אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף יא.

דף י:

גמרא פשיטא עלי תנן וכו'. הכה לכאורה לפי הסברא שכתבנו בש"ע בשיטת אפר כירה די"ל דמה דהוי איסור יותר בזה מסתבר יותר דלא ניחוש לאמלוכי כיון דבאיסורא מזדהר אינש א"כ ממילא בדבר שהוי מצד עצמו איסור רק מכח שמחת יו"ט התירו בזה לא יבא להמלך דמידע ידע דאם ימליך א"כ עבד איסורא למפרע וטלטול מוקצה וכה"ג אבל בדבר דהוי היתר מצד עצמו בזה יש לחוש טפי לאמלוכי דכיון דהיתר מצד עצמו יש לחוש דימליך לפ"ז קשיא מה פריך הכא פשיטא עלי תנן דלמא אדרבא רבותא קמ"ל דבשלמא השתא דס"ל לאביי כיון דשחטה לתבירא קיימא וליכא חשש המלכה בזה באמת עדיף תברא גרמי מעלי זה ל"ה מוקצה תה הוי מוקצה אבל להס"ד אי נימא טעמא דב"ש מכח חשש המלכה אדרבא הוי רבותא לא מבעיא תברא גרמי ודאי אסור לב"ש מכח המלכה אף עלי דהוי מוקצה ומידע ידע דלא התירו רק מכח שמחת יו"ט לא ימלך ולמ"ל לשמי דרבותא דב"ה קאמרה:

אך נראה דא"ש כיון דקיי"ל כח דהתירא עדיף לי' וכדאמרינן בריש פרקין דאף רבותא דב"ש עדיף לי' כיון דהוי כח דהתירא מכ"ש רבותא דב"ה דהלכה כמותו והוי כוחא דהתירא וא"כ פריך שפיר מה קמ"ל אביי דמודים בתברא גרמי ממילא נדע זה דעלי תנן ומוכח דבתברא גרמי לכ"ע שרי דא"ל דפליגי נמי בתברא גרמי ורבותא לב"ש נקט עלי קשה להיפוך אם תברא גרמי יותר מסתבר לאסור למה לא קמ"ל הפלוגתא בתברא גרמי ולרבותא לב"ה דאפי' בתברא גרמי מתירין הרי רבותא דב"ה וכח דהיתרא עדיף לי' וא"ל דבאמת ב"ה אסרי בתברא גרמי דהרי חזינן גבי מוליכין וכו' דלא חששו לאמלוכי אף בדבר היתר וא"כ לאשמעינן רבותא יתירא אלא ודאי דבת"ג לכ"ע שרי ולכך הוכרח לתרץ דיש סברא להיפוך בעלי יותר לאיסור ולכך נקט עלי לרבותא דב"ה דהוי כוחא דהיתרא וא"ש ודו"ק:.

גמרא פשיטא לצלי תנן וכו'. קשה מה פריך דהרי אח"כ פריך הש"ס ומ"ש מעור לפני הדורסן וכו' ומשני התם לא מוכחא מלתא הכא מוכחא מלתא וכו' וא"כ הרי התוס' כתבו דלצלי א"צ מליחה כלל רק שהדרך למלוח וכו' וא"כ ה"א אדרבא דדוקא לקדרה שרי דבזה לא מוכחא מלתא דמכוין עבור העור כיון דצריך למליחה זו עבור הבשר ולכך פשיטא דמותר אבל מליחה מעט לצלי ה"א דבזה מוכחא מלתא דמתכוין עבור העור דממ"נ אם לקדרה מתכוין הרי אינו מועיל מליחה זו כלל ואם לצלי א"צ מליחה כלל אלא ודאי דמתכוין עבור העור ולכך נקט לרבותא צלי דאפ"ה מותר דאף דא"צ מליחה לא מוכח מלתא כיון דעכ"פ דרך למלוח כן ולא קשיא כמי אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דהוי רבותא אליבא דב"ה דה"א כיון דמוכח מלתא וזה אסור אף לב"ה כדאמר אח"כ קמ"ל דאף זה לא מוכח מלתא ומותר לכ"ע והי' מוכח מזה כדעת רש"י דאף צלי צריך מליחה כדין ולכך לא מוכח מלתא זה יותר מבקדרה ושפיר פריך אבל להפוסקים דבצלי א"צ מליחה קשה שפיר וצ"ע טובא, ושוב ראיתי שזה לק"מ דהקושיא הוי כך דאם הוי צלי לרבותא הו"ל לומר שמולחין עליו בשר אפילו לצלי ומדלא קאמר אפי' מוכח שדוקא לצלי אבל לקדרה אסורה ובשלמא לעיל דמשני דהא דנקט עלי לרבותא דב"ה א"ש דלא קשיא לתני אפי' עלי דהתם נקט ברישא דברי ב"ש אין נומלין את העלי ובזה ליכא למימר דהו"ל למתני אפי' עלי דבדברי ב"ש אדרבא הוי עלי כ"ש ול"ש בזה אפי' ולמתני הפלוגתא בת"ג א"ח דבא לאשמעינן רבותא דב"ה לכך נקט רק אין נוטלין עלי אבל הכא שפיר הוי מצי למתני אפי' צלי בע"כ דצלי דוקא הוא וז"פ:

רש"י ד"ה לא חייש לאמלוכי בתמי' ופריך לאביי הנה תיבת לאביי שפת יתר הוא. אך כראה דכונה גדולה כיון רש"י בזה והוא דהנה הי' קשה לו דתחלה פריך הש"ס פשיטא עלי תנן משמע דפשיטא לי' דת"ג מותר והדר פריך וב"ש לא חיישי לאמלוכי משמע להיפוך דלב"ש ראוי שיתסור אף בת"ג ודברי המקשן סתרי אהדדי. גם לפי דעתו הו"ל להקשות מתני' וברייתא אהדדי דלפי מה דמשמע לי' עלי דוקא ופריך הו"ל להקשות דהכא קתני עלי משמע בת"ג מותר והרי ב"ש אמרי אין מוליכין וחיישי לאמלוכי. ולכך מפרש רש"י כך דהנה קשה לי עוד מה פריך הש"ס וב"ש לא חיישי לאמלוכי והא תניא וכו' הרי רש"י פי' בד"ה אין מוליכין אם היו רחוקים זה מזה משמע דבמקום קרוב ל"ח לאמלוכי דדוקא ברחוק מקום חיישינן שמא בינתיים טרם שיגיע לשם יהי' נמלך בו אבל במקום קרוב ל"ח שבזמן מועט ימלך מדעתו הראשונה בכה"ג ל"מ דלמא ממלך וא"כ מה פריך מאין נוטלין עלי דהתם קתני אין נוטלין ולא קתני אין מוליכין משמע דאסור לטול כלל אפי' במקום קרוב ואם הוי כוונתו של המשנה על מקום רחוק הו"ל לאשמעינן אין מוליכין עלי אצל בשר לקצב עליו בשר וכו' וכיון דנקט אין נוטלין בע"כ אף טלטול בביתו ממש במקום קרוב אסור ובמקום קרוב ליכא חשש אמלוכי רק בע"כ מטעם מוקצה ולכך ממילא מוכח דבת"ג [מותר] ומה פריך הש"ס וב"ש לא חיישי לאמלוכי גם אדרבא מוכרח לומר כן. ולכך כדי ליישב זה פי' רש"י דאדרבא חדא מתורצת בחברתה דעל גוף המשנה ל"ה מצי פריך דבאמת לכאורה לפי תא"ד דאביי חידש רק לת"ג חדתא משמע דזה החזיק לאמת דממה דנקט עלי מוכח אבל ת"ג מותר רק אביי חידש חדתי אבל גוף הדבר מוכח ממשנה וא"כ הוי יכול להקשות המשנה וברייתא אהדדי אך באמת פרש"י דלא כן הוא רק המשנה וברייתא ל"ה קשיא דבברייתא מיירי למקום רחוק ושייך בי' חשש המלכה אבל במשנה קתני אין נוטלין ובמקום קרוב ליכא חשש המלכה ולכך לא הקשה רק לאביי לא"ד דאף ת"ג חדתי מותר והנה בזה שפיר יש לחוש אפי' במקום קרוב לאמלוכי כיון דהוא חדתא כדאמר הש"ס מה"ד חייס עלה וכו' דענין המלכה תלוי לפי ענין הדבר יש דלא שכיח דלמא ממליך רק מכח ריחוק המקום דלמא בינתיים יעלה על דעתו ישוב אחר להביא בהמה שמינה ויש דאף במקום קרוב יש לחוש להמלכה ואעפ"כ ב"ש לא חיישי להמלכה ולכך פריך שפיר על אביי דמותר אף ת"ג חדתי ופריך וב"ש לא חיישי לאמלוכי וכו' ולכך פרש"י ופריך לאביי דמתיר אף בחדתי אבל על המשנה לק"מ כיון דקתני אין נומלין והתם קתני מוליכין ותדע דהרי במקום קרוב אטו יהי' אסור לב"ש ליטול סכין לשחוט בהמה ואיך אפשר באמת לשחוט שום בהמה ביו"ט לב"ש ובע"כ דבמקום קרוב ליכא חשש אמלוכי רק בת"ג חדתי איכא חשש אמלוכי אפי' במקום קרוב ולכך פריך רק לאביי וא"ש. ודו"ק:

תוס' ד"ה אין נוטלין וכו' עיימ"ש בביאור דבריהם בק"א על ה' יו"ט ובחדושי ליו"ד סי' של"א. ולכאורה הי' אפשר ליישב קושייתם בפשיטות דכמו דאמרינן ברפ"ק דבשבת דחמיר קיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה וביו"ט דקיל ואתי לזלזולי בה אמרינן מוקצה כך ה"נ בכלי שמלאכתו לאיסור נהי דבשבת מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו היינו בשבת דחמור אז אם נתיר לו לטלטלו לצורך דבר היתר לא יבא לטלטלו למלאכתו ג"כ אבל ביו"ט דקיל אם נתיר לו למלאכת היתר ואף להבעל המאור דלא החמירו ביו"ט רק מה דאסור בשבת כן ה"כ כיון דבאמת לקצוב עליו בשר אסור בשבת א"כ אף ביו"ט החמירו כיון דקיל אם נתיר לו לקצוב עליו בשר יבא לטלטלו לצורך מלאכתו ממש ולכך אסור אף לצורך גופו וב"ה מתירין מכח שמחת יו"ט. אך באמת א"ש דעיקר קושיות התוס' מלשון הברייתא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו והנה מלשון זה מוכח דאטו דין כלי שמלאכתו לאיסור אתי לאשמעינן ודאי אטו עד השתא לא ידענו דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר ואח"כ כשנעשה תשמישו אסור לטלטלו שלא לגופו ויתיישב בזה מה שהקשה הפ"י על התוס' והוא דלשון הברייתא מורה דקמ"ל אף דבאמת הי' אסור רק מכח שמחת, יו"ט ואוכל נפש נדחה המוקצה וה"א כיון דנדחה האיסור ידחה לגמרי לכך קמ"ל דאף דהותר מכח שמחת יו"ט אח"כ חוזר לאיסורו תה שפיר אם נימא דקצבת הבשר עשה היתר יותר דאף דמן הדין הי' אסור [קצבת] הבשר גרם לנו היתר ה"א כיון שהותר הותר לגמרי קמ"ל דאעפ"כ אסור לטלטלו אבל אם קצבת הבשר לא חידש לנו היתר יותר רק מותר כיון דהוי לצורך גופו א"כ לא נתחדש כאן דין חדש יותר מכל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו ומ"מ אח"כ שלא לצורך גופו אסור ולמ"ל דין זה כאן ומזה הוכיחו דבע"כ יש כאן איסור חמור מבעלמא ונדחה מכח שמחת יו"ט ושפיר הקשו ולפ"ז לא הוי מצי לתרץ דמכח יו"ט דחמור הוי סד"א להחמיר וכו' דא"כ עכ"פ לב"ה דס"ל דלא החמירו כאן יותר מבעלמא לא שייך לאשמעינן דין שאם קצב עליו בשר דאסור דממ"נ לצורך גופו מותר ככל כלי שמלאכתו לאיסור ושלא לצורך גופו ומקומו מי עדיף מבעלמא ובפרט לדעת הבעה"מ דדבר שמותר בשבת אין שייך לאסור ביו"ט א"כ אדרבא שלא לקצב בשר רק לשאר צורך תשמיש המותר אדרבא פשיטא דראוי להתיר ואם שלא לצורך גופו ומקומו פשיטא דלא עדיף מבעלמא כיון דלא הותר כאן שום איסור יותר מבעלמא ולכך שפיר הקשו ודו"ק. והנה באמת דברי הרמב"ם כאן תמוהין שלא העתיק הדין כלל של נוטלין העלי לקצב עליו בשר ולא הברייתא שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו והוא תמוה ולא ראיתי בשום ספר שירגיש בזה ולדעתי נראה ליישב דהי' קשה להרמב"ם קושיות התוס' דלמה אסרי ב"ש הרי מותר לצורך גופו ומקומו וכן הי' קשה לו על הברייתא דשוין ממ"נ אם לצורך גופו למה יאסור ואם מחמה לצל פשיטא דהוי כשאר כלי שמלאכתו לאיסור ולכך מפרש הרמב"ם כמ"ש הכ"י ואבאר יותר דכמו דאמרינן בפ"ק דרבי סתם לי' בשבת כר"ש וביו"ט כר"י הרי שנראה לו להכריע דרבי ס"ל מסברא דנפשי' להכריע בשבת כר"ש וביו"ט כר"י כן ה"נ ס"ל לב"ש דאף דבשבת לא ס"ל כר"נ מ"מ ביו"ט מחמרי כר"נ דאסור לטלטלו רק למלאכתו המיוחד לו וכנ"ל ולכך אסרי ב"ש ולכך [תנא] הברייתא ג"כ הכריע מסברא דנפשי' לפסוק ביו"ט כר"נ ולכך אמר דשוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו אף לצורך גופו כיון דס"ל ביו"ט כר"נ וכמו דהכריע רבי במשנה ביו"ט כר"י כן הכריע תנא דברייתא ביו"ט כר"נ ולכך מוקי לי' לב"ה כר"נ ואינו מותר רק לשמחת יו"ט אבל אח"כ אסור אף לצורך גופו אבל לדידן כיון דהתנא במשנה דסתם לי' כר"י ביו"ט מוכח דוקא מוקצה אסור ביו"ט דאל"כ לאשמעינן רבותא יתירא דאפי' למלאכתו המיוחד לו בעינן ומדסתם כר"י ולא כר"נ מוכח דס"ל דאף ביו"ט לא קיי"ל כר"נ וחולק המשנה על הכרעת הברייתא דהכריע ביו"ט כר"נ ולכך לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דממ"נ לצורך בשר פשיטא דמותר כבכל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו ואח"כ דאסור לטלטלו ג"כ ממ"נ לצורך גופו מותר ומחמה לצל פשיטא דדינו ככל כלי שמלאכתו לאיסור ולא הוצרך להשמיענו זה. והש"ס דקאמר דנקט עלי לרבותא דב"ה דאפי' כלי שמלאכתו לאיסור שרי ואף דהתנא במשנה כתבנו דאף ביו"ט לא ס"ל כר"נ וא"כ פשיטא דמותר לב"ה ובע"כ לפ"ז מה דקתני ב"ה מתירין היינו רק לאפוקי מדעת ב"ש שהם אסרי מטעם דס"ל כר"כ או כמ"ש הר"ן וכו' מ"מ היינו רק לפי הס"ד דטעם ב"ש מכח חשש אמלוכי אז שפיר הוי רבותא אליבא דב"ה ג"כ דאף בכלי שמלאכתו לאיסור ל"ש אמלוכי אבל לפי המסקנא דחשש אמלוכי ליכא בזה כיון דשחטה לתבירא קיימא וגם (ב"ה) [ב"ש] לא חיישי לאמלוכי פשיטא דראוי להתיר לצורך גופו רק ב"ש ס"ל כר"נ ואגב דנקט ב"ש אוסרין נקט ב"ה מתירין והברייתא ס"ל באמת להכריע ביו"ט כר"נ לכך ומוקי לי' לב"ה כר"נ דאינו מתיר כאן רק מכח שמחת יו"ט אבל לדידן דקיי"ל כסתם מתני' דדוקא מוקצה אסיר ביו"ט ולא כר"נ לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו זה כלל דפשיטא דדינו ככל כלי שמלאכתו לאיסור וא"ש ודו"ק. מיהו שסוגיות הש"ס במס' שבת פ' כל הכלים לא משמע כלל כן לכך דברי הרמב"ם עדיין צ"ע לדעתי ועיין בחבורי ליו"ד סי' רס"ו מ"ש ליישב דעת הרמב"ם ייע"ש:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה