אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף י.

דף ט:

גמרא וב"ה למ"ל זה וזה אכי נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי. הנה במה שהקשה הש"ס זה בתר דברי רב חנן כוונתי בזה לדברי והצל"ח אך אני הוספתי ת"ל על דבריהם דלדעתי א"ש יותר דבלא דברי רב חנן הוי אפשר לומר דבהא פליגי ב"ש וב"ה רק בבריכה ראשונה דשניהם ס"ל דבבריכה שניה די במכאן אני נוטל רק בבריכה ראשונה שניהם חיישי לאמלוכי רק דב"ש ס"ל דאף היכי דיש לחוש שיתבטל לגמרי משמחת יו"ט ג"כ יבא למליך ולכך אף באומר זה וזה אני נוטל דאז אם יבא למליך לא יהי' לו כלל דבר לצורך יו"ט חייש ב"ש לאמלוכי דלמא חייס עלייהו שלא לטלן אף דמתוך כך יתבטל משמחת יו"ט מ"מ חייס עלייהו ולכך חיישי לאמלוכי אבל ב"ה ס"ל דאם אמר זה וזה אני נוטל דאז אם לא יטול הללו לא יהי' לו אחרים בזה לא חיישי ב"ה לשמא חייס עלייהו לבא להתבטל משמחת יו"ט מכח זה ולכך בודאי לא יחוס עלייהו לבטל משמחת יו"ט אבל באומר מכאן אני נוטל למחר כיון דאפשר לו לטול אחרים שפיר חיישי ב"ה לשמא חייס עלייהו מכח שהם בריכה ראשונה וימלוך ויטול אחרים ומטלטל ושביק מידי דלא חזי לי' ולכך הוצרך לומר זה וזה אני נוטל דשוב לא חייס להתבטל לגמרי משמחת יו"ט אבל אם ליכא בריכה ראשונה כלל אז לא חייש כלל ב"ה דלמא מטולטל ושביק מידי דלא חזי לי' דמסתמא אותם שיגיע לידו תחלה יטול ומהני לכ"ע במכאן אני נוטל ולכך פריך רק לרב חנן וא"ש ודו"ק היטב וע"ש בפ"י ובצל"ח ותראה מה בין פירושי לפירושם ודו"ק.

הנה גרסינן בירושלמי פ"ק דביצה הלכה ד' ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מבעו"י מחלפא שיטתן דב"ש דתמן תנינן ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני נוטל למחר ור"א לא שמותי הוא תומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מחלפא שיטתן דרבנן דתמן תנינן וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והכא אינון אמרין הכי עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים אמר ר' יוסי בי רבי בון לוי מקיש על שובכה ואומר יזכה לי שובכי למחר עכ"ל הירושלמי ועיין בק"ע מה שפירש בו שפירושו דחוק מאוד לכל מבין אך לפע"ד כראה לבאר כוונת הירושלמי עפ"י מה דגרסינן בש"ס שבת דף מ"ו ע"ב דפריך שם וב"ש ל"ל מוקצה והתנן בכור שנפל לבור וכו' ר"ש אומר אין זה מן המוכן וכו' ותן אמת דהש"ס משני שם בע"א אבל הירושלמי סובר דכל פלפול הש"ס שם היינו למ"ד דאף בבע"ח שמתו פליג ר"ש ול"ל מוקצה אבל למ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו לא קשה קושית הש"ס דבבע"ח מחמיר ר"ש ואית לי' מוקצה עיין בביצ' דכ"ז ולכך הירושלמי הוי קשה לו קושית הש"ס דר"ש ל"ל מוקצה ולמה מחמיר בבכור שנפל לבור ולכך ס"ל דמוקצה דבע"ח חמור ולכך פריך תרתי חדא מהתם דס"ל לחכמים עד שירשום ועוד יותר הרי הם ס"ל דבע"ח חמור דהרי ר"ש ל"ל מוקצה ובבע"ח מודה א"כ אף אם בעלמא ס"ל ברירה בדרבנן ראוי כאן להחמיר כיון דס"ל חומר בבע"ח, ולזה מתרץ כך דהנה דעת הרשב"א דאין מוקצה בשל עכו"ם ולפ"ז בע"כ ס"ל דמוקצה בדעת הבעלים תלוי דוקא מכח דהבעלים מקצין מדעתן אבל ממילא אינו מוקצה דאין לומר דממילא הוי מוקצה דא"כ למה מותר בשל נכרי ואין לומר מכח הכנת הנכרי דודאי דעת הנכרי אינו דעה להתיר איסור רק הטעם כיון דעכ"פ הנכרי אינו מקצה מדעתו ולפ"ז נראה דאף בהפקר לא שייך מוקצה וא"כ י"ל כך כיון דדעת הרא"ש גבי ציצית וגבי קידושין דמן הסתם הוא מכוין באופן המועיל א"כ ה"כ כיון דאומר זה וזה אני נוטל הוי כוונתו באופן המועיל ומפקיר את שובכו וא"כ לא שייך בו מוקצה אך קשה הרי אסור לקנות קנין בשבת ויו"ט וא"כ אם מפקירו האיך יזכה בו למחר לשחטו הרי הוי קונה ביו"ט לכך מפרש כך דהנה מה דאסור לקנות דבר ביו"ט היינו דהוי כעובדא דחול ותינח אם הוא בעצמו קונה אבל אם חפצו קנה לו זה הוי ממילא ובזה לא כראה כעובדא דחול ובשביל מה דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח לא שייך כיון דבעבר וקנה הוא עצמו הוי קנין בדיעבד ולכך חצרו שפיר קונה לו וז"ש הירושלמי דאנן סהדי דכוונתו באופן המועיל והוי כוונתו דמפקיר שובכו רק למחר יזכה לו שובכו ולא הוי קונה קנין ביו"ט ומ"מ מוקצה לא הוי כיון דבה"ש הוי הפקר ומוקצה בבה"ש תליא וא"ש בעזה"י:

והנה אין להקשות א"כ גם התם בעומד על המוקצה כאמר כן דכוונתו להפקיר אך א"ש דהרי באמת י"ל דכאן שאני דמכח שמחת יו"ט הקילו ובתאנים ופירות לא שייך שמחת יו"ט רק בבשר רק דקושית הירושלמי הוי כמ"ש לעיל דהרי חזינן דר"ש מחמיר בבכור שנפל לבור ומחמיר בבע"ח ואינו מתיר מכח שמחת יו"ט ולכך משני דנהי דבמוקצה מחמיר בבע"ח ולא מהני שמחת יו"ט מ"מ כאן שאני דכוונתו הוי שמפקיר השובך ואזיל לי' המוקצה ולא הוי קונה בשבת דאומר יזכה לי שובכי למחר אך נהי דהוי כן מ"מ כראה כקונה קנין ביו"ט וראוי לאסרו רק בזה י"ל כיון דעכ"פ אין בו איסור מוקצה לכך הוי קיל בבע"ח דהוי בי' שמחת יו"ט אבל בתאנים ופירות דלא שייך שמחת יו"ט בי' לכך אסור דנראה כקונה קבין וא"ש בעזה"י:

גמ' וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והא וכו'. לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס מה מדמה מוקצה לאינך הרי קשה במוקצה למה לי הכנה כלל נימא אם ביו"ט נוטל זה וזה אגלאי מלתא למפרע דמאתמול הי' דעתו לכך ול"ה מוקצה ולמ"ל הכנה כלל ובע"כ כמ"ש הפ"י וכן אמרתי מסברא דנפשאי טרם ראיתי דבריו דא"כ בטלת כל דיני מוקצה ולא משכחת לה מוקצה כלל ולפ"ז א"כ מה פריך בשלמא בטומאה וכה"ג שפיר אמרינן ברירה אבל במוקצה ממ"נ אם אמרינן במוקצה ברירה לא בעי הכנה כלל ובע"כ דבמוקצה לא מהני מדין ברירה וא"כ כיון שלא מהני ברירה במוקצה מה לי אם אינו מכין כלל דלא נחשב מוכן מכח ברירה מה לי אם הכין רק שלא פירש דבריו מה הוא מכין ג"כ לא הוי מוכן לגבי מוקצה ול"ש במוקצה ברירה ומה מדמה זה לזה. וכדי ליישב זה הי' כראה כך די"ל דאף למ"ד דיש ברירה היינו רק בדבר העומד להתברר עכ"פ כגון באם בא חכם למזרח וכו' דעכ"פ זה ידוע שיבא חכם לאיזה צד רק שלא נודע לאיזה מקום יבא כיון דעכ"פ עומד להתברר בזה ס"ל ברירה אבל בדבר שאפשר שאינו עומד להתברר כלל לא אמרינן ברירה, לכך ה"כ בשלמא בסתם מוקצה לא קשה כלל דבשלמא בפתחים דעכ"פ יודע הוא שלא יוציאו את המת ע"י כולם רק ע"י אחד מהם ועכ"פ עומד הוא להתברר שיצא ע"י אחד מהם רק שאין ידוע ע"י איזה לכך נקרא עומד להתברר ובזה ס"ל לב"ה דיש ברירה אבל במוקצה סתם דבעיו"ט הוי ספק אם יטול ממנו או לא יטול ממנו כלל בזה אין ברירה אבל באומר מכאן אני נוטל דבודאי עתיד ליטול ממנו למחר רק שאין ידוע מה יטול זה הוי דומיא שפיר לפתחים דעכ"פ עומד להתברר והרי ס"ל לב"ה בזה דיש ברירה ושפיר פריך הש"ס. מיהו כד דייקינן הא ליתא דמה לי זה או זה הרי גם בסתם מוקצה עומד להתברר למחר אם יטלנו לצורך יו"ט או לא יטלכו ולגבי כל קן וקן בפ"ע הוי הספק כבסתם מוקצה וכן לגבי כל פתח ופתח ומה כ"מ אם עתיד לצאת באיזה פתח או עתיד ליטול משובך זה עכ"פ לכל גוזל וגוזל ולכל פתח ופתח איכא ספק אם יטול ממנו או לא יטול אם יוציאנו דרך שם או לא א"כ כמו שהתם עומד להתברר אם יטול זה או לא יטלנו כן בסתם מוקצה עומד הוא להתברר אם יטלנו למחר אד לא ואין לחלק בין זה לזה כלל וצ"ע ועיימ"ש בק"א בישוב זה השייך לכאן ייע"ש ותבין:

גמ' המת בבית ולו פתחים הרבה וכו'. עיין בפ"י מה שתמה על התוס' דמה הקשו דלמא הכונה רק קודם שהוציאו המת וכו' ודבריו תמוהין דא"כ איך תנא כולם טמאין דמשמע דודאי טמאין ולפי דבריו הו"ל רק ספק טמאין והו"ל לומר כולם ספק טמאין לא ודאי דאף דספק טומאה ברה"י ספקו טמא מ"מ היינו במלתא שאין עומד להתברר אבל זה בודאי יתברר אח"כ באיזה יוציאו וא"כ כולם תליין רק בספק והו"ל לומר כולם ספק טמאים לא ודאי טמאין ושפיר הקשו וזה פשוט. והנה פרש"י כאן תמוה מאוד שפי' דטומאה זו דרבנן דחכמים גזרו טומאה על מקום שסופו לצאת משם וכו' ובאמת לקמן דף ל"ז פרש"י ד"ה בדאורייתא אין ברירה שדרך יציאתה הלמ"מ וכו' והוא מוכרח בש"ס שם דהוי דאורייתא וכבר תמהו בזה המפ'. אך לדעתי כראה ליישב כך והוא דהנה אם הטומאה יוצאת באמת דרך הפתח שהי' בשעת מיתה אז מטמא למפרע מן התורה דמן התורה הוי כך דאם הטומאה יוצאת באמת דרך הפתח שהיה בשעת מיתה אז טמא הפתח למפרע ושוב אם יש כאן פתחים הרבה כיון דעכ"פ חד פתח ודאי הוי טמא שהרי תצא דרך הפתח ויטמא למפרע מן התורה וכיון שפתח אחד ודאי טמא שוב פסקה התורה כיון שיש כאן פתח אחד טמא בתוך פתחים אלו כולם טמאים כיון שלא נודע איזה ודומה לספק טומאה ברה"י דהכל טמא כן ה"כ כולם טמאים אך היינו דוקא באם יצא המת דרך אחד מן הפתחים שהיו כבר בשעת מיתה אז טמא פתח הזה למפרע ושוב כולם טמאים על ידו אך אם באמת [לא[ הוציאוהו ע"י פתח הזה כלל רק שנקבר שם במקומו או שנפתח פתח חדש והוציאוהו שם כיון דלא יצא ע"י שום פתח מהפתחים אין כאן פתח טמא בתוך פתחים הללו ולזה הכל טהור מן התורה אך רבנן גזרו אף בזה אף דבאמת בפתח פתח חדש כיון דעכ"פ קודם שנפתח הי' סופו לצאת דרך שם והיו בחזקת טמאים (שגם) [שוב] גזרו חז"ל להיות נשארין בטומאתן אף שבאמת כפתח פתח חדש או נקבר במקומו גזרו חז"ל שיהיו נשארין בטומאתן וזה הוי הוספת חז"ל ולכך א"ש הכל דשם כוונת רש"י דעכ"פ כיון דעיקר דרך יציאתה דאורייתא אם יוצא ע"י איזה פתח וכו' ולכך כל דרבנן שעיקרו בדאורייתא נחשב כשל תורה ואין ברירה ואף בנפתח פתח חדש אין ברירה והכל טמא ולכך דייק רש"י שם אבל בדרבנן כגון תחומין כלומר דוקא כגון זה שעיקרו ממש דרבנן ול"ה עיקרו בדאורייתא בזה יש ברירה אבל בעיקרו דאורייתא אין ברירה אבל הכא כוונת רש"י ע"ד שכתבו התוס' דאפי' בפתח אח"כ פתח חדש או נקבר במקומו גזרו חז"ל טומאה כיון דקודם שנפתח הי' סופו לצאת דרך שם כשאר בטומאתו לעולם וזה הוי מדרבנן. ויש להסביר הדבר יותר עפ"י קושיות התוס' עצמן שהקשו כיון דיש ברירה למה כולן טמאין ותרצו דמיירי בנפתח פתח חדש וכו' ולפ"ז א"ש דהתם דפרש"י למה דמשני בדאורייתא אין ברירה א"כ לפ"ז ודאי אף ביצא דרך אחד מגוף הפתחים כולם טמאים מן התורה כיון דיוצא דרך אחד מהם הוי הלמ"מ שהוא טמא למפרע וכיון דיש כאן פתח אחד הראוי לטמא כולן טמאין מן התורה ולא מיירי כלל מנפתח פתח חדש רק ביצא דרך פתח שמכבר ולכך הוי דאורייתא וכולן טמאים אבל הכא דאזיל הש"ס למ"ד דיש ברירה א"כ קשה מ"ט כולן טמאים נימא ברירה ובע"כ מיירי בנפתח פתח חדש וכיון דנפתח פתח חדש שוב אין כאן טומאה דאורייתא רק דרבנן ולכך פרש"י דהוי דרבנן כיון דקודם שנפתח הי' ראוי לצאת דרך שם. ויש להסביר הדבר עוד יותר דלפי הך סברא דמסיק הש"ס שם דבדאורייתא אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה אם בדרבנן יש ברירה בע"כ מה שבדאורייתא אין ברירה היינו לחומרא אבל לקולא ודאי לא מקילינן. מכח אין ברירה ולכך א"ש דלהקל לא אמרינן אין ברירה רק יש ברירה וכיון דבפתח הזה יוצא המת הוברר דמעיקרא היה עומד לכך וכיון דהי' מיוחד להוצאת העת מטמא מתחלתו ואבל לומר א"כ יטהרו שאר הפתחים מכח זה ז"א דלקולא אין ברירה רק כיון דיש כאן פתח אחד שטמא הוו כולם טמאים כיון דעכ"פ יש כאן פתח אחד טמא בתוכם כולם טמאים דלקולא אין ברירה אבל הכא דהוי ס"ד דיש ברירה א"כ לא משכחת לה שיהיו כולם טמאים מן התורה כיון דיש ברירה לקולא ובחישב טהורים השאר א"כ ה"ה ביוצא דרך אחד מהם טהורים השאר ולא משכחת כולם טמאים רק בנקבר במקומו או ביצא דרך פתח חדש ובכה"ג הוי כל הטומאה רק דרבנן כיון דהי' סופו תחלה לצאת דרך שם. זה נראה כוונת רש"י על נכון ודו"ק היטב.

רש"י ד"ה אבל היכי דליכא דקר נעוץ וכו' דכיון דממליך בטלה לה הזמנה למפרע. הנה דברי רש"י הללו המה תמוהין מאוד מכמה טעמי חדא דהוא עצמו סותר פירושו דאח"כ בדף זה עצמו פי' הטעם דלכך לא מהני לב"ש זה וזה אכי נוטל דלמא חייס עלה והוי טרחא שלא לצורך וכאן פי' דבטלה לה הזמנה למפרע משמע דהוי מטעם מוקצה דאם ממליך נעשה מוקצה למפרע וסותר פירושו גם מה סברא יש בזה דאם ממליך שלא יטלם שיתבטל בזה הזמנה דלמפרע להיות חוזרים למוקצה כיון דבאמת הכין אותם ועומדין לאכילה אם רצה. ולכאורה הי' כראה דטעם רש"י דס"ל כאותן הפוסקים דס"ל דזימן לא מהני רק למה שצריך אבל למה שלא צריך הוי כעצים ואבנים ולא מהני זימון א"כ ה"כ כיון דנמלך הוברר הדבר דמאתמול לא היו עומדין לו לאכילה לצורך יו"ט והוברר הדבר למפרע דל"ה הזמנה שלו לצורך ולכך שוב ל"ה מועיל בהו הזמנה כלל והוי כעצים ואבנים אך הנה השעה"מ בה' יו"ט הוכיח מפרש"י לקמן בסוגיא דזה וזה וכו' דס"ל לרש"י דאם זימן לכל השובך מהני אף ליותר ממה שצריך א"כ לפ"ז סתרי פרש"י זא"ז דלמה לא יועיל כאן הזמנה אף אם ממליך אח"כ. גם קשיא כיון דקיי"ל אין ברירה א"כ ה"כ נהי דעכשיו ממליך מ"מ לא הוברר הדבר דמאתמול להכי קאי לכך שוב מאתמול הוי צריך להו וראוי שיועיל בהו הזמנה ולא יפקע ממנו כח הזמנה שלהם. ולכאורה כראה ליישב פרש"י דודאי רש"י ס"ל דהזמנה לא מהכי ליותר ממה שצריך ומה שהוכיח השעה"מ להיפוך דמיתי זה בש"ע בק"א סי' תצ"ז ולכך א"ש כל הפרש"י לאחדים והוא דהכה אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והטעם דברירה ספקא הוי ולכך בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא והנה ידוע מ"ש התוס' ישנים והובא גם במהרש"א ברפ"ק גבי וספקה אסורה דבספק מוקצה החמירו כשל תורה ולכך א"ש כמו היכי דהוי לחומרא לומר אין ברירה אמרינן [אין] ברירה בשל תורה ה"ה להיפוך היכי דיש חומרא לומר יש ברירה אזלינן להיפוך לחומרא דיש ברירה א"כ הכי כמי בספק מוקצה דמחמירינן כשל תורה הוי כן ואמרינן יש ברירה ולכך בטלה לה הזמנה למפרע ולכך א"ש דהנה רש"י פי' לקמן בדף זה גבי מת בבית דטומאה זו הוי רק דרבנן וכבר תמהו עליו דהוי דאורייתא כפרש"י בעצמו דף ל"ז וכמש"ל בישובו בחדושי לש"ס וכעת נראה כך דזה תלוי בפלוגתא דר' אושעיא ורבא דלר"א דס"ל לב"ה ג"כ אין ברירה הוא יסבור דטומאה זו דאורייתא הוא ובדאורייתא מוקי לי' לב"ה כהלכתא דאין ברירה אבל רבא דאמר כאן לקמן לעולם למפרע וס"ל דלב"ה יש ברירה ודאי לא פליג רבא אהלכתא דקיי"ל אין ברירה וגם קיי"ל בכל דוכתא הלכה כב"ה ובע"כ דרבא ס"ל דטומאה זו דרבנן היא ולכך בדרבנן ס"ל לב"ה דיש ברירה. ולכך א"ש דלקמן הולך רש"י בשיטת רבא דס"ל דטומאה זו דרבנן ולכך מקילין ב"ה מכח ברירה ובע"כ ב"ש דמחמרי מחמרי אף בדרבנן וס"ל דאין ברירה וכיון שכן בע"כ ס"ל דמכח ודאי אין ברירה לב"ש דאי מכה ספק הי' ראוי להיות ספק דרבנן להקל ובע"כ מכח ודאי א"כ לפ"ז להיפוך לחומרא ג"כ אין ברירה ולכך שוב מהני הזמנה ראשונה ולא בטלה לה אף אם ממליך אח"כ ולכך הוצרך רש"י לפרש מכח דעכ"פ הוי טלטול שלא לצורך אבל כאן אזיל רש"י לשיטת ר"א דס"ל דטומאה זו מאורייתא ולא פליג למפרע ולכך י"ל דבדרבנן ס"ל אף לב"ש דיש ברירה וס"ל ג"כ דספקא הוי ולכך שוב י"ל בזה דבמוקצה אזלינן לחומרא ואולי יש ברירה ובטלה לה הזמנה ראשונה ולכך פרש"י דבטלה לה הזמנה ראשונה. ואין להקשות לפמ"ש דבמוקצה דינו כשל תורה וכתבנו דלרבא טעמא דלב"ה יש ברירה דהוי דרבנן וא"כ מעיקרא לאו קושיא היא לב"ה מהתם לזה וזה אני נוטל ולמה הוצרך רבא לתרץ זה. אך זה א"ש דגם זה כתבנו ליישב בחדושי שם דזה תלוי בזה אם אמרינן מוקצה אף בשבת אז דינו כשל תורה ממש אבל אם בשבת מותר מוקצה רק ביו"ט אסור בזה די להחמיר רק בגוף המוקצה אבל לא אף בספק ול"ש לומר דהוי כשל תורה כיון דבאמת אין איסור במוקצה שהרי בשבת מותר רק דלא ליתו לזלזולי ביה וזה הוי רק כגזרה דרבנן בעלמא אבל לא להחמיר בספקא כשל תורה ולכך א"ש דהנה ברפ"ק איתא דר"נ אמר אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודא וב"ה כר"ש וכו' א"כ מוכח דבשבת ס"ל לב"ש מוקצה וב"ה ל"ל מוקצה ונהי דאמר שם הש"ס דביו"ט ס"ל לב"ש דלא אמרינן מוקצה וב"ה אית לי' מ"מ דבר זה כבר ביאר הבעל המאור ברפ"ק דודאי ב"ש וב"ה עצמן פליגי בכל ענין בין בשבת בין ביו"ט רק רבי שרוצה לפסוק ביו"ט דאית לן מוקצה מהפך דברי ב"ש וב"ה ייע"ש א"כ לפ"ז א"ש דעל ב"ה פריך הש"ס שפיר כיון דרבי סתם לן דבשבת לא אמרינן מוקצה וביו"ט לבד אמרינן מוקצה איך סתם כאן דלב"ה לא מהני מכאן אני נוטל הלא ב"ה אית לי' ברירה בדרבנן והכא ג"ר מוקצה ביו"ט אם בשבת מותר ממילא ביו"ט דינו כשאר דרבנן וספקא להקל ולכך פריך שפיר לב"ה אבל רש"י מפרש שפיר לעיל אליבא דב"ש דס"ל מוקצה גם בשבת לכך לדידהו הוי מוקצה ענין חמור מצד עצמו ודינו כשל תורה והוי ספקא לחומרא לכך אמרינן להיפוך דיש ברירה לחומרא ובטלה לה הזמנה למפרע. ועוד יש להסביר יותר פרש"י דלקמן בסוגיא דפריך הש"ס ב"ה אדב"ה והוי ס"ל דב"ה אית לי' ברירה ובע"כ היינו מכח ספק דרבנן להקל והוי טומאה דרבנן א"כ בע"כ ב"ש ס"ל דמכח ודאי אין ברירה לא מכח ספק א"כ תקשה הי"ל להקשות גם דברי ב"ש אהדדי אם מכח ודאי אין ברירה למה לא יועיל עכ"פ זה וזה אני נוטל ואי משום דלמא ממליך ובטלה לה הזמנה למפרע הלא אין ברירה ובע"כ דלכך לא פריך לב"ש דסבר דהתם הוי טעמא אחרינא מכח טרחא שלא לצורך אבל למה דמסיק הש"ס דפליגי מכאן ולהבא ולפ"ז י"ל דהתם הוי טומאה דאורייתא ממש ובדרבנן אף לב"ש יש ברירה דספק' הוי לכך שוב אפשר לומר דכאן מחמירין להיפוך בספקא ויש ברירה דמוקצה חמור כשל תורה לב"ש דאוסר מוקצה אף בשבת ולכך חייש דלמא יש ברירה ולכך בטלה לה הזמנה. ויש להמתיק עוד דהרי ר' יוחנן הוא דאמר הכא מוחלפת השיטה והש"ס מסיק לקמן דר"י ס"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ור' אושעיא ס"ל אפי' בדרבנן אין ברירה ולכך א"ש דלקמן פרש"י אליבא דר"א דס"ל אפי' בדרבנן אין ברירה ובע"כ דס"ל מכח ודאי אין ברירה ובפרט דרש"י לשטתו כאן דס"ל דטומאה זו מדרבנן א"כ הי' קשה לו מה פריך דב"ה אדב"ה דלמא בדרבנן יש ברירה בטומאה זו דהוי דרבנן ובמוקצה דהוי ספיקו כשל תורה אין ברירה ומה פריך ובע"כ דכאן ס"ל להש"ס דאין ברירה ל"ה מכח ספקא רק מכח ודאי אין ברירה ואין חילוק בין דרבנן לשל תורה רק אם אין ברירה בכל דוכתא אין ברירה, ואם יש ברירה תמיד יש ברירה וא"כ אם מכח ודאי הוא בע"כ דטעמא דב"ש רק משום טרחא דלא צריך לא מכח דבטלה לה הזמנה דהרי אין ברירה כלל אבל כאן דר' יוחנן הוא דאמר מוחלפת השיטה פרש"י שפיר דלר"י אלים הקושיא טפי דהוא ס"ל בדרבנן יש ברירה ובע"כ דברירה רק ספקא הוי א"כ לפ"ז לא קשיא בודאי טעמא דב"ש אהדדי דע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ אבל הכא יש חשש אלים טובא דאם ממליך בטלה לה הזמנה למפרע דלחומר' יש ברירה דמוקצה ספיקו כשל תורה לר"י דברירה ספקא הוי וא"ש. ולפי"ז לר"י בע"כ דמפרש התם בטומאה דפליגי במכאן ולהבא וס"ל טומאה זו דאורייתא הוא לא דרבנן כפרש"י התם וא"ש עכ"פ דלקמן פרש"י למ"ד אין ברירה לא הוי מכח ספק רק מכח ודאי וכאן פרש"י לר"י דס"ל אין ברירה ספקא הוי ולדידי' יש לחוש לחומרא. להיפוך במקום דהוי חומרא לומר יש ברירה ולכך פרש"י דבטלה לה הזמנה דכאן פריך הקשיא לר"י אבל להלכתא י"ל דס"ל לרש"י דבכל ענין הלכה דאין ברירה ולאו מכח ספקא לכך פרש"י לקמן רק מכח טלטול שלא לצורך וא"ש ודו"ק. ועכ"פ מכ"ז מוכח דרש"י ס"ל דהזמנה לא מהני למה שלא לצורך יו"ט מיהו גם זה יש לדחות כיון דמוקצה והכנה בדעתו תליא מלתא ודאי אם ידע אתמול שלא יקח אותם ליו"ט ומ"מ הזמין אותם י"ל שפיר דהזמנה מועיל גם לדבר שאין בו צורך יו"ט אם נתכוין לכך מתחלה ממש אבל אם הוא נתכוין להזמין רק לצורך יו"ט ולא להכין שלא לצורך אם אח"כ נמלך ביו"ט שלא ללקחו לצורך א"כ ממ"כ הזמנה הראשונה שהזמין הלכה לה כיון שהזמינו לצורך וכעת הוברר הדבר למפרע שלא יקחנו לצורך ובטלה לה הזמנה למפרע ומה שעכשיו רוצה להזמינו שלא לצורך זה לא מהני ביו"ט כיון שהזמנה ראשונה לצורך לבד הי' וזה בטלה וא"ש ודו"ק היטב. והנה בכל מש"ל ליישב פרש"י מ"ש שבממליך בטלה לה הזמנה למפרע אך עדיין תקשה שזה סותר דברי הש"ס לקמן ע"ב דאמר שם א"כ דלמא משתכחי כולם כחושים ואתי לממנע משמחת יו"ט ומ"ט לא קאמר אם ממליך לגמרי א"כ בטלה לה כל הזמנה למפרע ומטלטל מידי דלא חזי לי', אך א"ש לא מבעיא לפמש"ל בחדושי הש"ס דשני התרוצים אזיל אם ס"ל לב"ה מוקצה או לא א"כ להך תרוצא השני הולך הש"ס שם אי ב"ה לית לי' מוקצה כלל ולכך הוצרך לומר מכח שמחת יו"ט ואף אי נימא כפשוטו מ"מ א"ש דהרי טעם זה דלמא מטלטל מוקצה כבר חידש הש"ס תחלה אף אם לא ימצא כולם כחושים יש חשש מוקצה בע"כ עכשיו דרוצה הש"ס לחדש חוץ טעם המוקצה הוצרך לומר מכח שמחת יו"ט וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה