בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף י:
גמ' פשיטא אמר רבה וכו'. הנה בספר החיים כבר הקשיתי למה פריך פשיטא נימא דמיירי שהי' רוב הסביבות ככרים וסד"א כלך בתר רובא ומותר דבשל נכרים ל"ש מוקצה לכך קמ"ל דאסור דלא אזלינן בדשיל"מ בתר רובא ועיימ"ש שם וכעת כראה לפרש כך דהנה קשה לכאורה על תירוץ הש"ס הבמ"ע דזימן שחורים ולבינים והשכים ומצא וכו' ולמה נקט שזימן שחורים ולבינים שזימן שניהם הו"ל לומר רק כגון שהי' לו שניהם שחורים ולבינים וזימן לבינים או שחורים והשכים ומצא שחורים במקום לבינים וכו' ולבינים במקום שחורים והוי כוונת המשנה דבאמת או או קתני כדס"ד ברישא דהמשנה או או קתני או זימן שחורים ומצא לבינים או זימן לבינים ומצא שחורים ומי דחקו לפרש דזימן שניהם והמשנה חדא קתני ומי דחקו לכך. אך כראה דכוונת הש"ס דפריך פשיטא אין הכונה דכל המשנה מיותר דאפשר לפרש דמיירי ברוב ככרים רק דמקשה כיון דנקט שני האופנים זימן שחורים ומצא לבינים לבינים ומצא שחורים ולהא פריך דסיפא למ"ל ומה לי שחורים ומצא לבינים או להיפוך ואהא פריך פשיטא אם זימן שחורים ומצא לבינים אסור ה"ה כמי להיפוך ופשיטא דדין אחד להם ולכך מוכרח לפרש דחדא קתני וחד גוני כגון שזימן שחורים ולבינים והשכים ומצא שחורים במקום לבינים ולבינים במקום שחורים וזה הוי רבותא יתירא דאפי' אירע שנהפכו ממש מזה לזה דבזה מסתבר יותר דאינהו נינהו דבאם ממלתא אתי איך נזדמן שימצאו שני מינים הללו ממש שזימן ועוד אם לא זימן רק אחד כמו דבעלמא אמרינן דיאכל שנים שנים מכח דיש מעלה כיון דההוא היתר הוא אף אידך היתרא הוא כן הוי סברא להיפוך כאן בדשיל"מ ובספק מוכן דהוי לחומרא ה"א בזימן רק חד קן ונתהפכו אז כיון דעכ"פ יש כאן חד קן שאסורין חיישינן להו מדההוא אסירא עכ"פ הך נמי אסירא ומעלמא אתי כיון דעכ"פ הוחזק כאן איסור אבל אם זימן שניהם ואירע שיש כאן להיפוך ממש בזה סד"א מדנזדמן כן גם אפשר דאין כאן איסור כלל רק שניהם היתר וה"א דמותרין קמ"ל דאעפ"כ אסורין וחדא קתני. ולכך הוכרח ליישב דחדא קתני וזימן שניהם אבל אי מיירי שזימן רק חד קן והמשנה או או קתני קשה שפיר קושיות הש"ס במקומה פשיטא מה לי זימן שחורים ומצא לבינים או להיפוך וזה עיקר קושיות הש"ס לכך מוכרח לתרץ דזימן שניהם וחדא קתני וא"ש ולכך אמר הש"ס כך כיון דמיירי דיש קורבא היתר בע"כ מיירי שהסביבות הי' רוב דאיסורא משל ישראל דאל"ה כלך בתר קורבא להיתר כמ"ש בחדושי מכבר דבתר קורבא אזלינן בדשיל"מ ובע"כ דהטעם האיסור דמיירי שסביבות הוי רוב דאיסורא משל ישראל ואזלינן בתר רובא ומוכח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"ש. ושוב ראיתי בצל"ח שפי' כן לשון פשיטא אך לא ביאר כל הצורך כמו שבארנו ועיימ"ש בזה בש"ע בק"א ליישב לשון הרי"ף והרא"ש בזה מה שלא יתכן לפי דברי הצל"ח ולדרכי א"ש ודו"ק:
תוס' ד"ה איכא חד דמערב בהו וא"ת לבטל ברובא וי"ל דבע"ח חשוב. הנה כבר הבאתי כמה פעמים מה שהקשה השעה"מ דקארי לה מה קארי לה אטו לא ידעו דדשיל"מ אינו בטל אך כעת נראה ליישב כך בשום לב על דברי רש"י בד"ה לימא מתני' רבי הוא וז"ל והא סתם משנה וקיי"ל הלכה כסתם משנה ובהא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ולכאורה תמוה לי טובא מי דחקו לרש"י בכך הרי כמה פעמים נמצא בש"ס דפריך לימא מתני' דלא כהך אף ממ"ד דלא קיי"ל כוותי' דכן דרך הש"ס לחקור ולהעמיד המשנה על נכונה אם מצי אתיא ככ"ע או לא ולמה דוקא כאן פרש"י דהקושיא הוי מכח דהלכה כרבנן. אך נראה דא"ש עפ"י מה שהקשיתי בזה בחדושי מכבר דמה פריך הש"ס נימא דטעמא דרבנן דספקא הוי אם זה הוי אחריני ולכך התם במעשר ס"ל לרבנן כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא ולכך יש כאן חזקת ממון ולכך הוי לקולא דהוי חולין עיימ"ש ראי' לזה מדברי הר"ן בסנהדרין ייע"ש אבל כאן במוקצה היי להיפוך דספק דרבנן להקל לכך תלינן להיפוך דאינהו נינהו. אך באמת זה לק"מ דהרי ספק מוכן לחומרא או ספק דשיל"מ לחומרא ולכך פריך הש"ס שפיר אי נמי רבנן ספקא משוי להו ראוי לחוש לחומרא, אך לפ"ז קשה עדיין מהו פריך הש"ס הרי התוס' בפ"ק הקשו דהיאך ב"ש לית להו מוקצה הלא ס"ל דלא יטול אא"כ נעכע מבע"י ועיין בפ"י שהקשה מה קושייתם דלמא טעמא דב"ש מכח דלמא אתי לממנע משמחת יו"ט והנה הבעל המאור הביא באמת רפ"ק דביצה שיש מפ' כן, ולכך לא מבעיא אי נימא דרש"י סובר ג"כ כן דיתכן דב"ש וב"ה לית להו מוקצה רק טעמם מכח דלמא אתי לממנע משמחת יו"ט ואף גם אי נימא דרש"י לא ניחא לי' בכך כראה דהיינו רק אליבא ב"ש דס"ל דצריך לנענע בזה אין סברא לומר דאף זה וזה אני נוטל לא יועיל דהיכי דליכא חשש איסור ממש רק חשש אמנועי משמחת יו"ט מסתבר שבזה ראוי שיהי' די זה וזה אני נוטל אבל היכי דיש חשש שיבא לידי איסור ממש לטלטל מוקצה בזה מסתבר דמחמיר ב"ש דאף זה וזה לא מהני וכן פרש"י שם לעיל באמת בדברי ב"ש בד"ה בריכה ראשונה פי' שם רש"י החשש דלמא חייס עלייהו ומטלטל מידי דלא חזי לי' ולא פי' מכח אתי לאמנועי משמחת יו"ט, והן אמת די"ל דרש"י כתב זה רק להס"ד לתירוץ הראשון דמשני דלמא מטלטל ושביק וכו' אבל למה דמשני דלמא ממנע יתכן דאף לב"ש הוי הטעם דלמא ממנע אבל לפי האמת נראה דס"ל לרש"י דלב"ש דמצריך נענוע ומעשה אין סברא בשביל חשש שמחת יו"ט יצטרך מעשה בע"כ דאיכא חשש איסור בדבר ועד כאן לא אמר הש"ס הך טעמא דלמא ממנע רק לב"ה דדי באמירה לענין שלא די במכאן אני נוטל בזה י"ל דהוי חשש דלמא ממנע אבל בא כב"ש דמצריך מעשה וזה כראה כוונת הפ"י במ"ש שם ברפ"ק ויש ליישב. והיוצא מזה דעכ"פ לב"ה אפשר לומר שפיר דל"ל מוקצה ואף בב"ח לא ס"ל מוקצה ואדרבא מה"ט ס"ל א"צ נענוע אף בבריכה ראשונה ולא כמ"ש רב חנן מכח דב"ה ס"ל דלא חייס עלייהו רק הוא לא ס"ל מוקצה אף ביונים רק עיקר חשש שלו דלמא ממנע ולכך לזה די באמירה אבל ב"ש ס"ל מוקצה או עכ"פ בבע"ח ס"ל מוקצה כמ"ש התוס' ר"פ ולכך מצריך מעשה ולכך הוי קשה לרש"י דבזה הדרא קושיא לדוכתא נימא דמתני' אתיא אף כרבנן וטעם דרבנן הוי מכח שספקא הוי והתם ס"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא ואיכא חזקת ממון וכאן ס"ל לרבנן וב"ה כר"ש דל"ל מוקצה וא"צ זימון רק מכח חשש דלמא אתי לממנע משמחת יו"ט לכך שוב ל"ה ספק מוכן רק ספק דתקנתא דרבנן בעלמא וספק זה שפיר הוי לקולא ואף דסוף סוף אסור הוא באכילה מ"מ ל"ה מוקצה אי נימא דס"ל כר"ש דלית להו מוקצה מחמת איסור אף שאסורין באכילה דרבנן אסרוהו דלמא ממנע משמחת יו"ט עכ"פ מוקצה ליכא כאן ושוב ל"ה ספק מוכן ועוד אפשר דאף למ"ש התוס' דמוקצה דבע"ח חמור ואף ר"ש מודה היינו היכי דהי' אפשר להזמינם ולא הזמין אותם דאז הוי נדחי' בידים ודומה לגרוגרות וצמוקין דמודה בהו ר"ש אבל הכא דבאמת הזמין אותם רק דעכשיו נולד ענין חדש שבאו אחרים לכאן שנולד כאן שנוי שנחסר אחד וחושש שמא הם אחרים והרי את האחרים לא דחי' בידים שלא היה אפשר לו להזמינם שלא היו בידו אתמול ואף אם היו משובכין שלו הרי למותר ממה שצריך דעת כמה פוסקים דלא מהני הזמנה א"כ כיון שמאתמול הי' לו הני שלשה והזמינם לא הי' מועיל להזמין יותר א"כ ל"ה נדחי' בידים לכך במוקצה כהך ודאי לית לי' לר"ש דאסורין ואף מוקצה מחמת איסור ל"ל א"כ ל"ה כספק מוכן רק ספקא דרבנן בעלמא, ואף ספק דשיל"מ ל"ה דעיקר הטעם דספק דשיל"מ אסור מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה שייך כשהאיסור הוי מגופו מצד עצמו שייך לומר בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל כאן מצד עצמו אף היום הם מותרין רק דחז"ל אסרו מכח חשש מבחוץ דלמא אתי לממנע משמחת יו"ט א"כ בספק תקנה זו ל"ש עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי עיקר איסורו שלא ימנע משמחת יו"ט ואם יאכלנו למחר ודאי לא יקיים בי' שמחת יו"ט ומה ירויח למחר יותר מעכשיו לכך כל כה"ג ודאי ל"ש בי' ספק דשיל"מ וארם כלך לקולא ומה פריך הש"ס נימא דרבנן כר"ש ס"ל וכר"מ דמע"ש ממון גבוה ולכך הוכרח רש"י לפרש דעיקר הקושיא היי מכח הלכתא אהלכתא ולכך א"ש דהרי התנא סתם כאן שלשה ומצא שנים מותרין ושם קיי"ל כרבנן דהכל חולין וגם סתם ביו"ט כר"י דאית לי' מוקצה והכי קי"ל לכמה פוסקים דמוקצה אסור ביו"ט א"כ הכי שלשה הלכתא א"א להיות יחד דאם ס"ל לרבנן דמספקא הכל חולין למה קיי"ל כאן דשלשה ומצא שנים מותרין ניחוש דלמא אחריני נינהו והוי מוקצה וספק מוכן הוי לחומרא וא"ש ודו"ק. ואין להקשות על ע"ש דס"ל לרש"י דלרבנן ספקא הוי ולקמן פרש"י הטעם כיון דלא העלתו לירושלים לא הפרידן זה מזה משמע דהוי ודאי חולין מכח אין דרך להפרידן ולא ספקא. זה לק"מ מתרי טעמי חדא די"ל דודאי לפי הס"ד הי' קשה לרש"י מה פריך נימא דס"ל לרבנן דספקא הוי ומה דהוי הכל חולין דס"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא ומכח חזקת ממון והוכרח רש"י לפרש דהקושיא הוי הלכתא אהלכתא וכיון דבין כך ובין כך קשה וצריך לתרץ שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות ושוב ניחא לפרש מילתא דרבנן דס"ל ככ"ע אף כמ"ד דמע"ש ממון הדיוט הוא וא"כ ליכא חזקת ממון כלל וראוי לילך בספק תורה לחומרא כמו שהקשו התוס' ג"כ ולכך תרצו רש"י ותוס' מכח אין דרך להפרידן והוי לכ"ע חולין וא"ש. ועוד כראה דבלא"ה הקשה הפ"י דלרש"י מה פריך הש"ס על גוזלות הלא שם הוי הטעם דאין דרך להפרידן אך כראה דא"ש דהרי התוס' הקשו בדי"ה הני אזלו לעלמא וכי תלינן לקולא בדשיל"מ ותרצו כיון דנשארו במקומן כל כה"ג תלינן לקולא וביאור דבריהם בע"כ הכונה כיון דנשארו במקומן יש חזקה דכאן נמצא כאן הי' או מצד הסברא דמסתמא אינהו נינהו ומסתבר טפי להקל ולפ"ז א"ש ופריך הש"ס כך דבע"כ מה דנשארו כאן אינו סברא כלל להקל מכח זה דאל"כ אלא מה דנשאר כאן מסתבר יותר דהראשונים הם א"כ למה ס"ל לרבנן הכל חולין נהי דאין דרך להפרידן זה מזה ויש כאן נטי' לצד זה דחולין הוא לגמרי הרי יש כאן סברא להיפוך ג"כ דמעשר הוא מכח דנשאר במקומו וא"כ יש לכאן סברא ויש סברא לכאן ובכל צד יש צד למעליותא והדר הו"ל שקילין ואיך אמרינן בדאורייתא שאני אומר ובע"כ דמה שנשאר כאן אינו סברא כלל להקל מכח זה ולכך לולי סברא דלא היה מפרידן הוי ספק השקול לכך מהני סברא דלא הי' מפרידן להקל א"כ בגוזלות דליכא צד הוכחה הדר קשיא דהו"ל דשיל"מ וקשיא קושיות התוס' דאיך תלינן להקל בדשיל"מ ואם הוי סברא מכח דנמצא במקומו מסתבר להקל א"כ יש סברא כנגד סברת דלא הוי מפרידן וקשיא התם איך אמרינן שאני אומר בדאורייתא וא"ש ודו"ק. ולפ"ז מיושב גם דברינו הנ"ל ואדרבא א"ש יותר דבזה א"צ לומר דס"ל לרבנן כר"מ דממון גבוה הוא רק ס"ל דממון הדיוט הוא ומקילי מטעם אין דרך להפרידן ומ"מ הוי קשיא לרש"י דלמא אתיא כר"ש דל"ל מוקצה ולכך התם דהוי ספק השקול מכח אין דרך להפרידן מקילי והכא הוי הספק השקול וספק דרבנן להקל ולכך הוכרח רש"י לפרש דקשיא הלכתא אהלכתא כנ"ל וא"ש ודו"ק. ועפ"י הנ"ל א"ש דברי התוס' די"ל דמה דקאמר הש"ס לעיל בסוגיא דלא יטול אא"כ נענע וכו' דלמא מטלטל ושביק א"נ דלמא משתכחי כולם כחושין הוי מכח דיש בזה פלוגתא אם ב"ה ס"ל מוקצה בריש פרקין דרב נחמן מוקי ביו"ט ב"ה כר"י דאית לי' מוקצה ואינך אמוראי דמתרצו מתני' בגוני אחריני ס"ל דלב"ה אף ביו"ט לית לי' מוקצה ומה"ט פסקו כמה פוסקי' כן דביו"ט ג"כ לית לן מוקצה ולכך א"ש דלהך לישנא דב"ה אית לי' מוקצה אמר הטעם דלמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק וטלטל מידי דלא חזי לי' וא"כ כאינך אמוראי דב"ה לית להו מוקצה כלל חיישינן דלמא משתכחי כולם כחושין ואתי לאמנועי משמחת יו"ט אבל מטלטל ושביק א"א לחוש כיון דב"ה לית לי' מוקצה א"נ דהש"ס מספקא לי' בדברי התוס' גופא בר"פ הנ"ל אם מ"ד דלית לי' מוקצה אם מודה בבע"ח לכך קאמר אם מודה בבע"ח הוי הטעם דלמא מטלטל ושביק ואם גם בבע"ח לית לי' עוקצה דלמא אתי לאמנועי משמחת יו"ט. ולכך א"ש גם דברי התוס' דהם אזלי ג"כ ע"ד זה דקושייתם אזיל להך לישנא דטעמא דב"ה מכח דלמא משתכחי כולם כחושים ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ולהך לישנא ב"ה ל"ל מוקצה בי"ט ואף בבע"ח ל"ל מוקצה ושפיר הקשו דלבטל ברובא וא"ל דהו"ל דשיל"מ דכבר כתבנו דלפי הך טעמא ל"ש דשיל"מ דל"ש בזה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאין איסורו רק מכח שמחת יו"ט ולכך שפיר הקשו דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע"ח לא בטלי ואח"כ כתבו א"כ דב"ה אית לי' מוקצה ביו"ט וכמו אידך לישנא דלמא מטלטל ושביק או אף מאן דל"ל מוקצה מודה בבע"ח דהוי מוקצה לכך הוי דשיל"מ ודשיל"מ אינו בטל. או יש לומר דהם מחולקים בטעם דשיל"מ אם הוי מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' ולכך ממילא כה"ג דאין איסורו מעצמו רק מכח דלמא אתי לממנע משמחת יו"ט ל"ש כאן דשיל"מ או הטעם כטעם הר"ן דהוי מין במינו ולפ"ז אף כאן שייך טעם זה דסוף סוף אסרוהו חז"ל היום ומבטיל לא בטיל דהוי מין במינו ולכך תחלה היו סבורים כטעם רש"י מכח עד שתאכלנו באיסור ולכך הקשו דכאן לבטיל ותרצו מכח בע"ח חשיבי ואח"כ כתבו א"כ בטעם הר"ן דהוי מין במינו ולכך גם כאן הוי דשיל"מ ואינו בטל וא"ש ודו"ק. ועיימ"ש ביאור לשונם לטעם הר"ן לעיל בחדושי לש"ע. ולפמ"ש מיושב מה שהקשה הפ"י מה קאמר לימא מסייע לי' לר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דלמא הטעם דשקולין הם והוי ספק מוכן ולחומרא ולפמ"ש א"ש דהנה מה שמחמירין אנו בספק דשיל"מ זה ודאי הוי מטעם עד שתאכלנו באיסור אף לדעת הר"ן וכמו שהקשה הפ"י בר"פ על הר"ן ואני ישבתי דבריו במ"א ומצאתיו בטעם המלך אח"כ עכ"פ בזה לכ"ע הוי מכח עד שתאכלנו באיסור ולכך הוי קושיות הש"ס להך לישנא דאמר דלמא משתכחי כולם כחושים ואתי לאמנועי משמחת יו"ט וס"ל דב"ה ל"ל מוקצה אף ביו"ט ולכך ל"ש עד שתאכלנו באיסור וראוי לילך בזה להקל ולכך מוכח דרוב עדיף מקרוב אבל לדידן דפוסק הרמב"ם כר"י דמוקצה אסור ביו"ט לכך שפיר נותן טעם דספק מוכן להחמיר ונ"מ לאם לא היה רוב ג"כ אסור לדידן דהוי ספק מוכן או לפמ"ש מכבר כיון דמדרבנן נחשבין קבוע לכך הוי ספק וספק מוכן להחמיר לדידן וא"ש ודוק היטב: