אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יב.

דף יא:

רש"י במשנה ד"ה לא את הקטן וכו' כל מילי דלאו צורך אכילה. נראה כוונת רש"י דבא להשמיענו דלא נימא דדוקא בדבר שאין גופו אוכל נפש לא ס"ל לב"ש מתוך כגון בהני דחשיב במתני' אבל במידי דהוי גופו בר אכילה מודו דא"כ תקשה השוחט עולת נדבה אף כב"ש לא אתיא דשם הוי באוכל נפש עצמו ולכך פרש"י דלאו דוקא קטן ולולב וכו' רק כל מילי דלאו צורך אכילה אף דבר דהוי אוכל נפש אם אין הוצאתו צורך אכילה אסרי ב"ש ולית להו מתוך ומה דנקט הני היינו לכחא דהיתרא דב"ה דאף בכה"ג סוברים מתוך וא"ש וק"ל:

שם ע"א גמרא דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה וכו' דאי ב"ה הא אמרו מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך ה"כ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשה הצל"ח למה בדברי ב"ש לא האריך לכפול לסיים ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך כו' ובדברי ב"ה סיים כן ייע"ש. ולדעתי נראה ליישב כך דהנה מה דאמרינן לב"ה מתוך שהותרה שחיטה לצורך לא הוי הכונה שהותרה לצורך אוכל נפש די"ל דבזה לא מהני לענין קרבן עולה דלא הוי צורך כלל ומכח שלא יהא שלחנך מלא וכו' י"ל דזה לא נחשב צורך אך הכונה כיון דהותר לשחוט עולת ראי' ביו"ט א"כ הותר לעשות צורך גבוה ביו"ט וזה נחשב צורך גבוה כיון דהוי חובת היום שוב כמו דאמרינן בצורך אדם מתוך שהותר לו אוכל נפש הותר בי' אף שלא לצורך אוכל נפש כן כמי בצרכי גבוה כיון שהותר בי' עולת ראי' דהוי צורך לגבוה דהוי חובת היום כך הותר בי' נמי שלא לצורך היינו עולת נדבה דלא הוי צורך היום כיון דאפשר להקריבה בזמן אחר ול"ה חובת היום ונחשב שלא לצורך מ"מ הותר בי' מכח מתוך דלגבוה שפיר הוי עולת נדבה צורך קצת עכ"פ ולכך א"ש דתינח לב"ה דס"ל דעולת ראי' קריבה ביו"ט אבל לב"ש ס"ל עולת ראי' גופה אין קריבה ביו"ט ל"ש בי' לומר מתוך שהותרה שחיטה לצורך דליכא כאן שחיטה לצורך כלל דלגבוה אסור ואף דמותר להקריב תמידין ומוספין מ"מ בזה ליש מתוך דמתוך שהותרה לא אמרינן רק בדבר שהותר ביו"ט יותר מבשבת אז כיון דיצא יו"ט להקל בדבר זה משבת אמרינן כיון שהותר הותר אף שלא לצורך כגון אוכל נפש לדידן או עולת ראי' ביו"ט לב"ה דכ"ז ל"ש בשבת אבל תמידין ומוספין דדוחה שבת ג"כ ולא הותר ביו"ט יותר מבשבת בזה ל"ש מתוך וכמו דבשבת הותר חובת היום ולא יותר ה"ה ביו"ט וכל כה"ג ל"ש מתוך ולכך לא הוי מצי למימר בפירוש לב"ש לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך דליכא שחיטה לצורך כלל מיהו להיפוך לא הוי מצי למימר דב"ש הוא דס"ל עולת ראי' לא קרבה ביו"ט דהוי משמע דאם הוי קרבה הוי שייך בי' לומר מתוך ובאמת ב"ש לית לי' מתוך ולכך קאמר האמת דב"ש הוא דל"ל מתוך ואף אם הוי משכחת לה שחיטה לצורך מ"מ הוי אסור בעולת נדבה. ויש להמתיק יותר דלכך נקט ב"ש הוא דל"ל מתוך לפי מה שהקשו התוס' דלמה נקט עולת נדבה ולא עולת חובה ותרצו דרבותא בא לאשמעינן דבשלמי נדבה פטור ייע"ש ולפ"ז א"ש דרבותא זו לא יתכן רק דלמאן דל"ל מתוך ולכך ה"א דאף בשלמי נדבה יתחייב קמ"ל דפטור אבל למאן דאית לי' מתוך פשיטא דפטור בשלמי נדבה דעכ"פ צורך קצת הוי וכמ"ש לקמן בזה וא"כ לא הוי צריך לאשמעינן רבותא זו ולכך לא הוי מצי למימר סתם ב"ש הוא דא"כ תקשה הו"ל לאשמעינן עולת חובה דחייב לכך אמר דאית לי' לא אמרינן מתוך ולכך קמ"ל דאעפ"כ בשלמי נדבה פטור אבל לא הוי מצי לומר ה"כ בשחיטה לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך דבעולה ל"ש כלל שחיטה לצורך ומתוך כיון שלא הותרה עולת חובה לדידי'. ואף דהיתר מתוך כתב המג"ש והפ"י דנלמוד מלשון אשר יעשה לכל נפש וא"כ בגבוה מנין דאמרינן מתוך:

אך כראה דא"ש דכמו דאמרינן בש"ס לקמן דף כ' ע"ב דב"ה ילפי עולת חובה דמותר מק"ו מהדיוט ייע"ש כן ה"נ יליף הך ק"ו לענין מתוך דאם בשל הדיוט התירה התורה מתוך מכ"ש בשל גבוה דאמרינן מתוך ונהי דכתבה התורה לכם ולא לגבוה לאיסורא אבל למלקות אמרינן מתוך. ובזה נראה להחזיק בדברינו הנ"ל מ"ש לקמן בתוס' ד"ה השוחט וכו' שביארתי מ"ש הלח"מ בטעם דברי הרמב"ם דס"ל אהדרי' לאיסורא קמא אך הקשה דלמה בעולת נדבה לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא ייע"ש שכתבנו ליישב די"ל דוקא בדבר הגרוע מזה שהותר באמת אף דהוי מותר מכח מתוך מ"מ אם אסרה התורה הדר לאיסורא קמא אבל בדבר העדיף מזה שהותר באמת מכח ק"ו אף דגלתה התורה דלא אמרינן ק"ו זה ואסור עכ"פ לא אהדרי' לאיסורא קמא. אך אח"כ דחיתי דא"כ לא הו"ל להש"ס למתלי הדבר במתוך גם לב"ש ג"כ לא ילקה ייע"ש מ"ש אך לפמ"ש כאן כראה כך דודאי עולת נדבה עצמה לא הוי ק"ו משל הדיוט כמו דמשני שם לקמן דף כ' ע"ב מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן וכו' א"כ נדבה לבד לא הוי ק"ו משל הדיוט ואף ב"ש דפרכי שם נדרים ונדבות יוכיחו י"ל או דקיבל התירוץ של ב"ה מה דעולת ראי' אינו דוחה היינו מלשון וחגותם חגיגה אין ראי' לא. או י"ל דס"ל דשל גבוה ליכא ללמדו בק"ו כלל משל הדיוט ועכ"פ לב"ה לנדבה ליכא ק"ו מהדיוט רק זה שפיר הוי ק"ו לעולת חובה כמו שלמדו שם ק"ו ולפ"ז שוב לב"ה דאית להו בשל הדיוט מתוך שוב ילפינן שפיר עולת חובה משל הדיוט בק"ו דמה של הדיוט ע"י אוכל נפש הותר אף שלא לצורך מכ"ש בשל גבוה דראוי להתיר עולת חובה ואגבו להתיר אף נדרים ונדבות מכח מתוך וק"ו זה שפיר הוי ק"ו מעליא ללמוד ממנו דבגבוה מותר מתוך ולכך נהי שכתבה התורה לכם ולא לגבוה וגלה קרא דבגבוה לא אמרינן מתוך מ"מ כיון שמצד הסברא ק"ו הוא לומר בגבוה מתוך שוב ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא ונשאר רק באיסור לבד ולכך אינו לוקה לב"ה אבל לב"ש דל"ל מתוך אף בשל הדיוט א"כ ליכא ק"ו מאוכל נפש ממש אין ראי' דנדרים ונדבות אין קבוע לו זמן ושוב ליכא ק"ו ולכך שוב שפיר אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא וכן לדידן בלנכרים או לחול דליכא ק"ו רק גרוע משל יו"ט ממש ונהי דהי' מותר מכח מתוך אבל כיון שאסרה התורה שוב אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא וא"ש ודו"ק היטב ועמ"ש לקמן עוד בזה:

שם גמ' דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה וכו' הנה הפ"י הקשה להרמב"ם דס"ל חובל חייב משום מפרק א"כ מה שהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז אינו חייב ד' מכח דמפרק אינו שייך רק בצריך לדם אבל בקדשים דצריך לדם שפיר חייב משום מפרק ומתוך ל"ש בזה דלא מצינו מפרק שיהי' מותר ביו"ט לצורך וכו' ייע"ש והנה לכאורה אין דבריו מובנין דהש"ס כך פריך ממ"נ אם ס"ל להך ברייתא כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט א"כ מותר לשחוט שלמים ויש כאן מפרק באוכל נפש כיון דבשלמים ג"כ צריך לדם ואעפ"כ מותר ויש כאן מתוך שהותר לצורך בשלמים הותר נמי שלא לצורך בעולה ואם ס"ל דאתיא כהך מ"ד דנו"נ אין קריבין א"כ תקשה לפי הך סברא דבשחיטה שייך חשש מפרק ובזה ל"ש מתוך א"כ ראוי שילקה על שלמי נדבה ג"כ וקשיא למה נקט עולת נדבה ולא שלמי נדבה ולאשמעינן רבותא יתירא והן אמת דלכאורה הי' אפשר עכ"פ להחזיק קושייתו של הפ"י דנהי שלא קשה כפי מה שהקשה הוא מ"מ לפי האמת קשה כיון דנקט עולת נדבה מוכח דבשלמי נדבה פטור ואמאי כיון דמפרק לא הותר ביו"ט ול"ש בי' כלל מתוך למה לא ילקה עליו מכח (ספק) [מפרק] וא"ל דהרי כמ"ש התוס' דלב"ש פטור על שלמי נדבה מכח דהוי צורך הדיוט והרי ב"ש לית לי' מתוך כלל ואעפ"כ חזינן שאינו לוקה עליו כיון דהוי צורך הדיוט א"כ ה"נ אף אם יש כאן גם חשש מפרק מ"מ כיון דיש בזה צורך הדיוט אינו לוקה ובזה הוי א"ש דברי הפ"י בקושייתו ג"כ דפריך כך נימא דאתיא כמ"ד כו"כ אין קריבין ביו"ט. ולוקה משום מפרק ומ"מ בשלמים פטור כיון דיש בזה צורך הדיוט. אך ז"א דבשלמא לפי פשוטו א"ש דברי התוס' דנהי דאסור מן התורה מ"מ כיון דהתורה התירה לשחוט לשם אוכל נפש ובשלמים הוי גם כן השחיטה לאוכל נפש א"כ כיון דמלאכה זו ממש הותר נהי דבזה אסרה התורה מלכם ולא לגבוה מ"מ מסתבר שלא ילקה עליו אבל אם נימא כדעת הפ"י שיש בזה איסור חדש מה שאינו בכל השחיטה א"כ מפרק לא הותר כלל באוכל נפש ובאוכל נפש עצמו אם הי' מפרק הי' לוקה רק דליכא בשחיטה מפרק ובשלמים דהוי מפרק למה לא ילקה. והנם עפ"י דרך הנ"ל שכתבנו ליישב קושיות הפ"י הנ"ל הי' מיושב גם מה שהקשינו בחבורי ס' החיים מכבר דדלמא אתיא אף כב"ה ולא אמרינן מתוך רק במקום שמותר לצורך אבל במקום דאינו מותר לצורך לא הותר שלא לצורך אך לפמ"ש כאן א"ש דממ"נ אם נו"נ קריבין ביו"ט א"כ מותר אף בפנים לצורך ואם אין קריבין למה לא קמ"ל בשלמי נדבה דילקה. אך ז"א דזה ודאי קשה דבזה שפיר שייך מ"ש כאן דהרי אף אם לא אמרינן מתוך מ"מ כיון דשחיטה זו באוכל נפש הוא לא ילקה וכעין דאמרינן השתא לב"ש דאינו לוקה אף דל"ל מתוך ה"ה לב"ה אם בפנים לא אמרינן מתוך. גם לפמ"ש לקמן בדרך השני ליישב דברי הפ"י יתיישב ג"כ דברינו דנשאר הקושיא במקומה. והנה ליישב דברי הפ"י במה שהקשה כן וגם למה לא הקשה לפי האמת למה לא ילקה בשלמי נדבה נראה דס"ל להפ"י דאף להירושלמי דמלאכות הללו אסורין מן התורה באוכל נפש מ"מ אינו לוקה עליהם והוא דכמו שכתבו התוס' דלב"ה כיון דהותר בהדיא מכח מתוך שוב ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא כן ה"כ במלאכות הללו כיון דהתורה התירה אוכל נפש ומשמע דבכל ענין מותר א"כ הרי הותר בהדיא ואף דיליף בירושלמי דאסור מלאכות הללו מ"מ לא אהדרי' לאיסורא קמא ואינו לוקה עכ"פ אך זה באוכל נפש ממש אבל היכי דל"ה באוכל נפש ודאי דלוקה דל"ש בי' מתוך כיון דבאמת אף לצורך נהי דאינו לוקה עכ"פ לא הותר ול"ש בי' מתוך ועכ"פ היכי דל"ה לצורך זה לא הותר כלל וזה ודאי הדרא לאיסורא קמא לכך ראוי שילקה עליו אבל בשלמים כמו דלב"ש אף דל"ל מתוך מ"מ אינו לוקה כיון דהוי באוכל נפש כן ה"נ לב"ה לענין מפרק כיון דעכ"פ באוכל נפש אינו לוקה ה"ה בשלמים כיון דהוי מעשה באוכל נפש דינו כאוכל נפש למלקות ואינו לוקה ולכך אינו לוקה אבל בעולת נדבה דל"ה לצורך בודאי ראוי שילקה ושפיר הקשה הפ"י. ועוד נלפענ"ד ליישב דברי הפ"י דאף אי נימא כו"כ קריבין ביו"ט מ"מ ל"ש מכח זה לומר מתוך דהנה עיקר הטעם דמתוך כראה הכונה כיון דחזינן שהתורה התירה המלאכה לצורך האדם והנאתו ונתנה לו רשות לעשות לו מלאכה להכאתו א"כ כיון שהותרה המלאכה עבור צורך האדם יכול האדם לומר גם זה ניחא לי ואף זה הוי אצלו לצורך וכיון שהתורה תלתה בדעתו לעשות לו מה שניחא לו כרצונו גם זה ניחא לו ומהני אחשבי' כה"ג אף להקל אף דבעלמא לא מהני אחשבי' רק להחמיר ולא להקל כאן כיון שהתורה תלתה הדבר ברצון האדם. להנאתו מהני מחשבה שלו לעשות אותו צורך ממש והתוס' ס"ל דל"מ אחשבי' שלו רק באם יש לו צורך קצת וכעין שכתבו הפוסקים גבי לדידי שוה פרוטה בקדושין וכו' כן ה"נ ל"מ אחשבי' רק באם עכ"פ יש בו צורך קצת ורש"י ס"ל אף אם אין בו צורך כלל מתני ג"כ אחשבי' עכ"פ כיון דהטעם כן א"כ תינח במלאכה שהתורה התירה להנאת האדם מותר אף שלא לצורך מכח דהוא עושהו בדעתו צורך אבל בשלמים אף אם מותר היינו רק או מכח קרא דל"ה כל דלה' או מכח ק"ו משבת והנה לשני הטעמים לא התירה התורה שלמים מכח צרכי הדיוט רק מכח צורך גבוה דלהדיוט לעולם אמרינן מכח שלחן גבוה קזכה ועיקר מה שמותר הוי רק כמו שמותר בשבת לצורך גבוה מכ"ש ביו"ט מותר לצורך גבוה וא"כ כיון שלא הותר מפרק לצורך הדיוט רק לצורך גבוה וא"כ תינח מה שהתירה התורה לצורך גבוה אבל מה שלא התירה ל"ש לומר מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך דאיך יכול הוא לעשות ברצונו שלו שיהי' נחשב צורך גבוה הלא אצל גבוה ליכא גלוי דעת דהוי לו צורך לכך הוי אצל גבוה שלא לצורך ול"ש בזה מתוך ולכך הקשה הפ"י שפיר דנימא דאתיא כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט ולכך בשלמי נדבה אין לוקין ובעולה לוקין מכח מפרק. מיהו באמת זה טעות דלמ"ד כו"כ קריבין ביו"ט ו"ט אף עולות קריבין ביו"ט וכדמוכח פן מפורש בש"ס לקמן א"כ בע"כ הכא דקתני בעולת נדבה לוקה היינו כמ"ד דנו"נ אין קריבין ביו"ט וא"כ קשה כנ"ל דלתני שלמי נדבה. ועוד קשה הרי איכא שלמי חגיגה ובפרט שלמי שמחה דהם בודאי להנאת אדם ולשמחתו וצריך ג"כ לדם והותר ביו"ט וא"כ שוב איכא גם מפרק דמותר ביו"ט לאוכל נפש ולכך שייך כאן מתוך בעולה ובזה נסתר גם מה שהקשינו מכבר בס' החיים דלמא בפנים ל"ש מתוך הרי איכא שלמי שמחה דמותר בפנים ג"כ וא"ש. והנה ע"ק על הפ"י דאם יש כאן איסור מפרק למה לפי האמת נקט כאן השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ולמה לא נקט לוקה תרתי משום נטילת נשמה ומשום מפרק ואי"ל דס"ל אין חלוק מלאכות ליו"ט הלא זה הוי ברייתא והרי אביי במס' מכות פריך לרבא וס"ל דיש חילוק מלאכות ליו"ט ואיך יפרנס הך ברייתא ולמה לא פריך מזה לאביי וסייעתא לרבא ואף דהך מני ב"ש הוא היינו לענין מתוך אבל בהא לא מצינו פלוגתא והו"ל להביא ראי' מזה דאין חילוק מלאכות ליו"ט. ועוד אני תמה על הפ"י שכתב דלכך השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' ולא ד' מכח מפרק משום דהוי מקלקל ומלאכה שא"צ לגופה וקשה לי דתינח לטעם מקלקל לא משכחת לה ד' דאף אם שוחט לזרוק הדם לע"ז עדיין מקלקל הוא דבשלמא בצריך הדם לכלבו באמת מתקן הוא אצל הדם אבל לזרוק לע"ז באמת אין בו תועלת והוי מקלקל אבל לפי הך טעמא דמלאכה שא"צ לגופה הוא קשה למה לא מנה ד' וכגון ששחט לזרוק הדם לע"ז א"כ מתכוין הוא להוציא הדם כדי לזורקו והוי מלאכה הצריכה לגופה ולמה לא מנה ד' אלא ודאי דטעם מקלקל הוא עיקר ולכך סימא מ"ש בהג"ה שם אף דהרמב"ם ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' וכו' דמה בכך כאן מקלקל הוא. מיהו אפשר לפרש כוונתו דנהי דהוא אינו מתכוין ליתן לכלבו עכ"פ מתקן הוא אם יש לו כלב ראוי ליתן לכלב ול"ה מקלקל רק דהוי מלאכה שא"צ לגופה אבל בע"ז כיון דמתכוין לזרוק לע"ז א"כ ממ"נ אם כרך בתר דעתו שאין דעתו ליתן לכלב רק לזרוק הדם הוי מקלקל ואם כלך לפי האמת דראוי ליתן לכלב א"ם הוי מלאכה שא"צ לגופה דהוא אינו מתכוין ליתנו לכלב אך גם ז"א דהרי גוף הדין של השוחט חטאת בשבת דפריך הש"ס מה תיקן ומשני תיקן להוציאו מידי אמ"ה אף דהוא לא נתכוין ליתנו לבני כח רק לע"ז מ"מ לא נחשב מקלקל ומלאכה שצריך לגופה היא כיון דהוא מתכוין לשוחטה לע"ז א"כ ה"כ אם מתכוין לזרוק הדם לע"ז צריך הוא לפי דעתו לכך והוי צריכה לגופה ובאמת לאו מקלקל הוא דראוי הוא לכלב ובע"כ זה לא נקרא מתקן דבשלמא סתם בשר עומד לאכילה ומה לי ישראל או ככרי לכך נחשב מתקן לגבי נכרי אבל דם לאו סתם דם עומד ליתנו לכלב רק אם מחשב ליתן לכלבו הוי מתקן אבל אם אינו מחשב לכך לא נקרא מתקן עבור כלב. ולפ"ז י"ל דאף בקדשים לא מבעיא אי נימא כמ"ש בחבורי ס' החיים דבעולה לכ"ע אין זורקין הדם פשיטא דא"ש ואף אי לא נימא כן עכ"פ י"ל דר"י בר אבדימי סובר כמ"ד דאין זורקין כדי להקטיר אימורין לערב וא"כ מקלקל הוא ועיין בתוס' שבת דף ק"ו גבי מקלקל בחבורה שכתבו דמשכחת לה מקלקל בחבורה והוי צריכה לגופה כגון באיסורי הנאה ומתכוין ליתן לכלבו ייע"ש א"כ ה"נ נהי מה שמתכוין לזרוק הוי צריכה לגופה מ"מ מקלקל הוי כיון שבאמת לא יזרוק הדם אף דאיסור זריקה בזה רק מדרבנן מ"מ מה בכך כיון שסוף סוף ידענו שבודאי לא יזרוק ולא יניחנו לו לזרוק מקלקל הוא אצל הדם ולכך אין ללקות מכח זה. מיהו באמת שפיר קשה קושיות הפ"י כיון דיש פלוגתא בשבת אם מקלקל בחבורה חייב או לא א"כ בע"כ הברייתא דהשוחט חטאת בשבת וכו' אתיא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור ולכך אין לחייבו מכח מפרק אף דנתכוין לזרוק הדם כיון דבאמת מקלקל הוא דאין דם עומד לכלב גם אסור בהנאה הוא ואסור ליתנו כלל לכלב ול"ש מתקן בזה. ובשלמא מה דאמרינן תיקן להוציאו מידי אמ"ה אף דאסור ליתנו לנכרי מ"מ שם דייק רש"י וכתב שאם יאכלנה לא ילקה עליו ולא הוי התיקון שראוי ליתן לנכרי דבאמת אסור הוא בהכאה רק עכ"פ הוי תיקון אם יאכלנו לא ילקה עליו אבל בכלב כיון דמלקות ל"ש בי' ולכתחלה אסור בהנאה, ולכך ל"ש מתקן אצל כלב אבל הוי מקלקל ממש ואתיא כמ"ד מקלקל בחבורה פטור אבל כאן בקדשים מה פריך נהי דבאמת אסור בהכאה ול"ש דהוי מתקן ליתן לכלב והוי מקלקל אצל החבורה ודם נימא דאתיא כמ"ד מקלקל בחבורה חייב ומלאכה צריכה לגופה הוי כיון דעכ"פ הוא נתכוין לזרוק הדם הוי כמ"ש התוס' בשבת גבי איסורי הכאה ושפיר הקשה הפ"י לפי האמת. והנה בגוף הסברא שהזכרנו בדבור זה בענין מתוך עיימ"ש בק"א ה' יו"ט סי' תקי"א מ"ש בזה באריכות יע"ש:

גמ' דלמא בערוב והוצאה ליו"ט וכו'. עיין בתוס' מה שהקשו ועיין במפ' מה שתמהו בכוונתם ונדחקו בזה ולדעתי נראה דא"ש ובתחלה נקדים דהנה כוונת הש"ס אינו מובן במ"ש בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליו"ט פליגי הלא זה שפת יתר הוא וממ"נ ממילא נדע באם יש הובאה ליו"ט יש ערוב ליו"ט ואם אין הוצאה ליו"ט אין ערוב ליו"ט א"כ ערוב למ"ל כלל והי' די לומר בהוצאה ליו"ט פליגי ולמה הזכיר ערוב כלל. אך זה י"ל בשני אופנים דהנה להך ס"ד דב"ה ס"ל דאין הוצאה ליו"ט אם מתיר אף שלא לצורך כלל או לא זה תלוי בשני הגרסות דלפי הגרסא דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ביו"ט לא מזה יהי' מוכח דב"ה מתירין אף שלא לצורך כלל דהתם מיירי בשלא לצורך יו"ט כלל רק משא ומקח וממכר א"כ מוכח דאף שלא לצורך כלל מותר אבל אם לא יליף מקרא זה רק מסברא דמלאכה גרועה היא א"כ י"ל די אם ניקל בצורך קצת אבל שלא לצורך כלל אף בהוצאה יש לאסור, והנה אי נימא דשלא לצורך כלל ד"ה אסור י"ל כוונת הש"ס כך דהנה באמת עיקר כוונת הש"ס מכח מעשים בכל יום דבשבת מניחין ערוב ולא ביו"ט ולמה אין מניחין ערוב ביו"ט בע"כ או דב"ה מתירין הוצאה אף שלא לצורך כלל או י"ל דנהי דאסור הוצאה שלא לצורך כלל מ"מ חז"ל לא תקנו דמהני ערוב רק בשביל צורך אדם וצורך שבת בזה הקילו והתירו ע"י ערוב ולכך כיון דהותר ע"י ערוב ונעשו כדירה אחת הותר לגמרי ומהני אף שלא לצורך כלל אבל ביו"ט ממ"נ לצורך ממש או אף לצורך קצת מותר בלא"ה ביו"ט ובשביל שלא לצורך יו"ט כלל לא התירו חז"ל הערוב ולא תקנו בשביל דבר שאין בו צורך יו"ט כלל ולפ"ז א"ש דלהס"ד דפליגי במתוך ושוה הוצאה לשאר מלאכות ושלא לצורך כלל אסור ודאי הוי כן דלב"ש יש ערוב ליו"ט כיון דאסור אף לצורך קצת התירו חז"ל ע"י ערוב כמו בשבת ולב"ה דאית להו מתוך ואינו אסור רק שלא לצורך יו"ט כלל בזה לא תקנו ערוב ולכך אין מניחין ערוב ביו"ט ומ"מ לא קאמר הש"ס דפליגי בערוב אף דמפלוגתא זו נמשך פלוגתא גם לערוב מ"מ פלוגתת מתוך לאו בהוצאה לבד היא רק בכל המלאכות הוי פלוגתתם אי אמרינן מתוך לכך לא נקט בזה ערוב כיון דפלוגתתם הוי במתוך בכל דבר אבל למה דמסיק דלא פליגי רק בהוצאה לבד בזה שפיר אמר דפליגי בערוב והוצאה דהיינו לב"ש כיון דאסור הוצאה לצורך קצת ממילא יש ערוב ליו"ט וב"ה דס"ל דאין הוצאה רק בשלא לצורך כלל ובזה לא תקנו ערוב ולא מהני בזה ערוב אך זה אם בשלא לצורך כלל אף לב"ה אסור את אפשר לפרש הכונה כן אבל אם נימא דלב"ה מותר אף שלא לצורך כלל א"כ קשיא שפיר אם הכונה של ב"ש ערוב. והוצאה ליו"ט היינו במקום שאסור הוצאה יש ערוב א"כ הכונה בדברי ב"ה אין ערוב והוצאה כיון דלא נאסרה הוצאה ל"צ ערוב וא"כ זה מלתא דפשיטא היא ומה צורך להשמיענו אך לפ"ז הי' אפשר לפרש כך דהנה כמו דאמרינן בר"פ זה דבשבת דחמיר ולא אתי לזלזולי לא החמירו במוקצה וביו"ט דקיל ואתי לזלזולי אתי לאקולי וכן אמרינן בש"ס פ"ק דכתובות גבי אבילות דקילא מנדה לכך החמירו בו יותר מנדה ייע"ש ולפ"ז י"ל ה"כ ב"ש ס"ל כיון דיש איסור הוצאה ביו"ט שלא לצורך ממש וכיון דיש איסור הוצאה בזה מן התורה שוב ממילא אף מחצר לחצר אסור שלא לצורך ממש מדרבנן כמו בשבת וכיון דיש איסור בזה מחצר לחצר וכיון דבאמת מחצר לחצר קיל איסורא דהוי רק דרבנן וחששו דלמא אתי לזלזולי אם יוציא לצורך יוציא כמי שלא לצורך ואתי לזלזולי בפרט כיון דסוף סוף צריך עירוב בשביל דבר שאין לו צורך ממש וסוף סוף יעשה עירוב ביו"ט בפרט דיש לו תקכה ע"י עירוב וכיון דיש לו תקנה החמירו עליו שאף לצורך ממש לא יוציא רק ע"י עירוב אבל ברה"ר דחמור והוא מן התורה א"צ הרחקה ואף אם נתיר לו לצורך לא יבא להקל שלא לצורך וגם בזה אין לו תקנה ובאמת אסור שלא לצורך ואם נאסור לו לצורך אין לו תקנה לכך לא החמירו בזה לאסור לצורך וזה הוי כוונת ב"ש דיש עירוב והוצאה כלומר כיון דיש איסור הוצאה ביו"ט יש ערוב אף במה שמותר להוציא לרה"ר היינו לצורך וב"ה דס"ל אין איסור הוצאה כלל ליו"ט א"כ ל"ש איסור כלל מחצר לחצר כיון דאף ברה"ר מותר לגמרי א"כ לפ"ז שוב ל"ש חומרא דרבנן להחמיר בזה לכך אין צורך ערוב ליו"ט כן הי' כראה לפרש. אך הנה התוס' לא ניחא להו בזה דהם סברו כדעת הבעה"מ בפ"ק דמה שמותר בשבת אין שייך להחמיר ביו"ט דלא החמירו ביו"ט רק מה דאסור בשבת בלא"ה אך מה שמותר בשבת ל"ש לאסרו ביו"ט דהוי כחוכא ואטלולא ולכך ה"כ הקשו כן כיון דברה"ר מותר להוציא לצורך אף לב"ש א"כ ל"ש לאסור בחצר להוציא בלי ערוב לצורך דהוי כחוכא ואטלולא דלרה"ר יהי' מותר ולחצר יהי' אסור לכך כל כה"ג ל"ש חומרא בחצר יותר מברה"ר ולכך א"ש תחלה הוי ס"ל להתוס' כגרסת רש"י דילפינן מקרא דירמי' וא"כ מותר לב"ה אף שלא לצורך כלל ובע"כ הכונה של עירוב והוצאה ליו"ט היינו דצריך עירוב אף במקום שמותר להוציא מן התורה לרה"ר ולכך הקשו שפיר דאיך שייך ערוב כיון שמותר להוציא ביו"ט לצורך ולומר שהחמירו בזה מדרבנן אין סברא להחמיר בזה יותר מלרה"ר וכו' ואח"כ תירצו דצריך עירוב לשלא לצורך כלל דהיינו דב"ה יהי' ס"ל דשלא לצורך כלל אסור להוציא והוי פלוגתתם להיפוך דלב"ש מהני עירוב ליו"ט ולב"ה ל"מ ח"ש בסוף דבריהם ואין עירוב והוצאה ליו"ט מכח דהוצאה מלאכה גרועה הוא כלומר ולא דילפינן מקרא דירמי' רק מכח דמלאכה גרוע היא ולכך שלא לצורך כלל אסור גם ביו"ט. ומ"ש אח"כ דיש ספרים דגרסינן בהדיא אין כוונתם דלס"ד לא ידעו מזה דלפמ"ש תחלת קושייתם סובב והולך ע"ד זה רק דכוונתם דבאו ליישב גם אף לפי הספרים דגרסי דילפינן מקרא דירמי' דאז הוי משמע להו תחלה דכיון דהתירו הכתוב מותר אף שלא לצורך כלל כעת חדשו דאף לפי הגורסים בהדיא אפשר לפרש דהכונה רק דלכך מתירו הכתוב מכח דמלאכה גרוע הוא וממילא שלא לצורך כלל אסור והוי כן הכונה של ערוב והוצאה אם מהני ערוב ליו"ט וא"ש. וכן מה דאמרינן יש ערוב והוצאה ליו"כ ג"כ יתפרש ע"ד זה אם יש איסור הוצאה לגמרי ליו"כ אז מהכי בי' עירוב כמו בשבת אבל אם אין איסור הוצאה ממש ליו"כ רק בשלא לצורך כלל ודאי אסור דלא גרע מיו"ט בזה שוב ל"מ עירוב דלא תקנו חכמים עירוב בשביל שלא לצורך כלל וא"ש. והכלל בקצרה כך הוא דעיקר קושיות התוס' מכח ממ"נ דלפרש עירוב והוצאה ליו"ט במקום שאסור הוצאה דהיינו לצורך קצת זה פשיטא הוא והוי מה שנקט יש עירוב ואין עירוב למותר ואם הכונה שצריך עירוב אף במקום שמותר מן התורה להוציא דהיינו לצורך קשה איך צריך עירוב אם מותר להוציא לצורך ולומר שאסרו בזה להוציא מחצר לחצר טפי מרה"ר זה הוי כחוכא ואטלולא ולכך תרצו אח"כ דלב"ש ג"כ אסור שלא לצורך כלל וצריך עירוב שלא לצורך כלל ולכך בהא פליגי לב"ש מהרי עירוב ביו"ט ולב"ה כ"מ כנ"ל ואהא כתבו דלפ"ז שלא לצורך כלל אף לב"ה אסור בע"כ הטעם לא מקרא רק דמלאכה גרוע הוא ואח"כ כתבו דאף להגורסים להדיא הקרא הוי נ"כ הכונה מכח מלאכה גרוע ושלא לצורך אסור וא"ש ודו"ק היטב ועיימ"ש בק"א בש"ע סי' תקי"ח ויע"ש מ"ש בזה והבן ודוק השייך לכאן ייע"ש:

גמ' אלא מעתה לפלוגי באבנים. עיין במה שהקשו התוס' על פרש"י ועיין בחבורי ס' החיים מ"ש ליישב זה בש"ע סי' תקי"ב וכעת אבאר יותר דהרי יש לדייק למה נקט הש"ס שם האופה מיו"ט לחול מה ענין חול לכאן הו"ל רק לומר האופה ביו"ט שלא לצורך למה נקט לחול אלא ודאי דדוקא היכי דלא הוי מלאכה חשובה כגון שהוא שלא לצורך אז ל"ה מלאכה חשובה לכך הוי טפל לגבי מלאכת צורך ולכך שייך בי' מתוך כיון שהותרה לצורך ממילא כיון שהותר הותר לגמרי אף שלא לצורך דזה הוי טפל לגבי מלאכה הנצרכת ושייך בי' מתוך אבל אם באמת המלאכה הוי לצורך רק שהוי לצורך מחר א"כ כיון שמלאכה זו יש בה צורך רק שהוי צורך איסור בזה לא אמרינן מתוך דמלאכה חשובה היא כמו מלאכת היום ולכך מתוך שהותרה מלאכה לצורך היום הותר המלאכה לצורך מחר זה לא אמרינן דמה חזית הרי מלאכת צורך מחר הוי מלאכה חשובה כמו מלאכת היום ונימא להיפוך מתוך שנאסרה מלאכת צורך מחר יאסור צורך היום אך כיון דשקולים הם כל חד תיקו במלתא זה אסור וזה מותר אבל מלאכה שלא לצורך ודאי ל"ש לומר מתוך שנאסר שלא לצורך יאסור לצורך דלצורך עדיף משלא לצורך ולא נגרר אחר מלאכת שלא לצורך ולכך שוב אמרינן להיפוך מתוך שמותר לצורך מותר שלא לצורך דמלאכת צורך גורר הטפל לו אף מלאכת שלא לצורך אבל אין מלאכת צורך מחר נגרר אחר מלאכת היום דשקול זה כמו זה לכך לא אמרינן מתוך ולכך א"ש דנקט דוקא האופה מיו"ט לחול דאם מתכוין לצורך חול אז אסור ול"ש בי' מתוך אבל אם אופה סתם שלא לצורך זה אינו לוקה לכ"ע דאמרינן בי' מתוך וא"ש. ועפ"י הדברים הנ"ל היה נראה ליישב דעת הרמב"ם במה שהעתיק המשנה של יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין (והוא בפי' המשניות במס' מכות ולא העתיק האוקימתא של במתונתא ייע"ש) ולא העתיק דמיירי במתונתא ובאמת למ"ד דאמרינן הואיל צריך לפרש במתונתא כדמסיק הש"ס בפ"ב דפסחים ולמה לא העתיק הרמב"ם זה ועיימ"ש בחדושי שם אך כעת כראה דהרמב"ם לשיטתו שהוכיחו מדבריו דס"ל כרש"י דאמרינן מתוך אף שלא לצורך כלל ולפ"ז צ"ל מה דהאופה מיו"ט לחול לוקה דזה גרע מכח מה שמתכוין לצורך חול ולפ"ז הנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס שם למ"ד דאמרינן הואיל מחרישה דאחרישה לא לחייב וכו' דלמא כי אמרינן הואיל רק כגון אפיה דמצד עצם המלאכה אין בו איסור די"ל בי' מתוך ואם ל"ה נתכוין לצורך חול רק הי' אופה סתמא הי' מותר מכח מתוך רק עיקר האיסור בי' מכח מה שהוא מתכוין לצורך חול ובזה שפיר מהני הואיל לפטרו דבשלמא אם לא הי' הואיל א"כ הוי כברור שיחזיקנו לצורך חול וגרע טפי אבל כיון דאיכא למימר שיקלעו לו אורחים א"כ יש לדמותו למה דאמרינן בפ"ב דפסחים גבי חלות תודה דאם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם והטעם אף דמצה בעינן לשמה מ"מ כל לשוק אמלוכי ממליך אם לא מזדבן איפוק בי' אנא הרי חזינן שבכה"ג לא נחשב מחשבה לשם תודה רק הוי כמחשבה גם לשם מצה ויש להוסיף תבלין בדבר דבאמת הוכחנו בחדושי לה' פסח סי' ת"ס דבמצה סתמא כשר מסוגיא זו ייע"ש וכיון דסתמא כשר ולא הי' גרע כאן רק מכח מה שהתכוין בפירוש לשם תודה ולכך כיון דכל לשוק אמלוכי ממליך לא הוי מחשבת תודה מחשבה מעלייא דלא גמר בדעתו לשם תודה ומחשבה לא נקרא מחשבה רק אם בשעת מעשה גומר בדעתו להיות כן אבל אם בשעת המחשבה אינו גומר בדעתו להיות כן ואומרו רק במסתפק לא הוי מחשבה כן ה"נ מחשבת לשם תודה לא הוי מחשבה מעלייא כיון דאמלוכי ממליך ושוב כשאר בסתמא וסתם מהני למצה כן ה"נ אף דהוא החזיקו לצורך חול כיון דאלו מקלע אורחים חזי לי' א"כ אמלוכי ממליך אם יזדמן לי' אורחים יאכלוהו היום ושוב ל"ה מחשבת חול מחשבה מעלייא רק הוי כסתמא ובסתמא פטור מכח מתוך ולזה מהני סברא דהואיל אבל בחרישה דליכא מתוך שפיר אף אם הוי סתמא כל דלא הוי מקלקל בתר השתא אזלינן והשתא אין לו דם צפור ולכך חייב עליו ומה פריך הש"ס. אך א"ש דקושיות הש"ס הוי לרבה דס"ל דלא פליגי במתוך רק פריך כאן דלמא בערוב והוצאה פליגי א"כ פריך הש"ס כך דרבה דס"ל אמרינן הואיל ופריך בש"ס כאן דלמא בערוב והוצאה פליגי והרי לשיטתו דס"ל דאמרינן הואיל מוכח ממשנה זו דאמרינן מתוך דאם לא אמרינן מתוך א"כ אף אופה מיו"ט לחול ילקה או אם שם אינו לוקה מוכח דהואיל מהני מצד עצמו אף בלא מתוך ולכך פריך שפיר לרבה דל"ל מתוך א"כ ס"ל בע"כ דהואיל מהני מצד עצמו א"כ אף אחרישה לא לחייב והוכרח לפרש במתונתא אבל לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך א"כ נהי דפוסק הרמב"ם דאמרינן הואיל היינו בדבר דשייך בי' מתוך אבל בדבר דל"ש בי' מתוך לא אמרינן הואיל וא"צ לפרש בחרישה במתונתא רק חייב בכל ענין דבכה"ג לא אמרינן הואיל ובהא הלכתא כר"ח וא"ש ודו"ק (ועיימ"ש בק"א סי' תקי"ח עוד ישוב בדרך זה וגם הבאתי ראי' מנין למד הרמב"ם כן ייע"ש). ובהיות כן יש ליישב מה שהקשו התוס' ג"כ דלמה נקנו עולת נדבה ולא נקט עולת חובה והנה בחדושי לש"ע ישבנו שם לשיטת הסוברים דבעינן צורך קצת אך להסוברים דל"ב צורך קצת כלל לא יתיישב זה. אך לפמ"ש כאן א"ש דאדרבא נקט לרבותא דעולת חובה ודאי ראוי להתחייב עליו למאן דאינו מתירו מכח ק"ו כמ"ש בש"ס דף כ' דבזה ל"ש מתוך כיון דבאמת חייב עולה זו ולמחר חייב להביאה והוא מביאה היום לשם חובת מחר ולפטור למחר מחיוב הקרבן שחייב למחר א"כ זה הוי מקריב ביו"ט לצורך חול כדי שיפטור למחר והוי מלאכה לצורך רק דהוי לצורך איסור לצורך חובת חול א"כ ל"ש בי' מתוך אבל עולת נדבה קמ"ל אף אם לא הקדישה ולא נדרה ורק היום הקדיש עולה זו והקריבה א"כ זה הוי מלאכה שלא לצורך כלל דלא הי' חייב קרבן זה ולא הי' צריך לנדור כלל ולא הי' מביא לא היום ולא מחר והוי שלא לצורך כלל מ"מ חייב אף דשייך בי' מתוך מ"מ לא אמרינן מתוך וכו' וא"ש, ועפ"י דרך הנ"ל כראה ליישב גם פרש"י בד"ה השוחט עולת נדבה דאלו עולת חובה רחמנא שריא אבל זו יש לו להקריבה לאחר יו"ט והנה מ"ש דעולת חובה רחמנא שריא הוא תמוה דהרי ברייתא זו אתיא כב"ש וב"ש ס"ל דאסור עולת ראי' ג"כ ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. וגם מ"ש רש"י אבל זו יש לו להקריבה אחר יו"ט אינו מובן דאטו טעמא דאסור הוי מכח יש לו להקריבה לאחר יו"ט הרי טעמא הוי מכח דל"ה צורך אדם ולא אמרינן מתוך רק עולת חובה רחמנא שריא אבל זו שלא התיר הכתוב אסור דל"ה לכם. אך זה א"ש בפשיטות דהכה לקמן דף כ' עיקר הלימוד דמתירין ב"ה עולת חובה הוי מכח ק"ו מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה וב"ש אמרי שם נדרים ונדבות יוכיחו וב"ה אמר לך מה לנו"נ שאין קבוע להם זמן וכו' ת"ש רש"י כאן דעולת חובה רחמנא שריא מכח ק"ו כיון דמותר להדיוט מכ"ש לגבוה ולא תקשה הרי עולת נדבה יוכיח שאסור לגבוה ומנ"ל מק"ו דחובה שריא לכך כתב רש"י זה אינו יוכיח דזו יש להקריבה לאחר יו"ט ואינו מוכיח ולעולם עולת חובה איכא ללמוד מק"ו א"כ כוונת רש"י רק לסתור היוכיח להחזיק ק"ו של עולת חובה אבל גוף טעם האיסור הוי מכח דלא הוי לכם אך מ"ש רש"י דעולת חובה רחמנא שריא הוא תמוה כנ"ל אך לפמ"ש א"ש די"ל דהנה לקמן בש"ס איתא פלוגתא דרבא ורבה בר רב הונא דרבא ס"ל למ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט אם שחט זורק את סדם להתיר בשר באכילה ורבה בר רב הונא ס"ל ע"מ להקטיר אמורין לערב וכו' והנה נ"מ מפלוגתתם הוי לענין עולה דלרבא אינו זורק את הדם ולרבה בר רב הונא זורק את הדם ומה דלא קאמר הש"ס נ"מ זו שם עיין בפ"י מצאתי שהרגיש בזה ומתרץ שם ייע"ש א"כ לפ"ז א"ש דלרש"י הי' קשה חדא קושיות התוס' למה נקט עולת נדבה ולא עולת חובה גם הי' קשה לו הך תנא אטו ס"ל כב"ש הלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולכך מפרש רש"י כך דהנה הך תנא יסבור כרבה בר רב הונא דזורק את הדם להקטיר לערב א"כ לפ"ז ל"ש כאן כלל מתוך דאדרבא זה הוי צורך ממש כיון דבשחטו כבר א"כ יזרוק את הדם והקרבן יהי' כשר א"כ הוי כאן צורך ממש רק צורך גבוה בזה ל"ש כלל מתוך כיון דמתכוין לקרבן ובאמת הוי קרבן וא"כ הוי צורך רה שהוי צורך איסור דהוי צורך גבוה ובזה ל"ש מתוך כיון דהוי לצורך רק דהוי צורך דבר אסור אבל לרבא דס"ל כאן אינו זורק את הדם א"כ באמת ל"ה שחיטה זו צורך דבאמת לא יזרוק הדם ואם אין הדם זרוק אין ראוי להקטיר למזבח וא"כ כיון שלא גמר מחשבתו נהי דמקלקל לא הוי כיון דתקון להוציאו מידי אמ"ה כדמשני הש"ס גבי השוחט חטאת עכ"פ לצורך לא נחשב והוי רק כמלאכה שלא לצורך ושוב שייך בי' מתוך. ולכך א"ש מה דנקט השוחט עולת נדבה ולא אמר המקריב עולת נדבה דלוקה ב' משום בישול ומשום שחיטה, אך זה לא הוי חידוש דהרי אם עלו לא ירדו וכמ"ש במשנה מפורש והובא בש"ס לקמן דף כ' וכן כתבו התוס' בחולין דף מ' ייע"ש א"כ בזה הוי לצורך ממש ופשיטא דל"ש בי' מתוך ובודאי לוקה אלא אף אם שחט לבד דלכתחלה לא יזרוק וא"כ לא הוי לצורך אעפ"כ לוקה דלא אמרינן מתוך. אך רש"י ס"ל דהתנא ודאי לא הוי אמר דינא דב"ש גם הוי נקט עולת חובה רק הוא שמע באמת מדברי ב"ש דהשוחט עולת חובה לוקה ולמד מזה הך תנא דתנא לפני ר' יצחק לענין עולת נדבה דהוא ס"ל כרבה בר רב הונא דכשר לזרוק הדם וכיון דכשר הוי לצורך ממש וראוי לגבוה א"כ ל"ש בי' מתוך ולכך סבר הוא דכמו דשמע הדין לב"ש בעולם חובה ה"ה לב"ה בעולת נדבה ולכך נקט הוא עולת נדבה ולכך פרש"י שפיר דעולת חובה רחמנא שריא לדידן אבל ר"י ס"ל כרבא דלא יזרוק הדם א"כ שייך כאן מתוך ממש דהוי שלא לצורך ולכך אמר לי' שטעה דבאמת דאמר לך מני ב"ש דהוא אמר עולת חובה והבאת ראי' מדבריו (לדורן) [לדידן לעולת נדבה ובאמת אין ראי' שגם בזה ב"ש לשיטתו דאמר ל"א מתוך אבל לב"ה דאית לי' מתוך אינו לוקה אף בעולת נדבה וא"ש ודו"ק. אך אם ישבנו פרש"י אבל עכ"פ אין ראי' לדבריו. אך נראה להביא ראי' לפרש"י ומכח קושיות הללו הוציא רש"י את דינו דמותר אף שלא לצורך כלל. והוא דהי' קשה לרש"י חדא למה נקט התנא עולת נדבה ולא עולת חובה. ב' מה שהקשו התוס' למה לא אמר הש"ס הא מני ר"ע הוא. גם הי' קשה לו איך התנא בא למתני דין אליבא ב"ש ולכך ס"ל לרש"י כך דודאי ע"ד הש"ס ורש"י ג"כ עלה הך סברא לחלק דיש חילוק בין היכי דהוי צורך קצת או לא רק רש"י ס"ל דצורך מצוה לא נחשב צורך קצת ומטעם שכתבנו בספר החיים סי' תקי"א ועכשיו אבאר יותר דהך צורך קצת בעינן שיהי' מעין הצורך ממש שהתירה התורה כיון דהצורך ממש הוי אוכל נפש והנאת הגוף לכך גם הצורך קצת יהי' בדבר שיש בו צורך הנאת הגוף אבל מצוה כיון דלאו להנות נתנו וליכא הנאת הגוף כלל לא נקרא צורך קצת דהרי אף באיסור הנאה מותר לקיים מצוה ואף בנודר הנאה מותר בדבר מצוה והרי אף ויתור אסור במודר הנאה אלא ודאי דהנאת המצוה לא נחשב כלל הנאה ולא נחשב צורך כלל דבר מצוה ולכך א"ש דמדברי ר"ע לא הי' יכול להוכיח לכאן דל"א מתוך דבשלמא הכא בעולת נדבה כיון דהוי צורך קצת מכח שלא יהי' שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם א"כ זה שפיר הוי צורך אדם כי לא יערב לו טעם מאכליו אם יהי' שלחן רבו ריקם ולכך עולה זו הוי למלאות תענוג שלחנו ולכך הוי צורך קצת של הנאת הגוף ולכך אפשר דאמרינן בזה מתוך אבל בר"ע בחמץ דליכא הנאה כלל להגוף לכך לא ס"ל מתוך ולכך הביא ראי' מדברי ב"ש דבאמת במשנה נקט תרוייהו קטן וס"ת ולולב וס"ת ולולב הוי רק צורך מצוה אבל קטן הוי צורך הנאת אדם לשחוק בו ולכך מוכח דפליגי בתרוייהו דב"ה מתירין אף בלולב וס"ת דלא הוי צורך כלל וממילא מוחק רש"י שפיר הגרסא של הוציא אבנים ה"נ דפטור דבאמת לב"ה פטור אף שלא לצורך כלל כדמוכח מס"ת ולולב ולהיפוך הש"ס שפיר קאמר הא מני ב"ש כיון דהם אסרי אף בקטן ובקטן הוי צורך הגוף קצת ומוכח דס"ל אף בצורך הגוף קצת לא אמרינן מתוך ולכך אמר הא מני ב"ש הוא אבל ר"ע לא הוי מצי אמר דדלמא ר"ע דוקא בשלא לצורך כלל לא ס"ל מתוך אבל בצורך קצת כגון הכא בעולת נדבה ס"ל דפטור לכך הביא דברי ב"ש דמוכח מדבריו דאף בצורך קצת לא אמרינן מתוך וא"ש דזה לדידן דקיי"ל מצות לאו לשנות נתנו וכן יסבור ר"י בר אבדימי אבל התנא דתנא קמי' סבר כמ"ד דמצות להנות נתנו ולכך הוא באמת שמע הדין מדברי ב"ש גבי עולת חובה דלוקה רק לקח ממנו לנדון דידן דהוא סבר מצות להנות נתנו ואעפ"כ ס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך א"כ סובר הלכתא כר"ע דלא אמרינן מתוך אף בצורך קצת לכך לקח מדברי ב"ש ראי' לנ"ד בעולת נדבה דלוקה אף דהוי צורך קצת אך ר"י בר אבדימי אמר לי' דלא כן הוא רק מצות לאו להנות נתנו ולכך דאמר לך זה דוקא ב"ש הוא דלשטתו אזיל דלא אמרינן מתוך דאי ב"ה הרי הם אמרי דאמרינן מתוך אף באין לו בו צורך כלל א"כ למעט בפלוגתא עדיף ונהי דר"ע ל"ל מתוך י"ל היינו דוקא באין לו צורך כלל אבל ביש לו צורך קצת מודה כדברי ב"ה דלמעט בפלוגתא עדיף ולכך לדרך שניהם שכתבנו יומתק הלשון דאמר לך מני ב"ש כלומר דאתה שמעת בודאי הדין מדברי ב"ש ולקחת ממנו ראי' לכ"ד ובאמת לא כן הוא דב"ש לשטתו דוקא וכו', ולפ"ז כראה דלדינא לא פליג רש"י על התוס' דבעינן צורך קצת כיון דחחמת מהתנא דתני לפני ר"י דקיי"ל כר"ע בהא ולא כב"ה רק דר"י דוחה אותו דהרי ב"ה ס"ל דאמרינן מתוך לגמרי ונהי דר"ע ל"ל מתוך היינו באין לו בו צורך כלל אבל ביש לו צורך קצת מודה דלמעט בפלוגתא עדיף א"כ עכ"פ באין לו צורך כלל הדר קיי"ל כר"ע ובה הלכתא כהתנא דתני קמי' ר"י וכר"ע דבכה"ג לא אמרינן מתוך ורש"י לא מחק הגרסא ישינה רק אליבא דב"ה דהם בע"כ ס"ל דאף באבנים אינו לוקה כיון דס"ל מוציאין לולב וס"ת דצורך מצוה כ"ה צורך כלל אבל לדידן להלכתא קיי"ל כר"ע דלא אמרינן מתוך באין לו בו צורך כלל רק ביש לו צורך קצת מודה ר"ע לב"ה ולכך מיושב מה שהקשו התוס' עליו מהאופה מיו"ט לחול וכמה קושיות שהקשה הרא"ש ייע"ש ודו"ק, מיהו לפמש"ל א"ש ג"כ כל הקושיות של הרא"ש דאדרבא כל מה שעושה לצורך כגון לצורך גבוה או לצורך נכרים או לחול זה גרע כיון דהוי לצורך ומלאכה חשובה רק דהוי צורך דבר איסור זה ל"ש בי' מתוך כנ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה עולת נדבה דאלו עולת חובת היום רחמנא שריא אבל זו יש לו להקריבה למחר. כבר עמדנו לעיל בדיבור הקודם על פרש"י בזה דאטו הוי טעמא מכח שיש לו להקריבה לאחר יו"ט הרי עיקר טעמא הוי מלכם ולא לגבוה ועיימש"ל ליישב זה ואכתי לא הונח לי בזה דאכתי לא הו"ל לרש"י למנקט לשון דיש לו להקריבה לאחר יו"ט דא"כ אם כבר עבר ג' רגלים בענין דיעבור בבל תאחר אם ימתין עוד יהי' מותר לו להקריבה מכח הך ק"ו דמותר להדיוט ובאמת קיי"ל כו"נ אין קריבין ביו"ט בכל ענין, ולשון הש"ס לקמן דף ד' כך הוא מה לנו"נ שאין קבוע להם זמן משמע היינו הן שיכול להקריבה לאחר יו"ט או שיכול להקריבה קודם וא"כ כך הו"ל לרש"י לומר דעולת חובה שקבוע לה זמן רחמנא שריא אבל זו אין קבוע לה זמן. אך כראה דרש"י יהי' סובר כדעת הריב"א שכתבו התוס' בפסחים ובסוף חולין דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אינו לוקה כיון דעכ"פ הל"ת נדחה ולפ"ז הנה לכאורה הוי קשה למה שוחט עולת נדבה לוקה הלא אף דאסרה התורה להם ולא לגבוה מ"מ מסח לאו זה א"א ללקות דהוי לאו הבא מכלל עשה כי עיקר המלקות מכח כל מלאכה לא יעשה כפרש"י וא"כ בזה נימא דעשה דקרבן עולה ידחה ל"ת דיו"ט ואמאי ילקה ונהי דיו"ט עשה ול"ת הוא מ"מ עכ"פ ידחה את הל"ת ויהי' כשאר רק העשה ובזה ל"ש מלקות ואף דגם הוי כאן עוד לאו דלכם ולא לגבוה ולא אתי עשה ועקר תרי לאוין עכ"פ הך ל"ת דכל מלאכה יהי' נדחה ועכ"פ לא ילקה לדעת הריב"א אך א"ש דבזה כיון דבאמת אפשר לו לקיים שתיהן א"כ אפשר לו להקריבה לאחר יו"ט ושוב אף הל"ת לבד לא נדחה ולכך שפיר לוקה ולכך דייק רש"י שפיר דס"ל כהריב"א דעכ"פ אינו לוקה דהל"ת נדחה והי' קשה לרש"י למה ילקה יבא עשה וידחה ל"ת ולכך כתב רש"י דזו יש לו להקריבה לאחר יו"ט והוי אפשר לקיים שתיהן לכך לוקה אבל באמת אם א"א לו להמתין מכח שיעבור אבל תאחר באמת בזו דא"א לו להמתין הנה לכתחלה ודאי אסור לו להקריבה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ואף דבזה יש לאו דבל תאחר ג"כ מ"מ ס"ל להרי"ף ורש"י בפ"ב דב"מ דלדחות לא מצרפין לכ"ת ועיין במג"א סי' תמ"ו ואף אם מצרפין לדחות מ"מ איכא תרי לאוין של לכם ולא לגבוה ושל כל מלאכה וגם עשה דיו"ט ואין עשה ול"ת דוחה שני לאוין ועשה, אך בדיעבד אם שחטו אינו לוקה כיון דעכ"פ הלאו נדחה מכח העשה ושוב איכו לוקה ולכך כתב רש"י יש לו להקריבה לאחר יו"ט לכך לוקה וא"ש ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה לוקה משום לא תעשה כל מלאכה. עיין בצל"ח ועיין בדפוס חדש שהוגה כבר כל מלאכה לא יעשה. אך לכאורה הוי כולו שפת יתר ברש"י דמי לא ידע דלוקה משום לאו זה ולמה נקטו רש"י כלל. אך כראה דכונה גדולה כיון רש"י בזה דהנה התוס' בחולין דף מ"ם הקשו בד"ה השוחט חטאת בשבת דלמה יתחייב עלה הרי הוי מחוסר זמן דאין קרבן יחיד דוחה שבת ואין ראוי לבא בפנים ותרצו כיון דאם עלו לא ירדו גם מצד עצמו לאוי לבא בפנים רק מה דאינו נקרב בשבת מכח דאין עשה דוחה ל"ת נחשב ראוי לבא בפנים ויע"ש ולפ"ז הוי זה כוונת רש"י כאן דלכאורה הוי אפשר לפרש להיפוך דהברייתא אתיא או כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט או אף אם אין קריבין עכ"פ ס"ל דאמרינן מתוך שהותרה וכו' ולכך כיון דעכ"פ אין לוקה ל"ש בי' כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דזה ל"ש רק בלאו ממש (ואף דבתמורה מוכח גבי תרומה דאף בלאו מכלל עשה אמרינן כן עיין לקמן בסוף דברינו השייך לזה לבאר יותר ייע"ש) אם התורה אמרה בפירוש לא תעביד אבל לא מה שלא נאמר בפירוש לא תעביד רק מכח לאו הבא מכלל עשה ובזה לכ"ע עביד מהכי לכך הוי שחיטה כשרה ועכ"פ אם עלו לא ירדו ומכ"ש לרבה בר רב הונא דס"ל זורק את הדם ע"נ להקטיר אמורין לערב א"כ הוי מתקבל בפנים בדעבד לכך ילקה עליו אם שחטו בחוץ והא קמ"ל הברייתא דלא נימא נו"נ אין קריבין ביו"ט גם מתוך לא אמרינן והשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מכח לא תעשה מלאכה וכיון דהוי בכלל לא תעשה מלאכה הוי בכלל כל דעביד לא מהני דאף דקיי"ל השוחט בשבת וביו"כ שחיטתו כשרה י"ל דאינו דומה דכבר כתבו התוס' גבי צורם אוזן בכור דל"ש עביד לא מהני רק בדבר שצריך מעשה האדם אבל בדבר שדי אם כעשה ממילא ל"ש אי עביד לא מהני ייע"ש ולפ"ז כראה להוסיף בדבר דע"כ לא אמרינן אי עביד לא מהני רק בדבר שצריך כונה מעלייא כגון לקנות איזה דבר או לגרש וכדומה אז כיון דגוף המעשה צריך כונה מעלייא להתכוין לקנות הדבר או להיות לגרושין וכדומה בזה אם הוי באיסורא ראוי לומר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולא הוי מחשבתו מחשבה לקנות או לגרש וכדומה ולא מהני מעשיו והוי כאלו נעשה בלא כונה אבל בשחיטה כיון דא"צ כונה ממש רק אם נתכוין לחתיכה בעלמא וכדומה ואפי' פטר את המים לסבב הגלגל ונשחט ע"י הגלגל ואפילו לא נתכוין לדבר זה כלל רק לנועצה בכותל או להפילה לארץ ושחטה ג"כ מהני כל דהוי כח גברא א"כ בזה אף אם עשה באיסור מהני דלו יהא דנעשה ממילא כיון דא"צ לזה כונה ולו יהא שנתכוין לנועצה בכותל סוף סוף כח גברא איכא כאן ומחשבתו ממש לדבר זה ל"ב לכך בזה שפיר מהני אך זה בחולין אבל בקדשים דבעינן כוונה ממש שוב שפיר י"ל דעביד לא מהני ולא הוי השחיטה שחיטה כלל ולא יזרוק הדם ולכך הוי סד"א דלא אמרינן מתוך וא"כ לוקה ושוב עביד לא מהני ואין ראוי לבא בפנים לכך לא ילקה בחוץ לכך קמ"ל דאדרבא או דנו"נ קריבין ביו"ט או אף אם אין קריבין עכ"פ אמרינן מתוך ועכ"פ אינו לוקה ושוב ל"ש אי עביד לא מהני ולכך עכ"פ אם עלו לא ירדו ואף יזרוק לכתחלה לרבה בר רב הונא ולכך אם שחטו בחוץ לוקה מכח שחוטי חוץ וא"כ למה אמר הא מני ב"ש וכו' ולכך בא רש"י לאפוקי זה כיון דבאמת מבואר בברייתא דהשוחט בשבת חטאת וכו' ג"כ חייב ומוכח דאף בקדשים ל"ש אי עביד כח מהני וחייב עליו משום שחוטי חוץ א"כ שוב לא הוי צריך להשמיענו ביו"ט בעולת נדבה דלוקה בחוץ ובע"כ הכונה דלוקה בפנים ומכח לא תעשה מלאכה ולא בחוץ מיירי רק בפנים ובע"כ דאמר לך מכי ב"ש היא ולפ"ז י"ל דבאמת הי' אפשר לפרש כן הברייתא דאף דאמרינן השוחט חטאת בשבת בחוץ חייב וכו' היינו חטאות כיון דשחטו בשוגג ובשוגג י"ל אי עביד מהני לכ"ע ובשוגג לא אמרינן עביד לא מהני ולהך אם הי' שוחטו כה"ג בפנים בשגגת שבת הוי מתקבל בפנים אף דחטאת אין שייך רק אם היה מזיד הי' חייב כרת מ"מ ה"כ הוי כן אם הי' מזיד על חוץ ושוגג על שבת הי' חייב כרת דהי' מקובל כה"ג בפנים דבזה אם עלו לא ירדו דל"ש עביד ל"ע כיון דהי' שוגג על שבת לכך חייב חטאת בחוץ אבל מלקות במזיד שפיר י"ל דאינו לוקה דבמזיד אם הי' מזיד על חוץ ועל שבת ג"כ שפיר י"ל דאינו לוקה משום חוץ כיון דבכה"ג לא הי' מקובל בפנים אם שחטו מזיד דבזה עביד לא מהני (ועיימ"ש בזה השייך לכאן בש"ס דף ד' ע"ב בסוגיא דכבשי עצרת מ"ש שם השייך להסוגי' כאן ייע"ש ותבין) ולכך קמ"ל דבעולת נדבה אף לוקה כיון דאמרינן מתוך א"כ ל"ש עביד ל"מ ומיירי שהי' מזיד על יו"ט ועל שחוטי חוץ ולכך לוקה מכח שחוטי חוץ ולכך הוי א"ש דנקט עולת נדבה ולא חובה דחובה ודאי ראוי לבא בפנים ולכך חייב עליו בחוץ וקמ"ל דאפי' בעולת נדבה חייב כאן בחוץ מכח דבפנים אם עלו לא ירדו כיון דאמרינן מתוך אבל ר"י דאמר לו דאמר לך מני ב"ש בע"כ ס"ל או כמ"ד אי עביד מהני בכל דוכתי ולכך ל"ה צריך לדידי' לאשמעינן כאן בעולת נדבה או דלא משמע לי' דמיירי בחוץ כיון דלא קתני השוחט עולת נדבה בחוץ רק סתמא קתני לכך מפרש רש"י דבע"כ הוא מפרש לוקה מכח לא תעשה וכו' וא"ש. אבל אין לפרש כוונת רש"י דבא למעט דלא נימא דלוקה מכח לכם ולא לגבוה דזה פשיטא דבלאו הבא מכלל עשה אינו לוקה ולא הוי צריך לאשמעינן זה ודו"ק. והנה בפתח דברינו כתבנו די"ל דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק בלאו מפורש אבל בדבר דל"ה לאו מפורש רק לאו הבא מכלל עשה בזה לכ"ע עביד מהני והנה כעת שאלני משכיל אחד מן הש"ס דתמורה דפריך שם לרבא ממה דתנינן התורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה והתם ליכא לאו מפורש רק לאו הבא מכלל עשה וכן פרש"י התם להדיא ייע"ש, אך כראה דא"ש דאדרבא יש ראי' לדברינו מפרש"י שם בתחלת הסוגיא דהתחיל לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ופרש"י לא תעשה והוא תמוה לכאורה דמה בעי רש"י בזה אטו מעצמנו לא הוי ידענו דלא תעביד הוי הכונה לא תעשה אך נראה דרש"י נתכוין לזה דוקא בל"ת הוי כן אבל בלאו הבא מכלל עשה ל"ש זה וכן מורה אח"כ לשון רש"י בדף ה' ד"ה ורבא אמר לך כלומר לרבא דאמר דכל ל"ת שבתורה וכו' מפשט הלשון משמע דוקא ל"ת המפורש בתורה הוי כן וכן מלשון רש"י בזה עצמו בתורם מן הרעה על היפה שפי' דלאו משום דהוי לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה ואם הך כללא נאמר בכל לאו הבא מכלל עשה מה"ת הוי ס"ד שנטעה שיש כאן לאו ממש שהוצרך רש"י לפרש דליכא לאו בזה ולכך נראה דרש"י ס"ל דל"ש כלל זה רק בלאו ממש רק דהכא כיון דהתורה קראו חוטא כמ"ש בש"ס שם מה"ד וכו' חוטא כמי לא לקרי ייע"ש ברש"י א"כ כיון דקראו חוטא חזינן שעשת' התורה אותו כלאו ממש כיון דנקרא חוטא ונהי דלענין מלקות אין לוקין עליו לענין לא מהני הו"ל להיות בכלל לא תעביד כיון דקראו חוטא כחטא ממש ולכך קמ"ל רש"י כיון דפריך נימא בי' עביד לא מהני אולי נטעה מכח זה דהוי לאו ממש לכך קמ"ל דלא. או י"ל דהנה ולא תשאו עליו חטא יש בו שני פירושים או דהוי רק הודעה בעלמא שמודיע להם שלא ישאו עליו חטא בהרימכם את חלבו כשיעשו כן או י"ל דהוי אזהרה ממש שמזהיר אותם להשתדל שלא ישאו עליו חטא ומפרש מה העצה מחויבין לעשות שלא ישאו עליו חטא דהיינו בהרימכם את חלבו ממנו והוי בכאן אזהרה ממש שיראו שלא ישאו עליו חטא ויש כאן ענין לאו ולכך נהי דלענין מלקות אין לוקין מכיון דאפשר לפרשו על לשון הודעה אינו נקרא לאו מפורש והוי רק כלאו שבכללות דאין לוקין עליו וגם כיון דלא פרשה התורה לנו בלשון לא תתרום מן הרעה לכך אין שייך בזה חיוב מלקות דבמלקות בעינן לאו מפורש כלאו דחסימה אך לענין עביד לא מהני כיון דנאמר בלשון לאו ולא תשאו עליו חטא והיינו דרך אזהרה שיראו שלא ישאו עליו חטא לכך הוי זה בכלל לא תעביד, או אפשר לומר עוד דחילוק יש בדבר דלאו הבא מכלל עשה שאינו בא לתקן איזה דבר הנאסר מעיקרא בזה לא אמרינן עביד לא מהני כיון דלא הוציאה התורה אותו בכלל לא תעשה מפורש אבל בדבר הבא לתקן הדבר שמעיקרא הי' אסור ועכשיו ע"י דבר זה יהי' מותר א"כ אם לא עשאו כתקונו כשאר באיסורו הראשון דאם עשאו כתקונו מותר ואם לאו כשאר באיסורו הראשון רק לאביי דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני חזינן אף מה שאמרה תורה מפורש לא תעשה מהני אם עשה ה"ה כמי בדבר אשר הוי תקון לאסור הקדום אף שאמרה התורה דהכשרו בכך מ"מ אם עשה בהיפוך הוי מכשיר ומהני אבל לרבא דס"ל אם נאמר לא תעשה מפורש אם עביד ל"מ א"כ ה"ה נמי בדבר הבא לתקן האיסור ראוי לומר בי' כיון דלא נעשה כהכשרו לא מהני ונשאר איסור הקודם עליו ובזה א"ש דהנה דעת הסמ"ע וש"ך בסי' ר"ח דלכך שוחט בשבת ומכירה בשבת דמהני מכח דגוף המעשה היתר הוי רק דהוי בזמן איסור ייע"ש ולכך נהי דאנן בחדושי לעיל אין אנו הולכין בדרך זה היינו דבדבר דמצד עצמו עביד ל"מ בלאו ממש בזה אין סברא לחלק בין בזמן איסור או גוף המעשה איסור דסוף סוף כיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ אך בלאו הבא מכלל עשה דבכל דוכתא עביד מהכי כיון דלא כאמר בלשון לא תעביד רק בדבר דהוי הכשר ותיקון לאיסור בזה ראוי לומר אם נעשה כהכשרו הוי מתקן ואם לאו לא הוי מתקן ובזה שפיר יש לחלק כן דבדבר אשר הוא מעצמו לא נעשה כתקונו כגון בתורם מן הרעה על היפה אז כיון דגוף המעשה לא נעשה כתקונו כהכשרו שייך לומר בי' עביד לא מהני אבל בדבר דהוא עצמו נעשה בהיתר כגון שחיטת קדשים שנשחטו ביו"ט הרי אם נשחטו בחול הוי מהני להכשיר הבהמה א"כ גוף המעשה הנצרך להכשיר האיסור נעשה כדינו רק דנעשה בו עברה מבחוץ הדר הו"ל כאיסור בעלמא ואינו לשם מתקן והדר אם הוי לאו ממש עביד ל"מ אבל אם הוי רק לאו הבא מכלל עשה עביד מהני כיון דל"ש לפסלו כיון דבא להכשיר האיסור ולא נעשה כהכשרו דהרי מעשה ההכשר כפי הנצרך להכשיר נעשה כדינו רק שד"א גרם לו מכח הזמן ואינו ענין לגוף ההכשר אבל בתורם מן הרעה על היפה דהעברה מצד גוף האיסור של טבל דאסור לתקן מן הרעה על היפה בזה כיון דלא נעשה כהכשרו ממש ראוי לומר בי' עביד ל"מ ולהיות נשאר באיסורו כמו בשאר לאו ממש כנלפענ"ד נכון וברור דבלאו הבא מכלל עשה שאינו לתקן לא כאמר כלל זה ואולי יזכיני ה' בזמן אחר לבאר יותר ושוב הראו לפני בתשובת נ"ב מה"ק סי' ע"ז בדין שלד"ע שהקשה קושיא הנ"ל והי' הדבר תמוה בעיניו לומר דבעשה ל"ש זה ולפענ"ד ברור כמ"ש והבאתי ראי' מרש"י הנ"ל וישבתי על נכון בעזה"י ודו"ק. ועיין בחבורי ליו"ד מהדור' וי"ו סי' ס"ה וס"ו מ"ש עוד ראי' לזה:

בא"ד משום לא תעשה כל מלאכה. הנה הצל"ח והגאון מהר"י פיק הרגישו דזה תמוה דלאו זה גבי שבת נאמר והו"ל לרש"י להביא קרא דכל מלאכה לא יעשה ועיין בצל"ח. אך לדעתי נראה דא"ש דהנה מתחלה אבאר מ"ש רש"י בד"ה יש ערוב והוצאה כו' אבל שחיטה אב מלאכה היא ובכלל לא תעשה כל מלאכה הוא וכו' וכבר הרגיש בזה ג"כ הרב הצל"ח מה בעי רש"י בזה ונדחק ליישב וגם מ"ש רש"י בכלל לא תעשה כל מלאכה הוא והוא יותר תמוה מה ענין זה לכאן וקרא זה בשבת כאמר. אך הנה התוס' כתבו דלכך שאני הוצאה דמלאכה גרועה הוא ולא הוי גרסי קרא דביום השבת וכו' ולכאורה הי' נראה דבע"כ צריך לגרוס קרא זה דאם לא פריך רבה מקרא רק מסברא דמלאכה גרועה הו"ל להקשות ג"כ דאף אם פליגי במתוך ג"כ דלמא דוקא בהוצאה אית לי' מתוך דמלאכה גרועה אבל בעלמא מודים דלא אמרינן מתוך והו"ל להקשות שני קושיות חדא דלמא לא פליגי במתוך רק בערוב והוצאה ואת"ל דפליגי במתוך ג"כ דלמא דוקא בהוצאה דהוי מלאכה גרוע מיהו לשיטת רש"י דס"ל דבמתוך מותר אף שלא לצורך כלל א"כ באמת חד קושיא הוא דמה לי אם ס"ל אין ערוב והוצאה ליו"ט ומה לי אם ס"ל מכח מתוך סוף סוף בין כך ובין כך מותר לגמרי ולכך חדא קושיא הוא אבל לשיטת התוס' דבעינן צורך קצת קשה שפיר דהוי להקשות שניהם מנ"ל דבמתוך פליגי וס"ל לב"ה בכל דוכתא דאמרינן מתוך והוצאה שלא לצורך כלל אסור דלמא פליגי באין ערוב והוצאה ליו"ט ומותר הוצאה לגמרי אף שלא לצורך כלל ובעלמא לא אמרינן כלל מתוך ואף את"ל דפליגי במתוך ושלא לצורך כלל אסור אף הוצאה דלמא בעלמא לא אמרינן מתוך רק בהוצאה דמלאכה ברועה היא ובפרט כיון דקיי"ל למעט בפלוגתא עדיף א"כ כמו דפריך דלמא פליגי רק באין ערוב והוצאה ליו"ט אבל בעלמא מודים כדי למעט בפלוגתא כן הי"ל להקשות טפי דבהוצאה פליגי רק במתוך ושלא לצורך כלל אף הוצאה אסור לכ"ע וכן בעלמא אף לצורך קצת אסור דלא אמרינן מתוך רק כיון דמלאכה גרוע הוא אלא ודאי דמצד הסברא אף דמלאכה גרוע הוא אין לחדש בזה פלוגתא משאר מלאכות להיות דינו חלוק ורק עיקר הקושיא הוי מכח קרא דביום השבת בשבת אין ביו"ט לא מכאן עיקר הקושיא לכך לא הוי מצי לפרש רק דפליגי באין ערוב והוצאה ליו"ט אך מ"מ אף אם הוי הגרסא של קרא דביום השבת צריך לבא לטעם דמלאכה גרוע ג"כ דאל"כ אין ראי' מקרא דביום השבת דדלמא הוא גופא מותר רק מטעם מתוך ובודאי היכי דאיכא טעמא להיתרא אין סברא לתלות בגזה"כ וכעין שכתב הפ"י בסוגיא זו בדברי ר"ע דמוקי לה בתשביתו בעיו"ט ולא ביו"ט ונימא דגלי קרא וכו' א"כ ה"כ מה פריך נהי דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם מ"מ זה עצמו אין סברא לומר דיהי' בגז"ה בלי טעם דלמה ישתנה הוצאה משאר מלאכות ויו"ט משבת לכך מפרש דכונת הכתוב עצמו הוי מתוך מתוך שהותרה וכו' וכיון דיש טעם בדבר אין לומר דהוי גז"ה ומה פריך. מיהו לשיטת התוס' דמתוך ל"ש רק בצורך קצת א"ש כיון דכאן משמע ולא תוציאו משא מבתיכם וכו' משמע דביו"ט אף משא שרי והרי זה הוי שלא לצורך כלל ובע"כ הוי רק מכח גז"ה דאין לומר מטעם מתוך דבשלא לצורך לא אמרינן מתוך ובע"כ הוי גז"ה ולכך דלמא פליגי באין ערוב והוצאה אבל לפרש"י דמתוך מותר אף בשלא לצורך כלל קשה מה פריך דטפי מסתבר דזה עצמו הוי מכח מתוך ולכך צ"ל דעיקר הקושיא הני כיון דמלאכה גרוע הוא א"ם בזה יש ג"כ סברא לומר דהקילה התורה רק בזה לבד מכח דמלאכה גרוע היא ולכך כראה דמה שסיימו התוס' בדבריהם בד"ה אין ערוב והוצאה ויש ספרים דגרסי וכו' דמלאכה גרוע מה שכתבו דאף לפי הגרסא דיליף מקרא הוי הטעם מכח מלאכה ברועה זה נמשך רק לשיטת רש"י לפי מה דס"ד השתא כפרש"י שאח"כ הביאו פרש"י וחלקו עליו וכעת אזלי עדיין לפרש"י והי' קשה להו קושיא הנ"ל והוצרכו לומר דאף מהקרא הוי הטעם מכח מלאכה גרוע אבל לפי שיטתם דל"ש מתוך רק בצורך קצת א"כ כיון דבע"כ מצד הסברא בלי הכתוב אין להקל ביו"ט יותר דוקא בהוצאה מטעם דגרוע הוא דא"כ קשה קושיא הנ"ל דלמה לא פריך שנית גם אם פליגי בהוצאה דלא אמרינן מתוך וכו' ובע"כ דגרסינן בהדיא הפסוק של הקרא דירמי' ושוב אין צריך לפרש מכח דמלאכה ברוע הוא רק דכיון דחזינן שכן מוכח הפסוק. ועכ"פ היוצא מכ"ז דלפמ"ש לשיטת רש"י מוכרח לומר אף לפי מה שיליף מקרא הוי הטעם דמלאכה גרוע הוא. והנה הוכחה לזה דהוצאה מלאכה גרועה הוא מוכח בש"ס בפ' הזורק כיון דצריך קרא להוצאה בפ"ע מוכח דמלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' שם ייע"ש והנה מה שבאמת הוי מלאכה גרוע מכח דלא הוי במשכן ייע"ש והכה ידוע דמה שהוי במשכן חשובה קרי לי' אב ומה דלא הוי במשכן חשיבא קרי לי' תולדה וז"ש רש"י שבשלמא הוצאה שפיר התירה התורה ביו"ט כיון דמלאכה גרוע הוא תדע שאינו נלמד מקרא דלא תעשה כל מלאכה רק צריך קרא בפ"ע בשבת והטעם מה שבאמת גרוע מכח דאינו אב מלאכה שלא הי' במשכן לכך הוצרך לכתוב קרא בפ"ע לעשותו כאב מלאכה אבל שחיטה שהיא אב מלאכה כלומר שהיתה במשכן וכל מה שהוי במשכן הוי אב מלאכה מצד עצמו ובכלל לא תעשה כל מלאכה הוא ובלי קרא הוי אב מלאכה לכך אסור שלא לצורך וא"ש. ושוב עיינתי בצל"ח עצמו שפי' כן בדבור הקודם אך לא ביאר כל הצורך כמו שבארנו גם דברי רש"י הנ"ל שהתחלנו התחיל לפרש בדרך זה קצת אך דרכו הוא דוחק לומר דרש"י הולך ומפרש כעת לדעת רבה שהיא רק לס"ד ואינו קיים למסקנא ויותר תימה על הצל"ח ועל הגאון מהר"י פיק איך לא תמהו על ש"ס מפורש בפ"ג דפסחים בסיף סוגיא דהואיל דאיתא שם ברייתא דהשיב ר"י לר"א לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה וכו' ולמה נקט שם לא תעשה כל מלאכה קרא דשבת והו"ל למנקט קרא דיו"ט. ולכך נראה דא"ש הכל והוא דהי' קשה לרש"י לפי האמת דפליגי במתוך והך ברייתא ב"ש היא דל"ל מתוך קשה למה אשמעינן הברייתא דין חדש דהשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה והוצרך להאריך לחדש דין בפ"ע ולאשמעינן בשחיטה וכדומה דהוי מלאכה חשובה ואב מלאכה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי בהך דינא דמתני' גופא אין מוציאין הקטן וכו' הו"ל לומר ולוקה דלב"ש חייב מלקות על הוצאה וממילא נדע במכ"ש במלאכות חשובות דלוקה ולכך נראה דמזה מוכח דאף לב"ש אין לוקין על הוצאה ביו"ט כיון דמלאכה גרוע היא דנהי דל"ל מתוך להתירו לכתחלה מיהו מודה דאין לוקין עליו כיון דמלאכה גרוע היא, ויש להסביר טעם הדבר יותר דהרי עיקר איסור מלאכה ביו"ט נלמד מקרא דכל מלאכה לא תעשו ולכך בשלמא הני מלאכות דהוי בשבת בכלל לא תעשה כל מלאכה ממילא הוי ביו"ט בכלל כל מלאכה לא תעשו ולכך לוקה אבל הוצאה אף בשבת לא הוי בכלל מלאכה ואינו בכלל קרא דלא תעשה כל מלאכה רק דכתיב קרא בפ"ע דאל יצא אל יוציא וכו' וא"כ תינח בשבת ביו"ט דליכא קרא מנין לנו ללאו ובפרט בפסוק דאל יצא כתיב ביום השביעי משמע שבת אין יו"ט לא (ועיימ"ש בק"א סי' תקי"ח מ"ש לבאר דבר זה יותר למה הש"ס נקט קרא דירמי' לא תוציאו משא ולא הך קרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי ייע"ש מ"ש ותבין כאן) ונהי דא"א ללמוד מקרא זה היתר מפורש דאפשר לומר דבא למעטו רק מלאו ומלקות אבל מ"מ איסור יש בו ואינו דומה לקרא דירמי' דהוא לא מדבר ממלקות רק על האיסור מזהירם שלא יעשו מוכח דביו"ט מותר ג"כ אבל מן התורה ליכא ראי' כ"כ להיתר די"ל למעוטי מלאו אתי אך עכ"פ לאו ליכא ביו"ט דליכא קרא לרבויי יו"ט בהוצאה ועיקר איסור מן התורה בהוצאה נלמד רק מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם מה מוכח דלא התירה ביו"ט יותר מבשבת רק מה דהוי אוכל נפש אבל כל מה שאינו אוכל נפש לא הותר ביו"ט יותר מבשבת ומקרא זה שפיר מוכח לאסור הוצאה שלא לצורך ביו"ט דלא הותר ביו"ט יותר רק אוכל נפש אך לפ"ז כיון דרק מקרא זה משמע כן הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ובזה ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא כיון דאינו נכלל בכלל קרא דלא תעשה כל מלאכה אף בשבת מכ"ש ביו"ט אינו בכלל קרא זה דכל מלאכה לא תעשו וז"ש רש"י דהי' קשה לו למה נקט השוחט עולת נדבה לוקה ולא נקט הוצאה דלוקה לכך פי' דעיקר המלקות הוי משום לא תעשה כל מלאכה כלומר זה שישנו בשבת בכלל לא תעשה כל מלאכה בזה לוקה ביו"ט משום כל מלאכה לא יעשה אבל הוצאה אינו בשבת בכלל לא תעשה כל מלאכה אינו ביו"ט בכלל כל מלאכה לא יעשה ולכך אינו לוקה אף לב"ש וא"ש. ובזה א"ש גם לשון הברייתא בפסחים דפריך מלא תעשה כל מלאכה דהנה לכאורה קשה לי טובא מה פריך לי' ר"י לר"א שעובר משום לא תעשה כל מלאכה הרי מותר מכח מתוך לא מבעיא לשיטת רש"י דבשלא לצורך כלל מותר מתוך פשיטא קשה דנהי שכתבנו לעיל בש"ס בכמה דוכתא דאופה ביו"ט לחול גרע אבל כאן בחלה אינו אופה לצורך חול דבאמת אסור הוא דהוי חלה טמאה וטעון שריפה והוי רק מלאכה שלא לצורך ובזה שייך מתוך ואף גם לשיטת התוס' דבעינן צורך קצת הרי הם ס"ל דצורך מצוה הוי צורך קצת א"כ ה"נ הרי עיקר אפייתו הוי כדי שיוכל להפריש חלה ולא יעבור בבל יראה אם יתחמץ כך וא"כ איכא באפי' זו צורך קצת ולמה לא נימא בי' מתוך ומה קושיא. אך צ"ל דהקושיא הוי רק לר"א לשטתו דידוע דר"א מתלמידי ב"ש הוא דל"ל מתוך ולכך שפיר הקשה לו לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלדידך לא ס"ל מתוך א"כ הרי הוא עובר וכו' ולפ"ז א"ש דר"י בא להגדיל הקושיא על ר"א דבשלמא אם לא הי' אפי' בכלל לא תעשה כל מלאכה בשבת רק נלמוד מקרא אחר ממילא לא הוי ביו"ט מלקות עליו אז אפשר דחשש שיעבור אבל יראה עדיף מחשש דעובר אלאו זה אבל כיון דאפיה הוי בשבת בכלל לא תעשה כל מלאכה ומלאכה חשיבא הוא דהוי במשכן ממילא לוקה עלי' ביו"ט מכח קרא כל מלאכה לא יעשה א"כ איך נדחה לאו זה מכח לאו וחשש דב"י וא"ש ודו"ק. והנה כד אתינא להכא נראה להוכיח מזה כדעת התוס' דמ"מ בעינן צורך קצת דאל"כ תקשה לר"י למה לא יהי' מותר לאפותו מכח מתוך נהי דאינו עובר עליו בב"י לדידיה, אכתי יהי' מותר לאפותו מכח מתוך דכאן ליכא שום צורך רק שלא לצורך אלא ודאי דבעינן צורך קצת והכא לר"י דס"ל דאינו עובר עליו בב"י א"כ שוב ליכא כאן צורך כלל ולא מהני מתוך וא"ש ודו"ק. ומה שקשה על דברינו הנ"ל דא' כ למה אשמעינן במתני' רבותא דב"ה מתירין גבי הוצאה ולא קמ"ל רבותא אפי' במלאכות חשובות מותר יבואר אי"ה בק"א בדברינו בדברי הרמב"ם ייע"ש בסי' תקי"ח והבן:

תוס' ד"ה השוחט וכו':

הנה ברמב"ם בפ"א מה' יו"ט ביאר הלח"מ טעם הרמב"ם דלכך לוקה במבשל לנכרים וכו' מכח דאהדרי' לאיסורא קמא ותמה אח"כ הלח"מ א"כ מה קאמר הש"ס כאן דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותרה וכו' נימא כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא ייע"ש ולדעתי נראה דא"ש דהכלל כך הוא דאהדרי' לאיסורא קמא לא שייך רק אם האיסור קטן במעלה מן ההיתר כגון הכא במבשל לכלבים ונכרים וכדומה או לצורך חול דההיתר הוי לצורך יו"ט וזה מסתבר יותר להתיר ורק דהוי סד"א דאף לצורך חול או לנכרים ג"כ יהי' מותר מכח מתוך בזה אמרינן כיון דבאמת גילה קרא דאסור מכח לכם ולא לנכרים שוב אמרינן דהוא חתר לאיסורו קמא ושוב הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה ולא יצא כלל מכלל הלאו דאף שנאמר ההיתר מפורש בתורה מ"מ היינו דוקא לצורך אבל שלא לצורך הגרוע ממנו לא נתפרש כלל ההיתר ולא יצא מכלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה ורק דהוי סד"א להתירו מכח מתוך וכיון דגלי קרא דלא אמרינן בזה מתוך ממילא הוי בכלל הלאו כמעיקרא אבל בקדשים לגבוה כיון דהוי ק"ו להתיר כמש"ל בש"ס דף כ' ע"ב א"כ כיון דהוא עדיף מלצורך הדיוט ואיכא ק"ו להתירא בזה תיכף שהתיר הכתוב לצורך הדיוט הותר מכ"ש צורך גבוה והוי כמפורש בי' קרא להתיר כאלו מפורש בגופו וכבר יצא לגמרי מכלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה ולכך אף שכתבה אח"כ התורה לאו בפ"ע לכם ולא לגבוה מ"מ אין בו רק לאו זה ולא לאו דלא תעשה כל מלאכה לכך ל"ש בזה מלקות דהוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו כן הי' בראה לכאורה. מיהו כד דייקינן מוכרחין אנו לבא לדברי התוס' דאל"כ תקשה מה ענין מתוך לכאן ומה תלוי זה בפלוגתא דב"ש וב"ה לשניהם לא ילקה כיון דאיכא ק"ו ואף דגלי קרא לכם ולא לגבוה היינו רק לאיסורא אבל למלקות הדר נשאר הק"ו במקומו ולמה ילקה בין לב"ש בין לב"ה ומה ענין מתוך לכאן אלא ודאי כמ"ש התוס' דעיקר הטעם כיון דהותר בהדיא מכח מתוך לכך ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא לב"ה אבל לב"ש דל"ל מתוך אהדרי' לאיסורא קמא לכך כשאר קושיות הלח"מ במקומו ועימש"ל בש"ס ד"ה דאמר לך מני ב"ש וכו' ייע"ש מ"ש להחזיק דברינו הנ"ל ותבין ייע"ש. ומ"ש התוס' דלכך נקט עולת נדבה לרמז דבשלמי נדבה אינו לוקה תמה הפ"י דהרי אדרבא לקמן דף כ' משמע דעולת ראי' עדיף משלמי נדבה וייע"ש מ"ש ליישב אך לדידי קשה ממ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה ואומר לא תעשו כל מלאכה שהקשו דהרי מותר לשרפו להנות ממנו אחר שיהי' נעשה אפר וכתבו כיון דא"י להנות ממנו תיכף לא מהני כמו בנו"נ דאין קריבין ביו"ט אף דיכול להנות מהם אח"כ וכו' ייע"ש וא"כ קשה ממ"נ אם הוי זה צורך הדיוט ונחשבין שלמים צורך הדיוט א"כ יהי' מותר לכתחלה לב"ה ואף לב"ש כיון דהוי צורך הדיוט ואם לא נחשב צורך הדיוט כיון דא"י להנות ממנו תיכף א"כ למה לא ילקה לב"ש ואף לתירוץ הפ"י קשה ממ"נ אם הוי בכלל אוכל נפש שהתיר הכתוב א"כ למה באמת יאסור ואם אעפ"כ אסרה התורה מוכח שלא הוי בכלל אוכל נפש כיון שאינו ראוי תיכף א"כ שוב נימא אהדרי' לאיסורא קמא, מיהו זה הי' אפשר ליישב עדיין די"ל דלולי דגלי קרא ה"א כל שיש לו שום צד להיות אוכל נפש הוי בכלל הקרא דאשר יאכל לכל נפש אך ע"י שכתבה התורה לכם ולא לגבוה גלי קרא דמה שלא הוי תיכף אוכל נפש אסור ומ"מ ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא כיון דלולי הקרא הוי בכלל אוכל נפש, אך לפ"ז גם בחמץ בדיעבד אם הי' שורפו לא הי' לוקה מכח דיכול להנות מן האפר כמו בנו"נ וא"כ מלישנא דר"ע דאמר ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה משמע דבא להגדיל האיסור שהיא אב מלאכה ממש ולפ"ז באמת אין כאן איסור חמור דבאמת לא ילקה ואף אם נדחק לפרש לשון זה דלא בא רק למעט דלא נימא ללאו יצאת ומותר לגמרי ביו"ט לכך בא לומר דהוא אב מלאכה ואסור ביו"ט ולעולם י"ל דאינו לוקה ועיין בתוס' שם דף ה' שכתבו כן או אף לפי תרוצם הראשון נימא דאשגרת לישנא נקט דלפי האמת ס"ל דהוא אב מלאכה ולעולם ליכא בזה מלקות אך קשה יותר דהרי ר"ע אמר הרי הוא אומר לא תעשו כל מלאכה וכו' ולפי דברי התוס' כאן הרי בכעין זה לא אהדרי' כלל לאיסורא קמא ואינו בכלל לא תעשו כל מלאכה א"כ הו"ל רק לומר והתורה אמרה הוא לבדו יעשה לכם ולא לגבוה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומה לא תעשו כל מלאכה לכאן. ועוד דהרי באמת צריך להבין דברי ר"מ שאמר הרי הוא אומר לא תעשו כל מלאכה ומה קושיא דלמא כאן התירה התורה וגינה קרא ובע"כ דכוונתו דאין סברא לומר דחדשה התורה דין מה דלא נמצא כמוהו ואין סברא לומר דהתירה התורה איסור שלא מצינו דוגמתו ולפי דברי התוס' דכאן דבאמת אינו לוקה ויצא מכלל לא תעשה כל מלאכה והוי בכלל היתר אוכל נפש א"כ אדרבא מה שאסרה התורה לכם ולא לגבוה חידוש הוא וגם באמת הוי איסור קל דאינו לוקה וא"כ מה קושיא אח כאן גלתה התורה להקל דדינו כשאר אוכל נפש שהותר בפירוש כיון דגם זה הוי בכלל אוכל נפש. והנה אחד מן התלמידים אמר שבזה י"ל מה שהקשו התוס' לימא ר"ע הוא דלכך לא קאמר ר"ע דלר"ע מוכח מלשונו דבאמת ס"ל דאהדרי' לאיסורא קמא ולוקה ממש ולכך לא הוי מצי אתיא כר"ע דא"כ למה נקט עולת נדבה ולא עולת חובה. ואני הוספתי נופך בדבר דאף דעולת חובה לא עצי למנקט אליבא דר"ע די"ל דס"ל בזה כב"ה דדחי' יו"ט אך קשה למה לא נקנו לרבותא שלמי נדבה דלוקה אלא ודאי דאתיא כב"ש וב"ש יסבור דבזה אינו לוקה דבכה"ג לא אהדרי' לאיסורא קמא. אך גם ז"א דא"כ אם שדעת ב"ש אף דלא אמרינן מתוך מ"מ אינו לוקה בשלמי נדבה ולר"ע לוקה ג"כ א"כ כמו דאמר שם ש"מ מדר"ע חלת הו"ל לומר דאף זה שמעינן דאף לוקה בשרף חמץ בפסח או שחט שלמי נדבה דלא כב"ש אלא ודאי דזה ענין אחד הוא דאם לא אמרינן מתוך ממילא לוקה וזה תלוי בזה ולכך לא אמר ש"מ ד' כיון דזה תלוי בזה ואם ל"ל מתוך ממילא לוקה וא"כ איך כתבו התוס' כאן דאינו לוקה ואם גם לר"ע אינו לוקה איך אמר שם הרי אומר לא תעשו כל מלאכה וכו' גם מה קשה לו כ"כ אם התירה התורה זה בפרט דהוי עשה ממש ובעלמא דוחה עשה לל"ת רק דכבר כתבנו בחדושי לה' פסח כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת ובעלמא אין דוחה עשה לל"ת ועשה ולא ניחא לי' לר"ע לפרש קרא במה דלא מצינו כן בעלמא וטפי ניחא לפרש תשביתו בעיו"ט אבל אי נימא כמ"ש התוס' כאן דלא אמרינן בכה"ג הדרא לאיסורא קמא אף למאן דל"ל מתוך א"כ שוב בזה ליכא עשה ול"ת כלל רק לאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה א"כ מה קושיא הרי עשה דוחה ל"ת גמור מכ"ש לאו הבא מכלל עשה ואין דומה לנו"נ דהוי אפשר לקיים שתיהן בזמן אחר אבל זה הוי מצותו היום אם תשביתו הוי ביו"ט ודוחה עשה לל"ת ואינו חידוש כלל וכיון דאינו חידוש מנ"ל דתשביתו אינו ביו"ט ומכח עשה דוחה ל"ת דלכם וכו', ומנ"ל דתשביתו בעיו"ט דלמא ביו"ט ועשה דוחה ל"ת וצ"ע. מיהו בלאו דברי התוס' הללו צ"ע דברי התוס' שם דלדבריהם שם בע"כ ר"ע ס"ל כמ"ד לקמן דף כ' דנו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה דאם קריבין הדר קשיא למה לא יהי' מותר מן התורה לשרפו אחר שיכול להנות מאפרו ובע"כ דס"ל כמ"ד נו"נ אין קריבין ביו"ט מן התורה א"כ למה לא אמר רבא שמע מינה מדר"ע ד' דש"מ כו"כ אין קריבין ביו"ט מן התורה דלא כמ"ד דס"ל לקמן דלב"ה קריבין מן התורה וצ"ע כעת ולא ראיתי במפ' שת"י שיתעוררו בזה והנה לפמש"ל בדברי התוס' בפסחים דף ה' נראה ליישב מה שהקשו התוס' שם ובכתובות במה דאמרינן שם ש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה וכו' הרי לא הוי צורך כלל ולפענ"ד א"ש דהרי התוס' הקשו דראוי להנות ממנו אחר שנעשה אפר ותרצו דזה לא הוי צורך כמו נו"נ דאין קריבין ביו"ט ולפ"ז נראה נהי דצורך גמור לא הוי כיון דאינו ראוי להנות תיכף ממנו צורך קצת עכ"פ נחשב כיון דיכול להנות ממנו אחר שיהי' אפר הוי עכ"פ צורך קצת וכן נו"נ הוי ג"כ צורך קצת ולפ"ז א"ש דשפיר מוכיח הש"ס דס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך ואז הנה בכלל אוכל נפש ממש ודאי לא הוי אף אם לא הי' התורה מגלה לכם ולא לגבוה ג"כ מצד הסברא ל"ה כו"כ או חמץ בפסח בכלל אוכל נפש ממש כיון אינו ראוי להנות ממנו תיכף ומשלחן גבוה קזכה ודאי ל"ה בכלל אוכל נפש ממש ולכך לב"ש באמת לוקה אף בשלמי נדבה כמש"ל רק דמצד הסברא הוי עכ"פ בכלל מתוך כיון שעכ"פ אח"כ יתכן להנות ממנו מן האפר או התם מן הבשר עכ"פ צורך קצת הוי וראוי להתיר אותו מכח מתוך ועולה אף דליכא בי' בשר לאכילה נחשב מתוך כמש"ל כיון דהותר עולת ראי', כנ"ל ובשלמים ל"ש זה כמש"ל רק בשלמים הוי צורך קצת מכח הבשר רק דגלי קרא דלכם ולא לגבוה ומוכח מזה דאף מה שמותר שלא לצורך היינו דוקא באם ראוי להנות ממנו צורך קצת תיכף זה נחשב צורך קצת אבל כל שא"י להנות ממנו תיכף אף צורך קצת ל"ה וזה נלמד רק מכתוב אבל לולי הכתוב הוי בכלל צורך קצת ומתוך ולפ"ז הוי כוונת הש"ס כן שמע מינה מדר"ע דלא אמרינן מתוך כלל ושוב לא הותר כלל דבר זה ואינו בכלל אשר יאכל לכל נפש ממילא יש כאן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה לכך לא מסתבר לר"ע לפרש תשביתו היינו ביו"ט ועיימ"ש בחדושי במ"א דאף רבא ס"ל סברא זו דיו"ט עשה ול"ת הוא ייעש"ל אבל אם הוי אמרינן מתוך א"כ מצד הסברא הוי אף זה מותר והוי בכלל אך אשר יאכל לכל נפש ונהי דגלתה התורה מלכם ולא לגבוה דל"ש בכה"ג מתוך כל שא"י להנות ממנו תיכף מ"מ שוב כיון דהוי רק מכח גלוי קרא דלכם עכ"פ לא אהדרי' לאיסורא קמא ול"ה עשה ול"ת רק לאו דלכם לבד וראוי שעשה ידחה אותו ומה קשיא לי' לר"ע דתשביתו ל"ה ביו"ט בע"כ דס"ל לא אמרינן מתוך והוי בכלל לא תעשה מלאכה ויש כאן עשה ול"ת ולא נמצא כעין זה בעלמא לכך לא ניחא לי' לפרש כה"ג ועיימש"ל ותבין ודו"ק:

נבא"ד וא"ת והא אף ב"ה נמי מודה דלוקה דס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט. ביאור דבריהם דלא ניחא להו לומר דהיינו רק מדרבנן כיון דאמר ר"ה לקמן דף כ' דלדברי האומר כו"כ אין קריבין וכו' אפי' מדאוריית' לא קרבי ייע"ש גם לא ניחא להו לומר דר"י יסבור כמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט לב"ה דא"כ מנ"ל דאתיא כב"ש דלמא כב"ה וכמ"ד דאין קריבין וכו' אך נרא' ליישב קושיית' והוא עפמש"ל דמה דאמרינן לב"ה אינו לוקה מכח מתוך הכינה מכח עולת ראי' דמותר ביו"ט לפ"ז נראה לומר דהנה י"ל סברא חדשה גבי מתוך דהנה הפ"י בחדושיו העלה דלא אמרינן מתוך רק בדבר אוכל נפש אבל בדבר שאין הוא גופו אוכל נפש לא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה וכו' ייע"ש ולפ"ז אני מוסיף עוד די"ל חוץ הוצאה והבערה לא אמרינן מתוך רק באם מהמלאכה גופו אינו כיכר אם הוא לצורך או שלא לצורך בזה אף שבאמת אין לו צורך במלאכה זו מ"מ כיון שמשכחת לה שיהי' מלאכה זו לצורך וממנה עצמה ליכא היכר אם הוי לצורך או לא בזה אמרינן מתוך אבל אם מהמלאכה עצמה הוא ניכר שאינו לצורך אף דהוי המלאכה באוכל נפש מ"מ כיון דמגוף המלאכה ניכר הוא של"ה לצורך לא אמרינן בי' מתוך רק בהוצאה וכו' אמרינן בכל ענין מתוך כמ"ש הפ"י ובביאה ג"כ כתב דהוי כאוכל נפש ממש ייע"ש. ובזה הי' נראה ליישב לשון הש"ס דקאמר לקמן הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה הא מני ב"ש הוא דאי ב"ה וכו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ודקדק הצל"ח חדא למה נקט הבערה תחלה ואח"כ בישול ובברייתא קתני להיפוך מבשל תחלה ועוד למה אח"כ סיים ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך ולא סיים מתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אך לדרכנו א"ש דאף אי נימא דלא כמש"ל רק אף בניכר מותר מכח מתוך עכ"פ נראה דחד מיהו בעינן שיהי' עכ"פ באוכל נפש עצמו אבל אם אינו באוכל נפש עצמו צריך שיהי' עכ"פ מתוך המלאכה עצמה אין היכר אם הוי לצורך או לא אבל אם ל"ה באוכל נפש ובגוף המלאכה יש היכר של"ה לצורך ממש ל"ש מתוך ולכך א"ש דהנה במבשל גיד הנשה בחלב דבאמת לאו אוכל ממש הוא דהרי הוי גיד בחלב ואסור ואף היכר יש בזה דל"ה לצורך כיון דניכר הוא שהוא גיד הנשה ובחלב והנה מה שהוא בחלב אין היכר מן התורה דדלמא של חי' הוא ומותר מן התורה בבישול ובאכילה ולכך אין כאן מלאכה דאורייתא דמותר מן התורה מכח מתוך אבל עכ"פ ניכר הוא שהוא גיד הנשה ול"ה צורך אוכל ממש אך לר"י דאמר ג"ה אינו נוהג אלא באחת אם נימא כדעת הש"ס דמפשיט פשיטא לי' א"כ ג"כ אינו ניכר דדלמא של הכשר הוא ושל חי' הוא והוי אוכל ממש ושייך בי' מתוך ולכך א"ש דלולי דהוי מוכרח לומר דמכח הבערה אינו משנה ל"ה הכרח לומר מכח בישול כן די"ל דב"ה ס"ל כר"מ וכהלכתא דנוהג בשניהם וא"כ ניכר הבישול שאסור באכילה ואינו צורך ממש לכך ל"ש בי' מתוך ולכך פריך העיקר מכח הבערה דעכ"פ הבערה לא היתה נכרת אם הוי לצורך או לא גם בהבערה אמרינן מתוך אף באינו אוכל נפש עצמו וניכר מתוך הענין כמ"ש הפ"י לדרכו וה"ה ייע"ש ולכך בע"כ מכח הבערה אתיא רק כב"ש ושוב אמרינן דב"ה ס"ל אף כר"י דאינו נוהג אלא באחת ושייך בג"ה מתוך ומ"מ א"ש דכאן ב"ש היא ולב"ה אפשר באמת אינו לוקה ואפשר לאוקמא ב"ה ככ"ע ולכך הקדים הבערה ומסיים רק בהבערה דזה עיקר הקושיא וא"ש, ועכ"פ היוצא מזה דנראה לומר דמתוך לא אמרינן רק באין ניכר מגוף הענין דהוי שלא לצורך ולפ"ז י"ל דהא דאסרי ב"ש להקריב נו"נ ביו"ט היינו רק שלמים דבזה ל"ש מתוך דממ"נ לומר מתוך שהותרה לצורך אכילת הדיוט הותר לגבוה ז"א דהרי בזה בעינן צורך קצת וכאן ליכא צורך קצת דאף שיכול לאכול אח"כ הבשר מ"מ בשעת השחיטה טרם הזריקה א"י להנות ורק אח"כ משלחן גבוה קזכה ולא נחשב צורך קצת רק אם יכול להנות הצורך תיכף לא כשהוא עכשיו אסור ואח"כ משלחן גבוה זכה גם הרי השחיטה שמקדש כיכר שאינו נשחט עבור האדם רק לגבוה וכן מכ"ש ההקטרת אמורין איך יקטירם ביו"ט הלא בהקטרה ניכר שאינו לצורך אדם ול"ש בי' מתוך ולכך כיון שא"י להקטיר את האמורין ג"כ אסור לשוחטה דחביבה מצוה בשעתה ומה"ט אימורי שבת דוחה שבת כדאמרינן כן בש"ס ממילא הכא שא"י להקריב האמורין לא ישחטנה ולומר מכח דהותר עולת ראי' הותר שלמי נדבה ג"כ אינו דהרי ניכר השינוי בין הקרבת עולה לבין הקרבת שלמים וניכר מתוך המעשה שאינו לחובת היום דצורך גבוה כקרא מה שהוא חובת היום ומה שאינו חובת היום כקרא שלא לצורך וכאן מתוך הקרבת השלמים ניכר שאינו לחובת היום ואינו לצורך לכך לא אמרינן בי' מתוך ולכך באמת אסור מן התורה ובאמת ילקה לב"ה, ומה דיליף הש"ס משתי לחם דאינו דוחה יו"ט היינו דאפיית שתי לחם הוי ג"כ כן לומר דהותר מכח מתוך דהדיוט או אפשר כיון דמשלחן גבוה זכה אח"כ ולא תיכף ל"ש מתוך דל"ה צורך קצת להיפוך מכח דהותר אפי' לגבוה ביו"ט יותר מבשבת לא מצינו היתר אפי' ביו"ט יותר מבשבת וכל דליכא היתר ביו"ט יותר מבשבת ל"ש מתוך ולכך אסור לאפותן בשבת ולכך מביא ראי' שפיר לנו"כ דשלמים דל"ש בהו ג"כ מתוך מטעם הזה דמתוך דהדיוט ל"מ כיון דמשלחן גבוה קזכה ומשל גבוה ל"ש מתוך דלא מצינו שלמים שהותרו ביו"ט יותר מבשבת ולעולת ראי' אינו דומה ול"ש בזה מתוך, ואף דהותרו שלמי שמחה ביו"ט מ"מ ל"ש בזה מתוך דממ"נ צורך גבוה לא נקרא כיון דאינו בא לחיוב גבוה רק אם האדם צריך לבשר מותר לו לשחטן א"כ ל"ה צורך גבוה רק צורך אדם וצורך אדם ממש לא הוי כיון דבאמת אסור לאכול ממנו תיכף עד אחר זריקה ומשלחן גבוה זכה ולא נקרא צורך אדם ממש ולא צורך גבוה ממש וע"כ לא אמרינן מתוך רק בדבר שהותר לצורך ממש אז זה נחשב היתר ממש ואלים כח התירא שלו לגרור אף שלא לצורך ואמרינן מתוך שהותר לצורך הותר כמי שלא לצורך אבל לומר מתוך שהותר דבר שהוא עצמו שלא לצורך יותר על ידו דבר אחר שלא לצורך זה לא אמרינן כיון דהוא עצמו הוי שלא לצורך ולא הותר רק מדוחק זה לא נקרא היתר רק דחוי' כעין דאמרינן טומאה דחוי' בצבור ושבת דחוי' אצל חולה וכו' כן ה"נ שלמי שמחה כיון דל"ה צורך גבוה ממש ולא צורך אדם ממש והוי הוא עצמו שלא לצורך ורק דחוי' ביו"ט כשצריך לבשר ולכך מתוך שהותר שלא לצורך זה יגרור עוד שלא לצורך אחר זה לא אמרינן דהוא עצמו נקרא רק דחוי' ולא הותרה ואף דשלמי צבור הותרו בעצרת מ"מ מכח קרבן צבור ל"ש מתוך להתיר קרבן יחיד דקרבן צבור דוחה שבת ג"כ וכבר כתבנו דמה שמותר בשבת ל"ש בי' ביו"ט מתוך וגם כיון דאינו מותר רק דהוי קרבן צבור ל"ש לומר מתוך שהותר לצבור הותר ליחיד גם אינו מותר בכל יו"ט רק בעצרת לבד וכל דאין לו היתר בכל יו"ט ל"ש בי' לומר מתוך להתיר אחרים גם מעשה שלמי צבור אין דומין לשלמים של יחיד דשל צבור הוי קדשי קדשים ושל יחיד קדשים קלים ומשונין בכמה דינים וניכר מתוך הקרבת השלמים שאינו שלמי צבור לכך כל כה"ג ל"ש מתוך ולכך אסורין לב"ה מן התורה אבל עולת כרבה דדמיא ממש לעולת חובה ושייך בכל יו"ט והוי קרבן יחיד ג"כ וכל מעשיהם שוין ואין היכר מגוף המעשה העולה אם הוי לשם חובה או נדבה ראוי לומר בי' מתוך שהותר צורך גבוה עולת ראי' הותר כמי עולת נדבה ומותר מן התורה עולת נדבה ואינו אסור רק מדרבנן מכח שמא ישהא כדס"ד דש"ס לקמן דף כ' דבכל נו"נ הטעם כן כן הוי באמת בעולת נדבה או מכח דגזרינן עולה אטו שלמים ואינו אסור רק מדרבנן אבל בשלמי נדבה י"ל דלוקה לכ"ע וקושיות התוס' למה לא נקנו עולת חובה ישבנו לעיל בש"ס בכמה דרכים ודו"ק. ומ"ש דבעולת נדבה שייך שמא ישהא אף דל"ש הטעם שכתב רש"י בזה לקמן דף כ' מ"מ שייך שישהא כדי שלא יהי' שלחנו מלא ושלחן רבו ריקם כמ"ש התוס' הכא דלכך הוי צורך קצת כן כמי בזה ודו"ק. ועיימ"ש בישוב קושייתם ובביאור הסוגיא הזו בחדושי לחגיגה דף ז' ע"ב במה"ת סלי שנת תקצ"ז ייע"ש:

בא"ד וי"ל וכו' קשה לי על דבריהם דלא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא איך אמרינן לעיל בש"ס כתישה ביו"ט לצורך כסוי אסור מכח דיו"ט עשה ול"ת הוא והרי עכ"פ איכא כאן מתוך לומר מתוך שהותרה כתישת תבלין ביו"ט הותר כמי כתישה לצורך כסוי דאף לדבריהם דבעינן צורך קצת צ"ל דצורך מצוה חשוב צורך קצת א"כ כיון דהוי צורך קצת ראוי לומר בי' מתוך. ואף דנימא דעכ"פ אימעוט כל צורך מצוה מלכם ולא לגבוה דצורך גבוה לא חשיב צורך ואסור ומה דילפינן מר"מ דלא ס"ל מתוך הכונה כמש"ל בביאורו עכ"פ קשיא איך אמר יו"ט עשה ול"ת הוא הרי בזה ליכא רק לאו הבא מכלל עשה לבד כיון דלא אהדרי' לאיסורא קמא א"כ אין כאן רק לאו הבא מכלל עשה לבד ואין ראוי לגזור בשביל זה דלמא עביד כתישה כיון דאף אם יעבוד כתישה אתי עשה ודחי לאו הבא מכלל עשה ואף אי נימא כיון דכתיב לכם ולא לגבוה אינו דוחה עכ"פ הו"ל למנקט הך קרא ולא דיו"ט עשה ול"ת הוא. אך כראה דהתוס' לא אמרו דצורך מצוה הוי צורך קצת רק מצוה הנמשכת מחובת היום כגון בחמץ אם נימא דתשביתו הוי ביו"ט א"כ היום גורם לחיוב זה לכך נחשב צורך היום וכן בעולת נדבה שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם א"כ הוי הדבר לכבוד היום מכח אכילת יו"ט לכך נחשב צורך קצת אבל מצות כסוי וכדומה אינו מענין חובת היום לא נחשב אפי' צורך קצת דנהי דהוא שוחט לחובת היום מ"מ אטו לא משכחת לה שמחת יו"ט בבשר שמעיו"ט או שיהי' לו עפר מוכן וכדומה עכ"פ גוף מצות כסוי איכו מחובת היום ואף אם לא יכסה יהי' מותר הבשר ליו"ט ולבך אין הדבר נוגע ליו"ט כלל ול"ה צורך קצת וזה לא ככלל בכלל היתר מעולם ובודאי הוא בכלל איסורא קמא וא"ש ולפרש"י בלא"ה א"ש עפ"י הדברים שכתבנו לעיל בישוב שיטתו כן נמי בזה וא"ש ודו"ק היטב. אך מלשון התוס' שכתבו בקטן למולו דהוי צורך היום מוכח אף שאינו נצמח מחובת היום רק שאירע היום יום שמיני ב"כ כקרא צורך היום וא"כ שוב קשיא מ"ש מילה מ"ש כסוי אם אירע ששחט היום הוי חובת היום ג"כ ומה לי מילה מה לי כסוי ואפשר דמ"מ בכסוי שאני דמילה שלא ברצונו בא לו דוקא היום ונחשב זמנו קבוע היום אבל בכסוי דבידו הי' שלא לשחוט ורק ברצונו הביא א"ע לידי מצוה זו ולא נחשב זמנו קבוע לכך לא הוי צורך היום כלל וזה דוחק (ועיימש"ל בסוף הדבור שכן מוכרח לומר בדברי התוס' שלא יסתרו דבריהם תכ"ד ייע"ש) לכך כראה העיקר או כפי' ר"ח שכתבו התוס' דקטן היינו לשחק בו דזה הוי הנאת האדם אבל צורך מצוה שאינו מחובת היום לא נחשב צורך קצת או י"ל כפרש"י וכתבנו לעיל ליישב דעתו דדוקא מתוך שהותרה לצורך הותרה כמי שלא לצורך אמרינן אבל מתוך שהותרה לצורך היתר הותר כמי לצורך איסור זה לא אמרינן א"כ ה"כ אדרבא כתישה כיון דהוי לצורך מצוה נחשב צורך ממש רק דהוי צורך איסור ל"ש מתוך כלל לכך שפיר פריך דהוי עשה ול"ת וא"ש. ועל פי' התוס' בתחלה בקטן למולו וכו' צ"ע. ודברי הפ"י הוא ג"כ תמוה שהוא הביא ראי' מכתישה הנ"ל דבעינן צורך קצת ייע"ש ואכתי מי ניחא הרי התם הוי צורך קצת צורך מצוה וכמו שמוכרח לשיטה זו ודו"ק. והנה מש"ל בביאור דברי התוס' דלא נחשב צורך מצוה צורך היום רק באם נמשך המצוה מגוף היום שהוי דוקא היום גורם ולא הי' שייך זה מקודם אבל בלא"ה ל"ה צורך מצוה צורך קצת וכעת כראה דזה מוכרח לומר בדברי התוס' במקומו דלכאורה דבריהם סתרי תכ"ד דתחלה כתבו דקטן למולו הוי צורך קצת משמע דצורך מצוה הוי צורך ואח"כ כתבו דהא דעולת נדבה הוי צורך קצת מכח שלא יהא שלחנך מלא וכו' ולמה לא כתבו דמיירי שכבר נדר וקרב אותה וא"כ מקיים בזה מ"ע של מוצא שפתיך תשמור והוי צורך מצוה ואף אם לא נדר אותה מקודם עכ"פ היום בשעת שחיטה ודאי כבר הקדישה א"כ מקיים הוא מצות מוצא שפתיך תשמור ולא לעבור אבל תאחר וא"כ הוי צורך מצוה צורך קצת בע"כ דס"ל דזה לא נחשב צורך קצת ואיך כתבו תחלה דקטן למולו הוי צורך קצת ואף שאח"כ כתבו דקטן הוי ג"כ לטייל מ"מ משמע שלא חזרו מדבריהם הראשונים שגם למולו הוי צורך קצת רק שאח"כ חדשו דאף שלא למולו רק לטייל הוי ג"כ צורך קצת אבל מ"מ זה ס"ל עדיין דלמולו הוי צורך קצת א"כ סתרי דבריהם תכ"ד בע"כ דיש חילוק דשאני למולו דהוי דוקא זמנו קבוע היום נחשב צורך קצת אבל מצוה שאין זמנה קבוע היום דוקא ויכול הי' לעשותה אתמול או למחר או שלא יעשנה כלל כגון בנדבה שלא הי' נודב או הי' שואל עליו וכדומה כ"ז לא נחשב צורך קצת והוצרכו לומר בעולת נדבה הטעם מכח שלא יהא שלחנך מלא וא"ש וזה מוכרח לפענ"ד בדברי התוס' ודו"ק:

גמ' פוק תנא לברא הבערה ובישול אינו משכה עיימ"ש בזה בתשובה לפולין לק' קארטשוב קנה מקומה בחבורי לאו"ח (הנרשם מאה ועשרה בדף קט"ו) הל' יו"ט סי' תקכ"ז מ"ש שם בזה בביאור הסוגיא גם בתמי' על הפוסקים דפסקו במכשירי אוכל נפש כר"י ופסקו דאם בישל לנכרי לוקה ייע"ש גם ביאור דברי הפמ"ג בפתיחה לא"ח הל' יו"ט אות י"ח מ"ש דהיכי דהוי באיסור עשה שייך נמי הואיל ייע"ש:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה