בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף טו:
בגדי יו"ט פרק ב במשנה אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת וכו'. עיין בצל"ח מה שהקשה דהוא משנה שא"צ דהרי אף אם נשתייר לחול מותר ותירץ דה"א דשבת גרע מכח דבעי הכנה וכו' ודבריו תמוהין דכה"ג לא שייך הכנה ואטו אם נשתייר מאכל מחול אסיר לאכלו בשבת ויו"ט דלא הוי מוכן הרי בכה"ג ל"ש הכנה ואכתי קשה מה קמ"ל דמותר לאכלו. גם יש לדייק מ"ש אבל מבשל הוא ליו"ט דמה"ת הוי סד"א דלא יבשל ליו"ט ואם עיקר הרבותא דהמותר מותר בשבת כך הו"ל לומר לא יבשל בתחלה לשבת אבל אם נתיתר מבשולי יו"ט סומך עליו בשבת או מותר בשבת אך למה אמר אבל מבשל הוא ביו"ט וכו'. ולכך כראה דהכונה דה"א דזה גרע דדומה למה דקיי"ל בנכרי שמילא מים לבהמתו וכו' וכמה ענינים דאף המותר אסיר מכח שמא ירבה בשבילו כן ה"נ כיון דלהרבות לבשל בשני קדרות שישאר ממנו לשבת אסור אם לא יטעום מהשני ולכמה פוסקים אף בטועם אסור דרך הערמה ולהט"ז בסוף סי' תקכ"ז ותק"ג סק"ה אסור במין אחד א"כ אם נתיר המותר לשבת פן ירבה בכונה לכתחלה בשביל שבת בדרך שהוא אסור ולכך ה"א או דנאסור את המותר שלא יאכלנו בשבת או דנאסור לכתחלה לבשל ביו"ט לצורך עצמו פן ירבה בשביל שבת לכך קמ"ל דלא גזרי כה"ג רק מותר לבשל ביו"ט וגם אם הותיר הותיר לשבת ול"ח לשמא ירבה בשביל שבת אבל בחול ל"ש פן ירבה בשביל חול דלמה יעשה כן הרי יכול לבשל בחול עצמו אבל בשבת דא"י לבשל בו הו"ל לחוש פן ירבה בשביל שבת דאין לו תקנה לבשל בו קמ"ל דמ"מ מותר ולא גזרינן שמא ירבה וכו'. ולהסוברים דהערמה אסור בכל ענין אפילו ע"י אכילת כזית ואף להסוברים דמותר ע"י אכילת כזית אבל בלא אכילת כזית אסור ג"כ א"ש דלכך קמ"ל דוקא אבל מבשל הוא ליו"ט דצריך שיתכוין הוא באמת ליו"ט ולא דרך הערמה ודוקא אם הותיר הותיר לשבת אבל לכתחלה לבשל דרך הערמה לצורך שבת או שלא לאכול ממנו כלל רק להיות כולו לשבת אסור. ובאמת מלשון המשנה דקתני ואם הותיר הותיר לשבת ולא קתני ואם נתותר נתותר לשבת דלשון נתותר משמע ממילא שנשאר שלא הי' צריך לו עוד ביו"ט אבל אם הותיר משמע בכונה הותירו מזה יש להוכיח לכאורה דמותר ע"י הערמה לכוין לבשל ליו"ט ואח"כ אם הותיר ולא אכלו ביו"ט הותיר לשבת ומותר. ועוד י"ל דלכך נקט מבשל ליו"ט ואם הותיר דה"א כיון דעיקר התקנה של העירוב הוי לרבא מכח שיברור מנה יפה לשבת ומכה יפה ליו"ט שלא יהי' שבת גרוע מיו"ט ואף לר"א דלא הוי מטעם זה היינו רק דהתקנה של עירוב לא הי' מכח זה אבל בגוף הדין מודה ר"א דצריך לברור מנה יפה לשבת כמו ליו"ט ולפ"ז הכא דהוא עשה ההיפוך כיון דלא הניח עירוב א"כ א"א לבשל תחלה לשבת רק יבשל בכונה ליו"ט ורק מה שיותיר יהי' לשבת א"כ הוי בזיון לשבת שהעיקר יהי' ליו"ט רק המותר לשבת ועשה היפוך רצון חז"ל ה"א לקנסו שלא יאכל המותר בשבת דהוי בזיון לשבת והיפך מצות התורה שיברור מנה יפה לשבת כמו ליו"ט קמ"ל דמ"מ בדיעבד מותר ומבשל הוא ליו"ט וכו', גם ה"א כיון דהוא לא הניח עירוב לשבת א"כ כיון דהתורה אמרה שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט הרי רצתה התורה שיו"ט ושבת יהיו שקילין א"כ עכשיו שלא הניח עירוב ה"א שג"כ יהי' שקולין דאם לשבת אין יכול לבשל גם ליו"ט יתקנו חז"ל שלא יבשל ולא יבשל כלל ואז יהי' יו"ט ושבת שוין ולא שיבשל ליו"ט ורק המותר יהי' לשבת ויעשה כבוד יותר ליו"ט משבת ובזה יש קפידא לכ"ע אף לטעם ר"א דטעם אחר הוי בעירוב מ"מ צריך מדינא לעשות יו"ט ושבת שוין ולא לכבוד יו"ט יותר ולכך קמ"ל דבזה לא קנסוהו רק מבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ובזה יש להבין מה שפריך הש"ס מה"מ אמר שמואל וכו' ולכאורה יש לדייק מנ"ל דאסמכוהו אקרא דפריך מנ"ל דלמא לא אסמכוהו ואטו חדא תקנה נמצא שתקנו חז"ל בלי אסמכתא אך נראה דהי' קשה לו אם ליכא בזה אסמכתא מקרא לא הי' צריך להשמיענו דמבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת בע"כ דיש בזה לימוד מן התורה דיש לכבד שבת כמו יו"ט ולא שיהי' גרוע ולכך הוצרך להשמיענו דבדעבד אינו מעכב וא"ש:
גמ' אמר רבא כדי שיברור מנה יפה וכו'. הנה הפ"י הקשה מ"ט מהני לסמוך על גדול העיר לטעמא דרבא ייע"ש. והנה נלפע"ד לפמש"ל בכוונת הש"ס דעיקר טעם עירוב הוי כדי שלא יהי' שבת נשכח לגמרי רק לעשות זכרון לשבת רק רבא בא ליתן טעם למה לא מהני קודם עיו"ט א"ש גם זה כיון דעיקר טעמא דעירוב כדי להיות זכרון לשבת בפ"ע א"כ זכרון של גדול שזיכה להם עולה לכולם וכמו שמהני לר"א כדי שידעו שמיו"ט לשבת אסור כן הוי לרבא ושמואל דטעם כדי שיברור ל"ה רק כיון שתקנו העירוב שלא ישכח שבת לגמרי שוב תקנוהו דוקא מעיו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת אבל היכי דשכח ולא עירב ועירב גדול העיר דעיקר טעמא שמא ישכח שבת לגמרי ליכא ועבור טעמא דכדי שיברור לבד לא אסרוהו לו לבשל וא"ש. ועוד הי' נראה לכאורה לומר דודאי בשלמא לטעמא דר"א דהוי הטעם בשביל יו"ט בזה אף בדיעבד ראוי לאסור שלא יבשל בשבת מכח חילול יו"ט פן יבשל לחול אבל לטעם רבא מכח תקנתא דשבת א"כ בשביל שרצו לעשות לו תקנה יגרע כחו שאם לא עירב לא יוכל לבשל כלל לשבת א"כ אכן באנו לעשות תקנה לשבת ובתקנה זו יגרע כח שבת לכך הי' מסתבר לומר שבדיעבד די בלי עירוב אך להיות די ממש בלי עירוב א"א דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן כ"א לא יערב ויהי' מותר לו לבשל ואז מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי לכך הוצרכו לתקן דאף בדיעבד לא יבשל אבל כיון שגדול העיר מערב על כולן כיון דעכ"פ לא מיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי והרי אם לא יערב גדול העיר לא יוכל לבשל באמת, ועוד דבשלמא בלי עירוב גדול העיר אף אם יתקנו חכמים דאינו מותר לבשל רק בשכח ולא פשע מ"מ אם הדבר יהי' תלוי בינו לבין עצמו יהי' פושע ויאמר שוגג הייתי גם מעצמו יבא לידי שכחה כיון דידע שאם שכח מותר לו לבשל כך לא יבא מתחלה לרמיא אנפשי' ולדקדק לזכור לעשות עירוב כיון שיודע שאם ישכח אין לו הפסד ולא רמיא אנפשי' לדקדק ויתבטל מצות ע"ת לגמרי אך כשאין הדבר תלוי בו רק בגדול העיר אז מדקדק תחלה לעשות עירוב פן לא יזכה לו גדול העיר ואף אם יזכה לו הלא אז צריך שאלת גדול העיר ואם יראה גדול העיר ששכח פעם שנית אז יחשבו לפושע ולא יוציאנו שוב וא"כ לא יוכל לעשות לשוכח שגדול העיר יודע שכבר זה פעם שנית לו לכך כה"ג לא מיעקרא תקנתא דעירוב לגמרי ושוב מותר ממילא דחז"ל באו בתקנתן להרבות שמחת יו"ט ולא למענו בתקנתן וכאן אם נאסור לו בדיעבד הוי מיעוט כבוד שבת ובזה לא תקנו רק היכי דיש חשש שאם נתיר לו בדיעבד יתבטל בזה גוף התקנה א"כ מיעוט זה עצמו הוי רבוי כבוד שבת והוי קלקול ע"מ לתקן אבל בדבר שאף אם נתיר לו ליכא חשש ביטול התקנה בזה אין למעט כבוד שבת בתקנה שבא להרבות בכבודו לכך מותר כה"ג. מיהו לפ"ז תקשה למה באכלו או שנאבד לא יבשל בתחלה הרי בזה ליכא חשש ביטול התקנה כיון דבאמת הוא הניחו כדין ובשלמא אכלו י"ל דאם נתיר בזה יבא לאכלו תמיד אבל באבד ממילא למה יהי' אסור. מיהו גם זה אפשר ליישב דאם נתיר לו לא יהי' נזהר בשמירתו ויניחנו במקום המגולה ויאבד ולכך אסרוהו לו ואז יזהר יותר בשמירתו וא"ש (ועיימ"ש בק"א סי' תקכ"ז מ"ש ליישב זה יותר ייע"ש) מיהו העיקר נלפע"ד דודאי לפי טעם כדי שיברור מנה יפה לשבת אם יבא אחד לומר למ"ל עירוב אני אבין כך ואברור מנה יפה לשבת בלי עירוב זה ודאי לא מהני דלעקור תקנת חז"ל א"א דא"כ כ"א יאמר כן ונתת דבריך לשיעורין ויתבטל תקנת חז"ל לגמרי ואף בדיעבד בשכח או נאכל א"י לומר שאני אברור מנה יפה שחז"ל שתקנו תקנתן אלמותו לתקנתן דלא מהני שום תקנה להתחכם בלי תקנתן לעשות טצדקי אחרת אבל אם באמת לא מיעקרא תקנת חז"ל לגמרי רק באמת יש כאן תקנת חז"ל וקיימה אף דבתקנה זו לא קיים הטעם שרצו חז"ל בזה, מ"מ כיון דקיים גוף התקנה אף דל"ש הטעם מצי למימר אני אקיים הטעם ואברור מנה יפה לשבת ג"כ ובזה שפיר מהני מכח ממ"נ כיון דעכ"פ גדול העיר עירב וזיכה לו א"כ נחשב לו העירוב כאלו הוא הניחו והרי קיים תקנת חז"ל ויש לו עירוב מה אמרת שמ"מ בעירוב זה ל"ש הטעם דיברור מנה יפה וכו' מ"מ כיון שגוף התקנה קיים לענין הטעם שפיר מצי למימר באמת אכי אברור מנה יפה לשבת מצד עצמו ואז בזה שפיר מהני אמירתו שיעשה כן וא"ש תה נכון לפענ"ד:
שם אמר ר"א כדי שיאמרו וכו'. הנה הרמב"ם והראב"ד מחולקין בפירוש מלת עירוב דהרמב"ם מפרש מלשון ערובי חצרות שהוי מלשין היכר והראב"ד מפרש שמערב צרכי שבת ויו"ט יחד ייע"ש ולפענ"ד כראה דטעמם יהי' תלוי בפלוגתא זו דרבא ור"א דלטעם רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ל"ש טעם הראב"ד שמערב צורכי שבת ויו"ט יחד דאדרבא הרי עיקר החשש הוי שלא ישכח שהוא שבת וצריך לעשות לו זכרון בפ"ע ואם יערבנו יחד לא יהי' זכרון לשבת מכח יו"ט שבא תחלה וקדום לו ואדרבא צריך לחלקו לעשות לו זכרון בפ"ע ובזה יהי' הפירוש של עירוב כפי' הרמב"ם דהוי להיכר כדי שיהי' כיכר שבת בפ"ע ויהי' לו היכר להכין לשבת בפ"ע אבל לטעם ר"א אז הוי הכונה להיפוך דאם יעשה צרכי שבת בפ"ע אדרבא יהי' מוכח דעושין צרכי שבת ביו"ט ויבאו לעשות לחול ג"כ בזה צריך להראות להיפוך שאינו מכין לשבת בפ"ע רק מערב צרכי שבת ויו"ט וחד ענין הוא ואין מזה ענין לעשות מיו"ט לחול דחול ויו"ט הוי כ"א ענין בפ"ע אבל שבת ויו"ט חד ענין הוא ולכך עושין בו צרכין ולכך הוי להיפוך לא ענין היכר רק ענין תערובת שמערב צרכי שבת ויו"ט יחד ואינו מכין אותו בפ"ע והוי כדעת הראב"ד וכיון דאנן קיי"ל כר"א א"ש דעת הראב"ד. ובעיקר פלוגתת רבא ור"א כראה דתליא בפלוגתא דרבה ור"ח בפסחים אם מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט או אין נעשין ואין היתר רק מכח הואיל ולכך רבא ס"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ולכך אין צריך להיכר וסימן שלא יטעו לבשל מיו"ט לחול דמה ענין שבת לחול מידע ידעי דחילוק גדול ביניהם דצרכי שבת נעשין ביו"ט ולא צרכי חול ביו"ט ולכך לא מצי לפרש בטעם ר"א רק מפרש כיון דשבת חמור מיו"ט דהרי צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ מוכח דשבת חמור לכך צריך לעשות עירוב להיות לסימן להכין לשבת מנה יפה בפ"ע אבל ר"א ס"ל דמן התורה אין צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ אינו חמור שבת ולא אלים מיו"ט (גם) אם גם צרכי שבת אין נעשין ביו"ט ואין היתר רק מכח הואיל ומקלעי אורחים חזי לי' א"כ בזה שקול הוא חול כמו שבת וגם בחול יש היתר זה ויבאו לטעות כיון דמכח הואיל שריית לי' אף לחול יעשה כן לכך צריך לעשות עירוב שלא יבאו לעשות כן לחול וא"ש ופליגי הם בפלוגתא דרבה ור"ח וכמו דקיי"ל התם כרבה קיי"ל הכא כר"א וא"ש:
והנה עיין בפ"י מה שהקשה למ"ד דאמרינן הואיל ואלו מקלעי אורחים חזי לי' א"כ אף מיו"ט לחול ליכא איסור תורה ייע"ש מ"ש. ולדעתי נראה דאף למ"ד דאמרינן הואיל היינו רק דאינו לוקה אבל איסור יש מן התורה והטעם נראה דהנה מחשבתו שמחשב לחול ודאי איסורא יש בזה דהרי אינו מחשב לצורך אורחים רק לחול א"כ מחשבה זו ודאי הוי עבירה והוי כעושה, מעשה בבירור לחול וכמו אם לא הי' שייך הואיל והוי המעשה לצורך חול בבירור והוי ודאי איסור תורה כן ה"נ המחשבה דהוא מכוין בודאי לחול ולא לאורחים ודאי יש בזה איסור תורה רק דמ"מ אינו לוקה עליו דס"ל דהוי כלאו שאין בו מעשה כיון דעכ"פ המעשה מצד עצמה אינו ברור שיהי' לצורך חול דהרי אפשר אולי מקלעי לי' אורחים וחזי להו א"כ במעשה עצמה ליכא עבירה רק במה שהוא הי' מחשב לצורך חול ולכך הוי רק כמחשבה בלי מעשה והוי כלאו שאין בו מעשה דאינו לוקה עליו אבל מיו"ט לשבת מותר אף לכתחלה מטעם הואיל דבזה ממ"נ מצד המחשבה ליכא איסור דהרי מכוין על דבר מצוה על שבת ושבת חשוב יותר מיו"ט לכך מצד המחשבה ליכא איסור ואין איסור רק מצד גוף המעשה שנעשה ביו"ט ולא יאכלנו עד למחר וב' קדושות הן אך בזה שוב מותר מכח הואיל ולכך ממ"נ ליכא בזה איסור ולכך הי' מותר לגמרי מן התורה רק רבנן תקנוהו ע"ת כדי לומר אם מיו"ט לשבת אין מבשלין ק"ו מיו"ט לחול ולא יבא לעבור איסור תורה כלל וא"ש. ועיין בק"א סי' תקי"ב מקושייתנו שם על התוס' יהי' ראי' לכאן דע"י הואיל יש איסור תורה ואין צורך לטעם הר"ן שם ייע"ש ודו"ק:
גמ' אלא לרבא מה איריא מעיו"ט אפי' ביו"ט נמי קשה לי מה פריך הרי במשנה קתני עושה תבשיל לשם עירוב כפרש"י משמע דהמשנה אמרה שהוא מתחלה יעשה תבשיל לשם עירוב וא"כ מה פריך הרי חז"ל עשו תקנה שלא לבשל שום דבר לשבת בלי עירוב וא"כ דלמא באמת אם יש תבשיל מוכן מותר באמת לסמוך עליו לשבת אפי' ביו"ט רק דהמשנה קמ"ל לבשל תחלה לשם עירוב זה אסור ביו"ט כיון דהתבשיל שלשם העירוב הוי לשבת שזה טעם העירוב שזה התחלה וזכרון לצרכי שבת א"כ איך יבשל התבשיל לשם עירוב הרי עדיין אין לו עירוב ואיך יבשל אותם לשם עירוב והא קמ"ל במתני' שאם בא לבשל תחלה תבשיל לשם עירוב אז עושה תבשיל בתחלה מעיו"ט אבל ביו"ט אסור לעשות תבשיל לשם עירוב דעדיין אין לו עירוב אבל אם יש תבשיל מוכן לו מכבר מותר באמת אף ביו"ט. מיהו לפמ"ש הצל"ח שהקושיא הוי ממה דלא קתני אכלו וכו' יניח אחר הוי א"ש דהו"ל למתני תקנתא אם יש לו תבשיל אחר יניח אחר אך כבר דחיתי זה ייע"ש מש"ל ולדרכנו כאן תקשה יותר דאם הוי תנא כן ה"א דוקא ביש לו תבשיל אחר אבל אם אין לו יכול לסמוך בדיעבד על הראשון לכך קמ"ל דעל הראשון אין לו סמיכה כלל וצ"ע כעת בזה:
גמ' מעשה בר"א שה' יושב ודורש כו' יצאו כת שישית אמר להם הללו בעלי מארה שמניחין חיי עולם וכו'. הנה לכאורה הוא תמוה למה דוקא בהם אמר שהם בעלי מארה והלא היוצאין ראשונה עזבו יותר התורה ורש"י נראה שהרגיש בזה וכתב דמכח שבהמ"ד כשאר ריקן אבל באמת מלשונו שאמר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה לא משמע כן שמשום כבודו חייש רק מכח כבוד התורה וזה גם על הראשונים יוכל לומר. אך נראה דא"ש דהרי הש"ס פריך איך אמר ועוסקין בחיי שעה הרי שמחת יו"ט מצוה הוא ומשני ר"א לטעמי' דאמר שמחת יו"ט רשות דאו כולו ל"ה או כולו לכם ולפ"ז הכה עכ"פ זה מודה ר"א דאם רוצה אדם לבחור לעשות כולו לכם ג"כ הוי מצוה דהרי כתיב מפורש לכם רק דהברירה ביד אדם לבחור לעצמו או כולו ל"ה או כולו לכם ולכך א"ש דהנה קיי"ל בכל דוכתא רובא ככולו ולכך אדרבא היוצאין ראשונה שלא נשתהו הרבה רק מעט והיו יכולין רוב היום לעסוק בשמחת יו"ט לכך י"ל רובו ככולו ובחרו בהך מצוה להיות כולו לכם ולא הוי מצי לומר עליהם שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה דאדרבא שמחת יו"ט כמי מצוה הוא כקושיות הש"ס ולכך א"ש מה דאמר ר"א הללו בעלי חביתין וכו' ולא ח"ו לגנאי אמר עליהם כן דא"כ הוי ח"ו בכלל אבק לה"ר רק אדרבא לדונם לכף זכות וכמתנצל אותם שלא ילמדו מהם שאר העולם דהללו בעלי חביתין וכו' שהכינו להם הרבה לשמחת יו"ט א"כ יכולין לקיים כולו לכם לכך בוחרין בזה דזה כמי מצוה הוא אבל מי שלא הכין לעצמו הרבה ולא יוכל לקיים כולו לכם דלילך בטל לגמרי ודאי אסור וזה צריך לבחור לו הדרך להיות כולו ל"ה לכך לזה אסור לצאת מבהמ"ד ולכך אדרבא נתן טעם ליציאתם אך כת שישית כבר יצאו אחרי יציאת הראשונים וכבר עבר כחצות היום וא"כ כיון שהם לא יוכלו לקיים עוד כולו לכם להיות רוב היום בשמחת יו"ט ושוב צריכין לילך בדרך הזה להיות כולו ל"ה וכיון שהתחילו בדרך זה להיות כולו או רובו ל"ה שוב הוי הסעודה רק רשות דמצוה ג"כ לא הוי שכבר עבר רוב היום וא"כ שוב מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וראוין לקללה ולכך אמר הללו בעלי מארה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ובזה א"ש מה שאמר להם בשעת פטירתן לכו אכלו וכו' ושלחו מנות לאין נכון לו ואל תעצבו כי חדות ה' הוא מעוזכם ולכאורה מה בעי בכוונה זו ולמה אמר להם כן אך נראה שבא לומר להם מה שהזכיר כאן ושלחו מנות לאין נכון לו והיינו שידע דמכח הלימוד שלמדו הרוב היום לא הי' אפשר למקצת מהם להכין לעצמו ליו"ט וחשש פן יצטערו בדבר שלא קיים שמחת יו"ט לכך אמר אף שיודע אני שאין נכון לו מ"מ אל תעצבו בזה כי חדות ה' הוא מעוזכם כלומר לכם הוי המצוה כולו ל"ה וחדוה עמו ית' בשלו הוי מעוזכם ואתם פטורין משמחת יו"ט לגמרי לכך אל תעצבו מי שאין נכון לו. או יומתק יותר דבא ליתן טעם למה מצוה להם לשלוח מכות לאין נכון לו ולמה מזהיר אותם בזה עכשיו יותר מבשבת ולמה ביו"ט יותר וכן מבואר במאמר רשב"י שבשבת אין חיוב כ"כ ליתן לעני כמו ביו"ט ולכאורה אין טעם בדבר אך כראה דא"ש דהנה ביו"ט כיון דר"א סבר דמותר להיות כולו ל"ה ושמחת יו"ט רק רשות ובפרט א"א לאדם לאכול כל היום ולכך עוסק בתורה ובוחר לנפשו להיות כולו ל"ה בתורה ובתפלה ושוב הוי הסעודה רשות ובאמת שוב צריך לקיים כולו ל"ה ואיך יאכל שוב לכך יתן ממנה צדקה לעני בשעת אכילה והוי אף זה ל"ה והוי כולו ל"ה, גם בלא"ה כיון דהוי רשות חייב בצדקה כמו בחול אבל בשבת אמרינן דהכל מודים דבעינן נמי לכם א"כ הוי ודאי מצוה לכך העוסק במצוה פטור מן המצוה ואינו חייב בצדקה ובפרט דא"צ לעשות מצוה כיון דהוא מותר מכח לכם והוא עצמו מצוה. וז"ש להם ר"א לכו אכלו וכו' ואך בתנאי ושלחו מנות לאין נכון לו ואל תעצבו ומה שאני גוזר לכם כן ליתן לעניים כי א"א בע"א כי חדות ה' הוא מעוזכם ולכם הוי חדות ה' הוא מעוזכם והתחלתם לעשות כולו ל"ה וכיון שהתחלתם כן צריכים אתם לגמור כן כל היום ולכך צריך אף הסעודה לשלוח ממנה מנות לאין נכון לו כי בלא"ה יהי' סעודת הרשות ואינו כולו ל"ה וא"ש ונכון. והנה לפמ"ש א"ש מה שפרש"י לכו אכלו וז"ל מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' הוא מעוזכם ועיין בצל"ח מה שהרגיש מת קמ"ל רש"י בזה בפרט מה שסיים עד כי חדות ה' הוא מעוזכם. ונראה דהנה אח"כ אמר שם מאי כי חדות ה' הוא מעוזכם כו' אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום ואני פורע והנה באמת דבר זה לא יתכן רק או דבשבת דבזה הוי לכ"ע דבעינן נמי לכם או ביו"ט ודוקא אליבא דר"י דס"ל שמחת יו"ט דוקא מצוה הוא לכך הוי מצוה ללות עליו ית' כיון דמכוין לקיים מצותיו ית' אבל לר"א כיון דשמחת יו"ט רשות א"כ אם אין לו יקיים באמת כולו לה' ולא יהי' חייב כלל בשמחת יו"ט. ולכן לר"א ביו"ט ליכא מצוה ללות ולשמוח ולכך קשה לכאורה איך מפרש לה דהכונה של כי חדות ה' הוא מעוזכם הוי מאמרו ית' לוו עלי ואני פורע וא"ל דר"א בשבת מיירי חדא דהרי ביו"ט מיירי שהי' אותו היום יו"ט ואף אם נדחוק דהוי הכונה דביום מחר הי' שבת ג"כ לא א"ש כיון דכתיב כי חדות ה' ובשבת לא נאמר שמחה דביו"ט כתיב ושמחת אבל בשבת לא כאמר מצות שמחה ול"ש בי' לומר כי חדות ה' הוא מעוזכם לשון שמחה תה אינו שייך רק ביו"ט. ולכך כ"ז הי' קשה לרש"י ולכך מפרש רש"י דודאי ר"א לא התכוין לכך רק הוא לשטתו דס"ל דכולו לה' מהני הוא מפרש כך דבא לנחם אותם על שבטלו רוב היום משמחת יו"ט ועסקו בתורה וכן אף בימי עזרא הי' כן לכך ניחם אותם אל תעצבו שבטלתם מצות שמחת יו"ט כי חדות ה' הוא מעוזכם כלומר ששמחה שאתם שמחים בו ית' ובתורתו הוא מעוזכם לא שמחת אכילה ושתי', אך הש"ס פריך לדידן דקיי"ל כר"י דשמחת יו"ט מצוה הוא וליכא לפרש קרא כר"א א"כ לדידן מה כי חדות ה' הוא מעוזכם לכך אמר לדידן א"ש כיון דלדידן הוי מצוה לכך שוב אמר הקב"ה לוו עלי וקדשו קדושת היום וא"ש ולכך פרש"י שהכל קרא הוא עד כי חדות ה' הוא מעוזכם ולכך פריך הש"ס על הקרא לדידן במה איריא. ובלא זה א"ש בפשיטות פרש"י כיון דהש"ס אמר אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע ואם לא הי' זה מאמרו ית' בנביא רק דברי ר"א ל"ש לומר בזה אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע ולכך פרש"י שמקרא זה הוא בעזרא ולכך שייך לומר שפיר אמר הקב"ה וא"ש. ועוד כראה לומר דכיון דר"א אמר כן ביו"ט גופו וביו"ט הלואה אסור ולכך איך שייך לוומר לוו עלי ואני פורע בשלמא אם הוא דברי הנביא א"ש שבנביא שייך לומר דהתכוין למצוה להבא על זמנים הבאים ללמד דעת את ישראל איך יתנהגו ביו"ט הבאים שמי שאין לו ילוה ואני פורע אבל בר"א אם בא להזהיר את התלמידים הו"ל להזהיר קודם יו"ט אז שייך שילוו ויכינו על יו"ט אבל ביו"ט הרי מה דהוי הוי ומה נ"מ בהודעה זו עכשיו ולכך מפרש רש"י דמקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' הוא מעוזכם לכך לא רצה ר"א לדלג רק אמר כל הקרא כדכתיב אף שאצלו ל"ש זה דמאי דהוי הוי וא"ש. ועיין מש"ל עוד בזה ייע"ש:
גמ' התחילו פניהם משתנין וכו'. עיין בפ"י וצל"ח שהקשו למה נתייראו מי עדיף הוא מנייהו שהם ראו שהוא אינו יוצא וכו' ולפענ"ד לק"מ דבהוא עצמו אטו לא אפשר שיש לו תענית חלום שמתענה אפי' ביו"ט או הרי קיי"ל בשבת מי שהתענית עונג לו מותר לו להתענות א"כ ה"כ בר"א יתכן שהי' לו כ"כ עונג מהתורה יותר מהאכילה או התענית הוי לו לעונג אבל התלמידים שפיר סברו שכועס עליהם דאטו כולם יש להם ת"ח או שהוי התורה והתענית עונג להם זה ודאי אינו לכך נתייראו אולי מתרעם עליהם על שהם אינן יוצאין וז"פ ועוד נראה דלפי משמעות הש"ס משמע דזה הי' ביו"ט שחל להיות בע"ש והי' למחר שבת ולכך היו סבורים שכועס עליהם נהי דשמחת יו"ט נדחה מכח דהוי רשות דיכול לקיים כולו ל"ה הרי שבת לכ"ע בעינן נמי לכם וא"כ היה להם לבטל מלמודם לילך להכין צרכי שבת וע"ז אפשר כעס עליהם כיון דבשבת ודאי בעינן לכם א"כ חייב לבטל מלמודו עבור צרכי שבת לכך ה"ה ב"ש חייב לבטל מלמודו להכין צרכי שבת ולכך סברו שר"א בעצמו שיש לו כמה עבדים שיעסקו בשבילו בצרכי שבת לכך אינו מבטל מלמודו ואף דמצוה בו יותר מבשלוחו בדבר מועט שיעשה בעצמו די כדמוכח בש"ס וא"ח סי' ר"נ ייע"ש ולכך זאת יוכל לעשות סמוך לחשכה אבל הם שלא הי' להם עבדים אפשר שכועס עליהם למה אין הולכין להכין צרכי שבת וא"ש. ולפ"ז יש להחזיק יותר דרך של הרב בעל פ"י רק שלפי דרכו קשה אטו תלמידי ר"א לא ידעו שטתו דס"ל שמחת יו"ט רשות אך לפמ"ש א"ש דהם ידעו זה רק שסברו שכועס עליהם על ביטול הכנת סעודת שבת ולכך הוא דיש לו אחרים המכינין לו אף דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ הרי הוי מלמד תורה לאחרים ואם יבטל להכין סעודת שבת הוי רק לעצמו לכך מצוה זו ללמד אחרים עדיף ממה שיעשה מצוה אחרת בפ"ע אבל הם שאין בידם רק מה שלומדים בעצמן א"כ מצוה כזו אף אם יש להם אחרים להכין לסבת מ"מ הרי מצוה בו ביותר מבשלוחו ויקיימו מצות עונג שבת כנגד ביטול הלימוד וא"ש עפ"י דרך הרב בעל פ"י ודו"ק היטב. ועיין ראי' לדברינו בירושלמי הובא בב"י ומג"א ה"פ סי' תמ"ד דמעשה גדול מן התלמוד אבל היכי דהוי מלמד לאחרים אז הוי תלמוד גדול ולכך ר"א דהוי מלמד לאחרים הוי תלמוד גדול אבל הם דהוי ללמוד רק לנפשייהו לכך הוי מעשה גדול מן התלמוד וסברו שמשום זה כועס עליהם וא"ש והבן כי קצרתי:
שם גמ' לא לכם אני אומר אלא על אלו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ופריך הש"ס והא שמחת יו"ט מצוה הוא וכו' ר"א לטעמי'. הנה הפ"י הקשה דמה פריך הרי מצינו שמצוה לגבי תורה כקרא חיי שעה כדפריך הש"ס דף יו"ד בשבת גבי מה דהי' מאריך בצלותי' שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה גם יש לדייק מה משני ר"א לטעמי' סוף סוף הרי מודה דאם רוצה יכול לבחור עצמו סעודת יו"ט למצוה וא"כ למה כעס עליהם ועיימש"ל בזה וכעת נראה כך, דודאי מצוה לגבי תורה נקרא חיי שעה אך היינו במצוה שאין מחויב בה רק אם רוצה לקיימה הוי מצוה בידו זה כקרא חיי שעה כמו בזה דהוי מאריך בצלותי' הנה אף שתפלה הוי מ"ע אבל מ"מ א"צ להאריך בה ואם מאריך בה יותר נהי דכל כמה דמאריך בה טפי עדיף מ"מ כיון דאינו מחויב בה שייך לומר דמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה אבל אם הוי מצוה זו מוכרח לו וחיוב לו לעשות זה לא נקרא חיי שעה שהרי התורה הטילה עליו בע"כ לעשותו (ועיין ראי' לדברינו בירושלמי הובא במג"א סי' תמ"ד כאן שנה רבי מעשה גדול מן התלמוד ואיך אמרינן שם בשבת מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בע"כ כדברינו והבן) ואין בידו לפטור ממנה זה לא נקרא חיי שעה ולכך א"ש דתחלה דהוי ס"ד דש"ס דר"א ס"ל כפי האמת דשמחת יו"ט הוי מצוה המוטלת עליו ממש פריך שפיר איך אמר שעוסקין בחיי שעה הלא שמחת יו"ט מצוה החובה עליו הוי ולכך משני שר"א לטעמי' דשמחת יו"ט רשות כלומר אם רוצה יכול ללמוד כל היום ולא לאכול שוב כיון דאינו חובה עליו אף דאם בוחר לנפשו זה הוי מצוה מ"מ שוב דומה לתפלה ולשאר מצוה שאין מחויב בה דהוי רק חיי שעה וא"ש. ויש להמתיק יותר דידוע דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק הכל לעוה"ב א"כ ל"ה חיי שעה רק חיי עולם אבל באינו מצווה ועושה יש שכר בהאי עלמא כמ"ש המפ' ולכך נקרא חיי שעה ולכך זה תלוי בזה אם הוי חיוב או לא והבן זה:
שם בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו וכו', עיין פרש"י וז"ל פסוק הוא בעזרא וכו' עיימש"ל בזה בד"ה ת"ר ייע"ש. וכעת כראה כך דא"ש והוא דלכאורה סי' כראה דאם שייך כלל ע"ת לר"א יהי' תלוי בפלוגתא דרבא ור' אשי דלר"א דהוי הטעם מכח שיאמרו מיו"ט לשבת אין מבשלין ק"ו מיו"ט לחול גם לר"א צריך עירוב מה"ט אבל לרבא דהוי הטעם מכח שיברור מנה יפה כשבת ומנה יפה ליו"ט א"כ תינח לדידן דשמחת יו"ט הוי חובה ובעינן נמי לכם כמו בשבת יש לחוש שמתוך שמחת יו"ט הקודם לשבת ישכח שבת לגמרי וצריך זכר בפ"ע בשבת דצריך לעשות לשבת זכרון מיוחד אבל לר"א דס"ל שמחת יו"ט רשות א"כ ביו"ט אי בעי לא אכיל כלל ואין הכרח כ"כ אבל בשבת הכל מודים דבעינן כמי לכם לכך אף בלי עירוב הוי מדרך האדם כן שתחלה בורר מנה יפה לשבת ההכרח לו ואין בידו לפטור א"ע ממנו ואח"כ המותר מכין ליו"ט אם נשאר נשאר ואם לאו הרי יכול לקיים כולו ל"ה וכמו שאין חוששין בחול שמא ישכח שבת ובע"כ הטעם דבחול דאין חיוב סעודתו כשל שבת מסתמא יכין לעצמו תחלה לשבת והמותר לחול כן ה"נ לר"א כיון דשל יו"ט אין הכרח לו כ"כ ושל שבת הכרח לו מסתמא יכין לשבת תחלה ואח"כ ליו"ט ולכך אליבא דרבא לר"א א"צ עירוב כלל ועיין מ"ש לקמן בסוף השייך לבאר זה יותר שלא תקשה דמפורש בש"ס דר"א ס"ל עירוב תבשילין ייע"ש) ולכך קשה לרבא מה קאמר ר"א לאין נכון לו למי שלא הניח עירוב הרי לדידי' לא צריך עירוב לר"א ולמ"ל לר"א עירוב. אך נראה דהנה קשה להיפוך מי דחקו לר"ח לפרש למי שלא הניח ע"ת הלא קיי"ל בה' יו"ט סי' תקכ"ז סעי' כ' בהג"ה שהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים כיון דא"י לבשל לעצמו ובע"כ חזינא דהתורה לא התירה אוכל נפש רק אם ראוי לו לבשל לצורך שמחת יו"ט ולא מה שאינו לצורך מצוה א"כ נראה דה"ה דאינו מותר לבשל לעצמו רק מי שמקיים כולו לכם דאז הוי שמחת יו"ט לו למצוה ובזה התירה התורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אבל מי שמקיים כולו ל"ה ועוסק רוב היום בתורה א"כ לזה ל"ה האכילה מצוה כלל רק הוי כסעודת חול ממש ולכך בזה שוב אסור לו לבשל ביו"ט לעצמו דיו"ט אסור במלאכה ואיך יעשה בו מלאכת חול לכך איש כזה צריך להכין לעצמו הסעודה מעיו"ט וא"כ מה פריך הש"ס מאי לאין נכון לו הלא הוי כפשוטו כיון שהם עסקו רוב היום בתורה א"כ קיימו כולו ל"ה לכך היו צריכין להכין מעיו"ט ומי שלא הי' לו מאתמול צוה לו לשלוח ומה פריך ולכך א"ש פרש"י דהי' קשה לו כ"ז ולכך פי' דמקרא הוא בעזרא ולכך א"ש דר"א אמר לאין נכון לו כפשוטו מכח דלא בישל לעצמו מאתמול רק דהש"ס פריך לדידן דמותר לבשל ביו"ט לכל אדם א"כ מה לאין נכון לו ומשני ר"ח לדידן הוי הכונה למי שלא הניח ע"ת ולר"א לדעת רבא דל"צ ע"ת לדידי' בלא"ה א"ש כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב. אך הנה לכאורה זה סותר מימרא מפורשת (דאר"א) [דאמר[ אשר תאפו אפו וכו' מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי וכו' מכאן סמכו חכמים לע"ת מן התורה א"כ מוכח דר"א ס"ל ע"ת. אך כראה חדא דלפי הגרסא שלפנינו הוי הגרסא ר' אלעזר לא ר' אליעזר ואף אם הגרסא ר' אליעזר כלשון המוכח בפוסקים נראה דא"ש והוא דבאמת לר"א עירוב ל"ש גבי' דל"ש לדידי' כדי שיברור מנה יפה כנ"ל שם, אד הנה עיקר הטעם דמותר לבשל ע"י עירוב הוי מכח הואיל ואלו מקלעי אורחים חזו להו והרי אמרינן לעיל דמי שעושה כולו ל"ה אסור לבשל ביו"ט וכמו דקיי"ל המתענה ביו"ט דאסור לבשל לאחרים א"כ ה"נ דמי שעושה כולו לה' כן אסור לבשל לאחרים כמו לעצמו א"כ ל"ש גבי' הואיל ואלו מקלעי לי' אורחים חזי להו לכך באמת אינו מותר לבשל ע"י ע"ת לשבת אך אם התחיל לאפות לשבת וכן לבשל אז התירה התורה לגמור לשבת המותר ולכך אר"א שפיר אשר תאפו אפו שבכה"ג אין מותר לאפות ולבשל רק על האפוי ומבושל רק שממילא מכאן סמכו חכמים לדידן דאנן קיי"ל שמחת יו"ט הוי מצוה ושייך בי' כדי שיברור וכו' נהי דלדידן מותר לאפות אף בתחלה לשבת מכח הואיל מ"מ סמכו חכמים על קרח זה לתקן ע"ת דלדידן הוי הטעם מכח כדי שיברור או שיאמרו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו לחול וכו' ולכך נראה לי כך דלרבא דאמר הטעם כדי שיברור אז לר"א מי שעושה כולו ל"ה זה אין רשאי לבשל לעצמו ביו"ט ולא לאחרים ולכך אף לשבת אסור לבשל דל"ש הואיל ואינו מותר רק אם באמת אפה ובישל עיקר צרכי שבת בחול ואינו מבשל היום רק גומר לבד זה מותר מיו"ט לשבת אבל ע"ת לא מהני לי' דלא שייך בי' הואיל ולהיפך מי שעושה כולו לכם זה מותר לבשל לעצמו ולאחרים ואף לשבת בתחלה בלי עירוב דל"ש כדי שיברור מנה יפה וכו' דבלא"ה יעשה שבת עיקר כיון דביו"ט יש לו עצה ותקנה אחרת כנ"ל לכך לר"א אליבא דרבא לא נתקן עירוב כלל ומ"ש מכאן סמכו חכמים הוי רק זה מאמר הברייתא שכמו שר"א למד מכאן דאין אופין אלא על האפוי וכו' כן נמי לדידן סמכו חכמים ע"ת ע"ז וא"ש. ודו"ק היטב ומכאן תבין דבורי לעיל ודו"ק:
שם ר"א לטעמי' דאמר שמחת יו"ט רשות וכו'. עיין במהרש"א מ"ש בזה דוקא ביושב ושונה כל היום וכו' ומתוך כך תמה על התוס' שכתבו וז"ל ומ"מ א"ל אכלו ושתו וכו' דהוא אינו מדוקדק ייע"ש. ולפענ"ד ז"א רק העיקר תלוי ברוב היום דרובו ככולו ואטו אם רוצה לעשות כולו לכם עושה אטו אפשר שלא יפסיק מאכילתו אפי' רגע רק העיקר תלוי בהרוב דאם רוב היום מקיים כולו לכם נחשב ככולו וכן ה"נ אם מקיים רוב היום ל"ה הוי ככולו ל"ה ולכך שוב אם רוב היום לומד תורה הוי אח"כ רשות אכילתו. וראי' לדברי מדברי הערוך שהביא המרש"א בעצמו בח"א שפי' הללו בעלי מארה שאין בידם לא מצות לימוד תורה ולא מצות שמחת יו"ט ובארנו לעיל בד"ה ת"ר דהכונה כיון שיצאו בחצי היום א"כ ל"ה רובו ל"ה ולא רובו לכם ושניהם אינן בידו ייעש"ל מ"ש דלכך כעס רק עליהם ולא על הראשונים ייע"ש א"כ מוכח דלא כמהרש"א, ולכך כתבו התוס' דע"מ אמר להם אכלו ממתקים מכח שמחת יו"ט כלומר נהי דמצות אכילה ליכא מ"מ מצות שמחה איכא ושמחה שייכא בכל היום ולכך בשעה שלומד התורה משמחת לבו וכמ"ש התוס' אח"כ דף י"ו דחדות היינו התורה שמשמחת לבו ייע"ש ולכך כשלמד התורה משמחת וכשאינו לומד אם לא יאכל אז יהי' בעצבות ולכך צוה להם לאכול מעדנים להיות בשמחה כי השמחה שייכא בכל היום וז"ש להם ר"א לכו אכלו משמנים וכו' ואל תעצבו כלומר לא שאני מצוה לכם לאכול ולשתות מכח מצות לכם דבאמת לדידי ל"ש לכם כיון שקיימתם רובו ל"ה אך הכונה מכח שמחת יו"ט ואל תעצבו שלא תהיו בעצבות רק בשמחה לכך אכלו כי עד הנה חדות ה' הוא מעוזכם השמחה בתורה ועכשיו שאינכם עוסקים בתורה הוי האכילה לכם השמחה ומכח שמחת יו"ט צריך כעת האכילה דשמחה צריך להיות בכל היום. או י"ל כוונתם כיון דעכ"פ משכחת לה שמחת יו"ט אם אינו מקיים רובו ל"ה א"כ כדי שלא לשתכח שמחת יו"ט לגמרי אם יאכלו דבר חול לכך יאכלו מעדנים שלא להשתכח שמחת יו"ט לגמרי וא"ש ודו"ק:
שם א"ר מי שלא הי' לו להניח ע"ת אבל מי שהי' יכול להניח ולא מניח הוי פושע. לכאורה קשה לי דבשלמא לקמן לענין לסמוך על גדול העיר שפיר קנסינן לי' דמי שהוא פושע אין יכול לסמוך עליו שיבשל הוא עצמו לו אבל כאן לשלוח לו מכות אטו מי שהוא פושע לימות לי' ואסור לסלוח לו מתנה וזה לא שמענו מעולם דיהי' אסור לאיש כזה ליתן לו מתנה ולא יהי' שייך בי' מצות צדקה. אך נראה דהנה המפו' הקשו עוד למה אמר ושלחו מנות לאין נכון לו הו"ל לסמוך על עירוב גדול העיר דמסתמא עירב הוא בעדם, אך כראה דחדא קושיא צו מתורצת בחברתה דהנה זה ודאי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דהכונה לאין נכון לו דהיינו לאיש עני שאין לו משלו וצריך לקבל משל אחרים ומה קושיא. אך דעיקר הקושיא הוי דבזה ל"ש לשון אין נכון לו דהו"ל לומר ושלחו מנות לאין לו למי שאין לו לאכול מהו לאין נכון לו ולכך מפרש דהכונה למי שלא הניח ע"ת והיינו דרבותא קמ"ל דהנה באמת ביו"ט יש איסור הוצאה ג"כ ואין היתר רק מה שהוי צורך היום וכדומה אבל מי שלא הניח ע"ח כמו דאסור לבשל לו אפי' אחרים רק צריך להקנות קמחו לאחרים אבל בלי הקנאה אסור לאחרים לבשל לו א"כ ה"כ לשלוח מכות ביו"ט עבורו ג"כ אסור כיון דאסור לעשות שום מלאכה עבורו לצורך שבת ולכך יסברו שאם הוא איש עני ומשלו אין לו להיות מקנה לאחרים וצריך שאחרים ישלחו לו לא ירצו לשלוח לו דיאמרו הרי אסור לעשות עבורו שום מלאכה לכך אמר להם שאין איסור בדבר ושלחו מנות לאין נכון לו דמותר לעשות עבורו מלאכה וכשיגיע לידו הוא עצמו מותר לבשלו והוי בורך היום ממש והיינו דבאמת יוכל לסמוך על גדול העיר בערובו ולכך א"ש דדוקא אם לא פשע אבל אם פשע אז לא מהני לו עירוב של הגדול ושוב אסור לשלוח לו וכמו דאסור לבשל עבורו וא"ש. ואין להקשות דלפמ"ש א"כ לרבה דפריך לעיל דפליגי בהוצאה וב"ה ס"ל אין עו"ה ליו"ט א"כ ליכא איסור כלל ואיך יפרש קרא דעזרא דלאין נכון לו דלמי שפשע אין יכול לשלוח אך ז"א חדא דהוא יפרש באמת כל"ק כאן למי שלא הניח ע"ת אף שפשע ואפשר דבאמת הא קמ"ל דמותר להוציא ביו"ט לגמרי אף מי שאין לו היתר לבשל ואף לא"ד דדוקא בלא פשע מ"מ א"ש שהרי אף לרבה בע"כ מתני' הוא דכל דבר שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו וכו' אבל כל שאין ניאותין בו ביו"ט אין משלחין ואף למה דמסיק הש"ס דכל שנאותין בו בחול הוי כמ"ש הרמב"ם בהלכות יו"ט דדבר שראוי לו בחול בלתי מעשה האסור לו ביו"ט זה מותר לשלוח לו אבל כל שצריך מעשה האסור ביו"ט אסור לו לשלוח לו א"כ מוכרח גם רבה לומר שיש איסור בשליחות דבר ביו"ט א"כ ה"כ למי שלא הניח ע"ת כיון דהוא אסור לו לבשל ביו"ט זה הוי מחוסר מעשה האסור ביו"ט ואין משלמין לו לכך הוצרך לסמוך על עירוב של גדול העיר ולכך בעינן שלא יהי' פושע וא"ש ודו"ק: