בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף ב:
גמ' ורבה לטעמי' דאמר רבה והכינו את אשר יביאו וכו' ופרש"י ויליף מהכא דמקצה דאורייתא. הנה דברי רש"י הללו המה תמוהין כאשר כבר תמהו הכל עליהן דהרי הש"ס דוחה שם דא"א לומר דמוקצה דאוריית'. ונראה ליישב דברי רש"י דהי' קשה לו מ"ש הש"ס ורבה לטעמי' דאמר רבה והיכן מצינו שאומר רבה כן ורש"י ציין שאמר כן בפסחים וכו' ובאמת שם לא קאמר רק דמוקצה דאורייתא מלא תעשה כל מלאכה אבל לא כזכר שם מה דאמר כאן שאין שבת מכינה ליו"ט ולא יו"ט מכין לשבת ולכך מפרש רש"י כך דהנה לכאורה מה דפריך שם הש"ס לרבה ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א הלא יש מקום לחלק ביניהם דהרי חזינן דהכא קאמר רבה דאין שבת מכין ליו"ט ולא יו"ט מכין לשבת והקשו רש"י ותוס' א"כ אף בחול ליתסר ותירץ דסעודת חול לא חשיבא ולא בעי הזמנה ובע"כ הכונה כן דהנה ההכנה מצד עצמה לאו כלום הוא ולא נחשב מלאכה רק אם הוא אוכלו אח"כ ביו"ט כיון דסעודת יו"ט חשיבא א"כ הוא עשאו לחשבו ככלי ואז למפרע נחשב ההכנה של השבת מלאכה דהכין לדבר גדול לסעודת יו"ט ואז נעשה ע"י אכילתו למפרע מלאכה בשבת ויו"ט אבל אם אוכלו בחול דלא חשיבא אף בשעת אכילתו לא נחשב הוא ולא הוי הכנתו מלאכה כלל כיון דלא הכין דבר חשוב ולפ"ז אף במוקצה הוי כו דדבר שלא הי' דעתו עליו מעיו"ט לאוכלו ולהשתמש בו לצורך יו"ט אם עתה רוצה לאכלו ביו"ט הוי כאלו עשאו כלי עכשיו כיון שסעודת יו"ט חשוב הוא הוי כאלו עשאו עכשיו אותו לכלי והוי כמו תיקון כלי וגמר מלאכה ולכך אסור מוקצה וצריך הכנה מאתמול ואז כעשה מעיו"ט כלי ומוכן ליו"ט וא"כ מה פריך הש"ס התם ממה דקאמר דמוקצה מותר לקרבן דהתם בקרבן אין הדבר תלוי ביו"ט וקרבן המזבח הוי חול ויו"ט שוה ולא נעשה ככלי בעבור זה והוי כאלו הקריבו בחול וכמו שסעודת חול לא חשיב ככלי בכך ה"ה ביו"ט לענין קרבן לא נעשה ככלי עבור זה לכך אין שייך בזה לאסרו משום מוקצה ואין דומה לאיסור גופו דשם אטו מה שמקריב אותו לקרבן נסתלק ממנו האיסור זה אינו דבכ"מ איסור הוא כמו שהי' לכך לא הוי ממשקה לישראל אבל מוקצה עיקר איסורו אם הוא נוטלו לאכלו אז עושהו חשוב ככלי וחייב כעין תיקון כלי אבל אם אינו נוטלו לאכלו ליכא כאן איסור כלל מן התורה ורבנן אסרו כל טלטול מוקצה משום לתא דאורייתא כשיטלו לאכלו ובקרבן לא גזרו כמשמעות הש"ס התם בעצמו דבדרבנן שפיר יש חילוק בין קרבן להדיוט ומוקצה של תורה ל"ש בזה דדוקא סעודת יו"ט עשאו חשוב ככלי ולא מה שלקחו לקרבן ויו"ט וחול שוה בזה ומה קושיא. אך הנה כוונת הש"ס להקשות על רבה דמשני שם הברייתא דמבשל גיד הנשה בחלב וכו' דמשני עייל עצי מוקצה דמוקצה דאורייתא וקשה שפיר דהתם כיון דבישל בו דבר איסור ואינו ראוי לאכילה א"כ ל"ש בי' הך סברא דעשאו ככלי ולמה יתחייב עליו הלא בזה ל"ש שמחת יו"ט ובע"כ דרבה הוי ס"ל כעת דמוקצה הוי מלאכה מצד עצמה שהתורה אמרה דכל דבר שלא הזמין אסור הוא ולא הוי דריש כעת כלל מוהכינו את אשר יביאו דאין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט דאם הוי דריש כן א"כ תקשה סעודת חול היכי מותר בע"כ מכח דסעודת חול לא חשיבא א"כ שוב אף אם הוי מוקצה דאורייתא אין ראי' לנ"ד דבישול בי' אסור ובע"כ. הוי ס"ל דמוקצה הוי מלאכה בפ"ע דהתורה אסרה מוקצה ביו"ט ולכך מוקי ברייתא בכך ושוב שפיר פריך מהקדש מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א ולכך מוקי הברייתא בע"א וס"ל לרש"י דנהי דמגוף האוקימתא חזר בי' רבה מ"מ מגוף הדין דס"ל מוקצה דאורייתא לא הדר בי' רק מפרש דבריו דס"ל הכנה דאורייתא דאין שבת ויו"ט מכינין זה לזה ובע"כ מה דסעודת חול לא בעי הכנה היינו מכח דבאכילה חשיבה תליא מלתא לכך י"ל דמוקצה דאוריית' מה"ט גופא דהוי כאלו עשאו הוא כלי ולכך כתב רש"י בדיוק דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא כלומר דלפ"ז א"ש ודו"ק. ולהסביר הדבר הנ"לל יותר נראה דבקרבן ל"ש כלל הסברא דלבעי הכנה לשוי' ככלי דממ"נ אם מה שהעצים הוי מכשיר לקרבן נעשה ככלי רק בזה ולא"ה לא הוי ככלי אין הדבר תלוי במחשבתו דבשלמא באכילתו שלו אמרינן אם הוא אחשיב עליו מעיו"ט לגבי אכילה שלו מהני מחשבתו וכבר נעשה ככלי אבל לשל גבוה לא מהני מחשבתו שלו ואם בלא"ה ל"ה ככלי אף ע"י מחשבתו מעיו"ט לא נעשה ככלי בכך ואם לא נחשב ככלי ביוה שמכשיר את הקרבן למזבח שוב ל"ב מחשבה כלל ולכך לדידן י"ל דמוקצה דאורייתא ובקרבן ל"ש זה דלא נחשב ככלי רק באם משתמש בו צורך אכילה של אדם אבל של מזבח לא נחשב אכילה להיות נעשה ככלי בכך וא"ש. ועיין בפ"י שכתב דס"ל לרש"י דאף ביו"ט ושבת עצמו שייך הכנה לבו ביום ייע"ש שהאריך בזה ונלפענ"ד להביא ראי' לדבריו ויתיישב בזה. ג"כ מה שהכריח לרש"י לפרש כן משום דלכאורה קשה מה ראי' מביא רבה דביצה אסורה ביו"ט אחר שבת מוהכינו דאין יו"ט מכין לשבת וכו' ומה ראי' הלא קיי"ל בכל דוכתא זוז"ג מותר וא"כ הרי התוס' כתבו דל"ש הכנה רק אם כולד היום אבל אם לא כולד היום לא נחשב הכנה א"כ כיון דרק ע"י הולדת היום נעשה הכנה של אתמול ולמה יגרע מכל זוז"ג אף דהוי איסור גמור מ"מ אם בצירוף גורם היתר מותר א"כ ה"כ נהי דשבת הכין הביצה הרי לא נחשב הכנה רק ע"י שילדה והיום הוי בהיתר דיו"ט לעצמה מכינה וא"כ ע"י שניהם נעשה הכנה והוי זוז"ג ואין ראי' לרבה מקרא דוהכינו דשם מיירי שלא יעשה הכנה מיו"ט לשבת ושבת ליו"ט היכי דנעשה ונגמר ההכנה ביו"ט לבד על שבת ושבת לבד על יו"ט בלי גורם היתר משא"כ כאן דאיכא גם גורם היתר ולכאורה צ"ע (ולהט"ז ביו"ד סי' קמ"ב דס"ל דכל דא"א לזה בלא זה לא הוי זוז"ג א"ש אבל לשאר הפוסקי' קשה ודו"ק היטב) ולכך הוכרח רש"י לפרש דס"ל מוקצה דאורייתא ואסור אף אם יו"ט מכין לעצמו רק דבחול ליו"ט מותר מן הדין כיון דמאתמול נגמרה א"כ הוי כאן הכנת חול ג"כ ושוב הוי זוז"ג גורם היתר דאתמול ואיסור דהאידנא ומותר אבל ביו"ט אחר השבת כיון דאסור להכין מיו"ט לשבת ושבת ליו"ט א"כ הוי זוז"ג דאיסור הכנה דאתמול באיסור ולידה דהיום באיסור ולכך א"ש. אך לפ"ז צ"ל דקושיות הש"ס א"ה שבת דעלמא וכו' הוי רק מכח מעשים בכל יום ולא מן הברייתא דאחד בשבת וכו' כמו שרוצה הפ"י לומר בתחלה דאי מברייתא קשה מה קושיא נימא דברייתא אתיא כמ"ד זוז"ג אסור לכך אף שבת ויו"ט דעלמא אסור אלא ודאי דממעשים בכל יום פריך. והנה לפ"ז נראה שלא כדעת רבינו יחיאל הובא בטור דס"ל בנולדה בשבת האפרוח אסורה ביו"ט שלאחריו מכח הכנה ולפענ"ד ז"א דבזה שפיר מותר דהוי זוז"ג כיון דהוכנה בע"ש של אתמול. (מיהו יש לדחות דאפרוח שאני דאין ראוי לכלום בקליפתו והוי רק הלידה העיקר ותדע דגם ביו"ט ושבת לא נגמרה בשני ימים רק בזמן מרובה ובע"כ דבזה ל"ש זוז"ג וא"ש ודו"ק היטב. אבל ביצה ראוי' גם בפנים לכך הוי זוז"ג והבן זה). והנה מ"ש דאין ראי' מיו"ט על שבת דהוי רק חד גורם איסור אין להקשות דא"כ אף במכין מיו"ט לשבת הרי הוי היתר במעשה האדם ואיסור מכח הזמן והוי זוז"ג וכן בביצה הרי הוי היתר ע"י התרנגולת. אך נראה דא"ש דע"כ לא נקרא זוז"ג רק אם הפעולות המה מיוחדין כ"א בפ"ע כמו בשאור לתוך העיסה ואין בזה כדי להחמיץ שכל פעולה הוי בפ"ע ועושה פעולתו בפ"ע לכך נקרא זוז"ג ומותר אבל כאן במעשה האדם והתרנגולת הנה הוי בחד פעולה איסור והיתר ודומה למ"ש הת"ח בחולין גבי אבר יוצא דלא נחשב זוז"ג כיון דהוי ביחד אף שאינו דומה ממש לשם מ"מ הוי סמך לו דכן ה"כ דאין כאן פעולה מיוחדת ולכך אף לדעת התוס' שם בחולין כאן לא הוי זוז"ג דאין כאן פעולה מיוחדת להיתר בפ"ע רק במעשה זו עצמה שעושה האדם והתרנגולת מעשה זו עצמה אסורה אף שהוי היתר מצד האדם והפועל מ"מ אסור דלא כקרא זוז"ג אבל בזמנים מחולפין כגון שבת ויו"ט או שבת וחיל דכל מעשה של כל יום הוי חלוק בפ"ע שפיר הוי זוז"ג ומותר וא"ש דברינו הנ"ל. אך הנה לדרכנו שממעשים בכל יום פריך תקשה קושיות הפ"י מ"ט לא הקשה כן לר"נ דהרי ס"ל בשבת ל"ש מוקצה אך נראה דאדרבא לדברינו א"ש דמה דהוצרך ר"כ לטעמא דמוקצה ולא קאמר כרבה דטעמא משום הכנה היינו דהכנה דיו"ט עצמו לדידי' ל"ל כיון דיו"ט הותר בו אפי' אוכל נפש מכ"ש דמותר בי' הכנה לעצמו ואמרינן בי' יו"ט לעצמו הכין ול"ש הכנה ביו"ט עצמו וכיון דל"ש בי' הכנה שוב אף דגם הוא ס"ל דאסור מיו"ט לשבת מ"מ ל"ש זה בביצה דהוי זוז"ג ומותר. אך ז"א דא"כ למה אוסר בשבת כמש"ל לכך נראה דר"כ אית לי' הכנה דרבה רק דס"ל או דעיקר הכנה הוי הלידה לא העיבור רק דהלידה עושה הכנה או דס"ל דביצה דמתיילדא נגמרה היום ממש ולא הוכן רק היום וא"כ שוב יו"ט לעצמו הכין וס"ל דלעצמו רשאי יו"ט להכין כיון דהותר בי' אוכל נפש ממש מכ"ש דרשאי להכין לעצמו ולכך הוכרה לפרש מטעם מוקצה ונולד אבל בשבת דאסור בי' אוכל נפש ודאי אף לעצמו אסור הכנה מה שמכין לעצמו לכך י"ל דמודה ר"כ דאסור מכח הכנה ולכך לא מצי פריך א"ה שבת דעלמא וכו'. ומה דקאמר הש"ס לקמן כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לפי דמסיק כבר דגזרינן הא אטו הא ולא הוי גזירה רחוקה או גזירה לגזירה שוב י"ל בפשיטות דלא ס"ל הכנה כלל וטעמא דר"נ מכח דגזרינן שבת אטו יו"ט ולכך משני דלא ס"ל הכנה אך לס"ד לא מצי להקשות שבת דעלמא תשתרי די"ל מטעם הכנה. אך ז"א דא"כ למה בכל מוקצה לא גזרינן שבת אטו יו"ט ובביצה נגזור לכך כראה דהכונה דאמר כולהו כרבה וכו' הכנה לית להו היינו דל"ל הכנה ביו"ט מכח דס"ל דעיקר הכנה הוי בלידה או דהיום נגמרה ויו"ט לעצמו הכין אבל בשבת אסורה כנ"ל. מיהו אין פשט לשון הש"ס דקאמר הכנה לית להו (לא) משמע כן ואפשר דהכונה מה שאוסר רבה אפי' העיבור ג"כ וזה לא הוי מעשה רק הכנה בעלמא דהעיקר הוי המעשה היינו הלידה אבל העיבור הוי רק הכנה בעלמא להלידה ולכך לעשות מעשה מודים לרבה דאסור משבת ליו"ט רק הכנה לית להו דמה שאוסר רבה הכנה בעלמא אפי' העיבור דהוי הכנה ללידה זה ל"ל וא"כ ממ"נ הכנה ל"ל והמעשה נעשה היום ושוב יו"ט לעצמו הכין ולא ס"ל כרבה דאוסר ביו"ט לנפשו לפרש"י כנ"ל אבל מעשה אית להו ואם נולדה בשבת עצמו אז שבת אינה מכינה לעצמה שפיר אסור מכח הלידה דהוי מעשה ושבת ויו"ט לא מחלפו אהדדי ולא גזרינן הא אטו הא רק יו"ט אטו יו"ט שפיר גזרינן דביו"ט עצמו ליכא היכר מה הי' אתמול לכך גזרינן לרבה אטו יו"ט אחר השבת אבל לר"נ יו"ט אטו שבת לא מחליף וכן נולדה היום אטו נולדה אתמול לא מחליף לכך הצריך ביו"ט הטעם מכח נולד וא"ש ודו"ק היטב. ולפמ"ש דר"נ ס"ל דבשבת אסור להכין לעצמו אין קושיא ממה דאמרינן בערובין אם תחלת היום קונה עירוב שבת לעצמה מכינה דמשמע דשבת מכין לעצמו היינו דשם לענין קניות ערוב דאם אמרינן תחלת היום קונה ערוב מוכח דבשבת מותר לקנות קנין זה דאל"ה איך קונה לו הערוב א"ו דקנין כזה מותר בשבת וכיון דמהני בשבת שפיר אמרינן דשבת לעצמה מכינה אבל באוכל נפש דאסור להכין בשבת אסור גם הכנה לעצמה. מיהו באמת תקשה לפרש"י לרבה דס"ל אף ביו"ט עצמו שייך הכנה מכ"ש בשבת וכמו שהקשה הפ"י. אך נראה דא"ש דע"כ לא כקרא הכנה אלא אם הדבר מצד עצמו הוי קצת מעשה כגון ביצה שנולדה ביו"ט דאיכא כאן מעשה הלידה וכן היצירה מאתמול איכא מעשה ושוב נחשב הכנה ביו"ט ושבת אבל בדבר שמצד עצמו לא הוי מעשה כלל רק שמכח שבת נחשב למעשה שוב אמרינן כיון דהוי לצורך עצמו לא הוי מעשה איסור ולא נחשב הכנה ולכך גבי ערוב הרי לולי שבת אין כאן הכנה של כלום רק דמכח שבת נחשב מעשה שהיום שבת וקונה הערוב שביתה ואם לא הי' שבת לא הי' מעשה כלל לכך אמרינן הרי לא הוי הכנה רק מכח שבת ושוב שבת לעצמו הכין וא"ש ודו"ק אבל אם סוף היום קונה ערוב דאז הוי מכין מיו"ט לשבת שוב שפיר נחשב הכנה ואסור ודבר זה ברור הוא (ומ"מ אי אפשר לומר כן בפרש"י לפי הבנת הפ"י וכמ"ש בק"א סי' תקי"ג ייע"ש). והנה מש"ל דר"א ס"ל זוז"ג אסור כראה דבזה א"ש מה דס"ל לר"א לקמן בנולדה בשבת אסורה ביו"ט של אחריו דלשיטתו אזיל דס"ל זח"ג אסור לכך אף דנגמר בחול כיון דנולד בשבת הוי הכנה גם ע"י שבת ואסור אבל ת"ק ס"ל זוז"ג מותר לכך ס"ל דבנולדה בשבת הוי זוז"ג ולכך ס"ל דמותר ביו"ט של אחריו דליכא כאן הכנה משבת ליו"ט דהוי זוז"ג ודו"ק. ומה שהקשו התוס' ממן אם ירד ביו"ט עיין בחבורי לתורה פ' שלח לך בפסוק ויהיו בני ישראל במדבר מ"ש שם באריכות בעזה"י בביאור דבריהם ייע"ש:
רש"י ד"ה דהיתרא עדיף וכו' שהכל יכולין להחמיר וכו' והצל"ח פי' דאף בספק נדע לאסור ממילא והנה שני הפירושים תמוה מן הש"ס דברכות דף סמ"ך גבי קונה כלים חדשים דפריך ולפלוגי בקנה וחזר וקנה דאין צריך לברך ומשני כחא דהיתרא עדיף לי' ופרש"י דפטור מלברך והתם ל"ש שני הפרושים דאף מספק א"ב לברך וגם אם רוצה להחמיר ולברך אינו רשאי וטפי יכול להחמיר שלא לברך מספק ממה שיכול להחמיר ולברך מספק ולכך לשני הפירושים צ"ע מן הש"ס הנ"ל ודו"ק. שוב אחר הימים נודע לי שהרגיש בזה הב"ח והא"ר בא"ח והוכיח מזה דבברכת שהחיינו מותר לברך מספק וגם הצל"ח בברכות כתב כן מדעתו ייע"ש: