אור ברסלב

בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

דף ה:

דף ה.

גמרא וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי וכו' ייע"ש. לכאורה קשה דהכא משמע מן הש"ס דיש סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובפ"ב דפסחים דף למ"ד ע"ב גבי קדרות בפסח קאמר שם וכ"ת ה"מ דאורייתא אבל יי"נ דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומדאמר כן מוכח דזה פשוט ומוכרח וכאן אמר להיפוך. אך נראה דא"ש עפמ"ש בש"ס גיטין דף ס"ה גבי קטנה צרור וזרקו אגוז ונוטלו דפריך שם כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשני ה"מ בדבר שיש לו עיקר מן התורה אבל בדבר דאין לו עיקר בתורה וכו' א"כ ה"כ התם ביי"נ דהו' עיקרו מן התורה כדכתיב ישתו יין נסיכם ולכך הוי עיקרו דאורייתא ושפיר פריך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל הכא דמיירי בביצה דליכא רק איסור דרבנן ולא הוי כוותי' בדאורייתא דס"ל כמ"ד דהטעם משום עוקצה וכדומה ול"ה עיקרו מן התורה ולכך שפיר קאמר וכ"ת דה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ומביא מכרם רבעי שהי' התקון שלא לפדותו מהלך יום רק יעלהו בעין ותקנה זו ג"כ אין לו עיקר מן התורה דלעטר ירושלים בפירות אין לו עיקר מן התורה ואעפ"כ צריך מנין אחר להתירו. ודבר זה הוא כלל במקומות רבים לחלק בדרבנן בין היכי דתקנו כעין דאורייתא ובין היכי דלא תקכו כעין דאורייתא ועדיין צ"ע ובדיקה בזה בש"ס ופוסקים. ועיין בש"ס פסחים פ"ב גבי של מע"ש דקאמר שם או דלמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועיין פרש"י שם לחד לישנא הוי האיבעיא שלו מכח דמעשר רק דרבנן ומבעיא לי' אם יש לו היתר בכל מושבות מדרבנן ולהך לישנא קשה מה קאמר או דלמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי בגיטין בסוגיא הנ"ל מוכח שם דבמעשר שני דרבנן לא אמרינן כל דתקון כעין דאורייתא תקון ייע"ש במה דמשני במע"ש דרבנן וא"כ הכא מ"ש דנימא כן, וא"ל דהך מ"ד דפסחים יסבור דאף באין לו עיקר מן התורה אמרינן כל דתקון רבנן וכו', והן אמת דרבא הוא אומר כן זה בפסחים ובחדושי לא"ח סי' תרנ"ב הוכחתי שם דרבא ס"ל דאף בעיקרו דרבנן כל דתקון וכו' והוי א"ש. אך תקשה פסקי הרמב"ם אהדדי דהתם קיי"ל כמ"ד דזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים ובע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס דבאין לו עיקר מן התורה לא תקון כעין דאורייתא ובמרור פוסק דאין יוצאין במע"ש:

ולכך כראה דהרמב"ם תפש העיקר כפי' השני של רש"י דהאיבעיא הוי מכח מרור בזה"ז דרבנן וי"ל דמה דאין לו היתר בכל מושבות אף במעשר רק דרבנן אינו מכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון רק מטעם דבר שבגופו דנראה לחכמים לתקן בזה כמו שתקנו חז"ל גוף הדין דמעשר ורק מה דאמרינן או דלמא כל דתקון רבנן היינו מכח מצות מרור בזה"ז דרבנן ובזה י"ל שפיר דמרור נחשב עיקר בדאורייתא כיון דבזמן הבית הוי של תורה הוא גופו ועוד כיון דמצה ומרור שייכין זל"ז וחדא טעמא הוא לכך נחשב עיקרו של תורה לכך קאמר שפיר או דלמא כל דתקון רבנן וכו' וכן לשון הש"ס דפשיט מצה ומרור משמע כפי' הזה דהאיבעיא הוי מכח אם מרור דרבנן דומה למצה דאורייתא ופושט דשקולין הם אבל לפי' הראשון אין האיבעיא לענין מרור רק אם במעשר דרבנן מהני פדי' לאכלו אחר שבא לירושלים וא"כ אין האיבעיא מכח מצה ומרור רק בעלמא רק דנ"מ ממילא למרור ומה ענין פשיטות מצה ומרור לכאן אלא ודאי כפי' השני דקאי רק לענין מרור ולכך שפיר פושט ממצה ומרור ולדרכנו יומתק יותר דפושט כיון דמצה ומרור הוי כדבר אחד נחשב כעיקרו מן התורה לכך אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"ש ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה מכדי כתיב וכו' וקשה לי על תרוצם דמסברא ידעינן דאם מסתלקת השכינה וכו' וקשה תינח למאן דדריש טעמא דקרא וס"ל דאלמנה עשירה ממשכנין אותה א"כ ה"נ מסתבר דלא אסרה התורה רק מכח השכינה וכשמסתלקת מותר אבל לר"ש דלא דריש טעמא דקרא וס"ל דאף אלמנה עשירה אין ממשכנין אותה א"כ ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ כיון שלא אמרה התורה בפירוש בשביל שכינה הוי האיסור אף דמסתבר כן מ"מ לא דרשינן טעמא דקרא והוי אסור לעולם והוצרך קרא להתירו ומנ"ל דצריך מכין אחר להתירו וצ"ע והי' נראה לומר דרב יוסף, ס"ל באמת הלכה כר"י דדרשינן טעמא דקרא אך א"כ אנן קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא וקיי"ל דצריך מנין אחר להתירו מנ"ל כן וצ"ע כעת ועיין בחדושי ליו"ד סי' רל"א מ"ש בזה. והנה הרב הצליח הביא קושיא בשם הרב מוה' יוסף דמה הקשו התוס' בסנהדרין גבי שור סיני בכמה דמה נ"מ מה דהוי הוי מה קושיא הרי נ"מ אם נלמוד במשוך היובל לדבר שבמנין ייע"ש ולפענ"ד לק"מ דהרי המרש"א פי' כאן במה דאמרינן וכ"ת למצות עונה היא דאתא היינו להיות נאמרה לב"נ ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה ייע"ש ולפ"ז א"ש קושיות התוס' דא"ל כוונת הש"ס שם כן דא"כ מה מבעיא לי' בשלמא רב יוסף כאן שפיר אמר וכ"ת למצות עונה ת"ש ואומר במשוך היובל היינו דבעי ליתן טעם על גוף המשנה בסנהדרין דס"ל דב"נ אין מצוין על פ"ו וקשה הרי נשנה בסיני ובע"כ דס"ל דנשנה בסיני רק לדבר שבמנין וקשה מנ"ל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דלמא אתי למצות עונה ולכך קאמר רב יוסף שפיר דמשמע מקרא במשוך היובל דצריך מכין להתירו ולכך שוב מוקי המשנה לההיא דקרא דשובו לכם ג"כ לגופו לדבר שבמנין ולכך לא חשבו בהדי שבע מצות אך הש"ס דהתם בסנהדרין דמבעיא לי' שור סיני בכמה אם יהי' הכוונה כדעת הרב מוה' יוסף הנ"ל דמבעיא לי' אם במשוך היובל אתי לדבר שבמנין או לא קשה א"כ מה מבעיא לי' לפשוט מברייתא דשבע מצות שנצטוו ב"נ למה לא חשיב פ"ו כמ"ש התוס' שם ג"כ בסנהדרין פ"ד מיתות דהו"ל לחשבו ומדלא חשבו מוכח דחינו מצווה לב"נ וא"כ הו"ל להוכיח מדלא חשבו מוכח דב"כ אינו מצווה והרי כשנה בסיני ובע"כ דאתי לדבר שבמנין ומנ"ל דדבר שבמנין צריך מכין אחר להתירו דלמא למצות עונה הוא דאתא להיות כשנה בסיני בע"כ מבמשוך היובל יליף וא"כ בע"כ דגמרינן שעה מדורות דאל"ה איצטריך בלא"ה ושוב י"ל דא"צ מנין אחר להתירו ושובו לכם להיתר עונה ולמה אינו מצוה לב"כ א"ו דגמרינן שעה מדורות ומה מבעיא לי' ובע"כ סברת הש"ס דמבעיא כן לא אזיל בשיטת רב יוסף כאן דאמר וכ"ת למצות עונה דמשמע דלולי קרא דבמשוך היובל הוי מוקי לה קרא טפי למצות עונה להיות מצווה לב"נ והתם ס"ל להש"ס דאף בלי קרא דבמשוך ג"כ כיון דאפשר למדרש זה גופו דשובו לכם לדבר שבמנין טפי דרשינן לי' כן מלפרש דלרבות ב"נ אתא וא"כ שוב אין ראי' מזה לאם גמרינן שעה מדורות או אפשר דהוא בגופא מבעיא לי' כוונת המשנה אם ס"ל דגמרינן שעה מדורות ורק מכח במשוך ידע דדבר שבמנין צריך היתר ולכך מוקי קרא דשובו לכם לאהליכם לזה ולא לצוות לב"נ או אפשר דבמשוך נצרך בלא"ה דלא גמרינן שעה מדורות ומצד הכתוב דשובו לכם בעצמו משמע לי' טפי למדרשא דדבר שבמנין מלומר דבא לחייב לב"כ זה כוונת הסוגיא וכיון דעכ"פ בין כך או כך מגוף הברייתא דשבע מצות מוכח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו או דילפינן מבמשוך ואם לא ילפינן בע"כ מגוף דקרא משמע כן וא"כ שוב שפיר הקשו התוס' דמה כ"מ מה דהוי הוי וא"ל דנ"מ לדבר שבמנין דא"כ מה מבעיא זה מוכח מהברייתא דשבע מצות ולמה לא פשיט מהכא ובע"כ דהוא גופא מבעיא לי' כוונת המשנה אבל עכ"פ לדינא מוכח דדבר שבמנין א"צ מנין אחר וכו' וא"כ מה מבעיא לי' לשור סיני מה דהוי הוי וא"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בגדי יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה