בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף טו.
גמ' ר"ש שרי להו לרבנן וכו' א"ל אביי והאנן תנן כל שנאותין בו ביו"ט וכו'. לכאורה קשה לפי דעת הפוסקים דתפילין אין איסור להניחן ביו"ט רק דאין חיוב להניחן א"כ מה קושיא דלמא הכונה כל מה שמותר לקשט בו ביו"ט משלחין ובא לאפוקי דבר האסור ביו"ט לקשט בו זה אסור לשלחו וכפרש"י ותוס' בש"ס אח"כ שיאמרו דמותר להשתמש בו וכו' אבל דבר שנאותין בו ביו"ט היינו דראוי ללבשו אם רוצה ואין איסור בדבר משלחין ומה קושיא. וצ"ל דהקושיא הוא דתפילין בשלמא בזמן שהוי חיוב להניחן אז המצוה מחשבת אותן והוי מלבוש ונחשב קישוט ותכשיט אבל ביו"ט דליכא מצוה בהנחתן א"כ אינו דומה לשאר מלבוש דהוי לו הנאת הגוף הן מצד החימום שמחמם אותו או מצד שהוי תכשיט לו אבל בתפילין ליכא התפארות ולא הכאת מלבוש אף אם ילבשנו ול"ש לומר עליו שניאותין בו ביו"ט דאף אם לבשן ל"ה קישוט להיות קרוי הנאה ולומר עליו שניאותין בו ביו"ט וא"ש וז"פ אך ז"א להמעיין בערובין דף ק' בסוגיא דהמוצא תפילין ובא"ח סי' ש"א שם מוכח להדיא דאם אין איסור להניחן הוי תכשיט אף בשבת ייע"ש א"כ נשאר קושייתינו בדוכתא וצע"ג כעת:
ועיין במהר"מ שי"ף וכמה מפרשים שהקשו למה פריך אביי מסיפא ולא מרישא דהן לצורך המועד ובחדושי לש"ע בק"א כתבנו ליישב זה וכעת כראה ליישב כך עפמ"ש בחדושי לש"ע להקשות מה פריך אביי נימא דהמשנה אתיא כמ"ד דלית לי' מתוך וכמשנה דאין בין יו"ט לסבת אבל לדידן דקיי"ל דאמרינן אתוך גם תפילין מותר לשלוח כיון דהשמחה הוי לו צורך קצת ייע"ש. וכעת כראה לייסב בפשיטות כך דעיקר קושייתו הוי מלשון המשנה דקתני כל שכיאותין בו ביויט והך לשנא משמע אפי' אם הוי לו קישוט כל דהו ג"כ משלחין אותו ביויט ובאמת למאן דלית לי' מתוך לא מהני צורך קצת רק צורך גמור וא"כ כך הו"ל לומר כל שהוא לצורך יו"ט משלחין דאז הוי משמע לצורך ממש מותר שלא לצורך ממש אסור אבל כיון דלא קתני לצורך יו"ט רק שכיאותין בו ביו"ט משמע א אם ל"ה לצורך יו"ט ממש רק כל שכיאותין בו שיש כו ממנו קישוט כל דהו אף שאינו הכרח לו כ"כ רק שיש לו ממנו הכאת קיסוט בשום צד משלחין ובע"כ אתיא כמ"ד דאמרינן מתוך ולכך פריך שפיר אם תפילין מותר לשלוח ביו"ט למ"ד מתוך איך קתני כל שכיאותין בו ביו"ט ואם להמשנה לא ס"ל מתוך איך קתני כל שכיאותין הו"ל לומר בל שהוי לצורך יו"ט וכו' וזה הכא אבל ברישא כיון דקתני והן לצורך המועד שפיר ל"ה קשה די"ל דאתיא כמ"ד דלא אמרינן מתוך ואנן קיי"ל כמ"ד דאמרינן וא"ש ולכך פריך שפיר רק מסיפא ומשני כך כל שכיאותין בו בחול משלחין וכו' והכונה כמש"ל דדבר שהוי בחול קישוט לו יש בו שמחה ביו"טו אבל דבר שבחול לא הוי מלבוש הגוף אין המתנה ביו"ט שמחה לו ולכך ה"כ אמר ברישא והן לצורך המועד דהייכו אם יש בהם צורך המועד דהיינו שראוי להשתמש בהם בחול כנות שהם אז הוי השמחה לו ביו"ט תיכף אז נחשב השליחות עצמו צורך המועד. וים להסביר הדבר דהרי קיי"ל באם קנה בגד חדש מוכן מברך בשעת קכין ואם לא הי' מוכן מברך בשעת לבישה מוכח מתה דאין הכאתו כנמרת רק אם ראוי ללבשו מיד אז הוי הנאתו תיכף וראוי לברך תיכף אבל אם מחוסר מעשה ל"ה שמחה לו עד שנגמר תה נמי הכלל בענין זה דאם איכו מחוסר מעשה האסור ביו"ט אז כיון דראוי ליהנות כמות שהוא הוי שמחתו תיכף והוי צורך היום ואף דמותר לשלוח אפי' אינו תפור אף דבזה מחוסרת תפירה עדיין ואין מברכין שהחיינו בזה היינו דלענין ברכה בתר דעת המברך אזלינן וכיון דהוא לא קנאו לישיבה רק ללבישה וזה מחוסר מעשה לכך לא נגמרה שמחתו עריין אבל בשולח לחברו כל דבר שיתכן שחברו ישתמש בו דבר הראוי לו מיד ואפשר יטלנו לישיבה ואז אם ייחדנו לישיבה יהי' כגמר שמחתו מיד הוי בכלל צורך יו"ט ומותר לשלחו או אפשר דגבי יו"ט לא בעינן שמחה כולי האי כמו גבי ברכה כיון דאמרינן בי' מתוך וכו' ולכך כל שיש בו קצת שימוש הראוי לו בלי מעשה נחשב לו שמחה והוי צורך יו"ט ואף למאן דל"ל מתוך מ"מ י"ל דאף שמחה כזו כחשב צורך ושאני מדין ברכה אבל דבר שמחוסר מעשה האסור ביו"ט אז כיון דעחוסר מעשה לא כגמרה שמחתו עדיין ולכך לא תוי צורך יו"ט או בדבר שאינו ללבישה לגופו כמו הקונה את הסחורה למכור דאינו מברך אף אם קנה בזול הרבה ונהנה בזה כן אף ליו"ט ל"ה שמחה כלל לכך אסור לשלחו ביו"ט ולכך א"ש. ובפרנו לפמ"ש בחדושי לש"ע בק"א דהעקשן דפריך מזה הכלל הוי ס"ל דשמחה שייך בכל דבר ולכך הוי מפרש בע"כ שכיאותין היינו מתקשטין ייע"ש ולפ"ז א"ס דלהמקשן דהוי ס"ל בכל דבר שייך שמחה ומ"מ לא הותר רק במה שראוי ליויט ממש א"כ שפיר הו"ל להקשות מרישא דוהן לצורך המועד וכמש"ל וצ"ל כמ"ש דהי' אפשר לומר דאתיא כמ"ד דלא אמרינן מתוך אבל סיפא בע"כ אתיא כמ"ד דאמרינן מתוך ולכך משני דהכונה רק שכיאותין בו בחול והיינו כמו שבארתי לעיל דדבר שניאותין ומתקשטין בו בחול זה הוי שמחה לו ביוינו אבל דבר שאין תשמישם לו בחול אין שמחה לו ביו"ט ולכך א"ש גם הרישא דוהן לצורך המועד דהיינו אם ראוין לו לחול לתשעים גופו דאז הם לצורך המועד דיש לו שמחה ממנו ביויט בזה מותר דזה נחשב צורך המועד אבל אין ראוין בחול ל"ה שליחותן לצורך המועד. או י"ל הכונה טפי דאין כוונת החנא לתנאי להתנות בתנאי אם הם לצורך המועד רק טעמא אתי לאשמעינן דמותר לשלוח בין תפורין וכו' בין כלאים והם לצורך המועד דשליחותן הוי לצורך המועד דהתנא אומר זה דלכך מותר לשלוח דשליחותן הוי צורך המועד דשמחה לו בהם רק דפריך הש"ס דכלאים למאי חזי ואם בחול אינו חזי ליכא שמחה לו ולא הויין צורך המועד ביו"ט מיהו להס"ד דש"ס הוי ס"ל דבעינן שיתקשט בו ביו"ט בע"כ הוי מפרש גם רישא כן דהוי תכאי אם הם צורך המועד והוי מצי להקשות מרישא רק צ"ל כמ"ש דאפשר דאתיא כמ"ד דלא אמריכן מתוך אבל למה דמשני כל שניאותין בו בחול ומכח דהוי שמחה לו ביו"ט ולכך שוב הוי הכונה ברישא והן לצורך המועד דטעמא קיהיב דלכך מותר דהשליחות זו הוי לצורך המועד וא"ש ודו"ק היטב בזה:
תוס' דיה אלא בקשין וכו' כיון דאשתרי כלאים לגבייהו וכו'. לכאורה נלפענ"ד ליישב די"ל דעיקר הטעם מה דבקשין מותר היינו דכיון דדרך הישיבה ולבישה לעשותן רכים ולא קשים א"כ אם עשאן קשים הוי שלא כדרך הנאתן וכל שלא כ"ה מן התורה מותר והוי שלכ"ה אבל בגדי כהונה כיון דעיקר מצותן בכך דוקא להיות בדרך זה ואם הי' עושה בע"א היו פססלין א"כ הוי זה כדרך הנאתן לכך הי' ראוי שיאסור בהם כלאים רק שהתורה התירה. או י"ל כעין מ"ש רש"י לקמן דף כ"ז גבי חלה שנטמאת דאף דאכילה לכלבים לא הוי מלאכה מ"מ כיון דרחמנא אחשבי' להבערתן כחשב מלאכה ונהי שהתוס' שם פליגי על רש"י כבר כתבנו בכמה דוכתא דאטו היכן מצינו שהתורה אחשביה לשם מלאכה נהי דהתורה הצריכה ביעור מ"א אין ראי' שביעור זה יקרא מלאכה לכך [לא[ אמרינן בזה אחשבי' אבל הכא הרי הטעם דבקשין מותר מכח דדוך לבישה הוי רק ברכין אבל קשין ל"ה דרך לבישה והעלאה בכך לכך מותר דהתורה אמרה רק לא תלבש שעטנז ודרך זה ל"ה כדרך לבישתו דלבישה דרכו רק ברכין וזה בעלמא וכן בכהנים לענין להכיחו תחתיו שקול הוא כאיש דעלמא אבל לטרין לבישת הכהנים כיון דרחמנא אחשבי' להך לבישה וקראו לבישה כמה פעמים בקרא בבגדי כהונה א"כ כיון דרחמנא אחשבי' ללבישה הוי נמי לבישה לענין כלאים והי' ראוי לאסור משום כלאים דזה הוי לבישה ממש ולכך אמר שפיר סד"א כיון דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' ועוד י"ל בפשיטות דזה באמת כוונת הש"ס דסד"א דאף בקשין יש בהם משום כלאים ולכך שוב בכהנים כיון דאשתרי כלאים לגבייהו פטורין אף בציצית קמ"ל דחייבין בציצית דבאמת אף לכלאים לא אשתרי גבייהו ומה דמותר היינו מכח דבקשין ליכא איסור כלאים והוא גופא קמ"ל זה מהמשנה דשם דבקשין ליכא איסור כלאים וז"פ מיהו המעיין שם בערכין זה טעות דהרי הש"ס מסיק שם בע"א דקאמר נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי א"כ הוי כוונת הש"ס בע"ח ייע"ש ייע"ש ודו"ק ועיין במהרש"א מה שהקשה דברי רש"י אהדדי דכאן פי' דוקא בישיבה וביומא פ' בא לו פי' דאפי' בלבישה מותר ולפמש"ל ליישב קושיות התוס' בדרך השני מכח דרחמנא אחשבי' ללבישה א"ש דהנה במס' יומא ובמס' כריתות איתא שם גבי עתי אפי' בסבת אמר רפרם זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליו"כ דאי יש עו"ה ליו"כ למ"ל עתי אפי' בשבת ביו"כ עצמו יש איסור זה ובמס' כריתות אמרינן שם הא דרפרם בדותא הוא דשאני יו"כ דהכשרו בכך וביומא לא אמר שם דחי' זו ייע"ש בתוס'. ולפ"ז א"ש דהנה דבר זה אם יש בבגדים קשים איסור כלאים מן התורה או לא יהי' מוכח בסברא זו דאי נימא דבעלמא בקשים לית איסור כלאים מן התורה קשה למה הוצרך להשמיענו דכהנים חייבין בציצית וא"ל כתירוץ הש"ס דסד"א כיון דאשתרי כלאים גביהו היכן אשתרי כלאים הלא אם ל"ה בגדי כהונה ל"ה בזה איסור כלאים דקשין הם ואין איסור רק מכח דהוי בגדי כהונה ורחמנא אחשבי' ללבישה וא"כ שוב לא נחשב אשתרי כלאים דשאני זה דהכשרו בכך והוי ממש כמו עתי אפי' בשבת דצריך קרא לשבת בפ"ע דמיו"כ אין ראי' כיון דאם לא הי' יו"כ היה פטור כאן דהוי היתר ממש רק ע"י יו"כ יתחייב מכח תחומין והרי שוב הוי יו"כ הכשרו בכך וא"כ אין בזה צד איסור אבל אם אירע שבת דלולי יו"כ יש כאן איסור י"ל באמת אסור לכך צריך קרא א"כ הוי כן כאן הרי ממ"נ לולי מצות כהונה ליכא איסור כלאים כלל דהוי קשין רק מכח אחשבי' דבגדי כהונה הוי כלאים ושוב הרי הכשרו דוקא בכך ול"ש לומר דאשתרי כלאים לגבייהו דאין זה כלל בכלל איסור ול"ש לומר אשתרי ואין דומה לאחשבי' דחלה דשם המלאכה הוי מכח חלה והאיסור הוי מכח יו"ט ול"ש הכשרו בכך. ולכך כאן אזיל רש"י לפי המסקנא דכריתות דשאני יו"כ דהכשרו בכך ולכך מוכח בע"כ דבקשין יש איסור תורה בלבישה דאל"ה קשה למ"ל מתני' דכהנים חייבין בציצית דא"ל מכח דה"א כיון דאשתרי כלאים וכו' היכן אשתרי כיון דקשים מותר ואף דאחשבי' הרי הוי הכשרו בכך ולכך בע"כ דקשין אסור בלא"ה ולכך פרש"י רק דבישיבה מותר כמ"ש התוס' כאן. אבל רש"י ביומא מפרש לפי סוגיא דיומא דאינו דוחה שם דברי רפרם ולא משמע לי' לחלק בין הכשרו בכך רק ס"ל אם הוי ביו"כ איסור עו"ה לא הי' צריך קרא לשבת רק ממילא מותר אף בשבת א"כ ה"כ י"ל כלאים מותר מן התורה אף בלבישה ואעפ"כ צריך לאשמעינן דחייבין בציצית דלא נימא מכח דאשתרי כלאים לגבייהו כיון דעכ"פ רחמנא אחשבי' ללבישה נחשב איסור כלאים רק דהתורה התירה אותה וסד"א דפטור מציצית לכך קמ"ל דחייבין ולכך אפשר לפרש דבעלמא מותר אף בלבישה ולכך פרש"י כן וא"ש ודו"ק היטב בזה: