בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף יא:
גמרא אמר עולא תריסי חניות ואמר עולא שלשה דברים התירו וכו'. לכאורה יש להקשות תרתי מימרא דעולא למ"ל דמה דאמר תריסי חניות בא למעט דתריסי בתים אסורין וכן מה שאמר ב' דברים התירו וכו' ותריסי חניות בא ג"כ למעט דבתים אסירי כדמפרש בש"ס וא"כ תרתי מימרא דעולא למ"ל בחדא סני. אך כראה דא"ש דתרווייהו צריכי דאם הוי אמר רק הך מימרא דמאי תריסין תריסי חניות ה"א דאין כוונתו דבבתים כ"ע מודים דאסירי רק דכוונתו לאשמעינן שלא נטעה לפרש דדוקא בבתים פליגי אבל בשל חניות אף ב"ש מודים דמותר קמ"ל דבשל חניות נמי פליגי ואף בזה אסרי ב"ש ואין להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ועוד איך נטעה כן דא"כ הו"ל להמשנה לאשמועינן פלוגתייהו בבתים להודיעך כחא דהיתרא דאף בזה אמרו ב"ה דמותר אך ז"א דעל המשנה פשיטא דה"א דבשלמא אם הי' המשנה אומרת מפורש תריסי חניות הוי קשה מ"ט לא נקטה של בתים לרבותא דב"ה אבל המשנה נקט סתם תריסין וא"כ יתכן להיות דבאמת כוונת' בשל בתים או כוונת' לשניהם יחד הן דבתים הן דחניות אך עולא בא לאשמעינן דלא נטעה בשל חניות מודה ב"ש רק אף בהא אסרי, ועל עולא ג"כ לא קשה אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן די"ל דנ"מ אליבא דב"ה לגבי שבת כיון דב"ה מתיר ביו"ט מוכח דוקא ביו"ט מתיר מכח שמחת יו"ט והתירו סופן וכו' אבל בשבת אסרי ואם הוי אמרינן דאף ב"ש דאסרי ולא ס"ל שמחת יו"ט היינו דוקא בבתים אבל בחניות מודים דמותר מכת דאין בנין בכלים אפי' מדרבנן הי' מותר בשל כלים אף בשבת אבל אם אמרינן דב"ש אסרי אף בחניות מכח דיש בנין בכלים מדרבנן א"כ מה שב"ה מתירין הוי רק ביו"ט מכח שמחת יו"ט אבל בשבת מודים דאסרי אף בשל חניות, ובהכי הוי מיושב המשנה ג"כ דע"כ לאו קשיא דלאשמעינן להיפוך רבותא אליבא דב"ה וכחא דהיתרא רק אם הרבותא דהשתא אין נצרך לב"ה כלל ואין כ"מ לנו אליבא דב"ה כלל לדינא והרבותא רק אליבא דב"ש שייך להקשות טפי לאשמעינן רבותא דב"ה וכחא דהיתרא אבל אם מהרבותא דב"ש נמשך דין אליבא דב"ה דלא נטעה דאף בזה מתירין רק בזה מודים ב"ה דאסרי ודאי שייך למתני רבותא דב"ש שממנו נמשך דין ב"ה שלא נטעה להתיר דבר האסור באמת ובענין כזה כחא דאיסורא עדיף אם באמת יש חשש טעות לדידן בדבר אסור צריך טפי לפרש שלא נטעה להתיר איסור ממש שצריך לפרש דלא נאסור המותר דבזה ליכא חשש תקלה ולכך הוי אפשר לפרש דאף בחניות פליגי וה"ה בבתים כמי מתירין ביו"ט דאף אי נימא דס"ל אין בנין בכלים ומתירין אף בבתים בע"כ בשבת אסרי וכמש"ל בק"א סי' תקי"ט ייע"ש ולכך הוצרך להשמיענו עולא מאמר זה דהתירו סופן משום תחלתן דבשל בתים אסרי ב"ה אף ביו"ט ואם הוי אמר מאמר זה לבד התירו סופן ה"א דאין כוונתו על ב"ה דהוא מתיר רק מכח התירו סופן רק ה"א אדרבא כיון דבפלוגתא לא קמיירי וכדפריך הש"ס אח"כ רק דמשני ב"ש במקום ב"ה אינו משנה אבל אם הוי אמר רק הך מימרא דהתירו סופן ה"א דזה ג"כ נחשב פלוגתא והוא לא מיירי מפלוגתא ובע"כ כוונתו כך דהיא מפרש פלוגתייהו הוי בשל בתים ובזה אסרי ב"ש דס"ל יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה מתירין דס"ל איו בנין בכלים אבל בשל חניות אף ב"ש מודים דמותר מכח דהתירו סופן משום תחלתן וכוונ עולא במה דנקט התירו סופן משום תחלתן היינו דבזה אף ב"ש מודים דמותר אף דס"ל יש בנין בכלים מודים בזה דמותר ול"ה טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דכ"מ אליבא דב"ה ביש להם ציר מן הצד לפי מה דמפרש לקמן ביש להם ציר באמצע אבל ביש להם ציר מן הצד גרע טפי א"כ ה"א דהם פליגי בשל בתים וביש להם ציר באמצע וס"ל לב"ש יש בנין בכלים כה"ג וב"ה ס"ל אין בנין אבל ביש ציר מן הצד אסרי אף ב"ה וקמ"ל עולא דאף בשל חניות בין יש להם ציר מן הצד בין באמצע מותר לכ"ע מכח שמחת יו"ט והתירו סופן ולכך הוצרך לפרש מאי תריסין תריסי חניות דאף בזה אסרי ב"ש ולא ס"ל כלל שמחת יו"ט והתירו סופן ובע"כ מה דאמר עולא הטעם מכח התירו סופן הוי רק דטעם ב"ה הוי כן דהם מתירין רק מכח התירו סופן וממילא מוכח דבשל בתים אף ב"ה (אסרי) מודים בזה דאסור לכך צריך לומר עולא שניהם וא"ש ודו"ק:
גמ' מה"ד טעמא מאי משום אין שבות במקדש אפי' כהן דלאו בר עבודה וכו'. הנה לכאורה קשיא למה לא אמר הש"ס נ"מ להיפוך דהנה מה דתנא מחזירין רטי' במקדש אבל לא במדינה יש לפרש בשני אופנים. או דהכונה דוקא אם החזרה ממש הוי במקדש אז מותר אם בא להחזיר במקדש אבל אם בא להחזיר במדינה אף שהנטילה הי' במקדש אסור. או הכונה מחזירין רטי' במקדש אם הנפילה וצורך החזרה הי' במקדש אז מחזירין אף במדינה אם הנפילה הי' במקדש אבל אם הנפילה הוי במדינה אז אסור. ולכאורה זה יהי' תלוי בהני טעמים באם הוי מכח אין שבות במקדש ממילא במדינה אסור להחזיר אף דנפל במקדש אבל אם הוי הטעם מכח התירו סופן משום תחלתן ממילא מותר להחזיר אף במדינה כיון דהנטילה הי' לצורך עבודה מותר להחזירו ולפ"ז הו"ל להש"ס לומר להיפוך מה"ד אין שבות במקדש ובמדינה אסור להחזיר אף בנפל במקדש קמ"ל מכח התירו סופן ומותר להחזיר אף במדינה וכיון דכחא דהיתרא עדיף הו"ל לומר זה או לומר שניהם עכ"פ. אך נראה דא"ש דאף לטעם התירו סופן אסור להחזיר במדינה אף בנפל במקדש דעיקר הטעם דהתירו סופן משום תחלתן דבלא"ה לא יטלנו וכאן כיון דעכ"פ יש לו היתר במקדש להחזירו ובשלמא אם הי' אסור להחזירו במקדש ולא הי' לו תקנה כלל אז הוי חשש דלמא ממנע ולא נטלו אבל כיון דבמקדש יכול להחזיר ואף אם יהי' אסור במדינה שוב לא ממנע שלא יטלנו ולכך ל"ש בזה התירו סופן משום תחלתן:
ובזה נדחה מה שראיתי אח"כ בצל"ח שכתב לבאר לשון הרמב"ם דלטעם התירו סופן ג"כ צריך לטעם אין שבות במקדש דאל"כ אף במדינה יהי' מותר להחזיר ולפמ"ש במדינה ל"ש התירו סופן כיון דיכול ליטלו במקדש גם אין טעם בדבר למה באמת ביו"ט וכדומה מכח התירו סופן לבד מותר ובמקדש לא יספיק זה הטעם לבד רק יצטרך לטעם אין שבות במקדש וגם אם יש טעם ואין שבות במקדש למ"ל הטעם התירו סופן. אך לדעתי נראה לפמ"ש הוי כוונת הרמב"ם כן דאין טעם מ"ש דאין שבות במקדש ליתן טעם בזה להתיר דלכך מותר במקדש רק אדרבא בא ליתן טעם על מה שאוסר להחזיר במדינה דמשמע מדבריו דדוקא גוף החזרה צריך להיות במקדש אבל לחזור במדינה אסורה וכיון דהטעם מכח התירו סופן משום תחלתן מה לי אם הוי החזרה במדינה או במקדש ובע"כ כמ"ש דכיון דיכול להחזירו במקדש שוב ל"ש במדינה התירו סופן כיון דלא ממנע כיון דיכול להחזירו במקדש, אך זה גופא טעמא בעי בשלמא אם יש במקדש אתה צד למעליותא מבמדינה אז יש סברא לחלק במקדש מותר ובמדינה ראוי שיותסר ומ"מ לא ממנע כיון דיכול להחזירו במקדש אבל אם אין במקדש צד קולא מבמדינה ושוין הם לגמרי א"כ ל"ש לחלק בינייהו דמה מעלה יש בזה יותר מבזה וממ"נ אם מותר מכח התירו סופן ראוי שיותר בכ"מ דמה לי כאן או כאן ולכך כתב הרמב"ם שפיר דודאי אין כל השבותים שוין ויש שבות שגזרו אף במקדש דהוי שבות חמור וכמש"ל בשם התוס' דעירובין וכן צריך לומר בגוף הש"ס דמסיק בר עבודה אין וכו' יקשה באמת שם אין שבות במקדש בע"כ צ"ל דשבות כזה הוי אף במקדש. ולפי"ז א"ש דודאי מכח אין שבות במקדש לא הי' אפשר להתיר דשבות כזה ראוי להחמיר אף במקדש ולכך נתן טעם מכח התירו סופן משום תחלתן אך אם לא הי' בעלמא אין שבות במקדש א"כ שוב מה לי במקדש מה לי מדינה וכיון דמותר מותר בכ"מ אבל כיון דבעלמא אין שבות במקדש וקיל המקדש לענין שבותים ממדינה שוב אמרינן דמה שהותר סופן משום תחלתן הוי רק במקדש אבל במדינה לא שייך התירו סופן כיון דיכול לטלו ולהחזירו במקדש ומקדש קיל דבעלמא אין שבות במקדש ת"ש הרמב"ם דאין שבות במקדש בעלמא ולכך קיל הוא ולכך שוב אסרוהו במדינה דל"ש התירו סופן כיון דיכול להחזיר במקדש. ויש להסביר הדבר יותר כיון דבאמת אין שבות במקדש רק דשבות חמור הי' ראוי להחמיר אף במקדש אך היינו דוקא היכי דהחומרא הוי חומרא באמת כגון כהן דלאו בר עבודה אז באמת נמשך חומרא אז החמירו בשבות בזה אבל בכהן דבר עבודה אדרבא אם נחמיר בשבות זה יותר משאר שבותים ונימא דשייך אף במקדש שוב יהי' צריך להתיר מכח התירו סופן משום תחלתן ושוב יהי' מותר אף כשיצא חוץ למקדש למדינה דמטעם התירו סופן אין סברא לחלק בין במקדש או יצא לחוץ וא"כ מחומרא זו יומשך קולא שנצטרך להתיר אף במדינה וכיון דמחומרא זו יומשך קולא שוב אוקמוהו אדינא דהוי רק כשאר שבותים ואין שבות במקדש ושוב ל"ש להתיר במדינה מכח התירו סופן כיון דיכול הוא להחזירו במקדש וזה כוונת הש"ס דאם לא התירו סופן היו גוזרין שבות זה במקדש אך אם נגזור זה במקדש נצטרך להתיר לגמרי מכח התירו סופן ושוב הוי חומרא קולא לכך שוב אין שבות זה במקדש כשאר שבותים וא"ש כוונת הרמב"ם מיהו לדרך זה קשה לי למה לא העתיק הרמב"ם עכ"פ הדין בפכ"א מהל' שבת הלכה כ"ז הדין דבכהן דלאו בר עבודה אסור כדמחלק כאן הש"ס ולמה לא ביאר זה הרמב"ם. אך נראה דא"ש דהנה המעיין בש"ס פרק בתרא דעירובין יש שם פלוגתא לר' יהודא דאוסר להחזיר רטי' בשבת לחד מ"ד אפי' ע"ג כלי אוסר ר"י דבקרקע לכ"ע אסור ובכלי פליגי ומר בר רב אשי בשם אביו אומר שם דפליגי בפירש ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי ד"ה מותר והנה לפ"ז הי' נראה דטעם התירו סופן משום תחלתן תלוי בזה דלמ"ד דאף ע"ג כלי אסור א"כ אם נאסור לו להחזיר במקדש אין לו תקנה כלל ויהי' אסור להחזיר לגמרי לכך שייך בזה התירו סופן משום תחלתן דאם לאסור לו אז אין לו תקנה לכך יש חשש דלמא לא יטלנו כלל ולכך התירו סופן משום תחלתן אבל אם ע"ג כלי מותר אף במדינה ויש חילוק בין כלי לקרקע דבכלי יש יותר היתר ומותר אליבא דאמת אז ל"ש כלל הטעם דהתירו סופן משום תחלתן דהרי בלא"ה יש לו תקנה דיכול הוא ליתנו ע"ג כלי ויהי' יכול להחזירה מדינא בלי הטעם דהתירו סופן ושוב ל"ש התירו סופן כיון דיכול ליתנה ע"ג כלי ובשביל חשש רחוק פן יפיל עג"ק בשביל זה לא ממנע לכך עולא דאמר הטעם מכח התירו סופן בע"כ ס"ל דמאן דאוסר אוסר אפי' ע"ג כלי ואין חילוק בין כלי לקרקע לכך אפשר לפרש הטעם דמותר במקדש מכת התירו סופן אבל הרמב"ם דפוסק כמ"ד דע"ג כלי מותר רק טנ"ק אסור א"א לומר הטעם מכח התירו סופן דהרי אפשר ליתנה ע"ג כלי בע"כ הטעם מכח דאין שבות במקדש ולכך נתן הטעם דאין שבות במקדש ושוב אין חילוק בין כהן דבר עבודה ובין כהן דלאו בר עבודה ולכך לא חילק הרמב"ם והגרסא הוי מחזירין כגרסת ה"ה מחזירין ייע"ש. ועוד נלפענ"ד ליישב דעת הרמב"ם והוא דהכה לכאורה קשה לי למה קבע עולא מימרא שלו על משנה דמחזירין רמי' במקדש ולא על המשנה הקודם לה מחזירין ציר במקדש אבל לא במדינה ושם ג"כ שייך לומר שני הטעמים או מכח אין שבות במקדש או מכח דהוי צורך הקרבנות והתירו סופן משום תחלתן כפרש"י שם בעירובין ייע"ש דצריך ליטול ממנו מלח ולבונה דאין שבות במקדש והן אמת דלשון רש"י סותר שם זא"ז דלא רישא סיפא דהתחיל לומר דהוי צורך הקרבן וסיים אין שבות במקדש ובאמת לפי טעם אין שבות במקדש ראוי להתיר אף שלא לצורך עבודה וכדאמר בש"ס הכא בין כהן דבר עבודה בין כהן דלאו בר עבודה אבל לטעם צורך עבודה מותר מכח דהוי צורך עבודה והתירו סופן משום תחלתן ולא מכח אין שבות במקדש ורש"י נקט תרוייהו נקט הצריך לעבודה (וסותר) [וסיים] בטעמא דאין שבות במקדש וא"כ הוי להתיר אף שלא לצורך עבודה. והנה דברי רש"י הי' כראה ליישב עפ"מ שאמרתי ליישב קושיות המרש"א שהקשה כאן איך ס"ד דאין שבות במקדש א"כ איך קתני ברישא אם בתחלה כאן וכאן אסור ולפענ"ד נראה דא"ש דודאי הא דאמרינן אין שבות במקדש היינו דוקא במה שהוא צורך עבודה אבל במה שאינו נובע לעבודה הוי המקדש שוה למדינה וכמו שמוכרח לומר לפי האמת דקמ"ל עולא מכח התירו סופן וכו' ולמה לא יהי' מותר בלא"ה מכח אין שבות במקדש אך נראה דשבות שאינו נוגע לעבודה לא הותר במקדש ודומה למדינה ולפ"ז כראה דאף להס"ד הוי כן דודאי לא טעה להתיר כל שבותים רק מה שנוגע לעבודה אך להס"ד הוי כך דהוא סבר דשבות שיש בו שייכות לעבודה והוצרכו חכמים להתירו שוב כיון שהצריכו להתיר במקדש התירוהו לגמרי ולא גזרו עליו כלל במקדש דאם יגזרו עליו במקום שאינו צורך עבודה יבאו להחמיר אף במקום דהוי צורך עבודה או בלא"ה כיון דהותר הותר לגמרי ולכך א"ש דאף דהס"ד הוי ידע דטעם החזרה הוי דבשבות זה יש חשש פסול עבודה דאם לא נתיר לו להחזיר לא יבא לטלו והוי התרת שבות זה צורך עבודה אך הוי סבר כיון דיש בזה צורך עבודה שוב הותר לגמרי במקדש ואין שבות במקדש ומותר שוב בכהן אף דלאו בר עבודה דלא פלוג בתקנתן ולכך א"ש דבתחלה כאן וכאן אסור דליתן בתחלה ליכא שום צורך עבודה וכיון דבשום פעם ל"ה צורך עבודה ודאי הוי מקדש כמו מדינה רק (להתיר) [להחזיר] דלפעמים יש בו צורך עבודה הוי בכלל אין שבות במקדש והותר לגמרי ולכך קמ"ל דז"א רק מכח התירו סופן משום תחלתן ושבות במקדש לא הותר רק במקום עבודה אבל שלא במקום עבודה לא הותר שבות זה ולכך בהן דלאו בר עבודה אסור ולכך א"ש פרש"י הנ"ל ג"כ דלהחזיר ציר דלא נקט לי' עולא מכח התירו סופן מוכח דבזה באמת הטעם מכח אין שבות במקדש ומותר אף בלי צורך עבודה אך עכ"פ צריך שיהי' משכחת לה בשום פעם צורך עבודה אז הוי בכלל אין שבות במקדש ומותר אף בלי צורך עבורה אבל אם לא נצרך לעבודה כלל כ"ש בזה אין שבות במקדש כלל דהוי כמו מדינה ולכך פרש"י דלפעמים הוי צורך עבודה ליטול מלח וכו' ושוב אין שבות במקדש ומותר בכ"מ כיון דתותר הותר וא"ש. ועוד הי' נראה ליישב פרש"י בלשונו עפ"י הדרך שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם או כמש"ל דס"ל לרש"י דשניהם צריכי הטעם התירו סופן ואין שבות במקדש אך אם הוי הטעם בהחזרת הציר כמו בהחזרת רטי' קשה טובא למה עזב עולא משנה זו ונקט משנה דהחזרת רטי' ובע"כ דס"ל לעולא דברישא ל"ה הטעם מכח התירו סופן רק מכח אין שבות במקדש וצריך לפרש פרש"י כמש"ל, אך הוא גופא קשיא מנ"ל לעולא זה דממ"נ אם ברישא התירו אף במקום דלא הוי צורך עבודה מכח אין שבות במקדש וכיון דהותר הותר מנ"ל דבהחזרת רטי' ל"ה כן ומ"ש באמת שם מותר ובחזרת רטי' לא הותר בכהן דלאו בר עבודה אך נראה דא"ש דהנה באמת קושיות מהרש"א שהקשה דאיך אפשר לומר מכח אין שבות במקדש הלא קתני אם בתחלה כאן וכאן אסור לק"מ והרי התוס' בערובין שם הקשו למה אסרינן ציר התחתון מכח שמא יתקע הלא אין שבות במקדש וכתבו דשבות גדול כזה לא הותר במקדש ומביאין ראי' דכמה שבותים אסרו במקדש ייע"ש א"כ ה"נ י"ל דשבות חמור כזה ליתן בתחלה לא הותר במקדש אבל אם הוכח מבע"י להחזיר דודאי קיל הוא צנתינה בתחלה בזה הותר אף במקדש וא"ש ולק"מ, אך הוא גופא לכאורה הוא מחוסר טעמא למה שבות זה יהי' אסור ולמה זה יהי' מותר ומאן מפיס איזה שבות חמור ואיזה שבות קל ונתת דבריך לשיעורין איזה מותר ואיזה אסור. אך נראה דהכלל כך הוא דשני מיני שבותים יש דיש שבות שאסרוהו חכמים מכח חשש דאורייתא שלא יומשך מזה מלאכה דאורייתא ויש שבות שאסרוהו חז"ל לענין בפ"ע מכח דדומה למלאכה וכדומה או מכח לא פלוג ולכך בשבות דאין בו חשש לבא לידי דאורייתא כגון בציר דהנה החזרת ציר העליון והתחתון יש בו חשש שמא יתקע ויבא לידי חיוב דאורייתא אבל ציר של באמצע אין בו חשש שמא יתקע רק כיון דאסרו חז"ל ציר התחתון לא פלוג בתקנתן ואסרו כל ציר או מכח גזרה אטו ציר התחתון ולא הוי גזרה לגזרה כדמשני בפ"ק דמכלתין כולה חדא גזרה הוא כן ה"כ בזה ולכך שבות של ציר התחתון דאיכא בי' חשש שיבא באמת למלאכה דאורייתא אז היכי דאיכא חשש דאורייתא ודאי לא הקילו במקדש ואטו בשביל שהוא מקדש יבא לידי מלאכה דאורייתא זה אסרו אף במקדש אבל בציר שבאמצע דליכא חשש מלאכה דאורייתא מותר במקדש ולפ"ז מיושב קושיות מהרש"א, ויתיישב דברי רש"י שבד"ה וחזרת רטי' פירש"י והממרח רטי' בשבת חייב חטאת וכבר הרגיש בזה הצל"ח מה כיון רש"י בזה ומ"ש לתרץ בזה אינו כראה לי דא"כ הו"ל לרש"י לפרש זה אח"כ להס"ד דאין שבות במקדש אבל כאן בדברי עולא שנקט טעם האמת מכח התירו סופן אין שייך זה גם קשה עוד מ"ש רש"י אח"כ בד"ה אין שבות במקדש וז"ל ולקשור רטי' וכן כל דבר שיש בו משום רפואה הוא שגזרו חכמים וכו' ולכאורה לשון ולקשור רטיה איכו מובן והוי לי' לומר ולהחזיר רטי' דמחזרה קמיירי אך נראה דכונה גדולה כיון רש"י בזה והוא דהנה טעם איסור הנתינה של הרטי' ודאי הוי מכח חשש שמא ימרח אבל איסור החזרת רטי' י"ל בשני אופנים או דגם בהחזרה עצמה יש חשש שמא ימרח ואיכא בזה לתא דאורייתא או דבחזרה ליכא חשש שמא ימרח דדוקא באם לא הי' עדיין על המכה רק בא ליתנו בתחלה יש חשש שמא ימרח אבל אם כבר הי' על המכה ובא להחזירו ל"ש שמא ימרח רק מה שאסרוהו היינו מכח לא פלוג כיון דאסרו הנתינה בתחלה מכח שמא ימרח שוב אף החזרה אסרו מכח דדומה לנתינה בתחלה ולכך א"ש דלפי האמת דנתן עולא טעם מכח התירו סופן משום תחלתן ברטי וכהן דלאו בר עבודה אסור באמת והי' קשה לרש"י הרי אין שבות במקדש ואם הוי בחזרה רק הטעם מכח דדומה לנתינה בתחלה וליכא בזה חשש של תורה א"כ הרי אין שבות במקדש ולכך דייק במתק לשונו וחזרת רטי' דהממרח רטי' חייב כלומר דבחזרה עצמה אסור מכח שמא ימרח ובחזרה עצמה יש חשש דאורייתא שמא יטרח וכל היכי דאיכא חשש דאורייתא ל"ש אין שבות במקדש אבל אח"כ לפי הס"ד דרוצה לומר הטעם מכח דאין שבות במקדש הי' קשה לרש"י דא"כ איך אוסר נתינה בתחלה כקושיות המרש"א ולכך פרש"י בדיוק דדוקא לקשור רטיה כלומר דדוקא לקשור בתחלה רטי' וכן כל דבר שיש בו משום רפואה בתחלה הוא שגזרו חכמים משום שחיקת סממנין כלומר דוקא בתחלה יש חשש שחיקת סממנין ולתא דאורייתא אבל בחזרה לא גזרו משום לתא דאורייתא רק מכח לא פלוג דדומה לנתינה בתחלה לכך בתחלה דאיכא חשש דאורייתא לא התירו מכח אין שבות במקדש אבל בחזרה ה"א דבזה ליכא חשש דאורייתא רק מכח לא פלוג דדומה לנתינה בתחלה לכך אין שבות במקדש לכך קמ"ל עולא דאף בחזרה עצמה יש חשש לתא דאורייתא שמא ימרח. (ויומתק יותר דלכך נקט כאן הטעם מכח שחיקת סממנין דהתוס' בעירובין כתבו דשחיקת סממנין ל"ש רק בתחלה אבל בחזרה ל"ש גזירה שחיקת סמנין רק מכח שמא ימרח ולכך שפיר פרש"י דהשתא ס"ד לשמא ימרח ל"ח רק לשמא ישחוק סממנין וחזרה אינו אסור רק מכח דדומה להנחה בתחלה ועולא קמ"ל דאף לשמא ימרח חיישינן ודו"ק היטב והבן זה) ולכך כתב רש"י בתחלה דבחזרה עצמה חיישינן לכך ולכך אסור אף במקדש ולא הותר רק מכח התירו סופן וכו' ולכך א"ש ממילא דתינח גבי רטי' אבל בהחזרת ציר דבודאי בציר באמצע ליכא חשש שמא יתקע וכדמוכח לעולא ממשנה דידן מדמתיר להחזיר תריסין בציר באמצע בע"כ בזה ליכא חשש שמא יתקע וכמ"ש לקמן דבלא"ה ליכא למימר התירו סופן משום תחלתן ובע"כ דבזה ליכא חשש שמא יתקע ושוב בע"כ בזה אין שבות במקדש אבל ברטי' שפיר י"ל דאף בחזרה יש חשש שמא ימרח ולכך מפרש דיש שבות במקדש ולא התירו רק מכח התירו סופן משום תחלתן וא"ש, ובזה נראה ליישב דעת הרמב"ם על נכון והוא דהנה בש"ס ערובין איתא שם פלוגתא והבאתיו לעיל אם אף ב"ג כלי אסור או ע"ג כלי מותר ונראה דפלוגתתם תליא בהא למ"ד דאף ע"ג כלי אסור בע"כ ס"ל דבחזרה עצמה שייך חשש שמא ימרח ולכך אין סברא לחלק בין עג"ק או ע"ג כלי בכל ענין ראוי לאסור מכח חשש שמא ימרח וס"ל בהא פליגי ת"ק ור"י דת"ק ס"ל דבחזרה ל"ש שמא ימרח רק עיקר האיסור מכח כיון דאסרו נתינה בתחלה שוב אף חזרה אסרו דדומה לנתינה בתחלה לכך בזה אין שייך לאסור רק באם הפריש עג"ק דאז דומה לנתינה בתחלה ממש אבל אם לא פירש רק ע"ג כלי דלא הוי פרישה ממש כ"כ ולא נראה כנתינה בתחלה אינו בכלל נתינה בתחלה ולכך מותר אבל ר"י סובר דאף בחזרה שייך שמא ימרח ולכך אין חילוק בין עג"ק או כלי בכל ענין אסור ולכך להך מ"ד לדידן דקיי"ל כר"י ואסור אפי' ע"ג כלי הוי הטעם מכח שמא ימרח אבל לר"א דס"ל שם דהוי פלוגתתם מג"ק אבל ע"ג כלי ד"ה מותר א"כ בע"כ ס"ל דשמא ימרח ל"ש כלל בחזרה ולכך ת"ק מתיר באמת לגמרי מכח דבזה ליכא חשש שמא ימרח רק ר"י ס"ל דמ"ט אם הפריש עג"ק אסור מכח דכיון דהפריש ממש דומה לנתינה בתחלה אבל ע"ג כלי אינו דומה לנתינה בתחלה ולכך מותר ולפ"ז הנה עולא דמפרש הטעם מכח התירו סופן בע"כ ס"ל כמ"ד דאף ע"ג כלי אסור והטעם בחזרה עצמה מכח שמא ימרח לכך לא שייך בזה אין שבות במקדש כיון דאיכא חשש דאורייתא אבל הרמב"ם דפוסק כמ"ד דע"ג כלי מותר רק עג"ק אסור בע"כ ס"ל דאין הטעם מכח שמא ימרח רק דהוי כנתינה בתחלה לכך שוב דומה לשאר שבותים דאין שבות במקדש ולכך מותר אף בכהן דלאו בר עבודה הוא ולכך (מותר) [סותם] דבכל ענין מותר להחזיר דאין שבות במקדש וא"ש ודו"ק, ועוד הי' כראה בישוב דברי הרמב"ם דלכאורה קשה לפי הטעם דהתירו סופן משום תחלתן קשה מה חזית הלא כנו דאיכא חשש שמא לא יבא ליטלו ויעבוד בה ויהי' עבודה פסולה הלא כן יש לחוש להיפוך אם יחזירנה דלמא יבא למרח ולשחוק סממנין וא"כ בין כך ובין כך יש חשש דאורייתא ומה חזית ובשלמא ביו"ט התירו סופן משום תחלתן דהתם איכא מצות שמחת יו"ט א"כ לא מבעיא למ"ד דיו"ט ל"ה עשה ול"ת רק ל"ת לבד אז כמו דבעשה דוחה ל"ת ה"ה הכא היכי דיש חשש ביטול עשה ויש חשש ביטול ל"ת אז חיישינן טפי לעשה מל"ת ולכך חשש ביטול עשה דוחה לחשש ל"ת ולכך כיון דיש לחוש לביטול שמחת יו"ט דהוי עשה ושמחת וכו' חיישינן טפי מחשש שמא ימרח דהוי ל"ת ואף גם לדידן דהוי יו"ט עשה ול"ת מ"מ א"ש דבאמת ביש להם ציר מן הצד אסור מכח חשש שמא יתקע והיינו דבאמת היכי דאיכא חשש דאורייתא לא הותר סופן משום תחלתן דמה חזית כנ"ל אך ב"ה לא מתיר רק בציר באמצע דבזה ליכא חשש שמא יתקע רק דאסור אטו ציר מן הצד ובזה כיון דליכא בזה חשש דאורייתא ולהיפוך איכא חשש דאורייתא דלמא ממנע משמחת יו"ט לכך הותר סופן משום תחלתן אבל בקדשים פסולין להקריב הוי לאו וכן לאו דמירוח הוי לאו ממש וא"כ מה חזית מה"ת נתיר להחזיר ולא ניחוש לשמא ימרח מכח חשש דלמא עביד בה עבודה נימא להיפוך איך נתיר מכח חשש שמא יעבוד בה עבודה הרי איכא חשש שמא ימרח ושקולין הם. אך נראה דא"ש דבאמת אין שבות במקדש רק דהיינו דוקא שבות דליכא בזה חשש דאורייתא כנ"ל אבל במקום דיש חשש דאורייתא לא הותר שבות במקדש והיינו דוקא היכי דאם נגזור בשבות שוב ליכא חשש ביטול דאורייתא לכך ראוי להחמיר בשבות בזה אף במקדש אבל כיון דבאמת אף בקיום שבות זה ג"כ איכא חשש ביטול דאורייתא פן לא יטלנו והלכך שוב שקול הוא שני הצדדים ולא הוי חמור שבות כזה ושוב אין שבות במקדש וזה כוונת הש"ס דבכהן דלאו בר עבודה דליכא חשש דאורייתא להיפוך חמור הך שבות דאיכא בי' לתא דאורייתא ול"ש בזה אין שבות במקדש אבל בכהן דבר עבודה כיון דאיכא בי' חשש להיפוך דלמא ממנע שוב נהי דמכח זה לבד אין להתיר דאיכא חשש להיפוך שמא ימרח מ"מ הדר הו"ל כשאר שבותין ואין שבות במקדש וזה כוונת הרמב"ם ודו"ק, מיהו בזה לא הונח לי דא"כ הו"ל להמתיק הדין אם לאו בר עבודה אסור להחזיר לכך נראה העיקר כתירוץ הראשון שכתבנו בדעת הרמב"ם. והנה כ"ז כתבנו לפי גרסת ה"ה דגורס להחזיר דמותר להחזיר במקדש אך הגרסא שלפנינו הוי דמניחין רטי' במקדש כגרסת הראב"ד והראב"ד תמה עליו ייע"ש בה"ה ולדעתי נראה דאף גרסא זו יש ליישב והוא נראה דדין זה אם מותר להניחו בתחלה במקדש יהי' תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל במס' ערובין אם פליגי עג"ק או ע"ג כלי דהנה אם פירש עג"ק ודאי נחשב הנחה מחדש ודומה להנחה בתחלה והנה לא מבעיא אי נימא כמש"ל בפתח דברינו דזה תלוי בזה למ"ר ע"ג כלי נמי אסור יש לפרש טעם ההיתר במקדש מכח התירו סופן משום תחלתן אבל למ"ד ע"ג כלי מותר רק עג"ק אסור בע"כ א"א לומר מכח התירו סופן דהרי אפשר לו ליתנו ע"ג כלי ובע"כ ס"ל מכח אין שבות במקדש ייע"ש מש"ל א"כ א"ש גם זה די"ל דודאי בין בחזרה בין בהנחה שייך שוה החשש שמא ימרח ולכך עולא דס"ל ע"ג כלי נמי אסור ס"ל דבאמת היכי דאיכא חשש דאורייתא ל"ש אין שבות במקדש ולכך הכא דאיכא חשש שמא ימרח יש שבות במקדש ולא הותר רק מכח התירו סופן משום תחלתן לכך רק חזרה מותר אבל הנחה דל"ש זה אסור אבל לדידן דקיי"ל ע"ג כלי מותר רק עג"ק אסור א"כ א"א עומר כלל בזה הטעם מכח התירו סופן משום תחלתן כנ"ל בע"כ הטעם דאין שבות במקדש וא"כ מוכח דאף היכי דאיכא חשש שמא ימרח אין שבות במקדש שוב אין לחלק בין הנחה לחזרה ומותר אף להניח ומה דקתני מחזירין רטי' במקדש היינו או דהוי לרבותא דסיפא דבמדינה אף להחזיר אסור ולא שייך בזה להקשות דלאשמעינן רבותא להתירא דכח דהיתרא עדיף לי' די"ל היכי דנ"מ לדינא לאיסורא כדי שלא יבא מכשול להתיר האיסור צריך לאשמעינן יותר האיסור ולכך נקט החזרה לרבותא למדינה. או י"ל הסברא להיפוך ממש"ל דבחזרה ל"ש כ"כ שמא ימרח כיון דכבר הונח על המכה אבל י"ל הסברא להיפוך דאדרב' בהנחה כיון דכבר נתקן הרטי' ולא נתקלקלה כלל עדיין ליכא חשש כ"כ שמא ימרח אבל אם כבר הונחה על המכה ונתקלקלה קצת יש לחוש כשיחזירנה יבא לתקנה ויש חשש שמא ימרח טפי ולכך אדרבא רבותא קתני דאפי' להחזיר מותר רטי' במקדש ומכ"ש ליתן רטי' חדשה ומה שקתני בתחלה כאן וכאן אסור היינו כמ"ש בצל"ח דהכונה אם בתחלה לעשות הרטי' בתחלה אסור אבל אם כבר נעשה מותר ליתנה ולכך שפיר פוסק הרמב"ם דמותר בין להניח בין להחזירה, ואף גם אי נימא שלא כדברינו בזה מ"מ א"ש די"ל דודאי למ"ד בהפריש עג"ק לכ"ע אסור ולא הותר לת"ק שם רק בהנחה עג"ק ור"י אוסר אף ע"ג כלים והלכה כר"י שפיר יש לפרש מה דקתני במשנה מחזירין רטי' במקדש היינו אם פרשה ע"ג כלי דאז ניכר שהוא חזרה ובמדינה אף זה אסור ואם בתחלה כאן וכאן אסור היינו דאם הופרשה עג"ק דדומה לתחלה אף במקדש אסור אבל למ"ד דע"ג כלי לכ"ע מותר ואינו אסור רק עג"ק א"כ הפרישה עג"ק דומה ממש להנחה בתחלה ולכך מה דקתני מחזירין רטי' במקדש היינו אף בהפריש עג"ק מותר שוב אין לחלק בין החזרה להנחה דהנחה עג"ק נחשב כהנחה חדשה אח"כ ולכך בע"כ מה דקתני במשנה מחזירין רטי' היינו או לרבותא דמדינה או דלעצמו הוי רבותא כנ"ל ומה דקתני בתחלה היינו לעשות רטי' בתחלה כפי' הצל"ח ולכך מתיר הרמב"ם אף להניח בתחלה וא"ש ודו"ק. והנה הרב הצל"ח הקשה על הש"ס דקאמר כהן דבר עבודה אין וכו' ולמה לא מחלק בעבודה גופא בין הוי צורך עבודה או לא. ולפענ"ד כראה ליישב עפ"מ שהקשיתי לעיל על עולא למה לא נקטו מימרא שלו ארישא דמחזירין ציר במקדש וגם על פרש"י דדבריו סתרי זא"ז וייע"ש מ"ש וכעת כראה להסביר הדבר יותר לפמ"ש שם דהוי ס"ד דבדבר שיש בו צורך עבודה אף במקום שאין עבודה לא נאסר שבות זה במקדש ועולא חידש דדוקא במקום עבודה אבל שלא במקום עבודה יש שבות במקדש ולפ"ז נראה דס"ל לעולא כך דהיכי דהדבר תלוי בהחפץ אז כיון דאפשר שיהי' לפעמים בו צורך עבודה אז אף אם באמת השתא ליכא צורך עבודה בזה מ"מ כיון דאין גוף החפץ ניכר שלא הוי צורך עבודה כגון בהחזרת ציר נהי דהשתא אין בו צורך קרבן אבל כיון דעכ"פ אפשר הוא שבדבר זה עצמו יהי' צורך עבודה אז שפיר כיון דהותר בצורך עבודה מכח התירו סופן משום תחלתן שוב אף במקום דלא הוי צורך עבודה מותר מכח אין שבות במקדש כיון דהותר הותר לגמרי ובכה"ג אף דהוי שבות חמור אינו אסור במקדש כיון דהותר לצורך הותר לגמרי וציר התחתון דיש בו חשש שמא יתקע בזה אף לצורך עבודה לא הותר דל"ש בי' התירו סופן משום תחלתן כיון דיש חשש מלאכה דאורייתא להיפוך ומה חזית כנ"ל עיש"ל ותבין ושוב כה"ג יש שבות במקדש ולכך לא הוצרך עולא להשמיענו גבי ציר דבציר באמצע באמת בכל ענין מותר אף באין צורך עבודה כיון דעכ"פ בגוף הדבר אין ניכר אם הוי צורך עבודה או לא ואין נ"מ לדינא אבל בכהן לכך לא קאמר בכהן דבר עבודה אך אינו צורך עבודה דבזה כיון דליכא הוכחה מגוף הכהן כה"ג באמת לא פליג די"ל אין שבות במקדש אף באינו צורך עבודה כדמוכח כמה פעמים מחזירין ציר וכו' ולכך לא קאמר רק בכהן דלאו בר עבודה אז כיון דכהן זה אינו בשום פעם צורך עבודה וא"א לבא לידי עבודה וניכר בגופו ול"ש בכלל לא פלוג בכה"ג יש שבות במקדש כיון דלא הותר רק מכח התירו סופן ובזה ל"ש לעולם כן ולא הוי מצי הש"ס לומר במקום שאינו צורך עבודה דאם ס"ל לעולא כן יאמר מאמר שלו על הרישא דמחזירין ציר וכו' וא"ש ודו"ק:
גמ' הנך כמי פלוגתא נינהו וכו' ב"ש במקום ב"ה איכו משנה. יש לדייק למ"ל תירוץ זה ולמ"ל לומר דבפלוגתא לא קמיירי הו"ל לתרץ בפשיטות דעולא לא בא להשמיענו רק אליבא דהלכתא מה דנ"מ לנו לדינא ולכך בתריסין קיי"ל כב"ה ולכך הוצרך להשמיענו אבל התם קיי"ל כרבנן דלא יגמור לכך אין נ"מ לדינא בזה וצ"ע כעת:
גמ' ארשב"א וכו'. אין להקשות בזה אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן הן אמת דזה בלא"ה לק"מ כמ"ש הצל"ח בכמה דוכתא וכן השעה"מ בה' יו"ט בדין זה האריך בזה והביא דברי התוס' בעירובין דף י"ג ודברי המרש"א ושאר מפרשים שכה"ג ל"ש להקשות אטו טעמא דב"ש וכו'. אך כאן נראה דאף אם יהי' קשה כן א"ש דנ"מ לדינא בשבת דהרי ב"ש לא חיישי לשמחת יו"ט בכל דוכתא ואם גם הם מודים דלסלק מותר בע"כ דלסלק ליכא איסור כלל מצד עצמו א"כ ה"ה לב"ה מותר אף בשבת דל"ש בי' מצות אוכל נפש אבל אם ב"ש אסרי אף לסלק בע"כ דיש כאן חשש מלאכה מדרבנן ונהי דב"ה מתירין היינו מכח שמחת יו"ט ולכך ממילא בשבת אסור ודרכי לפענ"ד נכון יותר דאם כדעת השעה"מ קשה עכ"פ במה דאמר הש"ס מתני' דלא כההיא תכא הוא למותר ובזה שפיר קשה מה בא הש"ס להשמיענו במה דהם מחולקים בדעת ב"ש אך לפמ"ש א"ש דנ"מ לכו לדינא דב"ה בשבת דלתנא דידן בשבת אסור לסלק ולתנא דברייתא מותר אף בשבת לסלק התריסין לב"ה וכן לב"ש וא"ש:
[י' ע"ב] תוס' ד"ה זימן ב' ומצא ב' וכו' עיימ"ש בזה בתשובה לק' טארניפאל (שנת תר"א) בהל' יו"ט סי' תצ"ז בחבורי לאו"ח בארתי שם בעז"ה דבריהם על נכון ודברי הש"ס מה דקאמר ממ"נ אי אחריני נינהו וכו' וביאור דברי הר"ן בזה ייע"ש: