פרק מז - ראש השנה · מנהיגותו של מוהרנ"ת
היו אלה הימים הנוראים האחרונים לימי חייו של מוהרנ"ת, ובאוירה החלו לחוש סימנים של פרידה ממוהרנ"ת לעדת חסידי ברסלב שהוא היה מנהיגם ומורה דרכם, גם אם לא היה אדמו"ר במובן המקובל.
רבינו אמר פעם: "שולחן כזה כמו שהיה אצלי כבר לא יהי עד ביאת המשיח" (ובלשונו הק': "אזא טיש ווי ביי מיר, וועט שוין נישט זיין ביז משיח וועט קומען"). הוסיף עליו מוהרנ"ת באמרו על עצמו: "גם שולחן כשלי לא יהיה עד ביאת המשיח" (שיחות וסיפורים עמ' עא).
מוהרנ"ת הוא הגבר אשר נטל את רסן המנהיגות לעדת חסידי ברסלב לאחר שנתייתמו ממורם ומאורם, והדריכם ע"פ דרכו של רבינו בימים הקשים ביותר לחסידי ברסלב. ובכח האמונה ברבינו ובדרכו הטהורה שמוהרנ"ת החדיר בתלמידיו, נתן בהם את הכח לעמוד איתן ולסבול רדיפות קשו"ת ביותר ומאבקים של שפיכות דמים ממש אשר קשה להעלות אותם על הדעת. הן מצד המשכילים, שע"י היראה שהכניס באנשיו -לא נמשך אף אחד מהם לפיתויי ההשכלה, הן מקבוצות המתנגדים השונות דורשי רעתם, ומוהרנ"ת הצליח להגדיל ולפאר את העדה הקדושה הזאת, שלא רק שלא נמחקה מעל פני האדמה, אלא היא גדלה והצליחה ונתרבתה נכפלה ונשלשה. והיא התנועה החסידית היחידה והמיוחדת שגדלה לאחר הסתלקות הרבי ביתר שאת וביתר עז עד היום הזה, זה למעלה ממאה ושמונים שנה.
מסירותו לרבינו היתה ללא גבול, ואין לה דמיון ומשל. מוהרנ"ת לא דאג לכבודו ולתועלתו והתפתחותו האישית, הוא הקריב עצמו כל כולו לעם ישראל להביא להם את האוצרות שירש מבית גנזיו של רבינו.
אולם עתה, כשהתקרב לגיל ששים וחמש, היה כבר מוהרנ"ת שבור ומיוסר בגופו. הוא סבל מעל עשרים וחמש שנה ממחלתו, ובכל הזמן הזה נשא את עול המנהיגות של החסידות המוכה, במסירות נפש בפועל ממש, תחת עינם של השלטון והמתנגדים שבקשו את נפשו. הדפיס את הספרים, דאג לבנות ולתקן את הקלויז, ולגייס את כל הכספים הדרושים, והכל כמעט בלי שום עזרה, כאשר הוא עצמו עולה ומתעלה ומתקדש בסילודין בעבודות נוראות ונשגבות.
מלבד עגמת נפשו האישי, חש בצערם ויסורם וסבלם של כל בני ביתו ושל כל אחד מתלמידיו כאילו היא שלו ממש, וכל זה השפיע עליו לרעה והתישו, והוא נחלש יותר ויותר.
* * *