכ"פ למאן דאוסר להוליך אוסר אף ליתן לו בביתו ולזה הביאו ראי' מהירושלמי דזה ודאי דהירושלמי כוונתו לב"ה דאי לב"ש מי דחקו לאוקמא המשנה דלא כהלכתא לומר דמשנה דדמאי אתיא כב"ש נימא דאתיא כב"ה ושאני יו"ט משבת ושוב אם שאני יו"ט משבת מנ"ל דילפינן הוא מההיא וכו' בע"כ דהירושלמי אליבא דב"ה אזיל והיינו מכח דהוא לאס"ל מתוך והי' קשה לו ב"ה אדב"ה כמ"ש בק"א בזה על הרמב"ם לכך אמר דילפינן הוא מההיא ועכ"פ מוכח שם דלמ"ד דלא אמרינן מתוך אם ההולכה אסור ה"ה בביתו אסור ליתן לו באינו רגיל א"כ ה"ה לדידן דס"ל אמרינן מתוך וב"ה מתיר אף להוליך ממש מ"מ מוכח מזה דעכ"פ לב"ש דלא אמרינן מתוך מה דאסרי ב"ש להוליך אסרי אף בביתו וכמו דס"ל לב"ה לדעת הירושלמי הוי כן לב"ש כדידן ולכך א"ש דלא כתבו אפי' ברגיל אסור דמזה אין ראי' לדידן דבשלמא להירושלמי דלא אמרינן מתוך ובע"כ אף ב"ה אינו מתיר רק ברגיל ממילא מוכח דב"ש אף ברגיל אסרי אבל לדידן דב"ה מתירין אף להוליך ממילא י"ל דברגיל אף ב"ה מתירין ולכך לא כתבו רק דעכ"פ זה מוכח כמו דלהירושלמי אסור לב"ה אף בביתו באינו רגיל ה"ה לדידן אליבא דב"ש כן דעכ"פ באינו רגיל אסור. מיהו גם זה א"א לומר דבאמת קשה לפמ"ש התוס' בסוף דעיקר האיסור בביתו הוי מכח מראית עין שיאמרו שלכך אוכל בביתו מכח שהוא הפרישו ביו"ט דא"כ תינח בתרומה אבל בחלה ל"ש מראית עין דאף אם יטעו שהפריש דלמא מנילושה ביו"ט היא וכמ"ש המרש"א דבחלה. ל"ש זה וא"כ קשה איך ציינו התוס' דבריהם על חלה ומתנות ובפרט לפמ"ש שהם מביאין ראי' מהירושלמי לחלה ומתנות א"כ איך יש מכאן ראי' דשאני תרומה דיש בזה גזרה דיאמרו הוא הפרישו אבל בחלה ומתנות דל"מ הך גזרה דלמא מותר בביתו ומה ראי' זה. לכך נראה לי העיקר דהתוס' אף שציינו דבריהם על ב"ש כיון שכתבו בלשונם וכו' כוונתם על הסוף מה דאיתא במשנה כשם שאין מוליכין את התרומה ע"ז כתבו התוס' דלאו דוקא אין מוליכין דה"ה בביתו אסור ליתן לו ואין כוונתם לפרש לשון המשנה דא"כ הוי כתבו רבותא דאף ברגיל אסור ליתן לו כיון דלהירושלמי דר"י אינו מתיר רק ברגיל ממילא מוכח דהמשנה אוסר אף ברגיל רק הם לא באו לפרש רק לפסוק הדין לפי האמת מה שאסור להוליך בתרומה ולכך לפי האמת קיי"ל כר"י לכך כתבו דאף לר"י עכ"פ זה הלכה כהמשנה דתרומה אסור ליתן לו אפי' בביתו דאף לר"י אינו מתיר רק ברגיל אבל באינו רגיל הלכה כמשנה דידן ומיירי התוס' רק בתרומה. ולפ"ז יש להמתיק עוד יותר לפי הדרך שכתבנו לעיל דלא קיי"ל כהירושלמי ולכך א"ש דבאמת התוס' באו לפרש המשנה דקתני אין מוליכין את התרומה דמיירי אפי' בביתו באינו רגיל דהיינו כמו דמוכח בירושלמי דלמ"ד דלא אמרינן מתוך אז אינו מותר להוליך רק בביתו וברגיל ובלא"ה אסור א"כ ה"ה לדידן דאמרינן מתוך ולכך לר"י אליבא דב"ה מתיר אף להוליך ממש מ"מ עכ"פ מוכח לדידן בהמשנה דאסרי לב"ה להוליך וס"ל דלא הותר כאן מכח מתיך שוב אף בביתו אסור ליתן לו באינו רגיל כמו להירושלמי לר"י לב"ה כן לדידן לפי המשנה ולכך לא כתבו אפי' ברגיל שזה באמת אין מוכרח לדידן דלהירושלמי דר"י מתיר רק ברגיל מוכח דבמשנה אוסר אף ברגיל אבל לדידן דר"י מתיר אף להוליך אפשר דהמשנה דידן ג"כ מתרת ברגיל ולא אסרי רק להוליך לכך הוכיחו זה עכ"פ מה דאינו מותר להירושלמי לר"י אליבא דב"ה דמתיר ומ"מ זה אסור ה"ה זה אסור אליבא דידן לדעת המשנה דלכ"ע אין מוליכין בתרומה ולפ"ז כתבו התוס' כן רק לפירושא דמתני' לא אליבא דהלכתא וא"ש. ועוד הי' כראה לומר בטעם דלא קיי"ל כדעת הירושלמי בהא והוא דלפמ"ש התוס' בטעם דלכך אסור ליתן לו בביתו מכח מראית עין שיאמרו שגם הוא הפרישו קשה א"כ למה מותר ברגיל נהי דבזה ליכא מ"ע כיון דרגיל מ"מ הרי קיי"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור א"כ ה"נ מה בכך שכעת אינו ניכר מכח שרגיל לאכול אצלו סוף סוף הרי לא חלקו חז"ל במ"ע ואסרו אף במקום דליכא חשש מ"ע. מיהו הי' נראה דא"ש דאינו דומה דע"כ לא אמרינן דאפי' בחדרי חדרים אסור רק באם היו כאן רואים הי' כאן חשש מ"ע רק דהמניעה הוי מכח דליכא רואים לכך בזה אסרו אף בחדרי חדרים אבל כאן הרי העיקר מה שבאינו רגיל אסור מכח מ"ע היינו שכיון שאינו רגיל תקשה להרואים למה עכשיו אוכל כאן בע"כ שהיא תרומה ומזה יאמרו שתרם אותו ביו"ט אבל אם רגיל לאכול אצלו א"כ אף אם יש רואין ליכא חשש מ"ע ובמקום דאף באיכא רואים ליכא מ"ע לא אסרו חז"ל מכח לא פלוג ועיין כעין זה בשעה"מ ה' יו"ט אך לכאורה אכתי אינו נכון דהרי אכתי אם ישמעו הרואים שהוא כנותן לו תרומה לאכול ודאי אסור אף ברגיל מכח כשישמעו שנותן לו תרומה יאמרו שהוא תרם אותו ביו"ט ואין היתר ברגיל רק אם גוף אמירת שהוא תרומה הוי בצנעא ממש רק שמ"מ הרי גוף האכילה א"א להסתיר כ"כ מפני רואים בזה יש חילוק דבאינו רגיל יש חשש מכח גוף האכילה ידעו שהיא תרומה ואיכא מ"ע אבל ברגיל מכח גוף האכילה לא ידעו שהיא תרומה כלל וליכא חשש מ"ע וגוף הנתינה לשם תרומה זה אפשר לעשותו בצנעא שלא יראה שום אחד וישמע זה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי אם הי' אומר לו ברבים שזה תרומה הוי אסור מכח מ"ע א"כ שוב אף בחדרי חדרים אסור ואף ברגיל איך אומר לכהן שזה תרומה ובע"כ צריך להודיע לכהן שהיא תרומה שיאכלנו לשם קדושת תרומה וא"כ אכתי יתסור אף בחדרי חדרים אך כראה דא"ש מתרי טעמי חדא דבאמת לכך הוצרך הירושלמי לפי' התוס' ובלבד שיודיעם מקודם יו"ט דהיינו מה"ט גופא אם אומר לו קודם יו"ט שלמחר יתן לו תרומה א"כ שוב א"צ אמירה כלל ביו"ט שהיא תרומה דכבר ידע הכהן מעצמו זה לכך מכח אמירה ליכא חשש מ"ע דאינו אומר לו כלל ביו"ט שום דבר ומכח הנתינה אף ברואים ליכא למיחוש ברגיל לכך כה"ג לא אסרינן בחדרי חדרים. ועוד נראה לי דברגיל אף אם מודיע לו בפני הרואים שהוא תרומה ליכא חשש מ"ע ויתיישב בזה דעת הרמב"ם דלא קיי"ל כהך ירושלמי די"ל דלכאורה אינו מובן מנין יהי' הוכחה להם דאם אוכל בביתו שתרומה זו הופרשה ביו"ט דלמא מעיו"ט הוא אך הכונה כך דודאי הירושלמי ס"ל דלהוליך התרומה לביתו של כהן מדינא אסור לא מכח מ"ע רק דהוי בכלל הוצאה שלא לצורך ואף דב"ה ס"ל דאמרינן מתוך וכו' מ"מ הירושלמי ס"ל כדעת התוס' דבשלא לצורך כלל לא אמרינן מתוך וניחא לי' כך כדי לאוקמא ברייתא דהשוחט עולת נדבה אפי' כב"ה דבשלא לצורך כלל. לא אמרינן מתוך וס"ל דבתרומה לא נחשב צורך כלל דצורך מצוה לא חשיב צורך קצת. ובפרט לפמש"ל בחדושי דאף לדעת התוס' מצוה כהך ל"ה צורך קצת וס"ל לירושלמי דאף דלכהן הוי לצורך מ"מ אם להבעלים המוציאין ליכא צורך נחשב לו שלא לצורך ואינו דומה למה דקיי"ל משלחין מכות וכו' ביו"ט דהתם דהוי דבר הרשות ויתכן להיות שחבירו ישלח לו כנגדו כן וכה"ג לכך נחשב לו צורך קצת אבל בכהן בתרומה דאסור לכהן לשלם טובה לבעלים עבור זה דהוי כהן המסייע בבית הגרנות א"כ הוי שלא לצורך כלל ולכך הוי גוף הולכה איסור ואינו דומה לחלה דשם כיון דהותר הפרשה הותר הולכה דזה בזה תלוי דאל"ה אתי לממנע משמחת יו"ט כנ"ל אבל בתרומה הוי שלא לצורך כלל ולכך אסור להוליך לכ"ע ולכך כיון דלהוליך אסור מדינא א"כ אם יראו הרואים שהכהן אוכל בביתו של זה יוקשה להם הלא אינו רגיל למה אוכל היום כאן בע"כ שזה תרומה הוא וכיון דאסור להבעלים להוליך להם לביתם ביו"ט והכהן עצמו או עבדיו אין מוליכין אותו דיהי' נראה ככהן המסייע בבית הגרנות אם הוא ועבדיו נוטלין התרומה מבית הבעלים דבמתנות כהונה צריכין הבעלים להביא לביתם של כהן ולא שיחזור הכהן בבתים ליתן לו המתנות דאסור לו להחזיר בבית הגרנות לכך כיון שא"י להוליכם דאם אסור ברה"ר אסור אף מחצר לחצר ג"כ כמו בשבת ולכך אוכלם בביתו ושוב תקשה להם אם תרומה זו הופרשה מעיו"ט למה לא הוליכו הבעלים אותו מעיו"ט לכהן בע"כ תרומה זו הופרשה ביו"ט ויטעו שתרם אותו ביו"ט אך ברגיל לאכול בלא"ה בביתו אין ראי' להם שהופרש ביו"ט דלמא בעיו"ט ומה שלא הוליכו לשם כיון דרגיל לאכול בביתו סמך דעתו שיאכל בביתו לכך ליכא בזה מ"ע. ולכך א"ש דהרמב"ם לשטתו שהוא ס"ל דאף שלא לצורך כלל אמרינן מתוך ומוכיח כן מהש"ס דילן דאמר השוחט עולת נדבה הא מני ב"ש הוא וכו' ולכך כיון דמותר אף שלא לצורך כלל הוצאה א"כ אף הולכה בעצמו אין איסור להוליך ממ"נ להוליך מותר דליכא בזה מ"ע כיון דליכא שינוי חדש ודבר תימא אף שהי' יכול להוליכו בעיו"ט אין ראי' כיון דאף ביו"ט מותר מה לו היום מה לו מחר וכיון דבזה ליכא מ"ע שוב אף לאכול בביתו באינו רגיל ג"כ ליכא חשש מ"ע אף דהוי חידוש דאין דרכו לאכול שם מ"מ לא יטעה שתרם ביו"ט דבזה לא יתורץ קושיותם דאכתי הי' יכול להוליכו לשם לביתו ול"ה צריך לאכול שם שלא כדרכו לכך שוב ליכא בזה מ"ע אבל בשבת דאסור להוליך התרומה בודאי מכח איסור הוצאה שוב איכא שפיר מ"ע אם יאכל שם שלא כדרכו יטעה מכח זה שבודאי תרם בשבת ולכך אין מוליכו שמה דאסור להוליך ויטעה הרואה שמותר להפריש בשבת לכך אסור אף בביתו והירושלמי ס"ל דאף ביו"ט יש איסור להוליך לביתו של כהן ושפיר דומה לשבת דשוב יש חשש טעות אם יאכל שם באינו רגיל ולכך מדמהו לשבת משא"כ לדידן. מיהו בזה יתיישב רק דעת הרמב"ם לא דעת התוס' דס"ל במתוך בעינן צורך קצת. אך מ"מ דבריהם כראה ליישב בשני דרכים אחרים דהנה גוף דבריהם שכתבו דלאו אדעתי' דאינש למיכל פסחא בביתא דחברי' וכו' לכאורה אינו מובן דהרי בביתו ליכא חשש רק מפני בני ביתו דשכיחי שם והבני ביתו הם יודעין שלא הפרישו ביו"ט ושבת ומה חשש יש בזה ועיין כעין זה בש"ע סי' רמ"ג גבי מרחץ בהג"ה שם דאם אין רוחצין רק אותן שבביתו מותר וכו' ייע"ש אך כראה כוונתם כך דהנה כבר כתבנו דקיי"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור רק הכא ברגיל שאני דאף כשיהיו רואים ליכא חשש מ"ע ולכך כוונתם כך דבאינו רגיל א"כ כמו שאם הי' מוליכו לכהן יש חשש מ"ע שתרם ביו"ט דאל"כ למה לא נתן לו בעיו"ט עד היום ויש חשש מפני הרואים כן ה"כ אף לאכול בביתו כיון דאינו רגיל א"כ אם היו כאן רואים הי' חשש מ"ע שפיר ואין היתר רק מכח שהוא בביתו דליכא רואים אחרים שוב הוי בכלל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אסור אפי' בחדרי חדרים אבל ברגיל אף אם הי' רואים ליכא מ"ע בזה שפיר מותר ולפ"ז א"ש דהנה התוס' בכתובות פ"ה כתבו דבדרבנן מותר בחדרי חדרים ועיין מג"א סי' ש"א בישוב דברי הרמב"ם שם כתב שהתוס' וב"י סי' של"ו ס"ל דסוגיא דפ"ה דשבת דס"ל אף בדרבנן אסור בחדרי חדרים פליגא אההיא דכתובות ואדחי לה מכח ההוא דכתובות ייע"ש א"כ א"ש דידוע דעיקר איסור הפרשה בשבת ויו"ט הוי דרבנן ולכך א"ש דהירושלמי סובר כדעת הש"ס דשבת דבדרבנן ג"כ אף בחדרי חדרים אסור לכך מפרש דאף ב"ה אינן מתירין רק ברגיל אבל באינו רגיל אסור כיון דעכ"פ ברה"ר יש לאסור מכח מ"ע ה"ה בביתו באינו רגיל ולפ"ז ב"ש אסרי אף ברגיל אך לדידן קיי"ל כההוא דכתובות לשיטת התוס' דבדרבנן לא גזרו בחדרי חדרים שוב בביתו באמת מותר כיון דליכא רק בני ביתו והם יודעים שתרם בע"ש ועיו"ט ומותר בחדרי חדרים ולא למדו התוס' משם רק דעכ"פ אם יש כאן חשש מ"ע א"כ עכ"פ ברה"ר להוליך לביתו במקום שיש מ"ע ודאי אסרי ב"ה ולא מותר רק להאכילו בביתו ולפ"ז מוכח דב"ש אסרי אף ליתן לו בביתו באינו רגיל אבל ברגיל יתכן להיות שאף לב"ש מותר לדידן וא"ש דבריהם שציינו דבריהם על ב"ש ולא כתבו רבותא אף ברגיל והעיקר הוא כמש"ל דהתוס' קאי על תרומה כנ"ל. ועוד הי' נראה בישוב דבריהם עפמ"ש הר"ן בפ"ק גבי סולם של שובך וכו' דע"כ לא אסרינן מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים רק בדבר שאינו אסור מפני הדין רק מכח מ"ע בזה יש חשש אם נתיר לו לעשות כן בהסתר יעשה כן בפרהסיא אבל בדבר שאסור מן הדין ברה"ר מותר בחדרי חדרים ייע"ש א"כ א"ש הכא ויש ליישב יותר מדרך שקודם לזה דלפי הדרך הנ"ל צריכין אנו לומר דס"ל להתוס' דאף בשבת מותר ליתן לו לאכול בביתו אף באינו רגיל ומה דאמר שם במשנה דדמאי לא יטלם או דאתיא כב"ש או אף כב"ה והכונה שלא יתנם להוליכו לביתו של כהן אבל להאכילו בביתו מותר אבל לפמ"ש כאן נראה דא"ש דודאי שאני יו"ט משבת והוא כיון דבשבת דאסור בי' הוצאה לכ"ע ומהני בי' עירוב א"כ יכול הוא להוליכו ע"י עירוב בשבת ואין איסור רק מכח מ"ע לבד לכך כיון דאסור ברה"ר ומחצר לחצר ע"י עירוב מכח מ"ע שוב אסרו אף בחדרי חדר ם ולכך אסור אף בביתו באינו רגיל וברגיל מותר דבזה אף אם יש רואים ליכא איסור כנ"ל אבל ביו"ט כיון דלצורך קצת מותר ואינו אסור הוצאה רק שלא לצורך כלל וכבר כתבנו לעיל בחדושי לש"ס ובק"א סי' תקי"ח והבאתי כן גם בשם הריטב"א דלא מהכי עירוב ביו"ט דשלא לצורך לא תקנו עירוב ולכך א"כ ביו"ט אסור הולכה מדינא דהוי שלא לצורך כלל כמש"ל דלצורך מצוה שאין זמנה היום אף להתוס' ל"ה צורך קצת ולכך אסור הולכה מדינא והכהן עצמו א"י להוליכה כיון דהוי ככהן המחזיר בבית הגרנות וכו' ולכך כיון דאסור מדינא שוב מותר בביתו אף באינו רגיל כיון דאינו שכיח שם רק בני ביתו ובזה ל"ש לומר כל שאסרו מפני מ"ע וכו' כיון דלהוליך אסור מדינא אבל בשבת דיש עירוב ומהני בי' עירוב לכך אסור רק מפני מ"ע לכך אסור אף בחדרי חדרים והירושלמי ס"ל או דאין עירוב והוצאה כלל ליו"ט כדעת רבה ושוב אף ביו"ט ליכא איסור הולכה רק מפני מ"ע או דס"ל דמותר הוצאה תכח מתוך אף שלא לצורך כלל וא"כ אין איסור הוצאה כלל ביו"ט בתרומה רק מכח מ"ע לכך אסרו אף בחדרי חדרים ולכך מדמין יו"ט לשבת אבל לדידן דקיי"ל דרק במתוך פליגי ובשלא לצורך כלל אסור א"כ לפ"ז י"ל דמותר ביו"ט אף באינו רגיל ואינו אסור רק להוליך ול"ש בזה דאסרי אפי' בחדרי חדרים ולכך א"ש דהתוס' לא מצי לכתוב דלב"ה אסור אפי' לאכול בביתו באינו רגיל או דלב"ש אסור אף ברגיל דהם ספוקי מספקא להו דדלמא לדידן לא קיי"ל כהירושלמי ואינו אסור לב"ה אף באינו רגיל ולכך כתבו רק זה דעכ"פ מוכח מזה דלב"ש אסור עכ"פ באינו רגיל דבזה יש ממ"נ אם נימא דליכא כאן איסור אחר ביו"ט גבי הולכה ממש ליכא כאן איסור גופו כלל א"כ שוב מוכח מהירושלמי דלפ"ז אף לב"ה אסור באינו רגיל ממילא ב"ש אסרי אף ברגיל מכ"ש באינו רגיל מה אמרת דלדידן לא קיי"ל כהירושלמי בהא מכח דלדידן לא מהני עירוב ביו"ט ויש כאן איסור גופא בהולכה ול"ש לאסור בחדרי חדרים א"כ שוב עכ"פ מוכח מזה דלהוליך ממש אסור אף לב"ה ואינן מתירין רק באינו רגיל לאכול בביתו א"כ עכ"פ לפ"ז מוכח דב"ש אסרי אף ליתן בביתו באינו רגיל עכ"פ. ונראה דבהא גופא מספקא להו להתוס' אם מהני עירוב ביו"ט שלא לצורך כלל או לא ולכך א"ש דאמרי ממ"נ אם מהני עירוב שלא לצורך ביו"ט א"כ בזה היה אפשר לומר דב"ה מתירין אף להוליך ממש ע"י עירוב שוב א"כ לפ"ז מוכח מהירושלמי דלפ"ז אף בביתו אסור באינו רגיל מכ"ש לב"ש ואם אמרת דיש לחלק בין שבת ליו"ט דביו"ט לא מהני עירוב ויש כאן איסור גופא להוליך ושוב ל"ש מ"ע בחדרי חדרים א"כ עכ"פ מוכח מזה דעכ"פ להוליך ממש אסרי ב"ה ביו"ט ואין מתירין רק להאכילו בביתו ומוכח דעכ"פ לב"ש דאסור באינו רגיל לאכול בביתו ולכך כתבו התוס' זה וא"ש מאוד ודו"ק היטב כי הוא עמוק בס"ד.

ולפי דרך הנ"ל הוי אפשר ליישב עוד דברי הרמב"ם דאינו פוסק כהירושלמי בהא רק מחלק בין שבת ליו"ט והוא דבאמת הי' קשה על הירושלמי דחושש למ"ע למה מותר ברגיל, ומש"ל לחלק לא ס"ל להרמב"ם כיון דבע"כ עיקר הטעם דאסרו אפילו בחדרי חדרים הוי מכח לא פלוג (ובפרט דבאמת אם היו יודעים שזה תרומה ושמעו שנותן להכהן לשם תרומה הי' חשש מ"ע אף ברגיל ואין היתר ברגיל רק אם נותן לו בצנעא שלא ישמעו אחרים והדר ראוי לאסור אפי' בחדרי חדרים ודו"ק) דאל"כ אין טעם לאסור דס"ס ליכא רואים כלל בע"כ דמכח לא פלוג אסרו חז"ל א"כ ה"נ מה לי דליכא רואים מה לי טעם אחר ס"ס ראוי לאסור מכח לא פלוג אך ס"ל להרמב"ם כיון דבזה יש פלוגתא בש"ס בפ"ה דשבת שם דקאמר דרב דאמר דאסור אפי' בחדרי חדרים הוי כתנאי דשוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ייע"ש א"כ הירושלמי באמת ס"ל דאין הלכה כר' יוסי בזה ולכך הוא מוקי לר"י דס"ל כמ"ד שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ומותר בחדרי חדרים לכך מחלק דבמוליכין אסור אבל ליתן לו ברגיל אצלו מותר אבל לדידן דקיי"ל כר"י דמפורש בש"ס הלכה כר"י וגם קיי"ל כרב בכל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור א"כ בע"כ מוכח דביו"ט ס"ל דל"ח בהא למ"ע דאם חיישינן א"כ יהי' אסור אף ברגיל לאכול כיון דקיי"ל כרב בע"כ דס"ל דביו"ט לא גזרינן כלל משום מ"ע בזה לכך שוב מותר אף להוליך ממש אבל בשבת שפיר אסרו מפני מ"ע ולכך לא יטלם. אך לכאורה ז"א דא"כ למה פסק הרמב"ם בה' שבת דברגיל מותר לאכול אצלו ובאמת זה א"ש דהרמב"ם לשיטתו דפוסק דמטיילת עמו בזוג בחצר ובע"כ ס"ל דבדרבנן ל"ח למ"ע בחדרי חדרים ולכך פוסק בשבת מותר ברגיל אצלו ומ"מ פסקיו כאן א"ש שבאמת הי' קשה להרמב"ם שהרי רב יהודא אמר שמואל הוא דאמר הלכה כר"י ובשבת דף ס"ה פריך שם הש"ס על רב יהודא אמר רב דאמר שם כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור מזוג ממטיילת עמו בחצר וכו' ומשני תנאי הוא וכו' משמע מהתם דס"ל להש"ס דרב יהודא א"ר ס"ל אף בדרבנן חיישינן אף בחדרי חדרים מדפריך שם הש"ס לרב יהודא מזוג בחצר בע"כ ס"ל דלר"י אסור אף בדרבנן א"כ נהי דבאמת אכן קיי"ל כש"ס דכתובות דבדרבנן שאני עכ"פ הך סוגיא עצמה דשבת לפי מה דס"ל דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן ומשני תנאי הוא הו"ל להקשות דר"י אדר"י דהכא פוסק כמ"ד דאוסר אפי' בחדרי חדרים והכא פוסק הלכה כר' יוסי דמותר להוליך אף תרומה והוי סתרי אהדדי בע"כ ס"ל דבאמת יו"ט שאני ול"ח כלל למ"ע מכח שמחת יו"ט דכהן, או דבשלמא בשבת דליכא בי' שמחה כ"כ ולא שכיח שישלחו זה לזה מתנות ולכך אם ישלח תרומה יש חשש שיכירו שהוא תרומה ויאמרו דאף תרמו בשבת מדלא שלחו אתמול גם הוא גופא ממה דהמתין עד היום מוכח דהיום תרמו אבל ביו"ט דרך לשלוח מנות זה לזה להרבות שמחת יו"ט לכך אם יראו מוליך לא יעלה על דעתם שהוא תרומה ואם ידעו שהוא תרומה ידעו אף אם הפרישו מעיו"ט המתין על יו"ט דדרך לשלוח מכות זל"ז ביו"ט ומקרא מלא הוא ושלחו מנות לאין נכון לו ובשבת לא נמצא כן לכך ל"ש ביו"ט מ"ע כלל ולכך מותר אף להוליך ולהיפוך בשבת אסור אף בביתו וברגיל כיון דאסרי משום מ"ע אסרו בכל ענין אבל אנן דקיי"ל כהך סוגיא דכתובות דבדרבנן לא אסרינן בחדרי חדרים לכך בהא קיי"ל כהירושלמי דבשבת מותר ברגיל כיון דליכא חשש מ"ע אבל ביו"ט לא קיי"ל דבהא לא מצינו שיהי' נדחה הסוגיא דשבת מהלכתא במה דס"ל דביו"ט ל"ש כלל מ"ע ושאני יו"ט משבת ובהא לא אדחי לכך פוסק ביו"ט ל"ח כלל למ"ע. ויש להמתיק יותר כיון דבסוגיא דסולם של שובך יש שם תרי לישני בחד לישנא פליגי ברה"ר ולחד לישנא פליגי ברה"י וב"ה לית לי' דרב יהודא א"ר דאסור אפי' בחדרי חדרים א"כ א"ש דהירושלמי סובר כהך לישנא דרק ברה"י פליגי וב"ה ל"ל דאסור בחדרי חדרים לכך שפיר אמר דאינו מותר רק ברגיל כמו בשבת וס"ל לאמת או דלית הלכתא כר' יוסי או דלית הלכתא כר"י א"ר דאסור בחדרי חדרים אבל אנן דקיי"ל דברה"ר פליגי גם קיי"ל כרב דאסור בחדרי חדרים גם קיי"ל בהא כר' יוסי ומר' יהודא גופא מוכח כן דהוא ס"ל דאסור בחדרי חדרים והכא אומר הלכה כר' יוסי ובע"כ לאו מטעמא דלא ס"ל לב"ה דאסור בחדרי חדרים (ועיימ"ש בק"א סי' תק"ו עוד ישוב לדברי הרמב"ם ייע"ש) וגם לא מטעמא דהוי מדרבנן דהרי בשבת ס"ל להש"ס דאף דרבנן אסור ומ"ט לא פריך דר"י אדר"י ובע"כ דס"ל דיו"ט שאני בהא משבת ומותר אף להוליך דליכא בזה מ"ע כנ"ל לכך פוסק הרמב"ם כן דבהא לא אידחי סוגיא דשבת. ואין להקשות לפמ"ש דהרמב"ם ס"ל דהירושלמי ס"ל דל"ח למ"ע בחדרי חדרים א"כ למה הוצרך להודיעם מע"ש שהוא תרומה הרי כתבנו לעיל דלא צריך רק מכח חשש מ"ע. אך באמת א"ש דמלשון הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת מוכח דאינו מפרש כפי' התוס' שיודיעם בע"ש רק בשבת עצמו יכול הוא להודיעם שצריך רק שידעו שזה תרומה א"כ א"ש הכל ודו"ק היטב כי הוא נכון. והנה מש"ל בפתח דברינו די"ל במתנות כהונה דהולכתן ונתינתן הוי צורך גבוה והכהן משלחן גבוה קזכה ועיימ"ש בזה לבאר הטעם למה יכול לקדש בהם, והנה כעת האיר ה' עיני וסברא זו מצאתי ראיתי בתוס' לקמן פ"ב דף כ"א בד"ה אבל נדרים וכו' שכתבו וז"ל ואפי' לר' יוסי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא ואפי' לאחר זריקה אמר דממון בעלים הוא וכו' מ"מ אותו ממון זכה משלחן גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו אשה מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם נעשים עכ"ל הנה מפורש אומר בדבריהם כמ"ש שם ואני בארתי הדבר יותר באר היטב וכוונתם לכל מש"ל בעזה"י גם גוף הדבר שכתבכו אם שייך במתנות כהונה משלחן גבוה קזכה תליא בשני תרוצים של התוס' במס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט דלפי תרוצם קמא מוכח דהנאת הכהן מן התרומה בשעת שרפה הוי משלחן גבוה קזכה כמו נו"נ אף דאין בהם מעשה לגבוה כלל הוי משלחן גבוה וא"כ ה"ה הנתינה לכהן ג"כ הוי כן אבל לשיטת הר"י שם שכתב דל"ש משלחן גבוה רק בקרבנות דיש בהם עבודה לגבוה תחלה וכן בשתי לחם כיון דצריך תנופה תחלה אבל בשרפת תרומה טמאה דליכא מעשה לגבוה כלל ל"ש משלחן גבוה קזכה א"כ לדבריו ה"ה בתרומה טהורה הנתינה הוי לצורך כהן לא לצורך גבוה וליש בזה משלחן גבוה קזכה ולכך כל מש"ל בדבורים הנ"ל יהי' הולך בתירוץ הראשון של התוס' שם ייע"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה