בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף ה.
גמרא ונתקלקלו הלוים בשיר. הנה ראיתי בהצל"ח שהביא דברי הרמב"ם שכתב שבתשרי וניסן עד חצי החודש היו מקבלין עדות ומונין מיום ראשון והקשה הצל"ח דהרי אף באותו היום לא קבלו מן המנחה ולמעלה מכ"ש מאותו היום ואילך ייע"ש מ"ש בזה, ולפענ"ד א"ש דחשש קלקול הלוים לא הי' שייך רק אם באותו פרק קבלו העדים וקדשו היום דאז מחתי כתרתי דסתרי אהדדי דבאותו שעה אמרו שיר של חול ובאותה שעה קדשו היום ובשלמא בשחרית דע"פ הרוב היו משתהין העדים לבא והי' שהות זמן מה בין שיר של שחרית לקידוש החודש לא הי' מחזי כתרתי דסתרי אהדדי וגם בעיני העולם לא הי' הדבר כחוכא ואטלולא שאסקי אדעתייהו דדרך העדים להשתהות על היום אבל במנחה דהי' להם שהות לבא ועפ"י הרוב באו תחלה ואם עכשיו באו אח"כ וקדשו החודש ובאותו שעה אמרו שיר של חול מחזי כתרתי דסתרי אהדדי וגם העולם יאמרו שמסתמא באו העדים קודם ומש"א שיר של חול הוי או מכח הלוים שלא דקדקו לומר השיר כדבעי או מכח עצלות הב"ד שלא קבלוהו מהרה עד אח"כ ויאמרו שהב"ד עצלנין לכך על כה"ג חששו לכבודן, ועוד כיון שבבוא העדים ועדיין הי' שהות ביום להקריב התמיד ולומר שירה א"כ אם הקריבו הלוים כבר התמיד ואמרו שירה של חול נראה כבזיון להלוים שהתמהרו להקריב התמיד ולא המתינו לחשוש אולי יבאו עדים עוד ונראה כפשיעה ללוים וכהנים ולכך חששו הב"ד לכבודן של לוים ותקנו שלא יקבלו עוד, ובהכי א"ש לישנא דמתני' דקתני בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פ"א נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' משמע דעד הנה לא אירע שנתקלקלו הלוים בשיר והלא אם היו מקבלין אותם עד שתחשך א"כ בודאי כבר אמרו הלוים שיר ואירע הקלקול תמיד ודוחק לומר דלא אירע כן שישתהו העדים לבא עד עכשיו מדאמר שהיו מקבלין עדות החודש כל היום ופרש"י עד שתחשך משמע דכבר אירע שבאו סמוך לחשכה ממש וקבלום. וגם א"ל דבאמת נתקלקלו הלוים בשיר רק שלא שמו הב"ד דעתם על כך רק עכשיו דמלשון המשנה מ"ש פ"א נשתהו העדים לבא ונתקלקלו וכו' משמע שרק עכשיו אירע כן. ולכך כראה דהכונה כן דעד הנה הי' דרכם של לוים שלא היו ממהרין לומר שירה היום ההוא עד סמוך לחשכה ממש בענין דאף אם באו עדים אח"כ לא נחשב ללוים פשיעה ומהירות כיון שלא הי' אפשר להם להמתין יותר ובזה לא נחשב קלקול ללוים או להיפוך אפשר דהם היו אומרים שירה כדרכם בחול רק שהעדים או שבאו קודם שירה שלהם או אם נשתהו נשתהו ממש עד סמוך לחשכה והי' מרחק רב בין ביאתם לשירת הלוים ולא הי' כתרתי דסתרי אהדדי ולא נחשב קלקול אבל פ"א אירע שנשתהו העדים לבא והלוים מיהרו עצמן לומר שירה כדרכן בחול ואח"כ באו תיכף העדים אחר שירה שלהם אז שפיר הי' נחשב קלקול ללוים שהי' נחשב להם כפשיעה כיון שעדיין הי' אפשר להם להמתין והי' שהות ביום ולא למהר עצמם כ"כ או כיון שהי' ביחד הי' נחשב כתרתי דסתרי אהדדי ואז נחשב קלקול ולכך תקנו שלא יקבלו עד המנחה. א"כ א"ש דמזה עצמו הוציא הרמב"ם דינו דאדרבא מוכח במשנה דרק מכח קרבות העדים לבא סמוך לשירה ומצד מהירת הלוים שמיהרו עצמן לשורר מחמת זה נחשב קלקול ותקנו כן אבל אם לא באו סמוך לשירה ול"ש בזה דנראה כפשיעה ללוים ליכא חשש קלקול ולכך אז בראשונה קבלו עד שתחשך ולא חששו לקלקול הלוים משמע דבזה אף שאמרו שירה של חול לא נחשב כלל קלקול רק מכח שאירע פ"א שבאו סמוך לשירה והלוים מיהרו עצמן בעבור זה תקנו כן וא"כ תינח באותו יום עצמו דיש לחוש שמא יבאו סמוך לשירה והלוים ימהרו בשירתם וכו' לכך לא חלקו חז"ל ותקנו שלא יקבלו כלל אחר מנחה דאל"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד דהוי כחוכא ואטלולא דאדרבא אם יבאו בעוד שהות ביום לא יקבלום ובסמוך לחשכה ממש יקבלום לכך לא פלוג ותיקנו שלא לקבלם אחר מנחה אבל אם באו ביום אחר ממש בענין דלא מחזי כתרתי דסתרי אהדדי דלא הוי יחד ממש גם לא הוי פשיעה ללוים דמה הי' להם לעשות וגם לא יטעו בזה לעצלות הב"ד כל כה"ג העמידו על ד"ת וליכא בזה חשש קילקול דאונס רחמנא פטרא וא"ש ונכון לפענ"ד. ובמ"ש יתיישב גם מה שהקשו התוס' כאן ובמס' ר"ה דלמה ל"ח טפי למוספין ייע"ש ולפמ"ש א"ש דהמוספין כיון דהוי בשב וא"ת שלא יקריבו ליכא חשש דמחזי כתרתי דסתרי אהדדי כיון דהוי בשב וא"ת והרואה סובר שכבר הקריבו המוספין או שעתידין להקריב ולא ניכר הדבר בפועל לא מחזי כסתרי אהדדי אבל אמירת השירה של חול דהוי בקום ועשה שפיר שייך לומר דמחזי כתרתי דסתרי אהדדי ולכך לקלקול זה חששו שפיר. ועוד דבלא"ה דלשוא"ת לא חששו חז"ל כ"כ לקלקול ולא נחשב זלותא ליו"ט אבל במה שאומרים בפועל שיר של חול עושין זלותא ליו"ט בידים והוי זלותא טפי בקום ועשה. גם י"ל דחששו כך דהרואה אומר שאומרים שירה של חול אתי לזלזולי ביו"ט ולא ישמרנו כראוי ובפרט דיאמר אם אומרים שירה של חול בודאי כבר נתייאשו שלא יבאו עדים בפרט דעפ"י הרוב כיון שלא באו עד הנה לא יבאו עוד ויסמוך על הרוב ויעשה בו מלאכה ואם יקדשו אח"כ היום הוי כאן יו"ט דאורייתא ויעשה מלאכה בדאורייתא ולכך תקנו שלא יקבלוהו אחר מכחה ואז לא הוי יו"ט היום רק מדרבנן ובדרבנן ל"ח אף אם יטעה אחד ויזלזל בו ויעשה בו מלאכה כיון דא"א לתקן יותר מוטב לבא לזלזול דרבנן משיבא לזלזול דאורייתא וא"כ עיקר חשש זה נמשך רק מהשירה כשישמע שאומרים שיר של חול ירגיש שלא באו עדים ויאמר שמתייאשין עוד מעדים ויבא לזלזל בו אבל מהקרבת המוספין דהוי רק בשוא"ת אין היכר בזה לחוש דלמא אתי לזלזולי או שיטעה לעשות בו מלאכה או דאפשר שלא ירגיש כלל אם באו עדים או לא ולכך ליכא חשש טעות ובכה"ג לא הוי חיישינן לעשות תקנה לקדש יום ב' רק מכח חשש השיר וזה כוונת המשנה שנתקלקלו הלוים בשיר והי' ממנו חשש אחר כיון שאמרו שירה של חול ולכך תקנו שלא לקבל אחר מנחה וא"ש. אך הרמב"ם לא ס"ל כפי' זה דא"כ אף אם יבאו אחר יום זה מכ"ש דיש חשש דאם ימנו למפרע ביום ראשון אולי כששמעו שיר של חול זלזלו בו תלזלו בדאורייתא ובע"כ הרמב"ם ס"ל או כפי' התוס' זה או כמש"ל בתחלה כיון דהוי בשוא"ת ל"ח כ"כ וא"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה הא לן והא להו וכו'. קשה לי טובא דמה בכך שבגליות נשארו ב' ימים כמעיקרא סוף סוף הרי תחלה לא עשו שני ימים לקדושה אחת רק בעבור תקנת ריב"ז שלא יקבלו העדים מן המנחה ולמעלה וא"כ עכשיו שנתבטלה אותה תקנה א"כ אף במה שעושין בגליות ב' ימים הוי רק מכח ספק ולמה יהי' שם קדושה אחת. וא"ל כיון דלא נמנו רק להתיר בא"י אבל על ח"ל לא אמנו וכיון דלא אמנו הו"ל דבר שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו, ז"א דהרי זה דומה לביצה ממש דפריך הש"ס אטו על ביצה אמנו על עדות אמנו אשתרי עדות אשתרי ביצה א"כ ה"כ אטו על ח"ל אמנו הרי לא אמנו רק על עדות אתסרי עדות אתסרי בח"ל שני ימים כיומא אריכתא ועכשיו דאשתרי עדות אף בח"ל אשתרי ב' ימים ול"ש בזה דבר שבמנין כיון דלא אמנו ע"ז רק על עדות ומה לי ח"ל מה לי ביצה ולכאורה הי' נראה ליישב דהכונה עפ"י מ"ש בש"ס אח"כ דאף מעדותו של ריב"ז ביצה אסורה מכח דמהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אשתקד וכו' וא"כ נראה דאף לדעה הראשונה דס"ל ביצה מותרת היינו בא"י במקום דבאמת יש היכר דלפעמים אין עושין רק יום אחד בבאו עדים היום וא"כ מדכר דכירי דלפעמים עשו רק יום אחד ולפעמים עשו שני ימים וידעו דאז הוי רק מכח ספק ואח"כ כשיראו שעושין תמיד ב' ימים יכירו השינוי דודאי מה דחיישינן למהרה יבנה בהמ"ק אין הכונה על שנה ראשונה לבד דזה הוי מלתא דלא שכיחא אולי לא יטעו בדין ואולי לא יזדמן אז ביצה שנולדה בר"ה ואם יזדמן אולי לא יצטרכו לה רק עיקר החשש הוי ברבות השנים אולי יבאו פ"א לידי טעות וא"כ כיון דעיקר החשש על רבות השנים בזה יהי' להם היכר שקודם בנין בהמ"ק עשו פ"א רק יום אחד לבד ופ"א ב"י וכאן עושין הכל ב"י ולא יטעו בין זה לזה אבל בח"ל דעושין תעיד ב"י שפיר יטעו לומר אם אשתקד אכלו בר"ה ביום ב' גם כשנבנה בהמ"ק יאכלו כן כיון דהתם אין היכר כלל ולכך אסורין תמיד אך באמת אין נראה כן דהרי גם בא"י אף כשנבנה בהמ"ק לפעמים הוי רק יום אחד כשבאו קודם מנחה ולפעמים הוי ב"י ואין היכר בין זה לזה בין אם מקבלין אחר מנחה או לא ואם ס"ל דל"ח שיאמרו אשתקד מי לא אכלנו א"כ גם בח"ל לא ניחוש לכך גם מלשון הש"ס דאמרו אשתקד מי לא אכלנו משמע דאף בעבור שנה ראשונה לבד חיישינן וגזרינן. וצ"ל הכונה דזה דומה למה דאמרינן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה א"כ ה"נ בשלמא בני א"י כשתיקן ריב"ז לקבל העדים כל היום א"כ בשעה זו שאירע שבאו העדים מן המנחה ולמעלה וקבלו אותם ועשו למחר חול עשו מעשה המוכיח שחוזרין מתקנה ראשונה ושוב אף שאח"כ אירע שלא באו עדים כל היום ועשו ב"י הי' ניכר דרק מספקא עושין כן ולא מתורת ודאי אבל בני ח"ל שעושין תמיד ב"י ולא עשו מעשה המוכיח על כוונתם בזה אמרינן כיון דתחלה עשו ב"י בתורת יומא אריכתא א"כ גם אח"כ שעשו סתם מסתמא התכוונו ע"ד הראשונה כיון שלא התנו והי' כוונתם ג"כ שעושין כן ליומא אריכתא וכיון שקבלו עליהם כן חל עליהם בתורת נדר והוי כדברים המותרין ואחרים נהגו איסור וכו' וקבלת רבים חל עליהם ועל זרעם ולכך תיכף בשנה ראשונה שקיבל ריב"ז עדים אחר מנחה ועשו יום מחר חול ובח"ל עשו ב"י כבתחלה וכיוונו כבשנים הקודמין ליומא אריכתא ולכך חל עליהם בתורת נדר והוי דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור וכו' כנלפענ"ד בזה. ועדיין צ"ע בזה כעת: