פרק מט - בקטירא דלעילא
כי סמך משה ידיו עליו---
כאשר ניתן לתאר, נקרע לבם של כלל חסידי ברסלב בהגיע לאזנם הבשורה המחרידה כי ניטל אדונם מעל ראשם, חשך מאור עיניהם, ושקעה השמש בצהריים. כמו שמציינים אנ"ש מברסלב: "כי נשארנו כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה, כי ניטל מאתנו בחטאינו הדר עוזינו, עטרת ראשינו מחמד נפשינו אדונינו מורינו ורבינו ר' נתן זצ"ל הכ"מ".
באותה שבת, שררה אוירה קשה ומדכאה בעת שגופו הקדוש של מוהרנ"ת היה מונח על הארץ. אולם מחמת קדושת השבת התחזקו החסידים ועודדו זה את זה, לא בכו ולא הספידו, אלא התהלכו בשקט ובדומיה.
הרב ר' אהרן רבה של ברסלב, שהכיר ברוב גדלותו של מוהרנ"ת, שח בפני החסידים והזכיר שרבינו סיים את התורה בשבת חנוכה האחרונה לחייו (ליקוטי מוהר"ן תנינא ז) בציטוט הפסוק: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (דברים לד ט').ידענו, אמר ר' אהרן, שרבינו התכוון בתורה זו עליו... (שיח שרפי קודש א' תרנד).
ישוב הדעת בין הפטירה לקבורה
עוד שחו חסידי ברסלב אז: מוהרנ"ת דיבר הרבה על חשיבות ישוב הדעת למען דעת תכלית העולם הזה. הוא אמר פעם:
"אפילו לאחר פטירתו של האדם, אם הוא עוד מתיישב בדעתו לפני קבורתו, כשהוא עדיין עוד בעולם הזה, גם זה חשוב וטוב מאד"---(וכמדומה שמוהרנ"ת אמר זאת על עצמו שגם אחר הסתלקותו יהיה לו זמן של ישוב הדעת-כאשר נתקיים אצלו).
חסידי ברסלב אמרו שכן נתקיים בו, שנפטר בערב שבת ובא לקבורה במוצאי שבת, והיה השבת אצלו לזמן ישוב הדעת... (שיח שרפי קודש א' תרנג).
לטובת הנפטרים
הרב ר' אהרן רבה של ברסלב, היה מידידיו הטובים של מוהרנ"ת מאז שבאו שניהם לברסלב בשנת תקס"ג, הם קנו שתי חלקות קבורה מבעוד מועד זו ליד זו במרכז בית העלמין בברסלב. אולם מוהרנ"ת אמר פעם: "כשיעבירו נפטר דרך קברי יהיה זה טובה לנפטר". ובכן, ר' נתן בן ר' לייבלי ראובנ'ס, אחד מתלמידיו הקרובים של מוהרנ"ת, שמע שיחה זו מפיו, והבין שרצון מוהרנ"ת הוא להיות קבור בתחילת בית הקברות, כדי שכל נפטר יועבר דרכו, ובזה יעשה טובה להנפטר.
תיכף בצאת השבת יצא ר' נתן ב"ר לייבלי לבית הקברות וחפר בעצמו קבר קרוב לכניסה לבית העלמין, וגם שכנע את החברא קדישא שזה המקום הטוב ביותר למוהרנ"ת, וכן אמנם היה.
הטבילה בנהר דינור
אודות רב כוחו וחילו של מוהרנ"ת בעלמא דאתי להיטיב לאנשיו בזה העולם, ואשר משום כך גם רצה שקברו ייכרה בפתח בית הקברות, מסופר מעשה נורא:
בין תלמידי מוהרנ"ת היה חסיד אחד בשם ר' שמשון. הוא התקרב למוהרנ"ת בימי בחרותו. אביו ובני משפחתו התנגדו מאד למוהרנ"ת, והשתדלו בכל כוחם שבנם ר' שמשון לא יהיה לו שום קשר עמו. אך ר' שמשון לא ויתר, והיה רץ למוהרנ"ת בכל שבת לסעודה שלישית לשמוע ממנו דברי אלקים חיים שהחיו אותו מאד, וכל כמה שניסו הוריו למנוע אותו מכך לא עלה הדבר בידיהם. הוא היה מתחמק מהם ומגיע איך שהוא למוהרנ"ת.
פעם אחת בש"ק בהתקרב שעת רעוא דרעוין, סגר אותו אביו בבית, ונטל ממנו את בגדיו, וכך בטוח היה שבנו לא ילך למוהרנ"ת. אך נפשו של ר' שמשון בערה בו עד למאד ולא היה יכול לוותר בשום אופן על הסעודה שלישית בצוותא עם מוהרנ"ת, אך בגדים לא היו לו, אולם מרוב חשק וכיסופים דקדושה התחיל לחפש בבית ומצא בגדים של איכרים גויים שהיו מונחים אצל אביו בתור משכון ופקדון, והתלבש בהם ורץ לביתו של מוהרנ"ת כאשר הוא לבוש בבגדים משונים שאינם לפי מידתו, וכך הוא התפרץ באמצע סעודה שלישית בעוד החסידים יושבים וחוסים בצל מוהרנ"ת, מראהו המשונה גרם לצחוק, ומיד דאגו להשיג לו בגדים התואמים לו, והוא עוד הספיק לשמוע את המאמר ממוהרנ"ת שהיה לו למשיב נפש.
מוהרנ"ת בראותו את גודל המסירות נפש של חסיד זה, ניגש אליו מיד בצאת השבת לאחר הבדלה וכה אמר לו: "עס וועט דיר צוניץ קומען" [הדבר יועיל לטובה עבורך].
ר' אברהם בער, נכד רבינו, ביקש אדם נאמן וישר שינהל לו את עסקיו המסועפים, ומצא בר' שמשון זה את האדם הראוי עבורו, ותנאי התשלום שהוסכם ביניהם היה, שר' שמשון לא יקבל שכרו מידי חודש בחודש אלא שכל מה שהוא זקוק להצטרכויותיו יטול מכספי העסק.
כעבור זמן כשעמד ר' שמשון להשיא אחד מצאצאיו וזקוק היה לממון עבור צרכי החתונה, נטל מכספי העסק לצורך הנשואין כפי התנאי שהוסכם.
זמן קצר לאחר מכן נסתלק ר' שמשון, והובא לקבורה באומאן. ולא הספיק להודיע לר' אברהם בער על דבר השתמשותו עם הכסף לצורך הנשואין.
כעבור זמן הופיע ר' שמשון בחלום הלילה למעבידו ר' אברהם בער, וגילה לו כי בעולם האמת אין לו מנוחה, מכיון שהשתמש עם הכסף להוצאות החתונה, אמנם הדבר נעשה לפי ההסכם, אך היה בזה אבק של ממון שאינו כשר, כי שמא הוצאות חתונה שהם הוצאות גדולות במיוחד, לא נכללו בהסכם על צרכים יומיומיים. אמנם ר' שמשון החליט בלבו, שבבוא היום יחזיר את הכסף של הוצאות החתונה, אך בינתיים הסתלק לבית עולמו.
הוא ביקש שר' אברהם בער ימחול לו על כך. ר' אברהם בער השיבו שאמנם הוא מוחל לו בלב שלם אבל הוא חפץ מאד שיגלה לו מה נעשה עמו בעולם האמת מרגע הסתלקותו. ר' שמשון נענה לו וסיפר לו דברים כהווייתן:
מיד לאחר שנסתלק ועלה לישיבה של מעלה-סיפר ר' שמשון-ראה את ר' נפתלי חבירו של מוהרנ"ת, וביקש ממנו שיעשה לו איזה טובה, אמר לו ר' נפתלי כי הוא אינו יכול לעשו"ת לו שום טובה רק שילך למוהרנ"ת והוא יפעל בעבורו אצל רבינו. בשעה זו נזכר שמוהרנ"ת כבר הבטיחו בחייו שיהיה לו טובה בעלמא דקשוט, ואכן הוא פגש את מוהרנ"ת אשר הובילו להיכלו של רבינו למען יפעל לטובת נשמתו. נענה רבינו ואמר, היות שנמצא ברשותו פנקס ובו רשומים כל מקורביו, ואם גם שמו מופיע שם, אות וסימן הוא שהיה מקורב באמת אליו, כלומר שעסק בימי חייו בעבודת ה' ובספריו הק' ובעצותיו האמתיות באמת ובתמים, וכך יוכל להושיעו.
ואכן שמו של ר' שמשון התנוסס בין מקורבי רבינו. או אז הורה רבינו למוהרנ"ת שיקח עמו את ר' שמשון לטבול בנהר דינור, כי לא יתכן לו להסתופף בהיכלו של רבינו מבלי לעבור את הטבילה המזככת הזו המוכרחת לכל מי שבא מהעולם הזה לעלמא דקשוט. בדרך לנהר דינור הקיפו אותם מחנות מחנות של מלאכי חבלה, מוהרנ"ת הזכיר מיד את שמו של רבינו הנחל נובע מקור חכמה, והם נתבטלו ונעשו כלא היו, ושוב לא ראו אותם. הם המשיכו בדרכם עד שהגיעו לנהר דינור. תחילה נכנס מוהרנ"ת לטבול, ומכיון שמוהרנ"ת היה טהור וקדוש ומזוכך בתכלית הזיכוך, וחי את כל חייו עלי אדמות בקדושה וטהרה, הרגיש תענוג גדול מהטבילה. אולם כשנכנס ר' שמשון לטבול, אזי בטבילה הראשונה הרגיש ביסורים נוראים מאד, עד שהעיד שכל העינויים והיסורים שסובלים בזה העולם אינם מגיעים לחלק האלף מהצער והיסורים שהרגיש בכניסתו לנהר דינור עבור לטהר עצמו מכל זוהמא שנשארה בו מעט כלשהו מהעולם הזה. אחר כך טבל עוד טבילה, ובה לא הרגיש לא יסורים ולא תענוג, אולם כשנכנס לטבול בשלישית, הרגיש תענוג גדול כזה שאין לתאר כלל תענוג נפלא ונעים זה לאדם המלובש בגוף, כי היה זה התענוג הגדול והעילאי, תענוג נשמתו שהגיעה לתכלית הזיכוך שזה התענוג הגדול ביותר בבריאה.
וכל זה היה מכוחו של מוהרנ"ת שהבטיח לו שיעשה לו טובה ואמנם דבר אחד מדבריו של אותו צדיק לא שבו ריקם. (מאת רבי משה גלידמן, נדפס בסוף ספר "כפתור ופרח על סיפומ"ע. כפי הנוסח המובא פה, סיפרו רבי לוי יצחק בנדר. וע"ע בטובות זכרונות עמ' קלד)
* * *
האוצר של רבינו
הלויית מוהרנ"ת התקיימה במוצאי שבת י"ב טבת תר"ה. כאשר רבים רבים מישראל יצאו ללוותו ולחלוק לו את הכבוד הראוי, הוא נקבר בכבוד גדול שרחשו לו כל הציבור כולל מחוגי המתנגדים.
אנשי שלומינו, היו אבלים ודואבים, וביכו את מורם ומאורם שנסתלק מהם. ובעת הקבורה לא היה לבם עמם להרבות במילים.
ר' אהרון רבה של ברסלב אמר רק זאת: "ביי אים איז געווען דער גאנצער אוצר פון רבי'ן!" [אצלו היה כל האוצר של רבינו!] (טובות זכרונות עמ' קכה).ור' מאיר לייב בלעכער מגדולי העובדים בעת ההיא קרא במר לבו: "זה היה יהודי אמיתי! כך צריך להיות יהודי!" ללא כחל ושרק.
ליד קברו של מוהרנ"ת השאירו שטח ריק בכדי שיהיה מקום לחסידים לבוא ולהתפלל שם.
פני יהושע כפני לבנה---
למרות שהחורף האוקראיני היה אז בעיצומו, ובאותו מוצאי שבת של ההלויה היו השמים מעוננים וקודרים, הרי שלמרבית הפלא, כששבו הקהל מהלוית מוהרנ"ת, נתבהרו השמים, וכל הקהל שעדיין לא קידשו את הלבנה, זכו לקיים קידוש לבנה כדין, והדבר היה נדיר מאד שהפליא את לב הכל.
אנ"ש מצאו לכך מיד רמז למה שאמרו חז"ל 'פני יהושע כפני לבנה'. והרי מוהרנ"ת היה בבחינת יהושע, בחינת לבנה כלפי רבינו שהיה בבחינת חמה, כנזכר רבות לעיל. כי כל פעולתו של מוהרנ"ת בכל ימי חייו היה להחזיר ולהמשיך לעולם את האור הגדול של רבינו, ולהאירו בעולם החשוך. ולכן האירה הלבנה בעת עלותו לגנזי מרומים.
* * *
אשרינו אשרינו...
"אשרינו"! מילה זו ליותה את מוהרנ"ת לכל ימי חייו. הן בדיבוריו, הן במכתביו הרבים, עליה חזר פעמים אין מספר. אל לנו לשכוח שהמדובר באדם שמיום עמדו על דעתו סבל והתענה בכל מיני סבל ויסורים. טרם התקרבותו לרבינו היתה לו נפש מעונה המשוועת לצאת מן ההסגר של העולם השפל ולהתעלות ממנו. הוא חש שחייו אינם חיים אם לא יגיע לנקודת האמת, אם לא ידע את מטרתו לשמה ירד לזה העולם.
גם לאחר שהתקרב לרבנו, שראה בדרכו את הדרך המתאימה והמיוחדת עבורו- היה עליו להתמודד עם התנגדותו של אביו, של אשתו, חותנו, וכל רעיו ומכריו.
שמונה שנים בלבד, זכה להתחמם לאורו של רבו הגדול אשר הנחיל לו חיים רוחניים מאושרים, כאשר לפתע ניטל אור זה ממנו. אך גם בעת חיי הרבי והשהיה במחיצתו, לא פסקה המלחמה... על כל נסיעה ונסיעה, על כל קשר עם האור הגדול הזה היה צריך ללחום בדם נפשו.
לאחר מכן החל להתייגע ולעסוק במסירות נפש להפיץ את דעת הקדושה בעולם, להדפיס את ספריו הקדושים, וכן להקים ולבסס את הקיבוץ באומאן בראש השנה, לבנות את הקלויז ועוד ועוד, כאשר בכיסו אין פרוטה אחת. בעצמו נסע על פני הערים וקיבץ פרוטה לפרוטה תוך קשיים איומים...
אולם תיכף כשמאמציו החלו להניב פירות, החלה להתעורר ההתנגדות נגדו בכל עוזה. לא עבר זמן רב, והבזיונות והעלבונות הפכו לאבנים של ממש... עד כדי שפיכת דמים, מאסר וגלות. המסע העיקש להלשין עליו לרשויות בתקוה שאלה יגלו אותו לסיביר פעם אחת ולתמיד. בנוסף סבל מוהרנ"ת עד סוף חייו מעוני ומחסור ומאסונות משפחתיים וממחלת המעיים הקשה שייסרה אותו במשך שנים ארוכות.
עם כל זאת מילת 'אשרינו' לא משה מעל שפתיו... ברגעים הקשים ביותר הוא זועק "אשרינו! שאין אנו מתנגדים לרבינו!" "אשרינו" שאנו מן הנרדפים... הוא כותב פעמים רבות. על כל דבר וארוע שחזה אצל רבינו הוא מתבטא: "אשרי העינים שראו פלאים כאלה", "אשרי האזניים ששמעו תורות כאלו". "אשרינו!" "אשרינו!" "אשרינו!" עד שברבות הימים הפך זה לשיר על שפתיו, והוא השיר היחידי הידוע מכלל נגוני ברסלב המיוחסים למוהרנ"ת: "אשרינו"!.
העולם הזה אינו שוה לאנחה...
הפתרון לתעלומה זו טמונה בשיחתו הידועה של רבינו, עמה חי מוהרנ"ת כל ימיו: העולם הזה אינו שוה שיתנו אנחה עבורו---
מוהרנ"ת חי חיים רוחניים, ועקב כך מאושר היה וטוב לו כל הימים. הוא לא ראה ולא שמע מחיזו דהאי עלמא מאומה, גם כשגררוהו עקוד באזיקים, כאשר נאמניו פוסעים מזועזעים לצידו, נענה ואמר להם:
"איני רואה זאת ואיני שומע כלל, הנה קרוב מאד אומרים כבר, שכבר חלפו עברו ארבעים שנה ממוהרנ"ת---"
כה חי אותו ארי שרף, שהיה בבחינת סולם מוצב ארצה, אך ראשו מגיע השמימה, ומורשת זו הנחיל לדורות עולם לחסידי ברסלב, ובכוחו חיה וקיימת אותה חסידות מפוארת עד היום הזה ולנצח---
התלמידים יעשו עוד תלמידים-לנצח---
"אמר (רבינו): הבעל שם טוב ז"ל וכמה צדיקים עשו ותיקנו בעולם מה שתיקנו, ואח"כ כשנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר-היינו ההארה שהאירו בתלמידיהם והחזירום להשי"ת לא נמשך מדור לדור רק נפסק. על כן צריכין לעשו"ת דבר שיהיה לו קיום לעד. צריכין להשאיר תלמידים שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידי תלמידים יאירו להלן יותר ויותר וכן לדורי דורות" (חיי מוהר"ן שעג).
שיחה זו של רבינו, שהיא כידוע הסיבה בעבורה לא הכתירו אדמו"ר לאחר הסתלקות רבינו-נתקיימה במילואה באמצעות מוהרנ"ת. הוא היה התלמיד הנאמן, שדאג שיהיו עוד תלמידים אחריו, והם ימשיכו את מורשת רבינו, וזאת על ידי הספרים הקדושים שמוהרנ"ת דאג במסירות נפש להדפיסם ולהפיצם, וכן על ידי ספריו שלו "ליקוטי הלכות", "ליקוטי עצות", ששם מוארים תורותיו של רבינו באריכות ובתמצית, וכן על ידי תפילותיו הנוראות-אף הם בנויים על ספרי רבינו ב"ליקוטי מוהר"ן" שלו, הם המה ההמשכה וההשראה הנכונה של רבינו הקדוש והנורא עד זמננו זה.
עוד בחיים חיותו הוא הקים עדה קדושה של תלמידים מצוקי ארץ. בין אלה הקרובים אליו ביותר, שהיו לצדיקים גמורים בזכות עצמם: ר' עוזר ור' נחמן בנו, ר' משה ברסלבר ואחיו ר' זאב לוברסקי, ר' נחמן פסח'לס, ר' מאיר לייב בלעכער, ר' נתן ב"ר לייבל ראובן ור' אברהם בער ועוד. וכן בניו של מוהרנ"ת: ר' שכנא, ר' יצחק, ר' נחמן ור' יוסף יונה. מתוך תלמידיו היה הר"ר נחמן ב"ר צבי אריה גולדשטין נכד ר' אהרון, רבה של ברסלב, שהיה ידוע כגאון בגיל צעיר ונהיה ראב"ד בטשהערין לפני שמלאו לו עשרים שנה. כאשר על כל אלה בולטת דמותו של משרתו ונאמן ביתו רבי נחמן מטולטשין, שלמרות שלא קיבל חינוך ראוי בילדותו, התעלה על ידי רבו מוהרנ"ת, והיה כה בקי בתורות רבינו ומוהרנ"ת שגם הגאון הנודע ר' נחמן מטשהערין היה בא לשמוע אותו ולהתבשם מאמרי פיו.
* * *
נושא הדליים הוא ימלא מקומי...
בסוף ימיו, כששאלו את מוהרנ"ת מי ימלא מקומו אחריו-השיב: "זה שנשא לי את דליי המים-ר' נחמן מטולטשין, הוא ינהיג את העדה". כי אמנם הודות לקרבתו למוהרנ"ת והתבטלותו אליו-קיבל ממנו יותר מכל אחר והבין היטב את כיצד לנתב את דרכה של חסידות ברסלב.
סמוך להסתלקותו אמר מוהרנ"ת: "אני מכין את הכל עם העט, ואח"כ יהיה יכולת גם לר' נחמן מטולטשין להנהיג"-באמצעות כתביו של מוהרנ"ת, יוכל תלמידו להנהיג את כלל חסידי ברסלב.
כל יחודו של ר' נחמן מטולטשין ויכלתו להמשיך בהנהגת החסידות, היתה בעבור שלא ראה את עצמו כמנהיג בפני עצמו, אלא כ"שואב מים" בביתו של מוהרנ"ת ותו לא. ומכח ביטול זה לרבו הגדול זכה למה שזכה.
מי לנו גדול ממוהרנ"ת עצמו שאף הוא לא נהג במנהגי רב ומפורסם, אלא כתלמיד הדולה ומשקה מתורת רבו. כל גינוני מנהיגות במלבושי משי, וכיוצא בזה היו ממנו והלאה. הוא אף לא הסכים לחבוש שטריימל, וגם אם אחד החסידים התעקש ורכש עבורו שטריימל, שמח מוהרנ"ת לעובדא שלאחר השבת הראשונה נעלם, ושוב חבש את ה'דאשיקל', כובעו הקבוע כמנהג האנשים הפשוטים והחסידים מן השורה בימים ההם. ובדרך זה זכה להעביר את כל תורת רבינו שממנו תוצאות חיים עד היום הזה.
בית נאמן בישראל
כמו כן הקלויז באומאן אותו בנה ויסד מוהרנ"ת במו ידיו, ששבעים שנות הקומוניזם הקשו"ת לא יכלו לו, היה למרכזה של חסידות ברסלב ולבית יוצר של אידישקייט למעלה ממאה שנה, ועד היום הוא עודנו עומד וקיים!
מוהרנ"ת הסביר פעם מדוע קרא לספר של תולדות חיי רבינו "חיי מוהר"ן", בעוד הספר בו תיאר את קורות חייו הוא קרא "ימי נתן" (רק לאחר מכן הוא נקרא ימי מוהרנ"ת, כמובן).
"רבינו", הסביר מוהרנ"ת, "היה חי באמת: הוא תמיד עלה ממדרגה למדרגה להשגות נשגבות יותר ויותר בתורה, שהוא עיקר החיים-"כי הוא חייך" (דברים ל' כ'), והיו לו חיים מושלמים של דבקות בבורא יתברך. אבל אני, המשיך מוהרנ"ת, "החיות היחידה שיש לי היא מה שאני יכול לשאוב מרבינו הקדוש. ואילו ימי חיי מחולקים לימים נפרדים, כל יום שעובר עלי כיאות, אני שש ושמח בו-"ימי נתן" חיים של הרבה הרבה ימים..." מוהרנ"ת 'הלבנה' לעומת 'החמה' הרגיש כל ימי חייו כי כל חיותו הוא רק מה שמקבל מ'השמש', ואילו הוא עצמו אין לו שום אור, אלא ממנו רק משתקף האור הגדול של רבינו אור האורות... כל יום והאור המיוחד שלו שהאיר לארץ ולדרים עליה, עד היום הזה, וכידוע היה רבי אברהם ב"ר נחמן אומר שיש להרבות בלימוד ספריו של מוהרנ"ת, כי רק על ידם יש לנו השגה ותפיסה בספריו של רבינו הק', כדוגמת השמש שאין בכח אנוש להביט עליה ורק כשאורה מוחזר על ידי הלבנה ניתן ליהנות ממנה...
* * *
וכדאי להעתיק מה שמוהרנ"ת עצמו כתב בנדון זה בהקדמתו לליקוטי הלכות: "ואדברה נגד מלכים ולא אבוש, שכשם שאני קטן בעיני מצד עצמי כאשר בוחן לבבות הוא יודע, כן יקרה נפשי מצד מעלת הדרת קדושת המשפיע עליה חכמה בינה ודעת, הוא כבוד אדמו"ר הרב הקדוש והנורא הרב האמת זצוק"ל.
* * *
הנצחון הנצחי---
השקפה טהורה ונכונה זו השכיל מוהרנ"ת להחדיר בחסידי ברסלב לדורותיהם עד היום הזה!
"יענקל", אמר מוהרנ"ת ימים ספורים קודם הסתלקותו לאחד מאנשיו "נכון שהשי"ת גומר ומנצח"---
אשו של רבינו היוקדת עד היום הזה, היא האות וההוכחה הברורה על הנצחון הגדול שנחל מוהרנ"ת לאחר כל מה שעבר עליו-והאש הזאת תוקד לנצח לא תכבה, כהבטחתו של רבו הגדול, הדומה למלאך ה' צבאות, כפי שאנו עדים לה עד היום הזה- היה יד וחלק נכבד למוהרנ"ת התלמיד הגדול: מיין פייערל וועט שוין טלויעאן ביז משיח וועט קומען---
* * *