בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף ו.
גמרא אמר רבא מת ביו"ט ראשון וכו' משא"כ בביצה. לכאורה קשה לי לפי מה דאמר לקמן דאמר רבא מי שלא הניח ערובי תבשילין וכו' מניח ביו"ט ראשון ומתנה ומסיק שם דמאן דס"ל בביצה אסור ביו"ט של ר"ה אף בע"ת אסור א"כ זה ידוע דמוקצה חמור משאר אסורי דרבנן ביו"ט וא"כ למה אשמעינן רבא דלביצה נחשב ר"ה כיומא אריכתא הו"ל לאשמעינן דאף לענין ערובי תבשילין הוי כיומא אריכתא ומכ"ש לענין ביצה וצ"ע בזה כעת:
שם גמרא משא"כ בביצה וכו'. הנה ראיתי בב"י סי' תקי"ג שהביא לשון הרמב"ם שכתב דכל מוקצה או ביצה שנולדה אם הכינו בראשון מותר בשני וכו' ותמה הב"י למה לי הכנה וכו'. ולדעתי נראה דא"ש דלהרמב"ם הוי קשה לו מה שהקשו לעיל התוס' ד"ה נימא קסבר רב קדושה וכו' והקשו דנימא מגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא ותרצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן אבל הרמב"ם ס"ל כך דע"כ לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר רק באם עכ"פ הכינו הוא ולכך נהי דבשאר דבר שהי' מוקצה בה"ש לא מהני מה שאומר איני בודל מהם כל בה"ש דבע"כ בודל מהם כפרש"י דף ל"א בסוגיא דאין נוטלין עצים וכו' מ"מ גבי מוקצה מחמת יום שעבר דאין איסורו מחמת יום הבא רק מחמת העבר מהני הכנה שלו שאומר אינו בודל ממנו אבל אם לא הכינו אז כיון דהוי באמת אסור לו בה"ש אסח דעתי' מני' מסתמא ולכך אסור. ובכך הי' מיושב להרמב"ם מה שהקשו התוס' בביצה דף ל"א ובמס' סוכה דלמה אתרוג בשמיני אסור וכו' הלא לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ותרצו דבמוקצה מחמת מצוה אמרינן אף מוקצה מחמת יום שעבר אך להרמב"ם לא הי' ניחא תירוץ זה רק מפרש כך דבאמת אין חילוק רק אם הכינו ביום ראשון אז מהני ליום שני ואם לא הכינו הוי מוקצה אף ביום שני ובפרט דבסוכה כיון דאלו מתרמי לי' סעודה מי לא בעי מיכל בגוי' לכך מסח דעתי' מני' בה"ש לכך הוי מוקצה מחמת יום שעבר אבל בביצה דאי"צ לו כ"כ בה"ש בפרט דבסוכה אם יושב שם בגוי' בה"ש א"כ דחי' בידים ומבטל הכנה שלו לכך הוי מוקצה מחמת יום שעבר אבל בביצה דלא דחיא בידים מהני הכנה שלו לכך אם מכינו על יום שני מהני וא"ש זה כראה שיטת הרמב"ם על נכון ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה דלמא מעברי לי' לאלול כתקנה ראשונה למנות מיום שני ולעשות שני ימים כגון שלא באו עדים עד יום שלשים ואחד וכו'. הנה המרש"א תמה על פירושו והפ"י נדחק בכוונתו וכתב בעצמו שאין לשון רש"י מורה כן. ולדעתי נראה דאין כוונת רש"י בלשון כגון לומר שבאמת אירע כן רק הך לשון כגון הוי מלשון כמו דלמא מעברי לאלול לעשות שני ימים כאלו באו עדים ביום ל"א כלומר דאף אם באו עדים מן המנחה ולמעלה לא היו מקבלין אותם רק עושין שני ימים כמו חכו באו ביום ל"א דאז ודאי הוי שני ימים שהרי לא באו עד למחר ויום אתמול עד הלילה היו צריכין להחזיק בקדושה דלמא יבאו עוד דקודם התקנה היו מקבלין כל היום כן כמי היתה התקנה דאף אם באו ביום למ"ד מן המנחה וכו' יהיו עושין שני ימים כמו אלו באו ביום ל"א והוי כגון מלשון כמו או שט"ס הוא וצ"ל כמו. וז"ב ונכון לדעתי:
תוס' ד"ה מימות עזרא ואילך וכו'. לכאורה נלפענ"ד ליישב קושייתם דיש חילוק בין טלטול לאכילה והוא עפמ"ש הרב הצל"ח דספק דשיל"מ שייך רק באכילה דבזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל בטלטול דיכול לטלטלו היום וגם למחר ל"ש דשיל"מ ובאמת סברא זו מבואר בפ"י כמי בסוגיא דנכרי שהביא דגים ייע"ש ולכך הי' כראה לומר דמה דמחמירינן בר"ה לענין ביצה היינו רק באכילה ולא בטלטול די"ל דבאכילה אין לו היתר דיו"ט שני הוי ספק דרבנן להקל דהרי הוי דשיל"מ ולחומרא ועיקר היתרו הוי רק מכח ממ"נ אם היום יו"ט וכו' ובזה בר"ה ל"ש ממ"נ דדלמא עברוהו לאלול והוי גם אתמול גם היום קודם והיינו דמ"שא נהרדעי מה דעתך וכו' אין הכונה דאין לחוש על ר"ה הזה דלמא מעובר דבזה ודאי נהי דלא שכיח הוא מ"מ כיון דע"ד המיעוט משכחת לה שיהי' כן א"כ נהי דלא אמרינן בזה דהוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא להחמיר דביצה הוי רק דרבנן ובספק דרבנן אף באיתחזק איסורא קיי"ל להקל כמ"ש מקצת אחרונים מ"מ כיון דעכ"פ הוי כאן איתחזק איסורא של ר"ה דעכ"פ יש יום אחד ר"ה בפרט דיום אתמול הי' קודש וא"כ איתחזק כאן איסורא א"כ י"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא לכך שפיר יש לחוש דלמא אלול הזה מעובר הוא רק דבזה מ"מ הוי ספק דרבנן ולהקל ולכך אף למ"ד דאף בספק דרבנן באיתחזק איסורא להחמיר א"ש כאן כיון דבלא החזקה אין שייך כאן ספק דהרי יש ממ"נ אם היום קודש וכו' וצריכין אנו לחוש דלמא שניהם יו"ט והרי עפ"י הרוב ל"ה כן בע"כ מכח סמוך מיעוטא לחזקה א"כ לא נעשה ספק רק ע"י צירוף החזקה א"כ שוב נסתלק החזקה נגד הרוב לשווי' ספק שוב נשאר רק כספק דעלמא ולכך הי' ראוי לומר בי' ספק דרבנן ולהקל רק מ"ש נהרדעי מה דעתך וכו' היינו רק לענין טלטול כיון דהוי ספק דרבנן וראוי להקל מיהו בנולדה ביו"ט ב' א"א להתיר מכח ספק דרבנן כיון דאתי לזלזולי ביו"ט ב' כמו בכל דבר דהוי דאורייתא מחמירינן אף בדרבנן השייך לו וכמ"ש המג"א בסי' קפ"ד בדין בהמ"ז בברכה רביעית אבל אם נולד ביו"ט א' דבזה ל"ש אתי לזלזולי ביו"ט ב' כיון דבכל יו"ט יש כאן ממ"נ בפרט דבמה שנתיר אין ראי' דהשני חול דדלמא הראשון הי' חול לכך כיון דל"ש אתי לזלזולי שוב ראוי להתיר בר"ה אף דממ"נ ליכא דיתכן דשניהם יו"ט מידי ספק לא נפקא והוי ספק דרבנן להקל ודשיל"מ לא הוי דבטלטול ל"ש דשיל"מ כמ"ש הפ"י וצל"ח רק דהוי ראוי לחוש למש"ל דדלמא לשנה הבאה יהי' באמת מעובר ויהי' ידוע לכו ויאמרו אתמול מי לא אכלנו ביצה ביו"ט ב' של ר"ה וגם עתה נאכל ולא ידעו דאשתקד לא ידענו אם הי' מעובר ועכשיו ידענו לכך לענין להבא שפיר אמר כיון דמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר אין לחוש שיזדמן כך לשנה הבאה דעל חשש גזרה עבור שנה הבאה ל"ש איתחזק איסורא ושוב אין לנו לחוש למיעוטא ולכך מותרת מכח ספק דרבנן ולהקל. אבל ר' יוסי מיירי לענין אכילה א"כ בשלמא בכל יו"ט ב' יש ממ"נ אבל בר"ה כיון דסמיך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וליכא ממ"נ ומאי אמרת דהוי ספק דרבנן ביו"ט ב' זה הוי ספק דשיל"מ ולחומרא ולכך ר"י מיירי לאכילה וכאן לענין טלטול בפרט דהוי דבר הנלמד מענינו דבמת מיירי רק מענין טלטול ושאר מלאכה לכך ע"ז אמר שפיר דבביצה לרבא אף בטלטול שלא מענין אכילה אסור אבל נהרדעי אמרו דבכה"ג שלא מענין אכילה מותר אף בביצה אבל בביצה לאכילה אף נהרדעי אסרי ובהכי מיירי ר' יוסי וא"ש ודו"ק. ועוד י"ל דכיון דמר זוטרא מפרש לקמן מה דמת ביו"ט שני מותר היינו רק אם אשתהי אבל בלא אשתהי אף בשאר יו"ט ב' אסור א"כ לפ"ז מה דקאמר רבא משא"כ בביצה היינו אם יש לו צורך הרבה בביצה כמו דומיא דמת באשתהי דהוי צורך הרבה לו שלא יסריח ובביצה אף אם נצרך לו הרבה אסור וע"ז פליג נהרדעי דבאם יש לו צורך הרבה לשמחת יו"ט בזה דומיא דמת מיירי באשתהי וצורך הרבה לשמחת יו"ט בזה מתירין אבל ר' יוסי מיירי באין לו צורך הרבה לשמחת יו"ט בזה אסרי ר"י, ונהרדעי וא"ש דדינו של הרא"ש לענין ביצה לנהרדעי כמו שאר יו"ט לענין מת למר זוטרא ויש חילוק בין אם יש לו בי' צורך הרבה או לא וא"ש ודו"ק:
שם אפרוח שנולד ביו"ט כו'. הכה בסוגיא זו בארנו בעזה"י בק"א סי' תצ"ח סעיף ה' ומה שעלה בלבי דבר חדש במה"ת אשר השקפתי בה כמו רגע אעתיקנו כאן:
תוס' ד"ה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה וכו' ועי"ל דמיירי דלא כלו לו חדשיו עד היום וכו' והנה נשאלתי מאחד דדבריהם סותרין לדלעיל דף ד' ד"ה קסבר קדושה אחת וכו' שכתבו דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר והוא תמוה באמת וראיתי אח"כ בספר ישועות יעקב הרגיש ג"כ בזה. וליישב זה גם מה שהעיר המהרש"א דהו"ל להקשות מאם לא כלו לו זיי"ן מעת לעת עד היום והנה הצל"ח כתב דבזה לא הוי מוקצה מכח דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא הוי כפל ייע"ש ואני אומר דדברי מהרש"א נכונים דהרי בפ"ד דיבמות גבי החולץ למעוברת והפילה פליגי שם ר"י ור"ל דר"י ס"ל דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דנפל הוי ור"ל ס"ל דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע והקשו שם התוס' מבעלמא דאמרינן אגלאי מלתא למפרע ותרצו די"ל דתחלה בן קיימא הי' ואח"כ נעשה נפל וא"כ תינח בהפילה אח"כ אבל להיפך בלא הפילה רק כלו לו כל חדשיו ודאי דלכ"ע אמרינן אגלאי מלתא למפרע דבן קיימא הי' ולא כפל דבזה לא שייך תרוצם ואם בנעשה כפל אח"כ ס"ל דהוי לו דין בן קיימא תחלה מכ"ש אם בסוף כמי נעשה בן קיימא דהוי לו דין בן קיימא למפרע וא"כ גם בזה שייך לומר אגלאי מלתא למפרע ומ"מ ס"ל לתוס' דהוי מוקצה וא"כ ה"כ בשהא זיי"ן מעת לעת ומה לי זה או זה. וליישב כל זה נראה לומר ותחלה נפרש מה דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ותמה הפ"י דמה ענין זה לזה והפ"י תירץ דהנה התוס' הקשו דהרי ר"י ל"ל מוקצה אך י"ל דמאן דל"ל מוקצה אית לי' נולד אך זה הוי דוקא אם כשנולד מותר תיכף זה נחשב נולד אבל אם כשנולד עדיין אינו מותר רק ע"י שחיטה ממילא לא נחשב כולד ייע"ש ופירושו הוא דחוק דא"כ לא הו"ל לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה רק הו"ל לומר הואיל ואסור קודם שחיטה. אך נראה הכוונה דהנה טעם פלוגתת המ"ד למה חד ס"ל מאן דל"ל מוקצה אית לי' כולד וחד ס"ל דמאן דל"ל מוקצה ל"ל כולד י"ל הטעם כך דהנה הטעם דמ"ד דלא ס"ל מוקצה י"ל דהוי הטעם מכח דאין אדם מקצה מדעתו כלום וכעין דאמרינן אף לדידן דאין מוקצה בשל נכרי דאין הנכרי מקצה מדעתי' כלום כן ס"ל אף בישראל כן דאינו מקצה מדעתו כלום ודעתו על כל דבר אך י"ל זה במוקצה דהוי על כ"פ בעולם אבל במה שנולד ואינו בעולם כלל בזה שפיר מסיח דעתו ולא הוי דעתו עליו ומודה דהוי מוקצה וע"ד דל"ל נולד י"ל כך דהרי לעיל אמרינן דר"א אומר ביצה תאכל היא ואמה ופריך במ"ע ומשני כגון שקנאה סתם נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל עומדת וקשה כשאלה את פיו למה קנאה ובע"כ דאף שאינו יודע מ"מ אמרינן אח"כ ברירה למפרע ובלא דעת הוי כאלו הוי דעתו לכך וכמו דס"ל לחד מ"ד ביאוש של"מ דהוי יאוש ובכלך אצל יפות דאף לדידן הוי שלא מדעת כמו מדעת ועיין בש"ך סי' שנ"ח ולכך י"ל כמו דבזה שלא מדעת הוי כמו מדעת כן ה"כ בזה כיון דבסוף כולד היום א"כ הוברר הדבר למפרע שהי' עתיד להוולד היום ואם הי' יודע שיוולד היום הי' דעתו עליו מאתמול ולכך לא הוי מוקצה והוי כאלו הי' דעתו עליו מתחלה אך י"ל דבשלמא ר"א שפיר אומר כן דלשיטתי' אזיל דס"ל ברירה עיין פ"ה דביצה אבל אנן קיי"ל דא"ב א"כ איך נאמר הוברר הדבר למפרע אך י"ל דהרי קיי"ל בדרבנן י"ב לכך לית לי' נולד מכח ברירה. והנה זה ידוע דמה דקיי"ל בדרבנן י"ב היינו מכח ספק דרבנן להקל והנה דעת כמה דהיכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל והנה הרמ"א כתב ביו"ד סי' נו"ן דלא אמרינן נשחטה הותרה רק כשאפשר לומר דנעשה לאחר מיתה ולא כשנולד ריעותא מחיים והכה הש"ך הביא בשם מהר"ם לובלין שתמה ע"ז והש"ך יישב זה דהתוס' כתבו כן לרבה ואנן קיי"ל כאביי ורבא עכ"פ מוכח מתה דיש בזה פלוגתא דאמוראי ביבמות התם אם כשנולד ריעותא מחיים אם נחשב חזקת היתר או חזקת איסור וזה הוי כאן דמאן דקאמר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ס"ל כמ"ד דמאן דל"ל מוקצה ל"ל כולד אך הרי עיקר הטעם מכח ברירה והרי הוי ספק ולומר דספק דרבנן להקל הרי נולד ריעותא מחיים והוי איתחזק איסורא וראוי לילך לחומרא ואף מאן דל"ל מוקצה ראוי לאסור כולד לכך אמר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וא"כ נחשב תיכף חזקת היתר וכמו דאמרינן התם ביבמות דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת כן ה"נ בזה ושוב אמרינן יש ברירה בדרבנן לכך לא נחשב כולד ומ"ד דלא ס"ל הך סברא ס"ל דבנולד ריעותא מחיים נחשב חזקת איסור לכך נהי דל"ל מוקצה אית לן כולד או דלשיטתי' אזלי דס"ל מוקצה ג"כ וא"ש. והנה מעתה נפנה ליישב גוף קושית התוס' מה שהקשו דהרי ד' סימנין אכשר בי' וי"ל כך די"ל דנהי דמוכן אגב אמו בשחיטה מ"מ נחשב נולד דהרי עכ"פ לא הי' בעולם עד הנה והרי דעת כמה פוסקים דאף בהיתה הפרה מעוברת והוכר עוברה נחשב דשלב"ל עיין בסי' ר"ט בחו"מ ובאה"ע סי' מ' וא"כ כיון דעד הכה הו"ל דשלב"ל נחשב כולד רק י"ל דמה דמהני בזה הך סברא דהואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה היינו דמכח זה נחשב אוכלא דאפרת כעין דפריך הש"ס לעיל ברפ"ק אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת הוא ופירש"י אוכל הנפרד מן האוכל כן ה"נ בזה הוי אוכלא דאפרת אך י"ל דאינו דומה לביצה דהרי קיי"ל עגל שנולד מן הטריפה מותר וכתבו הטעם דאף דקי"ל עובר ירך אמו הוא מ"מ כיון דטריפות בחיות תליא מלתא ועגל זה יש לו חיות בפ"ע לא נחשב ירך אמו בזה וא"כ י"ל בשלמא ביצה כיון דביצת טרפה אסורה א"כ חזינן דהוי כגופה לכך ממילא ג"כ לקולא נחשב כגופה והוי אוכלא דאפרת הוא אבל עגל כיון דיש לו חיות בפ"ע וא"כ הוי כענין בפ"ע ולא נחשב ירך אמו ולא הוי אוכלא דאפרת ובפ"ע אף שהי' לו היתר מקודם מ"מ כיון דיצא לאויר העולם נחשב כולד, אך י"ל כיון דחזינן דניתר בשחיטת אמו א"כ נחשב כירך אמו לענין זה שוב נחשב אוכלא דאפרת וזה הוי כוונת הש"ס דאין זה נולד כיון דמוכן אגב אמו בשחיטה הוי אוכלא דאפרת לכך תינח היכא דניתר בשחיטת אמו אבל היכא דאמו טריפה ואין לו היתר רק בשחיטת עצמו אדרבה זה גרע כיון דאמו טריפה והוא מותר בע"כ דלאו ירך אמו הוא רק הוי ענין בפ"ע וכיון דהוי בפ"ע סוף סוף כשיצא לאויר העולם הוי כולד כיון דעד הנה נחשב דשלב"ל נחשב כולד ולא מהני מה שהי' יכול לפשוט ידו לפנים דסוף סוף כיון שיצא לאויר העולם הוי נולד ודו"ק ומיושב קושיתם לפע"ד. וליישב תרוצם כראה לומר כך דהנה י"ל ודאי דמוקצה מחמת שעבר לא אמרינן רק כוונתם כך דהטעם דמ"ד דלא ס"ל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו מכח דזה גופא כמי נולד הוא דהרי מתחלה הוי אסור בשחיטה ועכשיו הותר זה גופא כולד הוא, ונהי דמכח זה לבד אין לחשבו נולד די"ל כולד לא הוי רק אם יש שינוי בגופו הניכר אבל מה דלא הוי שינוי בגופו לא נחשב נולד מ"מ כיון דבאמת הוי נולד ממש רק דהתירו יהי' מכח דמתיר עצמו בשחיטה ומגו דאתקן להא אתקן כמי להא ולא שייך לומר מגו כיון דהוא עצמו כמי כולד הוא אין בידו להתיר כולד ממש אבל בעגל כיון דהוא מוכן אגב אמו בשחיטה א"כ אין השחיטה נולד דגם מקודם הי' לו שחיטה א"כ שוב מודה הוא דאמרינן מגו דאתקן להא אתקן נמי להא ומהני להיתר כולד אבל לעולם גם בזה הוי כולד כיון דלא הוי בעולם עד הנה רק דמותר מכח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וזה גופו לא הוי כולד כיון דגם תחלה הי' לו היתר זה מודה דמהני הך סברא הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ולפ"ז כיון דגם לדידי' הוי טעמו מכח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה י"ל כך דהרי בפ"ק דחולין קאמר דאם לא אזלינן בתר רובא ניחוש שמא במקום נקב קשחיט אלא ודאי דאזלינן בתר רובא וא"כ לפ"ז קשה איך [נימא[ כאן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ניחוש שמא במקום נקב קשחיט ואין לו היתר בשחיטה מה אמרת דאזלינן בתר רובא הרי לענין מוקצה דהי"ל דשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וא"כ איך נתיר המוקצה מכח דיש לו היתר בשחיטה הרי זה גופא לא הוי ברור ודלמא שחיטה גופא אינו מתיר, ובשלמא באפרוח שפיר י"ל הואיל ומתיר עצמו די"ל דבודק הקנה ושחטו ואח"כ בודק הושט אבל בעגל שפיר קשה האיך אפשר לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה הרי י"ל דלמא במקום נקב קשחיט ובדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וא"כ קשה ולקשי' לנפשי'. מיהו זה לק"מ דידוע דהיכא דהרוב כבר הוחזק הוי כודאי וא"כ ה"נ כיון דכבר הוחזק להיות מותר בשחיטה הוי כודאי ושוב מהני להתיר גם מוקצה מכח מגו דאתקן להא אתקן נמי להא ועל זה שפיר תירצו התוס' דמיירי דלא כלו לו חדשיו רק היום א"כ עד הנה בלא"ה הי' אסור בשחיטה רק היום נולד לכו ההיתר בשחיטה והרי היום כ"מ לנו בם לענין מוקצה וא"כ לא שייך לילך בתר רובא דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא ולכך שוב ממילא אסור מכח כולד ואין כוונת התוס' מכח מוקצה דבה"ש דודאי מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן רק הכוונה דבאמת הוי נולד רק דהי' ראוי לומר מגו דאתקן להא ושחיטה לא הוי נולד כיון שהי' ראוי גם קודם בשחיטה וליחוש דלמא במקום שחיטה נקב הוי הרי הרוב כבר הוחזק לזה כתבו דלא הוחזק מקודם רק היום ולכך לא שייך מגו דאתקן להא. ואין לומר דא"כ תקשה נמי לדידי' והו"ל לומר ולטעמיך. אך א"ש דלמאן דס"ל באפרוח כמי הואיל ומתיר עצמו בזה א"צ להך מגו מה שהי' מותר מקודם נמי בשחיטה א"כ י"ל דאף דכלו לו היום מ"מ עכ"פ בשעה שעדיין לא כולד נמי הוי ראוי בשחיטה ואז לא היינו צריכין לדון לענין היתר מוקצה וא"כ הרוב כבר הוחזק והספק לענין מוקצה נולד רק עתה כשנולד לכך שפיר אמרינן מגו דאתקן להא אתקן נמי להא אבל לרב דס"ל דהואיל ומתיר עתה בשחיטה לא מהני רק מכח מה שכבר הי' מותר מקודם בשחיטה א"כ אנו רוצים לומר שמה שהי' מותר תחלה בשחיטה זה יתקן גם איסור נולד וא"כ הוי כאלו נולד הספק לנו אז גם לענין מוקצה והרי אז עדיין לא הוחזק הרוב ולא שייך מגו כיון דשחיטה גופא אינה דבר ברור וא"ש ודו"ק היטב:
והנה בזה י"ל מה שהקשיתי בחידושי מה"ק בק"א הנ"ל סי' תצ"ח דלמה סיים בברייתא אפרוח שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ול"ל טעמא בעגל מכח שמוכן אגב אמו תיפוק לי' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כיון דס"ל כן באפרוח ולפי הנ"ל, א"ש די"ל דבאפרוח לא מהני היתר זה רק כשתופס הקנה לבדו בידו ובודק הושט אח"כ אבל בעגל דלא שייך תקנה זו לא מהני הך סברא דהואיל ומתיר עצמו ואף דהרוב כבר הוחזק נ"מ לאם לא כלו חדשיו עד היום לכך הוצרך לטעם הואיל ומוכן אגב אמו וא"ש. ויובן יותר די"ל דודאי לדידן דקי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא בכל ענין סמכינן ארובא ואמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אבל לר"מ דחייש למיעוטא רק מה דאכיל בשרא היינו מכח דלא אפשר סמכינן ארובא כמ"ש בפ"ק דחולין, א"כ תינח בעלמא אם ניחוש למיעוטא מה שיעור יהי' לדבר הרי יהי' אסור לעולם לכך מותר מיד אבל ביו"ט היכא דיש איסור מוקצה הרי איך נאמר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה הרי זה גופו אין לו היתר דדלמא במקום נקב קשחיט זה נקרא אפשר כיון דאפשר להמתין למחר ולא יהי' עליו איסור מוקצה עכ"פ וזה נחשב אפשר כמו דהוה לי' דשיל"מ מפ"ז ולכך א"ש די"ל דהברייתא אתיא כר"מ דחייש למיעוטא ולכך באפרוח שייך טעם הואיל ומתיר עצמו דשוחט הקנה לבד אבל בעגל דאין לו תקנה זו הוצרך לטעם דמוכן אגב אמו וזה כבר הוחזק והוי אף לר"מ כודאי משא"כ לדידן מוכח לעיל דלשיטתו דס"ל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה לא בעינן בעגל טעם מוכן אגב אמו זה הוי לדידן דקי"ל כרבנן דרוב הוי כודאי תמיד וא"ש ודו"ק היטב. זה עלה ברעיוני בסוגיא זו בהיותי מעיין בזה כמו רגע:
ומ"ש הרא"ש דבעינן ג"כ שיפריס עג"ק והאריכו בזה האחרונים עימ"ש בזה בתשובתי מהדורא ג' בתשובה לק' קאזלוב בשנת תר"ב ושם כתבתי בדברי המהרש"א הנ"ל ג"כ ייע"ש: