אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף ח:

דף ח.

גמ' ביו"ט אי מספקא מי אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי וכו'. לכאורה הוי קשה לי כיון דאסור לברך מספק א"כ מידע ידעי שהוי רק ספקא דאם הוי ודאי חי' למה אסרינן לי' לברך ובע"כ דספקא הוא. ולכאורה הי' נראה לפרש כוונת הש"ס דהשתא הדר לסברא דקמא דהחשש הוי רק מכח הרואה יאמר חי' הוא רק דתחלה לפי מה דפריך בחול כמי ומשני בחול יאמרו לנקר חצרו וכו' פריך שחט באשפה וכו' ולהא משני דלא הטעם מכח לנקר חצירו רק התם יאמר הרואה דמספקא אמרו לי' טרח וכסי אבל ביו"ט לא יאמר הרואה מספקא וכו' רק יסבור דודאי חי' הוא ובאמת עשה ברכה כן הי' נראה לכאורה. אך אלשון רש"י שפי' בלשונו איהו גופא וכו' משמע דאף להמסקנא הוי חשש מכח איהו גופא וקשה כנ"ל גם ממה דפריך הש"ס נמלך מה איכא למימר ולא משני נמלך ידע איהו מכח הברכה דאסרינן לי' לברך ולכך הי' נראה דלכאורה הוי קשה לי מה דפריך הש"ס לכסי' באפר כירה או בדקר נעוץ הרי בדקר נעוץ הוי איסור דרבנן עכ"פ ובשלמא ודאי דוחה מצות כסוי לאיסור דרבנן אבל מספק איך דוחה האיסור דרבנן. וא"ל דאכתי כיון דהוו ספק אם יש דבר מצוה או לא הוי ספק דרבנן ולהקל כיון דאם הוי ודאי מצוה הי' דוחה האיסור דרבנן א"כ אף אם הוי ספק מצוה הוי ספק אם ידחה איסור דרבנן או לא והוי ספק דרבנן ולהקל, דהרי קי"ל באיתחזק איסורא לחומרא לדעת הש"ך ודעימי' ולכ"ע בעיקרו דאורייתא א"כ ה"כ כיון דעד הכה הי' אסור לעשות גומא ולחפור וכעת ספק לנו אם מותר מכח מצות כסוי א"כ הוי לחומרא וצ"ל דספק דאורייתא עדיף מודאי איסור דרבנן ויהי' מוכח כמ"ש המג"א בה' ר"ה בדין הי' לפנינו ב' עיירות ייע"ש ולכך כיון דהוי הכסוי ספק דאורייתא דוחה לודאי איסור דרבנן לחופר גומא. אך עדיין קשה הרי עכ"פ קודם שחיטה יש כאן ס"ס שמא בהמה הוה ואת"ל חי' שמא ימצא טרפה א"כ עכ"פ לחפור קודם שחיטה א"א (דאסור לב"ש וכן אף לב"ה אף באפר מוכן אסור לטרוח בחנם וכמו שבארתי לקמן זה) כיון דבס"ס מן התורה לקולא לא הי' ראוי להיות דוחה איסור דרבנן וא"כ לא הי' אפשר לו לכסות קודם שחיטה ליתן עפר למטה וא"כ אף שאחר השחיטה נודע שאינו טריפה שוב ג"כ פטור מעפר למטה אי נימא דיש דחוי אצל מצות וכיון דנדחה מקודם שחיטה מליתן עפר למטה נדחה לעולם וכיון שא"א לקיים מצות כסוי כדבעי ליתן עפר למטה ולמעלה שוב אין כאן חיוב מצות כסוי כלל ולכך אינו דוחה לאיסור דרבנן ובשלמא בחול מה איכפת לי' יכסה אבל ביו"ט כיון דמן הדין פטור מכסוי אסור לדחות איסור דרבנן ועיין בא"ח ה' ר"ה סי' תקפ"ו די"א דוקא בנתבטל מעיו"ט וכו' משמע דאפי' דחוי מעיקרא הוי ספק אם הוי דחוי אצל מצות אם אין בידו לתקן א"כ ה"נ קודם שחיטה אין בידו לתקן ליתן עפר למטה תחלה דאיך יחלל יו"ט מכח זה הרה הוי ס"ס ולכך כיון שנדחה נדחה לגמרי מכסוי ומה פריך וצ"ל או דקושיות הש"ס הוי רק דא"כ נפשוט מברייתא זו דיש דחוי אצל מצות בדחוי מעיקרא או די"ל דעפר למטה ולמעלה הוי שני ענינים נפרדים ואין תלוין זה בזה ואף דנדחה עפר מלמטה מ"מ למעלה הי' חייב לכסות (ועיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ד גבי שחט בהמה וכו' ובט"ז שם ייע"ש ובמש"ל בזה) ולכך פריך שפיר דעכ"פ למעלה יכסה ולפ"ז הוי עכ"פ א"ש דיש חשש טעות בהשוחט עצמו דהוא יסבור דמספק לא אמרו כסי ומה דתחלה לא צוו ליתן עפר למטה היינו דכוי יש בו רוב דהוי חי' ומיעוט יש בו חשש בהמה ובאמת בכל דוכתא אזלינן בתר רובא רק הכא קודם שחיטה כיון דיש חשש טרפות ג"כ א"כ מצטרף מיעוט בהמה ומיעוט טרפות להדדי ולכך כעשה פלגא ופלגא ולא אמרי רבנן טרח וכסי מספק אבל אחר שחיטה כיון שבודק הריאה ואינה טרפה שוב אין חשש רק בהמה לבד והוי לחי' רוב לכך אזלינן בתר רובא לכך יכסה אבל מספקא לא אמרי רבנן טרח וכסי ובע"כ דהוי רוב לחי' א"כ ה"נ בחלב כלך בתר רובא דהוי חי' ומה דאינו מברך היינו כיון דעכ"פ נדחה מעפר למטה דקודם שחיטה ומזה נדחה וכיון שאינו מקיים כל המצוה כתקונה לכך אינו מברך כיון דאינו מקיים המצוה כדבעי ולעולם אי הוי מספקא לא הוי אמרי רבנן זיל טרח וכסי וא"ש ודו"ק. והנה על קושיא זו שהקשיתי כאן מ"ט לא ידע דהוי ספק מכח הברכה שאינו מברך וישבתיו כעת נראה להסביר הדבר יותר מ"ש דהנה מן התורה מותר טרחא שלא לצורך ולכך לא נחשב מן התורה מחוסר שפיכה גרירה וכסוי דהי' אפשר ליתן עפר למטה קודם מקודם ולכך הוי חיוב מן התורה בכסוי מעלייא אף דהוי ספק אך מדרבנן אסרו ביו"ט טרחא שלא לצורך ולכך מדרבנן הי' אסור ליתן עפר למטה תחלה ושוב הוי מחוסר שפיכה גרירה וכסוי ולכך לא הוי מצות כסוי מצוה מעלייא אף אחר השחיטה ולכך א"ש דהשוחט סבור דמספקא לא אמרי רבנן טרח וכסי ולכך יסבור דבכוי יש בו רוב שהוא חי' ומיעוט בהמה ולכך תחלה אסור לשחטו כיון דמצטרפין מיעוט טרפה למיעוט בהמה והוי ספקא ומספקא לא אמרי רבנן טרח וכסי וכיון דא"א ליתן עפר למטה קודם שחיטה שוב אח"כ אחר השחיטה ובדיקה הוי מדרבנן מחוסר שפיכה ברירה וכסוי ול"ה מצוה מדרבנן, ונהי דבדיעבד אזלינן בתר דאורייתא דהוי מצוה ויכסה ביו"ט מ"מ לכתחלה אין לו לשחטו לעשות איסור דרבנן דמדרבנן ל"ה מצוה וטרח טרחא שלא לצורך ולכך אין לשחטו לכתחלה שלא יבא אח"כ לידי טרחא מדרבנן אבל בדיעבד אם כבר שחט אז גוף הכסוי הוא מחיוב כיון דבדק הריאה ואינו טרפה שוב הוי רוב חי' ולכך מחויב לטרוח ולכסות דמן התורה חייב בכסוי עדיין כנ"ל וזה לגוף הכסוי דא"א לבטל מצוה מן התורה ודאית מכח דרבנן אבל לענין ברכה דכל הברכות מדרבנן ולענין דרבנן שפיר אזלינן בתר דרבנן ומדרבנן כיון דקודם שחיטה לא הי' אפשר ליתן עפר למטה שוב אף אח"כ לא נחשב הכסוי למצוה כיון דהוי מחוסר שפיכה גרירה וכסוי או מטעם דיש דחוי אצל מצות ובכסוי חייב דמן התורה לא נדחה והוי ראוי בתחלה ליתן עפר למטה ולכך חייב אח"כ לכסות אבל מדרבנן נדחה תחלה לכך הוי דחוי דרבנן ולכך לענין ברכות דרבנן אזלינן בתר דרבנן ולכך אינו מברך ומ"מ יאמרו ודאי חי' הוא כיון דטרח ומכסי ויטעה להתיר חלבו וא"ש. ודו"ק היטב. ועיימש"ל בק"א סי' תצ"ח השייך לכאן ייע"ש:

[מהד"ת] גמ' א"ה מאי אריא ספק אפי' וודאי נמי. קשה לי מאי פריך נימא דמיירי שהי' לו אפר כירה שספק לו אם הוסק ביו"ט או בעיו"ט לכך לענין וודאי מותר לכסות בו דהוי ספק דרבנן ולהקל ואין לומר דהו"ל דשיל"מ ולחומרא זה אינו דהרי בזה יש חשש דלמא לא יהא רישומו ניכר בלילה ויבטל מצות כיסוי ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא גרע מאם המאכל מתקלקל דל"ש בזה דשיל"מ אך בספק חי' הוי ס"ס לקולא דלמא הוי בהמה ואין בו חיוב כסוי שוב אסור לכסות בו דהו"ל דשיל"מ ולחומרא ואסור לטלטלו ואת"ל דהוי חי' דלמא באמת הוסק ביו"ט ואז אף אם חי' הוא אסור לכסות בו. והנה לכאורה הי' כראה ראי' דס"ל להש"ס כדעת הירושלמי שהביאו התוס' דבאפר שהוסק ביו"ט כמי מכסין בו וא"כ ליכא כאן ס"ס להקל. אך באמת קשה על התוס' שהביאו הירושלמי הזה בפשיטות ופסקו כן להלכה והרי מן הסוגיא דילן מוכח להיפך דא"כ מה פריך מאי אריא ספק אפי' וודאי נמי נימא דמיירי בהוסק ביו"ט דהוי מוקצה ובוודאי התירו לכסות בו ובספק לא התירו ובע"כ דס"ל להש"ס דלא כהירושלמי בהא. ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה והוכיח דש"ס שלנו לא סובר כהירושלמי אך א"כ נשאר קושייתינו במקומה וקשה ממ"נ וצ"ע ועיין מ"ש לקמן בישוב זה ודו"ק:

הא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבדאית לי' עסקינן. עיין פירש"י וקשה לי מנ"ל דבדאית לי' עסקינן דלמא לעולם בדלית לי' והכוונה כך לפי מה דאבעייא לן בפ"ג דסוכה ופ"ג דע"ז אם יש דיחוי אצל מצות או לא והנה לרוב הפוסקים נשאר כן באיבעייא והמעיין באו"ח סימן תקפ"ו במה דנקטו שם דוקא בנתבטל מעיו"ט אבל בנתבטל ביו"ט פסול מוכח דאף בדיחוי מעיקרא נשאר הדבר בספק ואף את"ל דבדיחוי מעיקרא פשיטא לן דאין דיחוי אצל מצות מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלא דחי' בידים אבל בדחיי' בידים י"ל וודאי תליא באיבעייא אם יש דיחוי אצל מצות או לא וא"כ כיון דעיקר הך קושיא הוי לר' יודא כמ"ש התוס' בד"ה אי הכי וא"כ נימא דר"י ס"ל כר"פ דמספקא לי' אם יש דיחוי אצל מצות או לא ולכך כוונת הברייתא ואם שחטו אין מכסין את דמו אפי' לערב דהוי ס"ס דלמא הוי בהמה ואת"ל חי' דלמא יש דיחוי אצל מצות וכיון דביום לא הוי רשאי לכסות כיון דנדחה נדתה ופטור אף בלילה אבל בוודאי חייב לכסות עכ"פ בלילה מכח ספק דלמא אין דיחוי. מיהו שבתי וראיתי שזה לק"מ דדיחוי ל"ש רק בדבר שהי' המניעה מגופו כגון בכסהו הרוח שהוא פטור מלכסות אבל כאן באמת הוא חייב בכיסוי רק שהמניעה מצד אחר שאינו ראוי לחפור בדקר וכו' ועכ"פ הוא עצמו חייב בכיסוי לכך לא נחשב דיחוי. אך את זה קשה לי דמאי פריך נימא כיון דאמרינן לקמן דבחול אמרינן לנקר חצירו הוא צריך א"כ מוכח דאף בדבר דאין בו חיוב כיסוי שייך כיסוי לנקר חצרו וא"כ נימא דלעולם מיירי בלית לי' דברים שמכסים בו רק דאית לי' דברים שאין כשרים לכסות בו רק שהוא רוצה לכסות אותו לנקר חצרו לכך קמ"ל דאם שחטו אין מכסין דמו ולכך שפיר קמ"ל רבותא דלא מיבעיא וודאי פשיטא דאין לכסות בדברים שאין מכסין בו דהרי אפשר דיש דיחוי אצל מצות ומפקע לי' ממצותו רק אף גם בכוי דהוי ס"ד דבזה מותר לכסות בדברים שאין מכסין בו דהוי ס"ס דלמא בהמה הוא ולא מפקע לי' ממצותו כלל ואת"ל חי' הוא דלמא אין דיחוי אצל מצות ולא מפקע ממצותו אעפ"כ אין מכסין דמו. ואין לומר דא"כ מה אריא ביו"ט אפי' בחול נמי י"ל דבאמת הוי כן ומילי מילי קתני דקמ"ל דכוי מחזקינן אותו מספק כחי' ממש ולא מיבעיא דבחד ספיקא מחזקינן לי' כחיה דהיינו לענין דאין שוחטין אותו ביו"ט רק אף גם לענין ס"ס מחזקינן אותו כתי' ואין מכסין דמו בדברים שאין כשר לכסות בהם מכח דמפקע לי' ממצותו ואין עושין ס"ס בידים ומה פריך מיהו גם זה לק"מ דהרי מוכח בש"ס דדוקא בחול שייך לנקר חצרו אבל ביו"ט אסור לנקר חצרו וא"כ א"א לפרש דמיירי ביו"ט ובדברים שאין מכסין בהם דזה פשיטא דאסור ודוק ועדיין צ"ע ועיין מ"ש לקמן:

שם סוף סוף יו"ט עשה ול"ת הוא. קשה לי לשיטת הריב"א דס"ל דהיכא דהוי עשה ול"ת הל"ת עכ"פ נדחה ונשאר רק העשה וא"כ הרי ביבמות דקי"ט רוצה הש"ס לומר דלאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו רק דפריך שם בדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכו' וא"כ להסוברים דל"ת חמור מעשה י"ל דרק בין לאו ובין כרת לא חלקו אבל בין עשה לל"ת י"ל דשפיר מחלקינן דלאיסור לאו חששו לאיסור עשה לא חששו וא"כ מה פריך נימא אכתי נהי דיו"ט הוי עשה ול"ת מ"מ כיון דעשה דוחה ל"ת כבר נדחה הל"ת ונשאר רק העשה ולכך לא חששו לכתישה אבל בספק דאפשר שהוא מין בהמה ויש כאן איסור ל"ת שפיר גזרו אטו כתישה כדמשני תחלה ומהו פריך וצ"ל דהריב"א יסבור בע"כ כהסוברים דעשה חמיר מל"ת והסוברים דל"ת חמיר בע"כ ס"ל דלא כריב"א רק היכא דהוי עשה ול"ת אף הל"ת לא נדחה וק"ל:

כתב בש"ע סי' תצ"ח סעיף י"ח בהג"ה ודוקא ששחטו בקרן זויות אבל אם שחטו באמצע החצר אפי' דם בהמה יכול לכסות ועיין במג"א מה שהקשה דבש"ס משמע דביו"ט אסור לנקר חצרו וסיים ואפשר דלהמסקנא כשמתכוין באמת לנקר חצרו שרי בי"ט אבל כשמתכוין למצות כסוי אסור משום התרת חלבו ע"ש והנה לפי מה שהוכחתי לעיל מן הש"ס מוכח דביו"ט אסור לנקר חצרו דאם מותר קשה קושיתינו לעיל מהו פריך הא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא באית לי' עסקינן ומהו פריך נימא הכוונה בדברים שאין ראויים לכיסוי רק כוונתו לנקר חצרו ולכך לא מיבעיא וודאי דאין מכסין מכח דמדחה לי' ממצותו, ואולי יש דיחוי אצל מצות רק אף גם כוי דהוי ספק ק בהמה היא א"כ הוי ס"ד שמותר לכסותו בדברים שאין מכסין בו ואח"כ יגלנו ויכסנו בדברים שמכסין בו ומכח דהוי ס"ס דלמא בהמה הוא ואת"ל חי' דלמא אין דחוי אצל מצות קמ"ל דאעפ"כ אין מכסין דמו או אפשר להיפך דבאמת חי' ממש מותר לכסות אותו לנקר חצרו בדברים שאין מכסין בו ולא מדחה לי' ממצותו שהרי יהי' מחוייב אח"כ לגלותו ולכסותו כשיהי' לו עפר הראוי לכסות אבל כוי אסור לכסותו בדברים שאין מכסין בו דבזה מפקע לי' ממצותו דאח"כ לא יהי' חייב לגלותו דהוי ס"ס דלמא בהמה ודלמא יש דיחוי אצל מצות ולכך כיון דמפקע לי' ממצותו לכך אין מכסין דמו בדברים שאין מכסין בהם, ובזה הוי א"ש יותר מה דקמ"ל כן ביו"ט ולעיל כתבנו די"ל מילי מילי קתני אך כעת נ"ל יותר די"ל לדיוקא קמ"ל דדוקא כוי אין מכסין לנקר חצרו מכח דמפקע לי' ממצותו אבל וודאי חי' מותר לכסותו אף ביו"ט בדברים שאין מכסין בהם כדי לנקר חצרו ולדיוקא נקטו ביו"ט ומהו פריך אלא וודאי מוכח מן הש"ס דאסור לכסות לנקר חצרו דלא כהרמ"א. אך הנה משיטת הרמב"ם יש להוכיח כדעת הרמ"א ממה שהעתיק הרמב"ם הטעם דכוי אין שוחטין ביו"ט מכח הרואה שיאמר ודאי חי' הוא וכו' והוא תמוה דהרי הש"ס דחה הך טעמא ומסיק דהחשש הוי בשביל השוחט עצמו וכבר כתבנו בזה בעז"ה במה"ק וכעת נראה כך:

דהנה הלח"מ פ"ג מהל' יו"ט הלכה ב' הקשה דלמ"ל הך טעמא גזרה משום התרת חלבו הרי בלא"ה כי היכי דבשחט חי' ועוף ונתערבו דמן אע"ג דאיכא חד ודאי דטעון כסוי מ"מ לא יכסה בשתי דקירות מכח דטרח טרחא יתירא והרי חזינן אף דיש כאן מצות כסוי ודאי מ"מ דוחה טרחא יתירה ודאי למצות כסוי וודאית א"כ ה"כ ראוי שגבי כוי ידחה ספק טרחא שלא לצורך לספק כסוי ותירץ דגזרת התרת חלבו הוי לאם היכי ששחט חי' סמוך לו ויכול לכסות הכל בדקירה אחת אעפ"כ אסור מכח חשש התרת חלבו עכ"ד והנה דבריו תמוהין מאד למעיין בסוגיא דמנ"ל לש"ס דמיירי כן הך ברייתא דאין מכסין דמו בשחט חי' עמו דלמא מיירי בכוי לבדו וא"ש בלא"ה מכח טרחא דלא צריך ואין התחלה כלל לקושיתו שם ומה התחיל להקשות שם לכסיי' כדר"י וכרכר בזה כמה כרכורים ולמה לא משני בפשיטות דהטעם משום טרחא דלא צריך ומיירי בכוי לבדו ובע"כ מוכח דלא כדברי הלח"מ. והנה לכאורה הי' אפשר ליישב דברי הלח"מ עפ"י דברי הט"ז בסי' תצ"ח שהקשה נמי קושית הלח"מ ותירץ דתנא ר"ז לא כוי בלבד אמרו פליג על מ"ש תחלה משום התרת חלבו וכו' וי"ל דכן הוי כוונת הלח"מ והוי קשה לו על הרמב"ם כיון דפסק הדין דבהמה חי' ועוף שנתערבו דמן אסור לכסות בב' דקירות א"כ למה כתב הוא טעם התרת חלבו לכך מיישב דכוונת הרמב"ם הוי דנ"מ באם הי' עמו חיה ועוף וכו' ועיקר כוונתו בישוב דברי הרמב"ם ובש"ס בלא"ה א"ש דפליגי אך לשון הלח"מ אינו סובל כן שכתב שם ומה דהוצרך בגמרא לטעם דהתרת חלבו וכו' משמע שמיישב כן דברי הש"ס והוא תמוה. והנה בעיקר קושית הלח"מ הי' נראה דמזה יהי' ראי' לדעת הרש"ל שהביא הט"ז סוף סי' זה דהיכי דא"י לכסות בדקירה אחת אף דקירה אחת אינו מכסה דחיישינן שיזדמן לו דם בהמה ומוכח דס"ל דלא אמרינן בזה יש בילה ייע"ש והארכתי בזה בעז"ה במה"ק וא"כ לדעת מהרש"ל א"ש דבשלמא בנתערבו הוי טרחא וודאי דלא צריך וספק כסוי דכיון דאין בילה בזה א"כ יטריח עצמו במקום אחד בודאי בדם בהמה לבד וספק כסוי אולי אין כאן דם חי' במקום הזה כלל וי"ל דבאמת דקירה אחת מותר כהט"ז שחולק על מהרש"ל ולא מטעמי' רק דקירה אחת הוי ספק טרחא וספק כסוי ודוחה זא"ז משא"כ לכסות בכמה דקירות הוי ודאי טרחא וספק כסוי ולכך בכוי דהוי ספק טרחא וספק כסוי שפיר דוחה הספק כסוי לספק טרחא דלא צריך ולדעת מהרש"ל הוי א"ש. מיהו דברי מהרש"ל תמוהין בזה מכמה מקומות בש"ס לכך העיקר בקושיא זו של הלח"מ והט"ז הוא דעת הט"ז דפליגי בזה בש"ס. אך א"כ לא הונח דעת הרמב"ם למה כתבו הרמב"ם לטעם הרואה אך נראה דהנה לכאורה הוי אפשר ליישב קושיא זו בע"א ולומר דלעולם לא פליגי והוא דנאמר דהעיקר כדעת הרמ"א דהיכי דרוצה לנקר חצרו מותר לנקר אף שהוא יו"ט ולכך א"ש די"ל דברייתא דר"ז דקאמר לא כוי בלבד אמרו אלא אף שאר חי' ועוף שנתערבו וכו' זה מיירי באינו מתכוין לנקר חצרו או בשחט באשפה בענין דלא שייך ניקור חצרו ובזה כיון דאינו מכוין רק לשם מצות כסוי שפיר חיישינן לטרחא דלא צריך ואסור בב' דקירות אבל היכא דשייך ניקור חצרו י"ל באמת מותר כמה דקירות דלא הוי טרחא דלא צריך דהרי מכוין לנקר חצרו שמותר ביו"ט ולכך איש הסוגיא דהך ברייתא דאם שחטו אין מכסין את דמו בע"כ מיירי אף במקום דשייך ניקור חצרו דהרי ברישא דברייתא אמר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם מותר לכסותו במקום דשייך ניקור חצרו איך אסר לגמרי השחיטה הו"ל לומר אין שוחטין אותו באשפה וכדומה רק בחצר במקום דשייך ניקור חצרו ואיך אסרו לגמרי השחיטה ובע"כ דס"ל אף בענין שמכוין לנקר חצרו אסור בכסוי והרי בזה לא שייך החשש טרחא דלא צריך ובע"כ הוצרך לטעם דהרואה יתיר חלבו וא"כ לא הוי צריך לעשות בזה פלוגתא. אך באמת אעפ"כ דברי הט"ז מוכרחין דהוי בזה פלוגתא דאל"כ מהו פריך הש"ס שחנו באשפה מהו איכא למימר כמלך מה איכא למימר ומהו פריך נימא דודאי בחול היכי דמחוייב לכסות מדינא ודאי לא העמידו דבריהם במקום מצוה ולא אסרו לבטל הכסוי בשביל חשש התרת חלבו רק ביו"ט דממ"נ מצוה לבד ליכא דהרי אם אינו רוצה לכוין לנקות חצרו פטור מכסוי דהוי טרחא דלא צריך רק אם מכוין לנקר חצרו אז מותר לו לכסות א"כ אין הכסוי חוב עליו רק רשות דהרי אלו רצה לא הוי מכוין לנקר חצרו והוי פטור מכסוי לכך בכה"ג שפיר העמידו דבריהם שיאמרו להתיר חלבו כיון שמכוין גם לכסוי ובפרט הרואה לא ידע שמכוין זה לנקר חצרו ויאמר שרק לכסוי מכוין ויטעה שודאי חי' הוא מדטרח טרחא שלא לצורך ומהו פריך ובע"כ מוכח כדעת הט"ז שיש בזה פלוגתא והש"ס תחלה סובר דלא חיישינן כלל לטרחא דלא צריך וא"כ שפיר פריך א"ה בחול נמי וכו' ומוכרח לתרץ דהחשש הוא בשביל עצמו אבל ר' זירא דס"ל הך סברא דאסור לכסות מכח טרחא דלא צריך א"כ נהי דבכוי אסור בכל ענין אף במקום דשייך ניקור חצרו ובנתערבו בהמה חי' ועוף אינו אסור רק היכי דלא שייך ניקור חצרו ולכך צריך הרמב"ם ליתן בכוי הטעם מכח התרת חלבו מ"מ שוב י"ל כטעם הראשון מכח הרואה ולא קשיא בחול כמי די"ל שפיר דבמקום חיובא לא העמידו דבריהם אבל ביו"ט דהוי רק רשות דבאינו מכוין לנקר חצרו פטור בלא"ה מכסוי מכח חשש טרחא דלא צריך רק כשמכוין לנקר חצרו מותר לכסות שוב שפיר העמידו דבריהם מכח חשש של הרואה שיאמר ודאי חי' הוא ויתיר חלבו וא"ש ודו"ק. ולכך העולה מזה לדינא בשיטת הרמב"ם דס"ל שפיר כשיטת הרמ"א דניקור חצרו מותר ביו"ט אך לא כוותי' לגמרי רק דוקא בבהמה ממש דליכא חשש התרת חלבו מותר לנקר חצרו אבל בכוי דהוי חשש התרת חלבו אסור אף אם מכוין לנקר חצרו מכח חשש דהרואה לא יתלה בניקור חצרו רק יאמר לשם כסוי הוא ויאמר חי' הוא ובחול לא גזרו בזה דלא העמידו דבריהם במקום ביטול מצוה וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר בזה:

מתוס' ד"ה א"ה מאי איריא ספק וכו'. הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דלפי פירושם הוי מצי לתרץ ביש לו דקר נעוץ דהרי גם בדקר נעוץ מוכח לעיל דהוי בי' איסורא דרבנן דחופר גומא רק דבמקום מצוה לא גזרו וא"כ לתרץ ביש לו דקר נעוץ ובכה"ג דבודאי התירו ולא בספק וצ"ע:

בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו אלמא דבדאית לי' עסקינן וכו'. עיין במהרש"א מה שתמה על דבריהם והוא תמוה באמת דהרי כן קאמר הש"ס תחלה תכ"ד ולמה הוצרכו להביא מפירש"י ותירוץ המהרש"א הוא דחוק מאד. ולדעתי נראה ליישב דבריהם עפמ"ש ביו"ד סי' כ"ח דהשוחט חי' לא יכסה עד שיבדוק הריאה מכח חשש שמא ימצא טריפה ייע"ש ולפ"ז י"ל הנה ידוע דבכסוי בעינן עפר למטה ועפר למעלה ולכך ברישא משני שפיר די"ל דמיירי דלית לי' עפר למטה ולכך בוודאי פשיטא דלא ישחוט כיון דל"ל עפר למטה אבל בספק הנה זה וודאי לא הוי סברא לומר דבשביל שמחת יו"ט ידחה ספק איסור תורה זה אינו סברא כלל רק דהוי ס"ד דבאמת אחר השחיטה מותר לכסות דהכסוי דוחה לאיסור דרבנן אף בספק רק מה דאמרינן דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט היינו בשביל הכסוי שקודם השחיטה ולכך שפיר קאמר דהוי ס"ד דבשביל שמחת יו"ט נשחטי' ולא לכסיי' היינו כדינו ולא יתן עפר למטה תחלה דבזה שפיר הוי ס"ס דלמא הוא בהמה ואת"ל חי' דלמא הוא טריפה ולכך הוי ס"ד דבשביל שמחת יו"ט נסמוך אס"ס ולא לכסיי' קמ"ל דאעפ"כ אין שוחטין אותו ביו"ט ולכך תינח ברישא אבל מסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין את דמו א"כ משמע דאף אחר השחיטה אין מכסין דמו והרי אחר השחיטה כבר אפשר לבדוק הריאה לראות שאינו טריפה ונשאר רק ספק אחד וא"כ בשביל שמחת יו"ט הוי משמע להו דאין סברא כלל לדחות ספק תורה ולכך שפיר הקשו דמסיפא דאף אם שחטו אין מכסין שוב הו"ל להקשות שפיר דא"כ פשיטא דאין שוחטין לכך הביאו ראי' מפירש"י דפירש גם בסיפא כן דהוי ס"ד דבשביל שמחת יו"ט ידחה ספק אחד של תורה. ואם באנו לדייק על לשון הש"ס דקאמר לשחוט ולא לכסיי' דמשמע דמעפר שלמעלה מיירי, הן אמת דאין זה דיוק דהרי בלשון תורה נאמר וכסהו בעפר ולמדו מזה ליתן עפר כמטה א"כ חזינן דגם זה נקרא כסוי, מיהו אף אם כאמר דבלשון חכמים לא שייך לקרוא כסוי רק העפר שלמעלה נמי א"ש די"ל כך דהנה בדיקת הריאה הוי רק דרבנן ולפ"ז י"ל דהוי ס"ד של התוס' דודאי בשביל שמחת יו"ט לדחות ספק תורה זה לא יעלה ע"ד אדם רק דהוי ס"ד דבשביל שמחת יו"ט ידחה התקנתא דרבנן ולא יבדוק הריאה וישליכנה וכדומה ואז פטור מכסוי מכח דהוי ס"ס דלמא הוא בהמה ודלמא הוא טריפה ולא נחשב איכא לברורי כמ"ש האחרונים בעלמא דלא נחשב איכא לברורי רק כששני הספיקות איכא לברורי והכא נמי הך ספק שמא בהמה ליכא לברורי לכך הוי ס"ד דבשביל שמחת יו"ט לא לבדוק הריאה ולא לכסיי' ואינו דומה לכל שוחט בהמה ביו"ט שבודקין הריאה ולא אמרינן להשליך הריאה ולא לבדוק מכח שמחת יו"ט חדא דבשביל שמחת יו"ט לא דחינן ספק איסור כיון דאפשר לברורי דבעלמא הוי רק ספק אחד ואפשר לברורי גם אדרבא כיון דמה דבדיקת ריאה דרבנן הוי מכח דרוב בהמות כשרות הם א"כ מה"ט גופו ליכא בזה חשש שמחת יו"ט כיון דעפ"י הרוב ימצא אותה כשירה ולכך [אין] בזה חשש שמחת יו"ט אבל כאן אם נימא שמחוייב לבדוק הריאה יהי' חייב בכסוי ויהי' ביטול שמחת יו"ט כיון דלא אפשר לכסות גם כיון דזה ליכא לברורי דהרי עכ"פ ספק בהמה כשאר לכך מכח שמחת יו"ט לא ניחוש לתקנתא דרבנן ולא יבדוק הריאה ובאכילה מותר דסמכינן על הרוב ובכסוי פטור דהוי ס"ס ולכך שפיר הוי ס"ד דלשחוט ולא לכסיי' ומשני שפיר אבל בסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין את דמו והו"ל למיתני אין בודקין את הריאה ואין מכסין את דמו ומדלא קתני כן מוכח דהריאה מחוייב לבדוק כדינו בכל בהמה ואעפ"כ אין מכסין דמו ולזה שפיר הקשו דאם מחויב לבדוק הריאה א"כ הוי רק חד ספקא ופשיטא דאין שוחטין כיון דאין מכסין דמו דבשביל חד ספקא לא חיישינן לשמחת יו"ט ולכך הביאו בשם רש"י דאף בחד ספיקא הוי ס"ד דלא חיישינן לי' משום שמחת יו"ט וא"ש. וי"ל עוד דזה תליא בפלוגתא אם ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן דבתחלה הוי משמע להו דהוי מן התורה לכך הוי פשיטא להו דלא חיישינן לשמחת יו"ט לדחות ספק תורה ואח"כ תירצו בשם רש"י דאף בחד ספיקא הוי ס"ד לחוש לשמחת יו"ט דספיקא לחומרא רק דרבנן לכך הוי ס"ד דאף בחד ספיקא ניחוש לשמחת יו"ט וא"ש. והנה בזה יש לתרץ דברי הרמב"ם מה שהעתיק הטעם בכוי מכח התרת חלבו ותמה הלח"מ והט"ז דהרי בברייתא דתנא ר"ז מוכח דהוי מכח טרחא דלא צריך והט"ז תירץ דיש פלוגתא בזה בש"ס אך הרגיש בעצמו כיון דזה הוי ברייתא דלא כוי בלבד אמרו איך אפשר לחלוק על הברייתא ונדחק לומר דהוי משמע לי' דאידך ברייתא דנקט כוי ולא שאר חי' ובתערובת מוכח דלא ס"ל כן. אך לדעתי י"ל כך דהנה הלח"מ העיר דכמו דבנתערבו דוחה טרחא דלא צריך ודאי לכסוי ודאי כן ראוי לומר בכוי שידחה ספק טרחא לספק כסוי ובאמת יש לחלק הענינים עפ"י מ"ש התוס' בעירובין דהיכי דנתערבו מתן ד' במתן אחת דלא אמרינן אתי עשה ודחה ל"ת מכת דהוי עשה דפשיעה ייע"ש הרי חזינן דאף שמן הדין הוי ראוי לדחות מ"מ מכח פשיעתו לא דחה א"כ י"ל כיון דכל דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון לכך ה"נ בנתערבו דם בהמה וחיה דהוה כפשיעה וכמ"ש התוס' בעירובין הנ"ל ולכך ממילא חיישינן לטרחא דלא צריך ולא דחי הכיסוי וודאית לטרחא וודאית אבל בכוי דלא פשע ומעצמו הוא ספק לכך דוחה ספק כסוי לספק טרחא דלא צריך אך הרי גם בכוי הוה פשיעה דלמה שחטו ביו"ט וא"כ הדרא קושית הלח"מ לדוכתא וא"כ לפ"ז י"ל דודאי מה דאמרינן גזירה להתרת חלבו אינו לענין דיעבד היכא דעבר ושחטו דבזה י"ל כיון דלא שכיח הוא לא גזרו בי' רבנן ולא שכיח הוא לעבור על דברי חכמים רק הטעם דהתרת חלבו הוי על לכתחלה למה לא ישחוט לכתחלה ויכסנו ובזה שפיר אם הוי מתירין לו לשחוט לכתחלה הוי מלתא דשכיחא וראוי לגזור בו מכח התרת חלבו לכך א"ש הכל דהש"ס נתן טעם דגזרת התרת חלבו על מה שאין מתירין לו לשחוט לכתחלה ולכסנו ובזה לא שייך הטעם דטרחא דלא צריך דספק כסוי דוחה לספק טרחא דלא צריך ולכך צריך לטעם דהתרת חלבו אבל בברייתא קאמר דלא כוי בלבד אמרו היינו לענין דיעבד אם כבר אסרו חז"ל לשחטו א"כ שוב לא שכיח הוא לעבור אדרבנן ובמלתא דל"ש לא שייך הגזירה דהתרת חלבו ולכך בזה צריך לטעם דהוי טרחא דלא צריך דבזה כיון דאסרו לשחטו שוב הוה פשיעה לכך שפיר לא דחה ספק כסוי לספק טרחא כמו בנתערבו דם בהמה וחי' ולכך שפיר אמר לא כוי בלבד אמרו. ובזה א"ש לשון הרמב"ם והש"ע שמה שנתנו טעם מכח גזירת התרת חלבו לא קאי אדסמיך לי' על דיעבד רק על הרישא דלכך אין שוחטין אותו לכתחלה ולכסות מכח גזירת התרת חלבו וא"ש. מיהו אם כאמר דזה דוחק לפרש כן בלשון הש"ס והרמב"ם דמפשטא דלישנא מורה דעל דיעבד קאמרי דמה שבדיעבד אין מכסין דמו הוי מכח התרת חלבו כראה להחזיק בדברי הט"ז דיש בזה פלוגתא אך שקשה איך אפשר לחלוק על הברייתא דר"ז י"ל עפ"י הנ"ל די"ל דודאי בנתערבו דם בהמה בדם חי' זה הוי פשיעה ממש ולכך לא דחי עשה דכסוי לטרחא דלא צריך אבל בכוי אף דעבר ושחטו לא נחשב פשיעה די"ל דקסבר מצוה קעביד משום שמחת יו"ט ע"ד מה דאמרינן בעלמא דקוברי מת ביו"ט ראשון כשירים דסברי מצוה קעבדי כן ה"כ בזה והרי לס"ד דש"ס הוי משמע לי' באמת דמכח שמחת יו"ט לשחוט ולא לכסיי' א"כ נהי דקיי"ל דאין הדין כן עכ"פ פשיעה לא נחשב לו אולי טעה וסבר מכח שמחת יו"ט מותר לשחטו ולכך ודאי ראוי שידחה ספק כסוי לספק טרחא דלא צריך רק מה דאמרינן לא כוי בלבד אמרו היינו דר"ז ס"ל דאין בודקין הריאה כלל בכוי ולכך כיון דאין בודקין הריאה הוי ספק ספיקא אולי הוא טריפה ואולי הוא בהמה לכך שפיר קאמר דבשביל טרחא דלא צריך סמכינן אס"ס ומשליך הריאה ואינו עושה איסור דאורייתא רק דרבנן וזה שפיר התירו בשביל טרחא דלא צריך ועיין ראי' לדברינו בהרא"ש פרק אין צדין גבי מסוכנת שהביא ראי' דמשום הפסד ממונו מותר לאכול בלי בדיקת הריאה ומה"ט אם הוציא הריאה בלי בדיקה כשרה ייע"ש וא"כ אם משום הפסד ממון התירו שלא לבדוק הריאה מכ"ש בשביל טרחא דלא צריך לכך שפיר קאמר ר"ז דלא כוי בלבד אמרו שחששו לטרחא דלא צריך והתירו לאכול בלי בדיקה וממילא פטור מכסוי דהוי ס"ס רק גם בנתערבו וכו' דהוי ודאי כסוי מ"מ דוחה לכסוי זה טרחא דלא צריך מכח דהוה ע"י פשיעתו וא"כ תינח ברייתא דר"ז אבל באידך ברייתא דקאמר ואם שחטו אין מכסין את דמו ולא קאמר אין בודקין הריאה ואין מכסין דמו משמע דס"ל דהחיוב לבדוק הריאה ואעפ"כ אין מכסין דמו וא"כ בזה כיון דהוי רק חד ספקא ודאי ראוי לומר דיבא ספק כסוי לדחות לספק טרחא דלא צריך ובע"כ הוצרך לטעם דהתרת חלבו וא"ש דמוכח דיש בזה פלוגתא ולכך הרמב"ם פסק כברייתא זו ולכך העתיק הטעם דהתרת חלבו מכח דס"ל דבודקין הריאה ופשיעה לא הוי דסבר מצוה קעביד אבל בנתערבו דהוי פשיעה לכך פסק כברייתא דר"ז דחיישינן לטרחא דלא צריך ולא דחי כסוי לאיסור טרחא וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעז"ה. והנה בזה י"ל דברי הרמב"ם ג"כ במה דהעתיק הטעם של הרואה יתיר חלבו והוא תמוה שהרי הש"ס דוחה זה ופריך א"ה בחול נמי וכו' ועיין מ"ש לעיל בזה וכעת נראה כך דלכאורה לא פריך הש"ס א"ה בחול כמי דדלמא כוונת הברייתא כך דודאי אם לא הי' כאן חשש טרחא דלא צריך לא הוי מעמידין דבריהם לגזור משום התרת חלבו לבטל המצוה רק כיון דביו"ט בלא"ה יש חשש טרחא דלא צריך ובלא"ה יהי' פטור מכסוי רק דאז הוי מתקנינן דלא לבדוק הריאה שיהי' ס"ס לכך שוב תקנו דבלא"ה לא יהי' שייך כסוי מכח התרת חלבו ולכך כיון דבלא"ה לא יכסנו מכח חשש התרת חלבו לכך שוב בודקין הריאה כדינו וא"כ לא קשה בחול נמי דבחול לבטל הכסוי מכח זה לא תקנו אבל ביו"ט בלא"ה נמי לא היו מכסין מכח חשש טרחא רק דאז לא היו בודקין הריאה וכיון דסוף סוף לא היו מכסין לכך תקכו גזרת התרת חלבו ולא הוי גזרה זו ביטול מצוה רק אדרבה קיום מצוה כי ע"י כן יהי' כשאר תקנת בדיקת הריאה על מכונו והבן, אך מה דלא משני כן בש"ס היינו דלא הוי ס"ל חשש טרחא כמ"ש הט"ז אבל אנן דקי"ל חשש טרחא כברייתא דר"ז שפיר י"ל החשש מפני הרואה ולכך בודקין הריאה ואינו מכסה וא"ש ודוק היטב:

בתוס' ד"ה אר"י לש אלא שהוסק מעיו"ט וכו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל כששחט שרי וכו' כדי שלא לבטל ממצות כסוי עכ"ל. והנה הפ"י תמה דהרי הוי כולד גמור ייע"ש והנה אני בחדושי בק"א כתבתי די"ל דזה דומה למה דאמרינן לעיל דף וי"ו באפרוח שנולד ביו"ט דשמואל ס"ל שמותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י מכח מגו דאיתקן להא איתקן נמי להא א"כ ה"כ כיון דבעודו עצים לא הוי ראוי לכסות בו דם והוי פסול לכסוי ועתה שנעשה אפר נעשה ראוי לכסוי לכך ראוי לומר מגו דאתתקן להא אתתקן להא ואף דא"כ הוי ראוי להתירו לכל מילי י"ל דהיכי דעיקרו עומד למה דאתתקן כגון באפרוח דעיקרו עומד לאכילה לכך אמרינן מגו דאתקן להא ומותר לגמרי אך באפר אטו כל אפר עומד לכסוי ולכך כיון דאינו עומד לכסוי לא מהני הך מגו רק לגבי כסוי אם בא לכסות בו אז מהני הך מגו כיון דתיקן עצמו לכסוי לא הוי כמי כולד. אך שם בחדושי דחיתי זה דקי"ל כרב דאפרוח אסור ולא אמרינן דמתיר עצמו בשחיטה, אך כעת ראיתי דיש להחזיק דברינו עפ"י דברי הלח"מ בפ"ב מהל' יו"ט שם שהעיר על הרמב"ם שפסק דאפר שהוסק ביו"ט אסור דמ"ש מן הנוסחא שהביא הרמב"ם שם לעיל בקליפי אגוזים שאכלן ביו"ט מכת שהם מוכנין אגב אמן לאכילה מותר להדליק בהם וה"נ נימא שהאפר מוכן ע"ג האש ותירץ דשאני הכא דנשתנה האש ונהפך צורתו לצורת אפר משא"כ התם דהקליפה והאוכל חשובין כאוכל ייע"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא באפרוח דלא שייך מוכן אגב אמו כדמוכח התם דהרי בעגל שם מתיר מה"ט גופו מכח דמוכן אגב אמו א"כ מוכח דבאפרוח לא שייך מוכן אגב אמו לכך נחשב כולד ולא מהני מגו שאתקן להא אתקן להא אבל באפר הרי אם לא נעשה צורה חדשה בלא"ה הי' מותר מכח שמוכן אגב אמו רק עיקר הריעותא בזה מכח דנעשה צורה חדשה לצורת אפר ולכך בזה שפיר אמרינן דהרי צורה זו הועילה דאיתקן עצמו לכסוי ולכך מהני הך מגו עכ"פ לתקן מה דנשתנה לצורה חדשה ושוב ממילא מותר מכח שמוכן אגב אמו וא"ש. והנה בזה י"ל דברי הרמב"ם שם פ"ב הלכה י"ב שהביא שם יש נוסחאות שיש בהם דאם אכלן בערב מסיקין בהם וכתב הראב"ד שלא מצא זאת הנוסחא כלל והנה באמת אני כתבתי לעיל די"ל ראי' מן הש"ס דילן כדעת הירושלמי שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט ממה דפריך מה ארי' ספק אפילו ודאי נמי לתרץ דמיירי שהי' לו אפר שספק הוסק ביו"ט ספק הוסק בעיו"ט ולכך בודאי מותר לכסות בו דספק דרבנן להקל ודשיל"מ לא הוי כיון דאפשר שלא יהי' רשומו ניכר בלילה והוי כדבר המתקלקל אבל ספק חי' הוי ס"ס דלמא הוי בהמה ושוב הו"ל ספק דשיל"מ ולחומרא ואת"ל חי' דלמא הוא באמת הוסק ביו"ט ואסור אף לודאי כסוי ומזה מוכח דס"ל כהירושלמי דאף בודאי הוסק ביו"ט מותר לכסות בו, אך שם כתבתי דא"כ קשיא להיפך קושית הצל"ח למה לא משני דמיירי ביש לו אפר שהוסק ביו"ט ובודאי התירו ולא בספק ומוכח לכאורה דלא כהירושלמי, מיהו לפמ"ש לעיל א"ש דודאי ס"ל להש"ס כהירושלמי ומה שהקשה הצל"ח הנ"ל לק"מ דהרי קשה קושית הפ"י הנ"ל הרי הוי נולד גמור ולמה יהי' מותר בודאי ובע"כ הטעם כמ"ש מכח מגו דאתקן להא אתקן להא וא"כ הרי לטעם זה הוי היתר גמור כמו התם באפרוח לשמואל ולמה לא יהי' מותר אף לספק כסוי ואין לחלק בין ספק לודאי ולכך שוב כיון דקושית הצל"ח לק"מ מוכח להיפוך מן הש"ס דילן כהירושלמי ממה דלא משני בהי' לו ספק אפר כנ"ל. אך הרי לכאורה קשה כיון דאנן לא קי"ל כשמואל באפרוח א"כ אכתי לתרץ הש"ס דברי ר"י דס"ל כמי כהלכתא כרב וממילא האפר שהוסק ביו"ט אסור ואפשר לתרץ כנ"ל או כדעת הצל"ח בקושיתו ובע"כ מוכח כדעת הנוסחא שהביא הרמב"ם שס"ל שבקליפי אגוזים שאכלן ביו"ט מותר להסיק וא"כ קשה קושיות הלח"מ ובע"כ כתירוצי לכך לכ"ע ראוי לומר בזה מגו דאתקן להא וכו' לכך לא מצי לתרץ כן וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שראה נוסחא אחת שמן הסוגיא דילן יש ראי' לדיעה זו ומוכח כדעת הרמב"ם בנוסחא זו מיהו כיון דהרמב"ם תפס שם לעיקר כנוסחא הראשונה דקליפי אגוזים שאכלן ביו"ט אסורין ממילא אזיל לי' הך טעמא דלעיל וממילא כיון דקי"ל כרב דלא אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וכו' לכך גם הכא אסור האפר דהוי נולד גמור כקושית הפ"י לכך פסק גם בזה דלא כהירושלמי ואוסר האפר לגמרי וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעז"ה:

גמ' ולטעמיך לכסיי' באפר כירה או בדקר נעוץ וכו' הנה התוס' הקשו אם קאי הקושיא על הרישא מהו פריך ולכסיי' בדקר נעון אטו פריך דלעביד כב"ש ולפע"ד י"ל כך דותה יהי' ראי' לדעת המג"א בהל' שבת סי' שי"ד שהשיג על התה"ד בדין חופר גומא וא"צ אפי' לעפרה דס"ל להתה"ד שחייב מן התורה והמג"א ס"ל שפטור ומותר אפי' מדרבנן כיון דהוי מלאכה שא"צ לגופה גם מקלקל ייע"ש ולפ"ז א"ש דע"כ לא קאמרי ב"ה דלא ישחוט ויחפור בדקר ויכסה רק אם אין לו עפר כירה ועפר מוכן דאז צריך הוא לעפרה לכסות בו וא"כ יש כאן איסור דרבנן עכ"פ דהרי החופר גומא וא"צ אלא לעפרה הוי אסור מדרבנן עכ"פ ולכך כיון דיש בזה איסור דרבנן לא התירו רק כשכבר שחטו אבל לא ישחוט לכתחלה ע"ס זה אך כשיש לו עפר מוכן ממש בזה כיון דא"צ לעפר הדקר נעוץ כיון דיכול לכסות בשאר אפר בזה נחשב חופר גומא וא"צ אפי' לעפרה ואינו דומה למשתמש בדבר הרשות דודאי אסור ליטול עפר בזה אף דיש לו עפר אחר ולא נחשב בזה א"צ אפי' לעפרה דבדבר הרשות תליא הדבר ברצונו וכיון דניחא לי' עתה בזה העפר והרי נהנה ממנו דעושה בו צרכיו לכך כיון דהשתא משתמש בזה נחשב צריך לעפרה ויש בזה איסור דרבנן אבל באם אינו צריך בו לצרכיו כלל רק לכסות בו לדבר מצוה וא"כ צרכיו ממש אין כאן כלל רק במה דהוי צורך מצוה והרי המצוה הוי אפשר לקיים באפר אחר, וממ"נ בתר דעתו אין לילך דהרי אינו צריך לו כלל ובתר האמת דהוי דבר מצוה הרי לפי האמת אין בו צורך כלל דהרי יש לו עפר מוכן לכסות בו לכך הוי בזה כחופר גומא וא"צ אפי' לעפרה שמותר לכתחלה לכך בזה מודים ב"ה דמותר לשחוט אפי' ע"ד לכסות בדקר נעוץ. והנה כראה ראי' לזה מלשון המשנה בריש ביצה דקאמרי ב"ה לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעי"ו וקשה דהך אא"כ הי' לו עפר מוכן הוא למותר דמלתא דפשיטא הוא דבלא"ה איך משכחת לה שחיטה ביו"ט ובע"כ דבעפר מוכן מותר לכסות ואף אם נדחוק דמשכחת לה שחיטה בבהמה מ"מ קשה דודאי כיון דיש לו עפר מוכן שמותר להשתמש בו כל צרכיו מכ"ש שמותר לכסות בו ומה"ת לא ישחוט בזה ולכך נראה דהכונה כך דקמ"ל דלא ישחוט ע"ס שיש לו דקר נעוץ אא"כ הי' לו עפר מוכן אז מותר לשחוט על סמך שיטול מן הדקר נעוץ ולכך זה שפיר הוי רבותא דהרי בדבר הרשות אסור לו לעשות כן מ"מ בדבר מצוה מותר לו לעשות כן דזה נחשב חופר גומא וא"צ אפי' לעפרה ולכך פריך כאן דלפי הס"ד דמיירי באית לי' א"כ כיון דיש לו אפר כירה מותר לשחוט אפי' ע"ס דקר נעוץ ולכך פריך שפיר לכסיי' באפר כירה או בדקר נעוץ כיון דיש לו אפר כירה יכול לשחוט אפי' ע"ס דקר נעוץ וא"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה