אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף טז.

דף טו:

גמ' תני רב תחליפא וכו' כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות וכו' מאי קרא תקעו בחודש שופר וכו'. הנה רש"י פי' דמאי קרא הוי הכונה של כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה וכלומר שזה שחוץ מהוצאת שבת ויו"ט לא נזכר שם. ולדעתי כראה דגם הוצאות יו"ט נזכר שם דהנה יש לדייק מה שסיים כאן איזהו חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה דזה ל"ש כאן דבשלמא בר"ה במאי דבעי ללמוד באיזה חג תוקעין שופר שפיר הביא ראי' מקרא זה דהוי בר"ה אבל כאן דרוצה רק להביא ראי' דבר"ה הוי מזונותיו קצובין לו אטו עד השתא לא ידענו דבר"ה תוקעין בשופר והו"ל רק להביא ראי' תקעו בחודש שופר וכו' דבזמן שתוקעין שופר הוי חק לישראל וכו' ולמה האריך לומר איזהו חב שהחודש מתכסה בו. אך כראה הכונה דבא ליתן טעם למה תלה ענין החג במה שהחודש מתכסה בו ואטו שם אחר לא הי' יכול לקרוא לר"ה רק שם זה שהחודש מתכסה בו ולכך מפרש כך דבא לרמז על סימן זה דהנה צרכי כל השנה נקצב מר"ה וצרכי ר"ה עצמו לא נקצב בו שהרי הוא יו"ט וביו"ט אין מזונותיו קצובין רק אם מוסיף מוסיפין לו והרי עיקר הדין הוי קידם חצות וכו' ואז עדיין לא נודע אם יוסיף על הוצאת יו"ט או לא לכך כל מזונותיו של כל השנה קצובין לו מהיום וצרכי עצמו לא נקצב בו ולכך הוי החודש בו מכוסה, גם לרמז על הכלל שאף שכאן נקצב כל מזונותיו של אדם מ"מ יש דברים שעדיין מכוסין ולא נתפרשו היום היינו מה שהוי צורך יו"ט. ובזה יומתק יותר דהי' קשה לחז"ל דאם כפי הדרש לבד דהחודש מכוסה בו הו"ל לומר כך תקעו בחג שיפר בכסא ליום החודש דהוי משמע שהחודש מכוסה ולמה אמר להיפוך בכסא ליום חגנו דמשמע שהחג מכוסה ובאמת החג גלוי והחודש מכוסה ולכך מפרש כך דהכתוב אומר בכסא ליום חגנו דימי החג המה מכוסין בו דאף שכל מזונותיו קצובין בו היום מ"ט ימי החג המה מכוסין בו והם אין נקצבין בו ולכך אמר בכסא ליים חגנו דמשמע דנדרש לפניו ולאחריו דקאי על לעיל מינה שהחודש מכוסה וגם אלמטה בכסא ליום חגנו שהחג מכוסה בו ולא נתפרשו בו הוצאת שלו ולכך הוי ג"כ בזמן שהחודש מכוסה דהנה רש"י פי' שהחודש מכוסה דאין הלבנה נראית בו וכו' והנה אחז"ל לא איברי סיהרא אלא לגרסא הרי דהלבנה מרמזת לתורה ולכך אמ"ה דאין להם תורה מונין לחמה וישראל שקבלו התורה מונין ללבנה הרי שתורה ולבנה שייכין זל"ז ולכך הוי החודש מכוסה בו לרות שהוצאת לתלמוד תורה ומצות הנמשלין ללבנה זה מכוסה בו ולא נקצב בו וכן אמר בכסא ליום חגנו שגם החגים מכוסין בו שגם הוצאות ליו"ט מכוסין בו ולכך על שניהם סיים הטעם שפיר כי חק לישראל הוא שנקצב בו פרנסתם ולכך הוי בחב שהחודש מתכסה בו לרמז על תורה וכן אמר בכסא ליום חגנו שגם החגים מכוסין בו וגם הלבנה מרמזת על המועדים ג"כ שהרי בה תלוי קביעות מועדים וכל המועדים נחשבין לה ועיין במדרש פ' בא בפסוק החודש הזה לכם ומקרא מפירש הוא עשה ירח למועדים כו' א"כ כיון דהלבנה נבראת למועדים ונבראת לתורה לכך החודש מכוסה בו לרמז דשני דברים הללו מכוסין בר"ה ולא נתפרשו קצבותן וזה שסיים הטעם כי חק לישראל וכו' לכך נעשה בזמן שהחודש מכוסה בו לרמז דשני אלו מכוסין הם וא"ש. ודרך אגב יש לפרש עוד דלכך הוי בחג שהחודש מתכסה בו דהנה אחז"ל בכי חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא והנה המזל הוא שייך להשמש שבו כל המזלות קבועים ודבר זה מפורש בכמה דוכתא שהמזל תלוי בשמש אבל הזכות תלוי בלבנה דלבנה נמשלה לתורה ולישראל ולכך אמ"ה שיש להם מזל מונין לחמה וישראל דאמרו חז"ל אין מזל לישראל מונין ללבנה ולכך הזכות שלא עפ"י מזל תלוי בלבנה ולכך כיון שמזונותיו של אדם וחייו ובניו קצובין מר"ה וזה אינו תלוי בזכות רק במזל לכך הוי השמש אז העיקר לא הלבנה לכך הוי החודש מתכסה בו אז לרמז על תגבורת כח השמש על הלבנה. וז"ש תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו שיהי' מכוסה בו החודש מכח כי חק לישראל הוא שניתן בו מזונות ולכך כיון שבמזלא תליא מלתא ולא בזכותא לכך השמש גוברת והלבנה נכסה בו אבל לגבי תורה עצמה והמועדים התלוין בלבנה עצמה נהי דהלבבה אין יכולה להגין על דבר הרשות להועיל האובות לכל הצטרכות האדם וזה אין כח בלבנה להגין רק הענין נמשך מהשמש ומזל אבל עכ"פ לגבי עצמה יכולה להגין דעכ"פ מה שנוגע בגוף הלבנה התורה ומועדים זה אינו לפי המזל רק לפי הזכות אם מוסיף מוסיפין לו וכו' וא"ש ודו"ק:

רש"י [במשנה] ד"ה אכלו או שאבד טרם שעשה כל צרכי שבת. הנה הרא"ש לקמן גבי התחיל בעיסתו גומר כתב שם לספק אם הכונה דגומר כל צרכי שבת או גומר עיסה ותבשיל זה שהתחיל בה לבד והניח הדבר בצ"ע עד יבא מורה צדק ייע"ש ולדעתי הדבר תמוה למה לא הוכיח זה מפרש"י דידן דפי' טרם שגמר כל צרכי שבת משמע אף שכבר התחיל בצרכי שבת ואח"כ נאבד כל שלא גמר כל צורכי שבת אסור ולא יבשל עוד ובע"כ דקמ"ל דמה דאמרינן שם אח"כ יגמור הוי רק אותה עיסה שכבר התחיל ולא יותר. והנה ברש"י שלפנינו לקמן בד"ה התחיל בעיסתו ונאבד גומר ליתא להך גרסא אבל ברש"י שעל הרי"ף הוי הגרסא גומר את הכל ולכאורה זה משמע דמותר לגמור את הכל, אך כראה דא"ש דברש"י שלפנינו הוי הגרסא לתקנה ולאפותה וברש"י שעל הרי"ף הוי הגי' לאפותה ולתקנה ולכך נראה דזה תלוי בזה דהנה באמת בעיסה יש כמה מלאכות לישה ועריכה ואפיה ועיין במג"א סי' תקכ"ו מ"ש בזה ולכך ברש"י שלפנינו נקט לתקנה ולאפותה כיון דמדבר כבר מאפי' ואין מלאכה אחרי' ל"ש לומר בזה גומר את הכל דאינו רשאי לגמור רק אותה עיסה ולא יותר אבל ברש"י שעל הרי"ף דכתב תחלה לאפותה ואח"כ לתקנה והכונה בין אם התחיל באפיה או רק התחיל לתקנה וללוש אותה ג"כ גומר את הכל ובזה שפיר כתב גומר את הכל כלומר אפי' התחיל רק בלישה אין אומרים לו לגמור הלישה לבד רק גומר את הכל לישה ועריכה ואפי' אבל לא כל צרכי שבת ותדע שהרי הר"ן כתב ג"כ ההוא לישנא גומר את הכל ותיכף תכ"ד כתב דצ"ע אם מותר לו לעשות כל צרכיו וכו' בע"כ כוונת גומר את הכל הוי רק מלאכות השייכין לאותה עיסה לא לכל צרכיו. מיהו זה קשיא לי על הר"ן שבמשנה כתב אכלו או שאבד טרם שעשה כל צרכו משמע אף שכבר התחיל בצרכי שבת כל שלא עשה כל צרכו אסור לבשל ואח"כ נסתפק בדבר ודבריו סתרי אהדדי וצ"ע. ולכאורה הי' נראה לי דדין זה יהי' תלוי בפלוגתא דרבא ור"א בטעם הע"ת דלרבא דאמר הטעם כדי שיברור אם כבר התחיל עכ"פ צרכי שבת כיון דעכ"פ התחיל בצרכי שבת כבר מסתמא בירר הצריך לשבת ושוב אף שנאבד ראוי לגמור הכל, ובפרט דבאמת הרב הצל"ח כתב דלרבא אם נאבד אחר שאכל ביו"ט שוב כבר בירר השייך לשבת ולא אסרינן לי' עוד ייע"ש, אך זה אין נראה דהנה הרי הש"ס פריך דלהוי די אף אם יניח ביו"ט ומשני דחיישינן שמא יפשע והיינו דחיישינן שמא ישכח הכל שצריך לו לתקן לשבת ומכח שמחת יו"ט ישכח לגמרי מלעשות צרכי שבת דהרי זה עיקר לימוד שמואל זכרהו מאחר שהוא בא להשכיחו והכונה דחיישינן שישכח לגמרי לתקן צרכי שבת רק רבא דאמר כדי שיברור מנה יפה וכו' היינו דודאי עיקר תקנת העירוב הוי פן ישכח לגמרי לתקן צרכי שבת ולכך תקנו שיכין לעצמו עירוב מבעי"ו ואז אם יש לו תבשיל אחד ונזהר מלאכלו ושומרו לשבת ע"י כך נזכר להכין צרכי שבת רק דהי' קשה לרבא דמה"ט יועיל אם עשה כמה ימים קודם יו"ט העירוב יהי' ג"כ מותר כיון דס"ס יהי' התבשיל לו לזכרון ולכך משני רבא מכח שיברור מנה יפה לשבת תקנוהו דוקא בעיו"ט וזה הוי החילוק בין המקשן להתרצן דהמקשן הוי סבר דטעמו דרבא כדי ליתן טעם על מצות גוף עירוב למה הוי כד' שיברור וכו', ולכך פריך א"ה ביו"ט נמי ומשני דעיקר טעמא של עירוב הוי מטעם אחר שמא יפשע ולא יכין לשבת בלל ולכך ע"י העירוב יהי' נזכר בדבר ולכך ביו"ט גופו חיישינן מכח טרדת יו"ט ישכח שבת עם העירוב יחד ועיקר טעמו דרבא דהוי קשיא לי' עכ"פ לפי טעם זה יהי' די אם עשאו איזה ימים קודם יו"ט דס"ס יש לו לזכרון ולכך נותן טעם מכח כדי שיברור תקנוהו בעיו"ט דוקא. ועכ"פ לפ"ז נראה דאם נאבד אחר אכילת יו"ט קודם שהכין צרכי שבת לא מהני דס"ס חיישינן שישכח ע"י שכחה להכין לשבת ועוד בלא"ה אטו לא משכחת לה שהכין ליו"ט כבר ועל שבת לא ישתדל להכין רק אחר גמר סעודתו של יו"ט ובשלמא כשיש עדיין לעירוב בעולם יזכור ע"י העירוב להכין מנה יפה לשבת ג"כ אבל אם ליכא העירוב אולי מכח שכבר שבעה נפשו ממתקים ואינו תאבה עוד למעדנים לא ישתדל להכין מנה יפה אחרת לשבת רק יספיק א"ע בדבר מה ולכך נראה דאף לרבא לא מהני זה. אך זה נראה שפיר דאם כבר התחיל להכין צרכי שבת דבזה בין לטעם שמא יפשע לפמ"ש דהחשש שמא ישכח לגמרי של שבת בין לטעם שיברור מנה יפה לשבת בזה שכבר התחיל בצרכי שבת א"כ זה שכבר הכין לו זה עצמו יהיה לו לזכרון שלא ישכח עוד שבת גם אם התחיל בצרכי שבת בזה מסתמא כבר הכין לו צרכי שבת מה שצריך ואם נחסר לו הוי רק דבר מועט ומן הסתם הרוב כבר יש לו מוכן ובכה"ג אם התחיל גומר הכל לרבא כיון דכבר התחיל במקצת גומר הכל אבל לר"א דהטעם מכח שיאמרו מיו"ט לשבת אסור וכו' בזה צריך שבכל מלאכה ומלאכה שעושה יהי' ההיכר של העירוב דבלא"ה במלאכה זו אין לו היכר ויבא לומר שמותר מיו"ט לחול לכך רק אותה מלאכה שהתחיל בה בעוד העירוב קיים בזה כיון שהי' לו זכרון בגוף המלאכה גומר אותה אבל שאר צרכי שבת לא יגמור עוד ולרבא גומר הכל כנלפענ"ד. והנה לפמ"ש בביאור הסוגיא לדעת רבא הי' נראה ליישב מה שקשה לי לדעת הרא"ש שכתב דלרבא בעינן דוקא מעיו"ט ולר"א מהני אף מקודם והקשיתי ושוב מצאתי בצל"ח שהקשה כן אך אני אבאר הדבר יותר דהי' קשה לר"א נמי לפריך הש"ס מה איריא מעיו"ט אפי' מכמה ימים מקודם יהי' מותר ובע"כ דלא פריך כן מכח דאפשר לומר דבאמת כן הוא ומה דנקט מעיו"ט היינו לאפוקי ביו"ט עצמו דלא מהני א"כ ה"נ נימא להיפוך לרבא דבאמת ביו"ט. עצמו מכ"ש דמהני דכל מה דמקרב ליו"ט טפי מעלי ונקט עיו"ט לאפוקי מקודם עיו"ט לא מהני ומה קושיא ועיין בצל"ח ולא ביאר כ"ז, והוא תירץ דהקושיא הוי למה קתני אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה ולא קתני יניח עירוב אחר ולדעתי מהא לא איריא דאדרבא הך תקנתא לא הוי צריך להשמיענו אם אף אם לא הניח מעיו"ט מותר לכתחלה להניח ביו"ט מכ"ש אם הניח כבר ונאבד דמותר להניח אחר במקומו ואדרבא אם הוי קתני כן הוי משמע דוקא להניח אחר במקום הראשון שרי אבל מחדש אסור ובאמת גם מחדש מותר לכך קמ"ל רק גוף הדין דעל הראשון אין לסמוך כיון שנאבד וממילא נדע דדינו כלא הניח כלל ולא גרע ממנו דקמ"ל ברישא דמותר עעיו"ט וכ"ש ביו"ט. ועוד אם הוי אשמעינן דיניח אחר ה"א דרק אם יש לו הך תקנתא להניח אחר אז יתקן בו לכתחלה היכי דאפשר לתקוני אבל אם אין לו תבשיל אחר לסמוך עליו נימא כיון דהוי דיעבד יהי' מותר לסמוך על הראשון לכך קמ"ל דזה לא מהני בשום ענין בין יש לו אחר או לא לא יבשל עליו בשבת ותקנתא דיש לו אחר זה מובן ממילא כיון דאף בתחלה ביו"ט מותר. ואדרבא היה נראה לי דלהס"ד דלא ידע מהך טעמא דשמא יפשע אפשר אף לר"א הוי מהני הך תקנה להניח אחר דאינו דומה להניח מחדש ביו"ט דאסור לדידי' משום דעיקר הטעם של העירוב לדידי' כיון שהתחיל מעיו"ט לא נקרא מכין לשבת מיו"ט רק כגומר מה שהתחיל בחול ולכך התחיל ביו"ט אסור אבל אם באמת הניח עירוב בחול רק שנאבד והוא מניח כעת אחר תחת הראשון במקומו שפיר הוי התחיל בחול שהרי התחיל עיקר העירוב בחול ובזה אף לר"א מהכי למה דלא ידע מטעם שמא יפשע ולפ"ז בע"כ דלא פריך הש"ס להס"ד לר"א ג"כ למה לא קתני תקנתא זו להניח אחר אלא ודאי כמ"ש שאם הוי תנא להניח אחר ה"א דוקא אם אפשר בתקנתא וכו' לכך קמ"ל אף בלא אפשר ולמה דמשני חיישינן שמא יפשע לשניהם לא מהני תקנתא בי"ט ועכ"פ כיון שקושיא זו לא קשה הדרא קושייתינו לדוכתא מה פריך לרבא טפי מר"א ונימא דנקט מעיו"ט לאפוקי ימים הקודמים. אך לפמ"ש בכוונת הסוגיא א"ש דודאי גם לטעם רבא יכול להיות דמהני בהניח יום או יומים מקודם וגם אפשר שיברור מנה יפה לשבת ולכך בזה מחולקין המקשן והתרצן דהמקשן דלא ידע הטעם שמא יפשע הי' סובר דטעמו דרבא הוי רק על גוף מצות עירוב למה תקנוהו ומ"מ יום או יומים מקודם ג"כ מהני כמו לר"א ולכך פריך רק א"ה אפי' ביו"ט נמי והתרצן מחדש לו כך דאדרבא לעיקר טעמא דעירוב לא צריך רבא כלל לטעם כדי שיברור רק מכח חשש שמא יפשע ומה דנותן טעם כדי שיברור הוי רק למה לא מהני בימים הקודמים וס"ל דאף ימים הקודמין לא מהני וע"ז נותן טעם כדי שיברור וא"ש. והן אמת דלפי מה דמחדש לו החרצן דגם בימים הקודמים שייך טעמא כדי שיברור ולכך לא מהני בימים הקודמים הוי מצי נתרץ דנקט עיו"ט לאפוקי קודם אך הוא מתרץ לו האמת ולמעט בפלוגתא עדיף ולמה נימא דרבא ור"א פליגי בין בימים הקודמים בין ביו"ט גם נצטרך לדחוק דנקט עיו"ט רק לאפוקי קודם ולכך משני לו טפי האמת דהמקשן דפריך כך הוי רק מכח דהוי ס"ל דבימים הקודמים ל"ש לאסור מכח שיברור לכך בע"כ הוי סובר טעמא דרבא רק לגוף מצות עירוב ולכך פריך קושייתו אבל התרצן דמחדש לו דגם בימים הקודמים אוסר רבא מהך טעמא כדי שיברור שוב משני לו טפי האמת ולמעט בפלוגתא עדיף דאף רבא [מודה] דביו"ט לא מהני מכח טעמא שמא יפשע וזה עיקר טעמא דעירוב ומה שנותן טעם כדי שיברור הוי רק מ"ט אסרו ימים הקודמין וזה כוונת הסוגיא שמואל נתן טעם זכרהו מאחר שבא להשכיחו על גוף טעם העירוב ורבא אמר מ"ט לא מהני בימים הקודמין ולכך אמר כדי שיברור וא"ש. ועוד נראה ליישב קושיא הנ"ל על הרא"ש דהנה דין של הרא"ש אליבא דרבא יהי' תלוי במה דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש אמרו עליו כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו' והי' מכין מיום א' לשבת אבל הלל מדה אחרת היתה בו ברוך ה' יום יום ולכך אנן דקי"ל כהלל ועיין במג"א שכתב בסי' ר"ן דיותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה"א ואף לפמ"ש שם דים לקנות בה"א אבל יותר רחוק מה"א ודאי אין לקנות וכל אקרובי לשבתא טפי מעלי לכך שפיר כתב דלרבא דהטעם מכח שיברור מנה יפה לשבת ל"ה רק בעיו"ט ביום ה' ולא מקודם דבקודם ל"ש ברירה לשבת דאין ראוי להקדים הכנה לשבת כ"כ וגם אין הדרך כן אבל לשמאי דהי' אומר מיום א' זו לשבת לדידי' אף לטעם רבא מהני אף בימים הקודמים ולכך א"ש כיון דקתני תחלה ועושה תבשיל מעיו"ט ואח"כ קתני פלוגתא דב"ש וב"ה אם ב' תבשילין משמע דברישא ליכא פלוגתא ואם הוי הכונה בעיו"ט רק למעט של ימים הקודמים תרי גם בזה הוי פלוגתא דלשמאי די בימים הקודמים ולהלל אינו די ומסתמא תלמידייהו סברי כמותם וא"כ גם בזה הוי פלוגתא בע"כ דמימים הקודמים לא מיירי המשנה רק בא למעט ביו"ט דלא מהני לכ"ע ולכך פריך שפיר דלרבא ראוי שיועיל ביו"ט לכ"ע וא"ש ודו"ק ועיין במג"א סי' ר"ן דהרמב"ן פוסק דלא כשמאי ייע"ש ולפמ"ש יהי' מוכח מהרא"ש ג"כ דלא קיי"ל כשמאי רק כהלל ודו"ק:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה